-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

פעולת צדיק
ארגון ובנה
מנויים לחיים
אור ההלכה
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ישיבת פרי עץ חיים
ת"ת עטרת חיים
מועדי השם
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
435 אורחים

סימן קס"ה - הִלְכּוֹת כתיבת ספר־תורה

מספר צפיות: 3086

[א] מצות עֲשֵׂה על כל איש מישראל לכתוב ספר־תורה לעצמו, שנאמר{א} ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. [ואעפ"י שבפסוק זה כפי פִשּׁוּטו מדובר על שירת האזינו בלבד, מכל מקום חכמינו ז"ל{ב} פירשו כי הכוונה לכתוב את כל התורה שיש בה שירה זו, לפי שאסור לכתוב את התורה פָּרָשיות פרשיות כְּדִלְקַמַּן סימן קס"ו סעיף ד']. ואפילו ירש ספר־תורה מאביו, מצוה לכתוב משלו. ומי שכְּתָבוֹ בידו, הרי זה כאילו קיבלו מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב, יזמין מאצל סופר. וכל המגיה בספר־תורה אפילו אות אחת, הרי זה כאילו כְּתָבוֹ כולו{ג}: 

[ב] וכן מצוה על כל איש, לקנות שאר ספרי קודש, כגון מקרא ומשנה, גְּמַרָא ופוסקים, כדי שילמד בהם{ד}. ומה שרבים אינם נזהרים לקיים מצות כתיבת ספר־תורה (כדלעיל סעיף א') ואעפ"י שידם משגת, הוא מפני שסומכים על דעת האומרים{ה} כי בזמנינו שאין לומדים מתוך הספר־תורה כמו בדורות הראשונים, ורק מניחים אותו בבית־הכנסת לקרות בו ברבים, אין המצוה אלא לקנות שאר ספרי קודש{ו}. ומכל מקום ירא שמים ישתדל לצאת ידי חובת כל הדעות, ויזמין גם ספר־תורה. אמנם לכולי עלמא מי שאין ידו משגת לקנות לו ספר־תורה וגם שאר ספרי לימוד, אזי הספרים שהם לצורך לימוד קודמים{ז}: 

[ג] ומצוה גם כן להשאיל את ספריו, ולזַכות את הרבים ללמוד בהם, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק וצדקתו עומדת לעד{ח}, זה הכותב (והוא הדין לקונה) ספרים ומשאילם לאחרים{ט}: 

[ד] אסור למכור ספר־תורה, זולתי באופנים מסויימים ובשעת דֹּחַק גדול על פי הוראת חכם{י}. ואף שאר ספרי קודש, ראוי שלא למכרם, אעפ"י שאין איסור במכירתם לאיזה צורך שהאדם רוצה{יא}, וכמו שכן הוא המנהג להקל{יב}: 

[ה] הכותב ספר־תורה, צריך להיות בקי בהלכה ובמלאכה, ויָר_ֵא את האלהים מֵרַבִּים{יג}, כי יש בכתיבתו הרבה דינים ועניינים. ורבינו הרמב"ם{יד} מנה עשרים דברים שהם פוסלים את הספר, ורובם הם מדאורייתא ומיעוטם מדרבנן{טו}, וישנם עוד קצת דברים שלא הזכירם{טז}. והכותב צריך ללמדם משם, ומהשלחן ערוך, ומיתר ספרי הפוסקים, לדקדק בהם היטב ולשננם. וכאן נביא חֵלֶק מן הדינים, ובפרט אותם שהם נוגעים למנהגינו, כפי שיטת ומגמת חיבורנו: 

[ו] העור כשהוא שלם, נקרא גָּוִיל{יז}. וכשחולקים אותו לשניים, אחד מהם נקרא קֶלֶף, ואחד נקרא דֻּכְסֻסְטוֹס{יח}. ומקום הכתיבה בגויל ובדוכסוסטוס לצד השיער, ובקלף לצד הבשר. אך נחלקו הפוסקים איזהו הקלף, ואיזהו הדוכסוסטוס. שדעת רבינו הרמב"ם{יט} שהקלף הוא הסמוך לבשר, והדוכסוסטוס הוא הסמוך לשיער. ובהיפך מזה היא דעת מרן השלחן ערוך{כ}: 

[ז] מצות ספר־תורה להיכתב על הגויל, אף על פי שאם כתבו על הקלף כשר{כא}. וכן הוא מנהגינו שכותבים אותו לכתחילה על גויל{כב}. וספר־תורה שנכתב על דוכסוסטוס, פסול. [ותפילין אינם נכתבים אלא על הקלף. ומצות מזוזה להיכתב על דוכסוסטוס, אף על פי שאם כתבה על קלף או גויל כשרה. אבל המנהג לכתבה על קלף, כיון שאין לנו דוכסוסטוס עתה, לפי שאין האומנים בדורות הללו יודעים לחלוק את העור לשניים]{כג}: 

[ח] הַגָּוִיל וְהַקֶּלֶף צריכים עיבוד לשמן. דהיינו שיאמר בפיו בתחילת עשייתן, עורות אלו אני מעבד לשם ספר־תורה. [או, לשם תפילין]{כד}. לפי־כך אם עיבדן גוי, פסולים{כה}. והעיבוד הוא בַּעֲפָצִים{כו} וכיוצא בהם, כגון סיד{כז}. ונהגו לצבוע הגויל לנוי בצבע אדום, או צהוב כגוון הכַּרְכּוֹם{כח}. והקלף  

 מניחים בלא צביעה ובלא משיחה{כט}: 

[ט] אין עושים יריעה פחות משלושה דפים, ולא יותר על שמונה{ל}. ודוקא לכתחילה. אבל בדיעבד אפילו בת דף אחד, כשר. וספר־תורה שנפסל ממנו דף אחד, יותר טוב שיסיר אותו דף לבדו ויכתוב אחר במקומו, כדי שלא תבוא שארית היריעה לידי גניזה, ובפרט השמות הקדושים אשר בה{לא}. וכן הוא המנהג{לב}: 

[י] אם כתב בלא שׁרטוּט, פסול, אף על פי שהוא בקי ליישר את כתיבתו גם מבלעדי שרטוט{לג}. וראוי לכתוב על גבי השרטוט עצמו, דהיינו שהחֵלק העליון של־גגי האותיות יהא נוגע בשרטוט ממש. ואם הדיו מתפשט והאותיות מתקלקלות על ידי זה, יכתוב מתחתיו סמוך לו מאד. אבל גם אם הרחיק הכתב מן השרטוט, כשר, ואפילו אירע שהוא באמצע בין שרטוט לשרטוט, כיון שניכר שהכתב הולך על פי השרטוט{לד}. ואין מנהגינו לעשות שרטוט שיטה נוספת מיותרת בסוף הדף{לה}: 

[יאמצוה מן המובחר לכתוב בקולמוס של־קָנֶה, ולא בנוצה{לו}. וכך הוא מנהגינו{לז}. וכן מצוה מן המובחר לכתוב בדיו העשוי מֵעֲשַׁן־שׁמָנים, או של־זפת או של־שעוה (שכופים עליהם כלי ומתקבץ שם הפִּיחַ), אבל זה אין נוהגים, מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. לפי־כך עושים אותו מֵעֲפָצִים{לח} וקַנְקֻנתּוֹס{טל} ושרף־אילן, מבושלים עם מים על גבי אש או בחום השמש, באופנים הידועים לבקיאים במלאכת הדיו{מ}: 

[יב] צריך שיהיה לפניו ספר מוגה היטב שיעתיק ממנו, לפי שאסור לכתחילה לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב{מא}. ומכל מקום אינו צריך לראות שם כל תיבה בפני עצמה, אלא כדרך המעתיקים שלוקחים שתיים שלוש תיבות בבת אחת או יותר לפי הרגלו בתורה{מב}. וכן צריך לכתחילה לקרות כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה{מג}: 

[יגאם דילג בטעות על אות אחת או יותר, ואפילו תיבה אחת או כמה תיבות, יכול לתלותן בין השיטין (כיון שבספר־תורה אין פיסול בכתיבה שלא כסדרן, מה שאין כן בתפילין ומזוזות){מד}. וכן נהגו{מה}. ואפילו שמות הקדושים יכול לתלות, ודוקא את השם כולו. אבל אם תלה מקצת מן השם, פסול{מו}: 

[יד] לפני שיתחיל הסופר לכתוב, חייב לומר הריני כותב ספר זה לשם קדושת ספר־תורה{מז}. ואמירה זו מספיקה לכל הספר, ר"ל שבכל פעם שהפסיק מלכתוב, אינו צריך לומר כלום כשהוא חוזר, עד סיום אותו הספר. אך לגבי השמות הקדושים שאינם נמחקים, שהם הוי"ה, אדֹנָי, יָהּ, אהיה, שדי, אֵל, אלוה, אלהים, אֵלִי, אלֹהֵי, אלֹהַי, אלהיו, אלהינו, אלהיך, אלהיכם, אלהיהם, אין אמירה זו מועילה לקדשם, אלא בכל עת שהוא מגיע לאחד מהשמות הללו, חייב לומר תחילה הריני כותב לשם קדושת השם{מח}. וכך אמנם נוהגים רבים לקדש גם השמות בפה{מט}, אף על פי שיש מקילים וסומכים על הפוסקים הסוברים כי די שחושב אז בליבו שכותבו לשם קדושת השם{נ}. ומי שבא בסוד ה' ויש לו ידיעה והבנה ברורה בזה, יעשה תוספת קדושה לכתוב שם הֲוִיָּ"ה ברוך הוא כפי צורתו בחילוק האותיות ובכוונותיהם הנשגבות המבוארות בספרי המקובלים{נא}: 

[טו] שֵם שהוא חול, אסור לקדשו, כגון ונקרב בעל הבית אל האלהים{נב}, שהרי פירושו דיינים. וקל וחומר כשפירושו עבודה זרה, כגון לא יהיה לך אלהים אחרים על פני{נג}. ובמקומות שיש ספק או מחלוקת בפירושם אם הם קודש או חול, כגון ויראו בני האלהים{נד} הם קנאוני בלא אֵל{נה}, יש אומרים שילך כפי הכרעת אונקלוס בתרגום, ויש אומרים שבתחילת כתיבת הספר יוסיף לומר שמקדש גם־כן את כל השמות, ויכוין אז שיתקדשו השמות הראויים להתקדש{נו}. אבל יותר טוב להוסיף ולקדשו על תנאי, דהיינו שיאמר לפני כתיבתו, הריני כותב לשם קדושת השם אם הוא קודש{נז}: 

[טז] אסור למחוק אפילו אות אחת מן השמות הקדושים ואפילו מקצת ממנה, ואף על פי שהוא לצורך תיקון{נח}. מכל מקום קליפת השֵם בשלמותו, אינה בכלל זה, ומותר לעשות כן לדעת הרבה פוסקים, וכן הוא המנהג. הֵן אם זה לצורך השֵם עצמו כגון שכתב שֵם מיותר, הן לצורך אחר, כגון מפני שדילג כמה תיבות, או שטעה בריוח הפרשיות (כדלקמן סעיף י"ח) וכדומה, ואף על פי שכותב תמורתו תיבה שהיא חול. והיינו דוקא שקולף כל השם בשלמותו כמו שכתבנו, אבל אם קולף אות אות הרי זה בכלל מוחק את השם. וגם כל זה בתנאי שיהא אומן זריז ובקי, ושיאמוד יפה שיעור כניסת הדיו בגויל, ובפרט בקלף שהוא דק, כדי שלא יבוא לידי מכשול חלילה{נט}: 

[יז] אסור לנקד ספר־תורה (דהיינו כגון קָמֵץ וּפַתַּח וכו'), או לרשום בו הטעמים וסופי הפסוקים. ודוקא בדיוֹ כגון שעושים בחומְשים. אך אין להקפיד אם הניח ריוח בין פסוק לפסוק, כל שאין שם ריוח כשֵיעור פרשה{ס} (דהיינו תשעה יוֹדִּי"ן{סא}). ולכתחילה אין מניחים שם ריוח כלל, אלא כמו בין שאר תיבה לתיבה אחרת{סב}. ומכל מקום נהגו בדרך־כלל להקל לסמן שָם עיגול קטן שלא בדיו אלא ע"י הכאת מסמר, כדי לסייע לקורא ולחזן. ומאותו טעם עושים עיגול כזה מתחת תיבה שטעמה אֶתְּנָחָא, ושני עיגולים על גבי תיבה שטעמה זִרְקָא. וכן כדי להבדיל בין אֵת בצירי לאֶת בסגול, בין כֹּל בחולם לכָל בקמץ, ובין הוּא בשורק להִוא בחירק, יש עושים עיגול על אֵת כֹּל והִוא. ואין לערער על ספרי תורה אלו, כי יש להם אילנות גדולים להכשירם{סג}: 

[יח] אם טעה בריוח הפרשיות, דהיינו שעשה במקום פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה, או שהניח ריוח במקום שאין הפסק פרשה, או שלא הניח ריוח במקום שצריך להיות הפסק פרשה, יש אומרים{סד} שאין לו תקנה אלא יסלק את כל הדף שבו הטעות. אבל מנהגינו כדעת המתירים לתקן. אלא שהרבה פעמים התיקון בטורח ובקושי, כי צריך למחוק הרבה לפני הפרשה או לאחריה, ולצמצם הכתב או לרווחו, ואם נזדמן שם אחד מהשמות הקדושים קולפים אותו (ועיין לעיל סעיף ט"ז){סה}: 

[יט] נחלקו הפוסקים בצורת הפרשיות פתוחה וסתומה. ומנהגינו מימי קדם הוא כדעת רבינו הרמב"ם{סו}, והכלל הוא שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת השיטה לעולם, ופרשה סתומה תחילתה מאמצע השיטה לעולם. ויש אומרים{סז} שירא שמים יֵצא ידי־חובת כולם ויעשה רק באופן שהוא נחשב לפי כל הדעות פתוחה וסתומה (דהיינו שכשמסיים לכתוב הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומשאיר בסופה חָלָק כדי תשע אותיות ומתחיל לכתוב מתחילת שיטה שאחריה, זוהי פתוחה. וכשמסיים לכתוב בתחילת השיטה ומניח חלק כדי תשע אותיות ומתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה, זוהי סתומה), ועל פי זה נהגו מקצת סופרים בדורות האחרונים לעשות כן{סח}. אבל הַנָּכוֹן כדעת הסוברים שאין לחוש לכך, אלא העיקר כדעת הרמב"ם{סט}: 

[כ] אם שינה בצורת הפרשיות, או הוסיף אפילו אות אחת או חיסר אות אחת, או הרחיק או הקריב בין אות לאות עד שנראית התיבה כשתי תיבות או שתי תיבות נראות כתיבה אחת, הרי זה הספר פסול{ע} ואין בו קדושת ספר תורה, אלא כחוֹמֶש מן החומְשין{עא}. והכל לפי המסורת המקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני מפי הגבורה. ולפי רוב השנים ותוקף הגלות, נשתבשו הספרים ונחלקו הסופרים בתפוצות ישראל בכמה וכמה פרטים. וארבעה עשר הבדלים ישנם בין ספרי תורה שלנו, לבין הנמצא בספרי שאר קהילות בזמנינו, ואלו הם. א' גדול עוני מִנְּשֹׂא{עב}, חסר וי"ו אחר השי"ן. ב' נבקעו כל מעינֹת{עג}, חסר וי"ו אחר הנו"ן. ג' וַיִּהְיוּ כל ימי נח{עד}, נוסף וי"ו אחר היו"ד, לא וַיְהִי. ד' ה' ו', פוטיפרע{עה}, תיבה אחת, לא פוטי פרע. ז' מקשה תֵּעשה המנורה{עו}, חסר יו"ד אחר התי"ו. ח' אל עבר האפֹד{עז}, חסר וי"ו אחר הפ"א. ט' וידבר וגו' כל חלב{עח}, פרשה פתוחה, וידבר וגו' המקריב{עט}, אין פרשה כלל, לא בהיפך. י' אשר נקבו בשמֹת{פ}, חסר וי"ו אחר המי"ם. י"א ובראשי חדשיכם{פא}, מלא יו"ד אחר השי"ן. י"ב וישלח מלאכים אל בלעם בן בעֹר{פב}, חסר וי"ו אחר הע'. י"ג פצוע דַּכָּא{פג}, באל"ף, לא דכה בה"א. י"ד הלידוד תגמלו זאת{פג*}, תיבה אחת, לא ה לידוד שתי תיבות. ולכל השינויים הללו, ישנם ראיות רבות והוכחות עצומות מספרי רבותינו ובעלי המסורת{פד}, והֵמה לעיכובא לדידן. וספר־תורה שנמצא בו אפילו שינוי אחד מהם, פוסלים אותו, ומוציאים ספר־תורה אחר{פה}: 

[כא] מלבד ההבדלים הנזכרים בסעיף הקודם, נמצאים עוד עשרה שינויים בכמה פרטים, אלא שהם אינם לעיכובא כפי ההלכה, ואלו הם. א' צורת שתי שיטות אחרונות בשירת הים, שוֹנות הן בפיזורם. ב' שירת האזינו נכתבת בששים ושבע שיטין, לא בשבעים{פו}. ג' הוי"ו אינה קְטִיעא, בפסוק את בריתי שלום{פז}. ובאותיות הגדולות והקטנות, נמצאים השינויים דלקמן. ד' זה ספר{פח}, הסמ"ך רַבָּתִי. ה' נֹצר חסד{פט}, הנו"ן אינה רבתי. ו' על מוקדה{צ}, המי"ם אינה זְעֵירָא. ז' פינחס בן אלעזר{צא}, היו"ד אינה זעירא. ח' כימי השמים על הארץ{צב}, הצאד"י רבתי. ט' קן צפור{צג}, הקו"ף רבתי. י' אשריך ישראל{צד}, האל"ף רבתי{צה}: 

[כב] יֶשנה עוד מסורת מקובלת בידינו איש מפי איש לאותיות מסויימות בתורה שהן צריכות להיכתב בשינוי מן הרגיל, והם הנקראות פֵּאִי"ן לְפוּפוֹת ואותיות עקומות וכדומה, כמו שכתבו הפוסקים{צו}. והן במקומות רבים, כגון וארובות השמים נפתחו{צז}, הפ"א לפופה כזה  . וכן קפאו תהומות{צח}, איפת צדק{צט}, וילך שפי{ק}, על גוזליו ירחף{קא} כזה  . וחיתי"ן עקומות כזה   או כזה  {קב}, כגון וצמח האדמה{קג}, וכי יגח{קד}, וישחטם במדבר{קה}, וחרה אף י"י{קו}. ובמקום אחד בלבד יש אל"ף עקום, והוא לא כי ערות הארץ{קז}. וכן למ"ד עקום לאחוריו במקום אחד בלבד, והוא לנכרי תשיך{קח}. והאותיות הללו נזכרות ונעשות בכל ספרי תימן וגדולי רבנֶיהָ דור אחר דור (ובמקצתם יש עוד ווי"ן, וכפי"ן פשוטות, ופאי"ן, עקומות כזה      . ולמדי"ן עקומות לפניהן כזה  ). זולתי מקרוב הפסיקו הרבה סופרים לכתבן מטעמים שאינם מספיקים, אבל הנכון והעיקר לכתבן למצוה מן המובחר. ולכולן יש טעמים ורמזים וסודות נפלאים{קט}: 

[כג] מִנְיין הדפים בכל ספרי תורה שלנו הם מאתים עשרים וששה, ומניין השיטין שבכל דף הן חמשים ואחת, יען כי המה הועתקו ממש מספר־תורה שכתב רבינו הרמב"ם לעצמו{קי}.

ויש שצמצמו אותם לחמשים שיטין{קיא}. כל דף מסתיים בסוף פסוק{קיב}, חוץ מהדפים של־שירת הים ושירת האזינו{קיג}. ארבע שיטין שצריך להשאיר חָלָק (דהיינו מקום פנוי בלא כתיבה) בין חוֹמֶשׁ לחוֹמֶשׁ{קיד}, הן תמיד בסוף הדף, באופן שכל חומש מתחיל מראש הדף{קטו}. פסוק וישחט ויקח משה וגו'{קטז} הוא בראש הדף, ושם הוא חצי התורה בדפים. וכן פסוק יולך י"י אותך ואת מלכך וגו'{קיז} הוא בראש הדף, כמו שהיה בספר־תורה שכתב משה רבינו ע"ה שנמצא בזמן יאשיהו המלך{קיח}: 

[כד] ספר־תורה חדש, אין לקרות בו עד שיוגָּהּ היטב מתחילתו ועד סופו מכל פיסול ושגיאה{קיט}. ונוהגים ששני אנשים מומחים מגיהים אותו שתי פעמים, אחד מסתכל בחומש מוגה וכדומה, והשני קורא לפניו מתוך ספר התורה. וקורא התיבות כפי הכתיבה לא כפי הקריאה{קכ}, כדי להבחין בחסרות ויתירות{קכא}. ומלבד זה נוהגים בהרבה מקומות לקרות בו מִדֵּי שבת בשבתו עד מלאת לו שנה תמימה, כדי שיבָּדק אגב הקריאה ע"י הקורא והחזן. שאם לא כן, עלול שיעברו עשרות שנים עד שתימצא הטעות, מפני שלא נזדמן להם לקרות אותה פרשה בספר הזה{קכב}: 

[כה] המנהג להכניס ספר־תורה חדש לבית־הכנסת, ביום שבת־קודש דוקא{קכג} בגמר תפילת שחרית. ומכניסים אותו תחילה להיכל קדשו, ואח"כ מוציאין אותו לקרות בו{קכד}. ולכבוד המצוה, יש מקומות נוהגים לעשות סעודה בערב שבת זו לפני הצהרים, שמזמין אליה בעל הספר את כל קרוביו ומיודעיו{קכה}. ובליל שבת באים הקרואים ומקבילים שבת ומתפללים ערבית בביתו, וכן שחרית שבת. בזמן הסעודה והתפילות, נמצא הספר אִתָּם, מונח על־גבי דבר גבוה, בְּצַד אותו החדר. סיימו תפילת שחרית, נושא בעל הספר אותו על זרועו{קכו} להוליכו משם לבית־הכנסת, וכל הקרואים מלַווים אותו מֵעת יציאתו. ואומרים שירות ותושבחות מן העניין, כגון פיוטי שמחת־תורה, וזה דוקא אם הרחובות נקיים מטינוף{קכז}. הגיעו סמוך לחצר בית־הכנסת, יוצאים לקראתם הקהל שהתפללו בבית־הכנסת (שהמתינו להם בסוף שחרית) עם כל ספרי התורה שבהיכל בזרועותיהם להקביל את הספר החדש. [ויש מקומות שלא נהגו כן, אלא כולם מתפללים בבית־הכנסת הן ערבית והן שחרית, אלא שבסוף תפילת שחרית יוצא בעל הספר וכעשרה אנשים עמו לביתו להביא הספר, ושאר הקהל יוצאים לקראתם עם הספרים שבהיכל]. וכשהם נפגשים, אומרים בשמחה רבה פיוט מיוחד לזה, אהוב נגלה על הר סיני ונתן תורה לישראל וכו' ברוך נגלה וכו' גבור נגלה וכו', כָּתב כתובָּתה מיכאל וכו'{קכח}. [ויש נוהגים להקיף אז בספרי תורה שבידיהם את הספר החדש פעם אחת שם בחצר]. ונכנסים אח"כ לבית־הכנסת בעודם ממשיכים באמירת הפיוט עד אות תי"ו. ואומרים והללו־יה זמרי למלכך וכו' תוך כדי החזרת הספרים למקומם בהיכל, וכן מניח בהיכל את הספר החדש כנזכר לעיל. ואז פותח החזן אתה הראת וגו' ומוציא הספר החדש. ואחר שמניחו על התיבה, אומרים פיוט אצולה לפנים{קכט}. ויש נוהגים להעלות כל האורחים שבאו לכבוד הספר תורה בזה אחר זה{קל}. ולא נהגו שיברך בעל הספר שהחיינו{קלא}: 

[כו] חייב אדם לנהוג כבוד גדול וקדושה מרובה בספר־תורה, כי אין דבר קדוש יותר ממנו. ומצוה לייחד לו מקום, ולכבד את המקום ההוא ולהדרו ביותר. ולא יָרוֹק כנגד הספר־תורה, וכן לא יגלה את ערותו או יפשוט את רגלו כנגדו, וכדומה{קלב}. ולא יאחזנו בלא מטפחת{קלג}. וישב לפניו בכובד ראש באימה ופחד. והרואה את הנושא ספר־תורה, צריך לעמוד מפניו, עד שיכניס את הספר למקומו, או עד שאינוּ רואהו עוד{קלד}. ואמרו חכמינו ז"ל{קלה} כל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות. וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות: 

הדפסשלח לחבר

עוד ב'יורה דעה - תורה ומצוות'

  1. לעמוד הבא

 

 
 


 

 

 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

ארז יחיאל
שר שלום קשת

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד