-
-
חיפוש מתקדם
ישיבת פרי עץ חיים
פעולת צדיק
מועדי השם
אור ההלכה
מנויים לחיים
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
311 אורחים

קונטריס "מאפה הלחוח"

    
מספר צפיות: 581
ט"ו אייר ה'תשע''ז

 

 

מאפה הלחוּח

 

ברכתו בקביעות סעודה והפרשת חלה ממנו

 

 

הַשְׁלִ֣יכוּ מֵעֲלֵיכֶ֗ם ... וַעֲשׂ֥וּ לָכֶ֛ם לֵ֥'ב חָ'דָ֖שׁ וְר֣'וּחַ חֲ'דָשָׁ֑ה (יחזקאל פרק י"ח)

 

 

 

 

ממני הצ' אורן בכא"מ שמעון צדוק יצ"ו

מח"ס שו"ת אורן שלחכמים ב"ח

 

 

 

מהדורא שניה מורחבת

 

תשע"ז ליצירה ב' שכ'ח לשטרות

קרית ספר

 

 

 

 

 

גדר מאכל ה'לחוח' מאפה או תבשיל

שאול נשאלתי בענין מאכל הלחוח לבוא עד תכונתו, אם הוא מאפה או תבשיל, וההשלכות לכך הינן בברכה עליו בקביעות סעודה, ובהפרשת חלה ממנו, ואף שרבים מרבני קהילתינו הם המורים בענין זה, וכמעט כולם הושוו לדעה אחת ולהוראה אחת[1], אמרתי אף אני הקטון אענה חלקי, מפי ספרים וסופרים, משורשי הדין ומקורותיו, ועד לשורת ההלכה וטעמיה, ואעלהו עלי כתב למען יעמוד ימים רבים, לגלות ולהראות על מה נסמכה הוראה זו, ואחלק תשובה זו לארבעה ענפים, למען ירוץ הקורא בו, וכ'ל שונ'ה ב'ו ל'ו יחכ'ם.

א

הצעת מקורות הדין

בגמרא (ברכות ל"ז:) נאמר, 'טרוקנין חייבין בחלה. וכו' מאי טרוקנין, אמר אביי: כובא דארעא. ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא, איכא דאמרי: גביל מרתח וכו'.

ובהמשך הגמרא נאמר לאחר מכן (ל"ח.), 'אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה, אמר ליה, מי סברת נהמא הוא, גובלא בעלמא הוא, ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, ובריך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא - לחם עוני קרינן ביה'.

ב

ביאור סוגיית הגמרא הנזכרת בפרטות

בסוגיית הגמרא הנזכרת מבואר שני עניינים שנידונו בנידון מאכל 'כובא דארעא', מצד חיובו בחלה ומצד ברכת הנהנין עליו (ואגב כך נזכר ענין יציאת אדם ידי חובתו בו בפסח), ואע"פ שלא שמענו על בירור ברכתו של מאכל הטרוקנין, מכל מקום ממה שאביי קשר בין שניהם, באומרו שטרוקנין האמורים בחיוב הפרשת חלה, הן הן 'כובא דארעא', ואודותיו נזכר בגמרא, שמר זוטרא בירך עליו בקביעות סעודה, המוציא לחם מן הארץ, נמצא שכך הוא דינו של הטרוקנין.

ולאור זאת עולה יפה תמיהת רב יוסף בתשובה לשאלתו של אביי, מהי ברכת כובא דארעא, 'מי סברת נהמא הוא', שיש לשאול מהיכן מצא רמז בדעתו של אביי להחשיב את כובא דארעא כלחם, אלא ודאי משום שמחיוב חלה הגיע אביי ('טרוקנין חייבין בחלה'), לקשרם זה בזה לענין ברכת הנהנין, אלמא לחם הוא.

והחרה רב יוסף לעומתו שלא שייך להגדיר כובא דארעא כלחם, כיוון שגובלא בעלמא הוא, וממילא לא יכון בו לא דין הפרשת חלה ולא ברכת המוציא, ולעולם ברכתו תהא מזונות, ואף בקביעות סעודה שאם לא כן הרי עדיין תורת לחם עליו, והאמור בגמרא בענין טרוקנין החייבים בחלה, דבר אחר הוא, ואינו כובא דארעא כפי שקשר ביניהם אביי.

והגמרא הביאה חיזוק לדעתו של אביי, שיש לכובא דארעא תורת לחם, היות שְמָר זוטרא בקבעו את סעודתו עליו, היה מברך המוציא לחם מן הארץ, וכמו"כ יש ללמוד ממר בר רב אשי שאמר שיוצא בו ידי חובתו בפסח, ואשר על כן לא ימנע מלהעמיד שמאכל הטרוקנין הוא אכן כובא דארעא, ותורת לחם עליו.

והנה בפשט מהלך הגמרא לא נשמע שנחלקו האמוראים על הבחנתו המציאותית של רב יוסף, שכובא דארעא הוא גובלא בעלמא, רק שנטען לו שלמרות זאת, אין בכך כדי להפקיע ממנו תורת לחם, הן לענין חיוב חלה הן לענין ברכת הנהנין עליו, והן לענין שיוצאים בו ידי חובת אכילת מצה.

ולא רק שלא נחלקו עימו על הבחנתו זו, אלא אדרבא הסתייעו ממנה להשליך זאת גם להלכה, להיותו מברך על כובא דארעא ברכת מזונות כאשר אינו קובע סעודתו עליה, ואמנם לא עד כדי הבנת רב יוסף שסובר שחסרון 'גובלא בעלמא' הינו להפקיעו מתורת פת לגמרי, להיותו מברך עליו מזונות אפילו בקביעות סעודה ולפטרו מהפרשת חלה, וטרוקנין האמור בגמרא מין אחר הוא, אלא דסבירא להו שהועילה הבחנה זו לעשות מחצה, לגרע ממנו שם לחם גמור, לברך עליו מזונות שלא בקביעות סעודה, ותו לא.

ג

גדר 'גובלא' לפי ביאור הרשב"א 

וראיתי לרשב"א בחידושיו שכתב בדעת רב יוסף, שאדרבא הוא מאריה דהאיי פיסקא דדינא האמורה, לברך מזונות על כובא דארעא רק כאשר אינו קובע סעודה עליו, מטעם שגובלא בעלמא הוא, אולם בקביעות סעודה שפיר דמי לברך עליו המוציא, וזה לשונו, 'וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא, ומברכין עליה בורא מיני מזונות, ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא', וכ"ה בספר האשכול (הלכות סעודה, כ"ג.).

ולפי זה נמצא שאביי כשאמר שטרוקנין הוא כובא דארעא, רמז על כך שאפילו ללא קביעות סעודה תהא ברכתו המוציא, ועל כן תמה רב יוסף, 'מי סברת נהמא הוא', והיינו האם סברת שלחם גמור הוא, (ולא פת הבאה בכסנין שרק בקביעות סעודה ברכתה המוציא, וכפי ההעמדה הנזכרת למעלה), ונמצא לפי זה שאף על מאפה פת הבאה בכסנין תיכּון הבחנה של גובלא בעלמא, ולא יגרע בשל כך מלברך עליו בקביעות סעודה המוציא לחם מן הארץ ולהפריש ממנו חלה כדת וכדין, ויעויין עוד בסמוך בדעת הרמב"ם. וביאורה של סוגיא זו למעשה יתחלק לשני ענפים לשתי שיטות - הרמב"ם ורש"י.

 

ענף א' – שיטת הרמב"ם בביאור הסוגיא

א

שיטת הרמב"ם בביאור הסוגיא

כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ט), 'עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא'.

ומבואר שפסק כאביי (על פי המהלך הראשון דלא כהבנת הרשב"א), שעל 'כובא דארעא' יש תורת פת, ועל כן בקביעות סעודה מברך המוציא, ואפשר שכוחו וחילו לפסוק כן הוא משום שמר זוטרא ומר בר רב אשי מסייעים אותו, ועל זו הדרך פסק אף את שמועותיהם עצמן, בענין חלה כתב בפרק ששי מהלכות ביכורים (הי"ב), שאף שנאפה בקרקע מתחייבת העיסה בהפרשת חלה, ובענין כזית מצה כתב בפרק ששי מהלכות חמץ ומצה (ה"ו), שיוצא בפת זו ידי חובת אכילת כזית מצה.

ובביאור דבריו יש לומר בתחילה, שמפרש שה'דארעא' האמור ב'כובא דארעא', מתייחס למקום אפייתה שהוא על הקרקע, שאינה נאפית בתנור, ועל כן נקראת כך, ומה שהוסיף 'כמו שהערביים שוכני המדברות אופים', הוא כדי לבאר מי דרכו לאפות בצורה כזו, זאת משום שאלו העושים כן, שוכני מדברות האופין בצורה זו. ואפשר שהסיבה לכך הינה, כיוון שנודדים ממקום למקום כמו הבדואים המצויין בימינו, לכן אינם אופין בתנורים אלא על גבי קרקע הזמינה להם בכל מקום, שרק חופרין ומסיקין בה ונותנים הבצק בתוכה, ועל כן בהדמיה אליהם ניתן דגש על מקום משכנם, שלא כתב 'ערביים' סתמא אלא הכוונה דווקא לשוכני המדברות, (ויעויין לקמן או' ו' ד"ה וזה לשונו), ועל כל פנים אין זה גדר בהלכה, אלא העיקר הוא במה שהעיסה נאפית בקרקע.

ומצאתי במשנה מסכת כלים (ה, י), שאפיית הערביים בקרקע נעשית תוך גומא, וזה לשונה, 'יורות הערביים, שהוא חופר בארץ וטח בטיט וכו'', והם תנוריהם כמבואר במשנה שם לאחר מכן, בה נאמר, 'וזהו תנורו של בן דינאי', וכן פירש רבינו שמשון שם. וכתב רבינו הרמב"ם שם לפרש, 'יורת הערביים, והיא הגומא הזו שחופרין בקרקע לאפות בה'.

ובתפארת ישראל (שם, יכין או' פ"א), שִיֵיך את האמור כאן בדברי הרמב"ם בענין כובא דארעא, בתיאור הערביים שוכני המדברות האופין שם, עם האמור בפירוש משנה זו, וזה לשונו, 'יורות הערביים. שהערביים 'שוכני מדבר' חופרין גומא בארץ, וטחין כתליה בטיט, ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכתליה ואופין פת', ע"כ. זאת למרות שאין קשר בין הדברים, ואפשר שהוא מהטעם הנזכר שכתבנו למעלה, שמפני שכורח המציאות הוא כן לאפות בצורה כזו, על כן כתב לפרש בהתאם.

ומצינו עוד משנה המדברת על יורת הערביין, והיא האמורה במסכת מנחות (פ"ה משנה ט') וזה לשונה, 'האומר הרי עלי בתנור, לא יביא מאפה כופח ומאפה רעפים ומאפה יורות הערבים', ופירש רבינו שם בתוספת ביאור על האמור במשנה הנזכרת למעלה, 'ויורת הערביים, גומה בקרקע מטוייחת בטיט כעין קדרה, מסיקין את האש בתוכה עד שתוחם, ונותנין שם את הבצק. וכל הצורות הללו מפורסמות אצלינו בכפרים ובערי השדה'[2].

ומבואר מדבריו שאפיה כזו, פשטה כבר לא רק בין הערביים שוכני המדברות כאמור בחיבור אלא אף בכפרים ובערי השדה, אולם לערים הרגילות עדיין לא הגיעה, ומה שייחסה בחיבורו דווקא אל שוכני המדברות, אף שכאמור כבר פשטה בזמנו בכפרים ובערי השדה, אפשר שהוא משום שמהם בעיקר יצאה הנהגה זו, (ויעויין מה שכתבנו לקמן באות ו' ד"ה ולאור זאת).

ועכ"פ מבואר מכל האמור, שאפיה בקרקע הנזכרת בדבריו נעשית היא בתוך גומא (שטחו אותה בטיט) ולא בהנחתה על פני הארץ, וכ"כ מרן בכסף משנה (הלכות ביכורים ו, י"ב), 'כובא דארעא, פירוש שעושין חפירה בקרקע ואופים שם', וכן הוא בנימוקי יוסף, אולם בס' הרוקח (סי' שמ"א) ראיתי שלא ביאר כך שכתב, 'כובא דארעא שאופין בטבלא בארץ'.

ב

טעם פיטורה של פת זו מברכת המוציא

ואף על פי ש'תורת פת' עליה כאמור לחייבה בהפרשת חלה וכו', וכן יש בגאונים שהגדירו מאכל זה 'כלחם' בכנותם אותו 'לחמא דארעא', יעויין שאלתות דרב אחאי גאון (פרשת צ"ו שאילתא ע"ז), ובעל הלכות גדולות (הלכות פסח, סי' י"א) הובא ברי"ף (פסחים י"א: מדפה"ר), וכן ישנן נוסחאות בתלמוד שגרסו כך (בדוכתין), כמבואר בדקדוקי סופרים (או' כ'). וכן כתב רי"ץ גיאת בספר מאה שערים (הנד"מ הלכות פסחים, עמ' שי"א), 'ונהמא דאפיה עלויה ארעא וכו'', וכן הוא ברשב"א בפסקי חלה (שער א' הלכה ח'). מכל מקום לדבריו של הרמב"ם 'צורת פת' אין עליה, וזהו הטעם לפטרה מברכת המוציא כאשר אינו קובע את סעודתו עליה, ויש לראות מהיכן הרמב"ם למד שזהו חסרונה.

ואמנם כבר כתבנו למעלה, שעל הבחנת רב יוסף באופיה של פת זו שגובלא בעלמא היא, לא נראה שנחלקו האמוראים, מכל מקום קצת קשה לומר שזוהי כוונת הרמב"ם בהגדירו אותה, במה שאין צורת פת עליה, זאת היות שפשט ביאור המושג 'גובלא' מתייחס לחומר ממנו נעשה המאפה, ובדבריו לא נרמז חסרון זה. ואדרבא אחז הרמב"ם בלשונו, 'עיסה' סתמא שמשמעה בצק רגיל, ועוד שלא נמצא בדבריו שום שינוי בדרך הכנתה אלא רק במה שנאפית בקרקע, אלמא מצד עיסתה לא נשתנתה משאר פת, וכן מבואר הוא במה שנקט בטעם הפטור, שכל גריעותה הינה "הואיל ואין צורת 'פת' עליה", היינו שהיחס בחסרונה מתבטא ביוצא ממנה, כאשר כבר צריכה להיות פת היינו בגימורה לאחר אפייתה, שמכיוון שאין צורת פת לה, אין מברכין עליה המוציא בלא קביעות סעודה.

ולפי זה עולה יפה, מה שהביאה הגמרא שם מדברי מר בר רב אשי, שיוצאים בכובא דארעא ידי חובת אכילת מצה בפסח, והיינו משום שנחשב לחם עוני, וכמו שניתן טעם זה בגמרא לכך, וזה שייך יותר בחסרון תוארה, מה שאינו במהות עיסתה, ולאור כל זאת נמצא שהחסרון היחידי שבה, המגרע בה מהיותה פת רגילה, משום שאין עליה צורת פת, נגרם מעצם מקום אפייתה, היינו בגומא שבקרקע.

ג

כיצד תתפרש לאור האמור, הבחנת רב יוסף ש'גובלא בעלמא' היא

אלא שלאור זאת נמצא, שביאור דברי רב יוסף בכנותו את 'כובא דארעא' כ'גובלא בעלמא', אינו ביחס לאופיו של הבצק, העב הוא אם רך, אלא לצורתו בגימורו אחר אפייתו, שאין לו דמיון לחם, ועל כרחינו לומר שהוא מפאת אפייתו תוך הגומא שבקרקע.

ועל פי זה מתבאר, כיצד היה סלקא דעתין דאביי להחשיבו כ'לחם' עד כדי קריאתו של רב יוסף, 'מי סברת נהמא הוא', זאת משום שאפייתו של מאכל 'כובא דארעא' הינו כשאר לחם, היינו בצק רגיל הנאפה, שהוא הגורם לראותו כן, ועל כן קרי עליה רב יוסף בחיל, כדי להוציא מהבנה זו.

ונמצא על פי ביאור זה, שיסוד מחלוקתם בגמרא הינו, עד כמה הפסד צורת הפת מפקיעו מתורת פת, שרב יוסף סובר שאפייתו בקרקע מפסיד צורתו בשל כך לגמרי, עד שאפילו בקביעות סעודה תהא ברכתו מזונות, ואילו מר זוטרא חולק וסובר, שהפסדו זה בצורתו אמנם מגרעו, ומשום כך ברכתו מזונות אולם עדיין תורת פת יש עליו, ולכן אם יקבע עליו את סעודתו ברכתו תהא המוציא, וכן יתחייב בהפרשת חלה כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות בכורים (פ"ו הלכה י"ג), שאפילו בלילה רכה אם נאפתה בקרקע, תורת פת יש עליה, לחייב בהפרשת חלה[3]. וכן יוצא בה ידי חובת מצה, כמבואר בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ו), וכמר בר רב אשי.

ד

דרך אחרת בביאור דברי הרמב"ם

ואמינא לבוא לביאור דברי הרמב"ם בדרך אחרת, שהחסרון הנקוב הנזכר שאין צורת פת עליה, נגרם דווקא ממהות הבצק שנעשית ממנו, היינו מפאת רכותו, והוא פשט לשון 'גובלא בעלמא', שחוזר הוא על אופיה של הבלילה, וכמו מגבל תולדה דלש (פכ"א מהלכות שבת הל"ג), שחוזר הוא על העיסה שממנה עושים את המאפה, והוא עיקר המכוון באפיה שעל גבי קרקע בדווקא ולא בתנור, שמכיוון שהבלילה רכה לא שייך לאפותה בתנור, שאי אפשר להדביקה בדפנותיה, ועל כן ההעדפה בה לאפותה על גבי קרקע דווקא שהיא משטח ישר או בתוך גומא, והוא ה'גובלא בעלמא' האמור בגמרא, והוא השורש וסיבת הפיטור מברכת המוציא, ולא מצד אפייתה על גבי קרקע דייקא.

וכן ראיתי בספר הערוך (ערך טרוקנין) שכתב כפירוש זה, 'אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבת בחלה, מאי טרוקנין אמר רב יוסף כובא דארעא. פירוש היא גובלא שאופין על הארץ'. ובערך (ככא) כתב, 'כובא דארעא, פירוש עושה גומא בכירה כמו שפירשנו בענין יורות הערביים, מערב קמח ומים בתוכה ומשליך באותה גומא'. ומבואר שמדובר בבלילה רכה, שהרי 'מערב קמח ומים', 'ומשליך', וכירה דקאמר היינו תנור הערביין שהובא במשנה שם, כפי שציין לשם, והיינו אינה כירה ממש אלא גומא שבקרקע.

ומבואר בדבריו כפי שכתבנו, שאין הבדל בין כשנעשית על גבי הקרקע או בכל מקום אחר, דלילותה הוא החסרון שבה, וכמו שכתב, 'מערב קמח ומים' ו'משליך', ופעולות אלו שייכות בעיקר בבלילה רכה מאוד.

וכן הוא ברמב"ן בספר מלחמותיו (פסחים דף י"א: מדפה"ר), שכתב 'שמאחר שהם גובלא לא ניתן להדביקן על דפנות האילפס כמו עיסה בדפנות התנור, ולמרות זאת ישנו חיוב בהפרשת חלה כמבואר בגמרא'.

וכן נרמז הדבר בחידושי הרשב"א בדוכתין, שכתב לבאר בדעת התוספות מהי כובא דארעא, 'ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע, וכ"נ מלשון ר"ה גאון ז"ל, וזה לשונו טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ, חייב בחלה כדר' אבין אמר רבי יוחנן, ואף על גב דגובלא הוא, ראשית עריסותיכם קרינן ביה'.

וכן ראינו לתלמידי רבינו יונה (דף כ"ז. מדפה"ר עמ"ס ברכות), שכתבו כעין ביאור הרמב"ם הנזכר, תוך הצביעם על החסרון האמור שהוא מחמת רכות העיסה, וזה לשונם במילואו, (וגריס במקום כובא דארעא טריתא דארעא), 'האי טריתא דארעא מברך עלה במ"מ וכו', לדעת רש"י ז"ל צריכין אנו לומר, שההפרש שיש בין טריתא זו לטריתא שאמרו למעלה, שזו עשויה בקרקע כמו שדרך לעשות השוכנים באהלים, ולמעלה מדבר בשנעשתה בכלי ר"ל בכירה עצמה, ולפיכך אינו מברך עליהם המוציא ואינה חייבת בחלה, מפני שעל ידי שאופין אותה בקרקע, אין עושין אותה עבה ואי אפשר שתהיה בלילתה כמו שאר עיסות'. (ויעויין עוד להלן או' ו' ד"ה ואכן כך הוא הדבר, שהסתייענו מדבריו לביאור חסרון צורת פת שבה). 

ומה שכתב הרמב"ם בפתח דבריו שהמדובר ב'עיסה', הנה לאור זאת נצטרך לומר, שלשון זו סובלת אף בלילה רכה, יעויין רמב"ם הלכות בכורים (פ"ו הי"ג), שכינה בצק אף על בלילה רכה ('הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו', ובסמוך לכך, כינהו 'בצק' בכלל המנויין שם).

ולאור ביאור זה נמצא שבעקיפין שמענו את סיבת פיטורה במה 'שאין צורת פת עליה', היינו שמכיוון שהעיסה דלילה, נמצא שבגימורה אין בה צורת פת.

ה

דחיית אופן ביאור זה בדעת הרמב"ם, והעמדת האופן הראשון בדעתו

אלא שיש להקשות על פירוש זה, שאם מיקום אפייתה על הקרקע נאמר משום דלילותה של העיסה, מדוע לא הביא עוד אופנים נוספים דומים ואדרבא יותר מציאותיים כגון באפייתה על גבי מחבת וכדו', וכבר כתבנו למעלה שהטעם שציין לערביים שוכני המדברות וכו' הוא כדי להשמיענו שישנם כאלו האופים בצורה כזו, אלמא מציאות אפייה בדרך זו אינה רווחת, אלא רק לאלו ושכמותם, ואף לולא זאת, עצם אפיה בגומא שבקרקע, היא מציאות יותר זניחה ורחוקה מאשר מחבת ואלפס.

ומה גם שהרחיב לשון, לדמות צורת אפיה זו למה שהערביים וכו', אלמא זהו דין דווקא באפיה שעל הקרקע שהיא סיבת הפטור, והוא כפי הדרך הראשונה שכתבנו, ונוסף על כך לא נשמע שינוי כל שהוא בסדר הכנתה של פת זו אלא רק במה שהשתנתה להיאפות על גבי קרקע, שעליה בלבד הצביע רבינו לשינוי מדרך אפיה הרגיל, אלמא הוא החסרון שבה בלבד, שאם מצד הבצק עצמו הנשפך, מדוע לא הזכירוֹ שהרי הכל תלוי בו לגריעותא.

ועוד יש כדי לדחות סברא זו השניה, היות שרכּוּת הבלילה, אין בה כדי להפקיע תורת לחם כאשר היא נאפית, כמבואר ברמב"ם הלכות ביכורים (פ"ו הי"ב) נרחיב את הדיבור בענין זה לקמן (ענף ב' ד"ה והרמב"ם לא נמצא לו, וכן בענף ד' ד"ה והנה אם במקומות אחרים), ועל כרחך מזדקקין אנו לבאר שחסרון האפיה שעל גבי קרקע הוא הגורם היחידי בגריעות הפת.

ואשר על כן נראה יותר לומר כפי הדרך הראשונה שכתבנו בדעת הרמב"ם, שמקום אפייתה שהוא על גבי הקרקע, הוא המגרע מברכת המוציא, והוא התנאי שהציב בראש דבריו בהלכה זו, ועיסה דקאמר היא כפשוטה בלילה עבה, והטעם לגרעונה הינו, משום שבכך הופקעה צורת הפת ממנה, היינו מראיתה בגימורה.

וכן נראה מדברי מרן בבית יוסף (סוף סימן קס"ח), שכתב לבאר את האמור בגמרא בענין כובא דארעא, 'ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא - לחם עוני קרינן ביה'. וכתב על זה מרן, 'אי נמי דלא תימא כיון דאין צורת פת עליו לא יצא בו ידי חובתו בפסח, קמ"ל דשפיר יצא בו ידי חובתו, דלחם עוני הכי הוי, שאין לעני תנור ואופהו בקרקע'. ומבואר שכך למד כפי שכתבנו בדעת הרמב"ם, והיינו שאפייתו על גבי קרקע היא הפוטרת אותו מהיות לו צורת פת, ובפסח אין הדבר חסרון כיוון שכולם עניים הם, אלמא בשאר ימות השנה אין דרך אפיה בכך, רק לעני שאין לו תנור.

ואמינא לאור האמור לקמן בדעת רבינו תם שסובר שאף בלילה רכה מאוד מתחייבת בחלה אם אופה אותה לאחר מכן, וכפי שיתבאר לקמן באורך (ענף ב' או' ב'), ואם כן יש לבאר לפי זה את דעת האמוראים החולקים על רב יוסף, שאמנם כובא דארעא גובלא בעלמא הוא, ומתייחס הוא לבלילה עצמה שהיא רכה מאוד וכפשט הלשון ולא לגימורה כפת, אולם אין בכך כדי לחסר בתורת פת שבה כלל, כיוון שנאפה לאחר מכן, ואכן נהמא היא (כהבנת אביי) אע"פ שגובלא בעלמא היא (כהבחנת רב יוסף), אלא דסבירא להו מצד אחר שגריעא היא, וזאת מצד מקום אפייתה כפי הנאמר כאן בדברי הרמב"ם, שאין צורת פת עליה בעקבות כך. 

ועכ"פ שמעינן שחסרון צורת הפת שבה מגרע בברכת המוציא אולם לא בשאר חיובים שבה, שהרי תורת לחם עליה שבקביעות סעודה בה מברך המוציא, וכ"כ מפורש בהלכות ביכורים (פ"ו הי"ב) לחייב פת הנאפית על גבי קרקע בחלה, וכן יוצאים בה ידי חובת מצה כמבואר בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ו), וכמר בר רב אשי. אלא שלא יצאנו עדיין ידי חובת העיון, כיצד אפייתה על גבי קרקע מגרעת בצורת פת שבה.

ו

כיצד אפייתה על גבי קרקע מגרע בצורת פת

וכבר מצינו שנתקשו בביאור דבר זה, כיצד אפייתה על גבי קרקע מגרע בצורת פת שבה, שבשו"ת תשב"ץ (חוט המשולש, טור שלישי לרבי אברהם אבן טוואה, סימן כ"ח), הביא מי שתמה על כך, שהרי לחם הוא לכל דבר, ואם כן כיצד הרמב"ם כותב שאין לו צורת פת, והשיבו אף הוא לעומתו, שאכן אין הבדל בין כאשר נעשית בגומא שבקרקע ובין כאשר נעשית בתנור, שלחם גמור הוא שברכתו המוציא, וכתב להעמיד דברי הרמב"ם אחרת.

וזה לשונו, 'ומעתה זאת הפת שעושין הערביים שקורין מל"ה אינה חסירה שום ענין מענייני הלחם הגמור, באופן לישתה ועשייתה וחמוצה כמו כל מין פת אלא שבאפייתה חופרין בקרקע מושב הפת, ומסיקין אותו היסק הראוי לאפייה, ומסירין האש ומנקים המקום מעפר ואפר, ומניחין הפת בו, ומחזירין האש עליה, ועושין זה כדי למהר הדבר, כשהם נוסעים או כשישכרו להם כלי אפייה או כשהרוכלים מרובים ולא יספיק להם כלי האפיה, ודבר חשוב היא אצלם שהוא פת מחומץ ובלילתו עבה, ומכבדין בה לגדוליהם ומשתבחים בטעמה, ואנו אכלנו ממנה כמה פעמים בהיותינו במדבר, בורחים מזלעפות המגפה והיא פת גמורה וצריך לברך עליה המוציא וברכת המזון.

ובודאי דלא גריעא פת זו מטרוקנין שהזכירו בגמרא, שעושין גומא בכירה ונותנין בה קמח ומים, ומערבין אותם ונאפית שם, והיא חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא וברה"מ, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, והטעם הוא לפי שבגומא מתקבץ יחד ונעשה כמו פת, ומעתה קל וחומר לזו הפת הנקראת מל"ה שהיא פת גמורה בכל אופני עשייתה. ואולי שבימי הרב ז"ל היו עושין באופן אחר, כגון ששוטחין גחלים על גבי קרקע ושופכין העיסה עליהם או באיזה אופן אחר, ועל כיוצא בזה הוא שכתב הרב ז"ל לברך במ"מ אבל בזו הנקראת מל"ה שעושין היום מודה הרב ז"ל, והכל מסכימין שהיא פת גמורה לברך עליה ברכת המוציא ולאחריה בה"מ כמו שמברכין על כל פת חשובה', עכ"ל.

ולחומר הקושי במה נגרעת צורתה אמרתי, לךָ נא אנסה נא בפתרון הדבר, ותחילה ורא'ש יש להעיר, שרבינו כבר השתמש במטבע לשון זאת - 'צורת הפת', בהלכה הקודמת לזו בענין חביצא, שאם אדם בישל פת פתותה לפתים, אם "ניכר שהן פת ולא נשתנה 'צורתה' מברך עליה בתחילה המוציא, ואם וכו' עברה 'צורת הפת' בבישול, מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות".

ומבואר שצורתה של הפת הוא דבר עיקרי בהגדרתה לברכת המוציא או מזונות, בין לענין להפקיע ממנה שם של פת אפויה כמבואר בהלכה הנזכרת, ובין להחיל עליה בעשייתה שם של פת כבנידוננו.

ואם בבישול פתיתי הפת, הדבר פשוט מהו גדר היפסדות צורת הפת הנצרך כדי להפקיע ממנה את שמה, הנה כאן יש לעיין מהו, באשר אפיית העיסה בקרקע תוצאתה בכך לכאורה, שווה לאפיה בתנור, שהרי מצד ההכנות הנעשות קודם לאפיה היינו גלגול העיסה ועריכתה, שוות הן כמבואר למעלה, ולא השתנתה אלא רק במקום האפיה.

ואמרתי אפשר פתרון הדבר הינו, לאור האמור בהלכה הקודמת, על דרך פשט לשון 'צורת הפת', והיינו שכל שישנו זיהוי שהמאפה הנאפה כעת הוא פת ולא נשחת תוארו או צורתו להיותו נדמה לדבר אחר, או ללא דבר, הרי שם פת עליו וברכתו המוציא, והוא מאמר הגמרא שם 'תוריתא דנהמא', וכן פירש רש"י שם, 'תואר מראית הלחם', וכן הוא בפתח דבריו בהלכה הקודמת, 'אם ניכר שהן פת וכו'', אולם אם אין הדבר כן, נחית חד דרגא שרק בקביעות סעודה מברכים עליו המוציא. 

ואכן כך הוא הדבר בענייננו כאשר נאפה על גבי קרקע, היות שאינו מקום מסודר מוכן בתבניתו, הרי היוצא מאפייה זו דרך כלל, דבר שאינו מזוהה כל כך כפת בלשון המעטה בצורתה ובתבניתה, ועל כן נראה לפי זה שנקט הרמב"ם תוספת ערביים 'שוכני המדברות', לרמוז זאת שאינו מקום מסודר אלא פעם כאן ופעם כאן כפי הצורך והנדרש באותה העת (וכפי שתיאר זאת רבי אברהם אבן טוואה בשו"ת התשב"ץ המובא למעלה), ותוצאות המאפה הינם בהתאם, ונמצא לפי זה שלא כתב הרמב"ם לחינם תיאור אלו העושים כן, וכפי שכתבנו למעלה אלא סיבה מכוונת בדבר, שנמצא בעקבות כך מגרע ממנה תוארה של הפת, ולא בכדי ציין זאת הרמב"ם בחיבורו. ותנא דמסייע לן בביאור זה, הוא הנאמר בדברי תלמידי רבינו יונה (כ"ז. מדפה"ר עמ"ס ברכות), הבאנו למעלה (או' ד' ד"ה וכן ראינו לתלמידי) את לשונו בשלימות יעויין שם, שמפאת עוביה של העיסה שאינה כשאר עיסות האפויות, כיוון שנעשית על גבי קרקע, אין מברכים עליה המוציא לחם.

וכתוספת לכך אפשר לומר, שהגריעות שבאפייה בחפירה שבקרקע עולם הוא, שאין חומה רב, וגם אינו משתמר כבתנור וכירה, ונוסף לכך אין החום אחיד, ואפשר שהוא הרמוז בדברי הריטב"א (הל' ברכות פ"א הל"א), שכתב בביאור כובא דארעא, "שהוא פת אפוי 'שחממו' אותה באש כדרך שהרועים אוכלים", והתוצאות הם בהתאם לאפיה בדרך זו, (ואמרנו על דרך ההשאלה, שהוא כמאכל בן דרוסאי, מאכלו של אותו ליסטים, שהיה אוכל את מאכלו חסר בגימורו כיאות, וזאת משום שהיה מצוי בדרכים לא דרכים), לכן כתב הרמב"ם שאין עליה צורת פת, (ויעויין עוד לקמן ענף ד' ד"ה ואמנם מצינו כבר). 

ולאור זאת נמצא שמה שהבאנו למעלה (או' א' ד"ה ומצאתי, ואילך), לסייע את ההבנה בהלכה דידן בענין אפיית הערביים, מפירוש המשנה דמסכת כלים ומסכת מנחות בענין יורות הערביין, אין קשר לכאן, שאף שגם הם אופין בקרקע, התם שאני שהמקום מסודר ומתוקן כמבואר היטב שם, ומשום כך כתב רבינו בפירוש המשנה על מסכת מנחות, 'והוא דבר ידוע בכפרים ובערי השדה', היינו שהדבר כבר הושרש בזמנו במקומות היישוב כמו שכתבנו למעלה, והוא דרך אפיה מתוקנת ומקובלת, ואינה כפת זו שהאופין אותה שוכני מדבריות הם, ומחמת כן נפסדה צורתה, ואמנם מכנה משותף להם, שערביים דרך כלל אופין גם בקרקע, רק שאלו הנודדים ממקום למקום אופים כפי ההיזדמן, לעומת השוכנים בכפרים ובערי השדה, במקום מתוקן ומזומן, שתורת וצורת פת להם.

ז

סיוע להבנתינו זו מדברי גינת ורדים

וכן נמצא בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל א' סימן כ"ד) שכתב, 'ומלתא דפשיטא היא, דאין להצריך שיהיה בתואר ובצורת לחם, שהרי לחם הפנים עשוי כעין תיבה פרוצה ואין לו דמיון לצורת לחם דידן וכו'. ונראה דכיון שחררה זו נאפית בקרקע בגחלים ועצים, מושחת תארה ואינה ניכרת אם היא פת או דבר אחר, וזו היא שאמרו דתוריתא דנהמא (בענין חביצא), שישאר שם היכר במעשה קדירה שהם מעשה עיסה, לאפוקי כשיושחת תוארה ומיחלפא לרואים שהוא דבר אחר'[4].

והוא הדבר אשר דיברנו, ועכ"פ לא מצד מה שכתב שהושחת תארה מפאת העצים וכו', אלא משום שאין לה היכר צורה שהיא, מהטעמים האמורים למעלה, והגורם לו לתלות זאת בכך, הוא מפני שהבין שהרמב"ם דיבר בחררה הנאפית על גבי גחלים, אולם לאור הנלמד בדעת הרמב"ם ובפרט מהאמור בפירוש המשנה בהנהו תרי דוכתי, אין עצים כלל בשעת האפיה אלא את הכל גורפים לבחוץ לאחר ההיסק, ואפשר שהגורם להעמדתו את דברי הרמב"ם בכך, הוא הקושי האמור למעלה, כיצד ישנו חסרון בצורת הפת כאשר נאפית בקרקע, ועל כן העמיד זאת בחררה הנאפית על גבי גחלים.

 

ענף ב' – שיטת רש"י והחולקים עליה

א

שיטת רש"י בביאור הסוגיא

והנה רש"י (ברכות ל"ז:) כתב לבאר אחרת את אופיו של מאכל זה הקרוי 'כובא דארעא' הוא הטרוקנין, וזה לשונו, 'כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס'. ולגבי מאכל 'טריתא' שהגמרא העמידתו שהוא גביל מרתח כתב לפרש, 'נותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת'.

וכ"כ לפרש הרא"ש בתוספותיו, וכן הוא בפסקי הרי"ד, הרא"ה בחידושיו לברכות, רבינו יונתן מלוניל, ובשיטמ"ק (כולם בסוגיין), וכ"ה בסמ"ג (עשיין כ"ז), רבינו ירוחם (נכ"א ח"ג), אור זרוע (הלכות ברכת המוציא סי' קכ"ח), כל בו (סי' קמ"ו), וס' תניא רבתי (סי' כ"ח).  

והנה ראשית נראה ששני מאכלים אלו בלילתן זהה - בלילה רכה מאוד הנשפכת, שבטרוקנין כתב רש"י 'נותן בתוכו מים וקמח' ותו לא, והיינו מבלי מעשה נוסף בעשייתו מלבד 'נתינתו' שם, ועוד הוסיף 'כמו שעושין באלפס', והיינו דרך נתינה בעלמא אל תוכו כמו בשאר מעשה בישול, שאינו צריך פעולה נוספת מלבד נתינה (ואפשר גם בחישה להפרדה בין הדבקים), ולכן ציין 'כמו שעושין באלפס'. ובטריתא חזר שנית על כך והוסיף 'ובוחשין' בכף, 'ושופכין' וכו', ולשון בחישה הוא עירוב לא לישה, וכמו שמצינו לרש"י (שבת קנ"ו. ד"ה בעבה) בפירושו על היתר בחישת השתית בשבת, 'בעבה - אין גובלין, ברכה בוחשין, שאין זו לישה', ומטרתה ליצור אחידות בהרכבה של הבלילה, ומפורש הוא יותר שם בריטב"א, במה שכתב להוציא מידי גירסא אחרת הנאמרת שם, 'ואינו נכון, דבוחשין בכולי תלמודא לא משמע אלא תערובת, שמערב הדבר ע"י תרווד ואין זה גיבול'[5].

והצורך להעמיד זאת בבלילה רכה מאוד הנשפכת, אפשר שהוא על פי הנאמר בדברי רב יוסף כפי האמור למעלה, שגובלא בעלמא הוא, ובפשוטו חוזר הוא על הבלילה ולא על התוצאה המתקבלת היינו לאחר גימורו, וכן מבואר הוא בדברי הרא"ש והרשב"א שבסמוך, (ויעויי"ע הערה ו').

החילוק ההלכתי שבין שני המאכלים

ומאחר שהרכב בלילתן שווה, החילוק שבין שני המאכלים המבואר בדברי רש"י, הוא השינוי במקום אפייתן, שטרוקנין והוא כובא דארעא החייב בחלה, נעשה תוך גומא שבכירה, ואילו טריתא שפטורה מן החלה, נעשית על גבי משטח הכירה עצמו - השטוח.

וביאור זה כתבו הרא"ש (ברכות פ"ו סי' י"א) בדעת רש"י  וזה לשונו, 'רבי יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה, ואומר עליהם המוציא, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי, מכל מקום הוי כמו תחילתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה, אבל דבר שתחילתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן, פטור מן החלה, ואין מברכין עליו המוציא. מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא, ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין, דאף על פי שבלילתה רכה (טרוקנין) אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י דנעשה לחם, אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט, ואין תורת לחם עליו וכו'', [וכן הוא באור זרוע (הלכות חלה או' רט"ו), וכן עמדו על חילוק זה תלמידי רבינו יונה כ"ז. ד"ה האיי טריתא דארעא. וע"ע רא"ש בהלכות קטנות (הלכות חלה או' ג')].

וביאור דבריו, שיש על הטרוקנין תורת לחם היות שנאפה בגומא, על כן נוצרה לו בעקבות כך מראה לחם, ואע"פ שתחילתו בלילה רכה, מכל מקום הוי כתחילתו סופגנין וסופו עיסה, שחייב בחלה, ולעומתו מאכל הטריתא כיוון שנשפכת הבלילה על גבי הכירה ומתפשטת, אין לה תורת לחם, ואע"פ שנאפית היא ולא מתטגנת או מתבשלת, הרי חסרונה במה שאין עליה תורת לחם, ולכן נחשבת אף כסופה סופגנין, שפטורה מן החלה.

ולפי זה צריך לומר, שהאמור בגמרא ביחס לטרוקנין שגובלא בעלמא הוא, הכוונה הינה בעודו בלילה בתחילה וכמו טריתא, אולם לאחר עשייתו תורת לחם עליו לעומתה, שעובי לו מחמת שנעשה בגומא ולא יכול להתפשט אלא אצור בתוכה, אף שמצד מציאותו ומהותו שפיר מצי להתפשט כטריתא, נמנע כאן ממנו, והוא דקרי עליה רב יוסף לעומת אביי, האם סברת שהוא לחם, היינו על שם סופו, 'גובלא בעלמא היא', בתחילתו, והיא גריעותו.

וכן כתב הטור (סוף סי' קס"ח), 'טרוקנין והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבם בה ונאפה בה חייב בחלה, ומברך עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא בגומא ומתקבצין יחדיו נעשה כמו פת גמור, אבל טריתא שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים אותו על הכירה, והוא נתפשט ונאפה אין עליו תורת לחם, וכו'.

ובדבריו יש תוספת ביאור על האמור למעלה, שהחילוק בין מקום גומא למקום כירה, הוא היות שטרוקנין נעשים תוך גומא, 'ומתקבצין יחדיו, נעשה כמו פת גמור', מה שאין כן טריתא, שמתפשטת על גבי הכירה מה שנמנע מהטרוקנין, ולכן אין על הטריתא תורת לחם, והוא על פי האמור למעלה במה שפירשנו בדברי הרא"ש.

ומבואר שעוביו של הטרוקנין הנגרם מעומקה של הגומא אליו נשפכת הבלילה, ובשל כך מתקבצת בלילתו למקום אחד, ליצור לו את עוביו, הוא המקנה לו תורת לחם כי תוארו בשל כך תואר לחם, מה שאין כן הטריתא, למרות ששתיהם מאותו הרכב בלילה נעשו - קמח מעורב במים, והושוו גם במעשה הכנתם שהוא אפיה ולא טיגון, למרות זאת חלוקים הן כדבר האמור, ועל כן בקביעות סעודה מברך על הטרוקנין המוציא וחייב בהפרשת חלה, מה שאינו כן בטריתא.

ולעומתם הרשב"א בחידושיו מֵאֵן לראות את מקום הכנתם כגורם לחילוק שביניהם, ועל כן הקשה על פירושו של רש"י, וזה לשונו, 'לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל, דאף היא נמי פירש הוא ז"ל, נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים ע"ג כירה כשהיא ניסוקת'. ולא עלה על ליבו להעמיד את החילוק שביניהם שהוא משום מקום הכנתם, וזאת משום דמאי שנא, אחר שמאותה בלילה נעשו שניהם.

והתחדש בפירושו של רש"י זה, שאף בבלילה רכה יש מציאות להחיל תורת לחם עליו בכל משפטיו, והנה כבר נמצא בזה דיון נרחב, ומכיוון שיש בו השלכה למעשה לנידוננו אמרתי להביאו, וכדלהלן.

ב

מחלוקת ראשונים בחיוב חלה בבלילה רכה - שיטת רבינו תם וסייעתו

במשנה מסכת חלה (א, ד) נאמר, 'הסופגנין, הדובשנין, האסקריטין וכו', פטורין מן החלה'. ובגמרא פסחים (פסחים ל"ז.), נחלקו בטעם הפטור, רבי יוחנן סובר שהוא משום שנעשים בחמה, שאם היו נאפים אפילו באלפס היו מתחייבים בחלה, ואילו ריש לקיש סובר שהפטור הינו משום שאינם נאפים בתנור, שרק בו יש חיוב חלה, ולא זולתו (בהמשך הגמרא נאמר שריש לקיש מודה, שאף באילפס מין מאפה הוא לחיוב בחלה כאשר הרתיחו ולבסוף הדביק, שזה כעין מעשה התנור, ולא פטר אלא כשהדביק ולבסוף הרתיח את האילפס שכמעשה חמה הוא), ורוב הראשונים פסקו כרבי יוחנן וכן הלכה לחייב באפיה על ידי האש בכל אופן, מלבד במעשה חמה.

ונחלקו הראשונים במהות המנויין אם בלילה עבה להם או רכה, רבינו תם (ספר הישר סי' רצ"ז) כתב שבלילתן רכה מאוד, וטעם פיטורן מחלה האמור במשנה הוא משום שתחילתן וסופן, אין בו תורת חיוב חלה, שתחילתן בלילה רכה וסופן בישול וכדו' או מעשה חמה, ומכאן כתב לדייק, שבהתקיים תנאי אחד בלבד, היינו בלילה עבה בדרך בישול וכיוצא בזה או בלילה רכה בדרך אפיה, יש חיוב בחלה.

וכך מפרש רבינו תם את המשנה הבאה לאחר משנה זו, 'עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחילתה סופגנין וסופה עיסה, חייבין בחלה' (משנה ה). ולפי ביאורו הנזכר, סופגנין הוא שם תואר לכל אופן שאין בו תורת לחם, שאם הוא בתחילה מדובר בבלילה רכה ואם בגימורה, הוא במה שאינו דרך אפיה, והובאה דעתו בראשונים רבים, ופסק בס' היראים (סי' קפ"ג) כמותו, וכן נראה דעת תוספות עמ"ס ברכות (ל"ז: ד"ה לחם העשוי) וכן בפסחים (ל"ז: ד"ה דכולי עלמא), [ובמסכת ב"מ (פ"ט. ד"ה יצא) הביאו בשם ר"י], ותלמידי רבינו יונה (ברכות כ"ו: מדפה"ר ד"ה לחם העשוי לכותח) שהביאוהו בשתיקה, (יעויין לקמן או' ג' ד"ה ועל דרך זו אמרתי לבאר).

ותואמת שיטתו זו את האמור בדברי רש"י זקנו בסוגיא דברכות הנזכרת, לחייב טרוקנין בחלה למרות שבלילתן רכה הנשפכת, זאת משום שגימורה הוא בדרך אפיה, ולולא דמסתפינא אמינא, שהוא האמור כאן בפירושו בסוגיא דפסחים לאלו המנויין הנזכרים שבמשנה, וזאת במה שכתב לפרש באיסקריטין - 'שלשין עיסתן רכה מאוד', וטעם פיטורן מחלה, משום שאין גימורן בדרך אפיה כמבואר בגמרא שם, ואמנם אם יאפם יתחייבו בחלה, ואכן כך מצאתי בפסקי הרי"ד שכתב, 'וכל אלו לשין עיסתן רכה ואינן קרויין לחם', אלמא אכולהו קאי ואינן קרויין לחם, וכן הוא בהלכות חלה להרא"ש (פרק ב'). אלא שמאידך כתב רש"י לעיל מינה בפירושו למנויין שם, 'הסופגנין - עשויין כספוג. והדובשנין - מטוגנין בדבש, וכולן מין לחם', ממה שכתב ש'כולן מין לחם', אלמא בבלילה עבה איירי, וכן למדו בדעתו המפרש על הריטב"א (פסחים שם, אפשר הוא נימוק"י), וכן המאירי (פסחים שם), ולאור זאת נצטרך לומר, שדקדק רש"י לעיל בדבריו לאמור, ש'לשין 'עיסתן' רכה מאוד', היינו שעדיין שם עיסה להם ללישתם, ואינם בכלל בלילה רכה הנשפכת שאין בה דרך לישה כלל, וכפי שהוא בנידוננו, ורק בעיסה זו יש לחייב כשגימורה בדרך אפיה, וכן כתב הרשב"א בעניינו (יעויין לקמן סוף או' ב' ד"ה והנה על פי הבנה זו), אולם לאור האמור בפירושו של רש"י לסוגיא דברכות, נמצא כפי הבנתינו הראשונה בדעתו, שהיא כדעת נכדו רבינו תם.

ולעומתה שיטת הרמב"ן וסייעתו

ומנגדת לשיטת רבינו תם, היא דעתו של הרמב"ן בהלכות חלה (דף כ"ו:), שכתב לדחות את דעת רבינו תם מכמה טעמים יעויין שם, ובענייננו דעתו היא, שלעולם בלילה רכה אינה באה לידי חיוב חלה אף אם יאפנה בתנור, ואלו המנויין במשנה 'הסופגנין והדובשנין וכו'', אינם בכלל זה כיוון שעיסתם עבה היא, וטעם פיטורן מחיוב חלה הינו, משום שגלגלו אותם על דעת לטגנן או לבשלן ואכן כך נעשה, והוא ביאור האמור במשנה שבסמוך (משנה ה'), 'עיסה שתחילתה סופגנין וכו'', ועל כן פתח התנא את המשנה בלשון 'עיסה', ולא החל מיד לדבר ב'סופגנין' היות שכינוי שם זה סובל אף בלילה רכה, וממה שנקב בשם 'עיסה', מבואר דלא היא.

ולעולם החילוק הוא בדעתו של האדם בשעת גלגול, שאם כוונתו היתה על מנת לאפות לבסוף עיסה עבה זו, הרי מתחייבת היא בהפרשת חלה כבר משעה ראשונה אף אם יהא נמלך לבסוף לטגנה, והוא אומרו 'תחילתה עיסה וסופה סופגנין', ואם דעתו היתה בשעת הגלגול לטגנה או לבשלה, אם נמלך לבסוף לאפותה, אף בזה מתחייבת בחלה, והוא אומרו 'תחילתה סופגנין וסופה עיסה', ולא פטר תנא דמתניתין בתחילתה סופגנין וסופה סופגנין, אלא רק במקום שהתכוון בשעת גלגולה לטגנה או לבשלה ולא נמלך ממחשבתו זו. ולעולם כאמור החילוקים הם בבלילה עבה, שאם בבלילה רכה בכל אופן פטור הוא.

ושיטתו זו הובאה גם בחיבור תלמידו רבי דוד בונפיד על מסכת פסחים (שם) שהביא בתחילה את שיטת רבינו תם וערך לעומתה את שיטת רבו הרמב"ן, וחתם עליה 'וכן עיקר', וכן ראיתי למהר"מ חלאווה שכתב כדעתו, והביא את כל ראיותיו והוסיף עליהן, והר"ן בחידושיו (עמ"ס פסחים), הביא את שתי השיטות מבלי להכריע, וכן עשו ראשונים רבים.

מחלוקת רבינו תם והרמב"ן שורשית היא

אלא שהקושי ברור הוא, שלאור האמור נחלקו רבינו תם והרמב"ן בפירושה של המשנה, ולפי זה נמצא שמחלוקתן שורשית היא בראשונים בהגדרת לחם או מעשה קדירה, ושיטת הרמב"ן הלזו היא שיטת רבינו שמשון הידועה, שמבאר את המשנה (חלה א, ד) כפי שביארה הרמב"ן, לפטור בבלילה עבה כל שטיגנה או בישלה, וכן היא דעת רבינו הרמב"ם בחיבור (פ"ו מהלכות ביכורים הי"ב, י"ג) ובפירוש המשנה (חלה א, ו), וכן דעת רבים מן הראשונים, הרשב"א בפסקי חלה (שער א'), והרא"ש בפסקיו (פ"ב דפסחים) ובהלכות חלה (פ"ב ה"ב) שלו, וכ"ד הסמ"ג (עשין קמ"א), והראבי"ה (פסחים סי' תכ"א), וספר המכריע (סי' ס"ג), והסמ"ק (סי' רמ"ה), רבינו ירוחם (נט"ז ח"ה) ועוד. וכן פסק מרן בשולחן ערוך בשני מקומות (חאו"ח סי' קס"ח סעיף י"ג, חיו"ד סי' שכ"ט סעיף ג').

ומאידך רבינו תם חולק כאמור לחייב בבלילה זו, כיוון שעבה היא אף שלבסוף מבשלה או מטגנה, וכן היא דעת עוד ראשונים, וכתב הש"ך (סק"ד) שכן היא דעת פוסקים רבים, ולכן יפריש בעיסה שטיגנה בלא ברכה, (ואין לומר שרבים שציין הוא ממה שראה בבית יוסף שהביאם, זאת היות שכל המנויין שם, לא נקטו כדעת רבינו תם אלא כנסוהו לחיבוריהן עם שיטת רבינו שמשון, והטעם שכתב מרן לציינם, היות שנזכרה שם שיטת רבינו תם, יעויין).

ואם כן יוצא מכך שלא נחלקו כל הנך רבוואתא, רק בעיסה עבה שטיגנה או בישלה בלבד, שהיא גּוּלַּת הכותרת במחלוקתם הנזכרת, שרבינו תם מחייב ורבינו שמשון פוטר, אלא אף בהיפך מכך נחלקו, בתחילתה סופגנין וסופה עיסה, והוא בצד הפחות ידוע במחלוקתם לאור ביאורה של המשנה, היינו בבלילה רכה הנאפית, שכל הנמשכים אחר רבינו שמשון להורות כמותו בבישול בלילה עבה לפטרה מחלה ובכללם רבינו הרמב"ם ומרן בשולחן ערוך, יסברו גם לפטור בבלילה רכה הנאפית, והסוברים כרבינו תם לחייב בבלילה עבה בכל אופן, כן תהא דעתם לחייב בבלילה רכה הנאפית, וכמו שאכן הוא אליבא דרבינו תם והרמב"ן שנחלקו בביאורה של המשנה (א, ה) כדבר האמור, וממנה יצאו להוראותיהם בענין בלילה רכה הנאפית.

אלא דאמינא שאינו מוכרח כלל להעמיס זאת בדעתם, שאף שדעה זו היא דעת הרמב"ן ותלמידיו ונאמרה בחיבוריהם בפירוש שֹפוותן, מכל מקום אינה בהכרח נחלת שאר הראשונים העומדים בשיטת רבינו שמשון, שלא כתבו לחלוק על רבינו תם אלא רק בבלילה עבה שגימורה אינו בדרך אפייה בלבד, ולא יותר מכך בבלילה רכה הנאפית, וכדבסמוך.

ראשונים שהורו כדעת רבינו שמשון רק בבלילה עבה המתבשלת בלבד  

הנה הרא"ש למרות שפסק כדעת רבינו שמשון וכפי שלמד בדעתו בנו הטור (חיו"ד סי' שכ"ט, יעויין בית יוסף שם), מכל מקום את המשנה דחלה (א, ד) כתב לפרש בהלכות חלה שלו (סימן ב') בבלילה רכה כדעת רבינו תם, (ובהמשך הביא את מחלוקתם בשתיקה), וכן מבואר בדברי הטור (שם) בדעת אביו הרא"ש, שאין קשר בין הנידונים, בלילה עבה המתבשלת ורכה הנאפית, והוא במה שהציג את דעתו של אביו בשתיהם, להורות בבלילה רכה הנאפית לחיוב כרבינו תם ובבלילה עבה המתבשלת לפטור כרבינו שמשון, והביאם אחד לאחר השני, אלמא לא ראה סתירה בין ההוראות. ונוסף לכך בדין הטרוקנין שכתב הרא"ש (ברכות פ"ו, י"א) לפרש כדעת רש"י, (ואדרבא הוא המבארה בחילוק מקומות), שבלילה רכה הנשפכת הנאפית בכירה שם לחם יש לה, כאשר יש לה תורת לחם היינו שיש בה עובי הניכר, וזה כדעת רבינו תם.

וכן נראה מדברי רבינו שמשון עצמו מאריה דהאיי שיטתא, במה שכתב לפרש את האיסקריטין שבמשנה כרש"י שעיסתן רכה מאוד, וכן בפירוש המשנה (חלה א, ה) הביא את שיטת רבינו תם במלואה, וכתב לנטות ממנה רק במה שסבר שבלילה עבה מחייבת בחלה אף אם כוונתו לטגנה או לבשלה, וכן מבואר הוא בסמ"ג (סי' קמ"א) שכתב שני נידונים אלו בחדא מחתא, ומבואר שלא ראה בכך סתירה ביניהם, אלמא לא אמרו את דברם לחלוק על רבינו תם רק בבלילה עבה, משא"כ בבלילה רכה שוו בשיעורייהו, להודות לו מיהת כאשר יאפנה להחיל עליה תורת לחם, והוא הטרוקנין שביארו ראשונים רבים כפי פירושו של רש"י.

וגדולה מזו מצאתי בתשובת הרמב"ם נביאנה לקמן (ענף ד' ד"ה ויתירה מכך), שמפורש שם לחייב בחלה את מאכל הקטאייף אף שבלילתו רכה, שמכיוון שנאפה תורת לחם עליו, יעויין שם, זאת למרות שכאמור בדעה אחת הוא עם רבינו שמשון בבלילה עבה דלא כרבינו תם.

וכן הוא בדברי מרן שפסק בבית יוסף בהנך תרי דוכתי (חאו"ח סי' קס"ח, חיו"ד סי' שכ"ט) שהלכה כדעת רבינו שמשון בבלילה עבה המתבשלת או המתטגנת, וכן הוא בשולחן ערוך (חאו"ח סי' קס"ח) הביאוֹ בדעת ה'סתם' ואת דעת רבינו תם בדעת ה'ויש', ואף שהמליץ לירא שמים לאוכלן בסעודה, מכל מקום אין בכך לסתור עיקרא דדינא שכתב קודם לכן, וכן הוא בבית יוסף שם להדיא, וראיה לכך שבשולחן ערוך בהלכות חלה (סי' שכ"ט סעיף ג') הביא רק את דעת רבינו שמשון להלכה, אלמא כך דעתו למעשה, ולעומת זאת בבלילה רכה מאוד הנאפית פסק כדעת רבינו תם במושלם בסעיף שקודם לו (סימן שכ"ט סעיף ב'), וכן הוא בנידוננו, שפסק בשולחן ערוך (סי' קס"ח סעיף ט"ו) כדעת רש"י, לחייב בבלילה רכה כל שנאפית בגומא, והוא מאכל הטרוקנין, וכן לעיל מיניה (סעיף ח') בדין לחמניות שבלילתן רכה מאוד, כתב שתורת לחם עליהם לחייבן בברכת המוציא בקביעות סעודה, למרות שבאותו סימן כאמור (סעיף י"ג) פסק כרבינו שמשון בבלילה עבה, אלמא לא ראה כלל לתלות את ההוראות זו בזו. וכן היא דעת הרמ"א שלמרות שהורה כדעת רש"י בנידוננו, וכן מפורש הוא בהגהותיו לסעיף י"ד שבלילה רכה הנאפית, דינה כפת, ואילו במחלוקת רבינו שמשון ורבינו תם בבלילה עבה המתבשלת, כתב שהמנהג כסברת רבינו שמשון, ולא ציין באלו המקומות הנזכרים, שלאור המנהג האמור נמצא, שלא יהא עליה תורת לחם, משום שבבלילה רכה עסיקינן, (ויעויין דרכי משה או' ג').

ועל כרחך כדבר האמור, שמחלוקת רבינו תם ורבינו שמשון נסובה בעיקרה בבלילה עבה שטיגנוה או בישלוה, שעליה הוא שנשאו ונתנו, ובה היא שנטתה דעתו של רבינו שמשון מדברי רבינו תם כמבואר בפירושו, אולם לא בנלמד ממנה היינו בבלילה רכה הנאפית, וסיוע לכך ראה גם את מכלול ראיותיהם להעמיד שיטתם, שעוסק בבלילה עבה בלבד, ושאר הראשונים דקיימי בשיטת רבינו שמשון לא אמרו את דברם אלא רק בבלילה עבה ותו לא, ורק ר"ד בונפיד תלמיד הרמב"ן, הוא שכתב זאת מפורש, שאין חיוב בבלילה רכה לעולם אפילו תיאפה בתנור, (וכן הוא במאירי אולם חזר בו מיד מחמת סוגיא דברכות, וכדבסמוך).

והאף גם זאת יש עדיין מקום דיון, מהו גדר בלילה רכה, עליה אידיינו הנך רבנן לחייבה כשנאפית, שאפשר שברמה מסויימת של דלילות כולי עלמא יודו שאין חיוב בהפרשת חלה, וכדבסמוך.

גדר דלילות הבלילה כדי לפטרה מחיוב חלה אף אם תיאפה 

וראיתי בבית הבחירה למאירי (פסחים ל"ז.) שהאריך להביא את שיטת הרמב"ן, וחתם בה, 'וזו היא השיטה המבוררת אצלי בדברים אלו, ואף דעת גדולי המחברים נראה כן', והיינו דעת הרמב"ם כידוע, אלא שהוקשה לו מסוגיא דברכות הנזכרת (על פי פירוש רש"י לסוגיא), שבה מבואר, שאף בבלילה רכה ביותר אם נאפית על גבי כירה (תוך גומא) חייבת היא בחלה, וזה הרי אינו כפי העולה מביאורו שלו לגמרא מסכת פסחים כדעת הרמב"ן, שרק בבלילה עבה יש מציאות חיוב כאמור אולם בבלילה רכה, 'כל שנעשו שלא כדרך לישה וגלגול אלא בבלילה רכה, אין שום אפייה מחייבתם, ואפילו אפייה בתנור'. וזה לשונו בהקשותו, 'אלא שאתה צריך לדקדק במה שאמרו במסכת ברכות, טרוקנין חייבת בחלה ופירשו בה כובא דארעא, רצה לומר שנאפית בקרקע, והרי זו בלילתה רכה וכמו שאמרו שם גובלא בעלמא הוא, ואעפ"כ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכן מברך עליה המוציא וכו'. והרי מ"מ למדת שבלילה רכה באפייה ביבש, לחם גמור הוא'.

וכתב ליישב וזה לשונו, 'ויראה לי לתרצה שאע"פ שבלילתה רכה, קמח הרבה היה שם, והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול, ולא קראוה גובלא בעלמא אלא מצד שאינה מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך, וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך, והרי שמה מעיד עליה, רצה לומר גובלא כלומר גבול, ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט, אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו'.

וביאור דבריו, שבלילה רכה הנשפכת יתכן להיות בה תורת לחם כאשר יהא ניתן בה קמח הרבה, ומחמת כן יש שם 'קצת' גלגול כפי ששמה מעיד עליה – גובלא כלומר גיבול, ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט, ורק בזו אם יאפנה, תורת לחם עליה, והיא היא המדוברת בסוגיא דברכות, ועכ"פ מאידך לא בעינן בה סמיכות גדולה כל כך כדי להביאה לכלל לחם, שהרי כשמניחים אותה עדיין 'מתפשטת אילך ואילך' כדבריו, ולעולם כל שלא הגיעה לדרגת 'כעין מים עכורים', הרי היא בכלל תורת לחם משנאפית, ומשהגיעה לכלל כך, לא יכון עליה שם אפיה ותהא פטורה מן החלה, שאם ביותר סמיכה מכך אינו מתחייב, מדוע נקב שיעור דליל מאוד זה, 'כעין מים עכורים'.

והנה לא הועיל המאירי רק לעצמו אלא אף לדעת הרמב"ן אמר את דבריו כדבר האמור, שהקביל את שיטתו לאור סוגיא דברכות, ונמצא אם כן שלא פטר כל אופני בלילות רכות מחיוב חלה, כאשר יהיו מגיעות למעשה גימור באפיה אלא דווקא זו בלבד שהיא דלילה כעין מים עכורים, שאם יהא ניתן בה קמח מרובה אף שעדיין רכה היא ל'התפשט אילך ואילך', בכלל עיסה עבה היא להתחייב באפייתה, והנה לא מופקע כלל הדבר מלהעמיד זאת בדעתו, באשר אף עליו תעבור כוס התמיהה מסוגיא דברכות.

וכן ראיתי שכתב התשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' רצ"א), שלאחר שהביא את שיטת רש"י בביאור הגמרא דברכות כתב, 'ויש מי שאומר כל שבלילתה רכה הרבה וכו' פטורה, לפי שאינה קרויה עסה, ואינה חייבת בגומא שבכירה אלא כשאין בלילתה רכה כל כך, אף על פי שהיא רכה יותר משאר עיסות. ע"כ.

ומבואר שכתב אף הוא לחלק בין סוגי הבלילות הרכות ובדעת הרמב"ן כתב זאת, ועל פי דברי המאירי הנזכרים יתפרשו דבריו באומרו 'כל שבלילתה רכה הרבה פטורה', היינו רכה כעין מים עכורים, ומינה כל שהוא יותר מכך יש בו חיוב חלה, אף שעדיין רך הוא, והוא אומרו 'שאין בלילתה רכה כל כך'. ומוכרח פירוש זה דהמאירי בדבריו, שהרי הרשב"ץ בא מפירוש רש"י שכתבו קודם לכן, ובו הרי מבואר שנותנים מים וקמח בגומא, וביחס אליו הביא את דעת 'יש מי שאומר', ודוק לשונו, "כל שבלילתה רכה 'הרבה' וכו' פטורה", ובא בזה להוציא מהפשטות הנשמעת בדברי רש"י הנאמרים קודם לכן, לחייב אף בזו.

ואמינא ללמוד זאת מגוף דברי הרמב"ן עצמו, והוא ממה שכתב בספר מלחמותיו (פסחים דף י"א: מדפה"ר) לבאר, מדוע נאפית כובא דארעא שהן הטרוקנין על גבי הקרקע, 'שמאחר שהם גובלא לא ניתן להדביקן על דפנות האילפס כמו עיסה בדפנות התנור, ולמרות זאת ישנו חיוב בהפרשת חלה כמבואר בגמרא', עכ"ד, ומבואר שבבלילה רכה עסיקינן וכפירוש רש"י שם, שאינה כמו 'עיסה' בדפנות התנור, וכן 'לא ניתן להדביקן' וכו', אלמא לדעתו אף בבלילה רכה שייך חיוב אליביה כאשר נאפה בתנור, ולפי זה נמצא שלא אמר את דברו לפטור מחיוב חלה אלא רק כאשר הבלילה רכה מאוד, אפשר בדרגת מים עכורים כדברי המאירי, ואף שישנו הפרש גדול בין בלילה רכה מאוד לרמת בלילה כעין מים עכורים, מכל מקום ממה שמצינו למאירי שהעמיד זאת בכך על מנת שלא יוקשה מסוגיא דברכות, ובדעת הרמב"ן אמרה כאמור, לא ימנע שנאמר כן אף אנו בדעת הרמב"ן אלו שבמלחמות.

ואף גם זאת, אף אם נאמר שלא הגיע לרמה של דלילות כזו, ומסתבר הוא לומר כן כפי הנראה והנגלה מדבריו אלו, היות שביותר סמיכות מדרגת כעין מים עכורים אין מקום לשאלה מדוע נאפית על גבי קרקע, שפשוט הוא שלא ניתן לעשותה בתנור, ואם כן בהכרח מדבר בבלילה יותר סמיכה, בה יש מקום שאלה כאמור, והיא המתחייבת בחלה, אולם לא פחות מכך, וכן יש לומר בדברי התשב"ץ שהבאנו למעלה, והוא אומרו 'שאין בלילתה רכה כל כך, אף על פי שהיא רכה יותר משאר עיסות', היינו שרכותה הינה יחסית לשאר עיסות, והיא המתחייבת בהפרשת חלה, ולא מדובר ברכות מופלגת מאוד יותר מכעין מים עכורים, והנה אף אם נאמר כן, מכל מקום שמעינן מפורש בדברי הרמב"ן לחייב בבלילה רכה הנאפית, והוא גילוי נכבד בדעתו.

ואשר על כן לאור זאת, יש לפרש סתימות דברי תלמידו רבי דוד בונפיד, שכתב בדעת רבו לפטור בלילה רכה אפילו אם תיאפה בתנור, אם לפי המאירי, מדובר בבלילה בדרגת דלילות גבוהה מאוד, אפשר עד כדי מים עכורים, וכל שלא הגיעה לכלל שיעור זה, אף שיכון עליה שם בלילה רכה מאוד, תהא חייבת בחלה כשתיאפה בתנור או במחבת, וכן בגומא שבקרקע, והוא הטרוקנין האמור בסוגיא דברכות, ואם לאור מה שהעלנו לבסוף מדקדוק דברי הרמב"ן והתשב"ץ, יתפרשו דברי התלמיד, שאף שלא הגיע לכלל שיעור זה של כעין מים עכורים, כבר פטורה היא מחיוב חלה אף שנאפית לאחר מכן, וכן מבואר ברשב"א בחידושיו נביאו בסמוך, ועכ"פ הברור הוא בדעתו של הרמב"ן, שבלילה רכה מאוד תתחייב בהפרשת חלה כאשר נאפית, והיא בלילת כובא דארעא.

ואמרתי להוסיף מדברי רש"י עצמו, ראיה לחילוק בין הבלילות, והוא ממה שכתב לפרש בסוגיא דפסחים, את אלו המנויין במשנה דחלה, על פי פירוש המאירי והמפרש על הריטב"א בדעתו, שמדובר בבלילתן עבה, והוא כדעת הרמב"ן שם, וכמו שהבאנו למעלה בדעתו (סוד"ה ותואמת שיטתו), אלמא בבלילה רכה יש לפטור אף אם תיאפה בתנור, ולמרות זאת הוא מאריה דפירוש סוגיא דברכות שכתב בה לחייב בחלה בלילה רכה מאוד, ועל כרחך יש לחלק בדלילות הבלילות, שיש המתחייבות בחלה ויש הפטורות.

 

 

שיטת הרשב"א כדעת הרמב"ן

והנה על פי הבנה זו שכתבנו בדעת הרמב"ן, שפוטר בבלילה רכה אפילו כאשר אינה ברמה של נשפכת, ועכ"פ מודה הוא לחייב בבלילה רכה, יש להוסיף שזו גם דעת הרשב"א בחידושיו למסכת ברכות (ל"ז:), שכתב לערוך מחלוקת בין רש"י בדוכתין, שסובר שאין בלילה רכה יותר מבלילת כובא דארעא, (וזאת לאור אופן ההכנה שתיאר רש"י), ולמרות זאת כאשר תיאפה, אם יקבע עליה סעודה ברכתה תהא המוציא ותתחייב בהפרשת חלה, אולם לעומתו התוספות חולקים וסוברים, שכובא דארעא אינה רכה כל כך, ולכן ההוראה בה הינה כאמור, משא"כ בלילת הניבלי"ש רכה היא מאוד, וברכתה מזונות אף בקביעות סעודה ואינה חייבת בחלה, והעלה הרשב"א אפשרות הגדרת דלילות כובא דארעא לשיטת התוספות זו, 'ושמא כובא דארעא לדבריהם, היא 'עיסה' רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע', והיינו שיצאה מכלל בלילה להיותה עיסה, וכעת אפילו תהא רכה ביותר מכל מקום עיסה היא, ומכיוון שרכה היא מאוד, אינה כשאר העיסות שיכולות להיאפות בתנור, על כן אפייתה הינה על הארץ, והיא הכובא דארעא, והביא להבנה זו ראיה מלשון רב האיי גאון. והרשב"א שם הסכים לחילוק זה שבין הבלילות, והכריח זאת באומרו, שאם לא כן, מהו החילוק המציאותי בין כובא דארעא לבין טריתא, בכך שהוראותיהם להלכה שונות, ולא ראה לנכון לחלק כפי שכתב הרא"ש בדעת רש"י, וכמו שהערנו בזה למעלה (או' א' ד"ה ולעומתם).

ועיין בחידושיו של הרשב"א בהמשך (דף מ"ב.), שהביא מחלוקת אחרת של רש"י והתוספות בביאור לחמניות האמורות שם בש"ס, שהדין בהם לברך המוציא בקביעות סעודה, שרש"י כתב שהם האובליי"ש ואילו התוספות כתבו שהוא הניבלי"ש, ותמה הרשב"א על דברי התוספות כיצד מפרשים כן, שהרי בלילת הניבלי"ש רכה היא מאוד כדבר האמור למעלה, ואם כן כיצד ישנו חיוב המוציא בהם בקביעות סעודה.

והנה הבנתו זו הנזכרת, לחייב רק במקום שהיא עיסה אף שהיא רכה מאוד, נאמנת היא מאוד על פי מה שכתבנו למעלה בדעת הרמב"ן שבמלחמות המובאת למעלה, לחייב בעיסה רכה מאוד ושזהו טעם אפייתה על גבי קרקע ולא בדפנות התנור, וכן הוא במש"כ התשב"ץ בשמו, וציין הרשב"א שכן דעת רב האיי גאון, ועיי"ע בספר הפרדס (שער א' סי"א) שכ"כ בדעת הרשב"א והרא"ה.

פשט שיטת שאר הראשונים אינו כפירושו

והנה כל זאת הועלנו לדעת הרמב"ן וסיעת מרחמוהי תלמידיו שותי מימיו ואף גם מבית מדרשיו, אולם שאר הראשונים דקיימי בשיטת רש"י אינם סוברים העמדה זו, לאמור שדווקא במקום שישנו קצת גלגול, הוא המתחייב באפייה שבקרקע ולא בפחות מכך, שפשט דברי שאר הראשונים הוא, שבכל בלילה רכה שתהא, אפייתה בכל כלי שהוא ואפילו בקרקע משווה לה שם של פת, וכן הוא פשט דברי רש"י שדיבר על נתינת קמח ומים ובחישתם[6]. וכן מפורש הוא בדברי הריטב"א בחידושיו (בבא מציעא פ"ט. ד"ה יצא הלש) ובהלכות ברכות שלו (פ"א או' ל"ב), במה שכתב שבלילה רכה המתחייבת בחלה באפייתה, היא אפילו שאין בה לישה, יעויין.

אף דעת המאירי לחייב בלילה רכה ביותר

ואף המאירי עצמו מודה שכך הוא פשט הדברים, ועל כן הוקשה לו ממה שכתב קודם לכן לפטור כל בלילה רכה אף שנאפית לאחר מכן בתנור וכדעת הרמב"ן, ומחמת כך הוצרך להידחק, שהמדובר בפטור מחיוב חלה הוא בבלילה רכה מאוד, כעין מים עכורים, ולא ההִין המאירי לִפנות לדרך יותר מרווחת ונוחה, היינו לבטל את ביאורו של רש"י בכובא דארעא, ולהעמיד את הביאור בבלילה עבה ומשום כך תהא חייבת בחלה, ולעולם בלילה רכה תהא פטורה אף כשתיאפה, אלמא סבירא ליה שבלילה רכה בכל אופניה הנאפית תתחייב בחלה, לולי העמדת הרמב"ן.

וראה נא עוד גודל הקושי שניצב לפניו, עד שהרחיק הדבר להעמיד את הפטור בבלילה רכה הנאפית שכתב קודם לכן, ולהמירו בכעין מים עכורין, שלא תואר בלילה רכה אפילו מקצת דמקצת עמו, ואף גם זאת היוצא ממנה על ידי נתינתו בתנור, רחוק הוא מלהיקרא בשם מאפה, וכל הלחץ הגדול הזה הינו, משום שפשט הגמרא דברכות מורה שכל אשר בשם בלילה יכונה, אף הרחוק ביותר, הרי הוא בכלל כובא דארעא המתחייב בחלה, ועל כן לא נותר אלא להעמיד זאת במופלג ובמרוחק ביותר, היינו 'מים עכורין'. 

וכן מבואר בחידושיו למסכת ברכות (ל"ז:) שכתב, 'מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלילה רכה ביותר, כעין מים עכורין ונקרא בלשונם טרוקנין, ואפאה על גבי קרקע שהסיק בו וגרפו, יש פוסקים שאפייה זו שהיא כעין תנור ובלא שום משקה עושה אותה לחם וכו'', ועוד הביא שם בזה שיטה מקילה יותר, שאפילו ללא קביעות סעודה תהא הברכה עליה המוציא, יעויין, ומבואר שמתחילה סבר, שאפילו דלילה ביותר בכעין מים עכורין, באה לכלל חיוב באפייתה, והיא הקרויה טרוקנין, רק שחזר בו מכך בחידושיו לפסחים מכח שיטת הרמב"ן, לאמור שעיסה דלילה 'כעין מי עכורים' פטורה מחיוב חלה, ואינה זו המדוברת בסוגיא דברכות, ועכ"פ אף שחזר בו, היינו רק ממה שהגדיר את מאכל הטרוקנין שבלילתו הינה ב'כעין מים עכורים', להעמידו בסמיך יותר מכך כבלילה רכה מאוד, שלא שייך לומר שהעמיד במציאות רחוקה יותר ממה שהוא בפשט הדברים, היינו להעמידו בבלילה עבה, וכן מפורש הוא בדבריו, כמו שהבאנו למעלה[7].

כך שנמצא שהחילוק שנכתב למעלה, בענין מקום האפיה אם עמוק אם שטוח, יציב פתגמו לשיטת רש"י ויפה כוחו אפילו בבלילה רכה עד מאוד, שכל שיהא למאפה עובי היות שנעשה במקום גומא, ונתקבצו בעקבות כך חלקיו אלו לעומת אלו, הרי נדמה ללחם ותורת לחם עליו וברכתו תהא המוציא בקביעות סעודה, אולם אם תהא בלילה זו נשפכת על גבי כירה או שאר משטח ישר וכדו', שבעקבות כך תתפשט הבלילה לגמרי, ולא יהא עליה תורת פת, לא יהא מתחייב בחלה, וברכתו אף בקביעות סעודה תהא ברכת מזונות.

ג

חילוק שיטות הנאמרות בסוגיא דברכות

והנה אף שמוכח הוא שלא הושוו הרמב"ם ורש"י בביאוריהם לכובא דארעא, שרש"י פירשה כאמור בבלילה רכה הנשפכת לתוך גומא החקוקה בכירה, וכמו שהוא מפורש בשיטה מקובצת (ברכות שם) שכתב, 'פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה, ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם' (רק שצריך עיון כיצד בא לידי ביטוי ה'דארעא' שבשמה לאור זאת).

והחידוש לדעתו שהשמיעונו חכמים בחיוב כובא דארעא הינו, שאע"פ שבלילתה רכה מאוד ונחשבת בשל כך כתחילתה סופגנין, מכל מקום הגומא משוויא לה תוריתא דנהמא מפאת עוביה הנוצר באפייתה, ומתחייבת בחלה וברכתה בקביעות סעודה המוציא וכו'.

אולם הרמב"ם סבירא ליה ההיפך מכך, שהחידוש בכובא דארעא הוא להיותה נגרעת ונחסרת מתורת פת, שבמה שנעשית בגומא שבקרקע, מחסר ממנה תורת פת וצורתו, ובשל כך מברך עליה ברכת מזונות שלא בקביעות סעודה, למרות שמעיסה גמורה היא (וכמדוייק בלשונו, 'עיסה' שנאפית בקרקע וכו').

ומדברי מרן נראה שהבין שאינם חולקים, והוא ממה שהביא בבית יוסף (סי' קס"ח) את פירוש הרמב"ם בשתיקה, אחר שדן ארוכות בפירוש רש"י והרא"ש, ואפשר שסובר שאף שנחלקו בפירוש השמועה, מכל מקום אין ראיה שלהלכה למעשה נחלקו, (אף שבעלמא קשה הדבר להיאמר, באשר כל חד מינייהו מורה על חידוש גדול היוצא מן הסוגיא, ואילולא נזכר לא היה נאמר, מכל מקום מהעלאת מרן בבית יוסף את שתי הדעות בשתיקה כאמור, הוצרכנו לומר זאת), ועל כן בהביא דין זה בהלכות ברכות וחלה לפסק הלכה, פסק בפשיטות כפי העולה מדברי רש"י, מבלי להעיר בדעת הרמב"ם מאום, יעויין בסמוך. וראיתי בביאור הלכה (סי' קס"ח סעיף ט"ו ד"ה קמח ומים) שכתב, שמרן נמשך אחר ביאור הרא"ש 'והוא הוא' ביאור הרמב"ם. ולאור האמור זה ליתא.

פירושים שונים גם ל'טריתא'

ולא רק בביאור כובא דארעא נחלקו אלא אף בביאור מהו מאכל ה'טריתא', שרש"י כאמור פירש שהיא בלילת מים וקמח הנבחשת בכלי, הנשפכת על גבי כירה שהסיקוה מכבר, וכיוון שמתפשטת ביותר עד שאין לעוביה תורת לחם היות שאין לכירה לבזבזין, על כן פטורה היא מחלה וברכתה מזונות גם בקביעות סעודה, וכפי שביאר הרא"ש את שיטתו.

והרמב"ם לא נמצא לו שהתייחס למאכל הטריתא, וכבר העירו על כך רבים, אולם אמינא אפשר שהוא האמור בפרק ששי מהלכות ביכורים (הי"ב) שהוא מאכל ה'מעיסה' המבואר במשנה דמסכת חלה (א, ו), וזה לשונו שם, 'עיסה שנילושה ביין וכו', או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת, וכו' כל אלו חייבין בחלה'. ואמינא שהוא מאכל הטריתא, זאת היות שבגמרא נמנו שלש אפשרויות שונות לביאורה ואחת מהן הוא ה'גביל מירתח', וכתב רב האיי גאון הובא בחידושי הרשב"א (בדוכתין) לבאר, כפי האמור בדברי הרמב"ם בהלכה זו, דמרתח גביל הוא שלוקחין הקמח ומטילין אותו במים רותחין, וכן הובאה דעתו זו של רה"ג בדברי תלמידי רבינו יונה (ברכות כ"ו: ד"ה טריתא)[8]. וכ"ה במאירי (ברכות ל"ז:), 'נתן קמח לתוך מים רותחים ומתבשלת שם והיא הנקראת טריתא, אין בהם ספק שאין שם לא דין המוציא ולא דין חלה', וכן ראיתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו שפשוט לפטור בגביל מירתח (כפי הפירוש הנזכר), היות שאין כאן גלגול עיסה כלל, ואשר על כן יפה ציין ב'עין משפט' לדברי הרמב"ם בהלכה זו, עיין הערה[9].

אלא שכלפי לייא דעת הרמב"ם הינה לחייב כאמור, והם אמרו את דברם לפטור, וזאת כפי האמור בגמרא שלפנינו שגביל מירתח שהוא הטריתא פטורה מן החלה, ואמינא שאין צורך להפליג ולומר שגירסתו של הרמב"ם בגמרא שהיא חייבת, וכמו שיש שגרסו כן, יעויין דקדוקי סופרים (עמ' ק"ג, ועיי"ע שם בהגהות או' ח'), וכן ציין המאירי ש'יש שגורסים בה חייבת', זאת משום שסבירא ליה לרבינו שהפטור האמור בגמרא, הוא כאשר אינו אופה אותו לאחר מכן אלא מבשלו בלבד, ואמנם אם יאפנה לבתר הכי תתחייב בהפרשת חלה, וכמו שפסק בחיבור הנזכר למעלה, וכן כתב בפירוש המשנה למסכת חלה (שם) וזה לשונו, 'אם הרתיח את המים עד שהוא רותח מאד, ונתן לתוכו הקמח ולש אותו בו נקרא מעיסה וכו', וההלכה שהמעיסה והחליטה וכו', אם נאפית אותה עיסה בתנור או בפורני או במחבת וכיוצא בה או בגומא שבקרקע', ע"כ, אלמא כאשר אינו אופה אותה לאחר מכן באלו המקומות וכיוצא בהם, פטורה היא מן החלה, וכמו שכתב בפירוש המשנה דעדיות (פרק ה' משנה ב'), 'ומעיסה הוא שירתיח את המים בקדרה עד שירתח מאד, ויתן הקמח לתוכו ויגיס עד שיתעבה ויתבשל, וזה אינו חייב בחלה כבית שמאי'. ושם ללא אפיה מדובר ועל כן קאמר שאינו חייב בחלה, וזה ה'גביל מירתח' על פי ביאור רב האיי גאון שאמר לפטור מהפרשת חלה.

ועל דרך זו אמרתי לבאר את האמור בדברי תלמידי רבינו יונה, בהביאם את דעת רב האיי גאון הנזכרת, שכתבו, 'ורבינו האיי גאון ז"ל פירש, דמרתח גביל הוא שלוקחין הקמח ומטילין אותו במים רותחין, ולפיכך פטורה מן החלה, דאין בזה שום גלגול כלל, וקשה קצת לפי זה הפירוש דכיון שאין שם גלגול פשיטא דפטור, דודאי הגלגול מחייב והכא ליכא גלגול, ואפשר לומר שמפני שנחלקו בזה בפרק כל שעה (דף ל"ז:) דחד אמר זה וזה לפטור וחד אמר זה וזה לחיוב, בא להשמיענו דהלכה כמאן דאמר זה וזה לפטור'.

ולכאורה אם נאמר שלאחר מכן אופה בלילה זו, נמצא שרבינו יונה סובר כדעת הרמב"ן הנזכר למעלה, לפטור בלילה רכה הנאפית, ואוסופי קא מוסיף לה גם את דעתו של רה"ג, אלא שזה אינו ניתן להיאמר בדעתו, בהיות שבהמשך הדברים (דף כ"ז.), הובאה דעתו של רבינו תם הנזכרת בסתימות מבלי חולק, ועל פיה הִשְתִּית בהמשך דבריו שם את יסודו הגדול, לחלק בין חיוב חלה התלוי בגילגול העיסה, שאם בלילתה עבה חייבת היא אף אם לא תיאפה לאחר מכן, לבין ברכת המוציא שתלוי הוא בגימורה, שרק אם תיאפה יברך, ואם לא הרי זה כשאר מעשה קדירה לברך מזונות אף בקביעות. ומינה קא גמרינן שסובר כדעת רבינו תם (מלבד ענין ברכת אכילתה), ולפי זה נצטרך להעמיד כאמור את דבריו הנזכרים, שאין המדובר כשאופה אותה לאחר מכן, ולכן פטורה היא מהפרשה כאשר דלילה היא ולא שייך בה גילגול.

והנה טעם הדבר שלא זכרה הרמב"ם בחיבורו בהלכות ברכות, להצריך ברכת המוציא בגביל מירתח כאשר נאפית לבסוף, הוא משום שבגמרא נידונה רק בענין הפרשת חלה, וכ"כ מרן בבית יוסף (סוס"י קס"ח)לבאר[10]. ולעומתה מאכל כובא דארעא נזכר שם, היות שעיקר הזכרתו בגמרא נאמר לענין ברכה עליו.

 

ענף ג' - דעת מרן להלכה ולמעשה

הוראת מרן בענין טרוקנין וטריתא

ומרן בשולחן ערוך (חיו"ד סי' שכ"ט סעיף ה') פסק להלכה את העולה מדברי רש"י על פי ביאור הרא"ש, שטרוקנין חייבין בחלה אף שהם מבלילה המורכבת ממים וקמח הנשפכת, כל שיש בו תורת לחם בעקבות הימצאותו תוך גומת הכירה ואפייתו שם, הרי זה חייב בחלה, ולעומתו הטריתא פטורה מן החלה כיוון שאין לה תורת לחם, שמתפשטת אנה ואנה באפייתה, ובעקבות כך נמצאת דקה ביותר.

וכיוון שאין חילוק באלו המאכלים בבלילתם הנשפכת כמבואר למעלה בהרחבה, לכן מרן בהביאו דין זה בשולחן ערוך לא ראה צורך לכנות שם מיוחד למאכל הטרוקנין, אלא חילק במאכל הטריתא עצמו במקום הכנתו, אם במשטח ישר אם בתוך גומא.

וכך פסק גם בענין הברכה עליהם בשולחן ערוך (סי' קס"ח סעיף ט"ו) כאמור, שבקביעות סעודה יברך המוציא על טרוקנין, ואילו הטריתא אפילו בכה"ג ברכתה תהא מזונות, (וכאן אף שניקבו בשמות, מכל מקום מכנגד הרחיב בפרטי ההכנה לכל אחד ואחד).

אף מדברי האחרונים ומדוגמאותיהם רואים בעליל חילוק זה למעשה

וכאמור מקור דברי מרן הוא מדברי רש"י והרא"ש, שדיברו בבלילה רכה מאוד הנשפכת, וכן כתב מגן אברהם (סק"מ) על הטרוקנין האמורים בשולחן ערוך, 'ובלילתן רכה מאוד', וציין לכך את האמור למעלה בסעיף ח', וכוונתו למאכל הניבלי"ש שאף בהם ההוראה הינה כמו בטרוקנין, שבקביעות סעודה ברכתם המוציא, ולולא זאת ברכתם מזונות, ומרן שם כתב בהגדרתן, 'ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש', היינו תרתי לריעותא גם רכים וגם דקין מאוד, ואפילו הכי סבירא ליה שתורת לחם להם, לברך עליהם בקביעות סעודה המוציא לחם מן הארץ, (ויתחייבו בהפרשת חלה).

ויתירה מזו הביאו האחרונים מאכל המכונה 'נלסינק"י' שהיה כנראה נפוץ בזמנם, וכתבו שהוא הניבלא"ש הנזכר בדברי מרן, ובלילתו רכה מאוד הנשפכת, רק שישנו עובי קל באפייתו, המשווה לו על ידי כך תורת לחם, ולכן כשקובע עליו את סעודתו מברך המוציא, ומתחייב בהפרשת חלה. יעויין ב"ח (או' ה'), השלה"ק (שער האותיות, קדושה כלל ב' או' ג'), ואביו בס' עמק ברכה (הלכות ברכות הנהנין כלל ב' סימן ג'), מגן אברהם (סק"כ) ועוד, וכן פסק משנ"ב (סקל"ז), וזה לשונו, 'וכתבו האחרונים (הם הנזכרים למעלה), דהיינו (ניבל"ש האמור שם בשולחן ערוך) מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע, שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא, ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים, ודווקא באלו שהם 'דקים ורכים ביותר' וכו'.

והנה מה שתליתי טעם הדבר לברכתו הנזכרת שהיא מחמת עוביו, זאת משום שדימוהו לטרוקנין שזהו המאפיין היחידי המבדילו מטריתא כמבואר למעלה, ועוד ממה שהביאו בהמשך דבריהם סוג אחר של נלסינק"י, שהוא נחית ופחית מהקודם בגלל עוביו, ולכן אפילו בקביעות סעודה אינו מברך עליו המוציא, מפאת שדק הוא ביותר ממנו, אלמא זה המדובר עדיף מיניה משום תורת לחם שבו, הנקנית משום עוביו.

וזה לשון המגן אברהם (סק"מ), 'ומכל מקום אותן שאופין בדפוס ברזל אף על פי שהן מכונסין בדפוס שקורין בפראג וואפלטק"ס, מ"מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפילו קבע עלייהו, לא הוי קביעות ומברך במ"מ (של"ה ב"ח)', וזאת משום שנדמו לטריתא, שלא רק שהיא רכה מאוד כטרוקנין, אלא אף דקה היא מאוד יותר מטרוקנין, ואין בה תורת לחם כלל.

וכן כתב משנ"ב (סקל"ח) דמיון זה מפורש, 'וכתבו הפוסקים, דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה, אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל, אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע, דאין ע"ז תורת לחם כלל, ודמיא לטריתא בסעיף ט"ו'.

ובשער הציון (שם סקל"ו) כתב את מעשה הכנתה, ומבואר מפורש כפי שכתבנו וזה לשונו, 'ובעמק ברכה מבואר אופן עשייתן, וזה לשונו, שלוקחים סולת ובלילתה גם כן רכה מאד, ונוטל בכף מאותו כלי שהעיסה בתוכו ושופך אותה בדפוס של ברזל שקורין פורב"ן, ויש למעלה עוד ברזל אחר כמוהו, והעיסה נשפך בין שני הברזלין, וכשמהדק ברזל בברזל יחד [כעין צבת] ואותו הרקיק הוא בתָּוֶך, אז נאפה מיד על הברזל שהוא חם מאד, 'ואלו אין להם תורת לחם כלל, הואיל ונתפשטו כל כך דק דק'.

ומבואר כפי שכתבנו, שהנלסינק"י שהוא הניבלי"ש האמור בדברי מרן בשולחן ערוך, מפאת עוביו שנדמה בכך ללחם, מברכים עליו המוציא בקביעות סעודה מדין טרוקנין, ואף שעוביו דק ובלילתו רכה מאוד כאמור אפילו הכי תורת לחם עליו, וכל שהוא פחות מכך מצד העובי שהוא דק מן הדק דינו כטריתא[11].

והנה מרן חילק דין זה לשני סעיפים, באחד כתב דינו של הניבלי"ש (סעיף ח'), ובשני דינו של הטרוקנין (סעיף ט"ו), למרות שגדר אחד להם, שמפאת תורת לחם שבהם הברכה עליהם המוציא בקביעות סעודה, וטעם הדבר לכך, משום שאופני הכנתם שונה, שטרוקנין תורת לחם שבו נוצר מפאת שניתן תוך גומא, ואילו הניבלי"ש נעשה על משטח ישר כמבואר למעלה שניתן על גבי עלי ירקות, ואפשר שעוביו נוצר מפאת סמיכותה של הבלילה או החום שבתנור וכדו', שזה הגורם שיעשה לה עובי, ותהיה נדמית בכך ללחם, יעויין עוד בסמוך ענף ד' (ד"ה ומינה).  

והן אמת שלדעת רש"י (ברכות מ"ב. ד"ה לחמניות), שכתב לפרש שלחמניות האמורות שם בגמרא, שברכתן המוציא רק בקביעות סעודה, הן האובלייא"ש, אלמא הניבלי"ש נחתי חד דרגא שבקביעות סעודה יברך עליהם מזונות, למרות שיש להם עובי קצת, מכל מקום אין כן דעת התוספות ורוב הראשונים, וכן היא גם דעת מרן בשולחן ערוך, ויתירה מכך נשמעת דעתו ביתר שאת, במה שפסק בסכינא חריפא כדעתם, ולא הסתפק בדין זה בהבאת הדוגמא הנזכרת בגמרא - 'לחמניות', ותהא מתפרשת לפי כל אחד מן השיטות, וכמו שהוא בהרבה מן המקומות, אלא הביא את שני המאכלים אובלייא"ש וניבלי"ש בשמותיהם, וכתב דין כל אחד ואחד מהם על פי שיטת התוספות וסייעתו, והוא כדי להוציא מהבנה אחרת.

 

ענף ד' – ברכת הלחוח

הקבלת כל האמור למעלה למאכל ה'לחוח'

ולאור כל האמור נמצא בדעת מרן, שמאכל 'הלחוח' הנהוג בקהילותינו, אף שבלילתו רכה היא מאוד, מכל מקום אין בכך כדי לגרע ממנו את ברכת המוציא בקביעות סעודה והפרשת חלה בהגיע לכדי שיעור חיוב, היות שלמאפה זה יש כידוע עובי הנרגש לאחר אפייתו ואף יותר מכך, ויותר הוא מהניבלי"ש שברכתו המוציא בקביעות סעודה, שכתב מרן להגדירו בכך שבלילתו רכה היא ודקה מאוד, וכפי שהבאנו למעלה להוכיח זאת אף מדברי האחרונים, ופשוט כאמור שהלחוח עולה עליו בעוביו ורחוק הוא מלהגדירו כדק מאוד, ולא רק לענין ברכתו בקביעות סעודה תהא ברכתו המוציא, אלא אף לענין חיובו בחלה, ככל חוקות הטרוקנין וכמשפטיו.

ואין לטעון שישנו שינוי במעשה הכנת הטרוקנין ממעשה הכנת הלחוח, בהיות שמבואר שהטרוקנין נעשה  בגומא או בשאר כלי שיש לו שפה, היוצר לו את עוביו, מה שאינו כן בלחוח שנעשה במשטח ישר, וכטריתא הנעשית על גבי משטח הכירה הניסקת, היות שלא איכפת לן כאמור למעלה כלל ועיקר באיזה מקום הוכן, שהעיקר היא התוצאה המתקבלת בסוף האפייה, אם יש עליו תורת לחם מפאת עוביו או לאו, (ומנילסנק"י הוא הניבלי"ש, שמעינן שאפילו בעובי מועט מספיק[12]).

ומינה ללחוח המצוי הנעשה במחבת ללא שוליים אלא על גבי משטח ישר, שלא איכפת לנו בכך אלא על תוצאת עשייתו בלבד, והוא אכן בעל עובי הניכר והנרגש, ונגרם זאת מפאת סמיכות הבלילה וצנינות המחבת שבתחילה, וזה וזה גורם, ומשום כך מתקבלת תוצאה זו, טרם התפשטותו לגמרי מלהיות דק מן הדק כבטריתא, וזה פשוט, והוא הנלמד מניבלי"ש, וכפי שכתבנו למעלה (ענף ג' ד"ה והנה מרן חילק), וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (ח"א סי' כ"ד ד"ה ויש לדקדק על דברי מרן) להדיא. ובעקבות כך היינו אומרים ליתר דיוק, שהלחוח דין ניבלי"ש יש לו יותר מטרוקנין.

וכיום ממה שביררתי במקומות רבים, כבר אין עושים אותו על משטח ישר כמו שעשו בתימן ואף גם כאן בארץ ישראל בשנים קדמוניות, שמעשה אפייתו היה נעשה אז על גבי כלי חרס גדול שטוח הנקרא 'צוּלַּא' ואש מתחתיו, ועליו היו יוצקים את בלילת הלחוח[13], ובו אכן היינו נזקקים להגדרה שכתבתי מקודם, לאמור שעוביו נגרם מפאת סמיכות הבלילה וכו', זאת היות שאין לו שפה, מכל מקום גם כיום אף שהמציאות השתנתה, שכמעט כולם[14] עושים את הלחוח על גבי מחבת בעלת שפה, לא היא היוצרת את עוביו של הלחוח, להגבילו מלהימשך הלאה, אלא הנתונים שכתבתי מקודם הם הגורמים לו להיעצר מאליו, ושפת המחבת הועילה רק ליצור לו את צורת הלחוח מסביב.

ויש להעיר עוד, שהחלק האמצעי של הלחוח עבה הוא יותר משפתו, ויש לדבר מספר סיבות, ובזה אף אם נאמר ששפתיו דקים, מכל מקום מצד עביו נדמה הוא בכך לפת בתוארה, ורק מצד זה כבר מספיק כדי לראות שיש בו תורת לחם, ועל כן גם אם שפת המחבת מְתַּחֶמֶת את גבולות הלחוח לאמור עד כאן תבוא, ואין עובי הנרגש במקום ההוא מכל מקום מצד עוביו באמצעו נראה דמות לחם, ויש העושים אותו עבה אף בשפתו, ודינו בכה"ג כטרוקנין הנעשה בגומא ממש.

גילוי נכבד בדברי הרמב"ם

והנה אם במקומות אחרים עוד יכולנו להישען על מנהג קדום, בנידון דידן אינו כן, היות שבדבר זה אין מנהג, מפאת שהלחוח בתימן רובו ככולו היה נעשה מקטנית הד'רה, וברכתו שהכל[15]. והוראת הרמב"ם בנידון הטרוקנין לענייננו אינה, היות שהיטה את מקור הדין היחידי בענין זה – כובא דארעא, לאפיית עיסה רגילה תוך גומת הקרקע, כמבואר למעלה בהרחבה (ענף א')[16], ודין לחמניות המבואר בש"ס השמיטו לגמרי.

ואם בכל אופן הרצון ללמוד דעתו של הרמב"ם מהי, הנה הינה לפנינו במה שכתב בהלכות ביכורים (פ"ו הלי"ב), והוא על פי הוראת רבי יוחנן שם (פסחים ל"ז.), שאם נאפית בלילה רכה בתנור או בכל מקום שהוא, תורת לחם עליה לחייבה בחלה אף שהיא בלילה רכה מאוד, ולמעלה (או' ג' ד"ה והרמב"ם לא נמצא לו), כתבנו שהיא 'המעיסה' הנשנית במשנה, יעויין שם היטב.

וכעת אמרתי לדקדק בדבריו ומצאתי דבר חפץ קשט דברי אמת בדעתו, שהוקשה לי מאוד בלשונו של רבינו בחיבור במה שכתב, 'הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו', אלמא מדובר בגדר בלילה הטעונה לישה ולא בבלילה הנשפכת, וכן הוא בפירוש המשנה (חלה א', ו') שכתב, 'אם הרתיח את המים עד שהוא רותח מאד, ונתן לתוכו הקמח ולש אותו בו נקרא מעיסה'. אלמא אם אין הבלילה בגדר נילושה יש לפטור מחלה אף שתהא נאפית לאחר מכן, אלא שיש לדחות הבנה זו, שראשית יש לשאול כיצד הרמב"ם משאיר גדר כל כך חשוב בהלכה המחייב בהפרשת חלה על דרך הרמז, ומצאתי בסייעתא דשמיא את שאהבה נפשי, בדברי רבינו בפירוש המשנה על מסכת עדויות (פ"ה משנה ב') שכתב, 'ומעיסה הוא שירתיח את המים בקדרה עד שירתח מאד, ויתן הקמח לתוכו ויגיס עד שיתעבה ויתבשל', ומבואר שמטרת ההגסה הינה לגופה, כדי ליצור אחידות בחלקי הקמח הנשפכים אל תוכה לדבקם אחד אל אחד ועל ידי כך לעבות את הבלילה, ולא שסמיכה היא כבר מתחילה כמו שעלה במחשבה להחשיבה כנילושה, אלא אדרבא מימית היא, ועירובה והגסתה הוא כאמור כדי ליצור לה עיבוי, ומבואר שלמרות שבתחילתה בלילה מימית היא, ואף לבסוף אינה בגדר בלילה עבה הטעונה גלגול, אלא שיש לה עיבוי, אם תהא נאפית לבסוף תהא חייבת בהפרשת חלה (כמבואר למעלה ד"ה אלא שכלפי לייא).

ויתירה מכך והעולה על כולנה, הוא מה שמצאתי בספר תשובותיו (פאר הדור סי' קל"ג, בלאו סי' רי"ג), שכתב בענין מאכל הקטאיף שהוא מאכל הלחוח דידן (כמבואר בספרי הפוסקים הספרדים סדר עשייתה, יעויין שו"ת יש"א אי"ש סי' ב', גו"ר כלל א' סי' כ"ד, זכרוני אי"ש חאו"ח סי' ל"א, שו"ת ישכיל עבדי ח"א סי' י' או' ל"ו ועוד), שכתב רבינו בעניינו, וזה לשונו, 'ודעו שהקטאי"ף פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה, לא יברך עליהם בתחילה ולא יתייחדו בברכה בסוף'. וגילוי עצום הוא בדעתו.

ואגב כך יציב פתגם ויקיר ממלל מה שכתבנו למעלה להוכיח, שהפוסקים שנקטו כדעת רבינו שמשון דלא כרבינו תם, אין זאת אלא בבלילה עבה המתבשלת או המתטגנת אולם אין מכאן כדי להכריח בדעתם שיסברו כן אף בבלילה רכה הנאפית, להורות כדעת הרמב"ן וסיעת מרחמוהי, יעויין ענף ב' (או' ב' ד"ה אלא דאמינא שאינו מוכרח), וכעת נוסף על כל הראשונים שהבאנום למעלה בהוכחת הדבר, גם את דעת הרמב"ם בגילויו הנכבד זה להלכה למעשה, להגדיר את הקטאיי"ף - לחוח שתורת לחם עליו, להפרשת חלה וברכת המוציא בקביעות סעודה, למרות שפסק להלכה כדעת רבינו שמשון בבלילה עבה המתטגנת. (ובזה יש סיוע למה שכתב בספר ראש יוסף (פסחים ל"ז.), ללמוד בדעת הרמב"ם שסובר כרבינו שמשון, שהכל תלוי בדעת הלש והיינו בעיסה עבה אולם ברכה לא תועיל דעת, ורק אם אפה להדיא הוא המחייב בחלה).

הבאת דעה אחרת בענין זה ודיון בעניינה

וראיתי בכמה ממחברי הזמן שכתבו שברכתו של הלחוח מזונות אף בקביעות סעודה, ונימקו זאת בכך, שאינו דרך לישה ואינו דרך אפיה, והנה ברור ופשוט שלאור מה שכתבנו למעלה טיעונים אלו אינם, שמצד שאין היא דרך לישה, אם הכוונה למה שבלילתה רכה מאוד הנבחשת ולא נגללת ונגבלת, הרי בזה כבר שמענו לחייב בטרוקנין למרות היותו בלילת קמח ומים הנבחשת, יעויין רש"י וכל הראשונים בסוגיא זו המובאים למעלה, וכן הוא במאכל הניבלי"ש כמבואר בדברי האחרונים סדר מַעֲשֶיהָ, וכך פסק מרן בשולחן ערוך.

ואף החולקים בגדר בלילת מאכל הטרוקנין לאמור שהינה עבה וסמיכה, הנה כל שלא הגיעה הבלילה לכדי מים עכורים, סוברים הם שבכלל החיוב היא וכטרוקנין, ורק כאשר דלילות הבלילה מפאת הקמח המועט שבה ביחס אל המים, בדרגת מים עכורין הוא שנאמר לפטור, ולחוח כידוע אינו כן, ומחמת כך ובשל כך מגיע הוא לעוביו הידוע מה שאינו כן בבלילה בדמיון מים עכורים, שלא היתה מגעת לכלל עובי כלל ועיקר אף אם היתה נעשית במחבת שיש בה שפה, וספק אם היתה מתגבשת לכדי מהות אחת.

ומבירור אצל עושי הלחוח נמצא שיחס מרכיביו הוא, קילו אחד קמח על אחד ושלושת רבעי ליטר מים או קצת יותר מכך, ואף שעדיין דליל ונשפך הוא, מכל מקום לכלל מים עכורים לא הגיע, בפרט שלאחר בחישת הקמח במים ועירובו בנחת, מניחים אותו בלא מעשה זמן מה כדי שיתפח, והבלילה המתקבלת הינה כמעט כפליים מכדי שיעורו הראשון, וזהו השלב בו נוצרים הבועות והם החורים הידועים שבו, (וכן ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי הנזכר אות ל"ה, שתיאר בדיוק ממש את מעשה הכנת הקטאיי"ף אצלם, ושמחמת כך יש לה עובי הנרגש), כך שאמנם היחס בין המרכיבים הוא כאמור, מכל מקום הבלילה המתקבלת לבסוף, משקפת יחס אחר של מרכיביה, להיותה סמיכה בהרבה יותר מבתחילה.

והנה אף עוגת 'טורט' בלילתה נשפכת, ולא עלה על הדעת לאמור 'אין דרך לישה בכך', ומפרישים חלה עליה ומברכים עליה בקביעות סעודה המוציא, וטעמא דמילתא הוא האמור במאכל הטרוקנין, שתורת לחם עליה באפייתה, ומינה נלמד למאכל הלחוח.

דחיית טענת 'אין דרך אפיה בכך'

ולגבי מה שנאמר שאינו דרך אפיה, גם טענה זו מושללת, שאם הכוונה במה שנעשה על גבי מחבת ולא בתנור, דעה זו כבר נזכרה בגמרא והיא דעת ריש לקיש (פסחים ל"ז.), ואמנם הוא יסבור שהלחוח מעשה אילפס הוא, באשר המחבת אליה ניתנת בלילת הלחוח צוננת היא (בכוונת מכוון, כדי לפתוח את הבועות להביאם לכלל נקבים), שסובר שהדביק ולבסוף הרתיח אין הוא מאפה, וזהו טעם המנויים במשנה (חלה א' ד') לפטור, אולם אנן קיימא לן כדעת רבי יוחנן שסובר, שבכל אופן ישנו חיוב חלה בין הדביק ולבסוף הרתיח ובין הרתיח ולבסוף הדביק, וכמותו פסקו כמעט כל הראשונים להלכה, וכן היא דעת רבינו הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ו הי"ב), ושם כתב למנות את כל האופנים שתיתכן בהם אפיה – מחבת, קרקע, תנור, מרחשת. ואשר על כן לא ידענא פשר הטיעון אין דרך אפיה בכך, ואף שרוב אפיות נעשות בתנור לא איכפת לן, אחר שאפילו על גבי קרקע מוגדר כדרך אפיה לחייב בחלה.

ואמנם מצינו כבר בלבוש שאחז במטבע לשון זאת, אולם הוא לא קאי על טריתא, שבה עסיקינן, היינו לאמור שאף בקביעות תהא ברכתה מזונות מחמת שאינו דרך לישה ולא דרך אפיה, אלא בהתייחס למאכל הטרוקנין כתב לבאר מדוע ברכתו בלא קביעות סעודה מזונות ולא המוציא לחם, אחר שגדרי לחם יש לו, וסברא זו אין ביכולתה להפקיע כליל מתורת לחם, אלא רק להורידה דרגה מחשיבות פת בברכת המוציא, לשאינה חשובה בברכת מזונות, אולם עדיין נשארת על מתכונתה בחיוב חלה.

דחיית טענת 'דרך בישול'

עוד ראיתי מי שכתב לפטור מחמת שלחוח נעשה בדרך בישול ולא אפיה, ולא ידענא מאי קאמר, שאם מחמת ריבוי הנוזלים שבה הגדירה כבישול, הרי כל בלילה רכה מאוד הנשפכת בכלל זה, ואעפ"כ לא שמענו דיון בסוגי הבלילות אלא רק מצד אופן הכנתה (אם אפיה וכו') והצורה המתהווה בה לאחר מכן (אם יש תורת לחם עליה)[17]. ואמנם אם הרצון לחדש מעתה יסודות חדשים בענין, אדרבא יגדיל תורה ויאדיר אולם צריך לתמוך זאת על מקורות וראיות, ובנידון דידן כבר דנו הפוסקים באופני עשיית מאכלים המקבילים למאכל הלחוח, ואם כן הצורך הוא לא רק לבנות בהבאת ראיות לחדש גדרים, אלא אף לסתור כל האמור מן היסוד, ומאן ספין בהאיי דרא לחלוק על ראשונים כמלאכים רש"י והרא"ש וכל קדושים אשר עימם, ובפרט הכרעתו של מרן בענין זה בשולחן ערוך בשני מקומות (בסימן קס"ח) בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ונוסף על כך דעתו של רבינו הרמב"ם בתשובתו הנזכרת. והנה אף שישנם ראשונים החולקים וסוברים לפטור בבלילה רכה מאוד הנשפכת אף אם אופה אותה לבסוף בתנור, והבאנו שיטתם למעלה (ענף ב' מד"ה ואף גם זאת ואילך), מכל מקום אין בכך כדי לסתור הדין שקבעו מרן בשולחן ערוך הלכה למעשה, ומה גם שכך הוא כמעט בכל ענין וענין שיש שיטות החולקות זו על זו, ודרך ההוראה הינה אחרי רבים להטות, וכאן רבים דרבים הם הסוברים לחייב בבלילה רכה מאוד כל שהוא בדרך אפיה.

ולבי אומר לי שלא נאמרו הדברים בהתבסס על סמך מקור הלכתי כל שהוא, אלא מסברא בעלמא והרגש הלב, שלא נראה להחיל תורת לחם על הנעשה מבלילה דלילה הנשפכת אף אם תיאפה לאחר מכן, הן לענין ברכה והן לענין חיוב חלה, וסימן לדבר מה שטענו שאינו דרך אפיה, וטענה זו כבר הוכחנו שאין בה ממש. ואף שישנם ראשונים הסוברים כן, לא מכוחם באו לומר זאת.

 

דעת מורנו ורבינו שליט"א

ואמנם מו"ר שליט"א האריך הרחיב בענין זה בכל ספריו אשר נכתבו, וחזר ושנה שילש וריבע ואפילו חימ'ש א'ת כ'ל אר'ש, בפסקי מהרי"ץ (ח"ה סקל"ב מעמוד צ"ז), שו"ת עולת יצחק על שלשת כרכיו (חלק א' סימן ק"מ או' א', ח"ב סי' רכ"ב, ח"ג סי' רמ"ג), שו"ע המקוצר (ח"ה סי' ק"ע הלכה י"ט ובעיני יצחק או' נ"א). והוראתו ודעתו ברורה בענין זה, כפי שכתבנו בעָנְיֵינוּ, הן לענין ברכת המוציא בקביעות סעודה, הן לענין הפרשת חלה לאחר האפייה. ואף שתמך הוראתו זו ממקורות רבים ונכבדים, והדברים פשוטים, למרות כל זאת עדיין נשמעים שוב ושוב אותם טיעונים, שאין בהם במחילה ממש[18].

והנה אם מצד הברכה עדיין היה הדבר יכול לבוא לידי תיקון במה שיאכלנו בתוך הסעודה, וכן בדרך כלל מונהג במסיבות בהם משתתפים בעלי תורה, שאין מברכים את ברכת המוציא על הלחוח אלא מחזרים על צ'לוף וכדומה לברך עליו, כך שאכילתו של הלחוח נעשית בתוך הסעודה. אולם עדיין ישנו חשש גדול יותר, שמאכל זה הגיע לידי חיוב חלה כאשר הגיע לשיעור הנדרש, ובדרך כלל במקומות גדולים שמזמינים שירותי 'קייטרינג' ודאי שהגיע לשיעור חיוב ואף יותר מכך, ואם לא יהיו מפרישים עליו חלה, נמצא שאוכלים טבל רחמנא ליצלן, ואשר על כן יש לשאול כיצד ניתן לשאת באחריות גדולה כזו על סמך טענות כאלו שאין להם מקור, ולכל הפחות שתהא ההוראה להפריש בלא ברכה, אולם גם זה כפי הנשמע לא נעשה.   

סוף דבר כתחילתו, שהלחוח הנפוץ כיום שיש לו עובי ידוע וניכר[19], ברכתו מזונות, ואם קובע עליו סעודה מברך עליו המוציא בנטילת ידים בברכה כדת וכדין. ויש להפריש ממנו חלה בברכה לאחר אפייתו כמובן בצירוף סל, היינו שלאחר אפייתו יִרדנו מיד לתוך כלי עם שפה, כך שיהא בשיעור הכללי של רקיקי הלחוח, שיעור של חלה מן הקמח הניתן בבלילה זו, היינו 1,666 גרם, וזוהי כמות גדולה מאוד.

וישנו מקום לחשוש מלברך על הפרשה זו מחמת הראשונים המבוארים למעלה, וכלל גדול הוא, ברכות אינם מעכבות וספק ברכות להקל, ועכ"פ החיוב מוטל להפריש כשהגיע לשיעור, מה גם כפי שראיתי הרבה עושי לחוח כיום אינם עושים אותו עבה כל כך אף שעובי מסויים עדיין יש לו, ולכן יש מקום להסתפק בו אם יש עליו תורת לחם, ולכן יפריש בלא ברכה עד שיצא הספק מליבו, וזו דרך ישרה שיבור לו האדם.

ויש לידע שכיום בהרבה מאוד מקומות אינם מפרישים חלה מן הלחוח, וזאת על פי ההוראה הנזכרת למעלה, ולכן יראה לעצמו להפריש בלא ברכה כדי שלא יכשל באכילת טבל, רחמנא ליצלן. ויש לפרסם את הדברים.

 

 

 

 

 



[1] מלבד מו"ר שליט"א, יעויין ענף ד'. וכעת נודע לי שאף מוה"ר חיים יצחק הלוי זצ"ל רבה של הרצליה הורה כך למעשה כדבר פשוט.

[2] ומבואר מדבריו שגומא זו טחו אותה בטיט, וזה דלא כפי האמור בדרך אמונה (ביכורים ו' י"ב), שכתב לבאר מדוע הגאונים כתבו לפטרה מחיוב חלה, ש'אפשר משום שדרך האופין באדמה, שנדבק בה עפר וצרורות, ואין ראוי כ"כ לאכילה, כמש"כ רש"י בפסוק ויגרס בחצץ שיני, (אף על גב דשם מיירי בלש בארץ מ"מ גם באפיה בארץ נדבקין, אם לא עשה כמין טיחה בטיט, עיין כלים פ"ה מ"י יורות הערביים)', ומדברי רבינו בפירוש משנה זו מבואר, שטחין גומא זו בטיט, וכן מפורש הוא במשנה עמ"ס כלים הבאנוה למעלה. ויעויין לקמן (או' ו' ד"ה ולאור זאת) מה שכתבנו לחלק בין אלו התנורים של הערביים שמתוקנים הם, לבין האמור בהלכה שכתב הרמב"ם בנידון דידן, ואפשר על פי זה אתו שפיר דברי הגרח"ק כאן.

 

[3] ובענין בלילה רכה בדעת הרמב"ם לחיוב הפרשת חלה, יעויין לקמן ענף ד' (ד"ה ואם בכל אופן). 

[4] וממה שהביא בתחילה ראיה מלחם הפנים, לאמור שאין הקפדה על גוף צורתה, מבואר סתירת מי שרצה לבאר את דברי רבינו, שההקפדה הינה על צורת לחם השכיחה באותו זמן, ומכיוון שאפייה בגומא שבקרקע יוצרת תבנית כדור שאין היא צורת פת, על כן אין מברכים עליה ברכת המוציא שלא בקביעות סעודה, והיא כובא דארעא המבואר בגמרא. ומכאן יצא לדון במאכל הנהוג בקהילותינו הקרוי 'כובאנה', שמפאת שאין לו צורת פת בהיותו עגול, לכן ברכתו הינה מזונות שלא בקביעות סעודה, אולם בקביעות סעודה מברך ברכת המוציא וברכת המזון כדין כובא דארעא. והוסיף ש'עדיין יש לה צליל השם התלמודי 'כובא - נה''. והנה לפי דבריו אלו נמצא שהכהנים כשהיו אוכלים את לחם הפנים, היו מברכים ברכת מזונות כיוון שאין עליו צורת פת, אלא אם כן היו קובעים עליו סעודה. ולגופם של הדברים, אם דרך הפת בכך, אם כן זוהי צורתו המאפיינת אותו, וכובאנה צורתה כך היא, מאחר שנאפית בכלי מיוחד, דוְכִי רק לחם שאוכלין בני העיר לשובע הוא המתכנה לחם, מה גם שבכל מקום אפשר שתהא צורת פיתו שונה, עגול, משולש, או מרובע וכדו', ואחר איזו צורה יש לילך, ואם תאמר אחר הצורה הנהוגה באותו מקום, יהא נמצא שבמקום אחד ברכתו מזונות ובאחר 'המוציא לחם מן הארץ'. ומה שכתב לדמות כובא דארעא לאפיית כובאנה בקדירתה, הנה לא משמע כלל מדברי רבינו כן, זאת היות שהרחיק את דינו להיאמר דווקא בעיסת הערביים הנודדים וכו', ומה יותר פשוט היה להשמיע כלל זה (אם הוא אכן נכון) בדבר המצוי להיאמר בכל מקום ובכל זמן, בעשיית מיני מאפה שונים בצורות שונות על ידי תבניות וכלים מכלים שונים, ועוד שאף שצליל השם דומה מכל מקום אין קשר ביניהם, דוְכִי מאכל ה'כובא' העירקי קשור אף הוא לאותה כובא דארעא בגלל שצליל השם התלמודי זהה, ולא כתב אותו מחבר דבריו על דרך ה'אפשר' או להביא 'סמך' אלא קבע ש'עדיין יש לה וכו' היינו שהיא היא. ומה גם שהכובאנה הרגילה אינה 'נאפית' כדרישת ההלכה בדברי רבינו, אלא שכל עשייתה ויצירתה הינו משום הבלה האצור מפאת אטימותו של הסיר, שלא הרי כובאנה אטומה בסיר לשאינה כן, וכמו שאכן הוא במאכל הנפוץ כיום להיעשות המכונה בשם 'כובניות' (על משקל 'לחמניות'). ונמצא שעד שנחזר על גריעותא של הכובאנה לדמותה לכובא דארעא מפאת שיתוף השם, העיקר חסר, היות שכאן היא מבושלת וגדר מעשה קדירה לה וכמו זלאבייה וג'חנון, ואינה כמיני מאפה שונים. (ואמנם אם ניתנת כמות קטנה מאוד של מרגרינה ושאר מיני נוזלים, עד שהכובאנה נמצאת יבשה ולא פריכה ורכה, בזה יש לדון, שאפשר שנמצאת על ידי כך אפויה בסיר ולא מבושלת, וכן יש לדון גם באלו המאכלים המנויין, ויעויין בענין זה מה שנכתוב בתשובה בענין כובניות בחמלת ה' עלי). ונמצא עוד לפי דבריו, שהאמור בגמרא פסחים (ל"ו.), ופסקה רבינו בהלכות מאכלות אסורות (פ"ט הלכה כ"ב), שפת הנילושה בחלב שהצורך הוא לעשות לה שינוי היכר, כדי שלא יבוא לידי מכשול ותקלה לאכלה עם בשר, וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סי' צ"ז ס"א), ובדבריהם מבואר שהשינוי הנדרש להתירה באכילה הוא שיעשו שינוי ב'צורת הפת' כל כך, עד שמחמתו לא יהא בא לכלל טעות, והוא על דרך הנאמר בגמרא, 'דעבדינהו כעין תורא', ולפי היסוד הנזכר הנאמר למעלה, פת זו בהכשרה לאכילה על ידי שינוי צורתה, תהא ברכתה מזונות ללא קביעות סעודה, ולא מחמת טעם חלב שבה, אלא מחמת שינוי צורת הפת המקובלת באותו מקום, וזה במחילה לא נשמע ולא נודע.

 

[5] והנה גירסת תלמידי רבינו יונה (ברכות כ"ו:) ברש"י, ש'מגבלין אותה' והעמדתו זאת הינה בטריתא, על פי ביאור 'מירתח גביל', שהוא מלשון גיבול, ולכן כתב שנראה לו שרש"י גרס בה חייבת, שהרי יש כאן גיבול, וזה לשונו, 'פרש"י ז"ל שבכירה עצמה עושין גומא ונותנין שם קמח ומים ומגבלין אותו ונאפה שם, ונראה שגורס חייבת דכיון שהוא עשוי דרך גבול למה תהיה פטורה, ואפשר להעמיד פירוש זה אפילו לגירסת פטורה, דכיון שאין זה דרך גלגול ואין דרך לעשותו לאכילת קבע פטור מן החלה'. וכן מצאתי בשיטה מקובצת (ברכות ל"ז:) שהביא גירסא זו דרש"י, אלא שהוא השתיתה על כובא דארעא המבואר בגמרא דחייבת, וכתב אף הוא להקשות שהרי אינו דרך גלגול, ויישב, 'מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה'. וזוהי שיטת הרא"ה בקוצר בספר פקודת הלוויים, וסבירא ליה שאין הלכה כאביי בזה, ולעולם חייבת וברכתה המוציא אפילו באכילת עראי, והכל מכח הנימוק הנזכר שפת היא.

[6] ומצאתי בספר בית אליהו – כיצד מברכין (פישר, עמ' צ"ב), הגדרה יפה בענין המחזקת הבנה זו, וזה לשונו, 'ופשוט בפי כל הראשונים הנ"ל דטרוקנין בלילתן רכה ואין בהן לישה וגלגול אלא עירוב בעלמא, ונראה הכרחן לזה משום דהיינו שורש הלשון 'טרוק', וכדאמרינן בב"ק (קט"ו:), 'ל"ש אלא שלא טרקו, ופירש"י ד"ה שלא טרקו וכו' בשלא עירבו, וכן בשבת (ק"י.), 'ולטרוקינהו בהדי הדדי', וכ"ה בערוך (ערך טרק א'). ומשמע דהכא אסיק להו שמא דטרוקנין מהאי טעמא שלא היה בהו לישה עבה אלא עירוב מים וקמח בלבד. ולפי"ז מבואר מאי דדיינינן בהו בלשון רבים, דחייבין או פטורין בחלה, ולא אמרו חייב או פטור, דאין הכוונה למין מסויים, אלא קמ"ל דאף כל אותן המינין שאין בהם לישה אלא טרוק בעלמא, חשיבי פת ורק פרשינן בגמרא דחד מנהון הוא כובא דארעא'. ודפח"ח.

[7] 'ונראה דמש"כ שיש בה קצת לישה וגלגול, לא ר"ל גלגול גמור, דהיינו ששייך למיעבד מינייהו כמין חבלים דקין העומדים לקליעה, דכל כי האי פשיטא דחשיבי פת גמור ועדיפי מטרוקנין, ועוד שמן הנסיון מוכח דאפילו בלילה רכה יותר מכך שאינה ניתנת לגלגול כנ"ל, מ"מ שייך להעמידה בגודש וא"צ גומא באפייתן, ובמאירי נתבאר להדיא דאף בדרגא שצריכין גומא חשיבי פת דומיא דטרוקנין, וע"כ רצה לומר, שאין עירובן עירוב רך לגמרי אלא יש בעירובן כמין עובי המורגש בעיסה, והעין מבחנת בזה ע"י שמעביר אצבעו ונעשה כמין שביל אחריו לרגע קט, ועי"ז נראה כעין גלגול רך, ולא אתי לאפוקי אלא מים עכורין בלבד שעירובן נראה ממש כמו עירוב מים, ובהכי ס"ל דגרע מטרוקנין ול"ח פת'. (בית אליהו הנזכר).

[8] רק ששם היפך את סדר הנתינה לאמור שנותן מים רותחין על הקמח, והכל אמת היות שיש בזה שני ביאורים מהי המעיסה ומהי החליטה, שיש האומרים כן ויש האומרים ההיפך, יעויין בס' הערוך (ערך טרתא), שהיפך, ועכ"פ שניהם להלכה פטורים כמבואר במשנה שם, והוא מחמת שלא הגיע לאפיה אלא נשאר בבישולו זה, וזה לשונו של הרמב"ם בפירוש המשנה דמסכת חלה (פ"א משנה ו') אם הרתיח את המים עד שהוא רותח מאד ונתן לתוכו הקמח ולש אותו בו נקרא מעיסה. ואם יצק המים הרותחין על הקמח נקרא חליטה. ואין הבדל בין מעיסה וחליטה. אלא שתנא שמע מחלוקת בית שמאי ובית הלל במעיסה. שבית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, וכך הדין אצלו בחליטה. ותנא אחר שמע מחלוקתם בחליטה, שבית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין, וכך הדין אצלו במעיסה', וכ"ה בגמרא מסכת פסחים (ל"ז:).

[9] ובספר שולחן גבוה (סי' שכ"ט סקי"ד) כתב להקשות עליו, במה שציין את ההלכה הזו שברמב"ם כמקור לדין טריתא המבואר בגמרא שם, וכתב שו"ג שביקש ולא מצא דין זה בהלכה הנזכרת, ואמינא יציב פתגם דהרי שלך לפניך, שהוא ה'גביל מירתח' שאכן מבואר בחיבור הרמב"ם שם, ומכיוון שהוא גם המעיסה דמתניתין דחלה, על כן תמה הרב שו"ג שלא מצא דין טריתא, וכמו שמתבאר למעלה. ובשו"ת ויוסף אברהם (סי' כ"ח עמ' קפ"ז) לגאון ר' משה דיין, מחכמי אר"ץ לפני מאה וחמישים שנה, העיר עליו, שכוונת בעל עין משפט הינה ללחם העשוי לכותח שאכן מבואר ברמב"ם שם, וכתב שצדק בציונו לשם, ואם אכן ברצונו של השולחן גבוה להקשות, יכול להקשות, מדוע את הציון לא הניח על 'לחם העשוי לכותח', ושֹמו לעיל מיניה במימרת אביי, 'טריתא פטורה מן החלה'. ואמינא אנא, שלא ניתן לומר שהציון יצדק בהראותו מקור ללחם העשוי לכותח, היות שבציון עצמו הפנה להלכה י"ב, ולחם העשוי לכותח התבאר ברמב"ם בהלכה י"ד, ולדברינו שהוא הגביל מירתח, אתי שפיר שאכן הוא בהלכה י"ב, וטעם שהציב ציון על 'טריתא' ולא על גביל מירתח, זאת היות שכל הפירושים נכונים להלכה לפטור מחלה, ועל כן לא מן הנכון להניח הציון דווקא על אחד מהם, שהיה משמע עקב כך שרק הוא לפטור והשאר לחייב, ועיי"ע בהערה הבאה.  

[10] ויעיין למאמ"ר (סי' קס"ח סק"ו) שהקשה מדוע השמיט הרמב"ם דין טריתא וטרוקנין בהלכות ביכורים לענין חלה, ותמה על מרן שכתב בבית יוסף שהרמב"ם כתבו בהלכות חלה ולא בברכות, כיוון שהובא בש"ס לענין חלה בלבד, וזה תמוה שהרי גם לענין חלה לא הביאו, ולדברינו אתי שפיר שטריתא הוא אומרו, 'הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו', והוא הגביל מירתח, והטרוקנין הוא עיסה הנאפית על גבי קרקע שכתבה בהלכה זו, והוא כובא דארעא שכתבה בפרק שלישי מהלכות ברכות, ובגמרא הובאה בעיקר לענין ברכת המוציא יעויין, ויעויין עוד בהערה הקודמת. ובספר באר יהודה (שלזינגר, על הרמב"ם פ"ג מהל' ברכות), כתב שהרמב"ם מפרש שטריתא הוא לחם העשוי לכותח, והוא האמור בדבריו בהלכות ביכורים (פ"ו הי"ב), ועל כן לא הזכיר דינו לענין ברכה כיוון שאין דרך לאכלו כך, וזאת משום שסובר שהגמרא תפסה לעיקר דטריתא דהכא, הוי פירושו לחם העשוי לכותח, ומשום כן אף היא לא הזכירתו לענין ברכה.

 

[11] והן אמת שמאכל הנלסינק"י דק מאוד הוא, ולכן הוקשה בספר עמק הברכה, מדוע לאור האמור בסעיף ט"ו ברכתו תהא המוציא בקביעות סעודה, הלא נדמה הוא לטריתא, ולכן העלה ששני מיני נלסינק"י הם, הראשון הוא הניבלי"ש, והיותר דק ממנו, הוא הנעשה על ידי שני הברזלים האמור למעלה, ומבואר עכ"פ שהנילסנק"י הראשון דק מאוד מן הטרוקנין רק שלכלל עובי הטריתא לא הגיע. והנה למרות שהט"ז (סק"ט) חלק עליו, בחילוק שכתב שבמאכל זה שיש דק ויש יותר דק ממנו, מכל מקום האחרונים סברו וקבלו להלכה את חילוקו של ספר עמק ברכה. 

[12] יעויין הערה הקודמת. 

[13] ובמקומות רבים היתה כעין מצקת עם חור בתחתיתה, והיו שופכים באמצעותה את בלילת הלחוח, תוך הולכתה מעל הצוּלַּא ליצור בהנעתה מעליה את רביכות הלחוח אחת הנה ואחת הנה על גבי משטח הצוּלַּא, וכן הוא מעשה הקטאיי"ף על ידי כלי כזה, כפי שתיאר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א סי' י') את מעשה הכנתה, והוא הלחוח דידן כפי המבואר למעלה.

[14] כל מי שביררתי העיד על עשייה במחבת עם שפה, ועכ"פ כתבתי 'כמעט', שאם הימצא ימצא מקום שעושים אותו כבתחילה על גבי כלי שטוח, לא אהיה נתפש בדבר זה, ועכ"פ טעם היווצרות העובי שכתבתי למעלה יהא יפה כוחו למציאות זו.

[15] וכמו שהעיר על כך מו"ר שליט"א בבארות יצחק (ח"ה עמ' צ"ז), וכן אמר לי הגאון ר' שלמה קורח שליט"א ביום ראשון דחוהמ"פ ה'תשע"ז. וראיתי שהביאו משם הגר"ע בסיס שליט"א שברדאע 'לעתים' היו עושים לחוח מקמח חיטה, והיו מברכים עליו מזונות אף בקביעות סעודה. והנה ודאי שתורת מנהג לכל גלילות תימן אין להביא מכאן, ואף שם במקומם לאנשי מקומם קשה לומר שיהא תורת מנהג כיוון שעשו כן לעתים, קרוב לודאי שהוראת רבני אתרייהו הוא, ואם כן לא יגרע מרבני זמנינו שהובא בשמם להורות כן, ואין על כך תורת מנהג אלא הנהגה. עוד שמעתי מי שאמר שבצנעא היו עשירים שעושים לחוח מקמח חיטה, ואמינא במחילה כמה כבר עשירים היו בצנעא שמהם אנו באים ללמוד לכלל הציבור כיום שאבותיהם היו פזורים באלפי נקודות יישוב בתימן, ואף מאותם עשירים אם אמנם כך היה, אין זאת אלא בדור האחרון, בו שלט בעוז האימאם יחיא, והתקופה היתה בחסדי שמים טובה יחסית מכל הבחינות, אולם קודם לו במשך מאה וחמישים שנה לפחות, כמה סבל צרות פרעות ורדיפות אירעו את אבותינו (יעויין בספר יהודי תימן במאה התשע עשרה), וכמה 'עשירים' היו באותם תקופות, ואם כן שוב חזרנו לאותה טענה מקהילת רדאע.

[16] והנה ישנה תופעה נפוצה לייחס את דעתו של הרמב"ם, לכל מיני הוראות והנהגות שאינם תואמות את דעת מרן, והרבה מן הפעמים אין מדבריו של רבינו שום גילוי לא לסייע ולא לסתור דוק ותשכח, ולמרות זאת נשמע בעוז טיעון זה, ופשר הדבר נראה לי, שבהיות שהרצון להביא סמך חזק להנהגה שהשתרשה בכללו של הציבור, אשר מנגדת את דעת מרן וכל קדושים אשר עימו, על כן הנטיה הינה לתלות זאת באילן גבוה (במקום לתקנה), ומי לנו גדול ביהדות תימן מרבינו משה, ובזה ודאי תנוח הרוח, על כן אמרינן לה וטענינן לה שכך היא דעתו של הרמב"ם אף שאינה מוכרחת או שאין ממנה גילוי כלל ועיקר. וכן שמעתי מי שכתב מכתב תשובה בענייננו, וצירף לגיבוב הראשונים שהביא, גם את דעתו של הרמב"ם (מבלי לומר מהיכן למד זאת, אלא כדבר פשוט), היות שמשקל גדול יש לה בהוראה גבן, זאת לעומת הוראת רש"י וסייעתו, וכוונתו בעריכת הדברים בצורה כזו לאמור שהוא 'אשכנזי', לרמוז שלא לנו הוא לא לנו. 

[17] וראיתי שהביאו כעדות לכך שמעשה בישול הוא, מחמת החורים שיש בו, והנה אין מזה ראיה היות שחורים אלו נוצרים בעקבות ההתפחה שנעשתה קודם לכן, בהעלות בועות רבות בתוכה, וכן הוא בכל דבר שמתפיחים אותו, רק שמכיוון שבלילה זו דלילה והמחבת אליה היא נשפכת היא קרה, נוצרים חורים גדולים אף בהכנתה, משא"כ בשאר מאפה, כך שאין להביא מכך שום ראיה לאופיו של הלחוח שנחשב מעשה בישול.

[18] ויש מי שרצה לטעון שאמנם יש עובי ללחוח אולם אין זאת כבטרוקנין, ששם בכוונה תחילה נעשה הדבר, ומשום כך ניתן הוא בתוך גומא כדי ליצור לו תורת לחם, אולם כאן היווצרות העובי הינו מפאת שֹפת המחבת, וכל מטרתה אינה ליצור אותו אלא כדי שלא תשפך הבלילה החוצה. וראשית יש לומר, מאן לימא לן שכך היא 'כוונת הדברים' בעשיית הטרוקנין, והיא תנאי בדבר, שלא שמענו אלא גדר אחד בעובי, והוא 'תורת לחם', היינו במה שנדמה ללחם, והדבר מתקיים במלואו, תהא הכוונה אשר תהא, אם ליצור אותו, אם מחשש התפשטות יתר של הבלילה, ועוד לפי ממה ששאלתי נעשה העובי בכוונה, כדי לשוות למאכל ממשות הניכרת, שאם יהיה מתפשט ביותר לא יערב לאוכל, שחפץ בממשו ולא בהבלו. ולא הבאתי טענה זו בגוף התשובה, היות שהפסדה ניכר, ואף אני החפץ עמי בממש ולא בהבל. 

[19] ומו"ר שליט"א הגדיר את העובי שממנו ואילך יהא בו 'תורת לחם', לכל ענייניו ומשפטיו, בשיעור שמונה או עשרה מילימטר, ואם הוא בשיעור ארבעה עד שבעה ספק הוא, וכל שהוא פחות מכך תורת טריתא עליו, ואין לו תורת לחם וברכתו מזונות אף בקביעות סעודה, ואין מפרישין עליו חלה. והנה ברור ששיעורים אלו הינם למי שלא ראה ולא יודע באיזה עובי מדובר הלחוח של היום, אולם הנפוץ והידוע הוא שיש לו שיעור עובי ניכר, ואין הצורך בשבילו לשיעורים אלו, וכתבתי זאת מפני שראיתי נתלים בשיעורים אלו, כדי לסתור דעת מו"ר שליט"א מהיכן הביאם, היות שלא נשמע מעולם שיעורים במילימטרים ספורים שיהיו קובעים גדרו של מאכל, ועל כן חזרו לסברת עצמן לאמור שבלילה רכה כזו אין בה כדי ליצור תורת לחם הנאפה, ולא ראו לנכון להתייחס לעיקר ראיותיו, וחבל. ועיי"ע בסיכום ההלכה כאן ד"ה וישנו מקום לחשוש. והיטיב חרה לי מה שראיתי בספר אחד, שלאחר שהביא את מסקנת מו"ר שליט"א הנזכרת כתב 'ואין דבריו נראין', ולאחריו הביא רבנים החולקים, והנה לא הביא בדבריו מקור לסתור את דברי מו"ר שליט"א שתמך יסודות הוראתו על אדני הש"ס והפוסקים ש'רק' מפיהם ו'רק' מפי כתבם אנו חיים, ותחת זאת דחאו באיבחת לשון ובהנף קולמוס לאמור, שאין דבריו נראין, ואדרבא יפרש לן מר מדוע אינם נראים, ואם מפני טענת הרבנים הנזכרת, אדרבא כלפי לייא ייאמרו הדברים, שסתירת דבריהם נגלית בעליל לפני כל דורש אמת, שאין להם מקור וראיה, האם בזה נראים הם נראים, אתמהה. ואם מדברי הרמב"ן ורבינו דוד בונפיד שהבאנו למעלה, הנה כבר הראינו שאין בכך כדי לטעון כנגד רובא דרובא קמאי ובתראי, ומרן מלכא בראשם והעולה על כולם דעת רבינו הרמב"ם בחיבור ובתשובה, מה גם שהראינו כיוּון בדברי הרמב"ן שאינם חולקים וא'ב אח'ד הוא לכולן לכל הראשונים הנזכרים שם. ורבנים אלו לא הביאו מדבריהם כלל ראיה אלא תלו הדברים במילי דסברא, כך שמחברי ספרים למיניהם המביאים כיום מדברי הראשונים הנזכרים סְמָך, אין זה אלא לקיים הוראת רבנים אלו, ומעיקרא לא היו נתמכים בזו, כך שהכל בבחינת טלאי על גבי טלאי. ויש להעיר שמחבר ספר זה, יסוד חיבורו הינו על ספר שתילי זיתים, ודעת שתילי זיתים (סקס"א) בהאיי פתגמא הינה כדעת המגן אברהם (סקמ"א) ולחומרא יותר מהוראת מרן, להצריך ברכת המוציא בקביעות סעודה אף על טריתא, ומינה שבלחוח שבימינו כך תהא הוראת מהרד"ם, ואם כן עד שהינו דוחה בגילא דחיטתא הוראה ברורה ומוצקה, יעשה ראשית כל בדק בית בחיבור אשר לפניו, ובביאורו שם כנראה הרגיש בזה, ועל כן היטה את ביאור כוונתו הברורה של מהרד"ם, לכך שמדין חומרא קאמר, ולא היא, יעויין בדבריו.  

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארז יחיאל
ארגון ובנה
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד