-
-
חיפוש מתקדם
פעולת צדיק
מועדי השם
ישיבת פרי עץ חיים
ארגון ובנה
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מנויים לחיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
390 אורחים

קונטריס "מאפה הלחוח"

מספר צפיות: 279
ט"ו אייר ה'תשע''ז

 

 

מאפה הלחוח

 

ברכתו בקביעות סעודה והפרשת חלה ממנו

 

 

הַשְׁלִ֣יכוּ מֵעֲלֵיכֶ֗ם ... וַעֲשׂ֥וּ לָכֶ֛ם לֵ֥'ב חָ'דָ֖שׁ וְר֣'וּחַ חֲ'דָשָׁ֑ה (יחזקאל פרק י"ח)

 

 

 

 

ממני הצ' אורן בכא"מ שמעון צדוק יצ"ו

מח"ס שו"ת אורן שלחכמים ב"ח

 

 

 

 

מהדורא שניה מורחבת

 

תשע"ז ליצירה ב' שכ'ח לשטרות

קרית ספר

 

 

 

בגדר מאכל ה'לחוח' מאפה או תבשיל

שאול נשאלתי בענין מאכל הלחוח לבוא עד תכונתו, אם הוא מאפה או תבשיל, וההשלכות לכך הינן בברכה עליו בקביעות סעודה, ובהפרשת חלה ממנו, ואף שרבים מרבני קהילתינו הם המורים בענין זה, וכמעט כולם הושוו לדעה אחת ולהוראה אחת[1], אמרתי אף אני הקטון אענה חלקי, מפי ספרים וסופרים, משורשי הדין ומקורותיו, ועד לשורת ההלכה וטעמיה, ואעלהו עלי כתב למען יעמוד ימים רבים, לגלות ולהראות על מה נסמכה הוראה זו, ואחלק תשובה זו לארבעה ענפים, למען ירוץ הקורא בו וכ'ל שונ'ה ב'ו ל'ו יחכ'ם.

א

הצעת מקורות הדין

בגמרא (ברכות ל"ז:) נאמר, 'טרוקנין חייבין בחלה. וכו' מאי טרוקנין, אמר אביי: כובא דארעא. ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא, איכא דאמרי: גביל מרתח וגו'.

ובהמשך הגמרא נאמר לאחר מכן (ל"ח.), 'אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה, אמר ליה, מי סברת נהמא הוא, גובלא בעלמא הוא, ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, ובריך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא - לחם עוני קרינן ביה'.

ב

ביאור סוגיית הגמרא הנזכרת בפרטות

בסוגיית הגמרא הנזכרת מבואר שני עניינים שנידונו בענין מאכל 'כובא דארעא', מצד חיובו בחלה ומצד ברכת הנהנין עליו (ואגב כך נזכר ענין יציאת אדם ידי חובתו בפסח), ואע"פ שלא שמענו על בירור ברכתו של מאכל הטרוקנין, מכל מקום ממה שאביי קשר בין שניהם, באומרו שטרוקנין האמורים בחיוב הפרשת חלה, הן הן 'כובא דארעא', ובגמרא נזכר אודותיו, שמר זוטרא בירך עליו בקביעות סעודה, המוציא לחם מן הארץ, נמצא שכך הוא דינו של הטרוקנין.

ולאור זאת עולה יפה תמיהת רב יוסף בתשובה לשאלתו של אביי, מהי ברכת כובא דארעא, 'מי סברת נהמא הוא', שיש לשאול מהיכן מצא רמז בדעתו של אביי להחשיב את כובא דארעא כלחם, אלא ודאי משום שמחיוב חלה הגיע אביי ('טרוקנין חייבין בחלה'), לקשרם זה בזה לענין ברכת הנהנין, אלמא לחם הוא.

ועל כן טען לו רב יוסף שלא שייך להגדיר כובא דארעא כלחם, כיוון שגובלא בעלמא הוא, וממילא לא יכון בו לא דין הפרשת חלה ולא ברכת המוציא, וברכתו לעולם תהא מזונות אף בקביעות סעודה, שאם לא כן הרי עדיין תורת לחם עליו, והאמור בגמרא בענין טרוקנין החייבים בחלה, דבר אחר הוא, ואינו כובא דארעא כפי שדימה ביניהם אביי.

והגמרא הביאה חיזוק לדעתו של אביי, שכובא דארעא יש עליו תורת לחם, היות שְמָר זוטרא בקבעו את סעודתו עליו, היה מברך המוציא לחם מן הארץ, וכמו"כ יש ללמוד ממר בר רב אשי שאמר שיוצא בו ידי חובתו בפסח, ואשר על כן לא ימנע מלהעמיד שמאכל הטרוקנין הוא אכן כובא דארעא, ותורת לחם עליו.

והנה בפשט מהלך הגמרא לא נשמע שנחלקו האמוראים על הבחנתו המציאותית של רב יוסף, שכובא דארעא הוא גובלא בעלמא, רק שנטען לו שלמרות זאת, אין בכך כדי להפקיע ממנו תורת לחם, הן לענין חיוב חלה הן לענין ברכת הנהנין עליו, והן לענין שיוצאים בו ידי חובת אכילת מצה.

ולא רק שלא נחלקו עימו על הבחנתו זו, אלא אדרבא הסתייעו ממנה להשליך זאת גם להלכה, להיותו מברך על כובא דארעא ברכת מזונות כאשר אינו קובע סעודתו עליה, ואמנם לא עד כדי הבנת רב יוסף שסובר שחסרון 'גובלא בעלמא' הינו למעטו מתורת פת לגמרי, להיותו מברך עליו מזונות אפילו בקביעות סעודה ולפטרו מהפרשת חלה, וטרוקנין האמור בגמרא מין אחר הוא, אלא שסוברים שהועיל בהבחנה זו מחצה, לגרע ממנה שם לחם גמור, מלברך עליו המוציא שלא בקביעות סעודה, ותו לא.

ג

גדר 'גובלא' לפי ביאור הרשב"א 

וראיתי לרשב"א בחידושיו שכתב בדעת רב יוסף, שאדרבא הוא מאריה דהאיי פיסקא דדינא האמורה, שרק בשאינו קובע סעודה עליו, הוא דמברך מזונות, מטעם שגובלא בעלמא הוא, אולם בקביעות סעודה מודה הוא שמברך עליו המוציא, וזה לשונו, 'וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא, ומברכין עליה בורא מיני מזונות, ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא', וכ"ה בספר האשכול (הלכות סעודה, כ"ג.).

ולפי זה נמצא שאביי כשאמר שטרוקנין הוא כובא דארעא, רמז על כך שאפילו ללא קביעות סעודה תהא ברכתו המוציא, ועל כן תמה רב יוסף, 'מי סברת נהמא הוא', והיינו האם סברת שלחם גמור הוא, (ולא פת הבאה בכסנין שרק בקביעות סעודה ברכתה המוציא, וכפי ההעמדה הנזכרת למעלה), ונמצא לפי זה שאף על מאפה פת הבאה בכסנין תיכּון הבחנה של גובלא בעלמא, ולא יגרע בשל כך מלברך עליו בקביעות סעודה המוציא לחם מן הארץ ולהפריש ממנו חלה כדת וכדין. ויעויין עוד בסמוך בדעת הרמב"ם. וביאורה של סוגיא זו למעשה יתחלק לשני ענפים.

 

ענף א' – שיטת הרמב"ם בביאור הסוגיא

א

שיטת הרמב"ם בביאור הסוגיא

כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ט), 'עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא'.

ומבואר שפסק כאביי, של'כובא דארעא' יש תורת פת, ועל כן בקביעות סעודה מברך המוציא, ואפשר שכוחו וחילו לפסוק כן הוא משום שמר זוטרא ומר בר רב אשי מסייעים אותו, ועל זו הדרך פסק אף את שמועותיהם עצמן, בענין חלה כתב בפרק ששי מהלכות ביכורים (הי"ב), שאף שנאפה בקרקע מתחייבת העיסה בהפרשת חלה, ובענין כזית מצה כתב בפרק ששי מהלכות חמץ ומצה (ה"ו), שיוצא בפת זו ידי חובת אכילת כזית מצה.

ובביאור דבריו יש לומר בתחילה, שמפרש שה'דארעא' האמור ב'כובא דארעא', מתייחס למקום אפייתה שהוא על הקרקע, שאינה נאפית בתנור, ועל כן נקראת כך, ומה שכתב 'כמו שהערביים שוכני המדברות אופים', הוא כדי לבאר מי דרכו לאפות בצורה כזו, זאת משום שאלו העושים כן, שוכני מדברות הם, ואופין הם בצורה זו. ואפשר שהסיבה לכך הינה, כיוון שנודדים ממקום למקום כמו הבדואים המצויין בימינו, על כן אינם אופין בתנורים אלא על גבי קרקע הזמינה להם בכל מקום, שרק חופרין ומסיקין בה ונותנים הבצק בתוכה, ועל כן בהדמיה אליהם ניתן דגש על מקום משכנם, שלא כתב 'ערביים' סתמא אלא לאלו דווקא שוכני המדברות, (ויעויין לקמן או' ו' ד"ה וזה לשונו), ועל כל פנים אין זה גדר בהלכה, אלא העיקר הוא במה שהעיסה נאפית בקרקע.

ומצאתי במשנה מסכת כלים (ה, י), שאפיית הערביים בקרקע נעשית תוך גומא, וזה לשונה, 'יורות הערביים, שהוא חופר בארץ וטח בטיט וכו'', והם תנוריהם כמבואר במשנה שם לאחר מכן, בה נאמר, 'וזהו תנורו של בן דינאי', וכן פירש רבינו שמשון שם. וכתב רבינו הרמב"ם שם לפרש, 'יורת הערביים, והיא הגומא הזו שחופרין בקרקע לאפות בה'.

ובתפארת ישראל (שם, יכין או' פ"א), שִיֵיך את האמור בהלכה הנזכרת בענייננו בחיבור הרמב"ם בענין כובא דארעא בתיאור הערביים שוכני המדברות האופין שם, עם האמור בפירוש משנה זו, וזה לשונו, 'יורות הערביים. שהערביים 'שוכני מדבר' חופרין גומא בארץ, וטחין כתליה בטיט, ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכתליה ואופין פת', זאת למרות שאין קשר בין הדברים, ואפשר שהוא מהטעם הנזכר שכתבנו למעלה, שמפני שכורח המציאות הוא, על כן כתב לפרש זאת כך.

ומצינו עוד משנה המדברת על יורת הערביין, והיא האמורה במסכת מנחות (פ"ה משנה ט') וזה לשונה, 'האומר הרי עלי בתנור, לא יביא מאפה כופח ומאפה רעפים ומאפה יורות הערבים', ופירש רבינו שם בתוספת ביאור על האמור במשנה הנזכרת למעלה, 'ויורת הערביים, גומה בקרקע מטוייחת בטיט כעין קדרה, מסיקין את האש בתוכה עד שתוחם ונותנין שם את הבצק. וכל הצורות הללו מפורסמות אצלינו בכפרים ובערי השדה'[2].

ומבואר מדבריו שאפיה כזו, פשטה כבר לא רק בין הערביים שוכני המדברות כאמור בחיבור אלא אף בכפרים ובערי השדה, ועל כל פנים אל הערים הרגילות עדיין לא הגיעה, ומה שייחסה בחיבורו דווקא אל שוכני המדברות, אף שכאמור כבר פשטה בזמנו בכפרים ובערי השדה, אפשר שהוא משום שמהם בעיקר יצאה הנהגה זו, (ויעויין מה שכתבנו לקמן באות ו' ד"ה ולאור זאת).

ועכ"פ מבואר מכל האמור, שאפייתה בקרקע האמורה בדבריו נעשית היא בתוך גומא (שטחו אותה בטיט) ולא בהנחתה על פני הארץ, וכ"כ מרן בכסף משנה (הלכות ביכורים ו, י"ב), 'כובא דארעא, פירוש שעושין חפירה בקרקע ואופים שם', וכן הוא בנימוקי יוסף, ובס' הרוקח (סי' שמ"א) ראיתי לא כך שכתב, 'כובא דארעא שאופין בטבלא בארץ'.

ב

טעם פיטורה של פת זו מברכת המוציא

ואף על פי ש'תורת פת' עליה כאמור לחייבה בהפרשת חלה וכו', וכן יש בגאונים שהגדירו מאכל זה 'כלחם' בכנותם אותו 'לחמא דארעא', יעויין שאלתות דרב אחאי גאון (פרשת צ"ו שאילתא ע"ז), ובעל הלכות גדולות (הלכות פסח, סי' י"א) הובא ברי"ף (ברכות י"א: מדפה"ר), וכן ישנן נוסחאות בתלמוד שגרסו כך (בדוכתין), כמבואר בדקדוקי סופרים (או' כ'). וכן כתב רי"ץ גיאת בספר מאה שערים (הנד"מ הלכות פסחים, עמ' שי"א), 'ונהמא דאפיה עלויה ארעא וכו'', וכן הוא ברשב"א בפסקי חלה (שער א' הלכה ח').

ואעפ"כ 'צורת פת' אין עליה, ומשום כך הצביע הרמב"ם על כך, שזהו הטעם לפטרה מברכת המוציא כאשר אינו קובע את סעודתו עליה, ויש לראות מהיכן הרמב"ם למד שזהו חסרונה.

ואמנם כבר כתבנו למעלה, שעל הבחנת רב יוסף באופיה של פת זו שגובלא בעלמא היא לא נראה שנחלקו האמוראים, מכל מקום קצת קשה לומר שזהו טעמו של הרמב"ם, זאת היות שפשט ביאור המושג 'גובלא' מתייחס לחומר ממנו נעשה המאפה, ובדבריו לא נרמז חסרון זה.

ואדרבא הרמב"ם כתב 'עיסה' סתמא שמשמעה בצק רגיל, ועוד שלא נמצא בדבריו שום שינוי בדרך הכנתה אלא רק במה שנאפית בקרקע, אלמא מצד הבצק לא נשתנתה משאר פת, וכן מבואר הוא במה שנקט בטעם הפטור, שכל גריעותו הינה "הואיל ואין צורת 'פת' עליה", היינו שההתייחסות לחסרונה מתבטא ביוצא ממנה, היינו כאשר כבר צריכה להיות פת והוא בגימורה לאחר אפייתה, שמכיוון שאין בה צורת פת, אין מברכין עליה המוציא בלא קביעות סעודה.

ולפי זה עולה יפה, מה שהביאה הגמרא שם מדברי מר בר רב אשי, שיוצאים בכובא דארעא ידי חובה בפסח, והיינו משום שנחשב לחם עוני, וכמו שניתן טעם זה בגמרא לכך, וזה שייך יותר בחסרון תוארה, מה שאינו במהות עיסתה, ולאור כל זאת נמצא שהחסרון היחידי שבה, המגרע בה מהיותה פת רגילה, שאין עליה צורת פת, והוא הנגרם מעצם מקום אפייתה, היינו בגומא שבקרקע.

ג

כיצד תתפרש לאור האמור, הבחנת רב יוסף ש'גובלא בעלמא' היא

אלא שעל פי זה נמצא, שביאור דברי רב יוסף בכנותו את 'כובא דארעא' כ'גובלא בעלמא', אין הוא בייחס לאופיו של הבצק, העב הוא אם רך, אלא לצורתו בגימורו אחר אפייתו, שאין לו דמיון לחם, וזאת על כרחינו לומר שהוא מפאת אפייתו תוך הגומא שבקרקע.

ועל פי זה מתבאר, כיצד היה סלקא דעתין דאביי להחשיבו כ'לחם' עד כדי קריאתו של רב יוסף, 'מי סברת נהמא הוא', זאת משום שאפייתו של מאכל 'כובא דארעא' הינו כשאר לחם, היינו בצק רגיל הנאפה, שהוא הגורם לראותו כן, עד כדי קריאתו של רב יוסף, כדי להוציא מהבנה זו.

ונמצא על פי ביאור זה, שיסוד מחלוקתם בגמרא הינו, עד כמה הפסד צורת הפת מפקיעו מתורת פת, שרב יוסף סובר שנפסד בשל כך לגמרי, עד שאפילו בקביעות סעודה תהא ברכתו מזונות, ואילו מר זוטרא חולק וסובר, שהפסדו זה בצורתו אמנם מגרעו ומשום כך ברכתו מזונות אולם תורת פת עדיין יש לו, ולכן אם יקבע עליו את סעודתו ברכתו תהא המוציא, וכן יתחייב בהפרשת חלה כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות בכורים (פ"ו הלכה ג'), שאפילו בלילה רכה אם נאפתה בקרקע, תורת פת יש עליה, לחייב בהפרשת חלה[3]. וכן יוצא בה ידי חובת מצה, כמבואר בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ו), וכמר בר רב אשי.

ד

דרך אחרת בביאור דברי הרמב"ם

ואמינא לבוא לביאור דברי הרמב"ם בדרך אחרת, שהחסרון הנקוב הנזכר שאין צורת פת עליה, נגרם דווקא ממהות הבצק שנעשית ממנו, היינו מפאת רכותו, והוא פשט לשון 'גובלא בעלמא', שחוזר הוא על אופיה של הבלילה, וכמו מגבל תולדה דלש (פכ"א מהלכות שבת הל"ג), שחוזר הוא על העיסה שממנה עושים את המאפה, והוא עיקר המכוון באפיה שעל גבי קרקע בדווקא ולא בתנור, שמכיוון שהבלילה רכה לא שייך לאפותה בתנור, משום שאי אפשר להדביקה בדפנותיה, ועל כן ההעדפה בה לאפותה על גבי קרקע דווקא שהיא משטח ישר, והוא ה'גובלא בעלמא' האמור בגמרא, והוא השורש וסיבת הפיטור מברכת המוציא, ולא מצד אפייתה על גבי קרקע דייקא.

וכן ראיתי בספר הערוך (ערך טרוקנין) שכתב כפירוש זה, 'אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבת בחלה, מאי טרוקנין אמר רב יוסף כובא דארעא. פירוש היא גובלא שאופין על הארץ'. ובערך (ככא) כתב, 'כובא דארעא, פירוש עושה גומא בכירה כמו שפירשנו בענין יורות הערביים, מערב קמח ומים בתוכה ומשליך באותה גומא'. ומבואר שמדובר בבלילה רכה, וכירה דקאמר היינו תנור הערביין שהובא במשנה שם, כפי שציין לשם, והיינו אינה כירה ממש אלא גומא שבקרקע.

ומבואר בדבריו כפי שכתבנו, שאין הבדל בין כשנעשית על גבי הקרקע או בכל מקום אחר, דלילותה הוא המאפיין שבה, וכמו שכתב, 'מערב קמח ומים' ו'משליך', ופעולות אלו שייכות בעיקר בבלילה רכה מאוד.

וכן נרמז הדבר בחידושי הרשב"א בדוכתין, שכתב לבאר בדעת התוספות מהי כובא דארעא, 'ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע, וכ"נ מלשון ר"ה גאון ז"ל, וזה לשונו טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ, חייב בחלה כדר' אבין אמר רבי יוחנן, ואף על גב דגובלא הוא, ראשית עריסותיכם קרינן ביה'. 

ומה שכתב הרמב"ם בפתח דבריו שהמדובר ב'עיסה', הנה נצטרך לאור זאת לומר, שלשון זו סובלת אף בלילה רכה, יעויין רמב"ם הלכות בכורים (פ"ו הי"ג), שכינה בצק אף על בלילה רכה ('הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו', ובסמוך לכך, כינהו 'בצק' בכלל המנויין שם).

ולאור ביאור זה נמצא שבעקיפין שמענו את סיבת פיטורה במה 'שאין צורת פת עליה', היינו שמכיוון שהעיסה דלילה, נמצא שבגימורה אין בה צורת פת.

ה

דחיית אופן ביאור זה בדעת הרמב"ם, והעמדת האופן הראשון בדעתו

אלא שיש להקשות על פירוש זה, שאם מיקום אפייתה על הקרקע נאמר משום דלילותה של העיסה, מדוע לא הביא עוד אופנים נוספים דומים ואדרבא יותר מציאותיים כגון באפייתה על גבי מחבת וכדו', וכבר כתבנו למעלה שהטעם שציין לערביים שוכני המדברות וכו' הוא כדי להשמיענו שישנם כאלו האופים בצורה כזו, אלמא מציאות אפייה בדרך זו אינה רווחת, אלא רק לאלו ושכמותם, ואף גם לולא זאת, עצם אפיה בגומא שבקרקע, היא מציאות יותר זניחה ורחוקה מאשר מחבת ואלפס.

ומה גם שהרחיב לשון, לדמות צורת אפיה זו למה שהערביים וכו', אלמא זהו דין דווקא באפיה שעל הקרקע שהיא סיבת הפטור, והוא כפי הדרך הראשונה שכתבנו, ונוסף לכך לא נשמע שינוי כל שהוא בסדר הכנתה של פת זו כולל למהות הבלילה ששונה היא אלא רק במה שהשתנתה להיאפות על גבי קרקע, שעליה בלבד הצביע רבינו לשינוי מדרך אפיה הרגיל, אלמא הוא החסרון שבה בלבד, שאם מצד הבצק עצמו הנשפך, מדוע לא הזכירוֹ שהרי הכל תלוי בו לגריעותא.

ועוד יש כדי לדחות סברא זו השניה, היות שרכּוּת הבלילה, אין בה כדי להפקיע תורת לחם כאשר היא נאפית, כמבואר ברמב"ם הלכות ביכורים (פ"ו הי"ב), ועל כרחך מזדקקין לחסרון אפיה שעל גבי קרקע, כדי לבאר גריעותא דפת זו.

ואשר על כן נראה יותר לומר כדרך הראשונה בדעת הרמב"ם, שמקום אפייתה שהוא על גבי הקרקע, הוא המגרע מברכת המוציא, והוא התנאי שהציב בראש דבריו בהלכה זו, ועיסה דקאמר היא כפשוטה בלילה עבה, והטעם לגרעונה הינו משום שבכך הופקעה צורת הפת ממנה, היינו מראיתה בגימורה.

וכן נראה מדברי מרן בבית יוסף (סוף סימן קס"ח), שכתב לבאר את האמור בגמרא בענין כובא דארעא, 'ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא - לחם עוני קרינן ביה'. וכתב על זה מרן, 'אי נמי דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח, קמ"ל דשפיר יצא בו ידי חובתו, דלחם עוני הכי הוי, שאין לעני תנור ואופהו בקרקע'. ומבואר שכך למד כפי שכתבנו בדעת הרמב"ם, והיינו שאפייתו על גבי קרקע היא הפוטרת אותו מהיות לו צורת פת, ואשמעינן שבפסח אין זה חסרון כיוון שכולם עניים הם, אלמא בשאר ימות השנה אין דרך אפיה בכך.

ואמינא לאור זאת ביאור אחר בדעת האמוראים החולקים על רב יוסף, שאמנם כובא דארעא גובלא בעלמא הוא, ומתייחס הוא לבלילה עצמה שהיא רכה מאוד וכפשט הלשון ולא לגימורה כפת, אולם אין בכך כדי לחסר בתורת פת שבה כלל, כיוון שנאפה לאחר מכן, וכמו שמבואר הוא בגמרא מסכת פסחים (ל"ז:) וכן פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים (פ"ו הי"ב), ואכן נהמא היא אע"פ שגובלא בעלמא היא, אלא דסבירא להו מצד אחר שגריעא היא, מצד מקום אפייתה כפי הנאמר בדברי הרמב"ם, שאין צורת פת עליה בעקבות כך. 

ועכ"פ שמעינן שחסרון צורת הפת שבה מגרע בה בברכת המוציא אולם לא בשאר חיובים שבה, שהרי תורת לחם עליה שבקביעות סעודה בה מברך המוציא, וכ"כ מפורש בהלכות ביכורים (פ"ו הי"ב) לחייב פת הנאפית על גבי קרקע בחלה, וכן יוצאים בה ידי חובת מצה כמבואר בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ו), וכמר בר רב אשי. אלא שלא יצאנו עדיין ידי חובת העיון, כיצד אפייתה על גבי קרקע מגרעת בצורת פת שבה.

ו

כיצד אפייתה על גבי קרקע מגרע בצורת פת

אלא שיש להבין כיצד אפייתה על גבי קרקע מגרעת בצורת הפת שבה. ומצינו שכבר נתקשו בביאור דברי הרמב"ם בענין זה, שבשו"ת תשב"ץ (חוט המשולש, טור שלישי סימן כ"ח), הביא מי שתמה על הדבר, שהרי לחם הוא לכל דבר, וכיצד הרמב"ם כותב שאין לו צורת פת, ואף הוא ענהו כן לעומתו, שאכן אין הבדל בין כאשר נעשית בגומא שבקרקע ובין כאשר נעשית בתנור, שלחם גמור הוא.

וזה לשונו, 'ומעתה זאת הפת שעושין הערביים שקורין מל"ה אינה חסירה שום ענין מענייני הלחם הגמור, באופן לישתה ועשייתה וחמוצה כמו כל מין פת אלא שבאפייתה חופרין בקרקע מושב הפת, ומסיקין אותו היסק הראוי לאפייה, ומסירין האש ומנקים המקום מעפר ואפר, ומניחין הפת בו, ומחזירין האש עליה, ועושין זה כדי למהר הדבר, כשהם נוסעים או כשישכרו להם כלי אפייה או כשהרוכלים מרובים ולא יספיק להם כלי האפיה, ודבר חשוב היא אצלם שהוא פת מחומץ ובלילתו עבה, ומכבדין בה לגדוליהם ומשתבחים בטעמה, ואנו אכלנו ממנה כמה פעמים בהיותינו במדבר, בורחים מזלעפות המגפה והיא פת גמורה וצריך לברך עליה המוציא וברכת המזון.

ובודאי דלא גריעא פת זו מטרוקנין שהזכירו בגמרא, שעושין גומא בכירה ונותנין בה קמח ומים, ומערבין אותם ונאפית שם, והיא חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא וברה"מ, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, והטעם הוא לפי שבגומא מתקבץ יחד ונעשה כמו פת, ומעתה קל וחומר לזו הפת הנקראת מל"ה שהיא פת גמורה בכל אופני עשייתה. ואולי שבימי הרב ז"ל היו עושין באופן אחר, כגון ששוטחין גחלים על גבי קרקע ושופכין העיסה עליהם או באיזה אופן אחר, ועל כיוצא בזה הוא שכתב הרב ז"ל לברך במ"מ אבל בזו הנקראת מל"ה שעושין היום מודה הרב ז"ל, והכל מסכימין שהיא פת גמורה לברך עליה ברכת המוציא ולאחריה בה"מ כמו שמברכין על כל פת חשובה' עכ"ל.

ולחומר הקושי אמרתי, לךָ נא אנסה נא בפתרון הדבר, ותחילה ורא'ש יש להעיר, שרבינו כבר השתמש במטבע לשון זאת - 'צורת הפת', בהלכה הקודמת לזו בענין חביצא, שאם אדם בישל פת פתותה לפתים, אם 'ניכר שהן פת ולא נשתנה 'צורתה' מברך עליה בתחילה המוציא, ואם וכו' עברה 'צורת הפת' בבישול, מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות'.

ומבואר שצורתה של הפת הוא דבר עיקרי בהגדרתה לברכת המוציא או מזונות, בין לענין הפקעה ממנה שם של פת אפויה כמבואר בהלכה הנזכרת, ובין להחיל עליה שם של פת כבנידוננו.

ואם בבישול פתיתי הפת, הדבר פשוט מהו גדר היפסדות צורת הפת הנצרך כדי להפקיע ממנה שם פת, הנה כאן יש לעיין מהו, באשר אפיית העיסה בקרקע תוצאתה בכך לכאורה, שווה לאפיה בתנור, שהרי מצד ההכנות הנעשות קודם לאפיה היינו גלגול העיסה ועריכתה, שוות הן כמבואר למעלה, ולא השתנתה אלא רק במקום האפיה.

ואמרתי אפשר פתרון הדבר לאור האמור בהלכה הקודמת, על דרך פשט לשון 'צורת הפת', והיינו שכל שישנו זיהוי שהמאפה הנאפה כעת הוא פת ולא נשחת תוארו או צורתו להיות נדמה לדבר אחר, או ללא דבר, הרי שם פת עליו וברכתו המוציא, והוא מאמר הגמרא שם 'תוריתא דנהמא', וכן פירש רש"י שם, 'תואר מראית הלחם', וכן הוא בפתח דבריו בהלכה הקודמת, 'אם ניכר שהן פת וכו'', אולם אם אין הדבר כן, נחית חד דרגא שרק בקביעות סעודה מברכים עליו המוציא לחם. 

וכן הדבר כאשר אפייתו הינה על גבי קרקע, שאינה מקום מסודר מוכנה בתבניתה, הרי היוצא מאפייה זו בדרך כלל, הוא דבר שאינו מזוהה כל כך כפת בלשון המעטה, ועל כן נראה לי שנקט הרמב"ם תוספת ערביים 'שוכני המדברות', לרמוז זאת שאינו מקום מסודר אלא פעם כאן ופעם כאן כפי הצורך והנדרש כעת, ותוצאות המאפה הינם בהתאם, (ואמרנו על דרך ההשאלה, שהוא כמאכל בן דרוסאי, שהוא מאכלו של אותו ליסטים, שהיה אוכל את מאכלו לא מבושל כיאות, וזאת משום שהיה מצוי בדרכים לא דרכים, והוא הדין כאן).

ואפשר נוסף לכך לומר, שהגריעות שבאפייה בחפירה שבקרקע עולם הוא, שאין חומה רב, וגם אינו משתמר כבתנור וכירה, ונוסף לכך אין החום אחיד, וכעין זה מצאתי לריטב"א (הל' ברכות פ"א הל"א), שכתב בביאור כובא דארעא, "שהוא פת אפוי 'שחממו' אותה באש כדרך שהרועים אוכלים", ועל כן כך הם תוצאות אפייה זו בהתאם, לכן כתב הרמב"ם שאין עליה צורת פת. 

ולאור זאת נמצא שמה שהבאנו למעלה (או' א' ד"ה ומצאתי, ואילך) לסייע את ההבנה בהלכה דידן בענין אפיית הערביים, מפירוש המשנה דמסכת כלים ומסכת מנחות בענין יורות הערביין, אין לזה קשר לכאן, שאף שגם הם אופין בקרקע מכל מקום המקום מסודר ומתוקן כמבואר היטב שם, ומשום כך כתב רבינו בפירוש המשנה על מסכת מנחות, 'והוא דבר ידוע בכפרים ובערי השדה', היינו שהדבר כבר הושרש בזמנו במקומות היישוב כמו שכתבנו למעלה, ואשר על כן כיצד כתב לייחס פת זו, שהאופין לה הם שוכני המדברות אלא על כרחך כמו שכתבנו, שערביים בכללם אופין גם בקרקע אולם אלו הנודדים ממקום למקום אופים כפי ההיזדמן, מה שאין כן אלו השוכנים בכפרים ובערי השדה, שתורת פת להם וצורת פת להם.

ז

סיוע להבנתינו זו מדברי גינת ורדים

וכן נמצא בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל א' סימן כ"ד) שכתב, 'ומלתא דפשיטא היא, דאין להצריך שיהיה בתואר ובצורת לחם, שהרי לחם הפנים עשוי כעין תיבה פרוצה ואין לו דמיון לצורת לחם דידן וכו'. ונראה דכיון שחררה זו נאפית בקרקע בגחלים ועצים, מושחת תארה ואינה ניכרת אם היא פת או דבר אחר, וזו היא שאמרו דתוריתא דנהמא (בענין חביצא), שישאר שם היכר במעשה קדירה שהם מעשה עיסה, לאפוקי כשיושחת תוארה ומיחלפא לרואים שהוא דבר אחר'[4].

והוא הדבר אשר דיברנו, ועכ"פ לא מצד מה שכתב שהושחת תארה מפאת העצים וכו', אלא משום שאין לה היכר צורה שהיא, מהטעמים האמורים למעלה. 

 

ענף ב' – שיטת רש"י והחולקים עליה

א

שיטת רש"י בביאור הסוגיא

והנה רש"י (פסחים ל"ז:) כתב לבאר אחרת את אופיו של מאכל זה הקרוי 'כובא דארעא', וזה לשונו, 'כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס'. ולגבי מאכל 'טריתא' שהגמרא העמידתו שהוא גביל מרתח כתב לפרש, 'נותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת'.

וכ"כ לפרש תוספות הרא"ש, שיטמ"ק, פסקי רי"ד, הרא"ה בחידושיו לברכות, רבינו יונתן מלוניל, (כולם בסוגיין), וכ"ה בסמ"ג (עשיין כ"ז), רבינו ירוחם (נכ"א ח"ג), אור זרוע (הלכות ברכת המוציא סי' קכ"ח), כל בו (סי' קמ"ו), וס' תניא רבתי (סי' כ"ח).   

והנה ראשית נראה ששני מאכלים אלו בלילתן זהה - בלילה רכה מאוד הנשפכת, שבטרוקנין כתב רש"י 'נותן בתוכו מים וקמח' ותו לא, והיינו מבלי מעשה נוסף בעשייתו, ועוד הוסיף 'כמו שעושין באלפס', והיינו דרך נתינה בעלמא אל תוכו, ובטריתא חזר שנית על כך והוסיף 'ובוחשין' בכף, 'ושופכין' וכו', ואפשר שהוא על פי הנאמר בדברי רב יוסף כפי האמור למעלה, שגובלא בעלמא הוא, ובפשוטו חוזר הוא על הבלילה ולא על התוצאה המתקבלת, וכן מבואר הוא בדברי הרא"ש והרשב"א שבסמוך, ויעויי"ע בסמוך הערה ה'.

והחילוק שבין המאכלים מבואר בדברי רש"י שהוא השינוי במקום אפייתן, שטרוקנין והוא כובא דארעא החייב בחלה, נעשה תוך גומא שבכירה, ואילו טריתא שפטורה מן החלה, נעשית על גבי משטח הכירה עצמו.

 

ביאור הרא"ש לפירוש רש"י

וכ"כ הרא"ש (פ"ו סי' י"א) לבאר, וזה לשונו, 'רבי יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה, ואומר עליהם המוציא, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי, מכל מקום הוי כמו תחילתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה, אבל דבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן, פטור מן החלה, ואין מברכין עליו המוציא. מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא, ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין, דאף על פי שבלילתה רכה (טרוקנין) אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י דנעשה לחם, אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט, ואין תורת לחם עליו וכו'', [וכן הוא באור זרוע (הלכות חלה או' רט"ו), וע"ע רא"ש בהלכות קטנות (הלכות חלה או' ג')].

ומדבריו מבואר, שטרוקנין יש עליו תורת לחם היות שנאפה בגומא, ואע"פ שתחילתו בלילה רכה, מכל מקום הוי כתחילתו סופגנין וסופו עיסה, שחייב בחלה, ולעומת זאת טריתא כיוון שנשפכת על גבי הכירה ומתפשטת, אין לה תורת לחם, ואע"פ שנאפית היא ולא מתטגנת או מתבשלת, הרי חסרונה במה שאין עליה תורת לחם, ולכן נחשב הדבר אף כסופה סופגנין, שפטורה מן החלה.

ולפי זה צריך לומר, שהאמור בגמרא ביחס לטרוקנין שגובלא בעלמא הוא, הכוונה הינה בעודו בלילה בתחילה וכמו טריתא, אולם לאחר מכן תורת לחם עליו לעומתה, והוא דקרי עליה רב יוסף כלפי אביי, האם סברת שהיא לחם, היינו על שם סופו, 'גובלא בעלמא היא', בתחילתו.

וכן כתב הטור (סוף סי' קס"ח), 'טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה חייב בחלה, ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו נעשה כמו פת גמור, אבל טריתא שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה, והוא נתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם, וכו'.

ובדבריו יש תוספת ביאור על האמור למעלה, שהחילוק בין מקום גומא למקום כירה, הוא היות שטרוקנין נעשים תוך גומא, 'ומתקבצין יחדיו, נעשה כמו פת גמור', מה שאין כן טריתא, שמתפשטת על גבי הכירה מה שנמנע מהטרוקנין, ולכן אין על הטריתא תורת לחם, והוא על פי האמור למעלה במה שפירשנו בדברי הרא"ש.

ומבואר שעביו של הטרוקנין הנגרם מעומקה של הגומא אליו נשפכת הבלילה, ומשום כך מתקבצת בלילתו למקום אחד, הוא המקנה לה תורת לחם, מה שאין כן הטריתא, למרות ששתיהם מאותו הרכב בלילה נעשים - קמח מעורב במים, ואף מעשה הכנתם הוא אפיה ולא טיגון, למרות זאת חלוקים הן, ועל כן בקביעות סעודה מברך על הטרוקנין המוציא וחייב בהפרשת חלה, מה שאין כן הטריתא.

ולעומתם הרשב"א בחידושיו מֵאֵן לראות את מקום הכנתם כגורם לחילוק שביניהם, ועל כן הקשה על פירושו של רש"י, וזה לשונו, 'לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל, דאף היא נמי פירש הוא ז"ל, נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים ע"ג כירה כשהיא ניסוקת'. ולא עלה על ליבו להעמיד את החילוק שביניהם במקום הכנתם, וזאת משום דמאי שנא מאחר שמאותה בלילה נעשו שניהם.

ב

מחלוקת ראשונים בחיוב חלה בבלילה רכה - שיטת רבינו תם וסייעתו

במשנה מסכת חלה (א, ד) נאמר, 'הסופגנין, הדובשנין, האסקריטין וכו', פטורין מן החלה'. ובגמרא פסחים (פסחים ל"ז.), נחלקו בטעם הפטור, רבי יוחנן סובר שהוא משום שנעשים בחמה, שאם היו נאפים אפילו באלפס היו מתחייבים בחלה, ואילו ריש לקיש סובר שהפטור הינו משום שלא נאפים בתנור, שרק בו יש חיוב חלה, ולא זולתו (בהמשך הגמרא נאמר שריש לקיש מודה, שאף באילפס מין מאפה הוא לחיוב בחלה כאשר הרתיח ולבסוף הדביק, שזה כעין מעשה התנור).

והנה נחלקו הראשונים מהן אסקריטין, שרש"י (שם) סובר שעיסתן רכה מאוד בלישה, וכן היא דעת רבינו תם (ספר הישר סי' רצ"ז), וטעם פטורה מחלה הוא משום שתחילתו וסופו, אין בו תורת חיוב חלה, שתחילתו בלילה רכה וסופו בישול וכדו' או מעשה חמה, אלמא באחד מהם בלבד, היינו בלילה עבה בדרך בישול וכיוצא בזה או בלילה רכה בדרך אפיה, מתחייבת היא בחלה.

וסבירא ליה לרבינו תם שהוא ביאור המשנה הבאה לאחר משנה זו (משנה א', ה'), 'עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחילתה סופגנין וסופה עיסה, חייבין בחלה'. ולפי ביאורו הנזכר, סופגנין הוא שם תואר לכל אופן שאין בו חיוב חלה, שאם הוא בתחילה מדובר בבלילה רכה ואם בגימורה במה שאינו דרך אפיה, והובאה דעתו בראשונים רבים.

וכן היא דעת רש"י למרות שלא בא בביאורה בענין זה, אלא רק ממה שהגדיר את החסרון שיש באלו המנויין מלחייב בחלה, וזה לשונו, 'הסופגנין - עשויין כספוג. והדובשנין - מטוגנין בדבש, וכולן מין לחם. והאיסקריטין - עשויין כצפיחית, דמתרגמינן איסקריטוון (שמות ט"ז), שלשין עיסתן רכה מאד'. וכן הוא בפסקי רי"ד, 'סופגנין עשויין כספוג, ודובשנין נילושו בדבש, והאסקריטין צפיחיות מתרגם אסקריטוון. וכל אילו לשין עיסתן רכה ואינן קרויין לחם'. וכן כתבו רבינו יהונתן מלוניל, והר"ן בביאורם על הרי"ף (פסחים דף יא.), וכן הוא בהלכות קטנות להרא"ש (מנחות, הלכות חלה א', ב') ועוד, וכן הביא מרן בבית יוסף (חיו"ד סי' שכ"ט) את פירושו של רש"י זה, ורע"ב בפירוש המשנה (חלה א' ד') פירש שגם סופגנין בלילתם רכה, וכ"ה בשולחן ערוך (חיו"ד סי' שכ"ט ס"א), ומאוֹפיָין של אלו המנויין אנו למדים שאין עליהם תורת לחם בתחילתם, ולמרות זאת כל שנאפו לאחר מכן חייבים בחלה.

והנה הדברים תואמים את הנאמר למעלה בשיטת רש"י, לחייב בחלה את הטרוקנין, למרות היותו עשוי מבלילה רכה מאוד, זאת משום שנאפה הוא לבסוף על גבי הכירה, ולא נפטרה טריתא מחלה אלא משום שאין בה תואר לחם, אלמא אין בהיותה עשויה מבלילה רכה כדי לגרוע ממנה, מאחר שלבסוף נאפית היא.

לעומתה שיטת הרמב"ן וסייעתו

ומנגדת לשיטתו, דעת הרמב"ן בהלכות חלה (דף כ"ו:), שכתב לדחות את דעת רבינו תם מכמה טעמים יעויין שם, ולענייננו דעתו היא, שלעולם בלילה רכה אינה באה לידי חיוב חלה אף אם יאפנה בתנור, ואלו המנויין במשנה 'הספוגנין והדובשנין וכו'', אינם בכלל זה כיוון שעיסתם עבה היא, וטעם פיטורן מחיוב חלה הינו משום שגלגלו אותם על דעת לטגנן או לבשלן ואכן כך נעשה, והוא האמור במשנה שבסמוך, 'עיסה שתחילתה סופגנין וכו', ועל כן פתח התנא את המשנה בלשון 'עיסה', ולא מיד החל לדבר ב'סופגנין' שכינוי שם זה סובל אף בלילה רכה, וממה שנקב בשם 'עיסה' מבואר דלא היא.

והחילוק לעולם הוא בדעתו של האדם בשעת הגלגול, שאם כוונתו היתה על מנת לאפות לבסוף עיסה עבה זו, הרי מתחייבת היא בהפרשת חלה כבר משעה ראשונה אף אם יהא נמלך לבסוף לטגנה, והוא אומרו 'תחילתה עיסה וסופה סופגנין', ואם דעתו היתה בשעת הגלגול לטגנה או לבשלה אם נמלך לבסוף לאפותה, אף בזה מתחייבת בחלה, והוא אומרו 'תחילתה סופגנין וסופה עיסה', ולא פטר תנא דמתניתין בתחילתה סופגנין וסופה סופגנין, אלא במקום שהתכוון בשעת גלגולה לטגנה או לבשלה ולא נמלך ממחשבתו זו. ולעולם כאמור החילוקים הם בבלילה עבה, שאם בבלילה רכה בכל אופן פטור הוא.

ושיטתו זו הובאה גם בחיבור תלמידו רבי דוד בונפיד על מסכת פסחים (שם) שהביא בתחילה את שיטת רבינו תם וערך לעומתה את שיטת רבו הרמב"ן, וחתם עליה וכן עיקר, וכן ראיתי למהר"מ חלאווה שכתב כדעתו, והביא את כל ראיותיו והוסיף עליהן, ובחידושי הר"ן הביא את שתי השיטות מבלי להכריע.

מחלוקת רבינו תם והרמב"ן שורשית היא

אלא שעדיין לא איפרק מחולשא, זאת היות שמבואר שנחלקו רבינו תם והרמב"ן בפירושה של המשנה כדבר האמור, והיא מחלוקת שורשית בראשונים בהגדרת לחם או מעשה קדירה, ושיטת הרמב"ן הלזו היא שיטת רבינו שמשון הידועה, שמבאר את המשנה (חלה א, ד) כפי שביארה הרמב"ן, ורבינו הרמב"ם (פ"ו הי"ב, י"ג) פסק כמותם, וכן הוא בפירוש המשנה (חלה א, ו), וכן דעת רבים מן הראשונים וכן פסק מרן בשולחן ערוך (חאו"ח סי' קס"ח, חיו"ד סי' שכ"ט), ומאידך גם בדעת רבינו תם עומדים מכנגד הרבה ראשונים, יעויין בית יוסף (סי' שכ"ט), ואם כן נמצא שלא רק נחלקו בעיסה עבה שטיגנה שהיא גּוּלַּת הכותרת במחלוקתם, שרבינו תם מחייב ורבינו שמשון פוטר, אלא אף ההיפך מכך, בבלילה רכה שאפאה תהא קיימת מחלוקת זו, ועל פי זה מבואר שנחלקו כל אחד לשיטתו בבארם את המשנה (חלה א, ו), שלדעת רבינו תם המשנה מדברת בבלילה רכה דווקא, שרק בה שייך לחלק בין חיוב חלה לשאינו כן, שאם היא בלילה עבה בכל אופן חייבת, אולם הרמב"ן חולק וסובר שרק בבלילה עבה מדברת המשנה, ורק בה יש חילוק בין האופנים השונים בחיוב חלה, אולם בבלילה רכה לעולם פטורה מן החלה אפילו יאפנה בתנור, וכ"כ מפורש בדעתו תלמידו רבי דוד בונפיד.

ולפי זה לכאורה נמצא שכל הסוברים כדעת רבינו שמשון בעלמא, יסברו גם את הצד השני הפחות ידוע, לפטור בבלילה רכה בכל אופן, ובכללם רבינו הרמב"ם ומרן בשולחן ערוך, אלא שברור הוא, שאף שדעה זו היא דעת הרמב"ן ותלמידיו ונאמרה בחיבוריהם בפירוש שֹפוותן, מכל מקום אינה נחלת שאר הראשונים העומדים בשיטת רבינו שמשון, שלא נחלקו עם רבינו תם אלא רק בבלילה עבה שגימורה אינו בדרך אפייה בלבד, שהרי הרא"ש למרות שפסק כדעת רבינו שמשון וכפי שלמד בדעתו בנו הטור (סי' שכ"ט, יעויין בית יוסף שם), מכל מקום את המשנה דחלה (א, ד) כתב לפרש בהלכות חלה שלו (סימן ב') בבלילה רכה כדעת רבינו תם, (ובהמשך הביא את מחלוקתם בשתיקה), וכן הוא בטור (שם) שהציג את דעת הרא"ש בשני נידונים אלו, אחד לאחר השני בגילוי דעתו מהי, אלמא לא ראה סתירה בין ההוראות, וכן בנידון טרוקנין כתב הרא"ש (ברכות ו', י"א) לפרש כדעת רש"י, שבלילה רכה הנאפית שם לחם יש לה, למרות שרש"י קיים בשיטת נכדו רבינו תם, כמבואר למעלה, ומכוחה כתב לפרש כן סוגייא דברכות. וכן נראה מדברי רבינו שמשון עצמו במה שהביא בפירוש המשנה את שיטת רבינו תם במלואה, וכתב לנטות ממנה רק במה שסבר שבלילה עבה מחייבת בחלה אף אם כוונתו לטגנה או לבשלה, וכן הוא בסמ"ג (סי' קמ"א) שכתב שני נידונים אלו בחדא מחתא, ומבואר שלא ראה בכך סתירה ביניהם.

וגדולה מזו כן מצאתי בתשובת הרמב"ם נביאנה לקמן (ענף ד' ד"ה ויתירה מכך) שמפורש שם לחייב בחלה את מאכל הקטאייף שבלילתו רכה, שמכיוון שנאפה תורת לחם עליו, יעויין שם, זאת למרות שכאמור הרי הוא בדעה אחת עם רבינו שמשון דלא כרבינו תם.

וכן פסק מרן בבית יוסף (חאו"ח סי' קס"ח, חיו"ד סי' שכ"ט) שהלכה כדעת רבינו שמשון, וכן הוא בשולחן ערוך (סי' קס"ח) הביאו בדעת ה'סתם' ואת דעת רבינו תם בדעת ה'יש', ואף שהמליץ לירא שמים לאוכלן בסעודה, מכל מקום אין בכך כדי לסתור עיקרא דדינא שכתב קודם לכן, וכן הוא בבית יוסף שם להדיא, וראיה לכך שבהלכות חלה הביא רק את דעת רבינו שמשון, אלמא כך סובר הוא להלכה, ואילו בנידון דידן (סי' קס"ח סעיף ט"ו), כתב כדעת רש"י לחייב בבלילה רכה כל שנאפית בגומא, והוא הטרוקנין, וכן לעיל מיניה (סעיף ח') בדין לחמניות שבלילתן רכה מאוד, כתב שתורת לחם עליהם לחייב בקביעות סעודה ברכת המוציא, וכן היא דעת הרמ"א שלמרות שהורה כדעת רש"י בנידוננו, וכן מפורש הוא בסעיף י"ד שבלילה רכה הנאפית, דינה כפת, ואילו במחלוקת רבינו שמשון ורבינו תם, כתב שהמנהג כסברת רבינו שמשון, ולא ראה סתירה בדבר (ויעויין דרכי משה או' ג').

וע"כ כדבר האמור שמחלוקת רבינו תם ורבינו שמשון נסובה בעיקרה בבלילה עבה שטיגנוה או בישלוה, שעליה הוא שנשאו ונתנו, ולא בנלמד ממנה היינו בבלילה רכה. ורק ר"ד בונפיד תלמיד הרמב"ן, הוא שכתב זאת מפורש, שאין חיוב בבלילה רכה לעולם אפילו תיאפה בתנור. והאף גם זאת מהו גדר בלילה רכה עליה אידיינו רבנן, שאפשר שברמה מסויימת של דלילות כולי עלמא יודו שאין חיוב בהפרשת חלה, וכדבסמוך.

גדר דלילות הבלילה כדי לפטרה מחיוב חלה אף אם תיאפה 

וראיתי בבית הבחירה למאירי (פסחים ל"ז:) שכתב אף הוא לפרש כהרמב"ן, אלא שהוקשה לו מסוגיא דברכות הנזכרת (על פי פירוש רש"י לסוגיא), שבה מבואר, שאף בבלילה רכה ביותר אם נאפית על גבי כירה (תוך גומא) חייבת בחלה, וזה הרי אינו כפי העולה מביאורו לגמרא מסכת פסחים, שרק בבלילה עבה יש מציאות חיוב כאמור, וזה לשונו, 'אלא שאתה צריך לדקדק במה שאמרו במסכת ברכות, טרוקנין חייבת בחלה ופירשו בה כובא דארעא, רצה לומר שנאפית בקרקע, והרי זו בלילתה רכה וכמו שאמרו שם גובלא בעלמא הוא, ואעפ"כ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכן מברך עליה המוציא וכו'. והרי מ"מ למדת שבלילה רכה באפייה ביבש, לחם גמור הוא', וכתב ליישב זאת, וזה לשונו.

"ויראה לי לתרצה שאע"פ שבלילתה רכה, קמח הרבה היה שם, והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול, ולא קראוה 'גובלא בעלמא' אלא מצד שאינה מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך, 'וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך', והרי שמה מעיד עליה, רצה לומר גובלא כלומר גבול, ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט, אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו. וזהו לדעתי שגדולי הפוסקים כתבו כאן דקא אפי לה למצה על ארעא, אימא שאף בעיסתה היא קרויה מצה". וגדולי הפוסקים שכתב כוונתו לרי"ף, כפי שרגיל לכנותו כן, ואכן כתב כך בחיבורו (פסחים י"א:).

וביאור דבריו, שבלילה רכה הנשפכת יתכן להיות בה תורת לחם כאשר יהא ניתן בה קמח הרבה, ויש שם 'קצת' גלגול כפי ששמה מעיד עליה – גובלא כלומר גיבול, ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט, ורק בזו אם אופין אותה נמצא שתורת לחם עליה, והיא המדוברת בסוגיא דברכות, ועכ"פ לא בעינן בה סמיכות גדולה כל כך, שהרי כשמניחים אותה עדיין 'מתפשטת אילך ואילך', וכל שלא הגיעה לדרגת 'כעין מים עכורים', הרי היא בכלל תורת לחם משנאפית, אולם משהגיעה לכלל כך, לא יכון עליה שם אפיה ותהא פטורה מן החלה.

והנה אם בדעת הרמב"ן נאמרו הדברים, נמצא שלא פטר כל אופני בלילות רכות מחיוב חלה, כאשר הגיעה למעשה גימור באפיה אלא דווקא זו שהיא דלילה כעין מים עכורים, שאם יהא ניתן בה קמח מרובה אף שעדיין רכה היא ל'התפשט אילך ואילך', בכלל עיסה עבה היא להתחייב באפייתה, ואינו מופקע להעמיד זאת בדעתו, באשר אף עליו תעבור כוס התמיהה מסוגיא דברכות.

וכן ראיתי שכתב התשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' רצ"א), שאחר שהביא את שיטת רש"י בביאור הגמרא דברכות כתב, 'ויש מי שאומר כל שבלילתה רכה הרבה וכו' פטורה, לפי שאינה קרויה עסה. ואינה חייבת בגומא שבכירה אלא כשאין בלילתה רכה כל כך. אף על פי שהיא רכה יותר משאר עיסות. ע"כ.

ומבואר שכתב אף הוא לחלק בין סוגי הבלילות הרכות ובדעת הרמב"ן כתב זאת, ועל פי דברי המאירי הנזכרים יש לומר, שמה שכתב 'כל שבלילתה רכה הרבה פטורה', היינו רכה כעין מים עכורים, ומינה כל שהוא יותר מכך יש בו חיוב חלה, אף שעדיין רך הוא, והוא אומרו 'שאין בלילתה רכה כל כך'. ומוכרח פירוש זה דהמאירי בדבריו, שהרי בא מפירוש רש"י שקודם לכך, בו מבואר שנותנים מים וקמח בגומא, ובהתייחס אליו הביא את דעת 'יש מי שאומר', ודוק לשונו, "כל שבלילתה רכה 'הרבה' וכו פטורה", להוציא מהפשטות הנשמעת בדברי רש"י לחייב אף בזו.

וניתן ללמוד זאת מגוף דברי הרמב"ן עצמן ממה שכתב בספר מלחמותיו (פסחים י"א:) לבאר, מדוע נעשית כובא דארעא שהן הטרוקנין בקרקע, 'שמאחר שהם גובלא לא ניתן להדביקן על דפנות האילפס כמו עיסה בדפנות התנור, ולמרות זאת ישנו חיוב בהפרשת חלה כמבואר בגמרא', עכ"ד, ומבואר שבבלילה רכה עסיקינן שאינה כמו 'עיסה' בדפנות התנור, וכן שלא ניתן להדביקן וכו', אלמא אף בבלילה רכה שייך חיוב אליביה כאשר נאפה בתנור, ונמצא לפי זה שלא פטר אלא כאשר הבלילה רכה מאוד, אפשר בדרגת מים עכורים, אף שישנו הפרש גדול בין בלילה רכה מאוד לרמת מים עכורים, מכל מקום ממה שמצינו במאירי שהעמיד זאת בכך, לא ימנע שנאמר כן גם בדעת הרמב"ן, ואף גם זאת אף אם לא הגיע לרמה זו, מכל מקום שמעינן בדעתו מפורש לחייב בבלילה רכה, והוא גילוי נכבד בדעתו, ואשר על כן סתימות דברי תלמידו רבי דוד בונפיד, שכתב בדעתו לפטור בלילה רכה אפילו אם תיאפה בתנור, מדובר בה שהיא ברמת דלילות גבוה מאוד אפשר עד כדי מים עכורים, אולם כל שהיא יותר מכך אף שיכון עליה שם רכות, תהא חייבת בחלה כשתיאפה בתנור או במחבת, או בגומא שבקרקע והוא הטרוקנין.

ג

פשט שיטת שאר הראשונים אינו כפירושו

והנה כל זאת הועלנו לדעת הרמב"ן וסיעת מרחמוהי תלמידיו, אולם שאר הראשונים דקיימי בשיטת רש"י אינם סוברים העמדה זו, לאמור שדווקא במקום שישנו קצת גלגול הוא שמתחייב באפייה שבקרקע ולא בפחות מכך, שפשט דבריהם הוא, שבכל בלילה רכה שתהא, אפייתה בכל כלי שהוא ואפילו בקרקע משווה לה שם של פת, וכן הוא פשט דברי רש"י שדיבר על נתינת קמח ומים ובחישתם[5]. וכן מפורש הוא בדברי הריטב"א בחידושיו (בבא מציעא פ"ט. ד"ה יצא הלש) ובהלכות ברכות שלו (פ"א או' ל"ב), במה שכתב שבלילה רכה המתחייבת בחלה באפייתה היא אפילו שאין בה לישה, יעויין.

אף דעת המאירי בחיוב בלילה רכה ביותר

ואף המאירי עצמו מודה שכך הוא פשט הדברים, ועל כן הוקשה ממה שכתב קודם לכן לפטור כל בלילה רכה אף שנאפית לאחר מכן בתנור, והוצרך מחמת כך להעמיד שמדובר באופן הנזכר, וראה נא גודל הקושי שניצב לפניו עד שהרחיק הדבר להעמיד את הפטור בבלילה רכה שכתב קודם לכן, בכעין מים עכורין, שלא תואר בלילה רכה אפילו מקצת דמקצת עמה, ואף גם זאת היוצא ממנה על ידי נתינתה בתנור, רחוק הוא מלקרוא לו מאפה, וכל זאת הוא משום שפשט הגמרא דברכות מורה שכל אשר בשם בלילה יכונה, אף הרחוק ביותר, הרי הוא בכלל כובא דארעא המתחייב בחלה, ועל כן לא נותר אלא להעמיד זאת במופלג ובמרוחק ביותר 'מים עכורין'. 

וכן מבואר בחידושיו למסכת ברכות (ל"ז:) שכתב, 'מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלילה רכה ביותר, כעין מים עכורין ונקרא בלשונם טרוקנין, ואפאה על גבי קרקע שהסיק בו וגרפו'. ועוד הביא שם שיטה יותר מקילה בזה שאפילו ללא קביעות סעודה תהא הברכה עליה המוציא, יעויין, ומבואר מזה שמעיקרא קא סבר שאפילו דלילה ביותר בכעין מים עכורין, באה לכלל חיוב באפייתה, והיא הקרויה טרוקנין, רק שחזר בו בחידושיו לפסחים מחומר הקושיא הנזכרת בהתייחס לשיטת הרמב"ן, לאמור שעיסה דלילה 'כעין מי עכורים' פטורה מחיוב חלה, ועכ"פ אף שחזר בו, היינו רק ממה שהגדיר את מאכל הטרוקנין שבלילתו הינה ב'כעין מים עכורים', להעמידו ביותר מכך כבלילה רכה מאוד, שלא שייך לומר שהעמיד במציאות רחוקה יותר ממה שהוא בפשט הדברים היינו בלילה עבה, וכן הוא מפורש בדבריו כמו שהבאנו למעלה[6].

כך שנמצא שהחילוק שנכתב למעלה, בענין מקום האפיה אם עמוק אם שטוח, יציב פתגמו לשיטת רש"י ויפה כוחו אפילו בבלילה רכה עד מאוד, שכל שיהא למאפה עובי היות שנעשה במקום גומא, ונתקבצו בעקבות כך חלקיו אלו לעומת אלו, הרי תורת לחם עליו וברכתו המוציא בקביעות סעודה, אולם אם תהא בלילה זו נשפכת על גבי כירה או שאר משטח ישר וכדו', שבעקבות כך תתפשט הבלילה לגמרי, ולא יהא עליה תורת פת, לא יהא מתחייב בחלה וברכתו אף בקביעות סעודה תהא ברכת מזונות.

 

חילוק השיטות הנאמרות בסוגיא דברכות

מחלוקת ראשונים בחידוש הנאמר בחיוב חלה במאכל הטרוקנין – כובא דארעא

והנה אף שמוכח הוא שלא הושוו הרמב"ם ורש"י בביאוריהם לכובא דארעא, שרש"י פירשה כאמור בבלילה רכה הנשפכת לתוך גומא החקוקה בכירה, וכמו שהוא מפורש בשיטה מקובצת (ברכות שם), 'פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה, ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם'.

והחידוש לדעתו שהשמיעונו חכמים בחיוב כובא דארעא, שאע"פ שבלילתה רכה מאוד ונחשבת בשל כך כתחילתה סופגנין, מכל מקום הגומא משוויא לה תוריתא דנהמא מפאת עוביה הנוצר באפייתה, ומתחייבת בחלה וברכתה בקביעות סעודה המוציא וכו'.

אולם הרמב"ם סבירא ליה ההיפך מכך, שהחידוש בכובא דארעא הוא להיותה נגרעת ונחסרת מתורת פת, שבמה שנעשית בגומא שבקרקע, מחסר ממנה תורת פת וצורתו, ומברך עליה ברכת מזונות שלא בקביעות סעודה, למרות שמעיסה גמורה היא (וכמדוייק בלשונו, 'עיסה' שנאפית בקרקע וכו').

ומדברי מרן נראה שהבין שאינם חולקים, והוא ממה שהביא בבית יוסף (סי' קס"ח) את פירוש הרמב"ם בשתיקה, אחר שדן ארוכות בפירוש רש"י והרא"ש, ואפשר שאף שסובר שנחלקו בפירוש השמועה, מכל מקום אין ראיה שלהלכה למעשה נחלקו, (אף שבעלמא קשה הדבר להיאמר, באשר כל חד מינייהו מורה על חידוש גדול היוצא מן הסוגיא, ואילולא נזכר לא היה נאמר, מכל מקום מהעלאת מרן בבית יוסף את שתי הדעות בשתיקה כאמור, הוצרכנו לומר זאת), ועל כן בהביא דין זה בהלכות ברכות וחלה לפסק הלכה, פסק בפשיטות כפי העולה מדברי רש"י, מבלי להעיר בדעת הרמב"ם מאום, יעויין בסמוך. וראיתי בביאור הלכה (סי' קס"ח סעיף ט"ו ד"ה קמח ומים), שכתב שמרן נמשך אחר ביאור הרא"ש 'והוא הוא' ביאור הרמב"ם. ולאור האמור זה ליתא.

פירושים שונים גם ל'טריתא'

ולא רק בזאת נחלקו אלא אף בביאור מאכל ה'טריתא' מהי, שרש"י כאמור פירש שהיא בלילת מים וקמח הנבחשת בכלי, ונשפכת על כירה שהסיקוה מכבר, וכיוון שמתפשטת ביותר היות שאין לכירה לבזבזין, עד שאין לעוביה תורת לחם, על כן פטורה היא מחלה וברכתה מזונות גם בקביעות סעודה.

אולם הרמב"ם רוח אחרת עימו, כמבואר בפרק ששי מהלכות ביכורים (הי"ב) שכתב, 'הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת, וכו' כל אלו חייבין בחלה'.

והוא ה'גביל מירתח' האמור בגמרא בביאור מהי טריתא, וכן כתב רב האיי גאון הובא בתלמידי רבינו יונה (ברכות כ"ו: ד"ה טריתא), ובחידושי הרשב"א (שם), וכ"כ בס' הערוך (ערך טרתא), וכ"ה במאירי (ברכות ל"ז:), 'נתן קמח לתוך מים רותחים ומתבשלת שם והיא הנקראת טריתא, אין בהם ספק שאין שם לא דין המוציא ולא דין חלה'. וכן ראיתי לרבינו יונה שכתב שפשוט לפטור בגביל מירתח (כפי הפירוש הנזכר), היות שאין כאן גלגול עיסה כלל[7].

והרמב"ם גרס בגמרא חייבת לעומת האמור בגמרא שלפנינו לפטור, ואתי שפיר לפי זה מה שהוסיף בלשונו שם שאחר השלכת הקמח תוך המים הרותחין 'ולשו', וכן הוא בפירוש המשנה (חלה א, ו) דאי לאו הכי, כיצד ישנו צד לחייב בחלה, וכן היא הגירסא בגמרא כת"י כפי המובא בדקדוקי סופרים (עמ' ק"ג) ועיין שם עוד בהגהות (או' ח'), וכן ציין המאירי ש'יש שגורסים בה חייבת, ומפרשים בה שאחר שהכניס את הקמח לתוך המים, לוקח ממנו בכלי שני ונותן בכירה או באלפס בלא טגון שמן'. והנה היא המתכנה במשנה בשם 'מעיסה' בה נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה דחלה (א, ו), ונפסק שם שחייבת בחלה כבית הלל כמו בחליטה, מפני שנאפית לאחר מכן.  

והרמב"ם לא זכרה בחיבורו בהלכות ברכות, היות שבגמרא נידונה רק בענין הפרשת חלה, וכ"כ מרן בבית יוסף (סוס"י קס"ח)[8].

 

ענף ג' - דעת מרן להלכה ולמעשה

הוראת מרן בענין טרוקנין וטריתא

ומרן בשולחן ערוך (חיו"ד סי' שכ"ט סעיף ה') פסק להלכה את העולה מדברי רש"י על פי ביאור הרא"ש, שטרוקנין חייבין בחלה אף שהם מבלילה המורכבת ממים וקמח הנשפכת, כל שיש בו תורת לחם בעקבות הימצאותו תוך גומת הכירה ואפייתו שם, הרי זה חייב בחלה, ולעומתו הטריתא פטורה מן החלה כיוון שאין לה תורת לחם, שמתפשטת אנה ואנה באפייתה, ונמצאת בעקבות כך דקה ביותר.

וכיוון שאין חילוק באלו המאכלים בבלילתם הנשפכת כמבואר למעלה בהרחבה, לכן מרן בהביאו דין זה בשולחן ערוך לא ראה צורך לכנות שם מיוחד למאכל הטרוקנין, אלא חילק במאכל הטריתא עצמו במקום הכנתו, אם במשטח ישר אם בתוך גומא.

וכך פסק גם בענין הברכה עליהם בשולחן ערוך (סי' קס"ח סעיף ט"ו) כאמור, שבקביעות סעודה יברך המוציא על טרוקנין, ואילו הטריתא אפילו בכה"ג מברכים עליה ברכת מזונות, (וכאן אף שניקבו בשמות, מכל מקום מכנגד הרחיב בפרטי ההכנה לכל אחד ואחד).

אף מדברי האחרונים ומדוגמאותיהם רואים בעליל חילוק זה למעשה

וכאמור מקור דברי מרן הוא מדברי רש"י והרא"ש, שדיברו בבלילה רכה מאוד הנשפכת, וכן כתב מגן אברהם (סק"מ) על הטרוקנין האמורים בשולחן ערוך, 'ובלילתן רכה מאוד', וציין לכך את האמור למעלה בסעיף ח', וכוונתו למאכל הניבלי"ש שאף בהם ההוראה הינה כמו בטרוקנין, שבקביעות סעודה ברכתם המוציא, ולולא זאת ברכתם מזונות, ושם כתב מרן להגדירן, 'ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש', היינו תרתי לריעותא גם רכים וגם דקין מאוד, ואפילו הכי סבירא ליה שתורת לחם להם, לברך עליהם בקביעות סעודה המוציא לחם מן הארץ, (ויתחייבו בהפרשת חלה).

ויתירה מזו הביאו האחרונים מאכל המכונה 'נלסינק"י' שהיה כנראה נפוץ בזמנם, וכתבו שהוא הניבלא"ש הנזכר בדברי מרן, ובלילתו רכה מאוד הנשפכת, רק שישנו עובי קל באפייתו, המשווה לו על ידי כך תורת לחם, ולכן כשקובע עליו את סעודתו מברך המוציא, ומתחייב בהפרשת חלה. יעויין ב"ח (או' ה'), השלה"ק (שער האותיות, קדושה כלל ב' או' ג'), ואביו בס' עמק ברכה (הלכות ברכות הנהנין כלל ב' סימן ג'), מגן אברהם (סק"כ) ועוד, וכן פסק משנ"ב (סקל"ז), וזה לשונו, 'וכתבו האחרונים (הם הנזכרים למעלה), דהיינו (ניבל"ש האמור שם בשולחן ערוך) מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע, שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא, ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים, ודווקא באלו שהם 'דקים ורכים ביותר' וכו'.

והנה מה שכתבתי שברכתו הנזכרת הינה מצד עוביו, הנה ראשית, ממה שדימוהו לטרוקנין שזהו המאפיין היחיד המבדילו מטריתא כמבואר למעלה, ועוד ממה שהביאו בהמשך דבריהם סוג אחר של נלסינק"י, שהוא נחית ופחית מהקודם בגלל עוביו, ולכן אפילו בקביעות סעודה אינו מברך עליו המוציא, מפאת שדק הוא ביותר ממנו, אלמא זה המדובר עדיף מיניה משום תורת לחם שבו, הנקנית משום עוביו.

וזה לשון המגן אברהם (סק"מ), 'ומכל מקום אותן שאופין בדפוס ברזל אף על פי שהן מכונסין בדפוס שקורין בפראג וואפלטק"ס, מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפילו קבע עלייהו, לא הוי קביעות ומברך במ"מ (של"ה ב"ח)', וזאת משום שנדמו לטריתא, שלא רק שהיא רכה מאוד כטרוקנין, אלא אף דקה היא מאוד יותר מטרוקנין, שאין בה תורת לחם כלל.

וכן כתב משנ"ב (סקל"ח) דמיון זה מפורש, 'וכתבו הפוסקים, דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה, אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל, אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע, דאין ע"ז תורת לחם כלל, ודמיא לטריתא בסט"ו'.

ובשער הציון (שם סקל"ו) כתב את מעשה הכנתה, ומבואר מפורש מה שכתבנו וזה לשונו, 'ובעמק ברכה מבואר אופן עשייתן, וזה לשונו, שלוקחים סולת ובלילתה גם כן רכה מאד, ונוטל בכף מאותה כלי שהעיסה בתוכו ושופך אותה בדפוס של ברזל שקורין פורב"ן, ויש למעלה עוד ברזל אחר כמוהו, והעיסה נשפך בין שני הברזלין, וכשמהדק ברזל בברזל יחד [כעין צבת] ואותו הרקיק הוא בתָּוֶך, אז נאפה מיד על הברזל שהוא חם מאד, 'ואלו אין להם תורת לחם כלל, הואיל ונתפשטו כל כך דק דק'.

ומבואר כפי שכתבנו, שהנלסינק"י שהוא הניבלי"ש האמור בדברי מרן בשולחן ערוך, מפאת עוביו שנדמה בכך ללחם, מברכים עליו המוציא בקביעות סעודה מדין טרוקנין, ואף שעוביו דק ובלילתו רכה מאוד כאמור אפילו הכי תורת לחם עליו, וכל שהוא פחות מכך מצד העובי שהוא דק מן הדק דינו כטריתא[9].

והנה מרן חילק דין זה לשני סעיפים, באחד כתב דינו של הניבלי"ש (סעיף ח'), ובשני דינו של הטרוקנין (סעיף ט"ו), למרות שגדר אחד להם, שמפאת תורת לחם שבהם מברכים עליהם המוציא בקביעות סעודה, והטעם לכך הינו משום שאופני הכנתם שונה, שטרוקנין תורת לחם שבו נוצר מפאת שניתן תוך גומא, ואילו הניבלי"ש נעשה על משטח ישר כמבואר למעלה שניתן על גבי עלי ירקות, ואפשר סמיכותה של הבלילה או החום שבתנור וכדו', הוא הגורם לכך שיעשה לה עובי, ותהיה נדמית בכך ללחם, יעויין עוד בסמוך ענף ד' (ד"ה ומינה).  

והן אמת שלדעת רש"י (ברכות מ"ב. ד"ה לחמניות), שפירש שלחמניות האמורות שם בגמרא, שברכתן המוציא רק בקביעות סעודה, הן האובלייא"ש, אלמא הניבלי"ש נחתי חד דרגא שבקביעות סעודה יברך עליהם מזונות, אף בשיש להם עובי קצת לא יברך עליהן המוציא בקביעות סעודה, מכל מקום אין כן דעת התוספות ורוב הראשונים, וכן היא גם דעת מרן בשולחן ערוך, ויתירה מכך נשמעת דעתו ביתר שאת, במה שפסק בסכינא חריפא כדעתם, ולא הסתפק בדין זה בהבאת הדוגמא הנזכרת בגמרא - 'לחמניות', ותתפרש לפי כל אחד מן השיטות, וכמו שהוא בהרבה מן המקומות, אלא הביא את שני המאכלים אובלייא"ש וניבלי"ש בשמותיהם, וכתב דין כל אחד ואחד מהם על פי שיטת התוספות וסייעתו, להוציא מהבנה אחרת.

 

 

ענף ד' – ברכת הלחוח

הקבלת כל האמור למעלה למאכל ה'לחוח'

ולאור כל האמור נמצא בדעת מרן, שמאכל 'הלחוח' הנהוג בקהילותינו, אף שבלילתו רכה היא מאוד, מכל מקום אין בכך כדי לגרע ממנו את ברכת המוציא בקביעות סעודה והפרשת חלה בהגיע לכדי שיעור חיוב, היות שלמאפה זה יש כידוע עובי לאחר אפייתו, ויותר הוא מהניבלי"ש שכתב מרן להגדירו בכך שבלילתו רכה היא ודקה מאוד, וכפי שהבאנו למעלה להוכיח זאת אף מדברי האחרונים, ופשוט כאמור שהלחוח עולה עליו בכך שאינו דק מאוד, ולא רק לענין ברכתו בקביעות סעודה ברכתו תהא המוציא, אלא אף לענין חיובו בחלה, ככל חוקות הטרוקנין וכמשפטיו.

ואין לטעון שישנו שינוי במעשה הכנת הטרוקנין ממעשה הכנת הלחוח, בהיות שמבואר שהטרוקנין נעשה  בגומא או בשאר כלי שיש לו שפה, שעוביו נוצר בשל כך, מה שאינו כן בלחוח שנעשה במשטח ישר, וכטריתא הנעשית על גבי משטח הכירה הניסקת, היות שלא איכפת לן כאמור למעלה כלל ועיקר, מהו מקום הכנתו, שהעיקר היא התוצאה המתקבלת לאחר מכן, אם יש עליו תורת לחם או לאו, (ומנילסנק"י הוא הניבלי"ש, שמעינן שאפילו בעובי מועט מספיק[10]).

ומינה ללחוח המצוי הנעשה במחבת ללא שוליים אלא על משטח ישר, שלא איכפת לנו בכך אלא על תוצאת עשייתו בלבד, והוא אכן בעל עובי הניכר והנרגש, ונגרם זאת מפאת סמיכות הבלילה וחום המחבת וזה וזה גורם, ועל כן מתקבלת תוצאה זו, טרם התפשטותו לגמרי מלהיות דק מן הדק כבטריתא, וזה פשוט, והוא הנלמד מניבלי"ש, וכפי שכתבנו למעלה (ענף ג' ד"ה והנה מרן חילק), וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (ח"א סי' כ"ד ד"ה ויש לדקדק על דברי מרן) להדיא. ובעקבות כך היינו אומרים ליתר דיוק, שהלחוח דין ניבלי"ש יש לו יותר מטרוקנין.

וכיום ממה שביררתי במקומות רבים כבר אין עושים אותו על משטח ישר כמו שעשו בתימן ואף כאן בארץ ישראל בשנים קדמוניות, שאז מעשה אפייתו היה על גבי כלי חרס גדול שטוח הנקרא 'צ'לא' ואש מתחתיו, ועליו היו יוצקים את בלילת הלחוח[11], ועל כן בו אכן היינו נזקקים להגדרה שכתבתי מקודם, לאמור שעוביו נגרם מפאת סמיכות הבלילה וכו', זאת היות שאין לו שפה, אולם כיום כפי שביררתי וכן ראיתי, כמעט כולם[12] עושים את הלחוח על גבי מחבת בעלת שפה, ועכ"פ לא היא היוצרת את עוביו של הלחוח, להגבילו מלהימשך הלאה, אלא מפאת סמיכותו נעצר הוא מאליו, והועילה שפת המחבת רק ליצור לו את צורת הלחוח מסביב.

עוד שמתי לב שהחלק האמצעי של הלחוח הוא יותר עבה משפתיו, ויש לדבר מספר סיבות ועכ"פ רק מצד זה כבר מספיק הוא כדי לראות בו תורת לחם, ואם כן שוו זמנם לזמנינו שעושין אותו במחבת, שהחלק האמצעי לא בגרמת השפה נעשה. אולם יש העושים אותו עבה בשפתו וזה אכן נגרם מחמת שפת המחבת, ואם כן דינו בכה"ג כטרוקנין.

גילוי נכבד בדברי הרמב"ם

והנה אם במקומות אחרים עוד יכולנו להישען על מנהג קדום או על הוראת רבינו הרמב"ם המנגדת לפסקו של מרן להורות אחרת מדעתו או עכ"פ למצוא סמך לנוהגים כן, בנידון דידן אינו כן, היות שבדבר זה אין מנהג, מפאת שהלחוח בתימן רובו ככולו היה נעשה מקטנית הד'רה, ואם כן ברכתו הינה שהכל[13]. והוראת הרמב"ם בענין זה או הדומה לו אין כאן, שלא דיבר בדבר זה כלל ועיקר, היות שהיטה את מקור הדין היחידי בענין זה – כובא דארעא, לאפיית עיסה רגילה תוך גומת הקרקע, כמבואר למעלה בהרחבה (ענף א')[14].

ואם בכל אופן הרצון ללמוד דעתו של הרמב"ם מהי, הנה הינה לפנינו במה שכתב בהלכות ביכורים (פ"ו הלי"ב), והוא על פי הוראת רבי יוחנן שם (פסחים ל"ז.), שאם נאפית הבלילה בתנור או בכל מקום שהוא, תורת לחם עליה לחייבה בחלה אף בבלילה רכה, יעויין הדוגמאות שהביא שם, וכן בפירוש המשנה (מסכת חלה פרק א' משנה ו'), ודון מינה ואוקי באתרין. ומה גם שטריתא האמורה בגמרא כתב הרמב"ם לחייב בחלה כאמור למעלה והוא על פי גירסתו בגמרא, ומדובר בבלילה רכה – גביל מרתח – יעויין למעלה בענף ב'[15].

ויתירה מכך והעולה על כולנה הוא מה שמצאתי בספר תשובותיו (פאר הדור סי' קל"ג, בלאו סי' רי"ג), שכתב בענין הקטאיף שהוא מאכל הלחוח דידן (כמבואר בספרי הפוסקים הספרדים סדר עשייתה, יעויין שו"ת יש"א אי"ש סי' ב', גו"ר כלל א' סי' כ"ד, שו"ת ישכיל עבדי ח"א סי' י' או' ל"ו ועוד), שכתב רבינו, ש'פת הוא וחייבים בחלה, ולזה אם אכל אחד מהם לבדו אחר האכילה, לא יברך עליהם לא בתחילה ולא בסוף', ודבר גדול הוא ללמוד זאת בדעתו.

ועל פי זה יציב פתגם מה שכתבנו למעלה להוכיח, שהאף הפוסקים שנקטו כדעת רבינו שמשון דלא כרבינו תם, אין זאת אלא בבלילה עבה המתבשלת או המתטגנת אולם אין לומר שגם בבלילה רכה הנאפית יסברו לפטור כהרמב"ן וסיעת מרחמוהי, יעויין ענף ב' (או' ב' ד"ה אלא שעדיין לא איפרק מחולשא), ובנוסף לכל הראשונים שהבאנום למעלה להוכיח זאת, מצינו כעת גילוי נכבד בדעתו של רבינו להלכה למעשה להגדיר את הקטאיי"ף - לחוח שתורת לחם עליו, להפרשת חלה וברכת המוציא בקביעות סעודה. (ובזה יש סיוע למה שכתב בספר ראש יוסף (פסחים ל"ז.), שלמד בדעת הרמב"ם שסובר כרבינו שמשון, שהכל תלוי בדעת הלש והיינו בעיסה עבה אולם ברכה לא תועיל דעת, ורק אם אפה להדיא הוא המחייב בחלה).

הבאת דעה אחרת בענין זה ודיון בעניינה

וראיתי בכמה ממחברי הזמן שכתבו שברכתו של הלחוח מזונות אף בקביעות סעודה, ונימקו זאת בכך, שאינו דרך לישה ואינו דרך אפיה, והנה ברור ופשוט שלאור מה שכתבנו למעלה טיעונים אלו אינם, שמצד שאין היא דרך לישה, אם הכוונה למה שבלילתה רכה מאוד הנבחשת ולא נגללת ונגבלת, הרי בזה כבר שמענו לחייב בטרוקנין למרות היותו בלילת קמח ומים הנבחשת, יעויין רש"י וכל הראשונים בסוגיא זו המובאים למעלה, וכן הוא במאכל הניבלי"ש כמבואר בדברי האחרונים מַעֲשֶיהָ, וכך פסק מרן בשולחן ערוך.

ואף החולקים בגדר בלילת מאכל הטרוקנין לאמור שהינה עבה וסמיכה, הנה כל שלא הגיעה הבלילה לכדי מים עכורים, סוברים הם שבכלל החיוב היא וכטרוקנין, ורק כאשר דלילות הבלילה מפאת הקמח המועט שבה ביחס אל המים, בדרגת מים עכורין הוא שנאמר לפטור, ולחוח כידוע אינו כן, ומחמת כך ובשל כך מגיע הוא לעוביו הידוע מה שאינו כן בבלילה בדמיון מים עכורים, שלא היתה מגעת לכלל עובי כלל ועיקר אף אם היתה נעשית במחבת שיש בה שפה, וספק אם היתה מתגבשת לכדי מהות אחת.

ומבירור אצל עושי הלחוח נמצא שיחס מרכיביו הוא, קילו אחד קמח על אחד ושלושת רבעי ליטר מים או קצת יותר מכך, ואף שעדיין דליל ונשפך הוא, מכל מקום לכלל מים עכורים לא הגיע, בפרט שלאחר בחישת הקמח במים ועירובו בנחת, מניחים אותו בלא מעשה כדי שיתפח, והבלילה המתקבלת הינה כמעט כפליים מכדי שיעורו הראשון, וזהו השלב בו נוצרים הבועות והם החורים הידועים שבו, (וכן ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי הנזכר אות ל"ה, שתיאר בדיוק ממש את מעשה הכנת הקטאיי"ף אצלם, ושמחמת כך יש לה עובי הנרגש), כך שאמנם היחס בין המרכיבים הוא כאמור, מכל מקום הבלילה המתקבלת לבסוף, משקפת יחס אחר של מרכיביה, להיותה יותר סמיכה מבתחילה.

והנה אף עוגת 'טורט' בלילתה נשפכת, ולא עלה על הדעת לאמור 'אין דרך לישה בכך', ומפרישים חלה עליה ומברכים עליה בקביעות סעודה המוציא, וטעמא דמילתא הוא האמור במאכל הטרוקנין, שתורת לחם עליה באפייתה, ומינה נלמד למאכל הלחוח.

דחיית טענת 'אין דרך אפיה בכך'

ולגבי מה שנאמר שאינו דרך אפיה, גם טענה זו מושללת, שאם הכוונה במה שנעשה על גבי מחבת ולא בתנור, דעה זו כבר נזכרה בגמרא והיא דעת ריש לקיש (פסחים ל"ז.), ואמנם הוא יסבור שהלחוח מעשה אילפס הוא, באשר המחבת אליה ניתנת בלילת הלחוח קר הוא (בכוונת מכוון, כדי לפתוח את הבועות להביאם לכלל נקבים), שסובר שהדביק ולבסוף הרתיח אין הוא מאפה, והם המנויים במשנה (חלה א' ד') לפטור, אולם אנן קיימא לן כדעת רבי יוחנן שסובר, שבכל אופן ישנו חיוב חלה בין הדביק ולבסוף הרתיח ובין הרתיח ולבסוף הדביק, וכמותו פסקו כמעט כל הראשונים להלכה, וכן היא דעת רבינו הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ו הי"ב), ושם כתב למנות את כל האופנים שתיתכן בהם אפיה – מחבת, קרקע, תנור, מרחשת. ואשר על כן לא ידענא פשר הטיעון אין דרך אפיה בכך, ואף שרוב אפיות נעשות בתנור לא איכפת לן, אחר שאפילו על גבי קרקע מוגדר כדרך אפיה לחייב בחלה.

ואמנם מצינו כבר בלבוש שאחז במטבע לשון זאת, אולם הוא לא קאי על טריתא, שבה עסיקינן, היינו לאמור שאף בקביעות תהא ברכתה מזונות מחמת שאינו דרך לישה ולא דרך אפיה, אלא בהתייחס למאכל הטרוקנין כתב לבאר מדוע ברכתו בלא קביעות סעודה מזונות ולא המוציא לחם, אחר שגדרי לחם יש לו, שסברא זו אין ביכולתה להפקיע כליל מתורת לחם, אלא רק להורידה דרגה מחשיבות פת בברכת המוציא, לשאינה חשובה בברכת מזונות, אולם עדיין נשארת על מתכונתה בחיוב חלה.

 

דחיית טענת 'דרך בישול'

עוד ראיתי מי שכתב לפטור מחמת שלחוח נעשה בדרך בישול ולא אפיה, ולא ידענא מאי קאמר, האם מחמת ריבוי הנוזלים שבה הגדירה כבישול, הרי כל בלילה רכה מאוד הנשפכת בכלל זה, ואעפ"כ לא שמענו דיון בסוגי הבלילות אלא רק מצד אופן הכנתה (אם אפיה וכו') והצורה המתהווה בה לאחר מכן (אם יש תורת לחם עליה)[16]. ואמנם אם הרצון לחדש מעתה יסודות חדשים בענין, אדרבא יגדיל תורה ויאדיר אולם צריך לתמוך זאת על מקורות וראיות, ובנידון דידן כבר דנו הפוסקים באופני עשיית מאכלים המקבילים למאכל הלחוח, ואם כן הצורך הוא לא רק לבנות בהבאת ראיות לחדש גדרים, אלא אף לסתור כל האמור מן היסוד, ומאן ספין בהאיי דרא לחלוק על ראשונים כמלאכים רש"י והרא"ש וכל קדושים אשר עימם, ובפרט הכרעתו של מרן בענין זה בשולחן ערוך בשני מקומות (בסימן קס"ח) בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ונוסף על כך דעתו של רבינו הרמב"ם בתשובתו הנזכרת. והנה אף אם הימצא ימצאו ראשונים בסוגיות ברכות ופסחים החולקים, אין בכך כדי לסתור הדין שקבעו מרן בשולחן ערוך הלכה למעשה, ומה גם שכך הוא כמעט בכל ענין וענין שיש שיטות החולקות זו על זו, ודרך ההוראה הינה אחרי רבים להטות, וכאן רבים דרבים הם הסוברים לחייב בבלילה רכה מאוד כל שהוא בדרך אפיה.

ולבי אומר לי שלא נאמרו הדברים בהתבסס על סמך מקור הלכתי כל שהוא, אלא מסברא בעלמא והרגש הלב, היות שלא נראה להחיל תורת לחם על הנעשה מבלילה דלילה הנשפכת אף אם תיאפה לאחר מכן, הן לענין ברכה והן לענין חיוב חלה, וסימן לדבר מה שטענו שאינו דרך אפיה, וטענה זו כבר הוכחנו שאין בה ממש.

דעת מורנו ורבינו שליט"א

ואמנם מו"ר שליט"א האריך הרחיב בענין זה בכל ספריו אשר נכתבו, וחזר ושנה שילש וריבע ואפילו חימ'ש א'ת כ'ל אר'ש, בפסקי מהרי"ץ (ח"ה סקל"ב מעמוד צ"ז), שו"ת עולת יצחק (חלק א' סימן ק"מ או' א', ח"ב סי' רכ"ב, ח"ג סי' רמ"ג), שו"ע המקוצר (ח"ה סי' ק"ע הלכה י"ט ובעיני יצחק או' נ"א). והוראתו ברורה בענין זה, כפי שכתבנו בעָנְיֵינוּ, הן לענין ברכת המוציא בקביעות סעודה, הן לענין הפרשת חלה בברכה לאחר האפייה. ואף שתמך הוראתו זו ממקורות רבים ונכבדים, והדברים פשוטים, למרות כל זאת עדיין נשמעים שוב ושוב אותם טיעונים, שאין בהם במחילה ממש[17].

והנה אם מצד הברכה עדיין היה הדבר יכול לבוא לידי תיקון במה שיאכלנו בתוך הסעודה, וכן בדרך כלל מונהג במסיבות בהם משתתפים בעלי תורה, שאין מברכים את ברכת המוציא על הלחוח אלא מחזרים על צ'לוף וכדומה לברך עליו, כך שאכילתו של הלחוח נעשית בתוך הסעודה. אולם עדיין ישנו חשש גדול יותר, והוא שמאכל זה מתחייב בהפרשת חלה כאשר הגיע לשיעור הנדרש, ובדרך כלל במקומות גדולים שמזמינים שירותי 'קייטרינג' ודאי שהגיע לשיעור ואף יותר מכך, ואם לא יהיו מפרישים עליו חלה, נמצא שאוכלים טבל רחמנא ליצלן, וכיצד ניתן לשאת באחריות גדולה כזו על סמך טענות כאלו שאין להם מקור, ולכל הפחות שתהא ההוראה להפריש בלא ברכה, אולם גם זה כפי הנשמע לא נעשה.   

סוף דבר כתחילתו, שהלחוח הנפוץ כיום שיש לו עובי ידוע וניכר[18], ברכתו מזונות, ואם קובע עליו סעודה מברך עליו המוציא בנטילת ידים בברכה כדת וכדין. ויש להפריש ממנו חלה בברכה לאחר אפייתו כמובן בצירוף סל, היינו שלאחר אפייתו יִרדנו מיד לתוך כלי עם שפה, כך שיהא בשיעור הכללי של רקיקי הלחוח, שיעור של חלה מן הקמח הניתן בבלילה זו, היינו 1,666 גרם, וזוהי כמות גדולה מאוד, והחושש לעצמו לראשונים הנזכרים בענף ב' או' ב' יפרישנה בלא ברכה.

ויש לידע שכיום בהרבה מאוד מקומות אינם מפרישים חלה מן הלחוח, וזאת על פי ההוראה הנזכרת למעלה, ולכן יראה לעצמו להפריש בלא ברכה כדי שלא יכשל באכילת טבל, רחמנא ליצלן. ויש לפרסם את הדברים.

 

 

 

 

 



[1] מלבד מו"ר שליט"א, יעויין ענף ד'. וכעת נודע לי שאף מוה"ר חיים יצחק הלוי זצ"ל רבה של הרצליה הורה כך למעשה כדבר פשוט.

[2] ומבואר מדבריו שגומא זו טחו אותה בטיט, וזה דלא כהאמור בדרך אמונה (ביכורים ו' י"ב), שכתב לבאר מדוע הגאונים כתבו לפטרה מחיוב חלה, ש'אפשר משום שדרך האופין באדמה, שנדבק בה עפר וצרורות, ואין ראוי כ"כ לאכילה, כמש"כ רש"י בפסוק ויגרס בחצץ שיני, (אף על גב דשם מיירי בלש בארץ מ"מ גם באפיה בארץ נדבקין אם לא עשה כמין טיחה בטיט, עיין כלים פ"ה מ"י יורות הערביים)', ומדברי רבינו בפירוש משנה זו מבואר, שטחין גומא זו בטיט, וכן מפורש הוא במשנה עמ"ס כלים הבאנוה למעלה. ויעויין לקמן (או' ו' ד"ה ולאור זאת) מה שכתבנו לחלק בין אלו התנורים של הערביים שמתוקנים הם, לבין האמור בהלכה שכתב הרמב"ם בנידון דידן, ואפשר על פי זה אתו שפיר דברי הגרח"ק כאן.

 

[3] ובענין בלילה רכה בדעת הרמב"ם לחיוב הפרשת חלה, יעויין לקמן ענף ד' (ד"ה ואם בכל אופן). 

[4] וממה שהביא בתחילה ראיה מלחם הפנים, לאמור שאין הקפדה על גוף צורתה, מבואר סתירת מי שרצה לבאר את דברי רבינו, שההקפדה הינה על צורת לחם השכיחה באותו זמן, ומכיוון שאפייה בגומא שבקרקע יוצרת תבנית כדור שאין היא צורת פת, על כן אין מברכים עליה ברכת המוציא שלא בקביעות סעודה מחמת כן, והיא כובא דארעא המבואר בגמרא. ומכאן יצא לדון במאכל הנהוג בקהילותינו הקרוי 'כובאנה', שמפאת שאין לו צורת פת בהיותו עגול, לכן ברכתו הינה מזונות שלא בקביעות סעודה, אולם בקביעות סעודה מברך ברכת המוציא וברכת המזון. והוסיף ש'עדיין יש לה צליל השם התלמודי 'כובא - נה''. והנה לפי דבריו אלו נמצא שהכהנים כשהיו אוכלים את לחם הפנים, היו מברכים ברכת מזונות כיוון שאין עליו צורת פת, אלא אם כן קובעים עליו סעודה. ולגופם של הדברים, אם דרך הפת בכך, אם כן זוהי צורתו המאפיינת אותו, וכובאנה צורתה כך היא, מאחר שנאפית בכלי מיוחד, דוְכִי רק לחם שאוכלין בני העיר לשובע הוא המתכנה לחם, מה גם שבכל מקום אפשר שתהא צורת פיתו שונה, עגול, משולש, או מרובע וכדו', ואחר איזו צורה יש לילך, ואם תאמר אחר הצורה הנהוגה באותו מקום, יהא נמצא שבמקום אחד ברכתו מזונות ובאחר 'המוציא לחם מן הארץ'. ומה שכתב לדמות כובא דארעא לאפיית כובאנה בקדירתה, הנה לא משמע כלל מדברי רבינו כן, זאת היות שהרחיק את דינו להיאמר דווקא בעיסת הערביים הנודדים וכו', ומה יותר פשוט היה להשמיע כלל זה (אם הוא אכן נכון) בדבר המצוי להיאמר בכל מקום ובכל זמן, בעשיית מיני מאפה שונים בצורות שונות על ידי תבניות וכלים מכלים שונים, ועוד שאף שצליל השם דומה מכל מקום אין קשר ביניהם, דוְכִי מאכל ה'כובא' העירקי קשור אף הוא לאותה כובא דארעא בגלל שצליל השם התלמודי זהה, ולא כתב אותו מחבר דבריו על דרך ה'אפשר' או להביא 'סמך' אלא קבע ש'עדיין יש לה וכו' היינו שהיא היא. ומה גם שהכובאנה הרגילה אינה 'נאפית' בסיר כדרישת ההלכה בדברי רבינו, אלא שכל עשייתה ויצירתה משום הבלה האצור מפאת אטימותו של הסיר, שלא הרי כובאנה אטומה בסיר לשאינה כן, וכמו שאכן הוא במאכל הנפוץ כיום להיעשות המכונה בשם 'כובניות' (על משקל 'לחמניות'). ונמצא שעד שנחזר על גריעותא של הכובאנה לדמותה לכובא דארעא מפאת שיתוף השם, העיקר חסר, היות שכאן היא מבושלת וגדר מעשה קדירה לה וכמו זלאבייה וג'חנון, ואינה כמיני מאפה שונים. (ואמנם אם ניתנת כמות קטנה מאוד של מרגרינה ושאר מיני נוזלים, עד שהכובאנה נמצאת יבשה ולא פריכה ורכה, בזה יש לדון, שאפשר שנמצאת אפויה בסיר ולא מבושלת, ויעויין בענין זה מה שנכתוב בתשובה בענין כובניות בחמלת ה' עלי). ונמצא עוד לפי דבריו, שהאמור בגמרא פסחים (ל"ו.), ופסקה רבינו בהלכות מאכלות אסורות (פ"ט הלכה כ"ב), שפת הנילושה בחלב שצריך לעשות לה שינוי היכר כדי שלא יבוא לידי מכשול ותקלה לאכלה עם בשר, וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סי' צ"ז ס"א), ומבואר שם בדבריהם שהשינוי הנדרש להתירה באכילה הוא שיעשו שינוי ב'צורת הפת' כל כך, עד שמחמתו לא יהא בא לכלל טעות, והוא על דרך הנאמר בגמרא, 'דעבדינהו כעין תורא', ולפי היסוד הנזכר הנאמר למעלה, פת זו בתיקונה לאכילה מאידך תהא ברכה מזונות ללא קביעות סעודה, ולא מחמת טעם חלב שבה, אלא מחמת שינוי צורת הפת המקובלת באותו מקום. 

 

[5] ומצאתי בספר בית אליהו – כיצד מברכין (פישר, עמ' צ"ב), הגדרה יפה בענין המחזקת הבנה זו, וזה לשונו, 'ופשוט בפי כל הראשונים הנ"ל דטרוקנין בלילתן רכה ואין בהן לישה וגלגול אלא עירוב בעלמא, ונראה הכרחן לזה משום דהיינו שורש הלשון 'טרוק', וכדאמרינן בב"ק (קט"ו:), 'ל"ש אלא שלא טרקו, ופירש"י ד"ה שלא טרקו וכו' בשלא עירבו, וכן בשבת (ק"י.), 'ולטרוקינהו בהדי הדדי', וכ"ה בערוך (ערך טרק א'). ומשמע דהכא אסיק להו שמא דטרוקנין מהאי טעמא שלא היה בהו לישה עבה אלא עירוב מים וקמח בלבד. ולפי"ז מבואר מאי דדיינינן בהו בלשון רבים, דחייבין או פטורין בחלה, ולא אמרו חייב או פטור, דאין הכוונה למין מסויים, אלא קמ"ל דאף כל אותן המינין שאין בהם לישה אלא טרוק בעלמא, חשיבי פת ורק פרשינן בגמרא דחד מנהון הוא כובא דארעא'. ודפח"ח.

[6] 'ונראה דמש"כ שיש בה קצת לישה וגלגול, לא ר"ל גלגול גמור, דהיינו ששייך למיעבד מינייהו כמין חבלים דקין העומדים לקליעה, דכל כי האי פשיטא דחשיבי פת גמור ועדיפי מטרוקנין, ועוד שמן הנסיון מוכח דאפילו בלילה רכה יותר מכך שאינה ניתנת לגלגול כנ"ל, מ"מ שייך להעמידה בגודש וא"צ גומא באפייתן, ובמאירי נתבאר להדיא דאף בדרגא שצריכין גומא חשיבי פת דומיא דטרוקנין, וע"כ רצה לומר, שאין עירובן עירוב רך לגמרי אלא יש בעירובן כמין עובי המורגש בעיסה, והעין מבחנת בזה ע"י שמעביר אצבעו ונעשה כמין שביל אחריו לרגע קט, ועי"ז נראה כעין גלגול רך, ולא אתי לאפוקי אלא מים עכורין בלבד שעירובן נראה ממש כמו עירוב מים, ובהכי ס"ל דגרע מטרוקנין ול"ח פת'. (בית אליהו הנזכר).

[7] ובספר שולחן גבוה (סי' שכ"ט סקי"ד) כתב להקשות על ציוני עין משפט שבגיליון הגמרא דברכות, והוא במה שציין את ההלכה הזו שברמב"ם כמקור לדין טריתא המבואר בגמרא שם, וכתב שו"ג שביקש ולא מצא דין זה בהלכה הנזכרת, והנה אמינא דהרי שלך לפניך יציב פתגם שהוא ה'גביל מירתח', שאכן מבואר בחיבור הרמב"ם שם. ובשו"ת ויוסף אברהם (סי' כ"ח עמ' קפ"ז) לגאון ר' משה דיין מחכמי אר"ץ לפני מאה וחמישים שנה, העיר עליו שכוונת בעל עין משפט הינה ללחם העשוי לכותח שאכן מבואר ברמב"ם שם, וצדק בציונו לשם, ואם ברצונו להקשות יש לו להקשות מדוע את הציון לא הניח על 'לחם העשוי לכותח', ושֹמו לעיל מיניה במימרת אביי, 'טריתא פטורה מן החלה'. והנה אנא עניא אמינא שלא ניתן לומר שהציון יצדק בהראותו מקור ללחם העשוי לכותח, היות שבציון עצמו הפנה להלכה י"ב, ולחם העשוי לכותח התבאר ברמב"ם בהלכה י"ד, ועל כן לא מצאוֹ ה' שו"ג, ולדברינו שהוא הגביל מירתח, אתי שפיר שאכן הוא בהלכה י"ב, וטעם שהציב ציון על 'טריתא' ולא עליו, זאת היות שנמנה ראשון מהשלושה ואין צורך לציין בדווקא עליו, ועיי"ע בהערה הבאה.  

[8] ויעיין למאמ"ר (סי' קס"ח סק"ו) שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם דין טריתא וטרוקנין בהלכות ביכורים לענין חלה, ותמה על מרן שכתב בבית יוסף שכתבו הרמב"ם בהלכות חלה ולא בברכות, כיוון שהובא בש"ס לענין חלה בלבד, וזה תמוה שהרי גם לענין חלה לא הביאו, ולדברינו אתי שפיר שטריתא הוא אומרו, 'הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו', והטרוקנין הוא עיסה הנאפית על גבי קרקע שכתבה גם בהלכה זו, והוא כובא דארעא שכתבה בפרק ג' מהלכות ברכות, ויעויין עוד בהערה הקודמת. ובספר באר יהודה (שלזינגר, על הרמב"ם פ"ג מהל' ברכות), כתב שהרמב"ם מפרש שטריתא הוא לחם העשוי לכותח, והוא האמור בדבריו בהלכות ביכורים (פ"ו הי"ב), ועל כן לא הזכיר דינו לענין ברכה כיוון שאין דרך לאכלו כך, וזאת משום שסובר שהגמרא תפסה לעיקר דטריתא דהכא, הוי פירושו לחם העשוי לכותח, ומשום כן אף היא לא הזכירתו לענין ברכה.

 

[9] והן אמת שמאכל הנלסינק"י דק מאוד הוא, ולכן הוקשה בספר עמק הברכה, מדוע לאור האמור בסעיף ט"ו ברכתו תהא המוציא בקביעות סעודה, הלא נדמה לטריתא, ולכן העלה ששני מיני נלסינק"י הם, הראשון הוא הניבלי"ש, והיותר דק ממנו, הוא הנעשה על ידי שני הברזלים האמור למעלה, ומבואר עכ"פ שהנילסנק"י הראשון דק מאוד מן הטרוקנין רק שלכלל עובי הטריתא לא הגיע. והנה למרות שהט"ז (סק"ט) חלק עליו, בחילוק שכתב שבמאכל זה שיש דק ויש יותר דק ממנו, מכל מקום האחרונים סברו וקבלו להלכה את חילוקו של ספר עמק ברכה. 

[10] יעויין הערה הקודמת. 

[11] ובמקומות רבים היתה כעין מצקת עם חור בתחתיתה, והיו שופכים באמצעותה את בלילת הלחוח, תוך הולכתה מעל הצ'לא ליצור בהנעתה מעליה את רביכות הלחוח אחת הנה ואחת הנה על גבי משטח הצ'לא, וכן הוא מעשה הקטאיי"ף על ידי כלי כזה, כפי שתיאר ישכיל עבדי (ח"א סי' י') את מעשה הכנתה, והוא הלחוח דידן כפי המבואר למעלה.

[12] כל מי שביררתי העיד על עשייה במחבת עם שפה, ועכ"פ כתבתי 'כמעט', שאם הימצא ימצא מקום שעושים אותו כבתחילה על גבי כלי שטוח, לא אהיה נתפש בדבר זה, ועכ"פ טעם היווצרות העובי שכתבתי למעלה יהא יפה כוחו למציאות זו.

[13] וכמו שהעיר על כך מו"ר שליט"א בבארות יצחק (ח"ה עמ' צ"ז), וכן אמר לי הגאון ר' שלמה קורח שליט"א ביום ראשון דחוהמ"פ ה'תשע"ז. וראיתי שהביאו משם הגר"ע בסיס שליט"א שברדאע 'לעתים' היו עושים לחוח מקמח חיטה, והיו מברכים עליו מזונות אף בקביעות סעודה. והנה ודאי שתורת מנהג לכל גלילות תימן אין להביא מכאן, ואף שם במקומם לאנשי מקומם קשה לומר שיהא תורת מנהג שמכיוון שעשו כן לעתים, קרוב לודאי שהוראת רבני אתרייהו הוא, ואם כן לא יגרע מרבני זמנינו שהובא בשמם להורות כן, ואין על כך תורת מנהג אלא הנהגה. עודשמעתי מי שאמר שבצנעא היו עשירים שעושים לחוח מקמח חיטה, ואמינא במחילה כמה כבר עשירים היו בצנעא שמהם אנו באים ללמוד לכלל הציבור כיום שאבותיהם היו פזורים באלפי נקודות יישוב בתימן, ואף מאותם עשירים אם אמנם כך היה, אין זאת אלא בדור האחרון, בו שלט בעוז האימאם יחיא, והתקופה היתה בחסדי שמים טובה יחסית מכל הבחינות, אולם קודם לו במשך מאה וחמישים שנה לפחות, כמה סבל צרות פרעות ורדיפות אירעו את אבותינו (יעויין בספר יהודי תימן במאה התשע עשרה), וכמה 'עשירים' היו באותם תקופות, ואם כן שוב חזרנו לאותה טענה מקהילת רדאע.

[14] והנה ישנה תופעה נפוצה לייחס את דעתו של הרמב"ם, לכל מיני הוראות והנהגות שאינם תואמות את דעת מרן, והרבה מן הפעמים אין מדבריו שום גילוי לא לסייע ולא לסתור דוק ותשכח, ולמרות זאת נשמע בעוז טיעון זה, ופשר הדבר נראה לי, שבהיות שהרצון להביא סמך חזק להנהגה שהשתרשה בכללו של הציבור, אשר מנגדת את דעת מרן וכל קדושים אשר עימו, על כן הנטיה הינה לתלות זאת באילן גבוה (במקום לתקנה), ומי לנו גדול ביהדות תימן מרבינו משה, ובזה ודאי תנוח הרוח, על כן אמרינן לה וטענינן לה שכך היא דעתו של הרמב"ם אף שאינה מוכרחת או שאין ממנה גילוי כלל ועיקר. וכן שמעתי מי שכתב מכתב תשובה בענייננו, וצירף לגיבוב הראשונים שהביא, גם את דעתו של הרמב"ם (מבלי לומר מהיכן למד זאת, אלא כדבר פשוט), היות שמשקל גדול יש לה בהוראה גבן, זאת לעומת הוראת רש"י וסייעתו, וכוונתו בעריכת הדברים בצורה כזו לאמור שהוא 'אשכנזי', לרמוז שלא לנו הוא לא לנו. 

[15] אלא"כ נדקדק לשונו בחיבורו במה שכתב, 'הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו', היינו גדר בלילה הטעונה לישה, וכן הוא בפירוש המשנה (חלה א', ו'), 'אם הרתיח את המים עד שהוא רותח מאד, ונתן לתוכו הקמח ולש אותו בו נקרא מעיסה'. אלמא אם אין הבלילה בגדר לישה אף שיאפנה בתנור אין בה תורת מאפה, אלא שיש מקום לדחות זאת, היות שיש לשאול כיצד הרמב"ם משאיר גדר כל כך חשוב בהלכה המחייב בהפרשת חלה על דרך הרמז, וטעם למה שכתב לשון זו, אפשר שהוא משום שכידוע כששופך קמח לתוך מים רותחין נוצרים גושים גדולים, שהצורך הוא לפוררן בבלילה וזה נעשה על ידי מעשה לישה, וממילא הטעם שכתב כן הוא מפני הדרך ודבר ההווה נקט, עוד אפשר והוא העיקר, שיש לשאול כיצד ישנו צד לחייב בהפרשת חלה בבלילה מֵימִית, על כן כתב שמדובר שיש לה סמיכות הנרגשת עד כדי צורך לישה, ועל דרך זו כתב רבינו יונה (ברכות כ"ו:) לפרש את ביאור רב האיי גאון בגביל מירתח (שהוא כפירוש הרמב"ם), שפשוט הוא לפטור, ומה השמיענו אביי, וכתב שכיוון שיש מאן דאמר שמחייב בה על כן אשמועינן הכא שפטורה, עכ"ד, והוא משום  שגירסתו בש"ס כגירסא דילן לפטור, אולם לגירסת הרמב"ם בגמרא ש'חייבת' ודאי שמוכרח הדבר לציין זאת.

 

[16] וראיתי שהביאו כעדות לכך שמעשה בישול הוא, מחמת החורים שיש בו, והנה אין מזה ראיה היות שחורים אלו נוצרים בעקבות ההתפחה שנעשתה קודם לכן, בהעלות בועות רבות בתוכה, וכן הוא בכל דבר שמתפיחים אותו, רק שמכיוון שבלילה זו דלילה והמחבת אליה היא נשפכת היא קרה, נוצרים חורים גדולים אף בהכנתה, משא"כ בשאר מאפה, כך שאין להביא מכך שום ראיה לאופיו של הלחוח שנחשב מעשה בישול.

[17] ויש מי שרצה לטעון שאמנם יש עובי ללחוח אולם אין זאת כבטרוקנין, ששם בכוונה תחילה נעשה הדבר, ומשום כך ניתן הוא בתוך גומא כדי ליצור לו תורת לחם, אולם כאן היווצרות העובי הינו מפאת שֹפת המחבת, וכל מטרתה אינה ליצור אותו אלא כדי שלא תשפך הבלילה החוצה. וראשית יש לומר, מאן לימא לן שכך היא 'כוונת הדברים' בעשיית הטרוקנין, והיא תנאי בדבר, שלא שמענו אלא גדר אחד בעובי, והוא 'תורת לחם', היינו במה שנדמה ללחם, והדבר מתקיים במלואו, תהא הכוונה אשר תהא, אם ליצור אותו, אם מחשש התפשטות יתר של הבלילה, ועוד לפי ממה ששאלתי נעשה העובי בכוונה, כדי לשוות למאכל ממשות הניכרת, שאם יהיה מתפשט ביותר לא יערב לאוכל, שחפץ בממשו ולא בהבלו. ולא הבאתי טענה זו בגוף התשובה, היות שהפסדה ניכר. 

[18] ומו"ר שליט"א הגדיר את העובי שממנו ואילך יהא בו 'תורת לחם', לכל ענייניו ומשפטיו, בשיעור שמונה או עשרה מילימטר, ואם הוא בשיעור ארבעה עד שבעה ספק הוא, וכל שהוא פחות מכך תורת טריתא עליו, ואין לו תורת לחם וברכתו מזונות אף בקביעות סעודה, ואין מפרישין עליו חלה. והנה ברור ששיעורים אלו הינם למי שלא ראה ולא יודע באיזה עובי מדובר הלחוח של היום, אולם הנפוץ והידוע הוא שיש לו שיעור עובי ניכר, ואין הצורך בשבילו לשיעורים אלו, וכתבתי זאת מפני שראיתי נתלים בשיעורים אלו, כדי לסתור דעת מו"ר שליט"א מהיכן הביאם, היות שלא נשמע מעולם שיעורים במילימטרים ספורים שיהיו קובעים גדרו של מאכל, ועל כן חזרו לסברת עצמן לאמור שבלילה רכה כזו אין בה כדי ליצור תורת לחם הנאפה, ולא ראו לנכון להתייחס לעיקר ראיותיו, וחבל.

והיטיב חרה לי מה שראיתי בספר אחד, שלאחר שהביא את מסקנת מו"ר שליט"א הנזכרת כתב 'ואין דבריו נראין', ולאחריו הביא רבנים החולקים, והנה לא הביא בדבריו מקור לסתור את דברי מו"ר שליט"א שתמך יסודות הוראתו על אדני הש"ס והפוסקים שרק מפיהם ורק מפי כתבם אנו חיים, ותחת זאת דחאו באיבחת לשון ובהנף קולמוס לאמור, שאין דבריו נראין, ואדרבא יפרש לן מר מדוע אינם נראים, ואם מפני טענת הרבנים הנזכרת, אדרבא כלפי לייא ייאמרו הדברים, שסתירת דבריהם נגלית בעליל לפני כל דורש אמת, שאין להם מקור וראיה, האם בזה נראים הם נראים, אתמהה. ואם מדברי הרמב"ן ורבינו דוד בונפיד שהבאנו למעלה, הנה כבר הראינו שאין בכך כדי לטעון כנגד רובא דרובא קמאי ובתראי, ומרן מלכא בראשם והעולה על כולם דעת רבינו הרמב"ם בתשובה, מה גם שהראינו כיוּון בדברי הרמב"ן שאינם חולקים והוא הרי א'ב אח'ד לכולן לכל הראשונים הנזכרים שם. ורבנים אלו לא הביאו מדבריהם כלל ראיה אלא תלו הדברים במילי דסברא, כך שמחברי ספרים למיניהם המביאים כיום מדברי הראשונים הנזכרים סְמָך, אין זה אלא לקיים הוראת רבנים אלו, ומעיקרא לא היו נתמכים בזו, כך שהכל בבחינת טלאי על גבי טלאי. ויש להעיר שמחבר ספר זה, יסוד חיבורו הינו על ספר שתילי זיתים, ודעת שתילי זיתים (סקס"א) בהאיי פתגמא הינה כדעת המגן אברהם (סקמ"א) ולחומרא יותר מהוראת מרן, להצריך ברכת המוציא בקביעות סעודה אף על טריתא, ומינה שבלחוח שבימינו כך תהא הוראת מהרד"ם, ואם כן עד שהינו דוחה בגילא דחיטתא הוראה ברורה ומוצקה, יעשה ראשית כל בדק בית בחיבור אשר לפניו, ובביאורו שם כנראה הרגיש בזה, ועל כן היטה את ביאור כוונתו הברורה של מהרד"ם, לכך שמדין חומרא קאמר, ולא היא, יעויין בדבריו.  

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארז יחיאל
אור ההלכה
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד