-
ל"ג בעומר בקבר רשב"י זיע"א
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
ישיבת פרי עץ חיים
אור ההלכה
פעולת צדיק
מועדי השם
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
452 אורחים

מאמר שמעון בן יעקב ורבי שמעון בר יוחאי

    
מספר צפיות: 2575
מדוע אחי יוסף לא העלו בדעתם כי מטמון מצאו באמתחותיהם. ביאור דברי מהרי"ץ בטעם תרגום מטמון, סימן. סודות הזוהר הקדוש הטמונים, נמצאים באמתחות התורה. ויוצא אליהם את שמעון, זה רבי שמעון בר יוחאי. ארבעה טעמים מדוע אומרים רבי שמעון "בַּר" יוחאי, ולא בֶּן יוחאי. מדוע נתייסדו הקדיש והזוהר הקדוש בלשון ארמית. שני טעמים למה נקרא רשב"י שַׁבָּת. "את" שמעון, לרבות רבי עקיבא. אי נמי שיצא רשב"י מן המערה מלא וגדוש בסתרי תורה בתים שהוסיפו חכמי תימן לפיוט בר יוחאי, יֵחַדְתָּ עשר ספירות וכו' ' מהו אין סוף, וסוד המאורות. ראוי להנהיג תוספת זו כיום בכל המקומות
ט"ו אייר ה'תשע''ד

להורדת המאמר - לחץ כאן

לעיון דיגיטלי - לחץ כאן


 

מאמר שמעון בן יעקב ורשב"י

מדוע אחי יוסף לא העלו בדעתם כי מטמון מצאו באמתחותיהם 

ביאור דברי מהרי"ץ בטעם תרגום מטמון, סימן

סודות הזוהר הקדוש הטמונים, נמצאים באמתחות התורה

ויוצא אליהם את שמעון, זה רבי שמעון בר יוחאי

ארבעה טעמים מדוע אומרים רבי שמעון "בַּר" יוחאי, ולא בֶּן יוחאי

מדוע נתייסדו הקדיש והזוהר הקדוש בלשון ארמית

שני טעמים למה נקרא רשב"י שַׁבָּת

"את" שמעון, לרבות רבי עקיבא. אי נמי שיצא רשב"י מן המערה מלא וגדוש בסתרי תורה בתים שהוסיפו חכמי תימן לפיוט בר יוחאי, יֵחַדְתָּ עשר ספירות וכו' ' מהו אין סוף, וסוד המאורות

ראוי להנהיג תוספת זו כיום בכל המקומות

 

מתוך הספר "נפלאות מתורתך" למרן שליט"א [עדיין בכת"י] בראשית מ"ג, כ"ג. ויאמר שלום לכם אל תיראו וגו' מטמון באמתחֹתיכם וגו' ויוצא אליהם את שמעון.

 

א) פשטיה דקרא, דכיון שהבָּר נתקבץ מאנשים שונים וממקומות רבים, יתכן שהטמינו כספיהם בתוך הבר, לפני שנמסר למלכות. ובמשך הזמן נשכח מהם, או שהמטמין מת. והמלך לא זכה בזה, כיון שלא ידע בו מעולם. אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון זה באמתחֹתיכם שיעלה בגורלכם ותזכו בו מן ההפקר. וכך הוא דין תורה, כיעויין בחושן המשפט סימן רל"ב סוף סעיף י"ח, ובמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות הונאת דברים וגניבת דעת סימן רט"ז אות י"ב ד"ה מי, ובספרנו זה להלן בפרשת עקב על פסוק ואכלת את כל העמים ד"ה ומה־גם. זהו דרך הפשט, כפי המתבאר בפירוש הראב"ע, ובספר מנחה בלולה הובא במנחת יהודה דף קפ"א ע"א, בתוספת קצת נופך מדילי העני. ודרך הדרש והרמז והסוד בפסוק זה, עיין בספר מגלה עמוקות דף נ"ד ע"א:

ומה שאחי יוסף לא העלו כך על דעתם, היינו משום שמצאו את הכסף בפי אמתחותיהם, ולא יתכן שהממונה מטעם המלך לא ראה זאת. דהכי כתיב (לעיל י"ב) ואת הכסף המושב "בפי אמתחֹתיכם" תשיבו בידכם אולי משגה הוא. ולא עוד אלא שכל אחד ואחד מצא כן בשקו, ולא יתכן שיהיה זה במקרה. ובר מן דין, שכל אחד מצא בדיוק אותו סכום הכסף שהביא עמו לקנות בו תבואה, שזו הוכחה ברורה שמישהו עשה זאת בכוונה. דהכי כתיב (לעיל מ"ב, כ"ח) ויאמר אל אחיו הושב "כספי" וגו'. וכתיב (שם ל"ה) ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש "צרור" כספו בשקו וגו'. וכתיב (לעיל כ"א) והנה כסף איש בפי אמתחתו כספנו במשקלו. ועיין רש"י ורשב"ם על פסוק (לעיל י"ב) אולי משגה הוא. ורמב"ן כאן, ועל פסוק (לעיל מ"ב, כ"ז) ויפתח האחד את שקו. ואפילו אם היו מוצאים כסף אחר רק בפנים אחד השקים, היו מחזירים אותו, דרך חסידות, כדרך שעשה אותו תנא:

 

ב) ותרגום תיבת מטמון סימן, וכמו שביאר מהרי"ץ בחלק הדקדוק וז"ל, תרגום שלנו סימן ולא סימא [ר"ל שבספרי תימן הגירסא בנו"ן, ולא באל"ף כבדפוסים. יב"ן]. ורמז להם כי כמו שמצאו הכסף שכבר יצא מתחת ידם ונעלם מעיניהם, כן ימצאו את יוסף אחר שנעלם מעיניהם, וזהו לשון סימן עכ"ל:

ונראה לענ"ד שכוונתו כי סימן הוא לשון רבים, ובלשון יחיד סימא, שכן דרך לשון ארמי להוסיף נו"ן פשוטה לרבים. וכמו שמצינו תרגום ושפוני טמוני חול (דברים ל"ג, י"ט) וסימן דמיטמרן בחלא [וכן הוא ברבינו בחיי שם, דלא כבדפוסים וסימא]. וכן ומטמוני מסתרים (ישעיה מ"ה, ג') תרגם יונתן וסימן דמיטמרן. ועל־דרך זה תרגם המתרגם בפסוק (משלי ב', ד') ככסף וכמטמונים תחפשנה, היך סימא (תרגום כסף שהוא בלשון יחיד) היך סִימָתָא תצבייה. והוקשה לו למהרי"ץ כיון דקרא נקט הכא מטמון בלשון יחיד, מדוע שינה אונקלוס ללשון רבים. ותירץ מפני שיש בזה גם רמז שימצאו את יוסף, ותיבת סימן תרתי משמע, ודוק. [ולאפוקי מלהבין שמהרי"ץ סבר כי אין במשמעות סימן למטמון כלל, רק אות וסימן כמו בחולין דף צה: אעפ"י שאין נחש יש סימן, ובכריתות דף ו. סימנא מילתא היא]. ועיין עוד בערוך ע' סם ב', ובמרפא לשון כאן, ובלאוקמי גירסא דף שמ"ו, ובדברינו לקמן בסמוך ד"ה ובצירוף:

 

ג) וביאור נוסף ונפלא בפסוק זה שמעתי כי בא לרמוז עניין מתנת תורת הסוד לישראל, שהיא נסתרת במִלות התורה המפורשות. וזהו אָמרו שלום לכם, ר"ל על־ידי תורת הסוד, כדאיתא ברעיא מהימנא שבזוהר הקדוש פרשת נשֹׂא דף קכ"ד ע"ב כי על ידי ספר הזוהר יפקון ישראל מן גלותא ברחמֵי. וזהו שאמר שלום לכם אל תיראו, כי כל המתעסק בתורת רבי שמעון בן יוחאי, שלום לו, ואין לו לחוש מפחד הגלות שבאחרית הימים. ועוד, כי היא נתגלתה בסוף האלף הששי, שהוא כנגד היסוד הנקרא שלום, כידוע ליודעי ח"ן, על־ידי רבינו שלום שַׁרְעֲבִּי זיע"א, שגילה את עומק מצפונותיה של־תורת רבינו האר"י זיע"א. וזהו שאמר אלהיכם ואלהי אביכם שאז הוא מתנהג במדת הדין הנקראת אלהים, נתן לכם מטמון, דהיינו תורת הסוד הנסתרת כמטמון, ועל־דרך שנאמר (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו'. ונאמר (שם כ"ה, ב') כבוד אלהים הסתר דבר. אבל היא נמצאת באמתחֹתיכם דהיינו בתורתנו הקדושה שניתנה לנו ומצויה בידינו, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אם יש לו עינים לראות. כספכם בא אלי, שאין תורה זו נקנית אלא במי שנפשו נכספה וגם כלתה להתייגע בה ולקיים הכתוב בה, ולהתחסד עם קונו, מלשון (לעיל ל"א, ל') כי נכסוף נכספתה. זוהי התורה הרצויה ביותר הבאה אלי, אל השי"ת. ויוצא אליהם את שמעון, הוא התנא האלהי מרעיש הארץ רבי שמעון בר יוחאי, עליו נאמר (לעיל א', כ"ו) נעשה אדם, שעילת יצירת אדם הראשון היתה להוציא את נשמת רבי שמעון בר יוחאי, שיגלה את המטמון שבתורה בספרו זוהר הקדוש. ע"כ הדברים ששמעתי מפי הרח"ע שליט"א שחידש מדנפשיה [שוב ראיתי שנדפסו בספרו מחמדי ארץ, ירושלם ה'תש"ע, דף ע"ו], והוספתי מדילי מעט נופך:

והעניין שהבאנו כי תורת הנסתר, טמונה בתורה המצויה בידינו, נזכר כבר על־ידי מהר"י צ֗אהרי, בעל צדה לדרך ושאר ספרים, בסוף פיוטו הנכלל בכתר מלכות שאומרים ביום הכפורים, ופותח י"י מי יגיע עד תכלית חכמתך, בזה"ל, אלה הכתרים [כינוי ידוע לספירות, וכדלקמן בסמוך ד"ה וסוד. יב"ן], בפי המקובלים מסודרים, מֵאֵין סוף בחביון העוז נסתרים, בתושיה נצפנה לישרים. ומביאו מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים שם דף ק"י ע"ב. וכתב עליו בפירושו שם בזה"ל, בחביון העוז, בסתרי אין סוף ברוך הוא. נסתרים, כי הם אדוקים וקשורים וצפונים שם, יחדיו יהיו תמים. ומִלת נסתרים, מושכת עצמה ואחֵר עמה [דהיינו שהיא שְׁיֵיכה לא רק למעלה, אלא גם למַטה. וכאילו כתובה שתי פעמים. ועיין עוד בדברינו לקמן בסמוך ד"ה וברור. יב"ן] וכך שיעורו, נסתרים בתושיה, נצפנה לישרים. לומר כי כל הסודות, נסתרים הם תוך תורתנו הקדושה, אשר נצפנה לישרים. כי לא כל (הבא) [הרוצה] ליטול את השם יבוא ויטול, כי היא נסתרת ונצפנת בתורה הנקראת תושיה [כדאמרינן בסנהדרין דף כו: למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של־אדם וכו' יעו"ש. יב"ן]. (דאין מתגלֶה) [ואין מתגלים. כן הוא בכתי"ק של־מהרי"ץ. יב"ן], רק לראוי אליהם. וכאשר ידעת משל מי שנשא בתו של־מלך, הנזכר בזוהר ובספר סדר היום וכו' עכ"ל. והמשל שרמז אליו, נביא ונציין בס"ד להלן פרשת אמור על פסוק כי תבואו אל הארץ וגו' וקצרתם את קצירה, ד"ה וזהו. [ולכאורה היה נראה שאין צורך לומר כי מִלת נסתרים, מושכת עצמה ואחֵר עמה, אלא הכי קאמר, מֵאֵין סוף (דהיינו על ידי אין סוף, מכח אין סוף) אשר כביכול הוא בחביון העוז, המה נסתרים בתושיה אשר נצפנה לישרים, כדרשת חז"ל על פסוק (משלי ב', ז') יצפון לישרים תושיה. אי נמי מֵאֵין סוף המה נסתרים בחביון העוז, דהיינו במסתרי התורה, וכמו שאמרו חז"ל (עיין לקמן בסמוך ד"ה יחדת) אין עוז אלא תורה. וכדי להבין שהכוונה לתורה, כפל ואמר בתושיה אשר נצפנה לישרים. אולם כיון שבבית הנוסף לפיוט בר יוחאי דלקמן ד"ה ומאחר, תיבת נסתרים על כרחין חוזרת אל חביון עוזו, ממילא מובן שמחבר הבית ההוא הבין גם הוא כמהרי"ץ. ואולי מחבר הבית הנזכר, הוא הוא מהר"י צ֗אהרי מחבר פיוט זה, ואם־כן ילמד סתום מן המפורש בדבריו עצמו. ויש סייעתא לפירוש מהרי"ץ מלשון הרמב"ן בפירושו לתורה על פסוק (לקמן מ"ט, כ"ד) מידי אביר יעקב, בכלל ביאורו לפסוק (חבקוק ג', ד') קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, חביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו יעו"ש, ודוק. איתמר]. כמו־כן העלה מהרי"ץ בפירושו שם חלק א' לגבי ברכות התורה דף י"א ע"ב ד"ה את תורתו, בשם ספר בית מועד, אליבא דגירסתם תורתו "תורת־אמת", שהכוונה על סודות התורה, שמגלֶה לנו [הקב"ה] ומשכיל אותנו. כי חלק הנעלם, צפון בחלק הנגלה, ושניהם כאחד תורת אמת יעו"ש, ובדברינו להלן פרשת כי תשא על פסוק וחג שבועות תעשה לך ד"ה ונקטו:

ולמדתי בס"ד לפרש רמז נוסף בתיבות הפסוק שלפנינו שלום לכם אל תיראו על־דרך האמור לעיל, אך באופן אחר, מתוך הכתוב בפיוט הנזכר דף ק"ט ע"ב, היודע מתכונתם בְּיַחַד, לעולם לא יִפְחַד וכו'. ופירש מהרי"ץ שם שהכוונה כי היודע אצילות הספירות, שאינם נפרדים ולא נחלקים, כי כולם קשורים ביחד זה בזה, בכח אור אין סוף החופף עליהם, לעולם לא יפחד שיגיע לו נזק ועונש וכו' מקצץ בנטיעות יעו"ש. וזהו שלום לכם אל תיראו, אם אתם משלימים ומייחדים את כל הספירות כאחד, לא תיראו ולא תפחדו. ומה־גם שעשרה היו כשירדו למצרים, כנגד עשר ספירות. והגם שאסר יוסף את שמעון, עכשיו הוציאוֹ, כדמסיים קרא ויוצא אליהם את שמעון:

ובצירוף דברי מהרי"ץ בחלק הדקדוק שהאיש אשר על בית יוסף, רמז להם בכך כי כמו שמצאו את הכסף שכבר נעלם מעיניהם כך ימצאו את יוסף שנעלם מעיניהם, כדלעיל ד"ה ותרגום, יש לנו גם־כן רמז עניין ספר הזוהר הקדוש שנעלם מעיני רבים מאות בשנים אחרי שנכתב, והיה אז נחלת יחידי סגולה (כמו שביררו בכמה ספרים, ובראשם הרד"ל בספרו קדמות הזוהר ענף שני, שכבר ביד הגאונים היו מאמרי הזוהר הקדוש, והביאוהו בתשובותיהם. והארכתי על זה בס"ד בספרי הקטן זוהר העולם כבשים ללבושך), עד שנמצא ונתגלה במאות השנים האחרונות, שהוציא לנו הקב"ה בפרהסיא את תורתו של־רבי שמעון:

 

ד) ובעיקר הדבר שהתיבות ויוצא אליהם את שמעון רומזות לרשב"י, מצאתי שקָּדַם לו בספר אמרי אמת להרא"מ אלטר מגור דף ק"ד וז"ל, כתיב (הושע ח', י"ב) אכתָּב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, שבדורות האחרונים יכולים להשיג יותר סודות התורה, ועל כן יש יותר הסתר [פנים מצד הקב"ה אלינו. יב"ן]. וזהו שכתוב (זכריה ד', י') כי מי בז ליום קטנות. ורמז לזה בפסוק אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחֹתיכם היינו שיש מטמון וצריך לגלותו, וכתיב ויוצא אליהם את שמעון זה רשב"י שגילה סודות התורה. ואיתא (בשבת דף לג:) שמעון שגינה ייהרג, שהיה צריך לעבור כמה שנים במערה כדי שיוכל לגלות הכל עכ"ל:

ואולי יש לזה מקור בספרים נוספים קודמים, לפי מה שראיתי מובא בסדר זמירות לשבת עם באר החסידות, בשם בעל לב שמחה מגור שאמר כי מה שנקרא רבי שמעון בשם "בר יוחאי" ולא "בן יוחאי", אולי י"ל כי הוא מאותו טעם שנקרא בר־מצוה ולא בן מצוה [שאינו ראוי מקצת בארמית ומקצת בלשון הקודש. כי בארמית הוה לן למימר בר־תפקֵידְתא. ועיין על זה בדברינו להלן פרשת וזאת הברכה על פסוק לעיני כל ישראל יב"ן]. מפני ש"בר" הוא לשון חוץ [תרגום בחוץ תעמוד (דברים כ"ד, י"א) בבָרָא תקום. יב"ן], וכשנעשה בר־מצוה, יוצא מעצמיותו ומצטרף לכלל, למניין, לערבות, לזימון [זה דוקא לדידהו, אבל מנהגינו לצרף לזימון אפילו קטן כמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר אורח־חיים סימן ל"ג סעיף כ"ב. יב"ן], שמאותו יום והלאה נחשב ככל אחד מהכלל. כמו־כן י"ל כי רשב"י נקרא "בר יוחאי" שצירף את כל־כולו לכלל. ויש להביא רמז על פי דאיתא בס' [קיצור בספרים. ועיין לקמן בסמוך. יב"ן], ויוצא אליהם את שמעון רמז לרשב"י. וזהו ויוצא אליהם לרמז כנזכר לעיל ע"כ. אך יתכן שהשומע לא דק במה שכתב זאת בשם "ספרים", ואינם אלא דברי אביו בעל אמרי אמת בספרו שהבאנו לעיל:

 

ה) והגם שתיבת בר בלשון ארמי, היא בן בלשון הקודש כנודע, מכל־מקום הוקשה לו למה דוקא ברשב"י קבעו לומר בר, ולא בשאר תנאים, כגון רבי ישמעאל בן אלישע, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יוסי בן קיסמא, רבי חנניא בן עקשיא וכיוצא בהם. בשלמא כשכללות הלשון הוא בארמית, שפיר נקטו בר. אבל מדוע גם כשהמדובר בלשון הקודש, עשו כן, והיה להם לומר גם־כן בן בלשון הקודש. וכן הוא בפיוט המפורסם בר יוחאי נמשחת אשריך, וזולתו. ועיין עוד מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות שפ"ה לגבי נוסח הקידושין, אנא חתנא פלוני "בר" פלוני:

ואם זו קושיא, אזי לענ"ד יש ליישב בשלושה טעמים נוספים. הראשון, על פי הא דאיתא בסוכה דף מה: משום רשב"י, ראיתי בני עלייה והם מועטים וכו' אם שנים הם אני ובני מהם, ומסקינן הא דעיילי בְּבַר וכו' אליבא דפירוש ראשון ברבינו חננאל שם, שהם הצדיקים שבניהם צדיקים כמותם, כמו רשב"י ובנו רבי אלעזר, כי בן בלשון תרגום בַּר כדבר האמור. וכן הוא בערוך ע' בר בפירוש השני, והעלוהו מהרש"א ועץ יוסף במסכת סוכה שם. ולזכרון דבר זה, קבעו לרמוז זאת אגב שמו של־אביו בַּר יוחאי, לכלול את שלשתם:

והטעם השני אפשר לומר בפשיטות יותר, מפני דשאני רשב"י שספרו זוהר הקדוש הוא בלשון ארמי, על־כל־פנים רובו ככולו, לפי־כך גם בשמו נקטו בַּר בלשון ארמי. בפרט שיש סיבה חשובה לכך שנכתב הזוהר הקדוש בארמית, יען כי סגולת לשון זה להכניע הקליפות בלשונם ממש, כמו שלמד הרמ"ק (בסידורו תפילה למשה, אחרי ברכת ישתבח) מתוך המבואר בזוהר הקדוש עצמו בפרשת תרומה דף קכ"ט ע"ב בטעם שיסדו הקדיש בלשון תרגום, לפי שארמית הוא לישנא דסטרא אחרא, בגין דיתבר חיליה וכו' [והעלה דברי הזוהר הקדוש בזה גם־כן מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' בפירוש הקדיש דף כ"ח ע"א. ושם הביא טעמים נוספים, וסיים כי זהו העיקר] לכן גם הזוהר הקדוש נכתב בהאיי לישנא יעו"ש. והובאו דברי הרמ"ק גם־כן בעולת תמיד פרק י"ח. וכן בילקוט דת ודין במבוא דף י"ז, ד"ה מדוע קדיש אינה בלשון הקודש. וכן כתב הגרי"ח מדנפשיה בבן יהוידע שבת דף יב. ד"ה היכי עביד יעוש"ב. ובעיקר עניין כתיבת הזוהר הקדוש בארמית, האריך הרד"ל בספרו קדמות ספר הזוהר ענף חמישי מִדף פ"א, ובכלל דבריו שם כתב כי רבי אבא שכתב את ספר הזוהר הקדוש על פי ציווי רשב"י, היה מבבל שלשונם ארמית. ועוד שלשון תרגום, היא מדרגה תחתונה נגד לשון הקודש, ובה מחזה ומראה אחוריים, כך הזוהר הקדוש לא נמסר להתגלות העניינים כי אם מכוסה במלבוש וכו' יעוש"ב. וכן הרחיב בזה הרי"ל מראדזין במאמרו זוהר הרקיע פרק ג':

 

ו) ועוד יש לומר טעם שלישי, לפי שתיבות שמעון בר יוחאי גימטריא שבת עם הכולל, דמהאיי טעמא נוהגים לומר פיוט בר יוחאי נמשחת וכו' בליל שבת, כמו שכתוב במבוא לספר הילולא דרשב"י דף כ"ב הערה ג', וציין לאידרא רבה שבזוהר הקדוש פרשת נשֹׂא דף קמ"ד ע"ב דרבי יהודה היה קורא לרשב"י שבת, מה שבת לי"י (שמות כ', י') קודש לי"י (שם ט"ז, כ"ג. ל"א, ט"ו), אוּף רשב"י וכו' יעו"ש, ובמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות תפילת ערבית של־שבת סימן נ"ח אות י'. ובספרנו זה לקמן בסמוך ד"ה ויהי. הלכך אצל רשב"י דוקא דקדקו לומר בר ברי"ש, ולא בן בנו"ן. וזכורני שחיזקו עוד טעם זה שנקרא רשב"י שבת, על־פי הא דאיתא בשבת דף יא. דדוקא כגון רשב"י וחביריו שתורתם אומנותם, אינם מפסיקים לימודם לתפילה, כיון שאינם מפסיקים תורתם לצורך אומנותם יעו"ש, נמצא שאצלו כל ימות השבוע הם כמו יום השבת שאסור במלאכה. אף כי יש להעיר דכינוי שבת אינו מיוחד לרשב"י דוקא, וכדמוכח מדברי כמה מפרשים שדרשו ונתנו טעמים על תיבת שבת הרומזת לצדיק או לחכם, ומקורם מהזוהר הקדוש, דהכי איתא התם בפרשת משפטים דף צ"ד ע"ב, לא תעבוד בו עבודת עבד (ויקרא כ"ה, ט"ל) בצדיק דאיהו יום השבת, לא תעבוד וכו'. וברעיא מהימנא פרשת ויקרא דף כ"ט ע"א, בגין דתלמיד חכם כְּיום שבת וכו' נפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת וכו'. ועוד שם ברעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ד סוף ע"ב, אינון חכמים דדמיין לשבתות וימים טובים, לית לוֹן אלא מא דיהבין לוֹן אילין חולין וכו'. ובתיקוני הזוהר תיקון כ"א דף מ"ו ריש ע"א, תלמידי חכמים דאתקריאו נשמות יתירות, ואילין (נשמות) דמִתּוֹסְפאן לעמא קדישא בערב שבת, ירתין לון תלמידי חכמים ביומין דחול, ובהון אתעביד חול קודש יעו"ש. ועל פי זה ביאר הגר"י ענגיל בספרו בית האוצר כלל קע"ט ד"ה וכן, הא דאיתא בברכות דף מ"ז סוף ע"ב אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין (לזימון). אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הוא. אלא אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין וכו', והאריך על זה בספר כרם יעקב סימן י"ב אות ו' מִדף קכ"א. וכבר כתב הרמ"ז בפירושו לזוהר פרשת משפטים שם ד"ה דאינון, אותם שתורתם אומנותם וכו' הצדיקים הגדולים נקראים בשם שבת, כהרשב"י וחבריו, משום שכל בחינת אצילות היא סוד יום השבת, ואין צריך מעשה ומלאכה וכו' ע"כ. ועיין עוד שו"ת חתם סופר חלק א' סימן קצ"ו ד"ה ולכאורה, וחן טוב למהריב"ד פרשת בראשית דף ע"ה ד"ה ועיין, ושו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב' יורה דעה סימן ז':

ברם לפום קושטא אפשר דאעיקרא לא קשיא מידי, פּוֹק דּוּק ותַשכח שבכל הספרים ואפילו בזוהר הקדוש כתוב בדרך־כלל רבי שמעון "בן" יוחאי, ורק לפרקים כתוב רבי שמעון בר יוחאי. ומאידך גם רבי ישמעאל בן אלישע, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יוסי בן קיסמא ועוד תנאים, כתוב בהם לפעמים בר. ורק כשנזכר רשב"י בשם אביו לבד, דהיינו בלא תיבות רבי שמעון, כתוב בזוהר הקדוש ובמקצת מקומות בדברי חז"ל, בר יוחאי. וגם זה אינו מיוחד רק לרשב"י. גם בפתיחת נוסח בריך שמיה שאומרים בהוצאת ספר תורה, אמר רשב"י ע"ה כד מפקין ספרא וכו' המובא בסידורים שלנו דפוס וכת"י, כתוב בן יוחאי בנו"ן, ובראשם בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ חלק א' דף ס"ג ע"ב, וכן הוא גם בכתי"ק. ובמקור מאמר זה, שהוא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ו ע"א לא נזכר כאן שמו של־אביו כלל, אלא אמר רבי שמעון כד מפקין וכו', יען כי שם ברור שהכוונה אליו. וכפי הנראה רק חלק מהמקובלים האחרונים הורגלו לומר תמיד רבי שמעון בר יוחאי, ומזה נתפשט, ובפרט מרוב הרגילות לומר את הפיוט בר יוחאי, מאז שנתחבר על־ידי מהר"ש לביא לפני כארבע מאות שנה. ועל־כל־פנים, לצורך זה יועילו ארבעת הטעמים דלעיל:

 

ז) וחַזֵי לאצטרופי לרמז המובא לעיל ד"ה וביאור, הא דאיתא בילקוט ראובני בשם מגלה עמוקות אופן ע"ג, וכפי שהביאוהו גם־כן במנחת יהודה דף קפ"א, ובאור תורה הנדפס דף פ"ד, שרבי עקיבא היה גלגול שמעון. לכן נאמר ויוצא אליהם "את" שמעון, כי רבי עקיבא היה דורש כל אֶתִּין שבתורה ע"כ. ר"ל שתיבת את באה לרבות את רבי עקיבא הטפל לשמעון בנו של־יעקב אבינו. כי הוא גלגולו כידוע, וכדאיתא נמי בדברינו לקמן בפרשת ויחי על פסוק יששכר חמור גרם ד"ה שוב. ולפי שהוא זה שדרש כל אתין שבתורה כנודע (ועיין עוד בדברינו להלן פרשת ואתחנן על פסוק את י"י אלהיך תירא), יש לרבות אותו דוקא, ולא חכם אחר. וזה מקצת לשון הרב מגלה עמוקות עצמו, רבי ישמעאל הוא גלגולו של יוסף הצדיק, ורבי עקיבא הוא גלגולו של שמעון וכו'. רבי עקיבא דרש ריבויי כל אתין שבתורה, כמו שאמרו רז"ל וכו'. וזהו סוד ויוצא אליהם א"ת שמעון רזא דמלה מן אותו העניין נתגלה הדבר, שבדורות התנאים "שמעון" העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, עד שבא רבי עקיבא והיה דורש גם־כן אתין, שהוא משמעון וכו' ע"כ:

ורבי עקיבא אף שעסק בסודות התורה, שכן אמרו עליו בחגיגה דף יד: שהוא מארבעה שנכנסו לפרדס, ורק הוא יצא בשלום. ובמדרש הנעלם פרשת וירא דף צ"ח ע"ב איתא שגילה לו רבי אליעזר בן הורקנוס כל עמיקתא ורזין עילאין שבשיר השירים, וכשהגיע לפסוק (שיר השירים ב', ה') סמכוני באשישות וגו' לא יכל רבי עקיבא לסבול והרים קולו בבכיה, ולא היה מדבר מיראת השכינה יעו"ש. ויש המייחסים לרבי עקיבא את חיבור ספר יצירה, כיעויין בפסק הר"י דלטאש (שנדפס בתחילת הזוהר הקדוש), ובתחילת פרדס רמונים להרמ"ק, ובסדר הדורות, ובשאר ספרים. ואיתא בספר יוחסין, שרבי עקיבא למד סתרי תורה מרבי נחוניא בן הַקָּנֶה. ותראה באבות פרק ג' משנה כ' במאמר הכל צפוי והרשות נתונה, כמה ידע סודות התורה, הובא בסדר הדורות חלק ב' ע' רבי עקיבא אות ז' דף קנ"ד ע"ג יעו"ש. ולא עוד אלא שרבי עקיבא היה רבו המובהק של־רשב"י, כנודע בש"ס בכמה מקומות. מכל־מקום בנסתרות, לכאורה טפל היה לרשב"י, והראיה ממה שרשב"י השיג סוד אבני שיש טהור מה שאין כן רבי עקיבא, ולא עוד אלא שמצינו כי ביקשו מלאכי השרת לדחוף את רבי עקיבא, וכיעויין בדברינו להלן פרשת קדושים על פסוק מות יומת הנואף ד"ה אבל. ושתי מרגליות הללו הוציא לנו הקב"ה. וכיון שרשב"י עיקר, נזכר בהדיא. ורבי עקיבא שהוא טפל אליו, נרמז רק בריבוי תיבת את. על־דרך שביארנו בס"ד לעיל פרשת וירא על פסוק והאלהים נסה את אברהם, ד"ה ודברי, לדעת האומרים שנסיון יצחק היה קטן מאברהם, לכך נרמז רק בריבוי את:

וכתבתי בסגנון זה, לפי מה שהייתי סבור מעיקרא (בפשיטות, ומכֹּח הראיות דלעיל) כי רשב"י גדול מרבי עקיבא בנסתרות, אף שהיה רבו, ומסתמא גם משאר כל התנאים. ואין תימה בכך, כמו שרבינו האר"י גדול היה בכך מרבו הרדב"ז, ומכל אשר היו לפניו, וכנודע. אבל נרתעתי לאחורי, בראותי מפורש להיפך בשער מאמרי רשב"י לרבינו האר"י דף י"ט ע"ב, בפירושו לדברי הסבא דמשפטים דף ק' ע"ב בְּרֵיהּ דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי, כי רשב"י היתה נשמתו מצד אור המקיף, ולכן היה בה כח להלביש סודות התורה ולדָרשן, באופן מכוסה ונעלם גדול, שאף אם ידרשם לרבים, לא יבינום אלא מי שראוי להבינם. ולכן נִתָּן לו רשות לכתוב ספר הזוהר, ולא ניתן רשות לרבותיו, או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו וכו' יעו"ש. וראיתי גם־כן שדבריו הללו נעתקו בשתיקה בספרים רבים, כגון בשו"ת רב פעלים חלק א' יורה־דעה סימן נ"ו ד"ה והוא, ובאהבת שלום (אודות גדולת הרש"ש) מאמר דרך ארץ החיים דף קפ"ח ד"ה וכבר, מכלל שהדברים כפשוטם, והמה ברורים ומוסכמים, ואם־כן פשיטא שבטלה דעתי, ודברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ומכל־מקום יש לקיים את הרמז שכתבתי בפסוק ויוצא אליהם "את" שמעון באופן שונה קצת, שהרי על־כל־פנים בעניין הוצאתם וגילויָים של־סודות התורה לרשות הרבים, היה רבי עקיבא טפל לרשב"י:

ובאופן אחר נראה לענ"ד דכשם ששמעון הוכנס לבית האסורים על־ידי יוסף בעל כרחו, כך רשב"י ישב במערה שלוש עשרה שנה מפני גזירת הקיסר, כדאיתא בשבת דף ל"ג ע"ב. ואמרו חז"ל שאעפ"כ נהג יוסף עם שמעון בחסד וברחמים, כי היה מאכילו ומשקהו שם, ויצא מבית האסורים שמן ורחב, לא כשאר בני־אדם שיוצאים רזים מבית האסורים, וזהו ויוצא אליהם את שמעון, את לרבות, כיעויין בבראשית רבה פרשה צ"א אות ח', ופרשה צ"ב אות ד' כהדין צרצורא וכו' ובמפרשים. כך רשב"י. כי אעפ"י שהיה מאכלו במערה חרובים, כדאיתא התם בשבת, מכל־מקום מבחינה רוחנית יצא מלא וגדוש בסתרי תורה ורזיה, כדלהלן פרשת כי תצא על פסוק לא יבוא עמוני ד"ה והגם. והדברים כפתור ופרח:

 

ח) ומאחר שבא לידינו לשון הפיוט מאין סוף בחביון העוז נסתרים, הנכלל בכתר מלכות, כדלעיל ד"ה והעניין, ראיתי להוסיף כאן, דכהאיי לישנא נמצא גם בבית שצורף על־ידי אחד מחכמי תימן, לפיוט בר יוחאי הידוע, שיסד מהר"ש לביא, וזהו:

בר יוחאי יֵחדת עשר ספירות. מֵאֵין סוף, בחֶביון העוז נסתרות. סובלים את העולם, י"י בם להורות. וסוד המאורות יַעֲנו אשריך:

וברור כי לצורך החרוז, כתב נסתרות תמורת נסתרים. וכוונָתי בזה, לפי מה שיתבאר בס"ד לקמן בסמוך ד"ה והנוסח, שמחבר בית זה הוא מהר"ש בן יעקב רצאבי, אם־כן מסתברא שלקח סגנון זה מפיוטו של־מהר"י צ֗אהרי הנכלל בכתר מלכות, לפי שהוא קדַם לו, אלא ששינה נסתרות במקום נסתרים. אלא ששם בכתר מלכות, תיבת נסתרים נקשרת למעלה וגם למטה, כמ"ש שם בשם מהרי"ץ. וכאן בבר יוחאי, תיבת נסתרות, נקשרת למעלה בלבד, כמובן. ובלאו הכי לכאורה מוכרח היה לכתוב כך נסתרות, מאחר שחוזר על עשר ספירות שהזכיר שהן לשון נקבה. מה שאין כן מהר"י צ֗אהרי דנקט כתרים לשון זכר. ואדרבה קשה למה נקט  בתר הכי סובלים לשון זכר. ויש מקום ליישב כי עניין סובלים את העולם חוזר לא רק אל הספירות אלא גם על אין סוף שהזכיר, והכוונה בזה אליו יתברך לפי הפירוש הראשון שנכתוב בס"ד לקמן בסמוך ד"ה יחדת, הרי הוא בכללם, הלכך נקט הכא לשון זכר:

אודות תוספת זו, נודע לי לראשונה בילדותי מפי אאמו"ר זצ"ל, שהיה מנהגם בתימן לאמרה בכל ליל שבת, בכלל פיוט בר יוחאי. ואחר זמן הגיעו לידי תכאליל כת"י שנעתקו על־ידי זקיני מהריק"א, וראיתי כי הוא העלה זאת בפשיטות. וצילום אחד מהם, הבאתי במאמר אופן המרכבה (שבתחילת ספר רכב אלהים למהר"י ונה) דף פ'. ומקומה של־תוספת בית זה, קבוע בתכאליל הללו, לפני הבית האחרון אשרי יולדיך וכו', אחרי הבית אור מופלא רום מעלה. וכך שמעתי ממי שהמשיכו את מנהגם לומר זאת גם כאן בארץ ישראל, או תוספת אחרת כיוצא בה [וכדלקמן בסמוך ד"ה ובמקצת], שאמרו בית זה כאן. ונכון הוא. א' מצד העניין, מאחַר שבית זה מדבר באופן כללי על עשר הספירות, והבית אור מופלא מדבר על הכתר שהוא העשירי, אם־כן אין להפסיק בבית זה בינו לבין שאר הבתים. [ומהאיי טעמא לא הוסיף זאת המחבר בסוף הפיוט ממש. דלכאורה הכי הוה עדיף טפי, כיון שאינה אלא תוספת. ברם כיון שהוא כעין ביאור וגילוי לָאָמוּר לעיל מיניה, כאן ביתו. מה שאין כן הבית האחרון שמדבר באופן כללי בשבחו של רשב"י, המתאים להיות גם אחרי הבית הנוסף, וגם סגנונו טוב וראוי לסיום. ועוד שהבית מסיים אשריך, והבית שאחריו מתחיל גם־כן אשריך, מתאים לפי העניין וגם מצד שכך היא דרך הפייטנים]. ב' שלא לקלקל ראשי הבתים, שרשם בהם הפייטן את שמו, שמעון לָבִיא:

ולאפוקי ממי שהכניס תוספת יחדת וכו' מאין סוף וכו' לעיל מינה, אחרי יו"ד חכמה קדומה, לפני אור מופלא. בטענה שסימן הפיוט הוא שמעון לְבִיָּיא בשתי יודי"ן, כמו שהדרך להוסיף בתיבות דומות כשאינן מנוקדות, להורות על הוצאת היו"ד במבטא, כגון שנִייה, ענִייה, עשִׂייה. ויצא לו זאת מתוך הפסוק (יחזקאל י"ט, ב') מה אמך לְבִיָּא. אבל לענ"ד במחכ"ת אין זו אלא התחכמות. ומשמע מזה שהוא טעה וייחס גם בית זה למהר"ש לביא, ושהוסיף בכוונה להתחיל ביו"ד נוספת לשם כך. והא ליתא, כי בכל הדפוסים הישנים שהובא בהם פיוט זה (עיין עליהם בדברינו להלן פרשת כי תצא על פסוק לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י"י ד"ה ובפיוט) אין תוספת בית זה כלל ועיקר, וגם לא בדפוסים האחרונים, הן ספרדים והן אשכנזים, זולת בכת"י תימנים. גם בכל הספרים נכתב שמו לביא ביו"ד אחת, ומזה מוכח שקריאתו היא כפי המקובל לבִיא ביו"ד נעלמת. ולא עוד אלא שישנם עדיין מצאצאיו הנקראים כך:

התעוררות הפייטן לחַדֵּשׁ תוספת בית זה, נראה לענ"ד כי שרשה מפני שסודות התפילות שיסדו אנשי כנסת הגדולה וחכמי הדורות, הם גנוזים ובלתי גלויים זולת ליודעי ח"ן כנודע, והדורות הולכים ופוחתים. הלכך מצא לנכון לבאר זאת בעליל ובפרהסיא. ואין מקום מתאים יותר לזה מאשר בפיוט המדבר בשבח רבי שמעון בר יוחאי מארי דרזין, וכדי שיזָּכר העניין לכל־הפחות פעם בשבוע. אי נמי בראותו שכל פיוט זה מיוסד ובנוי על עשר ספירות, אבל הוא באופן נעלם, עמוק עמוק מי ימצאנו, ואחד מאלף יֵדָעֶנו. נמצא כי הרבים שאין להם יד בקבלה, אינם מבינים זאת כלל. על כן הוסיף בסופן בית זה, לפענח צפונותיו לעין־כל, ולהוציא בזה את עניינָם וסודם מן הכח אל הפועל. ועיין לקמן בסמוך ד"ה אמנם:

ומהאיי טעמא נראה לענ"ד כי טוב להנהיג בזמנינו בכל מקום תוספת בית הנזכר לעיל. ובפרט שיהא מזה חיזוק והתעוררות ללימוד בזוהר הקדוש בכל יום, המסוגל לטהרת הנפש. ונחוץ הדבר ביותר יומא כי האידנא שהאוויר מזוהם מאד בעוה"ר, וכמו שפרסמנו בקול קורא, שנדפס בעלון פעולת צדיק גליון 46 כסלו ה'תש"ע ב'שכ"א אות ד', ויובא בס"ד גם־כן בתשובותי עולת יצחק חלק ג'. ולפני שנים רבות כשזיכני השי"ת ונזדמן לי לבקר בקבר רשב"י בעיר מירון, נשאתי תפילה בין השאר שתתקבל תוספת זו לפיוט בר יוחאי. ואסתייעא מילתא. כי לא עבר זמן רב, ונתקבצו ציבור של־בני־תורה לתפילות תמידין כסדרן בבית מדרשנו פעולת צדיק על שם גאון עוזנו מהרי"ץ זצוק"ל, החל מחודש אלול ה'תשס"ה ב'שט"ז. ומאז הוקבעה על ידינו שם אמירת תוספת זו בכל שבת ושבת, על־ידי הדפסה והדבקה מיוחדת בכל הסידורים, כי נותר לכך מקום בדף, ונתקבלה על־ידי כל הקהל. כי בבתי כנסיות קודמים שהתפללתי בהם, כמעט רק אני לבדי הייתי אומר אותה בהיותי חזן:

ויהי רצון מלפני המקום ב"ה שכן ירבה וכן יפרוץ ותתקבל ותתפשט ברצון בכל מקום, בלא מחלוקת חס ושלום מצד המדמים כי זה שינוי מהמנהג וכדומה. ולדידהו איך נכנסו ונתקבלו פיוטים במשך הדורות, כגון עיקר בר יוחאי עצמו, לכה דודי, עת שערי רחמים וכל כי האיי גוונא, שהרי בדורות הראשונים עדיין לא נולדו מחבריהם. [וטעם שהוקבע לומר פיוט בר יוחאי בשבת, נתבאר בס"ד לעיל בסמוך ד"ה ועוד. וכיון שנודע לי על אחד כיום חכם בעיניו ומינות נזרקה בו, שטען מדוע להכניס פיוט לכבוד אדם תוך שבחי הקב"ה, אמרתי שישיבו לו כי כבוד החכמים, הוא כבודו יתברך וכבוד תורתו, כרמוז בפסוק הללי נפשי את י"י (תהלים קמ"ו, א') את לרבות תלמידי חכמים, וכמו שהעליתי בס"ד בשלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות כבוד תלמיד חכם סימן קס"ג סעיף י"ח. ועיין עוד להלן פרשת ואתחנן על פסוק את י"י אלהיך תירא ד"ה ובזוהר]:

וראוי להדפיס בית נוסף זה בגוף הסידורים שיתחדשו בעזהי"ת. וכמו־כן ראוי להוסיף בצד כל בית, או סמוך לו, שייכותו לספירה שכנגדו, דהיינו מלכות, כנגד שמן משחת קודש וכו'. יסוד, כנגד מושב טוב ישבת וכו', וכמו שהוא בתכאליל כת"י, ובתכלאל עץ חיים למהרי"ץ גם בנדפס בדף ק"א ק"ב:

 

ט) וכיון שלפיוט בר יוחאי, כבר נתחבר על־ידי הריא"ז מרגליות ספר מיוחד בשם ביאור השיר בר יוחאי, בו האריך והרחיב לפרש ולברר כל ענייניו, סודותיו ורמיזותיו, נתתי לבי אני הקטן אשר לא בינת אדם לי, לפרש את הבית החדש הזה, לבל יחסר המזג, להועיל לעצמי ולאשר כגילי. הגם כי אין להשוות בין מלאכתו למלאכתי שאינה אלא קרבן עני, מכל־מקום קיימא לן במנחות דף ק"י אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. וזהו:

יֵחדת עשר ספירות. ר"ל שקישר רשב"י כל הספירות והעולמות בייחוד אחד, מכח אור תורתו, עיין הקדמת הזוהר דף י"א ע"א שאמרו עליו ההוא נהורא קאים משמיא לארעא ונהיר כל עלמא וכו', וכן בפרשת ויצא דף קנ"ו ע"א רבי שמעון דנהיר כל עלמא באורייתא, וכמה בוצינין נָהרין בגיניה. ועל־ידי זה הושפע לעולם בדורו טובות מרובות, שהרי מצינו כי אפילו הקשת לא נראתה בימיו כדאיתא בירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ב', וכדלעיל פרשת נח על פסוק והיה בענני ענן על הארץ וגו' ד"ה פירוש. ולא גזר תענית בימיו, כי לא היתה שום צרה בחייו, כדאיתא בספר כבוד מלכים (ב', ט"ו) הובאו דבריו בשו"ת מבשרת ציון חלק א' אורח־חיים סימן מ"ב דף קל"ז ע"א: מֵאֵין סוף. שנאצלו כל הספירות מאתו יתברך, שאין לו סוף ותכלה. ועיין לעיל ד"ה וברור. אי נמי שתחילת העשר הוא מהכתר, לפי שהכתר נקרא לפעמים אין סוף, כיעויין ברעיא מהימנא שבזוהר הקדוש פרשת פינחס דף רנ"ח ע"א כתר, אין סוף אתקרִי. ועיין פרדס רמונים שער שלישי (המיועד לברר המבוכה אם האין סוף הוא הכתר) ובשער כ"ג ע' אין סוף, ומשם באר"ה: בחביון העוז נסתרות. נתבאר בדברי מהרי"ץ דלעיל ד"ה והעניין. והוא מלשון הכתוב ושם חביון עֻזו (חבקוק ג', ד') ר"ל שחָזקוֹ חבוי ונסתר שם. וז"ל ספר הבהיר אות קמ"ח, הובא גם־כן בהשמטות הזוהר הקדוש שבסוף ספר בראשית סימן י"ז דף י"ז, מאי חביון עזו, אותו האור שגנז והחביא יעו"ש. אי נמי חביון העוז, זו התורה שנקראת עוז, וכדאיתא בשיר השירים רבה פרשה ב' אות י', ועיין עוד בשערי הייחוד והאמונה שער ב' סוף פרק כ"ו. ר"ל כי הגם שלא נזכר בתורה עניין הספירות בהדיא, מכל־מקום הוא נסתר ומוצנע שם, על־דרך האמור לעיל ד"ה וביאור, ברמז הפסוק שלפנינו נתן לכם מטמון באמתחֹתיכם:

סובלים את העולם. פירוש סובלים, נושאים. דהיינו כי הם משגיחים ומנהיגים את העולם. ור"ל שהבורא יתברך פועל ומשפיע לעולמנו באמצעותם, וזהו שמסיים י"י בם להורות. כלשון חז"ל בויקרא רבה סוף פרשה ד' ובמדרש תהלים על הפסוק ברכי נפשי את י"י (תהלים ק"ג, א') מה הנפש סובלת את הגוף, כך הקב"ה סובל את העולם. וכלשון הזה איתא בפיוטו של־מהר"י צ֗אהרי הנכלל בכתר מלכות, סובלים את העולם, הנגלה והנעלם. וכתב על זה מהרי"ץ בעץ חיים שם, שהוא כמבואר בתפילת אליהו הנביא (שבתחילת תיקוני הזוהר) רבון עלמין וכו' אנת הוא דאפיקְת וכו' עשר ספירָן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין ע"כ. ועיין עוד נחלת יוסף פרק שמיני דף ל"ד ד"ה העיקר השני. ואפשר דנקט בם, י"י "בם" להורות, לפי שהוא (או משהו ממנו) מסתתר בתוכם כנודע. והלשון לקוח מן הפסוק (תהלים ס"ח, י"א) רכב אלהים רבותים וגו' "אֲדֹנָי בָם" סיני בקדש:

וְסוֹד המאורות יענו אשריך. שנים רבות הייתי נבוך בביאור תיבות הללו, יען שחיפשתי ולא מצאתי יסוד שהשמש והירח ישבחו את רשב"י לומר לו אשריך. ועכשיו בחודש אייר ה'תש"ע ב'שכ"א, לרגל הילולא דרשב"י, נתתי לבי שוב לדבר, והאיר השי"ת את עיני להבין כי כוונת הפייטן לספירות עצמן. וכן כתב מהר"י צ֗אהרי בפיוטו הנזכר, וקראום עבדיך ספירות, והיו למאורות. ועיין חן טוב דף כ"ד אות כ"ז בתחילתו. וז"ל ספר עץ אפרים דף נ"ה, מלבד השם הרגיל ספירות, נקראים הספירות גם־כן מאורות, נרות (דהיינו בוצינין בדברי רבי שמעון בן יוחאי), לבושים, רקיעים, כתרים או עטרות, מלכים, נשמות, רוחין, נפשין, פנים, מאמרות, דברות. ושינוי השמות, רומזים על ההשתנות בפעולותיהם יעו"ש. והפייטן דנקט הכא תיבת מאורות, הוא מפני שלצורך יופי החרוזים, לא ייאות לחזור שוב על תיבת ספירות, שהזכיר אותה כבר בתחילה, באמרוֹ יחדת עשר ספירות. [ומאי דלא נקט כינוי אחר, נראה שהוא מפני החריזה, כדרך הרבה פיוטים שיש חריזה אחת בחתימות כל הבתים, דהיינו לא כמו החריזה הפרטית של כל בית, ואף על פי כן עושים בסיום מחצית הסוגר חריזה כחריזה הפרטית, אף שמהר"ש לביא מחבר עיקר פיוט בר יוחאי לא נהג כך]. ואם־כן ר"ל דכיון שרשב"י גילה ופרסם סוד עשר ספירות, שעליהן סובבת כל תורת הנסתר, ממילא הם משבחים אותו ועונים לנגדו אשריך. ועל־דרך זה נמצא בעניין פטירת רשב"י בסוף אידרא זוטא שבזוהר הקדוש פרשת האזינו דף רצ"ו ע"ב, ששמע קל במערה, דנא רשב"י וכו' זַכָּאָה חולקיה (דהיינו אשרי חלקו) לעילא ותתא וכו'. שוב ראיתי בזוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנ"ו סוף ע"א כי השמש והירח, הן סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכן נזכר בספרים נוספים, אם־כן אפשר לפרש כוונת דברי הפייטן, כי סוד המאורות, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, יענו אשריך על אשר גילית את פנימיותן, והראית בכך את רוב עשרן ויקר תפארת גדולתן:

 

י) ובמקצת תכאליל ישנים כת"י, כגון משנת א'תתקמ"ח ה'שצ"ז, נמצאת בשוליהם תוספת דומה לדלעיל, בת שני בתים, שיסד אותם מהר"י צ֗אהרי הנזכר לעיל, לפי מה שנרשם שם בהדיא לצידם בזה"ל, תוספת למ"ו יחיא אלצ֗אהרי ע"כ. ומקומם גם־כן אחרי אור מופלא, כדלעיל ד"ה אודות. ויש מקומות שנוהגים עד היום לאמרם, כגון יוצאי חבאן (וכך נדפס בתכלאל שלהם הנקרא עטרת זקנים) ומחוז שרעב (וכך נדפס בסידור תפילת החודש נוסח שאמי כמנהג שרעב), בזה"ל:

בר יוחאי סידרת (נ"א יחדת) עשר ספירות. כְּשַׁלהבת בְּגַחלת קשורות. וסודם ידעת, כי בליבך (נ"א ובליבך) הם טמורות (נ"א סדורות. נ"א סידרת עשר ספירות. יחד בליבך הם סדורות. כשלהבת בגחלת קשורות). וכל (נ"א כָּל) העם (נ"א רואֶיך) יענו (נ"א יאמרו) אשריך:

בר יוחאי יחדת (נ"א סידרת) עשר ספירות בלימה. על־דרך (נ"א הִנֵּה. נ"א על־דרך סוֹד. נ"א על־דרך מעלַת. נ"א על־שֵׁם מעלוֹת) סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והֵבנת בשתים ושלושים נתיבות (נ"א הבנת והודעת ברוב, ונראה לענ"ד טעות סופר וצריך להיות בל"ב. יב"ן) פליאות החכמה (נ"א חכמה. נ"א נתיבות החכמה). כמו שהורוך מוריך:

אמנם לא ידעתי מדוע הוצרך מהר"י צ֗אהרי להוסיף שני בתים. כי לפי מה שביארנו בס"ד בטעם הדבר לעיל ד"ה התעוררות, היה די באחד. ובפרט אם פתיחת שניהם שווה ממש. לפי שיש נוסחאות שפותחים בקצת שינוי, האחד סידרת עשר ספירות, והשני יחדת עשר ספירות. והראשון, הוא כלשונו בשלהי פיוטו הנכלל בכתר מלכות, אלה הכתרים, בפי המקובלים "מסודרים". ברם נראה שהכל הולך אל מקום אחד, כי על־ידי ייחודם זה עם זה כפי סדרם הראוי, הוריד שפע לעולם. ואכן יש תכאליל שלא הובא בהם אלא אחד מהם, יש הראשון ויש השני. כגון בתכלאל משנת ה'תקכ"ז ב'ע"ח, שראיתי כי לא נמצא שם רק הבית סידרת עשר ספירות בלימה וכו' וכן הוא בתכלאל משנת א'תתקס"ז ה'תי"ו. אכן מאידך שמעתי מקומות שנוהגים לומר רק את הראשון:

מעתה מסתברא כי מהר"י צ֗אהרי חיבר רק נוסח אחד מהם, וחכם נוסף שלא נזכר שם כבודו חיבר את השני. [אי נמי חיבר שתי מהדורות, יש שהעתיקו זו ויש זו, ויש שהעתיקו שתיהן]. ובפרט שמהר"י צ֗אהרי ידיו רב לו מומחה ורגיל בעבודה לחבר פיוטים נפרדים לעצמו, שלמים וארוכים טובים וחשובים כנודע. אך לא כיוון בזאת, זולת להשלים את החסר. וכעין שבכתר מלכות לרשב"ג, חסר עניין הספירות, מפני שהוא היה פשטן, ולכן כשהגיע לכסא הכבוד עמד קולמוסו, וכתב בזה"ל, מלמעלה גאית ועלית על כס תעצומָך, ואיש לא יעלה עמָך ע"כ, קם מהר"י צ֗אהרי המקובל והשלים את מלאכת הקודש העליונה. מה שהרדב"ז בעבור זאת, יסד כתר מלכות נפרד עד"ה באריכות כנודע, ועיין מחזור אהלי יעקב ליום הכפורים דף ס"ו. וגם הגרי"ח בעל בן איש חי, כן הדבר הזה בענייננו, השלים מהר"י צ֗אהרי בית אחד הנצרך. ואין בזה קפידא ולא נגיעה במלאכת המחבר הראשון, הואיל וכבר נגמר שמו בראשי הבתים, כדבר האמור לעיל ד"ה אודות. [ולכן הקפיד מהריב"ד על מחבר השיר חוס אלהי ממעונך, שבנה אותו על שירו של־רבי יהודה הלוי וקלקל סימן שמו. ומהריב"ד עצמו עשה באופן אחר, שהוסיף בסופי הבתים באופן ששם המחבר נותר על כנו. עיין חן טוב דף מ"ה. איתמר]. וכיוצא בזה מצינו שעשו כמה חכמים בפיוטים נוספים. ולהיות שחכם נוסף נתעורר גם־כן לעשות כמותו, על כן בני מקומות הנזכרים לעיל צירפו את שניהם. [אמנם כיון שסגנון הבתים ובניינם, אינם מתאימים למהר"י צ֗אהרי שהיה מומחה גדול וכדבר האמור, יתכן שהיו שני חכמים מפורסמים בשם זה, והכוונה כאן לשני, כיעויין בזה לעיל בהפטרת נח על פסוק ושמתי כדכד שמשותיך ד"ה ויש. וכן הדעת נוטה מצד אחר, כי פיוט בר יוחאי נדפס לראשונה בשנת ה'שס"ה לערך, וספק גדול אם מהר"י צ֗אהרי הראשון עדיין היה אז בין החיים, ואכמ"ל. וידידי הראח"כ שליט"א הוסיף כאן וז"ל, ראיתי כתוב שהאדמו"ר מויזניץ הקודם, כשהיה אומר פיוט בר יוחאי בל"ג בעומר במירון, היה מוסיף בתים מדיליה בעל פה ע"כ. וצריך לברר תכנם ועניינם]:

והנוֹסח יחדת עשר ספירות מאין סוף וכו' שאמרו בעיר מגורי אבותי, כדלעיל ד"ה אודות, גם־כן לא נזכר בתכאליל של־מהריק"א מי חיברו, ולא שמעתי על זה מאומה מפי אאמו"ר זצ"ל. אבל לבי אומר לי כי הוא מאבות אבותינו מהר"ר שלמה ן' יעקב רצאבי זצוק"ל. יען שהיה מקובל, וחיבר פיוטים דומים לזה, בסגנונם ובדרכם (עיין עליהם בנספחות לנפש כל חי שצייננו לעיל בפרשת בראשית על פסוק ויעש י"י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור ד"ה והרב), ונתקבלו כולם או מקצתם לאמרם בתפילות בעירנו וסביבותיה. וגם הם נעתקו בתכאליל שכתב מהריק"א. אלא שאותם הזכיר על שמו בהדיא, מאחר שהם ארוכים טפי, מה שאין כן זה שאינו אלא בית אחד. ואף שכבר קדמו לו מזה שנים רבות החכמים דלעיל, אולי לא ראה אותם. לולא שהשתוות סגנון פתיחתו, מוכיחה כי ראה לפחות את הראשון. ולכן נראה יותר לומר כי לא ערבו לו מצד משקלם, ולא רצה לתקן ולנגוע במה שכבר הם עשוהו. על כן קם ויעש מטעמים גם הוא, כאשר אהֵב אבינו שבשמים ובארץ יהללוהו:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארגון ובנה
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד