-
-
חיפוש מתקדם
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מועדי השם
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארגון ובנה
ישיבת פרי עץ חיים
פעולת צדיק
אור ההלכה
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
373 אורחים

בעניין אמונת חכמים

    
מספר צפיות: 689
ב' תמוז ה'תשע''ד

לק"י

שיחת חיזוק

בעניין אמונת חכמים

מאת הרבנית רצאבי תליט"א

שנאמרה בחוג משפחתי לרגל יום היאר־צייט של אמה ע"ה

מרת לאה אשת הרב שאול שרעבי זצ"ל, תנצב"ה.

י"ז סיון ה'תשע"ד ב'שכ"ה.

 

 

עלינו לזכור, כי מה שאנו אומרים כעת, יהיה לעילוי נשמתה של אמנו מרת לאה בת הרב מעודד תנצב"ה, אכי"ר.

ישנם הרבה דברים, לספרעל אמנו ע"ה. אולם לקחתי רק נקודה אחת, אשר נדבר עליה בעהי"ת, על מנת שנתחזק קצת בעניין 'אמונת חכמים'.

אצל אמי ז"ל, מה שהרבנים היו אומרים, זה קודש קדשים. למשל, מה שהרופא אמר לה, היא לא כ"כ התייחסה, כמו שנספר אחר־כך. אבל אם הרב אמר לה, הדבר היה קודש קדשים. תמיד היתה הולכת לשמוע דרשות של רבנים, ומקיימת.

 

ברצוני לומר כמה מלים, בעניין אמונת חכמים. אתן יודעות, זהו אחד מן היסודות, של האמונה בתורתנו הקדושה. שהרי למעשה, במעמד הר סיני, קיבלנו רק את התורה שבכתב. אולם את התורה שבעל־פה, הקב"ה מעבירה לנו על ידי הרבנים שליט"א. הקב"ה ראה כמה צדיקים יהיו, כמה בני עליה יהיו, והקב"ה עמד ושתלם בכל דור ודור. זאת אומרת, אין דור, אין ארץ, אין עיר, אין מקום שהוא, שאין בו אדם תלמיד חכם, היכול להורות את ההלכה.

כתוב בפרקי אבות, יהי מורא רבך כמורא שמים [פרק ד' משנה י"ב]. מסבירים, כי הדבר תלוי האחד בשני. כלומר, אם יש לך כבוד כנגד הרב, אזי יש לך כבוד גם כנגד הקב"ה. אבל אם לא, אתה בסופו של דבר תזלזל גם בהקב"ה. הא בהא תליא.

אומרים בשם הסטייפלר זצ"ל, שאם נבדוק מלפני מאה וחמשים שנה נראה, כי בכל מקום שפקרו ויצאו לתרבות רעה ולדיראון עולם, תחילת קלקולם היה, לבזות תלמידי חכמים וגדולי ישראל. לאחר מכן, הם כבר הלכו מדחי אל דחי, באין מעצור.

בואו ננסה להבין, מה הם בעצם טענות היצר הרע, לגבי נושא זה של אמונת חכמים. נזכיר אולי שלוש טענות. ונקרא תשובה לזאת מתוך ספר החינוך, המסביר פרטי כל מצוה ומצוה, שרשיה ויסודותיה.

ראשית, ישנו עניין, של מִדת הגאוה. מה? מי הוא? הרי גם אני למדתי בישיבה, גם אני יודע תורה, למה שהוא יאמר לי מה לעשות? זהו עניין של גאוה.

טענה נוספת שישנה, אולי הרב טועה. מה, וכי הוא מלאך? אולי הוא אמר דבר, אשר אינו נכון?

והטענה השלישית, כי תמיד אנחנו בודקים בציציותיהם של הרבנים. כפי שכתוב בגמרא [בבא בתרא דף טו ע"ב], א"ר יוחנן, מאי דכתיב, וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים[רות א', א'], דור ששופט את שופטיו. אומר לו, טול קיסם מבין שיניך. אומר לו, טול קורה מבין עיניך. השופט היה אומר לו, טול קיסם מבין שיניך. יש לך כאן קיסם. והוא היה עונה לו, אתה אומר לי 'טול קיסם מבין שיני', טול אתה קורה מבין עיניך. יש קורת עץ מול העיניים שלך. אתה בא ללמד אותי? אל תלמד אותי מה לעשות. ובגלל כך, בא עליהם הרעב, וצרות רבות.

 

אלו שלושת הטענות העיקריות, בעניין הזה.

ישנו פירוש יפה מאד, ששמעתי בשמו של רב גדול זצוק"ל. יש מאמר בגמרא [עיין שבת דף קי"ב ע"ב, ירושלמי שקלים פ"ה הלכה א', בר"ר ס' י'], אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם. ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. הפירוש הפשוט הוא, כי ישנה התדרדרות הדורות.

אבל ישנו פירוש אחר, המסביר ואומר כך. אם אתה רואה את הראשונים כמו מלאכים, אם הוא מלאך בעיניך, כמו שכתוב בגמרא [חגיגה דף טו ע"ב], מאי דכתיב, כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ יְ"יָ צְבָאוֹת הוּא [מלאכי ב', ז']. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו. כאשר אתה חושב שהרב הוא כמלאך, אזי אתה כמו בן אדם. אבל אם לא תראה אותו כמלאך, ממילא לא תרצה ללמוד ממנו תורה. אתה צריך לראות אותו כמלאך. מלאך, הכוונה לשליח. כלומר, אין לו כלום מעצמו, הוא שליח של ה'. אם אתה רואה אותו כמלאך, אתה בן אדם. אבל אם אתה אומר, הוא בסה"כ בן אדם,א"כ אתה לא סתם חמור, כך הוא אומר, אלא חמור חמורתיים, כיון שלא תקבל ממנו כלום.

 

בקשר לטענות שאמרנו, נראה מה כתוב בספר החינוך [מצוה תצ"ו], המסביר ומנמק את שרשי כל המצוות.

מקור מצות אמונת חכמים, הוא מן הפסוק בפרשת שופטים, כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט[דברים י"ז, ח']. 'יפלא' מלשון הפלאה, דהיינו שהדבר מכוסה ממך, אינך יודע מה להחליט. א"כ, אתה צריך ללכת אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אומר רש"י, מה הפירוש 'השופט אשר יהיה בימים ההם'? הרי בודאי שהמדובר 'בימים ההם'? אלא, שלא תגיד, כי השופט הזה, איננו כפי מה שהיה פעם. ישנם כאלה האומרים, טוב, אם היה משה רבינו לפנינו, בודאי שהיינו שומעים לו.

אבל, אין הדבר כן. הקב"ה נתן לכל אחד, את הרב המתאים לו. תדע לך, 'בימים ההם', יפתח בדורו כשמואל בדורו [ראש השנה דף כה ע"ב]. אתה צריך לשמוע לרבך, ולקבל ממנו, מבלי לעשות השוואות. גם בזמן משה רבינו ע"ה, היו עליו מחלוקות. כתוב, וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ [במדבר כ"ו, י"א]. גם כיום ישנם 'בני קרח', והם ממשיכים לחלוק גם על רבני זמנינו. הדבר אינו משנה.

כתוב בפסוק, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְ"יָ, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. מבאר רש"י, הדבר מפורסם וידוע לכולן, אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין. וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל. אתה חייב לקבל את הדברים, ולהאמין לו. עד כדי כך. ק"ו על דבר שאינו 'על ימין שהוא שמאל', אלא על דברים ברורים ומובנים, אולם גם לכך, אנחנו כ"כ שומעים מספיק.

 

כותב ספר החינוך כך, משרשי המצוה, לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה, לא ישתוו לעולם. הרבה דעות בדברים. ויודע אדון הכל ברוך הוא, שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מכני אדם, איש איש כפי שכלו, אם כל אחד יסביר לבדו את התורה שבעל פה, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותיעשה התורה ככמה תורות. וכעניין שכתבתי במצות 'אחרי רבים להטות' [בכסף תלוה בסימן ס"ז מצוה ע"ח].

על כן, אלד'ינו שהוא אדון כל החכמות, השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת, שציונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. המצוה הזאת, היא משלימה את כל המצוות. אי אפשר לתת לכל אחד להחליט, אני חושבת כך, וההוא חושב אחרת. בתורה כתוב בקשר לשחיטה, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ וגו' כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ [דברים י"ב, כ"א]. האחד יגיד, כך צריך לשחוט. והשני יגיד, כך צריך לשחוט. אלא, הכל הוא, כפי מה שהרבנים אומרים. הם המעבירים את התורה שבע"פ, מאחד לשני, מרב לרב, ואנחנו חייבים לשמוע לכך. זאת המצוה, אשר משלימה את כל המצוות.

ממשיך ספר החינוך ואומר, ובכל דור ודור גם כן, שנשמע אל החכמים הנמצאים שקיבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות, להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה. וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו, לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן], לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא תסור ממצותם. כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם. וטוב לסבול טעות אחת, ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חרבן הדת, וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי.

אתן יודעות, למשל, מי שלמדה או לימדה פעם את חומש ויקרא, בודאי יודעת זאת. ישנו קרבן אחד, הנקרא 'קרבן חטאת'. זהו קרבן, שמביאים אותו על חטא שזדונו כרת. כגון, מי שאכל חמץ בפסח, הוא מקבל את העונש החמור ביותר, שזהו עונש כרת. כמובן, שהדבר רק אם הוא אכל זאת בזדון, דהיינו בכוונה, ואפילו שאמרו לו, והעירו לו על כך. לא משנה. אבל אם האדם עשה זאת בשגגה, הוא מביא קרבן חטאת. כגון, אם הוא לא ידע שזהו חמץ, או אם הוא לא ידע כי פסח היום. הוא עשה זאת בשגגה, כלומר בטעות. והפסוק שם אומר כך, וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל [ויקרא ד', י"ג]. המדובר באותו העניין, דבר שזדונו כרת.

כיצד יכול להיות, שכל עדת ישראל ישגו? אלא, שהסנהדרין הורו כך בטעות, הם נתנו הוראה לעשות איזה דבר, אשר זדונו הוא כרת. נניח, לגבי ברית מילה. או שהיתה להם טעות בחישוב, אימתי הוא חג הפסח. וכל ישראל, עשו את הטעות הזאת. א"כ, מה עושים? הסנהדרין באים, ומביאים קרבן חטאת. רק הסנהדרין, דהיינו אותם שבעים ואחד החכמים, אשר היו בבית המקדש שבירושלם. בלשכת הגזית.

אבל לכאורה, מה עם כל עם ישראל? אלא, אתם עשיתם, כפי שהורו לכם הרבנים. שמעתם בקול הרבנים. ממילא, אפילו שהיתה כאן טעות חמורה מאד, אתם פטורים מכך. שנדע, כי יכולה להיות טעות. לפעמים ישנה טעות. אבל, אנחנו צריכים לעשות, כפי מה שהם אומרים. אומר ספר החינוך, מוטב שהם יהיו טועים, ולא שנעשה מחלוקות. שהאחד יגיד כך, והשני יאמר אחרת.

הוא גם מסביר עניין נוסף, המשלים את הנושא שלנו, כי ישנו דין, של 'אחרי רבים להטות'. אם בתוך הסנהדרין, ישנו רוב האומר כך, והמיעוט אומר אחרת, על המיעוט לשמוע בקול הרוב.

ובהמשך הוא כותב כך, ועל דרך עניין זה שעוררתיך בני עליו, אפרש לך אגדה אחת, שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב [דף נט ע"ב], גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר ב'תנורו של עכנאי', המתמהת כל שומעה. זהו סיפור ידוע, על תנורו של עכנאי, זהו סוג של תנור, לא משנה כעת, ורבי אליעזר בן הורקנוס אמר שהוא טהור, וכל החכמים שהיו בבית המדרש, והנשיא שם היה רבן גמליאל, כולם אמרו שהתנור הוא טמא. רבי אליעזר בן הורקנוס, היה היחידי שטיהר זאת. הוא אמר להם, אתם טועים, התנור הוא טהור. והם אמרו, לא, אנחנו כאן הרוב, והתנור טמא. הם טימאו, את כל הטהרות שהוא טיהר. אמר להם, אם הלכה כמותי, 'החרוב יוכיח'. החרוב זז ממקומו. אמרו לו, אין מביאים ראיה מן החרוב. טוב, הוא המשיך ואמר, אם הלכה כמותי, 'אמת המים תוכיח'. זזה אמת המים ממקומה. אמרו לו, אין מביאים ראיה מאמת המים. וכן הלאה, הוא המשיך ואמר, 'הקירות יוכיחו', והקירות התחילו ליפול. אמנם הם הפסיקו ליפול, בגלל שרבי יהושע גער עליהם, ואמר להם שיעמדו. אבל הם נשארו נטויים כך, כל הזמן. הם לא נזדקפו, מפני כבודו של רבי אליעזר בן הורקנוס. אבל הם גם לא נפלו, מפני הגערה של רבי יהושע. בסוף אמר להם רבי אליעזר בן הורקנוס, אם הלכה כמותי, 'מן השמים יוכיחו'. יצתה בת קול מן השמים ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, שהלכה כמותו בכל מקום. ענה רבן גמליאל ואמר, התורה, 'לא בשמים היא'. התורה נמצאת כאן בארץ, אתה נתת לנו את התורה. לאחר הסיפור הזה, מינו את רבי עקיבא בתורת שליח, להודיע לרבי אליעזר שהוא מנודה. פגעו בו מאד. הם ממש עמדו ו'בירכו' אותו, בלשון סגי נהור. נידו אותו, והוא היה לגמרי לבד, כיון שדעתו היתה כנגד כולם.

מביא ספר החינוך את המסופר בהמשך, אשכחיה רבי נתן לאליהו וכו', רבי נתן הלך בדרך, וראה את אליהו הנביא. אמר ליה, מה עביד הקדוש ברוך הוא בההיא שעתא? שאל אותו רבי יהושע, תגיד לי, מה עשה הקב"ה בשמים, כאשר קרה הסיפור הזה? אמר ליה, חייך ואמר, נצחוני בני. שהיה שמח הקדוש ברוך הוא, על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה, להטות אחרי רבים. הקב"ה צחק ואמר, נצחוני בני, נצחוני בני.

 

הרי לכאורה, מה שייך לומר כלפי הקב"ה 'נצחוני בני'? וכי אפשר להגיד, שאנו מנצחים את הקב"ה? אלא התשובה היא, בעל ספר החינוך, מסביר זאת כך. כי לפי האמת לאמיתה, צדק רבי אליעזר בן הורקנוס, והתנור הזה היה טהור. אבל בגלל שכתוב בתורה, 'אחרי רבים להטות', א"כ אמרתי, 'לא תסור מכל אשר יורוך'. ממילא יוצא, כי הם ניצחו אותי, בכוח התורה שנתתי להם. 'נצחוני בני', דהיינו הם אכן צודקים.

שאלה מהקהל: אבל כמו מי ההלכה?

תשובת הרבנית תליט"א: ההלכה היתה צריכה להיות כמותו. אבל בגלל שכתוב בתורה, שצריך ללכת אחרי הרוב, ושצריך לשמוע בקול החכמים, ממילא לא נפסקה ההלכה כמותו.

שאלה מהקהל: א"כ כיצד אפשר לדעת? אם רב אחד אומר כך, ורב שני אומר אחרת?

תשובת הרבנית תליט"א: את צריכה להחליט, מי הוא הרב שלך.

הערה מהקהל: הרב שלי, הוא הרב יצחק רצאבי שליט"א...

תשובת הרבנית תליט"א: כפי שכתוב, עשה לך רב, והסתלק מן הספק [אבות פ"א משנה ט"ז].

 

האמת היא, כי אנחנו נמצאים בדור כזה, שיש בו המון מחלוקות. וגם דבר זה הוא בגלל, שאיננו שומעים בקול הרבנים. מה, וכי את חושבת, שאנחנו כ"כ מכבדים את הרבנים שלנו? אינני יודעת אם אנו מכבדים אותם. אם היינו מכבדים, יכול להיות שלא היו כל המחלוקות הללו. אבל, ה' ירחם עלינו.

שאלה מהקהל: אומרים, כי הרבנים הם כפי הציבור. אם הציבור זוכה, אזי ישנם רבנים.

תשובת הרבנית תליט"א: אבל אני אומרת, כי כאשר לא שומעים בקול הרבנים, עי"כ נוצרות כל המחלוקות הללו.

 

לאחר מכן, הגמרא בהמשך מספרת סיפור נוסף, רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר, כמדומה לי, שאין זה אלא בשביל ר"א בן הורקנוס. תראו כיצד הצדיקים מדברים, כאשר קורה להם איזו צרה. הוא לא אומר, אה, כנראה יצאתי בתאריך לא טוב, הייתי צריך לבדוק עם התחנה המטאורולוגית וכו'. אלא הוא אומר, בטח זה בגלל שפגעתי ברבי אליעזר בן הורקנוס. הוא ידע זאת, כיון שהוא לא מצא לעצמו חטא אחר, אלא רק החטא הזה. הוא אמר בטוח, כי בגלל רבי אליעזר בן הורקנוס, בא נחשול של מים להטביע את הספינה.

הגמרא מספרת, כי רבן גמליאל הגדול, היה תקיף מאד. הוא ממש הנהיג את עם ישראל 'ביד רמה', והוא לא ויתר. כל מנהיג, חייב שיהיה לו קצת את הכוח הזה. אומרים, כי אהרון הכהן היה, אוהב שלום ורודף שלום, אולם הוא לא היה המנהיג. משא"כ משה רבינו, הוא היה המנהיג, כיון שהמנהיג אינו יכול להיות רכרוכי, הוא היה חייב להיות כך. הוא אומר לעם ישראל, תעלו, ואם אינכם עולים, תקבלו עונש, וכך זה היה. צריך שתהיה למנהיג, קצת תקיפות.

א"כ עמד רבן גמליאל והתפלל להקב"ה, כיון שהנחשול עמד להטביע אותו. הגמרא אומרת כך, עמד רבן גמליאל על רגליו ואמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו. והוא ידע, לבדוק את עצמו, עד הסוף. שלא יהיה בו, שום שמץ גאוה, או התנשאות וכבוד. לא בגלל הכבוד וכדומה, עשיתי את מה שעשיתי, אלא לכבוד הקב"ה, שלא ירבו מחלוקות בישראל. עשיתי כך, כי כך היה צריך לעשות. ואכן, ונח הים מזעפו. הים נרגע. הדבר סימן, כי אכן הוא צדק.

 

אקריא לכם עוד דבר אחד קצר, לגבי הטענה האחרונה שאומרים, כי אנחנו בודקים בציציות של הרבנים. לפעמים ישנו איזה רב, אשר פעם בעבר הוא עשה משהו כזה, ופעם הוא עשה משהו אחר, וא"כ אינני רוצה כ"כ לשמוע ולקבל ממנו, כיון שאני יודעת עליו דברים, וכן הלאה.

אבל תראו איזה דבר יפה, כותב בעל חובות הלבבות, לרבינו בחיי, בסוף שער התשובה. זהו השער שבו הוא כותב, מהם הם בדיוק הדברים המעכבים את התשובה. מדוע האדם אינו יכול לחזור בתשובה, כיצד חוזרים בתשובה, ומה הם השלבים, הכל כתוב שם בצורה מסודרת.

בסוף הוא כותב כך, ואל יכבד עליך אחי, ספר החינוך אומר בלשון 'בני', [כנראה מפני שהספר נכתב מתחילה בעיקר עבור בנו וחבריו, כנז' שם בשלהי הקדמתו. יב"ן]. והוא אומר בלשון 'אחי', הערתי אותך לשמירת עצמך, אשר ארכו ימי התעלמותי ממנה, כי לא ייחדתיה בה מבלעדי נפשי. רבינו בחיי אומר, כי הוא בעצמו, מתעלם מלעשות את עבודת ה' שלו. והיכנע לאמת ואל תברח ממנה, והודה לאלד'ים אשר העיר אותך למה שלא ידעת. ואל תקח אורך התעלמות זולתך המעיר לך, לטענה לך ולאמתלא. תראו איזה ענוה, כיצד הוא מדבר. כי זה מתרמית היצר ומצודיו, לאנשים אשר הכרתם חלושה. דהיינו, אנשים שאינם מבינים עניין, שכלם חלש. הם חושבים, כי אם הרב הוא כך וכך, א"כ גם אני אינני חייב לשמוע.

 

ישנו סיפור מצחיק, שמתהלך במשפחה שלנו. כאשר אמי ע"ה היתה בהריון באחד הילדים, הרופא אמר לה, יש לך בעיא, זאת סכנה, את חייבת להפיל את הילד. או את, או הוא. היא באה הביתה, ולא חששה, לא פחדה. מי שיש לו אמונה חזקה ובטחון בהקב"ה, אינו מפחד מאף אחד. היא אומרת לאבא שלי, הרופאים 'קאלו'(בתימנית 'אמרו') וכו'. אבא שלי נבהל ואמר לה, אז תלכי לעשות מהר, מה שהרופאים אומרים לך. אני זוכרת שכאשר היא סיפרה לי זאת אח"כ, היא אמרה לי, מה זה היה עוזר, אם הייתי מפילה? הכל מאת ה' יתברך. בקיצור, אבא שלי, אמר לה שתעשה זאת. כנראה גם האחיות הגדולות, לחצו עליו בעניין זה. [הרבנית פונה לאחת המשתתפות] את זוכרת את הסיפור?

תשובה: אני זוכרת, בגלל זה קראו לו חיים.

הרבנית תליט"א: קוראים לו 'חי'. בתעודת זהות כתוב חי. אבא שלה, הרב מעודד (שהיה דיין, "שריעה" בתימנית), נתן לנו את השמות. הוא היה תלמיד חכם. אני זוכרת, שהיא היתה אומרת, כי הוא היה מלמד, מגרש ומקדש, ומוהל. הסבא שלנו, דהיינו אבא שלה, היה רב גדול.

בקיצור, לחצו עליה, והיא הלכה. לאחר כמה שעות, היא חזרה הביתה. מה קרה? היא אומרת, היה שם תור ארוך, ואינני מחכה יותר... כך היא היתה. ואכן היא המשיכה את ההריון, עד לידתו. אם הרופא היה אומר לי דבר כזה, אינני יודעת מה הייתי מרגישה.

נולדו לי שני בנים. האחד נקרא שאול, ע"ש הסבא הראשון, הרב שאול שרעבי זצ"ל. ואחר כך נולד נסים, הקרוי ע"ש הסבא השני, הרב נסים רצאבי זצ"ל. לאחר מכן, הייתי בהריון עם בני דויד הי"ו, ולא ידעתי, האם זה יהיה בן, או שזאת שתהיה בת. אז בתי ידידה שתחי' אומרת, 'את הולכת לעשות לנו כאן מושב זקנים'? אם זאת תהיה בת, תקראי לה בשם של סבתא, לאה... אבל בסוף, בא בן.

 

ברצוני לסיים, בהקראה מאד מעניינת, של איזה שיר יפה שראיתי [בחוברת מרוה לצמא]. אתן יודעות, אמי ע"ה, לא למדה בסמינר, היא לא ידעה מחשבים, או כימיה, או מתמטיקה. אבל אני אגיד לכם את האמת.

הערה מהקהל: היא ידעה לקרוא בגיל שלה, שזהו דבר מאד נדיר.

תשובת הרבנית תליט"א: לקרוא היא למדה, אבל בכל זאת, היא לא למדה את יתר הדברים. אולם אני מרגישה, כי עדיין לא הגעתי לשיעור קומה שלה.

ראיתי כאן איזה משהו, המתאים לבטא את ההרגשה הזאת. זהו מין מונולוג, על שיח קטן, המדבר עם עץ עבות הגדל לידו, והוא רואה כיצד העץ היפה גדל, ואילו הוא נמצא עם השרשים שלו, שהוא לא ניצל אותם. א"כ, תראו מה שהוא אומר לו. קוראים לזה, אילן. יש כאן קצת מלים קשות, אבל זהו בחרוזים.

אילן

עמוק בפנימיות האדמה, עוד נטושה היתה ושוממה.

פניה חרושות תרשים, היכו עליה כמו מתוך תהום,

בחזקה בתמידיות בלב יהום, היכו השרשים.

ואני הייתי משתהה, לא שׂבע, שוב רואה.

משרשי כולי נכלם, עוד רגע שוב נחמץ.

אבד לו מאמץ, טעו בי בהבלי עולם.

שמה, דהיינו בעץ העבות, קרני חמה ליטפו, גשמי ברכה נטפו,

עת החלו לעלות, ניצן קטנטן נפחד, עוד ניצן ועוד אחד, פני קרקע לגלות.

דומם בקע שיח, ולי בלט הסיח, איכה תשים שיעור קומה?

דיבר אלי מאד, חזר לו עוד ועוד, אבל פני היו באדמה.

סחפה הרוח לימים, ומסנה, זהו שם של עץ, כמו 'והסנה בוער באש', זעיר תמים, גדל הוא בנתיים. כבר הזקין, וסב, ואילן גדול ועב, נושק אלי שמים.

ואני המשול לעץ השדה, מולו פה מתודה.

הי, אתה ואנכי, עוד נותרתי שיח, אבקש לצמוח, מתוך הרעד והבכי.

ושלכת היא בך אוחזת, או רוח בר פוחזת?

נותרת שוב איתן, לא דמעת, כי דימית כבר סופו של סתיו.

ואני בחיקי מצטנף, מתנדנד כעלה,

לא יודע את נפשי מרוח זרה, מצל שׂערה, מייחל לחפשי.

אילן אילן התברכני, שמשהו יצמח ממני, לתפארת אבות?

זה קשה, אני יודע, אבל כוסף וכה כָּמֵהַּ, להיות לעץ  עבות.

אלחם לי מול כל רוח, לא אשאר עוד שיח קטון או בינוני.

אתאמץ בלי לחדול, עוד אהיה אילן גדול. אתה תראה, אילני.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
שר שלום קשת
ארז יחיאל
עבור לתוכן העמוד