-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מיני תבלין וקליות
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
402 אורחים

עניין בציעה על מצה ומחצה בכל שבעת ימי הפסח, והמקור לכך. האם ניתן ללמוד הלכה מהפשט של־פסוק, וראיות מהראשונים לעניין זה.

    
מספר צפיות: 682
מתוך דרשת מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסרה במסגרת "המעמד הגדול" של הקבלת פני מרן שליט"א ברגל - חול המועד פסח ה'תשע"ג
ה' ניסן ה'תשע''ח

עניין בציעה על מצה ומחצה בכל שבעת ימי הפסח, והמקור לכך. האם ניתן ללמוד הלכה מהפשט של־פסוק, וראיות מהראשונים לעניין זה.

ברצוני להסביר בע"ה איזה דבר, שלכאורה הוא צריך ביאור, אבל כיון שאנו מדברים כעת בפני ציבור גדול, כן ירבו, יוסף ה' עליכם אלף פעמים, לא מתאים שניכנס כעת לפלפולים ולשקלא ולטריא, לכן אשתדל להגיד את הדברים בשטחיות מלמעלה, שיהיו מובנים ושווים לכל נפש.

 

כתוב בתורה בפרשת ראה [דברים פרק ט"ז], שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לי"י אֱלֹדֶ'יךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ י"י אֱלֹדֶ'יךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. זהו הפסוק הראשון. אח"כ הפסוק השני, וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַי"י אֱלֹד'יךָ צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ובפסוק השלישי כתוב, לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

כידוע, רבינו זכריה הרופא בנימוקיו על הרמב"ם בכת"י [הל' חמץ ומצה, פרק ח' הלכה כ', הובאו דבריו באגדתא דפסחא למרן שליט"א, דף שנ"ח] כותב, שמפסוק זה לומדים את עניין הבציעה על מצה ומחצה בכל שבעת ימי הפסח. ומי שבקי במנהגים, בעיקר אלו הם ההולכים בדרכו של מהרי"ץ זיע"א אבל לאו דווקא הם, מקובל אצלם מדורי דורות איש מפי איש, שלא רק שבליל הסדר בוצעים על מצה ומחצה, דהיינו שישנו 'לחם עוני' של פרוסה המצרפים אותה ל'לחם משנה' [עיין ברכות דף ט"ל ע"ב], אלא כך עושים גם במשך כל שבעת ימי הפסח. ומקור הדבר יוצא מתוך פסוק מפורש, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי. חז"ל דורשים במסכת פסחים [דף קט"ו ע"ב] מהמלים לֶחֶם עֹנִי, מה דרכו של־עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.

חז"ל בגמרא פסחים ובספרי [ראה, אות ל'], ובמכילתא [בא, פרשה י'], ובמדרש הגדול, למדו הרבה לימודים מפסוק זה, וזהו אחד מהלימודים. ישנם לימודים אחרים, או 'לחם שעונים עליו דברים הרבה', או 'פרט לחלוט ואשישה', או 'מה עני מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה', לפי פרוש רש"י והרשב"ם [שם] מפה לומדים, שצריך לאפות את המצה בזריזות. כמו שלעני אין פנאי, הוא בא רעב, ולכן הוא עוזר לאשתו לאפות. הוא אומר לה, את תאפי, ואני בינתיים אכין את התנור. כי אם היא תעשה זאת לבד, הדבר יקח הרבה זמן. ויש מפרשים, שמפה הלימוד, שהאדם בעצמו צריך להשתתף ולעסוק בעשיית המצה. דהיינו זהו חיבוב מצוה, 'הוא מסיק'. א"כ אנו גם מתנהגים כאילו אנחנו עניים.

 

אבל אני מדבר בעיקר על הלימוד, מה דרכו של-עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה. דהיינו, המצרים הביאו לאבותינו לאכול מצה. עוד לפני שיצאנו ממצרים, כבר היה מצה. הרי אנו אומרים בהגדה, הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא דנפקו מארעא דמצרים, כבר במצרים היו מצות. כיון שהמצה אינה מתעכלת מהר, רצו המצרים לחסוך מעצמם הוצאות, לכן נתנו לאבותינו לאכול מצה, שהיא שוהה הרבה זמן בבטן, אינה מתעכלת מהר, והאדם אינו מרגיש את עצמו רעב. אבל גם מבחינת הכמות, הם נתנו לנו בעניות. כלומר, גם מבחינת הלחם עצמו, וגם מבחינת הכמות, הם לא נתנו לחם שלם, אלא חצי, בדרך עניות ושַפלות, בדרך של בזיון. א"כ בכדי שנדע את המצב שהיה לנו, ש'עבדים היינו במצרים', לכן אנו עושים זכר לזה ע"י שפורסים את המצה למחצה. ואנחנו נוהגים כך בכל שבעת ימי הפסח, והדבר נלמד מהפסוק הזה, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כדבר האמור.

על עניין זה, ישנה לכאורה קושיא גדולה, וכבר עמד עליה רבינו שרירא גאון בתשובה [שע"ת סימן רכ"ב, אוצר הגאונים למסכת ברכות חלק התשובות דף פ"ט]. הוא כותב, שעניין 'לחם עוני' הוא רק בלילה, אבל ביום אסור לעשות כן, כיון שחייב 'לחם משנה'. הרי לפי הרבה קדמונים, התוספות במסכת ביצה מביאים בזה מחלוקת [עיין תוס' מסכת פסחים דף קט"ז ע"א ד"ה מה, ויש מביאים ראיה לזה ממסכת ביצה דף ל"ו ע"ב], האם ביו"ט ירד מָן, או שלא? והם נוקטים, שגם ביו"ט לא ירד מָן, כמו בשבת, והיה לחם משנה מערב יו"ט, לכן צריך שיהיה לחם משנה גם ביו"ט.

אומר רב שרירא גאון, שביום חייב שיהיה לחם משנה. זה לשונו, הלכה רווחת בכל מקום, שאין בוצעין בשבת ויו"ט, אלא על שני ככרות. ובליל פסח על אחת וחצי, והם כמו שתי ככרות משום לחם עוני. הוא אומר בדיוק הפוך ממה שאנו אומרים, לדבריו הפסוק אומר תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, 'עליו' היינו על הפסח, עליו אוכלים לחם עוני, וזה רק בלילה. א"כ לפי דבריו מפורש, שעניין לחם עוני הוא רק בלילה. אבל אנחנו אומרים, שזה גם ביום, בסעודת יום טוב, וגם בחול המועד.

אמנם לגבי חול המועד, רב שרירא גאון לא מתווכח. כי זה לא נורא, בלאו הכי אין דין של לחם משנה בחוה"מ, זהו אינו יו"ט, א"כ שיהיה כך או שלא. אבל ביו"ט עצמו, בַיום, לדבריו חובה שיהיה לחם משנה, שהרי כתוב במפורש תֹּאכַל עָלָיו. 'עליו' היינו, על קרבן פסח. הרי הפסוק אומר, לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, דורשת הגמרא [פסחים דף כ"ח ע"ב], לא תאכל הפסח, ועדיין חמץ קיים. מכאן למדנו, שביעור חמץ מן התורה הוא משעה ששית, מחצי היום שזה בסוף השעה הששית. מחצי יום, אסור שיהיה חמץ, שנאמר 'לא תאכל עליו', על קרבן פסח, 'חמץ'. ממשיך רב שרירא גאון ואומר, א"כ 'שבעה ימים תאכל עליו', היינו על הקרבן פסח, וזהו 'לחם עוני', ומתי זמן אכילת קרבן פסח? בלילה. הרי זמן אכילת קרבן פסח אינו במשך שבעת ימי החג, אלא רק בליל פסח.

אכן זאת מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא [ברכות דף ט' ע"א], רבי אליעזר אומר, שזמן אכילת קרבן פסח הוא עד חצות, ורבי עקיבא אומר שזה כל הלילה. הרמב"ם [הלכות קרבן פסח פרק ח' הי"ד], פסק כרבי עקיבא, אבל לפי הרבה ראשונים, הלכה כרבי אליעזר, שזמנו רק עד חצות, וכך אנו נוהגים, כפי שפסק מהרי"ץ. והרי אכילת מצה, נלמד מדין אכילת קרבן פסח, לכן אוכלים את המצות עד חצות, לאחר מכן לא יוצאים ידי חובה, חובה לאכלה עד חצות הלילה. בכל אופן, אומר רב שרירא גאון, כיון שעניין אכילת קרבן פסח צריך להיות רק בלילה, לכן גם הלחם עוני הוא רק בלילה.

נשאלת השאלה, כיצד אנו מסתדרים עם הסבר זה? הרי רבינו זכריה הרופא אומר, שמהפסוק שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי לומדים שצריך לשים מצה ומחצה בכל שבעת ימי פסח, ואילו רב שרירא גאון אומר בדיוק הפוך, בגלל שכתוב עָלָיו.

בסייעתא דשמיא, מצאנו שרב סעדיה גאון מפרש [בתפסיר כאן] בדיוק הפוך מרב שרירא גאון. דהיינו, בפסוק כתוב פעמיים 'עליו', לֹא תֹאכַל 'עָלָיו' חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל 'עָלָיו' מַצּוֹת, המלה 'עליו' הראשון והשני, אינם אותו הפירוש. רס"ג מפרש אותם בשני אופנים שונים. המלה 'עליו' הראשונה, הכוונה היא עמו. לֹא תֹאכַל עָלָיו היינו, לא תאכל ביחד עמו. אבל המלה 'עליו' השניה, הכוונה בסמוך לו. כמו שמצינו במשנה מסכת מנחות פרק י"א [דף צ"ו ע"א] שהמלה 'על', פירושה סמוך. לומדים זאת מהפסוק, וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה [במדבר ב', כ'], מתרגמינן 'ודשרן סמיכין עלוהי'. א"כ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, הכוונה בסמוך לו. דהיינו, הרי שחיטת הפסח היא בערב פסח, ואכילת קרבן פסח הוא בליל פסח, א"כ אחרי שחיטת קרבן פסח, 'שבעת ימים תאכל עליו מצות, כלומר בסמיכות לו, ומאז מתחילים שבעת ימי המצות.

היה הוה אמינא שנטעה בזה, כי הרי חג הסוכות הוא שמונה ימים, היינו חושבים שאולי שבעת הימים מתחילים רק לאחר היו"ט הראשון, או שהיינו חושבים שגם ערב פסח הוא בחשבון, ויכול להיות שכבר בערב פסח ישנה חובה לאכול מצה, כי כתוב 'שבעה ימים תאכל עליו', בזמן שחיטת קרבן פסח. מצד אחד אסור לאכול חמץ, 'לא תאכל עליו חמץ', אבל 'שבעת ימים תאכל עליו' היינו על הקרבן פסח, א"כ הייתי חושב שבערב פסח חובה מן התורה לאכול מצה. כך היינו חושבים. ולמעשה זה בדיוק ההיפך, כי בערב פסח אסור לאכול מצה, זאת תקנת חז"ל. לכן בכדי שלא נטעה בפירוש הפסוק, נתבאר לנו ש'עליו' פירושו מאחרי כן, בסמוך לו. כך פירש רס"ג, ולאחר שחיפשנו מצאנו שבעצם הדבר כבר כתוב במדרש חז"ל, מובא כך במדרש תנאים, וכן במדרש הגדול [דברים ט"ז, ג'], הם כותבים במפורש, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, בסמוך לו. אם כן חז"ל כבר עמדו על הפירוש הזה, וזאת ראיה וסייעתא טובה למנהגינו.

אפשר לפרש פירוש נוסף. כתוב בפסוק, וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לי"י אֱלֹד'יךָ צֹאן וּבָקָר, אבל קרבן פסח הרי אינו בא מהבקר, אלא מהצאן, וגם לא מכל צאן. אלא חז"ל דורשים [פסחים דף ע' ע"ב], צאן, זה פסח. ובקר, זו חגיגה. כך גם הוא התרגום, ותיכוס פסחא קדם י"י אלהך מן בני ענא, ונכסת קודשיא מן תורי. דהיינו, זבח השלמים, קרבן חגיגה, בא מהבקר. אבל קרבן פסח, שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה [שמות י"ב, ה']. א"כ יוצא שאפשר לפרש כי 'שבעת ימים' אינו חוזר על קרבן פסח, אלא על קרבן חגיגה המוזכר מקודם בפסוק.

יש אומרים, שזה מתחלק לשני הפסוקים. הפסוק הראשון, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, מדבר על קרבן פסח. והפסוק השני, וְזָבַחְתָּ פֶּסַח, אלו השלמים. א"כ אפשר לפרש ממילא את ה'עליו' הראשון, לֹא תֹאכַל 'עָלָיו' חָמֵץ, הכוונה על קרבן פסח. והפסוק שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, מדבר על קרבן שלמים, או קרבן חגיגה, שהם במשך כל שבעת ימי הפסח. למרות שלפי הדין, קרבן חגיגה הוא ביום הראשון, אבל יש לו תשלומין כל שבעה. אפשר להקריב את קרבן החגיגה בכל שבעת ימי הפסח. השלמים כמובן נאכלים לשני ימים ולילה אחת, אבל אפשר אחר כך להשלים זאת. לפי זה יוצא שהסברנו את עניין 'שבעת ימים', וגם המלה 'עליו' מדוייקת.

אבל פה, קפצה עלינו קושיא גדולה, דוקא מאחד מחכמי תימן שערער על דבר זה [הובאו דבריו באגדתא דפסחא פרי עץ חיים, דף ש"ס]. הוא טען, שאסור לעשות דבר כזה, וכבר ידעת שאין אנו למדים הדינים מפשטי הפסוקים בלבד, לפי שזוהי שיטת המינים. כך טוען אחד מחכמי תימן הראשונים, שכתב השגה על דברי רבינו זכריה הרופא בנד"ד. הוא אומר, כיצד סלקא דעתך? הרי אין לדין זה שום מקור בספרי חז"ל, אין הלכה לבצוע בכל שבעת ימי הפסח על מצה ומחצה.

הרי כידוע, בכל שבעת ימי הפסח, אנחנו בוצעים על מצה וחצי. שמים את הפרוסה על השלימה, ובוצעים. לא רק בליל הסדר, אלא בכל שבעת ימי הפסח. זהו המנהג של המדקדקים הבקיאים במנהגים, מנהג של תלמידי חכמים, וכפי שאמרתי, בפרט אלה ההולכים לפי שיטת מהרי"ץ, כולם הסכימו על כך. מי שיראה על כך באריכות בהגדה של פסח [פרי עץ חיים]. א"כ לוקחים שתי מצות, עדיף לא לקחת מצה הפרוסה מראש, אלא לקחת שלימה ולבצוע אותה לפני הברכה, שיהיה היכר ופרסום. כך מהרי"ץ מסביר. גם בליל הסדר הדבר כן, שהרי הבציעה היא בשעת הברכה. כותב מהרי"ץ, ויותר נראה לרבינו הרמב"ם להמתין מלחלקה עד כאן, לפרסומי מילתא טפי בשעת הברכה והאכילה [אגדתא דפסחא, סדר מוציא ד"ה מה שכתב]. דהיינו, אל תיקח ממה שכבר פרוס, כי אז הדבר נראה שכך במקרה יצא, כיון שאין לך אז אתה לוקח זאת. לכן תיקח שתים שלימות, ותפרוס אחד מהם, את החצויה תשים למעלה ואת השלימה למטה, ואז תבצע משתיהם. זהו המנהג העיקרי, ועושים כן בכל סעודה וסעודה לפני שמברכים המוציא לחם מן הארץ.

טוען אותו החכם, שאסור לעשות דבר זה, כיון שאתה לומד דין מהפשט של־פסוק, ואין לכך שום מקור בחז"ל. אתה רוצה לחדש דין לפי פשט הפסוק, זוהי שיטת המינים, כמו הצדוקים והבייתוסים, רח"ל. כיצד אתה מפרש פסוק ומוציא ממנו הלכה?

ענינו על כך בס"ד באגדתא דפסחא פרי עץ חיים, כתבנו שזאת אינה קושיא. כיון שהמינים, אינם מפרשים כלל את הפסוק 'לחם עוני', 'מה דרכו של־עני בפרוסה'. זה הרי אינו פשט הפסוק. כל העניין הזה, לתלות זאת לכל שבעת ימי הפסח, מתחיל רק לפי דברי חז"ל. ויתירה מכך, התברר שהצדוקים בכלל מפרשים את הפסוק 'לחם עוני', לא כתורה ולא כמצוה. הם אומרים שהפירוש הוא, לחם שעורים, שזהו לחם עניים, ולא לחם העשוי מחטה. לפי שיטתם ושטותם, אם עושים מצה מחטים, לא יוצאים בה ידי חובה, כיון שצריך לחם עוני, שזהו לחם של שעורים. א"כ אנחנו בכלל לא בקו שלהם.

דבר שני, כנראה גם יש מקור לכך, שהצדוקים פירשו שהכוונה היא לא לשים מלח במצה. כך נראה מדברי רבינו יונה. כותבים תלמידי רבינו יונה בתיקון חג הפסח [ירושלם ה'תשנ"ז, דף מ"ד], המצה של־מצוה שמברכין עליה בליל הסדר, צריכה להיות נילושה במלח, ככל העיסות. להוציא מלב העם הדעות המשובשות, שהם אומרות שצריכה להיות בלא מלח. משום לחם עוני, וזהו שיבוש גדול ודברי שטות וכו', וכן הורו הגאונים. הרי כידוע, אבותינו נהגו לשים מלח במצה של־מצוה. אמנם בזמנינו במצות שבהכשר שלנו הרשמי איננו עושים זאת, כיון שההכשר הוא לכלל הציבור, בד"צ פעולת צדיק. ובשו"ע כתוב [סימן תנ"ה ס"ה], נוהגים שלא ליתן מלח במצה. אבל מי שבאופן פרטי רוצה להוסיף מלח למצות הרכות, בודאי רשאי לעשות זאת. בכל אופן, מה שאבותינו נהגו בעבר לתת מלח במצה, זה מתאים לשיטה הזאת, שהמלח אינו מחמיץ, וזהו לא חסרון כלל ב'לחם עוני'. כי ישנם כאלה שאמרו, אם אתה שם מלח, זה לא לחם עוני. מי אמר זאת לראשונה? המינים. כנראה אליהם הוא רומז כאן, 'דעות המשובשות'. כך חשבתי לתרץ, וזהו מה שכתבתי שם.

אבל התבוננתי שוב, וראיתי שזה לא מספיק. דהיינו, החכם הזה לא טען שכך המינים 'מפרשים', אלא הוא אמר, לפי שזוהי 'שיטת המינים'. כלומר, הדרך הזאת, לפרש פסוק באופן שאין לו מקור בחז"ל, זוהי שיטת המינים. ועל ערעור זה, לא ענינו כלום. לכן ברצוני להביא פה כמה ראיות מהראשונים, שלמדו הלכות מן הפסוקים, למרות שאין לכך שום מקור בחז"ל.

ראש וראשון לכך, הוא הרא"ש. כותב רבינו אשר [הלכות ס"ת, סימן א'], שבזמן הזה, מצות כתיבת ספר תורה היא לכתוב ספרי משנה וגמרא ופוסקים. זאת המצוה. מהיכן למד זאת הרא"ש? הרי אין הלכה כזאת בגמרא ולא בשום ספר מספרי חז"ל? על פי הגמרא בסנהדרין [דף כ"א ע"ב], מצוה על כל אדם לכתוב ספר תורה, שנאמר וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם [דברים ל"א י"ט], מכאן למדנו שישנה מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב לו ס"ת. 'השירה הזאת' היינו, התורה שכתוב בה את שירת האזינו. כך הגמרא לומדת. א"כ מאיפה מוליד הרא"ש הלכה, שבזמן הזה, המצות עשה היא לכתוב ספרי משנה וגמרא ופוסקים. אומר הרא"ש, תראה מה כתוב בפסוק, וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, המטרה כדי ללמד. הדורות הראשונים למדו מתוך ספר תורה, אבל הדורות האחרונים לומדים מתוך ספרי המפרשים. א"כ לאחר שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, למדנו מכך שלכתוב את ספרי המפרשים והפוסקים וכל הספרים שלומדים בהם, זוהי המצות עשה של כתיבת ספר תורה.

דבר נוסף, אומר רבינו אפרים ומביאו החיד"א [נחל קדומים, פרשת קדושים], שהרי יש דין לעמוד לכבוד אדם זקן, כמש"נ מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן [ויקרא י"ט ל"ב], זקן זהו תלמיד חכם. אבל אם אותו זקן נכנס למקום שבו כולם יושבים, קשה לו לעמוד ואין לו מקום ישיבה, מצוה שתקום ותתן לו את מקומך בכדי שהוא ישב. מניין לו זאת? הרי אין הלכה כזאת. ההלכה היא, לעמוד בפניו ולכבד אותו, אבל אין הלכה שצריך לתת את המקום שלך. אולי זהו מצד גמילות חסד. אבל רבינו אפרים אומר, שזה פירוש הפסוק מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, תיתן לו את מקומך בכדי שישב שם. את דין זה למד רבינו אפרים מהפשט של הפסוק, למרות שהדבר לא כתוב בספרי חז"ל כלל ועיקר.

דבר נוסף, מפורסמת שיטת מהר"י קולון [שו"ת מהרי"ק, שורש קס"ז], והסכימו לו כל הפוסקים, שאשת איש שזינתה מחוסר ידיעה, לא ידעה שהדבר אסור, חשבה שמותר לה להיות עם מישהו אחר מבלי לקבל גט מבעלה. מה הדין? היא לא ידעה שזה אסור, הוכח באופן ברור שהיא לא ידעה, א"כ מה מאשימים אותה? אומר מהרי"ק, שהיא בכל זאת אסורה לבעלה, משום שכתוב בפסוק, אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה "בוֹ" מָעַל [במדבר ה', י"ב], לא כתוב ומעלה מעל בה', אלא כתוב וּמָעֲלָה בוֹ, דהיינו בבעלה, והרי בבעלה היא בודאי מעלה. אמנם היא לא מעלה בה', כי היא חשבה שזה מותר, אבל בבעלה היא מעלה. א"כ מהרי"ק למד דין, מפשט של פסוק, אע"פ שאין לכך שום מקור בחז"ל.

ממילא אותו הדבר בענייננו, אם אנו אומרים שפשט הפסוק 'לחם עוני' הוא, שצריך לקיים את דין זה של שלימה ופרוסה במשך שבעת הימים, א"כ בודאי שיש לכך בסיס. ורואים בראשונים, שהם הוציאו הלכות לפי הפסוקים, למרות שהדברים לא מוזכרים בחז"ל, אבל עכ"פ גם לא כתוב הפוך מכך.

ישנו חידוש הרבה יותר גדול, אפילו תמוה, שכותב רבינו חיים אבן עטר בפירושו עה"ת בפרשת כי תשא, גם שם הוא למד מפסוק הלכה מחודשת מאד, אבל זה כבר נגד חז"ל, וזאת תמיהה גדולה, כיון שגם הוא לא מסכים לכך שאפשר לפרש פסוק כנגד חז"ל. יש על כך באחרונים תירוצים דחוקים. הפסוק אומר, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם [שמות ל"א ט"ז]. הוא אומר שהפירוש כך, אדם שהוא רח"ל חולה שיש בו סכנה, כשאתה מחלל עליו שבת בשביל פיקוח נפש, אתה צריך לדעת מעכשיו כמה זמן הוא יחיה. אם הוא יחיה כמה שעות, אסור לחלל שבת. ואפי' אם יחיה עוד כמה ימים, אבל לשבת הבאה הוא בודאי לא יחיה, מביאים מומחים האומרים שאפי' אם תרפא אותו הוא לא יחזיק מעמד עד השבת הבאה, אומר רבינו חיים בן עטר זיע"א שאסור לחלל עליו את השבת. והטעם, משום שכתוב וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. דהיינו, מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, בתנאי שעל ידי זה הוא ישמור שבת אחת לפחות. אבל אדם זה, שלא יגיע לשבת הבאה, אסור לחלל עליו את השבת. כך הוא כותב, והדבר הפלא ופלא. כי הדין הוא ברור ומוסכם שמותר לחלל שבת, אפילו לחיי שעה. כדאיתא ביומא דף פ"ג ע"א ובכל הפוסקים. עד היום, לא ראיתי תירוץ מרווח על דבריו, התירוצים שאמרו דחוקים מאד. אבל כך הוא כותב, אדם שמחללים עליו שבת לצורך פיקוח נפש, זה דוקא בעבור אדם שישנו בגדר עמוֹד לעשות את השבת. אבל במי שודאי לא יקום באותה שבת, ולא יגיע לשבת אחרת לשמרו, הגם שרפואות אלו יועילו לו לשעות או לימים, אין לחלל עליו שבת. יוצא שהוא המציא דין, על פי פשט של פסוק שאין לו שום מקור בחז"ל, ומכאן ראיה לשיטה ולדרך הזאת. אבל במקרה זה הדבר אפילו נגד חז"ל, ואכן בודאי שהדבר צריך עיון גדול.

אולם על מה שאנו מדברים, על 'לחם עוני', אין לכך שום סתירה מדברי חז"ל, וכך אבותינו נהגו בכל הדורות. ואם רואים שרב שרירא גאון היה צריך לכתוב ההיפך מכך, משמע שכבר מזמן הגאונים, שיטה זאת היתה ידועה, למרות שהוא בעצמו לא הסכים עימה.

דהיינו, יש הבדל גדול בין שיטת המינים, לשיטה שעליה אנו מדברים. שיטת המינים, הדרך שלהם היא, לקעקע את הדת, להגיד ההיפך ממה שאמרו חז"ל. אבל אנחנו אומרים רק על פי תורה שבעל פה, אולם מוסיפים דברים, וזהו בעצם כבוד ותפארת לתורה. כלומר, נכון שבחז"ל לא כתובה הלכה זאת, אבל זאת בכדי להראות, שאפילו פשט הפסוק, הדבר נכון. שאין בתורה דבר שהוא לבטלה, וניתן ללמוד דינים מהפסוקים, אפילו שבעצם דינים אלו אינם מפורשים. אבל כיון שאינם סותרים, הדבר בהחלט יכול להילמד.

 

דוגמא לדבר זה יש להביא ממה שכותב הרדב"ז, רבינו דוד בן זמרה בספרו מצודת דוד [מצוה תע"ג], שם גם הוא כותב חידוש גדול מהפשט של פסוק. התורה אומרת בפרשת משפטים, עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן, [שמות כ"ב, כ"ד], כידוע הגמרא אומרת [בבא קמא דף פ"ג ע"ב] שהעונש הוא בממון. דהיינו, זה לא שמי שהוציא עין לחבירו, יוציאו גם לו עין. בגמרא בתחילת פרק החובל יש שני עמודים של ראיות, שהדבר אינו יכול להיות כפישוטו, אלא הכוונה היא לממון. והרמב"ם מוסיף וכותב [הלכות חובל ומזיק, פ"א ה"ו], וכולן הלכה למעשה בידינו, וכזה ראו אבותינו דנין, בבית דינו של־יהושע, ובבית דינו של־שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו. א"כ אומר הרדב"ז, אבל למה כתוב בתורה 'עין תחת עין'? אמנם הפירוש הוא שזה בממון, יש הרבה הוכחות וראיות לכך, אבל לפי הפשט, למה כתוב 'עין תחת עין'? אומר הרדב"ז, שדבר זה מתקיים גם כפישוטו. דהיינו, בגלגול הבא, הנחבל שהוציאו לו את העין, יחזור להוציא את העין לזה שהוציא לו את העין. אכן יהיה 'עין תחת עין', הוא יחזור בגלגול ויעשה לו את הצער שגרם לו החובל, מדה כנגד מדה. לכן התורה כתבה זאת כך, כי גם הפשט הוא אמיתי, יתקיים 'עין תחת עין' ממש, ע"י שיחזור ויעשה לו זאת.

 

אם כן אנו רואים, שגם מנהגינו זה מיושב הדק היטב.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[21-25]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
עבור לתוכן העמוד