-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מועדי השם
פעולת צדיק
מנויים לחיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארגון ובנה
ת"ת עטרת חיים
אור ההלכה
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ישיבת פרי עץ חיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
409 אורחים

סימן קס"ח - הִלְכּוֹת נדרים ושבועות

מספר צפיות: 2521

[א] מי שנדר או נשבע לאסור על עצמו דבר מסויים או לעשות איזה דבר, או שלא לעשותו, חובה שיעמוד בדיבורו, שנאמר{א} איש כי ידור נדר לי"י או השָּׁבע שבועה וגו' לא יחל דברו וגו'. ונאמר{ב} מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו'. ואם אינו מקיים דבריו, גורם רעות לעצמו{ג}. וכל הפורץ בנדרים, סופו למעול בשבועות. והמועל בשבועות, כופר בהקב"ה, ואין לו מחילה לעולם, שנאמר{ד} כי לא ינקה י"י את אשר ישא את שמו לשוא{ה}: 

[ב] ומכל־מקום לא יהא אדם רגיל בנדרים, אפילו שיקיימם. ואמרו חכמינו ז"ל{ו} שכל הנודר, נחשב כאילו בונה במה בְּשָׁעַת איסור הבמות. והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שחייב משׁוֹם שְׁחוּטֵי־חוּץ, כי טוב יותר שישאל על נדרו ויתירו לו (ולקמן מסעיף י' עד סעיף י"ג יתבאר כיצד מתירים). ומצוה לעשות כן, כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים, בשאר נדרים. אבל נדרי הֶקְדֵּשׁ (דהיינו לענייני מצוות, כגון הנודר לצורך בית־הכנסת או לבית־המדרש, או צדקה לעניים וכדומה), מצוה לקיימם, שנאמר{ז} נדרַי לי"י אשלם. ולא ישאל עליהם אלא בְּשָׁעַת הַדֹּחַק{ח}: 

[ג] וכל־שכן שצריך אדם להתרחק מן השבועות. אבל אם עבר ונשבע על איזה דבר (ולקמן סעיף ז' יתבאר כיצד היא השבועה), מצוה שלא ישאל עליה, אלא יעמוד בשבועתו אף־על־פי שהוא מצטער, שנאמר{ט} נשבע להרע (דהיינו להרע לעצמו) ולא ימיר. וכתוב אחריו, עושה אלה לא ימוט לעולם. ואין נשאלים על השבועה אלא בְּשָׁעַת הַדֹּחַק, או לצורך מצוה{י}: 

[ד] צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אין טוב לידור. אלא אם יש בידו מה שהוא רוצה ליתן, יתן מיד. ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם, יאמר בפירוש "בלי נדר". ואם אמר בסתם, מחוייב ליתן. וכן הנודר לצדקה לצורך אמירת השכבה, צריך לומר בלי נדר{יא}. אבל אם הוא בעת צרה, יכול לנדור{יב}, ולא עוד אלא שרבים סוברים כי באופן זה מצוה היא לנדור. כגון אם הוא חולה או בנו וכיוצא, יאמר כך וכך אתן אם אתרפא או אם אנצל מצרה זו{יג}: 

[ה] אם דעתו ללמוד דבר מסויים בתורה, או לעשות איזו מצוה, אלא שהוא פוחד שמא יתרשל אחר־כך, או שהוא מתיירא פן יסיתהו יצר־הרע לעשות איזה איסור, או ימנענו מלקיים איזו מצוה, מותר לו לזרז את עצמו בנדר או בשבועה. וּמְנַיִן שנשבעים לקיים את המצוה לזרז את עצמו, אף־על־פי שהוא בלאו־הכי מושבע ועומד מהר סיני, שנאמר{יד} נשבעתי ואקיימה, לשמור משפטי צדקך. ואפילו אם לא אמר זאת בלשון נדר או שבועה אלא בדיבור בעלמא, כגון שאמר "אֶלְמַד" או "אעשה" כך וכך, נחשב נדר, ומחוייב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה, להוסיף ולומר "בלי נדר", שלא ישאר עליו בחיוב נדר, ושיהא רשאי לחזור בו כל זמן שירצה{טו}: 

 [ו] הנודר נדרים כדי לתקן מדותיו, הרי הוא זריז ומשובח. כיצד. כגון מי שהיה זולל, ונדר שלא יאכל בשר איזה זמן. או שהיה שוגה ביין (דהיינו שעל־ידי שכרותו, עשה דברים מכוערים), ואסר עליו את היין ושאר משקים המשכרים. וכן מי שהוא נבהל להון, אוהב שוחד ורודף שלמונים (לשון תשלומים), ואסר על עצמו לקבל מתנות, או ליהנות מאנשי עיר זו, וכדומה, נדרים כאֵלו המה עבודת השם יתברך, ועליהם אמרו חכמינו ז"ל{טז} נדרים סְיָג לפרישות. ומכל־מקום גם בנדרים כאלו, אין לו לאדם להרגיל את עצמו בהם, אלא יתגבר על יצרו ויפרוש מהם גם בלא לנדור{יז}: 

[ז] האומר ייאסר עלי{יח} ככר זה, או ככר זה עלי איסור, וכדומה, הרי זה נדר גמור, ואסור לאכלו ללא התרת נדרים{יט}. אך אפילו לא אסר על עצמו דבר של־ממש, כגון שאסר על עצמו לדבר עם חבירו או ללכת עמו וכדומה, גם כן צריך התרה{כ}. וכיצד היא השבועה. כגון שאומר, אני נשבע שאעשה דבר פלוני, או שלא אעשנו, או אהא בארור אם אעשה או אם לא אעשה דבר פלוני, וכדומה, הרי זו שבועה, בין אם הזכיר את השם יתברך בין שלא הזכירוֹ כלל{כא}. וכן אם אמר, יֵעיד עלי השם, או תאמין בה', או תבטח בה', שאעשה או לא אעשה דבר פלוני{כב}. גם תקיעת כף  

הנעשית בדרך שבועה, דינה כשבועה{כג}: 

[ח] אין הנדר או השבועה חלים, אלא אם כן היו פיו ולבו שווים. אבל אם נדר או נשבע בטעות, שלא היתה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר או שבועה (אפילו גמר כן בדעתו, דהיינו שבא לידי החלטה) ולא הוציא בשפתיו, אין זה כלום{כד}. אך מי שנדר או נשבע בחלומו, טוב שיתירו לו עשרה אנשים, היודעים לכל־הפחות קְרוֹא מקרא. כי אף־על־פי שאין בזה לא פה ולא לב, מכל־מקום יש לחוש שהוא מן השמים. לפי־כך צריך עשרה, ששכינה עמהם{כה}: 

[ט] מי שנהג איזו חומרא בדברים שהוא יודע כי הם מותרים מצד הדין, אבל רצונו להחמיר על עצמו מחמת סְיָג וגדר ופרישות, כגון להתענות בערב ראש השנה או בעשרת ימי תשובה{כו}, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה־עשר בתמוז ואילך או בשבוע שחל בו תשעה באב{כז}, וכיוצא באלו, אפילו לא נהג כן רק פעם אחת, אלא שהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שנהג כן שלוש פעמים, אף־על־פי שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהא בלי נדר, ורוצה לחזור בו מפני שאינו בריא, או סיבה אחרת, צריך התרת נדרים, ויפתח בחֶרְטָה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לפי־כך הרוצה לנהוג באיזה חומרות לִסְיָג ופרישות, יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא, או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל מי שנהג איסור מתוך שסבר בטעות שכך הוא הדין, ועכשיו נתברר לו שהוא מותר, אינו נחשב כנדר וממילא אינו צריך התרה. וכן אם נהג כך מפני שסבר שהוא איסור גדול, ואחר־כך נתברר לו שאינה אלא חומרא בעלמא{כח}: 

[י] התרת נדרים היא על־ידי חֶרְטָה, או על־ידי פֶּתַח. והוא הדין לשבועות{כט}. חֶרְטָה, הוא שמתחרט מֵעִיקַרא על מה שנדר, כלומר הִלואי שלא הייתי מקבל זאת על עצמי מעולם. לפי־כך שואל אותו הרב, האם אתה חפץ בנדר זה (או, בשבועה זו). והוא משיב, אינני חפץ בו (בה), ומתחרט אני על שנדרתי (שנשבעתי) מעיקרא. שאם רק מכאן ואילך הוא מתחרט, ועד עתה הוא חפץ בכך, לא תועיל לו ההתרה, והרי הוא באיסור נדר כל ימיו. לפי־כך יזהר שלא לומר שמתחרט מעיקרא, רק אם אכן הדבר ברור לו בהחלט שהיה רוצה שלא נדר כך מעולם. וכשהוא דבר של־מצוה, כגון שקיבל על עצמו תעניות בימים מסויימים והתחיל להתענות כמה ימים ועכשיו רוצה לחזור בו מפני חולשת גופו וכדומה, לא יאמר שמתחרט על התעניות עצמן, כי אז יְאַבֵּד שׂכרן. הלכך יאמר, אינני תּוֹהֶה (דהיינו מתנחם ומתחרט) על קיום המעשים הטובים שעשיתי, רק על שקיבלתי אותם בלשון נדר, ומתחרט אני על זה שלא אמרתי הנני עושה דבר זה "בלי נדר". ואם אינו מתחרט חרטה דמעיקרא כנזכר, צריך לבקש לו פתח. דהיינו למצוא סיבה שבגללה לא היה נודר, כי לא עלה אז בדעתו שייארע כך. כגון אם קרוביו וידידיו מפצירים בו מאד להתיר נדרו, ישאלנו הרב, אילו ידעת שיפצירו בך מאד להתיר נדרך ולא תוכל להשיב פניהם, לא היית נודר. והוא משיב, כן. לא הייתי נודר. ואז מתירים לו. כי על־ידי הפתח, נמצא שנעקר הנדר מעיקרו{ל}. ולכתחילה יש לעשות פתח וגם חרטה, דהיינו אחרי שמצא לו פתח, יחזור וישאלנו אם הוא מתחרט{לא}. ויש נוהגים תמיד לעשות מן החרטה פתח, ונכון לעשות כן. דהיינו שאחרי שהנודר אומר שמתחרט מעיקרא, שואל אותו הרב, אילו ידעת שתתחרט, האם היית נודר. והוא משיב, לא. ואז מתירים לו{לב}: 

[יא] אין מתירים נדר או שבועה בפחות משלושה אנשים. ולא יהיו עמי־הארץ, אלא שמבינים לכל־הפחות קצת, כשמלמדים אותם הלכות, אף־על־פי שהם אינם יכולים ללמוד ולהבין מעצמם. וגם צריך שיידעו הלכות נדרים איך מתירים על־ידי פתח, כי יש דברים שאסור לפתוח בהם. ושיידעו איזה נדרים אי אפשר להתירם. ויש בדברים אלו הרבה חילוקי דינים, כמבואר בספרי הפוסקים. ואם שני אנשים בלבד התירו, אף־על־פי שהם תלמידי־חכמים גדולים, אין התרתם התרה. לפי־כך המנהג ללכת אצל תלמיד־חכם בקי, והוא מצרף עִמו שני אנשים מבינים{לג}. ושלשתם יכולים להיות קרובי־משפחה{לד}. אבל צריך שיתמלא זקנם{לה}. וצריך הנודר או הנשבע לבוא בעצמו לפניהם, ולא מועיל שישלח מישהו במקומו, או על־ידי מכתב{לו}. ואין מתירים לו סתם, אלא צריך הוא לפרט תחילה את נדרו או שבועתו, והסיבה שבגללה נדר או נשבע, כי שמא אותו עניין אסור להתירו. ודַי שיהיה זה בפני אחד מהם. לכן אם מאיזו סיבה אינו רוצה לגלות, חובה לכל־הפחות לגלות לתלמיד חכם{לז}: 

[יב] כשמתירים על־ידי חרטה בלא פתח, יכולים שלושת המתירים להתיר לו מֵעוֹמֵד. אך כשאינו מתחרט מעיקרא וצריך למצוא לו פתח, כמבואר לעיל סעיף י', צריכים הם להיות דוקא מִיּוֹשֵׁב, כיון שהעניין צריך עיון גדול שתתיישב על־ידי־זה דעתם בדבר{לח}. אבל הוא יכול להיות יושב או עומד{טל}, ויותר טוב שיעמוד{מ}: 

[יג] וכיצד היא ההתרה. אומרים לו שלשתם יחד בנוסח זה, שָׁרוּי לָך, מחול לך, מותר לך. שרוי לך, מחול לך, מותר לך. שרוי לך, מחול לך, מותר לך{מא}. ומצד הדין די שיאמר לו הגדול שבשלשתם, אפילו פעם אחת, שרוי לך, או מחול לך, או מותר לך{מב}. והיתר נדרים ושבועות שעושים בבתי־כנסיות בערב ראש השנה{מג}, וכן נוסח כל נדרי שאומרים בליל יום הכפורים{מד}, אין סומכים עליהם בלבד להתיר, כי אם באופנים מסויימים על־פי הוראת חכם{מה}: 

[יד] אף־על־פי שלעניין כל המצוות שבתורה, אין הזכר נחשב גדול עד שיהא בגיל שלוש־עשרה שנה ויום אחד, והנקיבה איננה נחשבת גדולה עד שתהא בגיל שתים־עשרה שנה ויום אחד{מו}, מכל מקום לעניין נדרים ושבועות הזמן מוקדם בשנה אחת, דהיינו הבן מגיל שתים־עשרה ויום אחד והבת מגיל אחת־עשרה ויום אחד{מז}. ומאז והלאה נדרם נדר ושבועתם שבועה. וזאת בתנאי שהם מבינים לשם מי נדרו, ולשם מי נשבעו. אבל כשהם פחות מגיל זה, אפילו שהם מבינים, אין בדבריהם כלום. ומכל־מקום אבותיהם או רבותיהם גוערים בהם ומכים אותם{מח}, כדי שלא ירגילו את לשונם בנדרים ושבועות. ומראים להם שהותר נדרם או שבועתם, כדי שלא יָקֵלּוּ בהם את ראשם. וזה דוקא בדברים שאינם יכולים לעמוד בהם אלא אם־כן יצטערו מאד או עלולים לבוא לידי חולי, כגון שנדרו או נשבעו לצום, או שלא לאכול בשר במשך ימים רבים. אבל אם הם דברים קטנים וקלים שאין בהם עינוי נפש, גוזרים עליהם לקיימם. ומגיל שלוש־עשרה לבן, ושתים־עשרה לבת, אף אם אינם מבינים{מט}, נדרם נדר ושבועתם שבועה{נ}: 

[טו] האב יכול להפר את נדרי בתו ושבועותיה, עד שתהא בוגרת, דהיינו עד גיל שתים־עשרה שנה וששה חדשים{נא}. והוא שלא נישאת. שאם בגרה או נישאת, שוב אין האב יכול להפר לה. והבעל יכול להפר נדרי אשתו ושבועותיה, משתיכנס אתו לחופה. וזאת גם כשהן אינן מתחרטות על נדרן ושבועתן. ואפילו בעל־כרחן{נב}. שנאמר{נג} ואשה כי תדור נדר לי"י וגו' בְּבֵית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה וגו' ואם הניא [דהיינו שמנע אותה על־ידי הפרתו] אביה אותה ביום שמעו וגו' לא יקום. ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה, יקום עליה. ואם בית אישה נדרה וגו' ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו וגו' כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה, לא יקום: 

[טז] וכיצד הם מפירים. אומר בפיו שלוש פעמים (ולכל־הפחות פעם אחת{נג*}), הן בפניה הן שלא בפניה, "מוּפָר לך", או "בטל לך", שסגנון כזה מורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו. אבל סגנון מותר, או מחול, או שרוי, אינו מועיל באב ובבעל אלא דוקא בחכם וכדלעיל סעיף י"ג (לפי שהחכם "מתיר" את הנדר מעיקרו וכדלעיל סעיף י', וזהו כמו "התרת" קשר. מה שאין כן האב או הבעל שהם מפירים ומבטלים אותו רק מכאן ולהבא). וכן אם אמר, אין רצוני שתנדרי, או אין כאן נדר, אין אֵלו נחשבים הפרה{נד}. כמו־כן אין הם יכולים להפר רק ביום שָׁמעם, כמפורש בפסוקי התורה שהבאנו לעיל סעיף ט"ו. ואין הכוונה במשך עשרים וארבע שעות מאז, אלא דוקא באותו היום ממש. דהיינו אם שמעו בתחילת הלילה, מפירים כל הלילה וכל יום המחרת, עד שקיעת החמה. שהרי היום הולך אחַר הלילה, והכל יום אחד. ואם שמעו סמוך לפני השקיעה, אינם מפירים רק עד השקיעה, ואחרי־כן אינם יכולים עוד להפר. ואם נודע להם מהנדר או השבועה אחרי כמה ימים, נחשב אז יום שמעם. וכן אם לא ידעו אז את הדין שבידם להפר ולכן שתקו, אזי ביום שנודע להם הדין יכולים להפר{נה}. ובשבת, לא יאמרו לה "מופר לך" כמו בחול, אלא מבטלים בלב, ואומרים לה "קחִי אִכלי" "קחי שתִי" (אם אסרה על עצמה שלא תאכל או שלא תשתה), וכיוצא בהם{נו}. ואם האב או הבעל אמרו תחילה שהם מרוצים מהנדר או מהשבועה, אף־על־פי שלא אמרו זאת בפירוש, אלא שאמרו לשון המורה שהם מרוצים, ואפילו אם רק בליבם חשבו שהם מרוצים מנדרה או משבועתה, שוב אינם יכולים להפר אפילו באותו יום, שקיום בלב נחשב קיום. אך אם אחרי שהם קיימו הלכה היא לפני שלושה ועשו לה התרה, הרי זה מותר{נז}: 

[יז] יש הבדל בין האב לבין הבעל. כי האב מֵפֵר לבתו כל הנדרים והשבועות, שנאמר{נח} "כל" נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וגו' כי הניא אביה אותה{נט}. אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש, כגון שנדרה שלא תאכל בשר או ממתקים, או שלא תלך לחתונה וכדומה, שנאמר{ס} כל נדר וכל שבועת איסר "לענות נפש" אישה יקימנו ואישה יפֵרנו. וכן הבעל מפר בדברים שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט{סא}, שנאמר{סב} אלה החוקים אשר ציוה י"י את משה "בין איש לאשתו" וגו'{סג}: 

[יח] ישנם עוד הרבה מאד פרטי דינים בענייני הפרה לבת ולאשה. ולפי שאינם מצויים, קיצרנו בהם. לכן אם אירע כדבר הזה, לא יסמכו על הפרתם, וגם מפני שלא כל עניין יכולים האב והבעל להפר. אלא ישאלו למורה־הוראה מומחה{סד}, והוא יפסוק להם ההלכה, ותבוא עליו ועליהם ברכה: 

הדפסשלח לחבר

עוד ב'יורה דעה - תורה ומצוות'

  1. לעמוד הבא

 

 
 


 

 

 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

ארז יחיאל
שר שלום קשת

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד