-
חג שבועות
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
פעולת צדיק
ישיבת פרי עץ חיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ת"ת עטרת חיים
ארגון ובנה
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מנויים לחיים
מועדי השם
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
269 אורחים

מדוע אין נפילת פנים עד י"ב בסיון, ומדוע אין נפילת פנים בכל חודש סיון

    
מספר צפיות: 5573

מדוע אין נפילת פנים עד י"ב בסיון, והכנה לקראת חג השבועות

 

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א במוצש"ק במדבר התש"ע

 

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. בחדש השלישי ביום ר"ח סיון. באותה שנה ר"ח סיון היה ביום ראשון, מתן תורה היה בשבת. נהגו בכל תפוצות ישראל שלא נופלים על פניהם בימים אלו, וממילא אנחנו גם לא אומרים למנצח יענך, ובהוצאת ספר תורה אין אומר החזן אל ארך אפים, כי זה נקרא וידוי, עד שבועות. יש נוהגים עד י"ב סיון, וכך המנהג שלנו, ועוד קהילות. גם האשכנזים בא"י, אבל בחו"ל הם לא נהגו כך. הרמ"א אומר עד שבועות. בכל אופן בדרך כלל היום רובם ככולם נוהגים, שעד שנים עשר בסיון לא נופלים על פניהם, בגלל שהימים האלו שלפני חג השבועות הם ימי הכנה למתן התורה. דהיינו, הקב"ה ציווה את משה רבינו ע"ה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. ביום  הראשון שבאו למדבר סיני עדיין היו טרודים, לכן נתן להם לנוח ביום הזה, וביום השני התחילו שלשת ימי הגבלה. כי הרי אם ר"ח סיון היה ביום ראשון, התורה היתה צריכה בעצם להינתן בששי בסיון, וכך אמנם אמר הקב"ה למשה רבינו, וקדשתם היום ומחר, שני ימים. אבל משרע"ה הוסיף יום אחד מדעתו והסכים איתו הקב"ה. יש בזה סיבות ועניינים למה משה רבינו הוסיף, בכל אופן אם הקב"ה הסכים איתו, ודאי שאנחנו מבינים שיש לזה סיבות הכרחיות וחשובות. ולמעשה חג מתן תורה לדורות, נקבע לפי מה שהיה צריך להיות, בששי בסיון. א"כ הימים שלפני מתן תורה הם ימים מקודשים, ימים של הכנה למתן תורה.

בימים שאחרי חג השבועות, אנחנו ממשיכים לא ליפול על פנינו, והסיבה היא כי לחג השבועות יש תשלומין כל שבעה. הרי בביהמ"ק היו מקריבים קרבנות בחג שבועות, והיתה אפשרות לתשלומין אחרי חג השבועות, אסרו חג ועוד חמשה ימים, ביחד ששה. א"כ ששה ועוד ששה, יוצא עד י"ב בסיון. ביום שלשה עשר יש מחלוקת. יש אומרים שכן, תלוי בספיקא דיומא, אבל למעשה נוהגים רק עד שנים עשר. שנים עשר ועד בכלל, ובשלשה עשר כבר עושים נפילת פנים. [המשך ביאור עניין זה במוצש"ק נשא ה'תש"ע]

בעל ספר חמדת ימים כותב דברים מעוררים מאד על הנושאים האלה. לפעמים יש כאלו שהתרגלו לקיים הלכות בצורה כ"כ יבשה. נפילת פנים, טוב, מאי נפקא מינה? בימים האלו לא נופלים? בסדר. הספד לא מספידים? בסדר. זה הכל. אבל בעצם מה זה אומר. לפיכך אנחנו חייבים להתקדש ולהיטהר עצמנו בכל שנה ושנה בקרב הימים האלו. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור להעמיד גילולי טומאת זוהמת הנחש אשר נתן בנפשותינו את שכָבתו ותטמא בה את נפשותינו והולדנו כחות הטומאה באשמותינו רח"ל, וכו' וכו'. תשמעו דבר מעניין, ותמיד בקרב הימים האלה לא ימוש מנגד עיניו לחשוב במעמד הר סיני. בימים האלה צריך כל יהודי לחשוב ולצייר לעצמו את ההכנה וכל מה שהיה במעמד הר סיני. ויצייר בשכלו איך היו ישראל בטהרה ופרישות בהיותם ניצבים נגד ההר מול האלד'ים. הרי כתוב אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, אומרים המפרשים שעצם הקירוב להר סיני היה בזה טהרה וקדושה. באימה וביראה ברתת ובזיע, מפני אשר ירד עליו ה' ברבבות מלאכים, ומשה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים היה בקרב אלה הימים השכם והערב בין המלך ובין העם, לקבל תשובתם ולהביא את הדברים אל האלד'ים, מתעלסים באהבים. כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. כי ע"י זכרון זה, יעלה מורא על ראשו, ויראה ורעד יבא בו להתקדש עצמו במותר לו, להראות בעצמו כאילו הוא עומד במעמד ההוא, ולא יפנה ימין ושמאל בעסקי העולם הזה. ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי, מר"ח סיון עד יום הששי, אף כי אין דרכו בכך ביתר הימים. וכך נהגו רבים מתלמידי הרב זלה"ה. אם כן, זו המשמעות. הרי אנחנו אומרים נותן התורה, לא אומרים נתן התורה בלשון עבר, אלא נותן, מקבלים את התורה כל פעם מחדש. לכאורה כבר היה מתן תורה, וכי יש תורה חדשה? אלא, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. דהיינו, מי שמרגיש שעומד להיות קבלת התורה, פירושו שעכשיו הוא מקבל כביכול תורה חדשה, זה לא מה שהיה. עד עכשיו למדתי וידעתי, אבל מעכשיו אני לומד בהרגשה של התחדשות קבלת התורה.

 

 

המשך ממוצש"ק נשא התש"ע

נוהגים שלא ליפול על פניהם עד שנים עשר בסיון, ועד בכלל. בשלשה עשר כבר נופלים, למרות שיש דעות שלא ליפול. אבל מתחילת חודש סיון עד שנים עשר בו, לא נופלים. דיברנו בשיעור שעבר [מוצש"ק במדבר ה'תש"ע] על הסיבה, מדוע מר"ח עד שבועות לא נופלים. המג"א כותב בסימן תצ"ד בגלל שבימים אלו קידש הקב"ה את ישראל שיתכוננו לקראת מתן תורה. זו גמרא במסכת שבת דף ח"פ עמ' א', ת"ש, רבי יוסי אומר בשני עלה משה וירד. בשלישי עלה וירד. ברביעי ירד ושוב לא עלה. דהיינו, ביום הראשון, ר"ח סיון, הגיעו למדבר סיני, כמו שכתוב 'בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני'. ביום השני משה רבינו עלה, והקב"ה אמר לו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', וירד משה באותו היום לומר זאת לבנ"י. א"כ הימים האלה מקודשים כהכנה לקראת מתן תורה, ולכן בימים אלו אנחנו לא נופלים על פנינו.

גם אחרי חג השבועות אנחנו לא נופלים על פנינו, אבל זה לא מוסכם לפי כל הדעות. האשכנזים בחו"ל כן נופלים על פניהם. ואמנם מרן בשו"ע, התעלם מזה בכלל, הוא לא הביא בשו"ע את העניין הזה של חודש סיון. לפי מרן משמע שנופלים על פניהם כרגיל. בבית יוסף אמנם הוא מביא זאת, אבל לא העלה את הדבר בשו"ע. הרמ"א כן כותב את זה, והדבר נהוג גם אצל הספרדים וגם אצלינו, שלא נופלים על פנינו, למרות שזה לא מובא, לא ברמב"ם ולא בשו"ע. מאחר שנפילת אפים רשות, לכן על כל סיבה קטנה אפשר לדחות אותה. דהיינו, לא חייב שתהיינה ראיות לכך, או איזו סיבה חשובה מאד. יש הרבה ימים שכתובים בשו"ע שאין בהם נפילת אפים, אפילו שהטענות לדחות לא כ"כ חזקות ולא מבוססות, לא מדינא דגמרא, אבל כיון שנפילת אפים רשות, לפי הראשונים וכמו שכתב רב נטרונאי גאון, לכן זה נדחה בקלות. כגון, במנחה בין השמשות לא נופלים, אפילו שיש מחלוקת בזה בין מגן אברהם לטורי זהב, ויש כאלה שכן נהגו ליפול. לפי שתילי זתים ומהרי"ץ נופלים על פניהם אפילו בבין השמשות, כשכבר שקעה השמש, אבל העולם לא נוהג כך, כיון שיש אומרים שלא ליפול וגם שזה רשות, לכן דחו את זה.

א"כ מה הסיבה שאחרי חג השבועות לא נופלים על פניהם. ביארנו בס"ד שהטעם בגלל שיש תשלומין לקרבנות החג עד שבעה ימים. לכן מיום ששי בסיון, עד שנים עשר, שבעה ימים שיש בהם תשלומין לקרבנות, לא נופלים. טעם זה מפורש בפוסקים, וכל האחרונים מביאים אותו.

מצאתי חידוש שרבינו יצחק ונה זצ"ל כותב בפירוש שלו על התכלאל בכת"י. טעם אחר. הוא מביא את רשימת הימים שבהם לא נופלים על פניהם. בתחילה הוא כותב, וכל יום נופלים על פניהם אחר עמידה שחרית ומנחה. אגב, הוא לא התייחס כאן למציאות שאנחנו רואים היום אצל התימנים, שנוהגים לא ליפול על פניהם בתפילת מנחה. יש כאלו שאפילו כשמתפללים מבעוד יום, גם כאשר עוד לא שקעה החמה, אפילו מתפללים כמה שעות לפני השקיעה אינם נופלים. כי התרגלו שבמנחה אין נפילת אפים. אבל אין זה נכון. רק אם כבר שקעה החמה אנחנו אומרים שמאחר ויש מחלוקת בין מגן אברהם לטורי זהב, ממילא יש סיבה לדחות. אבל כשמתפללים לפני השקיעה, אין שום סיבה לא לעשות נפילת פנים. צריך ליפול, כי סוף סוף זו תקנת חז"ל, רק שזה לא מעכב.

אומר מהרי"ו, ואלו הימים שאין בהם נפילת פנים לא שחרית ולא מנחה, ואין אומרים בהם תחינה, ולא יענך ה' ביום צרה. שבתות, ר"ח, וימים טובים, כל ימי ניסן, מר"ח סיון עד ארבעה ימים אחר העצרת, ערב ר"ה ור"ה, מערב כיפור ועד סוף תשרי, חנוכה ופורים וכו'. אח"כ הוא מביא את הימים שרק במנחה לא נופלים, ערב שבת, ערב יו"ט וכו'. מה הסיבה לימים שבהם לא נופלים על פניהם, הוא אומר כך, הנפילה היא מורה על המות ועל הדאוה שבלב, ועל הצער, לפיכך בימים טובים ובימי השמחה אין נופלים על פניהם, לפי שאין מעוררין הדין בימי השמחה, וגם שלא להעניש אויביו ביום שאינו נעשה לכך. הרי ידוע המעשה שמובא בפרק הזהב (ב"מ נ"ט ע"א), אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי, אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה, קום, קטלתיה לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. בגלל שביקש רבי אליעזר שמידת הדין תפגע בו, רבן גמליאל נפטר. א"כ ח"ו אפשר להעניש את האויב שלו ע"י נפילת פנים, לכן בימים האלו של שמחה, אין הדבר מתאים.

ממשיך מהרי"ו ואומר, ונמצאת השמחה נהפכת לאבל וכו'. לפיכך בימי ניסן אין שם נפילת פנים, שבו נגאלו ובו אנו עתידין להיגאל. חוץ מטעם הפשוט, שבו הקריבו הנשיאים וכו'. ומר"ח סיון וכו', מה הסיבה, מפני כבוד התורה לפניה ולאחריה. זהו טעם חדש. בכל הספרים שעיינתי לא מוזכר הטעם הזה, ונראה כי הוא טעמו מעצמו. הוא לא התייחס בכלל לעניין הקרבנות. וגם הטעם שהוא כותב, מפני כבוד התורה לפניה, זה לא בדיוק הטעם שאומר המג"א מפני שבמעמד הר סיני קידשו את עם ישראל, אלא טעם אחר, מפני כבוד התורה לפניה. ולאחריה זה ודאי לא כמו טעם התשלומין לקרבנות, אלא מפני כבוד התורה צריך להיות ימים של שמחה לפני ואחרי.

א"כ מתי לא נופלים, הוא אומר ארבעה ימים אחרי שבועות. לכאורה זה לא מה שבד"כ מובא בספרים עד שנים עשר. אבל יכול להיות שהוא עשה חשבון כזה, הרי שבועות בששי בסיון, ובחו"ל יש יום טוב שני של גליות שבו בלא"ה אין נפילת פנים, אח"כ אסרו חג זה עוד יום, א"כ הגענו כבר ליום השמיני. נשאר תשיעי, עשירי, אחד עשר ושנים עשר, אלו הם ארבעת הימים. יוצא שכוונתו ארבעה ימים ללא נפילת פנים חוץ מיו"ט, כי בהם בלאו הכי מצד יו"ט לא נופלים. כמו לפני כן, הרי ארבעה ימים לא נופלים לפני חג השבועות, א' בסיון לא נופלים, לא בגלל שזה חודש סיון, אלא בגלל שכל ר"ח לא נופלים. א"כ מה נשאר לנו, שני בסיון, שלישי רביעי וחמישי, אלו הם ארבעה ימים לפני שבועות שלא נופלים מפני כבוד התורה. דהיינו, הימים שבלאו הכי לא היינו נופלים בהם, אינם נכנסים לחשבון.

 

 

מתי יבנה בית המקדש, וישוב הסתירה בין המדרשים בעניין זה

הטעם הזה שהוא אומר פה, למה בימי ניסן לא נופלים, גם הוא לכאורה מחודש. מפני שבו נגאלנו ובו אנו עתידין להיגאל. מה המשמעות, הרי זו גמ' ידועה שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. אבל השאלה מתי בניסן, בהתחלה או בסוף. וזה, הוא אומר, חוץ מהטעם הפשוט שהקריבו הנשיאים בשנים עשר הימים הראשונים, והואיל ויצא רוב החודש בשמחה לכך אין נופלים בו. אני חושב שכתוב פה דבר חשוב מאד שעמדו עליו עוד כמה אחרונים. הסיבה העיקרית היא, מפני שבו אנו עתידין להיגאל.

החיד"א בפירושו על מסכת סופרים, מביא בשם ר' אלעזר מקרקא בעל מעשה רוקח, שחנוכת בית המקדש לעתיד לבוא, תהיה בימים שבין פסח לר"ח סיון. הוא עושה חשבון נפלא מאד. כתוב בגמרא במסכת ר"ה דף ל' ע"א מהרה יבנה בית המקדש, מתי יבנה, הגמ' אומרת בחמישה עשר או בליל ששה עשר. שואלים, איך יתכן שביום טוב בלילה יבנה בית המקדש? הוא עושה חשבון כזה. הרי הכלל הוא, שבית המקדש לא נבנה כל זמן שלא נמחה זרעו של עמלק. כתוב 'כי יד על כס יה', כיון שנמחה זרעו של עמלק אפשר לבנות את בית המקדש. מתי נמחה זרעו של עמלק, אומר הזוהר הקדוש שזה יהיה בערב פסח. על זה יש לנו תאריך מדוייק. אמרו בזוהר הקדוש גם בתיקונים, שמחיית עמלק תהיה אור לארבעה עשר. ממילא נמחה זרעו של עמלק, ואפשר לבנות את בית המקדש בפסח עצמו. אם בית המקדש בנוי, צריך לעשות חנוכת המקדש, והרי בפסח אי אפשר לעשות את החנוכה, כי אין מערבין שמחה בשמחה. אלא, כמו ששלמה המלך עשה את החנוכה אחרי כן כדי לא לערב שמחה בשמחה, גם אנחנו נעשה את חנוכת בית המקדש בימים שאחרי, בין פסח לר"ח סיון. ממילא יוצא יפה הטעם שהוא כותב, שאין אומרים נפילת פנים בימים אלו כי בניסן עתידין להיגאל. לכאורה הטעם הזה יותר טוב מהטעם השני שכיון שיצא רוב החודש בקדושה. כי זה הוא טעם קצת קלוש, לא כל כך נוח. אבל הטעם הנזכר הוא טעם חזק, בגלל שלעתיד לבוא הימים האלו יהיו ימי שמחה וגאולה של בנין בית המקדש, לכן אנחנו לא נופלים על פנינו.

 

דיברנו בעבר [מוצש"ק אמור ה'תש"ע] לגבי יום ל"ג בעומר האם הוא יום פטירת רשב"י. הבאנו שיש ויכוח בספרים בענין זה, ואמרנו שזה נראה לנו נכון, לפי מה שמובא בחמדת ימים בשם ספרי הקדמונים שזהו אכן יום פטירת רשב"י.

יש דבר נוסף שלא אמרנו, והוא קשור למה שאנחנו מדברים עכשיו. המושג הזה שרשב"י אמר להאר"י כי זהו יום שמחתינו, לכאורה יש בזה רמז. יום שמחתינו לא רק בגלל שזה יום ההילולא שלו, אלא שזה יהיה גם יום שמחה בבנית בית המקדש לעתיד. לכאורה יש ראיות ג"כ שזה צריך להיות בחודש אייר. כי בית המקדש הראשון נתייסד בחודש אייר, וגם בית המקדש השני נתייסד בחודש אייר, כמו שכתוב בספר מלכים שזה היה בחודש זיו, וגם בספר עזרא כך כתוב. א"כ לכאורה כך יהיה גם בבית המקדש השלישי. אלא מאי, כנראה זה תלוי במחלוקת הידועה בין הרמב"ם לרש"י איך יבנה בית המקדש השלישי, האם הוא ירד מן השמים, או שהמשיח יבנה אותו. הרמב"ם כותב שהמשיח יבנה את ביהמ"ק השלישי. רש"י כותב במסכת סוכה דף מ"א סוף ע"א שבית המקדש השלישי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים. במדרשי חז"ל יש מקומות שאמרו כך, ויש מקומות שאמרו כך, אבל בד"כ ברוב המקומות כתוב כמו הרמב"ם. רש"י מבין את הדברים כפשוטן שבית המקדש ירד מן השמים בנוי ומשוכלל, לא צריך לבנות כלום, ירד מוכן דרך נס ויושב על מקומו. לפי הרמב"ם המשיח בונה אותו באופן טבעי. ממילא, לפי דעת רש"י, שבית המקדש ירד מהשמים, מובן שזה יבנה ביום אחד. א"כ הוא יתייסד ביום שמונה עשר באייר שהוא ל"ג בעומר. ראיתי שפרסמו בשנים האחרונות דבר חידוש. התברר שכשלש מאות שנה אחרי חרבן בית המקדש היתה תכנית לבנות את בית המקדש. יוליוס קיסר נתן רשות ליהודים לבנות אותו מחדש. ונמצא כתוב שהיה כוונה לייסד אותו בשמונה עשרה באייר. למה, כנראה היה להם קבלה ליום הזה. כמו שבית המקדש הראשון היה באייר וגם בית המקדש השני, אז גם השלישי. א"כ איך זה מסתדר עם מה שאמרנו שהחנוכה תהיה בניסן.

אלא, שלפי הרמב"ם, הסובר כי המשיח הוא שיבנה אותו, יכול להיות שהכוונה שהוא יתייסד, דהיינו התחלת הבנייה, תהיה בי"ז באייר, אבל סוף הבנייה תהיה בפסח שנה הבאה, והחנוכה שלו תהיה בין פסח לר"ח סיון. זה יקח כמה חדשים. אבל כל זה לפי הרמב"ם שהמשיח הוא שיבנה אותו.

בכל אופן, הדבר כתוב מפורש במסכת סופרים פרק כ"א הלכה ב', למה אין מתענין בחודש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, שנים עשר נשיאים הקריבו קרבנותיהם בשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, כל אחד עשה ביומו יום טוב, לכן לעתיד לבוא עתיד המקדש להיבנות בניסן, לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש. דהיינו, כמו שהמשכן הוקם בחודש ניסן, גם ביהמ"ק השלישי יבנה בחודש ניסן.

א"כ נוכל לומר, שגם אם הכוונה שירד בנוי ומשוכלל מן השמים כדעת רש"י, זה יסתדר. כי כמו שכתוב במשכן, 'הוקם המשכן' הוקם מאליו, והכוונה שם על עצם ההקמה, כי משה רבינו לא יכל להקים ולהעמיד אותו על עמדו, אבל כל הכלים וכל הדברים נעשו כבר ע"י בצלאל וכל איש חכם לב, לקח זמן עד שעשו אותו, א"כ אותו דבר יהיה גם בביהמ"ק לעת"ל. ממילא הדבר מסתדר, ולא מחייב שהתאריכים סותרים.

 

המשך מאותו עניין ממוצש"ק בהעלותך התש"ע

 

שלשה טעמים מדוע נופלים על פנינו בחודש סיון

ישנה שאלה בספרים, מה נשתנה חג שבועות משאר רגלים. סוכות שבעה ימים, אח"כ שמיני עצרת. פסח שבעה ימים. חג שבועות, רק יום אחד. לכאורה, זמן מתן תורתינו, הדבר הכי חשוב לעם ישראל, היה צריך להיות אולי יותר, ולפחות אותו דבר. אבל שיהיה פחות, אפילו לא חצי, רק יום אחד. מדוע?

לשאלה הזאת יש הרבה תשובות. או שחג שבועות נקרא עצרת של חג פסח, כמו שיש שמיני עצרת שסוגר את חג הסוכות. וישנם עוד תירוצים אחרים, בדרכים שונות אחת מהשנייה.

אינני יודע אם זו שאלה כ"כ קשה, כי הרי מה כבר יכולנו לעשות שבעה ימים בחג שבועות. מה נעשה במשך שבעה ימים? בפסח יצאנו ממצרים, יש עניין לאכול אז מצה. בסוכות, יושבים בסוכה. אבל בחג שבועות, חג מתן תורה, בסדר נלמד תורה, אבל אין פה משהו מיוחד, כי בעצם כל הזמן צריך ללמוד תורה. אלא מאי, רצו לייחד ולהחשיב את העניין היום הזה שבו ניתנה התורה ולהראות את השמחה בקבלתה, כמו שאמר רב יוסף במסכת פסחים דף ס"ח ע"ב אי לאו האיי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. אבל וכי כמה ימים נעשה שמחה? לכן זה רק יום אחד.

אבל יש שאלה אחרת. מדוע ישנם ימים שנופלים על פנינו בחודש סיון. הרי בסוכות לא נופלים עד סוף תשרי, בגלל שמחת החג. בפסח, כל חודש ניסן לא נופלים. חג שבועות, שהוא חודש של מתן תורה, זמן כל כך חשוב שירדה תורה לעולם, יש לנו את התורה, מדוע נופלים על פנינו באותו החודש. הרי אמרנו [מוצש"ק נשא ה'תש"ע] כמה צריכים לשמוח בברכת אשר בחר בנו מכל העמים, שהקב"ה קירב את עם ישראל במיוחד יותר משאר אוה"ע, ונתן לנו את כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום, דבר כ"כ גדול, א"כ מדוע יש בחודש הזה נפילת אפים.

זוהי שאלה שעונים עליה הגאונים. רבינו האיי גאון בשו"ת הגאונים שערי תשובה כותב כך, וששאלתם בסיון שהוא זמן מתן תורה למה אין נוהגין כן, שאינו מנהג כימי ניסן וימי תשרי. הוא כותב שבימי ניסן ותשרי לא נופלים על פניהם, ומביא כל מיני טעמים. ונשאלת השאלה, מאי שנא זמן מתן תורה. הוא אומר כמה תשובות, דאיכא מרבוותא דאמרי דמצוות סגיין בניסן ובתשרי יותר מסיון, ונכון הוא. בחודש תשרי יש הרבה מצוות, חודש שמשופע במצוות, סוכה, ארבעת המינים, שופר. בחודש ניסן ג"כ יש הרבה מצוות. אבל שבועות איזה מצוות יש, אין בחג הזה משהו שונה. והוא אומר שזה תירוץ נכון. אח"כ הוא מוסיף עוד תירוץ, אבל חזינן דניסן ותשרי מנהג פשוט מימי קדמוני עולם מזמן רבינו הקדוש ואילך, דכיון שנכנסו ימי ניסן ותשרי אין דנין, והדין מסתלק שלא יַשּׁוּ (הלואות, חובות) איש את אחיו ואת רעהו וגו'. והטעם ידוע. חוץ אותם הדברים שאינם יכולים בי"ד להסתלק מהם והם לצורך גדול. ובסיון שהוא זמן מתן תורה, אשכחן כיון שניתנה תורה, מיד למחרת כתיב ואלה המשפטים וגו' סידר כל הדינין. נראה לו טעם אחר ממה שאמרו רבוותא. כיון שמקובל מימי קדמוני עולם, מזמן רבינו הקדוש שסידר וכתב את המשניות, שבימים אלו לא דנים, לא עושים משפט בין איש לרעהו, אלא אם כן יש משהו הכרחי שבית דין מאולץ ואין ברירה, סכסוך שחייבים לגמור ואי אפשר להסתלק ממנו, עושים. אבל לא מתחילים דין חדש. מה שניתן לדחות, דוחים. ממילא הימים האלו אינם ימי דין. אבל בחג שבועות היה מתן תורה, ומיד אחרי מתן תורה מה כתוב, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מיד אחרי החג יש דינים. ממילא כיון שיש דין למטה, א"כ גם בשמים יש דין, ולכן עושים נפילת אפים.

אח"כ הוא מביא טעם שלישי מופלא מאד, בשם רבי חנניה החסיד איש ירושלם ז"ל, חסיד אשר קיבלנו ממנו רוב הקבלות הערוכות לו מימי התנאים, מצינו בו טעם, הוא היה אומר, מה הסיבה שנופלים על פנינו כל חודש סיון? סיון סמוך לתמוז, תמוז שכנו הוא, אוי לרשע וטוב לשכנו. חודש תמוז אוי לרשע, היה חרבן, נשתברו הלוחות, חמשה דברים קשים אירעו בו לעם ישראל, חודש של עשיו, לכן אוי לרשע. וטוב לשכנו, זה סיון, כנראה הוא נקט בלשון נקייה, עשה כינוי, במקום ואוי לשכנו כתב וטוב לשכנו. (כי סיון שי יעקב, חילקו ביניהם) אם כן חודש סיון סובל, בגלל שהוא שכן של חודש תמוז. זהו טעם שרק אנשים גדולים כמו ר' חנניה החסיד איש ירושלם מסוגלים להגיד.

בכל אופן, יש פה שלשה מהלכים. לפי הפירוש השלישי יוצא, שהיה אמנם צריך להיות שבחודש סיון לא ניפול על פנינו, כי הם ימים מעולים, רק שהוא סובל בגלל השכן שלו. אבל לפי הטעמים הראשונים, בימים הללו בעצם כן צריך ליפול על פנינו.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארז יחיאל
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד