-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

ארגון ובנה
מנויים לחיים
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
אור ההלכה
מועדי השם
פעולת צדיק
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ישיבת פרי עץ חיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
498 אורחים

סימן קל"ד - הִלְכּוֹת בהמה חיה ועוף האסורים והמותרים,דגים וחגבים, חלב דבש וביצים

מספר צפיות: 1494

[א] עשרה מיני בהמה וחיה טהורים נזכרים בתורה{א}, והשאר אסורים. הבהמות המותרות באכילה שלוש, שור שה ועז{ב}, הן ומיניהן{ג}. והחיות שבע, אַיָּל{ד} וצבי ויחמור, ואקו{ה} ודישון ותאו וזמר{ו}, הן ומיניהן. וכולן מעלי גרה (דהיינו שאחרי כניסת המאכל לקיבה, חוזר שוב לפה כדי להיטחן היטב) וגם מפריסי פרסה (דהיינו שפרסות הרגליים סדוקות ומובדלות לגמרי מתחילה ועד סוף){ז}. אך מי שבקי בצורוֹתם ובשמותיהם, אינו צריך לבדוק זאת. ומפני החֵלֶב והדם, צריך להבדיל בין בהמה לחיה, כי הבהמה חֶלְבָּהּ אסור באכילה, ודָמָהּ אינו טעון כיסוי. והחיה בהיפך, חלבה מותר{ח}, ודמה טעון כיסוי. והסימן שזו חיה, הוא שקרנותיה מפוצלות. ואם אינן מפוצלות, צריך שיהיה בהן שלושה סימנים, כְּרוּכוֹת (פי' עשויות גְּלָדִים, כגִלְדֵי הבצלים) הֲדוּרוֹת (פי' עגולות ולא רחבות) וַחֲרוּקוֹת (פי' שיש להן חריצים תכופים ומובלעים זה בזה). ואם חסר אפילו סימן אחד מאלו, חלבה אסור אבל בשרה על כל פנים מותר, שהרי היא מפרסת פרסה ומעלת גרה{ט}: 

[ב] עשרים וארבעה מיני עופות טמאים, נזכרים בתורה{י}, כגון הנשר והפרס והעזניה, העורב והנץ, החסידה והדוכיפת וכו'. ושאר כל העופות, מותרים באכילה. ולכן לפי עיקר ההלכה, כשיש אדם שבקי בצורתם ובשמותיהם של־אותם עשרים וארבעה מינים האסורים, מותר לאכול כל עוף שהוא אומר שאינו מהם. וכשאין בקי כזה, אסור לאכול זולת על־ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הן. א' שיש לעוף זה אצבע יתירה{יא}. ב' שיש לו זְפָק{יב}. ג' שהקָרְקבָן{יג} שלו נקלף ביד (אבל אם נקלף בכלי כגון סכין, לא). והואיל ואין סימנים אלו מועילים אלא כשידוע שאין עוף זה דורס{יד}. ואף כשאנו רואים שאינו דורס, יש לחוש שֶׁמֶּא ידרוס לאחר זמן כמו שכבר אירע. וכן הואיל ובאורך גלותינו בעוה"ר ומתוך פיזורנו בארצות שונות, מקצת מאותם עשרים וארבעה מינים אינם ידועים כיום בבירור לשום־אדם ויש בהם מחלוקות או ספיקוֹת. לפי־כך כמעט שאין היתר בזמנינו לאכול עוף אלא בְּמָסוֹרֶת, דהיינו שנמסר מדור לדור לאנשי אותו מקום שהעוף הזה הוא טהור, והדבר פשוט אצלם כך, שמזה מובן שהיה מקובל להם מאז ומקדם שאינו מעשרים וארבעה מינים הטמאים, ובודאי הוא שלא ידרוס. וסומכים על המסורת גם כשאין לעוף זה אפילו סימן אחד משלושת הסימנים הנזכרים לעיל{טו}. וכן אם תלמיד־חכם גדול מעיד על עוף מסויים שמקובל בידו שהוא טהור, סומכים עליו (אף על פי שאינו מכיר את עשרים וארבעה המינים הטמאים), מפני שזה נחשב כמו מסורת{טז}. והמינים הכשרים הידועים כאן בזמנינו, הם תֻרנגולים אווזים וברווזים, תוֹרים ויונים, ועוד כמה עופות הַמֻּכָּרים למקצת רבנים ושוחטים מובהקים{יז}: 

[ג] דגים טהורים, לא נָקְבָה התורה בשֵׁמות, אלא נתנה לנו כלל, כי אותם שיש להם סנפיר וקשׂקשׂת, הם המותרים באכילה. והסנפיר, הוא כמין כנף ששט הדג בו. והקשׂקשׂת, הן קליפות הקבועות בעורו, בין אם הן מתקלפות ביד בין בכלי{יז*}. אבל אם אֵי אִפשר לקלפן, אין זה נחשב קשקשת. ודַי אפילו בסנפיר אחד. וכן בקשקשת אחת, בכל מקום שתהיה, ובתנָאי שהיא מחוברת היטב באופן שאין לחשוש שנָשרה מדג טהור ונדבקה בדג זה{יח}: 

[ד] דם דגים טהורים, וכן חגבים טהורים (כדלקמן סעיף ז'), מותר. אך אם קִבְּצוֹ בכלי, אסור מפני מראית העין. ואפילו בחדרי־חדרים שאין חשש זה, אסור. אבל אם הדבר ניכר, כגון שיש בו קשקשים או חגבים, מותר גם כשרואים אותו{יט}: 

[ה] מי שנשך ככר־לחם וכדומה ויצא דם משיניו על גבי הככר, אסור גם־כן מפני מראית העין, ולכן צריך לחתוך מקום הדם ולזרקו. אבל הדם שבין השינים, מותר למָצצו בלי שום חשש, כיון שלא פירש החוצה{כ}. ודוקא ביום חול, אבל בשבת אסור למצוץ הדם{כא}: 

[ו] בשר שנתעלַּם מן העין, אסור באכילה. דהיינו כגון שלקח בשר והניחוֹ בביתו והיה בלא השגחה אפילו זמן קָצֵר כשהבית פתוח, חוששים שֶׁמֶּא הֻחְלָף באותו זמן בבשר בלתי־כשר, על ידי גוי או שרצים ועופות וכדומה, וזאת גם אם מְצָאוֹ באותו מקום שהניחוֹ. ואף על פי שהוא חשש רחוק, החמירו חז"ל בדבר זה. זולתי אם היה לו סימן בגוף הבשר, או שהוא מכיר אותו בטְבִיעוּת־עין, דהיינו שהסתכל בו היטב מקודם ודקדק בראִייתו ואומר עתה שודאי הוא הוא (ואפילו עם־הארץ נאמן בזה), או שהיה הבשר צָרוּר וחָתוּם. וכן אם הניחוֹ במקום ששרצים ועופות אינם יכולים להחליף, כגון שתלה את הבשר על־גבי מסמר, מותר, אלא אם כן באופן שיתכן חשש שֶׁהִחְלִיפוֹ גוי{כב}. והוא הדין כשהניחוֹ בתוך "מקרר" וכדומה{כג}: 

[ז] שמונה מיני חגבים טהורים הִתִּירה תורה באכילה, והשאר אסורים כיתר השרצים [כדלקמן הלכות תולעים סימן קל"ה סעיף א']. שנאמר{כד} את אלה מהם תאכלו, את א' הארבה למינו (ופירשו חז"ל{כה} זה שאמרה תורה למינו, היינו שיש עוד מין דומה לו, והוא נקרא ב' צִפּוֹרֶת־כְּרָמִים), ואת ג הסלעם למינהו (ומינו היא ד יוּחְנָא ירושְׁלְמִית), ואת ה' החרגול למינהו (ו' עצרוניא), ואת ז' החגב למינהו (ח' הדובנית{כו}). ולכן לפי עיקר ההלכה כשיש אדם הבקי בצורתם ובשמותיהם, מותר לאכלם. ואם לאו, אסור זולת על ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הם. א' שיש לו ארבע רגליים. ב' שיש לו ארבע כנפיים, והם חופים את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו. ג' שיש לו שתי כרעיים, דהיינו קרסולים, לנתר בהן{כז}. אך אף על פי שיש בו את כל הסימנים הללו, עדיין אינו מותר אלא אם־כן נקרא שמו חגב, או שיש להם מָסוֹרֶת ששמו חגב{כח}. ולפי־כך נמנעים ברוב תפוצות ישראל מלאכול שום מין מֵאֵלו, לפי שבאורך הגלות נשתכחה בעוה"ר מסורת זו{כט}. אבל מנהגינו פשוט בכל קהילות־קודש תימן יע"א לאכול מין ידוע ומפורסם מאד אצלינו מימות עולם ומשנים קדמוניות דור אחר דור שהוא מותר, והוא הראשון הנזכר לעיל בשם אַרְבֶּה, שדרכו לבוא בריבוי גדול ועצום{ל}. ויש לו כל הסימנים  

דלעיל{לא}. וגם־כן נקרא שמו בלשון הקודש חָגָב, שהוא גֲּרַאדּ בלשון ערב{לב}. ויש למין זה הַכָּשֵׁר, צורת אות חי"ת בחזהו{לג}. אבל שאר המינים אין אוכלים בקהילותינו, אף על פי שיש להם כל הסימנים, כיון שאין לנו מסורת שגם הם נקראים חגבים. והואיל שעלולה מסורת זו להשתכח, כיון שבזמנינו מתחכמים להשמיד אותם בעודם באִבָּם למנוע את הנזק העצום שהם גורמים לשדות, לפי־כך אביא כאן את צורתו למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו, וזה הוא: 

[ח] היוצא מן הטמא, טמא. ולכן הֶחָלָב של־בהמות וחיות טמאות או טריפות, ומֵי־רגליהן, וצִירָן{לד}, אסורים כבשרן. וכן ציר דגים טמאים. אבל ציר חגבים טמאים, מותר. ומֵי־רגליים של־אדם, אינם אסורים אלא משוֹם אַל תשקצו את נפשותיכם, הִלְכָּךְ לצורך רפואה וכדומה, מותר{לה}. אך בְּשַׂר־אדם, אסור לאכלו בשום־אופן{לו}. ולכן מה שיש חושבים שסגולה לאשה עקרה שלא ילדה לאכול ערלת הנימול, הוא איסור חמור, מלבד שהוא הבל גמור{לז}. אבל לקלף או לחתוך עור בשיניים, אין חשש איסור אפילו אם יבלע ממנו{לח}: 

[ט] אבל הֶחָלָב של־בהמות וחיות טהורות, מותר, ואין זה נחשב כאבר מן החי. שהרי הכתוב משבח בכך את ארץ ישראל, שנאמר{טל} ארץ זבת "חלב" ודבש, ואילו היה אסור מה הנאה יש בו. ולא רק החלב עצמו, אלא גם מֵי־החלב (הנקראים "נַסְיוּבֵי דְחָלָבָא") דהיינו המים הנותרים אחרי הקפאת הגבינה, ואף מֵימֵי־החלב דהיינו כשמבשלים את מי־החלב הנז"ל ונקפא מהם מעט אוכֶל פעם שנית ונותרים מקצת מים צלולים, גם הם מותרים{מ}: 

[י] חֲלֵב־אדם, אף־הוא מותר. הלכך מותר אפילו לכתחילה לחולה שאין בו סכנה לשתות חלב של־אשה, אבל דוקא אחרי שהפסיקה לחלוב והניחתוּ בתוך כלי או ביד{מא}. ומה־טוב אם אפשר שהאם תניק את ילדיה במשך עשרים וארבעה חדשים משנולדו, לפי שהוא המזון הטוב והמועיל שהזמין להם הבורא יתברך לבריאותם כל ימי חייהם. ומה שיש מעט סוברים שלא להניק את הבנים שנתיים כמו הבנות, דהיינו שיינק הבן רק עשרים ושניים או עשרים ושלושה חדשים מפני שהם חושבים שעל־ידי־זה יהא מוכשר יותר לתורה, טעות היא בידם. ואף איסור גמור הוא לְגָמְלוֹ (דהיינו להפסיק את הנקתו) קודם עשרים וארבעה חדשים, אם לא מחמת שנתעברה, או סיבה הכרחית אחרת{מב}. ומצד הדין, יכול הילד לינוק אפילו עד סוף ארבע שנים, ואם הוא כחוש וחלוש עד סוף חמש שנים. אלא שאם גְּמָלַתּוּ אז במשך שבעים ושתיים שעות, אסור להחזירו לינוק{מג}. אך אם גמלתו בתוך עשרים וארבעה חודש, אפילו שלושים יום או יותר, מותר להחזירו לינוק, אך במקרה זה אסור להניקו יותר מעשרים וארבעה חדשים{מד}: 

[יא] דבש דבורים מותר, אף על פי שהדבורים עצמן הן מִכְּלַל השרצים הטמאים, מפני שאין הדבש נוצר מִתַּמְצִית גופן, אלא אוספות אותו מן הצמחים ופולטות אותו בכוורת{מה}. ומקרוב נתחדש לעשות מין מיוחד הנקרא דבש־מְלָכוֹת, שהוא חומר שמפרישות אותו הדבורים מגופן לצורך גידול ביציהן המיועדות להיות מְלָכוֹת ולא לדבורים הפשוטות, ובזה אין להתיר רק למי שנחוץ לכך מדרכי הרפואה{מו}: 

[יב] ביצים שהטילו עופות טמאים, אסורים באכילה. אך בדרך־כלל אין לחשוש לביצים כאלו, כיון שאינם מצויים בינינו. והסימן להבחין ביניהם הוא, שביצה שראשה אחד כַּדּ (דהיינו רחב כעין תחתית כד) ועגול, וראשה השני חַדּ (דהיינו צר יותר מהתחתית) ועגול, יתכן שהוא של־עוף טהור ויתכן של־טמא. אך אם שני ראשיה כַּדִּין או שניהם חַדִּין, או שהחלמון מבחוץ והחלבון מבפנים{מז}, אלו הם סימנים מובהקים שהיא ביצת עוף טמא, ואפילו אם יֵעִידוּ מאה עדים מוחזקים בכשרות שהיא של־עוף טהור, אינם נאמנים, אלא אם־כן ראינו בעינינו שעוף טהור הטיל ביצה זו{מח}: 

[יג] לול תורנגולים הנמצא בבית ישראל ונמצאו שם ביצים שכולן חלבון, מותרוֹת, שכן דרך התורנגולת כשפוסקת מלהטיל, הביצה האחרונה היא קטנה מאד (פחות מִגּוֹדֶל אגוז ועגולה) וכולה חלבון. וכן נוהגים. אך אין לסמוך בזה על גוי המוכר ביצים, שמא היא ממין עוף טמא. ולפעמים נמצאת ביצה קטנה עם קליפה בתוך הגדולה, וגם היא מותרת. והוא הדין כשנמצאת כולה חלמון{מט}. כמו־כן ביצה שיש לה שני חלמונים, מותרת{נ}: 

[יד] ביצת נבילה או טריפה, דהיינו שנתנבלה התורנגולת בידי השוחט באחד מן הדברים המפסידים את השחיטה (שנזכרו לעיל סימן קכ"ד סעיף י"ד) ופתחו בטנה ומצאו שם ביצה, או שהיתה טריפה מחיים כגון שנשברה עצם הקֻלּית, אסורה, אף על פי שהביצה גמורה עִם קליפתה הקשָׁה ממש כמו שהיא נמכרת בשוק. ואפילו אם נתערבה באלף ביצים, כולן אסורות{נא}. אבל אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה, מותר{נב}. ותורנגולת שהפילה ביצתה קודם שנגמרה קליפתה הקשָׁה, מותרת באכילה, ואין בזה משוֹם אבר מן החי. אבל אם היא עדיין מְעֻרָה בגידין, אסורה{נג}: 

[טודיני ביצה שנמצא בה דם, ביארנו לעיל סימן קכ"ט. ודין מליחת ביצה שאינה גמורה, לעיל סימן קל"א סעיף ל"א: 

[טז] כל דבר שאסור מן התורה באכילה, גם אם הוא מהדברים המותרים בהנאה, אסור לעשות בו סחורה, או להלוות עליו, אם הוא דבר המיוחד למאכל, גזירה שמא יבוא לאכול ממנו. ולכן אסור לחנוונים ולקצבים למכור לגויים דגים טמאים וארנבות וכדומה. ויש אומרים שאפילו לקנות דברים טמאים להאכילם לפועליו גויים אסור. ואם נזדמן לאדם באִקרַאי דבר אסור, כגון שצד דגים ועלו במצודתו דגים טמאים, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטרפה בביתו (דהיינו ששחטו בהמה כשרה ונתנבלה או נמצאת טריפה), מותר למכרם לגויים, כיון שלא נתכוון לכך. וצריך למכרם מיד ולא ימתין עד שישמינו{נד}: 

[יז] אבל דבר שאינו עומד לאכילה אלא למלאכה, כגון סוסים חמורים וגמלים, וכן עופות שמגדלים לנוי או למשחק וכדומה, מותר לעשות בהם סחורה. וחֵלֶב אף־על־פי שאיסורו מן התורה ומיוחד לאכילה, גם כן מותר בסחורה, כגון מכירת נרות העשויים מחלב, שהרי בפירוש נאמר בו{נה} וחלב נבילה וחלב טריפה יֵעָשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו. ודבר שאין איסורו אלא מדרבנן, כגון גבינות של־גויים (כמו שיתבאר בס"ד לקמן הלכות מאכלי גויים סימן קל"ז סעיף י"ט), מותר לעשות בהן סחורה{נו}: 

[יח ["סבון" הנעשה מחֵלב האסור, מותר להשתמש בו אפילו לסוך את הגוף, לפי שטעמו נפגם{נז}, וכן הוא מנהגינו{נח}:

הדפסשלח לחבר

עוד ב'יורה דעה - איסור והיתר'

  1. לעמוד הבא

 

 
 


 

 

 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

ארז יחיאל
שר שלום קשת

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד