-
חודש אלול
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
פעולת צדיק
אור ההלכה
ת"ת עטרת חיים
ארגון ובנה
ישיבת פרי עץ חיים
מנויים לחיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מועדי השם
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
262 אורחים

כשרות השופר התימני

    
מספר צפיות: 3986
שופר של ראש השנה האם חייב להיות של איל, כיצד מנהגינו בזה, תשובה לטוענים נגד כשרות השופר התימני. התייחסות לדברים חמורים המובאים בשם רב תימני בספר "השופר כהלכתו", שכביכול רק עמי ארצות תקעו בתימן בשופר תימני. מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי של מרן שליט"א במוצש"ק נצבים ה'תשע"ב.
כ"ז אלול ה'תשע''ג

שופר של ראש השנה האם חייב להיות של איל, כיצד מנהגינו בזה, תשובה לטוענים נגד כשרות השופר התימני. התייחסות לדברים חמורים המובאים בשם רב תימני בספר "השופר כהלכתו", שכביכול רק עמי ארצות תקעו בתימן בשופר תימני.

 

שופר של ראש השנה, לוקחים גם מהכבשים. שופר של איל. מהרי"ץ גם כותב זאת בפשיטות, שלוקחים שופר של איל. אינני יודע מה הם השופרות שהיו בזמן מהרי"ץ, לא היינו אז, אבל בכל אופן צריך לברר, מה הדין בשופר שאינו של איל?

הרמב"ם כותב בהלכה הראשונה מהלכות שופר, כל השופרות פסולים, חוץ מקרן הכבשים. כך לשון הרמב"ם, אבל דעתו היא דעה יחידאה. כמעט אין בראשונים מי שסובר כמוהו, כל הראשונים חלקו עליו, גם בשו"ע נפסק לא כמוהו, וגם אבותינו לכאורה לא נהגו כמוהו. הרי כולם מכירים את השופר התימני המסולסל, באורך שתי אמות (מטר), שלפי מה שידוע היום שהוא של דישון. אבל לפי הרמב"ם, רק שופר של איל כשר.

האמת היא, שבתימן תקעו בכמה שופרות. יש מקומות שתקעו בשופר של יעל, ויש מקומות שתקעו בשופרות המסולסלים המפותלים, ויש כאלה שתקעו בשופר של איל. אבל כנראה זה נהיה רק בתקופה האחרונה, כי בעבר לא היה נהוג ומקובל לתקוע בשופר של איל, אלא רק בשני השופרות הגדולים האלו. והסיבה שלא השתמשו בשופר של איל, ידועה למי שמכיר, כי בתימן קרני הכבשים היו קטנים מאד, לא תואר לו ולא הדר. אפילו שהוא כשר מצד הדין, כי הרי שיעור שופר טפח, שיצא מכאן ומכאן, כדי שלא יאמרו שהוא תוקע מהיד צריך שיראוהו משני הצדדים. א"כ שופר בגודל טפח, הוא כבר כשר, אבל שופר זה לא היה מעורר ומחריד, וגם לא מכובד, לכן לא היה להם נוח להשתמש בשופרות אלו. כך לפי מה ששמעתי, ובמציאות בודאי שזה נכון. שאלתי עוד את העולים החדשים שעלו לפני כמה שנים מתימן, איך השופרות של הכבשים בתימן? הם אמרו לי בהתפעלות, כן, פה בא"י יש לכבשים קרניים כאלה גדולות, בתימן היו קטנות... הם השתוממו, איך יש כזאת קרן גדולה לכבש? לא האמינו למראה עיניהם. ראו כבש שהקרן שלו גדולה ביחס למה שהכירו בתימן, כי שם קרן הכבשים קטנטונת.

בכל אופן, לכאורה המנהג אינו כדעת הרמב"ם, וגם מרן פסק דלא כהרמב"ם, ובשו"ע אפי' אינו מזכיר את דעת הרמב"ם. מרן כותב [בסי' תקפ"ו סעיף א'] שופר של ראש השנה, מצוותו בשל איל וכפוף. ובדיעבד כל השופרות כשרים, בין פשוטים ובין כפופים. שלשה שופרות הם פסולים, שופר של פרה, דהיינו ממין שוורים או פרות, כי זה אינו נקרא שופר אלא קרן. ולפי הירושלמי הסיבה היא, שאין קטיגור נעשה סניגור, כיון שהדבר מזכיר את מעשה העגל. וכן קרני רוב החיות, שאין להם זכרות, ופסולים. דהיינו, בקרנות של הכבשים יש בפנים כעין בשר סחוסי, שאינו ממש עצם, והאומנים יודעים כיצד להוציאו ולהפרידו מתוכו, וזה נקרא זכרות. אם אין לו דבר כזה, אלא הכל עצם, וכדי לתקוע בו צריך לעשות בו חור ולנקבו, כגון במקדחה בזמנינו, או בזמנם עם מברג וכדו' כדי להוציאו, א"כ זה פסול, כי אינו נקרא שופר. שופר מלשון שפופרת. הוא צריך להיות חלול. לכן הקרן הזאת פסולה. גם שופר של בהמה טמאה, פסול. אלו שלשת השופרות הפסולים.

כשמסרתי השבוע שיעור בקרית עקרון, אמרו לי בשם הרה"ג יעקב יוסף שליט"א, שהשופר התימני פסול, כי הוא עצם אחת, ואין לו זכרות מבפנים. מדובר על השופר המפורסם שהוא של דישון. כך אמרו שם בשמו. נדהמתי.

כדי לברר זאת, דיברתי איתו בערב שבת, בליל ששי, והתברר שהדברים בכלל אינם מדוייקים. הוא אמר לי, אכן ראיתי מאמר של  ייצרן של השופרות בשם דוידה, מאמר שהתפרסם באיזה עיתון, ששם הוא כתב שאין לו זכרות, אבל ישנם כאלה המכחישים זאת. הוא אומר, אולי זה כך, איננו יודע, הוא רק ראה זאת באיזה עיתון.

אבל לפי מה שידוע, במציאות בודאי שזה לא נכון כלל וכלל. בודאי שיש לו זכרות. אינני יודע מהיכן באה השמועה הזאת, יכול להיות שיש קצת בלבולים מכל מיני סיבות, אולי בגלל שמביאים כל פעם מארצות אחרות. אבל כשדיברתי בזמנו עם דוידה, לפני עשר שנים, ביקרתי שם בבית החרושת ביפו, שאלתי אותו, מאיפה השופרות התימנים? הוא מייצר גם את השופר הרגיל של איל, מה שנפוץ היום, הוא מביאם ממרוקו. אבל יש המביאים מכל מיני מקומות, ישנם כאלה המייצרים שופרות מכאן, בארץ ישראל, הם קונים בנגב מהבדוים וכדו', כך אלו העושים באופן פרטי, אבל הוא מביא אותם ממרוקו. יכול להיות שזה היה רק אז, לפני עשר או חמש עשרה שנה, אולי עכשיו הוא מביא ממקומות אחרים, מסין ומארצות אחרות. בכל אופן, אמרתי לייצרן, מה עם השופר התימני? הוא אמר לי, תשמע, את השופר התימני אני מכיר ויודע, בדקתי זאת היטב והשוויתי אותו עם השופרות שהביאו לי תימנים מתימן, כשעלו בזמנו לארץ על כנפי נשרים, וזהו אותו השופר. אני מייבא אותו מדרום אפריקה, וזה של אנטילופה. בדרום אפריקה יש קהילה יהודית חרדית, שם הם שוחטים ואוכלים את הבשר שלו, שהרי זו חיה כשרה, כמש"נ בפרשת ראה, ואקו ודישון ותאו וזמר. א"כ הם אוכלים אותו, ואני מייבא משם את השופר, וזה אותו הדבר בדיוק. השוויתי זאת לשופר התימני שהביאו מתימן, וזה אותו מין ממש. אני רק מייפה אותו, מוציא את השכבה החיצונית, וכך זה נראה שופר יותר יפה. מבריק. הרי ישנם המוכרים אותו בשביל תיירים, או בשביל קישוט הבית. אבל זהו השופר התימני. הוא אפילו אמר לי את שמות האנשים שבאו מעיר צנעא והביאו לו את השופר הזה, וזה בדיוק אותו המין.

בכל אופן, הטענה הזאת שלשופר זה אין זכרות, היא כנראה סתם טענה המצוצה מן האצבע, והמומחים אומרים שהדבר אינו נכון. לפי דעתי, אדרבה, יש עניין דווקא כן לתקוע בו. למרות שמצד אחד, השופר של איל שיש לנו בזמנינו הוא ב"ה גדול ומכובד, אבל כיון שישנם כאלה, אנשי הכת חדשים, שהוציאו עליו לעז בעבר על השופר הגדול שאבותינו תקעו בו, ויש כאלה בתקופה האחרונה שאמרו שהוא בכלל פסול לפי כל הדעות, כי זה קרן פרה שמזכיר מעשה העגל, אמרו שזה פסול לא רק לפי הרמב"ם ושיטות אחרות, אלא הוא פסול לפי כל הדעות, א"כ יוצא לדבריהם, שאבותינו ואבות אבותינו בכל הדורות תקעו בשופר פסול. הוציאו לעז על כך. כנראה היה להם מגמה נוספת לכך, להצדיק ולחזֵק את שיטתם, כביכול שרק הם יודעים את ההלכה לנכון, ולבטל בכך את המסורת והמנהגים המקובלים כידוע. א"כ, כפי שמוזכר בספרו של רבי יעקב שׂשׂפורטשׂ, שנלחם נגד שבתאי צבי, שם בתשובתו הוא מביא ראיות שאם צדוקים או מינים עושים איזה דבר, אפילו שהוא דבר טוב שהם הנהיגו, כמו השבתאים שהנהיגו לעשות נשיאת כפים בכל יום, כי כידוע בעבר האשכנזים באירופה לא היו עושים נשיאת כפים בכל יום. אבל כיון שמאמיני שבתאי צבי התקינו זאת, צריך להוציא זאת מליבם ולא להמשיך את מנהגם שעשו. לכן אני חושב, למרות שבעצם מצד אחד בזמנינו יש שופרות של איל גדולים, ואין ספק שזה יותר מצוה מן המובחר. אבל מצד שני, כדי לא לבטל את מסורת התקיעה בשופר הגדול והמסולסל של דישון, א"כ שיתקעו בו לא בתקיעות של חובה, אלא בתקיעות שאינם חובה. למשל, אם עשו שלושים דמיושב בשל איל, א"כ במוסף כבר יכולים לתקוע בשופר הגדול. או שאת התרועה הגדולה שבסיום שמו"ע יעשו איתו, או אלו העושים עוד שלשים קולות אחרי התפילה. רק בכדי לא לשכח את מסורת אבותינו, של התקיעה בשופר הגדול.

דרך אגב, יש לי פה תמונה, רק עכשיו פירסמו זאת, אתם רואים כאן, כל מי שרוצה להראות שופר, אפילו האשכנזים, מראים את השופר התימני, כי הוא עושה רושם... הידור מצוה. וזה גם זכר לעתיד, תקע בשופר גדול לחירותינו.

 

שאלה מהקהל: האם הדבר נכון שהשרעבים תוקעים בשל יעלים?

תשובת מרן שליט"א: יש מקומות שנהגו בשל יעלים. אבא מארי זצ"ל אמר לי, אצלנו תקעו בשופרות הגדולים, אבל לילדים נתנו לתקוע בשל יעל, בכדי שיתאמנו. לא תקעו בשופר של יעל בבית הכנסת. הרב שמעון צאלח זצ"ל ביקר בעירנו רצאבה, והוא אמר לי, ראיתי את השופרות בבית הכנסת שלכם, שני שופרות, אחד שחור ואחד לבן, והם בדיוק כמו השופרות שהיו לנו בצנעא בבית הכנסת של מהרי"ץ. אותם שופרות, אותו סוג. התחלתי לחשוב, א"כ ממה נפשך, אם נקטו דלא כהרמב"ם, א"כ למה בחרו את השופר הגדול הזה ולא את השופר של יעל? למה לא תקעו בשל יעל בבית הכנסת? אכן יש מקומות שתקעו בשופר של יעל, לאו דוקא בשרעב. אבל צריכים לדעת שני דברים. ראשית, יש אומרים שהיעל נחשב ממין כבש, וגם לפי הרמב"ם הוא כשר. הארחות חיים כותב שמה שהרמב"ם אמר בשל כבש, זה לאו דוקא כבש ולא מין אחר, אלא הדבר בא למעט של פרה, אולם אם הוא של עז ואיל, זה בכלל כבש, וכן של יעלים. כך הוא אומר. למה יעלים נחשבים כבש? מי שיראה בעיני יצחק על שע"ה [יורה דעה ח"א סימן קל"ד הערה ב'], כתבתי כך, ומה שכלל עמהם את היעלים, נראה כי זה מפני שמצורת היעל נראה שהוא תיש הבר. צורת הגוף של היעל, נראה כמו תיש בר. וכך פירש בהדיא הרד"ק בספר השרשים סוף שורש יעל, וכן במצודות דוד על הפסוק באיוב (ט"ל, א') הידעת עת לדת "יעלי"־סלע, שהוא תיש הבר. ולשון הריטב"א בחידושיו לראש השנה דף כ"ו ע"ב, יעל, פירש"י שהוא מין חיה שהוא עֵז הבר וכו'. א"כ אחת מהשתיים, או שהם סברו שכל השופרות כשרים, דלא כהרמב"ם. או שסברו שהוא מין כבש, ואפילו לפי הרמב"ם הוא כשר. כי מה שהרמב"ם כותב קרן הכבש, הדבר בא רק למעט של פרה. יש על נושא זה דיונים והרבה פלפולים.

 

כותב הרה"ג עמרם קורח זצ"ל בספר סערת תימן עמ' צ"ט, אחרי שהוא מביא שם כמה דברים שעשו בתימן לא כהרמב"ם. אמנם הוא מונה רק קצת, לענ"ד הוא קצת הפריז על המדה, כי ישנם הרבה יותר דברים שעשו לא כהרמב"ם. הוא מונה עשר דברים, אבל חושבני שיש עשרות. כבר הערתי על כך בס"ד בקונטריס כללי מהרי"ץ. בכל אופן, את העניין הזה הוא מזכיר שלישי, שופר של ר"ה, שהיו נוהגים לתקוע בו, ארוך וכפוף שתים או שלוש כפיפות. וקולו צח ומחריד. בחרו אותו כי זהו קול מבהיל. יש אומרים, שהוא של חיה הדומה למין הכבשים. על כן לא חשו לחומרתו שאין כשר אלא קרן הכבשים, ראו שזה דומה, ולכן לא חשו לרמב"ם, יען ראו כי יש בשופר זה נוי מצוה בקומתו, וקולו יותר מקרן הכבשים. ועד היום תוקעים תקיעת מצוה בשופר זה, עפ"י הוראת הגאונים, שכל השופרות הכפופים כשרים לכתחילה.

 

כותב הרה"ג שלום יצחק הלוי זצ"ל בחוברת הבדלי מנהגים של יהודי תימן [נדפסה שנית תוך ספר דברי שלום חכמים, עמ' רס"ד], השופר התימני מיוחד בהדרו וביפיו, ארוך ומהודר, פתלתול ומחריד. יש אומרים שהוא של חיה, (אך לא של תאו, כי אין לו קרן כזה), ודומה לשל דישון. ויש אומרים שהוא של אילים הנמצאים בחבש, וכך העידו אנשים נאמנים שבאו משם. לא היה ברור מאיפה באו שופרות אלו, כי הם לא גדל בתימן. האנשים לא ידעו להגיד מאיפה השופרות האלה, כי הם היו נמצאים בבית הכנסת מדורות שעברו. לא ידעו מי הביאם, אבל זה מה שהיה בבית הכנסת מדורי דורות. ישנם שכנראה ראו בחלום שזה של "תאו", והרשי"ה שלל את דבריהם כדלעיל. יש כאלו האומרים שהבדוים הביאו אותם, כנראה שאלו מהם מאיפה זה בא. לא ברור בדיוק מה זה, בכל אופן הם אומרים שזה מחבש, דהיינו מאתיופיה, שם יש כזה וזה כמין כבשים. אם כן, כנראה אלו שהעדיפו את השופר הזה ולא את של היעל, כי ממה נפשך, אם אתה סובר לא כהרמב"ם, א"כ אין הבדל, ואדרבה לשל יעל יש מעלה. אלא כנראה הם חשבו שזה של איל, חשבו או שהם צודקים, כי יש מין איל כזה, או שהוא דומה לאיל. קשה לבדוק זאת במציאות. בכל אופן, יהיה מה שיהיה, יש הסבר למנהגינו, לפי איזו דרך שלא תהיה.

ובאופן כללי, אפילו אם נאמר שזה לא כהרמב"ם, הרי יש הרבה דברים שאבותינו עשו דלא כהרמב"ם, כי כך היתה להם מסורת מהגאונים. צריכים לדעת, אבותינו לא הלכו תמיד כמו הרמב"ם, ודיברתי על כך כבר כמה פעמים. אלא שהרמב"ם התאים למסורת שלהם, ולכן הם קיבלו אותו. אבל יש דברים שהרמב"ם כותב, שהוא בכך דעה יחידאה, ואבותיהם ורבותיהם לא נהגו כך, בזה הם לא קיבלו את דבריו, כיון שיש להם פוסקים אחרים שסמכו עליהם. לכן יש הרבה מנהגים אצלינו שלא כמוהו. לא כמו שכתב בסערת תימן שיש עשר, אלא יש עשרות.

 

בנושא השופר התימני, אמרנו שאנו ממליצים לתקוע בו, ומי שיזַכֶּה אותנו בר"ה, ויביא לנו שופר כזה "מְעַצְוַר" [מפותל], יזכה אותנו שנשתמש בו בבית המדרש כאן אחרי התקיעות. זו בקשה. מי שיוכל להשיג לנו שופר כזה. אבל אינני מדבר דווקא על כאן, אלא בכל מקום, יש עניין לתקוע בשופר זה. על דרך שאמרו חז"ל לגבי קצירת העומר ופרה אדומה, להוציא מליבם של צדוקים.

 

כעת תראו, ידידנו ר' יהודה גרשי יצ"ו הביא לי השבוע ספר חדש בשם "השופר כהלכתו", אני קורא ורואה שהוא כותב על השופר התימני. המחבר הוא הרב יחיאל מיכל שטרן, רב עזרת תורה. נדפס בירושלם, ה'תשע"ב. בדף ל"א, הוא דן איזה שופר כשר ואיזה לא, והוא אומר שהשופר התימני עשוי מהקודו, אנטילופה אפריקני. הוא מתחיל לדון, האם זה מותר באכילה או לא. ידוע שהחזו"א אוחז, שחיות שאין עליהם מסורת, אסור לאכלם. טוב, זו כבר שאלה אחרת, כידוע התעוררה שאלה על השוורים מסוג סאבו, שמערערים עליהם ואומרים לא לאכלם, כי לפי הש"ך צריך שיהיה מסורת, בדיוק כמו בעוף. לדעתם כשם שאין עוף טהור נאכל אלא במסורת, הם סוברים שכך זה גם לגבי חיות. אנחנו לא פוסקים כך. אנו פוסקים, שאם יש לו מפרסת פרסה ושוסעת שסע, כל אחד מבין מהם הסימנים האלה, ממילא זה כשר ולא צריך מסורת. דהיינו, לא צריך לדעת שזה דישון או זמר שכתוב בתורה, אין אנו יודעים בהחלט מהו 'זמר' שכתוב בתורה, אולי זה גּיראפה כמו שאומר רס"ג, או אולי משהו אחר, לא משנה, העיקר שזה מפרסת פרסה ושוסעת שסע, זה כשר. כך ההלכה. א"כ לדידן, אין בכלל שאלה האם חיה זאת כשרה לאכילה או לא, כפי שהש"ך חושש, לפי הבנת החכמת אדם בש"ך, וכבר הסברנו זאת בשע"ה חיו"ד בהערות עיני יצחק סי' קל"ד.

אבל אח"כ הוא כותב כך, בעצם הדבר נתקשיתי הרבה, הרי עדת התימנים כידוע מחזיקים תמיד כפסקי הרמב"ם, ומאחר שלדעת הרמב"ם הרי איל הוא לעיכובא, איך תקעו בשופרות כאלה. גם אם נגיד שהם סוברים שלא צריך מסורת, אבל זה לא לפי הרמב"ם. אז הוא כותב פה שהוא שאל רבנים תימנים, דיברתי עם כבוד הרב שלמה יוסף [מחפוד] שליט"א ואמר לי שכל עניין השופרות התימנים הם טעות גסה שהשתבשה אצלנו, שמעתם?! כל התימנים תוקעים רק בשל איל, ואותם עמי הארצות משתמשים בשופרות הארוכים המסולסלים. כך שחור על גבי לבן. דיברתי עם רב תימני נוסף ואמר לי כנזכר לעיל, והוסיף שהיו כאלה רק בתקיעה של מוצאי יום כיפור היו משתמשים בשופרות הארוכים.

ממשיך הרב שטרן וכותב, אבל מה נעשה, ויש לנו עדותו המהימנה של רבי יעקב ספיר שכתב בספר אבן ספיר דף י"א, בכל ארץ התימן תוקעים בשופר של יעל. הוא הרי הסתובב בתימן, והוא אומר שתוקעים בשופר של יעל, אורכו כשתי אמות ומפותל כאשר הוא בראש היעל, וקולו גדול ומרעיד יותר משל איל. מה עושים עם זה? הדבר כתוב, הרב יעקב ספיר היה בתימן כבר לפני 150 שנה. מה יענה על כך הרב התימני? תשובתו, גם בתימן היו עמי הארצות. אבן ספיר כנראה מעיד על עמי הארצות... זה בדף ל"א. אח"כ בדף רי"ח כתוב כך, שופרות ארוכים ומפותלים עשויים מבעל חי הנקרא קודו. אם הקודו מותר, זה מחלוקת הפוסקים. תמהתי, התימנים מחמירים תמיד כשיטת הרמב"ם, ולדעת הרמב"ם זה מעכב גם בדיעבד, ואיך הם השתמשו בשופרות האלו? דברתי עם כבוד רב תימני שליט"א, ואמר לי, כל העניין זה שקר גס. מעולם, תשמעו, מעולם לא השתמשו התימנים בשופרות האלה, רק השתמשו עם שופר מאיל. אינני יודע מה להגיד על הדברים האלה...

כל הרבנים התימנים שמדברים בנושא, הזקנים והמוסמכים, תלמידי חכמים גדולים וחשובים, כולם אומרים שתקעו בזה, פתאום היום בזמנינו התחילו להגיד אחרת. צריכים להודיע למחבר הספר שיתקן זאת בהקדם. זה שקר וכזב.

אתם יודעים, היום יש מצב, שאנשים מכחישים את השואה. אבל ישנם עדיין אנשים שהיו בשואה? בכ"ז הם מכחישים. השואה לא היתה. לא היה ולא נברא. הערבים אומרים, לא היה מעולם בירושלם בית מקדש של יהודים. לא היה ולא נברא. לֵך תוכיח. גם פה הוא מכחיש. עכשיו הבנתי מה זה 'ותהי האמת נעדרת', פירוש חדש, ותהי האמת נעדרת היינו שפשוט מכחישים דברים שאין בהם שום ספק, דברים בטוחים שהיו בעולם, כיום מכחישים אותם.

אותו הדבר, פגשתי השבוע מישהו מנקר מפתח תקוה, שהוא גם מו"צ. רב מורה הוראה. ראיתי ושמעתי שהוא מתיר דמים שאסורים. אמרתי לו, תגיד לי, איך זה? מצד אחד אתה מחמיר בניקור, מנקר כמו האשכנזים. אמר לי אכן, למה לא להחמיר? אמרתי לו בסדר, לא אמרתי שלא להחמיר, אבל תחמיר לעצמך. למה אם בא מישהו תימני ומבקש ממך ניקור תימני, אתה אומר לו שזה אסור?!

מישהו שלח לי מכתב, בזמן האחרון. הוא כותב לי כך, שלום רב. שאֵלתי, אנחנו נהגנו כמו בדורות הקודמים, לנקר בניקור התימני, שבו שולפים את גיד הנשה. והנה בשנה שעברה לקחנו מנקר של רב מסויים, הניקור יקר מאד. פשוט מאד, בגלל העבודה הרבה. וגם לא נשאר בשר, וגם הבשר שנשאר הוא כמו בשר טחון. האם אני יכול להמשיך בניקור הקודם? אני חרדי. תודה מראש. אליהו גלעדי. כשדיברתי איתו אחרי כן, התברר שהוא לא תימני, אלא פרסי. אבל הוא אומר, גם בפרס עשינו ניקור כמו התימנים. ענינו לו, אין ספק, בודאי שאם אתה שוחט ועושה ניקור פרטי לעצמך, אתה יכול לעשות ניקור תימני. מסורת אבותינו ורבותינו נע"ג לא תפסיק לעולמי עד. אבל לא מדוייק לומר ש"שולפים" את גיד הנשה. צריך לחטט כדת וכדין, תשאל מנקר המבין ויודע.

אבל יש מנקרים האומרים, לא, אנחנו מנקרים רק כמו האשכנזים... מי שמכיר את הרב מחפוד, לפני שהוא עבד עם הרב יעקב לנדא, הזקן, הוא בעצמו ג"כ עשה ניקור תימני. בצעירותו. רק מאז שהוא התערבב עם האשכנזים, שינה לניקור אשכנזי. מובן, זה מוכיח, בגלל שהרב לנדא אשכנזי, ונותן הכשר לאשכנזים. בסדר, כל מי שרוצה להחמיר שיחמיר. גם אני אומר להחמיר, גם בשחיטה שלנו ב"ישא ברכה" ו"פעולת צדיק", גם מחמירים לעשות כמוהם, כי זה ציבורי. אבל למה למנוע זאת מהתימנים?! הרי הניקור שלנו הוא האמיתי מבחינת המסורת. האשכנזים לא היו בקיאים, ולכן עשו כל מיני חומרות. אבל, רבש"ע, איך במראות דמים, אתה מתיר דם אדום? הרי מה יותר חמור?! אם אתה אומר שאתה מחמיר, צדיק שכמותך, למה בדם אתה לא מחמיר?! הרי פה יש שאלה של איסור כרת רח"ל. בגיד הנשה, אתה מחמיר לחטט אחריו בכל הקנוקנות הנסתרות והחבויות, שספק אם זה בכלל אסור, כי מן התורה אין אסור אלא הגיד שעל כף הירך, וכל הגיד האחר הוא רק איסור מדרבנן. אין פה איסור דאורייתא. כמבואר ברמב"ם פרק ח' ממאכלות אסורות, ובש"ע יו"ד. וזה תלוי במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, ורבי מאיר אומר שצריך לחטט, בסדר, אבל מה מחטטים? מקובל בידינו, נוטלים את הגיד מהכף, ויש חתיכה שנקרא טשך, וכן שייטל וכו', לא כמו אלה שרוצים להגיד שחיטוט הכוונה לחפור בבשר, ולהוציא את הקנוקנות החבויות שלא נראות, לא כך קיבלנו מאבותינו, וכן נראה מסדר הניקור של מהר"י צעדי, רק מלמעלה. והם חופרים בבשר, ומחמירים ומחמירים, בדברים שספק בכלל אם יש צד כלשהו שצריך אותם, אינני יודע אם יש דעה כזאת. ואחרי ככלות הכל, זה אולי מנהג או איסור דרבנן, אולי ואולי. אבל בדברים חמורים של איסור דאורייתא, בזה מקילים... בשחיטה פרטית אפשר להקל בניקור, בפרט כשהבעלים דורש זאת, והמחמיר יחמיר לעצמו ותע"ב. ותו לא.

לפי עניות דעתי, חושבני פשוט שיצר הרע מתערב פה, ואגיד לכם מדוע. ראשית, כמו שהוא כתב פה בשאלה, הם דורשים ומקבלים על זה הרבה יותר כסף, כי העבודה רבה, וצריך לשלם על זה הרבה יותר. שנית, למה לא מחמירים באיסור נדה? כי פה יצה"ר אומר להקל. ידוע שאצל הרבנים המקילים יש תור ארוך... אלה שמתירים ומקילים, מי שיודע, בירושלם (כגון הרב פישר בדור שעבר) ובמקומות אחרים, כך הוא הדבר. מחפשים את ההיתר. לכן חושבני לפענ"ד, שצריכים לחזור בתשובה על כך לפני ר"ה. נושא זה צריך תיקון. ניכרת מגמה לעקור את המסורת. אבל זו תורה, והיא תתקיים לנצח.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
שר שלום קשת
ארז יחיאל
עבור לתוכן העמוד