-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
אור ההלכה
מועדי השם
פעולת צדיק
מנויים לחיים
ת"ת עטרת חיים
ישיבת פרי עץ חיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
539 אורחים

שיעור בנושא: מסורת כתיבת ס"ת כמהג ק"ק תימן

         
מספר צפיות: 6167
 

 


השיעור נמסר במסגרת מעמד מינוי שליחות הסופר לכתיבת ספר תורה שייקרא אבא שלום שבזי ע"ש הצדיק המקובל "רבי שלום שבזי" זיע"א שהתקיים ביום ראשון י"א שבט תשע"א בהיכל הכולל "עטרת שלום"

 

לק"י

שיעור בעניין כתיבת ספר תורה כמנהג ק"ק תימן יע"א

מפי מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א

במעמד כתיבת ספר תורה לע"נ רבינו שלום שבזי זצוק"ל

שע"י כולל "עטרת שלום" רחובות

י"א שבט ה'תשע"א ב'שכ"ב

 

 

מפתח נושאים:

u מסורת ק"ק תימן בחסרות ויתרות u חמשים ואחד שורות ורכ"ו עמודים   u סוף עמוד בסוף פסוק, והתייחסות לווי העמודים u   סוף כל חומש בסוף עמוד   u אותיות לפופות ועקומות   u כתיבה על גויל, מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, ושמנהגינו בזה לא כדעת הרמב"ם

 

 

 

 

כבוד המרא דאתרא הרה"ג ישי שרעבי שליט"א, כבוד כל הרבנים שליט"א, וכבוד ידידינו הרב זרח משולם הי"ו.

הפסוק אומר 'כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' [שמות ל"ד, כ"ז] . המיוחד בעם ישראל, המבדיל אותו הבדל עצום בין ישראל לעמים, זו תורתינו הקדושה. 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. חז"ל אומרים שהר סיני נקרא כך, על שם שירדה בו שנאה לעם ישראל. מאז שיש לעם ישראל תורה, ממתי ש'דתיהם שונות מכל עם', אומות העולם בכל הדורות שונאים אותנו. אבל בליבם הם מבינים שעם ישראל הוא העם הנבחר, אתה בחרתנו מכל   העמים, הם מקנאים בנו ובתורה שלנו, ובגלל שאינם יכולים להתגבר על זה, ממילא הדבר מתבטא בשנאתם אלינו.

עם ישראל כולו, מיוחד בתורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. בעז"ה אנחנו מתכוננים לדבר על הנושא של ספר תורה התימני, וראשית צריך לדעת בנושא זה, שלמרות וביהדות תימן יש הבדלי מנהגים בכמה עניינים בין מחוזות שונים, נוסחאות שונות, כל מיני מנהגים שנהגו, אבל בס"ת יש דבר יחודי בין כולם, בלי הבדל בין המחוזות בתימן, צפון מרכז ודרום, ובכל האזורים היה הס"ת משותף, בלי שום הבדלים. אולי אם נרצה לדייק, כמעט בלי שום הבדלים. אבל למעשה בפועל זה היה בלי שום הבדלים, וזה המאחד, תורתינו הקדושה.   כמה שמנהג כתיבת הס"ת התימני מיוחד ושונה מכל עדות ישראל, כמו שבעז"ה נפרט בהמשך, לא היו הבדלים בעניין זה בין המקומות, וכל חכמי תימן ראשונים ואחרונים היו בדעה ובעצה אחת, מהי המסורת של כתיבת ס"ת, מה הם הדברים שהם לעיכובא ומה הדברים שהם לכתחילה, למצוה מן המובחר. למרות שבמשך הדורות נהיו קצת הבדלים, כמה דברים שהשתנו, כפי מה שנפרט בהמשך בפרטי הפרטים.

 

 

הדבר החשוב ביותר, המיוחד בספרי תורה של קהילות קודש תימן, זה החסרות והיתרות. כידוע, ס"ת שחסר בו אפילו אות אחת, או יתר אפילו אות אחת, פסול. מורידים אותו מהתיבה, מחזירים אותו ומוציאים ס"ת אחר. זו הלכה שמקורה בגמרא ובכל הפוסקים, למרות שהאשכנזים קצת הקילו בנושא זה, מהנימוק שכותב הרמ"א דאנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות. ובעצם המקור הוא בגמרא מסכת קידושין דף ל' ע"א, כתוב הרי על הפסוק בפרשת שמיני 'כל הולך על גחון', 'גחון' הוא אמצע התורה באותיות, בעי רב יוסף: וא"ו ד'גחון', מהאיי גיסא או מהאיי גיסא? א"ל, ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל, אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. אח"כ הגמרא אומרת, בעי רב יוסף 'והתגלח', כתוב ש'והתגלח' חצי התורה בפסוקים, מהאיי גיסא או מהאיי גיסא? א"ל אביי, פסוקי מיהא ליתו לימנויה. בפסוקי נמי לא בקיאינן. דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאיי קרא לתלתא פסוקי [ שמות י"ט, ט '] 'ויאמר י"י אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן'.

אבל כבר מסבירים המפרשים שמדובר רק על חכמי בבל שלא היו בקיאים בחסרות ויתירות, אבל חכמי ארץ ישראל היו בקיאים, והמסורת שיש לנו היא על פי בן אשר, שכידוע היה מגדולי בעלי המוסרה בטבריה, שם ישבו חכמי המוסרה כמה וכמה דורות והיו להם קבלות עד עזרא הסופר. הם היו מדייקים בקריאה, והם אלו שעשו את המוסרה הנמצאת במקראות גדולות, מה שנמצא בגיליונות שסופרים את אותיות התורה, כמה מלים יש כאלה וכו', הכל זה מהם. הם ספרו ודקדקו את כל האותיות. לכן מהרי"ץ כותב, שאנחנו נחשבים בקיאים במסורת ס"ת כמפי משה מפי הגבורה. יש לנו מסורת מדויקת איש מפי איש. ולכן אנחנו מוציאים ס"ת על כל חסר ויתר, לא אומרים אולי טעינו, כי אנחנו כן יודעים. יש לנו מסורת מקובלת מדור לדור, למרות שבעדות אחרות הדבר נחלש.

למעשה בס"ת של יהדות תימן יש ארבעה עשר שינויים בחסרות ויתרות, אני מניח שהרבה כאן יודעים, אבל רק אזכיר לכם אותם. הראשון בפרשת בראשית, 'גדול עוני מנשא', בס"ת של עדות אחרות כותבים מנשוא מלא וי"ו, אצלנו חסר וי"ו. הסופרים אצלינו כשמגיעים לפסוק זה אומרים 'גדול עווני מַנְשַׁא', כדי שיזכרו, שיהיה להם סימן שחסר וי"ו. הרי כשמגיהים ס"ת, מגיהים לפי מסורת הכתיבה, לא לפי הקריאה, כדי לזכור את השינויים ביניהם. השינוי השני בפרשת נח, 'נבקעו כל מעינות', אצלנו מעינת חסר וא"ו אחרי הנו"ן. אח"כ 'ויהיו כל ימי נח', זה כבר שינוי בולט בקריאה, בעדות אחרות כותבים ויהי כל ימי נח.

אל תחשבו ששינויים אלו הם חדשים, שיהדות תימן גילתה אותם בעולם, צריכים לדעת שהאשכנזים בעבר, עד לפני מאתים־שלש מאות שנה, הם גם כתבו 'ויהיו' בס"ת שלהם. ספר מנחת שי כותב שבספרי אשכנז כתוב ויהיו, והוא לא ידע על ספרי תימן. רק שבמשך הדורות הם השתנו, על פי המסקנות של בעל אור תורה ומנחת שי. מחבר ספר אור תורה הוא מהר"ם לונזאנו, שהיה גברא רבא לפני ארבע מאות שנה לערך, ומחבר מנחת שי שהיה באיטליה, ר' ידידיה שלמה די נורצי, שגם הוא ישב על עניין זה, ומאחר שהם ראו שישנם מחלוקות בס"ת, הם עשו הכרעות. דהיינו הם בדקו את הספרים, ולפי כל מיני הוכחות או מסורות או מספרים מדויקים, דנו בכל השינויים והכריעו בהם, אולם מסקנות אלו לא תמיד תואמות למסורת של יהדות תימן. משא"כ המסורת של יהדות תימן, שהיא הכי נכונה, כי היא מועתקת מהס"ת של הרמב"ם שהעתיק מהס"ת של בן אשר שהוא גדול בעלי המסורה, ולאף אחד בעם ישראל לא היו את הספרים האלו חוץ מביהדות תימן, ששלחו שליחים להרמב"ם שהיה במצרים והעתיקו את הס"ת שלו. בספרים שכתבו חכמי תימן, מה שנקרא התיגאן, כתוב העתקתי הכל כפי הספר שכתב רבי משה בן מימון לעצמו. זו מסורת שנמשכת מדור לדור, וגם מהרי"ץ מביא זאת בשו"ת פעולת צדיק. אתם יודעים, הספר של בן אשר היה בחאלב בארם צובא, לא היה קשר בין הארצות, אבל בשנים האחרונות לפני מאה שנה בערך, שלחו שליחים ובדקו ומצאו שכל השינויים הנמצאים בספרי תורה מתימן, נמצאים כולם בספרו של בן אשר. יש בסוף הספר את החתימה שלו, וזה הספר שממנו הרמב"ם העתיק. אינני יכול להיכנס כרגע ממש לפרטי פרטים, אני מדבר באופן כללי, אבל אם יהיו שאלות אענה בסוף בלי נדר.

השינוי הבא, פוטיפרע, יש את זה בשלוש מקומות בתורה, אנחנו כותבים במלה אחת פוטיפרע, והם כותבים בשני מלים פוטי פרע. אח"כ 'מקשה תעשה המנורה' בפרשת תרומה, אצלינו תעשה בלי יו"ד ואצלם עם יו"ד, תיעשה. אח"כ יש שינוי בולט בפרשת צו, שינוי גדול שאם מישהו עשה אחרת בלי כוונה או שבלי ידיעה כתב ס"ת לפי מסורת אחרת ורוצים לשנות אותו כפי מסורת יהדות תימן, יהיה קשה לו לתקן זאת. בחסרות ויתרות אחרים קל לתקן, אבל בפרשת צו יש בעיא. יש שם שתי פרשיות, פרשת כל חלב ופרשת המקריב, אצלנו פרשת 'כל חלב' היא פרשה פתוחה, ופרשת 'המקריב' אין בה שום פרשה, אבל הספרדים והאשכנזים עושים הפוך. א"כ סופר שרוצה לתקן זאת אח"כ, הוא צריך להיות אומן גדול. הרי אנחנו מתירים להחליף בס"ת לאו דוקא יריעה שלימה, אפשר להחליף אפילו דף אחד, כך הרבה פוסקים סוברים וגם מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק כותב כך, כדי שלא להביא את יתר היריעה לידי גניזה. ולאו דוקא פה אלא בכל טעות שחייבים להחליף את היריעה. כאן בפרשת צו, או שיחליף דף אחד, או שהוא צריך להיות אומן בקליפה כי יש שם הבדל של כמה שורות, ויש גם שמות קודש, שרק אם הקליפה של השם תהיה בשלימות ולא יתחלקו האותיות הוא יכול לעשות זאת.

אח"כ פרשת במדבר, 'אשר נקבו בשמות', אצלנו 'בשמת' חסר וי"ו. הלאה, 'ובראשי חדשכם' בפרשת בהעלותך, אצלנו 'חדשכם' בלי יו"ד. 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בער' אצלינו בעור חסר וי"ו, מלשון בער. כתוב בתרגום ירושלמי בלעם בן בעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה, מרוב שהיה כל כך חכם נהיה טיפש. בחכמה של אומות העולם ככל שאדם לומד יותר הוא יכול להשתגע, להבדיל מהתורה שבה אין דבר כזה, כל מי שלומד תורה נהיה יותר חכם ופיקח, זקני ת"ח דעתם מיתוספת עליהם. זה הרמז במלה בער, אבל בכל אופן זו המסורת. אח"כ בפרשת כי תצא 'פצוע דכא', אנחנו כותבים דכא באל"ף ואחרים כותבים בה"א. יש לשיטתנו אסמכתא גדולה במוסרה, שם כתוב שיש שלוש פעמים דכא, תשב אנוש עד דכא, ואת דכא ושפל רוח, פצוע דכא, ובשניים הראשונים כולם מודים שזה דכא באל"ף, ואם המוסרה מונה אותם ביחד, לא יכול להיות שאחד עם ה"א והשאר עם אל"ף, זה צריך להיות אותו דבר. עוד הבדל, 'הלה' תגמלו זאת' בפרשת האזינו, אצלינו הלה' בתיבה אחת, בעדות אחרות עושים ה"א לבד ואת שם ה' לבד. לצערי יש גם קצת ספרי תורה תימנים שלא שמים לב ועושים מרחק בין הה"א לשם ה', אבל צריך להיות מלה אחת, אמנם הה"א רבתי אבל היא צמודה לשם ה'.

אלו ארבעה עשר השינויים המעכבים בס"ת, ואם נמצא שינוי אחד מהם, מוציאים ס"ת אחר. הדבר מוסכם בכל קהילות תימן, אולי בדורנו הדבר קצת נחלש מכל הבלבולים של זמננו או דברים אחרים, אבל זו ההלכה הידועה במשך כל הדורות, ועל שינויים אלו אין אפשרות לוותר.

 

 

דבר נוסף בולט בס"ת שלנו אבל אינו מעכב, שבס"ת אצלנו כל עמוד הוא חמשים ואחת שורות. יש סופרים שעושים חמשים שורות, צמצמו קצת את הדף, אבל המסורת האמיתית העיקרית היא של חמשים ואחד שורות. בעדות אחרות כותבים בד"כ ארבעים ושתים שורות כנגד ארבעים ושתים מסעות, ואכן מצד ההלכה אפשר לעשות בס"ת כמה שורות שרוצים, קבלת הסופרים היא לא פחות מארבעים ושתים ולא יותר מתשעים ושמונה, יש עושים שבעים ושתים כנגד ע"ב זקנים, כל מיני רמזים, אבל בד"כ מה שמקובל היום אצל האשכנזים והספרדים זה ארבעים ושתים שורות. כמו כן במספר העמודים יוצא אצלם מאתים ארבעים וחמש עמודים, אבל בספרי תורה של יהדות תימן יש מאתים עשרים וששה עמודים, וסימנך רכ"ו, רכו דבריו משמן, דהיינו דברי הקב"ה התורה שנמשלה לשמן.

עוד דבר בולט ומורגש מיד כשפותחים את הס"ת, אפשר לראות מיד אם הס"ת תימני או לא, דאם הוא נכתב לפי המקור רואים שכל עמוד בס"ת נגמר בסוף פסוק, והדף הבא מתחיל בפסוק הבא. כך בכל הספר תורה חוץ משלושה עמודים, אחד בשירת הים ושנים בשירת האזינו. שירת הים, מי ששם לב השבת קראנו את השירה, בראש הדף כתוב 'הבאים אחריהם בים', דהיינו המלה הבאים בראש הדף. ובפרשת האזינו הדף מתחיל באמצע פסוק, 'ואעידה בם את השמים ואת הארץ', וגם הדף הבא, בפסוק 'ושנים יניסו רבבה'. אלו שלושת העמודים היחידים שאינם מתחילים בהתחלת פסוק. דבר זה קשור לקבלת הסופרים שכותבים בראשי הדפים את בי"ה שמ"ו ועלזו לפניו. דהיינו, יש מסורת בדפים מסוימים איזה פסוקים לכתוב בראשם, בי"ת של בראשית, ברור שחייבת להיות בהתחלה. יו"ד, יהודה אתה יודוך אחיך. ה"א, הבאים אחריהם. בשי"ן יש הרבה חילוקי דעות, י"א שני השעירים, י"א שמור ושמעת, י"א שופטים ושוטרים. מי"ם, מוצא שפתיך תשמור ועשית. וי"ו, ואעידה בם. בי"ה שמ"ו. ויש פוסקים הסוברים שהס"ת פסול אם לא עשו כך, אבל מרן הבית יוסף כותב שדברים האלו לא נזכרו בפוסקים ואינם לעיכובא, ואפילו יש כאלה שלא נהגו אותם, אולם אבותינו נהגו לעשות אותם.

אולם יש דבר שמקובל היום מאד בעדות אחרות, אף שבעבר גם אצלם לא כל כך, והוא ווי העמודים, דהיינו שכל עמוד פותח באות וי"ו. אצלנו הדבר אינו קיים, אבל לא שאינו קיים בכלל, דהיינו במציאות זה קיים בדרך כלל, ואולי אפילו זה יסוד העניין, בגלל שכל עמוד בספר תורה פותח בתחילת פסוק ממילא בד"כ העמוד מתחיל באות וי"ו. אם מישהו יעבור על ראשי הדפים כסדר, הוא יראה את הפסוקים ויפל ד' אלד'ים, ויאמר ה' אלד'ים, ויהי כל ימי למך, וישלח את העורב, ויאמר אלד'ים וכו', וכן על זה הדרך, הרבה פעמים יוצא אות וי"ו בראש העמוד כיון שהוא מתחיל בראש פסוק, אבל זה לא בהקפדה, אצלם זה בהקפדה שיהיה וי"ו בראש העמוד. וכבר דנו בעניין גדולי הפוסקים בעבר, במרדכי ובהגהות מימוניות, הם צעקו וכעסו על הדבר, הם אמרו שיש סופרים בּוּרים שעושים את הדבר הזה, ושזו טעות גמורה, בגלל שכדי להגיע לכך שיתחיל כל עמוד בוי"ו, הסופרים היו צריכים למשוך את האותיות או לקצרם ולצמצמם, והדבר גרם קלקול בצורת האותיות. ובכלל מנין להם שצריך להיות וי"ו. אולם למעשה, למרות כל מחאות הגדולים שכתבו שמנהג זה אינו נכון, המשיכו בכך, והחיד"א כותב בברכי יוסף יו"ד סימן רע"ד, הנח להם לישראל ומנהג ישראל תורה. ואעפ"י שהפוסקים טוענים טענות קשות על הדבר, אבל הוא אומר שנמצא לדבר מקור בספר הציוני, שהיה אחד ממקובלי האשכנזים הקדמונים ר' מנחם ציוני ממדינת שפיירא, והוא כותב שהנהיגו הקדמונים לכתוב ווי העמודים. ואפילו יש בזה עניין על פי הזוה"ק, רזא דאורייתא איהו אות וי"ו, דכידוע ס"ת רומז לתפארת שהיא אות וי"ו, ולכן רצו שיהיה וי"ו בראש הדף. אבל בדורות הראשונים הסופרים הסתבכו עם הדבר, כי לא היה להם תיקוני סופרים מסודרים, ממילא כל סופר היה צריך לסדר לעצמו איך להתחיל תמיד באות וי"ו, ואם פתאום היה מגיע לסוף הדף ורואה שלא מסתדר לו הוי"ו, היה מתחיל להלחיץ את האותיות או למשוך אותם כדי שיצא לו וי"ו. אמנם במשך הדורות השתכללו עד שבזמננו הדבר כבר הסתדר, והיום הס"ת שלהם עם ווי העמודים בצורה יפה. אבל המסורת שלנו היא שהדבר לא דוקא, אף שהרוב יוצא כך ממילא. ובנוסף, גם לשיטתם לא כל הס"ת מתחיל בוי"ו, כי הרי אמרנו שיש סימן בי"ה שמ"ו, יהודה אתה יודוך אחיך מתחיל ביו"ד, וכן יתר הפסוקים שבסימן זה, א"כ גם אצלם רק הרוב מתחיל באות וי"ו, וגם אצלנו. אם כן אמרינן רובו ככולו.

אבל ברצוני לומר, למרות שכותב הרב מנחם ציוני שהנהיגו כך הקדמונים, ומשמע מדבריו שדבר זה לא היה דבר מקובל אלא שהקדמונים הנהיגו כדבר חידוש, אבל בס"ת שלנו לא הקדמונים הנהיגו אלא כך הוא עוד ממשה רבינו ע"ה, ודוקא המסורת שלנו מיוסדת על אדני פז. דהיינו, המסורת הזאת שלנו, שבס"ת נגמר ומתחיל כל עמוד בסוף פסוק, הוא ממרע"ה נותן התורה. תשמעו דבר פלא עצום. כתוב בספר מלכים וגם בדברי הימים, שבזמן יאשיהו המלך עשו בדק הבית בביהמ"ק. אחרי שאחז הרשע, למה נקרא שמו אחז, מפני שאחז דלתות בתי כנסיות ובתי מדרשות, סגר את כל הת"ת והישיבות, הרשיע במה שיכל, וכמובן שלא היתה עבודה בבית המקדש. עד שבא יאשיהו המלך הצדיק, ואז התחילו לעשות בדק הבית כפי שאמר להם יאשיהו, ולהביא את השקלים כמו שכתוב בהפטרת שקלים, ששמו ארון וכל אחד התנדב לבדק הבית. וכאשר הם באו לבדוק את כל המקומות היכן שראו סדקים וכדומה, הבחינו שיש במקום מסויים משהו משונה, פתחו וראו שיש שם ספר תורה. כתוב, ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הספר, ספר התורה מצאתי בבית ה' (מלכים ב כ"ב), אומרים חז"ל במדרש, מי שיראה במצודת דוד במקום הוא מביא זאת, שהוא מצא את הס"ת שכתב משה רבינו ע"ה. בגלל שאחז הרשע היה מסוכן, פחדו אולי ח"ו ישמיד את הס"ת הזה, לכן החביאו אותו, ובגלל שעבר כל כך הרבה זמן, אולי עשרות שנים, ואפילו הזקנים כבר שכחו או שכבר לא חיו, ממילא לא ידעו איפה הס"ת הזה נמצא, אולם באופן פתאומי הוא התגלה, ולכן הוא אמר ספר ה תורה מצאתי בבית ה', דהיינו לא סתם ספר תורה אלא ספר התורה, הספר שכתב משרע"ה, כי כידוע משרע"ה כתב לפני מותו שלוש עשרה ס"ת ונתן לכל שבט ספר. וממשיכים חז"ל ואומרים, שכאשר פתחו את הספר מצאוהו שהיה מגולל בפרשת התוכחה, והיה כתוב בראש הדף את הפסוק 'יולך ה' את מלכו אשר יקים עליו וכו', אני בכוונה עושה כינוי כי אינני רוצה להגיד את הפסוק כפי שהוא. באיזה ספר תורה נמצא הפסוק 'יולך ה'' בראש הדף? רק בספרי תורה שלנו. מי שיראה בכל הס"ת של כל העדות אחרות, פסוק זה נמצא אולי אחרי עשרים שורות. הס"ת היחיד שהמלה 'יולך' כתובה בראש הדף, הוא רק בס"ת של יהדות תימן. אם כן אנחנו רואים שממתן תורה, יותר משלשת אלפים שנה, משנת ב'תמ"ח כשאנחנו היום בשנת ה'תשע"א, אנחנו שומרים על המסורת מדורי דורות. ואעפ"י שהדבר לא מעכב, ואין הלכה כזאת, ואפילו הדבר לא מוזכר בש"ס או בפוסקים, אבל זו מסורת שרק אנחנו שמרנו עליה. ואכן כשיאשיהו המלך שמע שפסוק זה נמצא בראש הדף, נבהל. אמר, אם הס"ת של משרע"ה נמצא מגולל בדיוק על הפסוק הזה, זה סימן רע, ואז שלח לשאול את חולדה הנביאה, והיא אמרה שבגלל כל החטאים והעבירות זה ח"ו נכון, אבל בגלל שכל כך נבהלת ונכנעת, כמ"ש שיאשיהו קרע את בגדיו מרוב בהלה, ראה בזה ח"ו סימן רע ופחד שיבוא עליו אסון, בגלל שחזר בתשובה, הרעה לא תהיה בימיך, וכך הוא נרגע. בכל אופן זו ראיה אחת למסורת שבידינו.

דבר שני, כתוב במסכת סופרים פרק תשיעי, ' וישחט' צריך להיות פשוט, שהוא חצי הפסוקים של התורה. כידוע, בהרבה פסוקים בתורה יש מסורת היכן נגמר כל פסוק, למרות שבני מערבא היו מחלקים קצת אחרת, כמו שהבאנו מהגמרא בקידושין שבני מערבא חילקו את פסוק 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן' לשלשה פסוקים, אבל אין מחלוקת על מה שמקובל היום בכל עם ישראל לגבי הפסוקים. בכל אופן כתוב במסכת סופרים שחצי התורה בפסוקים זה בפסוק 'וישחט', ולכן עושים אותו פשוט, לא מוסבר שם בדיוק מהו 'פשוט', אבל כנראה עושים את האותיות בצורה קצת שונה, דהיינו מרחיבים ומפשטים אותם כדי שיהיה היכר שפסוק זה הוא חצי התורה בפסוקים.

אבל יש כאן לכאורה פלא עצום. כל המפרשים מתלבטים בדבר, ובראשם בספר נחלת יעקב המפרש של מסכת סופרים. ראשית, שהרי בפרשת צו יש שלשה פסוקים שכתוב בהם את המלה וישחט, אחד בטעם רביע, אחד אתנחא ואחד שלשלת. א"כ איך נדע על איזה וישחט מדובר? הרי במסכת סופרים כתוב רק ש'וישחט' חצי התורה בפסוקים, לא כתוב עוד מלה מהמשך הפסוק כדי שנדע על איזה פסוק מדובר, היה צריך לומר עוד כמה מלים כדי שנדע לאיזה וישחט מתכוונים, א"כ לכאורה לא גילו לנו במסכת סופרים היכן בדיוק חצי התורה בפסוקים. זו קושיא אחת.

שאלה שניה, הגמרא שהבאנו במסכת קידושין אומרת ש'והתגלח' הוא חצי התורה בפסוקים, יש שם הרי גימ"ל רבתי, וכתוב ששם חצי התורה בפסוקים. טוב, אולי נאמר שיש מחלוקת ביניהם, אבל מאידך במוסרה כתוב, 'וישם עליו את החשן' חצי התורה בפסוקים. א"כ יש לנו כבר שלוש דעות, זה כבר יותר מדי מסובך. אמנם המרחק בין 'וישם עליו את החשן' לבין 'וישחט' הוא די קצר, יכול להיות אולי שזה לידו, אבל בכל אופן איך אפשר להבין את הכתוב במסכת סופרים.

אבל הקב"ה האיר את עיני, ומצאתי ספר עתיק מתימן שנכתב לפני מאות שנים, אין שם תאריך אבל הוא נראה מלפני שש מאות שנה בערך, מה שנקרא אצלנו תאג, דהיינו העתקה של ספר תורה, ובו התפענח העניין. דרך אגב בזמננו מדפיסים הרבה ספרי תאג, והיחיד שעשה את העמודים בספר כפי שבס"ת הוא חומש תורת אבות. בתורה קדומה לא עשו לפי הס"ת, הוא אכן מדויק אבל לא הביאו את צורת הדף שיתאים כפי הספר תורה. אני משתמש בתורת אבות בקריאת התורה, אני אוהב זאת, שכשאני מסיים את הדף בתאג, גם בס"ת עוברים דף. וגם שזה יותר נוח ועוזר למי שמתכונן למברך, אח"כ בקריאה בס"ת הוא יודע, כי כבר היה לו את הדמות של הס"ת מול העיניים, ממילא הוא לא מתבלבל. לא לחנם עשו זאת כפי צורת הס"ת. עד עכשיו כמעט לא עשו כך, אני מקווה אולי שמהיום ילמדו ויעשו, שישתדלו המדפיסים, יש היום הרבה אפשרויות שלא היו בעבר, מדפיסים ספרים ב"ה, וכדאי להדפיס את החומשים בצורה מקבילה לס"ת.

א"כ כשראיתי את ספר התאג העתיק הזה שדיברתי עליו, התחלתי לדפדף בו, וכשהגעתי לדף אחד ראיתי כתוב בו 'וישחט' חצי התורה בדפים. כתוב בדפים, לא בפסוקים. א"כ דבר ראשון הבנתי, שמה שכתוב לנו במסכת סופרים חצי התורה בפסוקים, זוהי טעות סופר, וצ"ל חצי התורה בדפים. זה לא השערה שלי אלא דבר ברור, כתוב חצי התורה בדפים. אבל התחלתי לספור את הדפים, אמרנו שיש בס"ת יש 226 דפים, רכו דבריו משמן, אני סופר מבראשית עד וישחט ורואה שיש 113 דפים, ומשם והלאה עד סוף התורה יש גם 113 דפים, א"כ יוצא שוישחט זה חצי התורה בדפים ולא בפסוקים. ממילא התברר שיש לנו ט"ס במסכת סופרים. ועכשיו גם מובן למה במסכת סופרים לא כתוב איזה וישחט, כי הרי אמרנו שיש שלשה פסוקי וישחט, וסימנך רא"ש, רביע אתנחא שלשלת, והמלה וישחט שבה יש את השלשלת, היא בראש הדף. אין וישחט אחר שמתחיל בראש הדף. הוישחט האחרים הם עשר או עשרים שורות לפני כן, א"כ לא יכול להיות טעות איזה וישחט בראש הדף. רואים שגם לחכמים במסכת סופרים היה את המסורת שלנו, וישחט בראש הדף, והם רק רצו לגלות ולומר לנו שכאן אמצע התורה בדפים. אם כן המסורת הזאת מיוסדת על אדני פז, הרבה יותר מהמסורת של ווי העמודים. גם אם אלה שעשו זאת היו להם כוונות טובות, אבל בכל אופן מה שמשרע"ה עשה הוא כמובן מה שניתן לו מפי הקב"ה.

דרך אגב, כשאומרים בי"ה שמ"ו בראשי העמודים, זה בא לרמוז את שם הקב"ה בראשי הדפים של הס"ת, ואם תעשו חשבון של סוף החומשים, דהיינו האות האחרונה בסוף בראשית 'וישם בארון במצרים', וכן באות האחרונה שבסוף ספר שמות ויקרא וכו', תעשו חשבון של כל האותיות ויצא לכם בגימטריא עניו. דהיינו, יש חתימה של משה רבינו בספר התורה.

דבר נוסף המיוחד בס"ת שלנו, שכל החומשים מסתיימים בסוף עמוד. דהיינו, הרי יש ריוח בין כל חומש של ארבע שיטין. בספרים של קהילות אחרות זה נמצא איפה שהזדמן לסופר, יכול להיות לקראת סוף העמוד או באמצע העמוד, הדבר לא משנה, היכן שהוא גמר את בראשית מניח חָלק ארבע שורות, וכן בסוף ספר שמות, איפה שיצא לו הוא מניח ארבע שורות חלק וממשיך. וכן ביתר החומשים. אבל בס"ת שלנו, כל סופי החומשים הם תמיד בסוף הדף, ודבר זה מראה כמה המסורת אמתית. הרי אתם יודעים, לפני מאות שנים לא היו מחשבים, איך יעשו חשבונות כיצד לגמור כל דף בסוף פסוק, וכל חומש בסוף דף? אלא הדבר מראה שמסורת זו ניתנה למשה מסיני, והסתדר להם בלי כל מאמץ להגיע לדברים האלה. מה שאחרים הסתבכו בווי העמודים, להאריך אותיות או לקצרם בכדי להגיע לכך, אצלינו זה היה כביכול באופן טבעי, שכל עמוד נגמר בסוף פסוק, ושכל ספר נגמר ארבע שורות לפני סוף העמוד. זה כי הקב"ה כתוב בראש הדפים של בי"ה שמ"ו, ומשה רבינו חתום בסוף החומש, עניו. והאיש משה עניו מאד.

 

 

ישנם עוד כמה דברים בולטים בספרי תורה של יהדות תימן, ובפרט בשנים האחרונות שזכינו להחזיר עטרה לישנה, כי בעבר שכחו מזה, והם האותיות הלפופות והעקומות. יש בק"ק תימן מסורת של אותיות לפופות ועקומות, הדבר מוזכר בכל הראשונים והיה בכל העדות בעבר, אלא שנשתכח מהם ורק יהדות תימן שמרה עליו. אצל האשכנזים הדבר היה, ואולי אפילו יש עוד היום ספרים כאלה. יש ספר תורה של הבעש"ט עם אותיות כאלה, וראיתי גם תפילין של איזה אדמורי"ם שיש בהם אותיות אלה. גם בעל מנחת אלעזר ממונקאטש כותב זאת, ואין ספק שבעבר היה גם אצלם כך. אני בעצמי ראיתי ספרי תורה אשכנזים כאלה. גם אצל הספרדים זה היה, החיד"א כותב בשם זקנו בעל חסד לאברהם, שהוא התכונן לכתוב ס"ת עם כל האותיות הלפופות והעקומות כפי מה שכתוב בספר מעשה אורג. גם בעל הטורים תמיד מביא זאת, מי ששם לב בעל הטורים אומר פ"א כפולה, דהיינו לפופה. וכשיש פ"א לפופה זה לא סתם, יש רמז בדבר.

הרמב"ם כותב בפרק שביעי מהלכות ספר תורה הלכה ח', ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות, ובאותיות הנקודות, ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש . אח"כ הוא אומר, ויזהר בתגין ובמניינם וכו'. בענין התגים מקובל בכל הספרים לעשות שעטנ"ז ג"ץ, אולם בד"ק חי"ה לא כל כך נהגו אבותינו, אבל טוב לעשות כך גם אם אבותינו לא נהגו. דבר זה הוא על פי תיקוני הזוהר והאר"י, וטוב לעשותם כי לפי כל הדעות אין בכך גריעותא, אין אחד האומר שהדבר לא טוב, זה רק הידור. כדאי לקבל את הדבר, וגם יש לכך מקורות. אבל אסור לשכוח את הדברים הבסיסיים, את הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות. מי ששם לב, בשירת הים היה לנו חמש אותיות לפופות, קפאו תהומות, מרכבות פרעה, וכו'. תמיד האות הלפופה באה להגיד שיש כאן איזו עמקות, שיש משהו שמסתתר וצריך להיכנס לפני ולפנים בכדי להבין מה רומזים פה. ואותיות אלו היו בכל עם ישראל, מובא הדבר גם במחזור ויטרי ובספר קרית ספר של המאירי, בכל הדורות ובכל העדות היה הדבר, רק שהם שכחו. אולם אבותינו החזיקו במסורת זו, אולי משמים ניתנה הזכות לעדתינו להחזיק במסורת זו מדורי דורות, ובפרט בשנים האחרונות שחזר הדבר והתחילו להקפיד על כך.

אולם לצערי, נכנסה טעות בזמן האחרון, אינני יודע מדוע, אבל ישנם סופרים שהחליטו לעשות רק את האותיות הלפופות ולא את האותיות העקומות. אותיות עקומות היינו, כגון חי"ת עקומה שהרגל השמאלית נוטה שמאלה. יש הרבה חית"ין עקומות, ויש גם למ"ד אחד עקום לאחוריו. בד"כ הלמ"ד למעלה היא כמו וי"ו, אבל במקום אחד בתורה, בפסוק 'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך', שיש עליו מסורת, ומובא במפורש בכל הספרים לאו דוקא של תימנים, שהלמ"ד עקום לצד ימין. יש גם אל"ף אחד עקום, בפסוק 'לא, כי ערות הארץ באתם לראות', האל"ף למעלה במקום שיהיה כמו יו"ד היא הולכת שמאלה. אולם אלו יחידים. יש גם ווי"ן ותוי"ן עקומות שאותן לא כל הסופרים עושים.

דרך אגב , הדפיסו בזמן האחרון את הספר מחמדי שמים, חיברו מארי יעיש קוריני, שהוא מהמשפחה של הרב ישי שליט"א. אולי הרב ישי לא יודע, אבל אני שמעתי זאת מאביו הרב סעדיה שרעבי, שסיפר לי. אולי הייתי צריך לפתוח בכך, אבל לפחות עכשיו נאמר זאת. אתם יודעים, אנחנו זכינו ב"ה כבר עשרות שנים, שהקמנו מכון ובית מדרש על שם מהרי"ץ זיע"א. כידוע מהרי"ץ היה בעיר צנעא, שהיא מרכז התורה בתימן. מצד שני בדרום תימן, היה את רבינו שלום שבזי זיע"א. ראיתי דבר מעניין, בכל הספרים שהיו בבית המדרש של מהרי"ץ כתוב, הקדש לבית הכנסת מוהר"ר יחיא צאלח, דהיינו מהרי"ץ, מבית פרץ בן עובד. בכל הספרים היה כתוב שהוא מבית פרץ. רבינו שלום שבזי, ידוע שהוא היה מבית זרח. א"כ אלו שני הבנים של יהודה, זרח ופרץ. שני אחים הקשורים זה לזה. וגם שיש כאן את הרב זרח הי"ו, כך שזה ממש יצא טוב. אור זרוע לצדיק.

בכל אופן, סיפר לי הרב סעדיה זצ"ל, אביו של הרב ישי שליט"א, אמר לי, אנחנו היה לנו תכלאל בכתב יד עתיק, אמנם לא השתמשנו בו כי כבר היו לנו את הסידורים תפילת החודש, אבל שמרנו על התכלאל כת"י הזה בבית הכנסת הישן, כי שם היה כתוב את היחוס של המשפחה שלנו עד לרבינו שלום שבזי. אינני יודע אם הוא קיים היום או לא. מורינו יעיש קוריני הוא מחבר הספר מחמדי שמים, והוא גם היה מצאצאי רבינו שלום שבזי. היום יש את משפחת קרני, הם שינו זאת מקוריני. אם תראו שם בספר בפרשת לך לך, הוא מביא רמז על האותיות העקומות, למה במלים לך לך יש כאפ"ין עקומות ומה הרמז בזה, אבל המדפיסים של הספר לא הבינו ושיבשו את הדברים, כנראה נתנו זאת למישהו ולא דקדקו כל כך, אבל אני בעצמי ראיתי את הספר בכת"י ואת הרמז שכתב שם.

בכל אופן אפשר להחזיר עטרה לישנה, ולסדר את כל האותיות הלפופות והעקומות, הגם שלצערינו הכניסו קצת בלבול בזמן האחרון, אנשים לא אחראים או שהעיון שלהם קצת מצומצם, והם החליטו לכתוב רק את האותיות הלפופות אבל לא את העקומות. לצערי גם פה בתאג תורת אבות נדפס כך, אמנם לא דברתי איתו מדוע עשה כן, אבל אני מבין שהדבר קשור אחד לשני, ותכף אסביר לכם מה נראית לי הסיבה שהגיעו לעשות כך. דהיינו, הרי אין דבר כזה לחלק בין אותיות לפופות לעקומות, אם מישהו עושה לפופות יעשה גם עקומות, ואם הוא לא עושה עקומות שלא יעשה גם לפופות, אין הבדל ביניהם במסורת. יש אותיות לפופות שהם הפאי"ן, ויש אותיות עקומות. לפי המסורת שלנו, ספרתי ומצאתי שיש מאה וחמשים אותיות לפופות בתורה. אולי הרב זרח הי"ו צריך לגבות מחיר מיוחד עבור אות לפופה. ויש עשרים אותיות עקומות, שיש בהם רמזים גדולים. לדוגמא, לא לחנם יש חי"ת עקומה בפסוק 'וחרה אף ד' בהם', זה בא להגיד שח"ו החרון אף לא ישפך ישר אלא ינטה לצדדים, שיהיה בחסד וברחמים. אבל הסיבה שהסופרים האלו לא שמו לב, כי לא היתה להם המסורת מה הם האותיות עקומות, והם העתיקו מספר תורה כי לא היה להם את התיגאן שבו כתוב במפורש אלו אותיות עקומות, ממילא כשהסופר העתיק מהס"ת, את האותיות הלפופות הוא רואה, למשל בשירת הים הוא רואה 'קפאו תהומות' יש פ"א לפוף, הדבר בולט, אבל האותיות העקומות אינן בולטות כ"כ בס"ת, לא מורגש אם רגל החי"ת ישרה או הולכת מעט שמאלה. אם היה להם את התיגאן, שם כתוב מפורש אל"ף עקום, חי"ת עקום, היו יודעים לפי זה וכך היו כותבים, אבל בגלל שהם העתיקו מס"ת, ממילא יצא להם בסוף רק אותיות לפופות. זו טעות. ולכן אני מוחה נגד הדבר הזה, ושלא יכניסו שיבוש לציבור בנושא זה, כי אין הבדל ביניהם ומי שעושה לפופות צריך לעשות גם עקומות. [ביאור נוסף בעניין זה בשיעור מוצש"ק יתרו התשע"א].

 

 

לסיום , אגיד לכם אולי עוד איזה חידוש. את הס"ת הזה שכותבים לע"נ הרש"ש זיע"א, כותבים על גויל, כפי המסורת הידועה ועל פי הש"ס והפוסקים, שהגויל הוא מצוה מן המובחר.

ידוע הרי שהעור נחלק לשנים. הגויל הוא עור שלם, אבל כשמחלקים אותו לשנים, יש קלף ויש דוכסוסטוס. קלף מלשון קילוף, דהיינו שמקלפים אותו, אבל יש מחלוקת מהו הקלף ומהו הדוכסוסטוס. אגב, מי שרוצה לדעת את מסורת תימן המיוחדת בכתיבת ס"ת, יוכל לראות זאת בשע"ה חלק חמישי הלכות כתיבת ס"ת, שם מסודרים כל הפרטים בצורה מדוייקת. כתבתי שם בסימן קס"ה סעיף ו', העור כשהוא שלם, נקרא גָּוִיל. וכשחולקים אותו לשניים, אחד מהם נקרא קֶלֶף, ואחד נקרא דֻּכְסֻסְטוֹס. ומקום הכתיבה בגויל ובדוכסוסטוס לצד השיער, ובקלף לצד הבשר. אך נחלקו הפוסקים איזהו הקלף, ואיזהו הדוכסוסטוס. שדעת רבינו הרמב"ם שהקלף הוא הסמוך לבשר, והדוכסוסטוס הוא הסמוך לשיער. ובהיפך מזה היא דעת מרן השלחן ערוך. הרמב"ם סובר שהדוכססטוס הוא סמוך לשיער דהיינו הצד החיצוני, והקלף הוא סמוך לבשר, ומרן אומר בדיוק הפוך. יש בלבול לגבי מה מנהגינו בנושא זה. נתעורר בעשרות שנים אחרונות, בערך לפני עשר או חמש עשרה שנים ויכוחים בין הסופרים בנושא זה, והיו כאלה שטענו שאנחנו נוהגים בזה כמו הרמב"ם, אפילו רבנים ספרדים טענו כך, ובאו ושאלו אותי מה היה המנהג של התימנים בדבר זה. ואכן העלינו בס"ד, שמנהגינו כדעת מרן, למרות שהרמב"ם כותב אחרת, וכבר הגאונים הביאו כפי מה שמרן כותב, לפי שיטה עתיקה. אמנם היה קשה לברר את הדבר, כי לא היו בתימן הרבה שהתעסקו בעיבוד עורות לס"ת, רק בודדים עסקו בכך כי בדרך שיגרה לא כתבו כ"כ הרבה ס"ת חדשים, בגלל שהיו הרבה ס"ת ישנים. רק כמה סופרים מסוימים בצנעא ובדמאר היו כותבים, ממילא מי כבר עיבד עורות לס"ת. אבל ביררתי את הנושא, והיו ויכוחים בעניין, זה אומר בכה וזה אומר בכה, מי שיראה בעיני יצחק כתבתי את כל הפרטים. אבל ברצוני להגיד לכם כעת חידוש שלא כתבתי בספר, ושבסוף קיבלתי עדות מכיוון בלתי צפוי.

אתם יודעים, קמה בזמן האחרון קבוצה בין התימנים, שהחליטה לעשות הכל כמו הרמב"ם. לא משנה מה אבותיהם נהגו או מה לא נהגו, הם עושים הכל כמו הרמב"ם. אתם יודעים למה? כי הרמב"ם היה פילוסוף, לכן הוא מצא חן בעיניהם. הרמב"ם לא עסק בקבלה, מתאים להם השיטה של הרמב"ם, כך הם מצאו כמו שאומרים אילן להיחנק ולהיתלות בו. נתפסו עליו, כדי לנגח את כולם. למרות שכל גדולי ישראל מעריצים את הרמב"ם, אבל יש קצת ביקורת על כמה דברים שהוא כתב, לא ניכנס לנושא הזה, אבל בכל אופן הם נאחזו בקרנות המזבח.

בקיצור קם אחד שהשתגע, "גִּנִן" שמה בצנעא, והחליט שהוא רוצה לעשות את הקלף כמו הרמב"ם, דהיינו לפי השיטה שהקלף זה סמוך לבשר. תשמעו עכשיו עדות ממקור שהוא דוקא מהצד השני, הוא חיפש בכל הבתי כנסת בעיר צנעא, ולא מצא ספר תורה כמו הרמב"ם אלא רק אחד. אבל הוא בכל זאת הלך עם זה, רוצה לעשות כך. הלך למארי שלו. אמר לו המארי, תגיד אתה משוגע? אתה רואה שיש רק ספר אחד כזה, ואתה רוצה לפסול את כל הספרים? את כל מה שאבותינו עשו במשך כל הדורות? בסוף הוא הוריד אותו מהרעיון הזה.

בכל אופן קיבלנו הוכחה, שאפילו מלאך רע בעל כורחו עונה אמן, וגם הם מודים שהמנהג אינו כדעת הרמב"ם. למרות שאבותינו קיבלו את הרמב"ם, אבל לא בכל הדברים. יש הרבה דברים שעשו כמו הרמב"ם, אבל יש דברים שלא עשו כמוהו. ומנהג זה משתלשל מדורי דורות כפי דעת הגאונים שהם עוד מלפני הרמב"ם, ובודאי שיש לזה מקורות מוסמכים, ומנהגינו הוא כדעת מרן השו"ע.

יוצא לפי"ז, שהקלפים שעושים היום בשוק, הם כשרים גם לשיטתינו, ושאף אחד לא יערער על הדבר. כל זה בנוגע לקלף, אבל הגויל זה מצוה מן המובחר, ואני שמח שפה ב"ה מצאו את האפשרות לעשות גויל מהודר, ובעז"ה שהקב"ה יזכה אותנו לס"ת כזה, שמאחד את כולנו, ויתקיים בנו יגדיל תורה ויאדיר אכי"ר.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. הרב ד"ר בר-עמ"י (18/07/2012  11:36:49)

עוד קטעי וידאו..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[16-18]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארז יחיאל
שר שלום קשת
ארגון ובנה
עבור לתוכן העמוד