-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ת"ת עטרת חיים
פעולת צדיק
אור ההלכה
ישיבת פרי עץ חיים
ארגון ובנה
מנויים לחיים
מועדי השם
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
477 אורחים

מאמר רפואה למכה

    
מספר צפיות: 3271
כ"ח אלול ה'תשע''ד

מתוך ספר נפלאות מתורתך

למרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א

פוסק עדת תימן

 

מאמר רפואה למכה

השונא משפט, והמבזה תלמידי־חכמים, ומי שעבר על נידוי חכמים, אין רפואה למכתם * מדוע תיקנו לומר "מלך" אוהב צדקה ומשפט * עניין אין רפואה למכתם הנזכר לעיל, האם הוא כפשוטו * מעשה שהיה במהר"ש קאפח שביזהו חכם אחד, ונענש שלא היתה רפואה למכתו, עד שביקש מחילתו * עונש הקוראים לאנשים בשם חמורים * כדת מה־לעשות בעומד לומר קדיש היפך הנוסח הנהוג באותו מקום * עניינים חמורים שמשתקים את האדם האומרם * "כל" המבזה תלמיד־חכם וכו', לרבות ברמז, ואפילו מי שאינו עם־הארץ * "כל" השונא משפט וכו', לרבות התולה בנימוק אחר, ואפילו משפט שאינו שלו * ביאור עניין תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם * מאמרי חז"ל כל המבזה וכו', השונא, המלבין וכיוצא בזה, אם הכוונה דוקא ברגיל בכך * חילוק בין מבזה תלמידי חכמים רבים, לתלמיד חכם אחד. וחקירה בטעם הדבר * אם מותר לבזות גוי

 

איתא במדרש הגדול פרשת יתרו על פסוק אם את הדבר הזה תעשה (שמות י"ח, כ"ג) דף שס"ח, גדול הוא המשפט, שכל השונאו [נ"א שהשונא אותו. והמכוון בריבוי תיבת כל, להגורסים כן, יתבאר בס"ד לקמן ד"ה ובמאמר. יב"ן] אין רפואה למכתו, שנאמר האף שונא משפט יחבוש (איוב ל"ד, י"ז) ואין חבישה אלא רפואה וכו' ע"כ. וכן הובא במכילתא דרשב"י שם, ובמשנת ר' אליעזר פרק ט"ז דף ש"י, ובמנורת המאור להר"י אלנקאוה חלק ד' דף תרל"ד, ובאוצר מדרשים דף פ' ד"ה פרק שלושה עשר יעו"ש:

ונראה כי השונא משפט, היינו כגון שיש עליו תביעות ונמנע מלבוא לדון בהן בפני הדיינים [הא ניחא אם היה משלם, אפילו על צד הספק, בלא צורך למשפט, ואדרבה הכי עדיף. ועיין להלן ריש פרשת שופטים על פסוק ושפטו את העם ד"ה היה], או שעושה דין לעצמו כפי שרירות ליבו בלא לברר את ההלכה. או שמתחכם ומתעקם, כדי לעוות משפטו או משפט זולתו שלא יֵצא לאור. וכן כל כי האיי גוונא, הן לעצמו הן לאחרים. ובהיפך מזה מצינו לגבי הקב"ה, כמו שנאמר כי י"י אוהב משפט (תהלים ל"ז, כ"ח) ועוז מלך משפט אהב (שם צ"ט, ד'). וכעין זה קבעו אנשי כנסת הגדולה בנוסח תפילת שמונה־עשרה, מלך אוהב צדקה ומשפט. ר"ל שהוא יתברך עצמו אוהב לשפוט ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, וכן שיעשו בני־אדם משפט בעולם:

והוסיפו מלך בחתימת ברכה זו דוקא, מה שאין כן בשאר ברכות, שכן לא תיקנו לומר ברוך אתה ה' מלך מגן אברהם, מלך מחיה המתים וכו' מלך מברך השנים וכיוצא, לרבותא. ומאי שנא הכא שתיקנו לומר מלך אוהב צדקה ומשפט. אלא יען כי דרך מלכים בני־אדם לנהוג בעריצות כזדון ליבם וכפי מאוייהם, שלא בצדק ושלא במשפט. קא משמע לן שהקב"ה בהיפך. ואפשר שלזה נתכוון הראב"ע שפירש בפסוק ועוז מלך משפט אהב הנזכר לעיל, עוז וכבוד הוא למלך שהוא אוהב משפט ע"כ. אמנם יש מרבוותא קמאי דלא גרסי תיבת מלך גם בברכה זו, והארכתי בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק   סימן   גבי מי שטעה בעשרת ימי תשובה ולא חתם המלך המשפט:

והלבוש סימן קי"ח כתב, מה שחותמים בברכת השיבה שופטנו במלכות, אע"ג דקיימא לן דברכה הסמוכה לחברתה אין צריך להזכיר בה מלכות, דבמשפט שייך טפי לומר מלכות מבשאר ברכות, כדכתיב (משלי כ"ט, ד') מלך במשפט יעמיד ארץ. כלומר שכשיושב על המשפט לדון כל באי עולם, הוא מראה שהוא מלך וכו' יעו"ש, ובדברינו להלן פרשת אחרי מות על פסוק מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו ד"ה וזאת:

שוב ראיתי שהדברים מתפרשים כמו שביארנו בס"ד, ממדרש הגדול עצמו ריש פרשת שופטים דף ש"ע, וכן הוא גם בתנחומא כאן, ושמות רבה פרשה ל' אות א', בְּנוֹהַג שבעולם, מי שהוא בעל־זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט, אלא מעביר על המשפט וגוזל וחומס, ונושא פנים לאוהביו ועושה שלא כדין לשונאיו. אבל הקב"ה אינו עושה דבריו אלא במשפט יעו"ש:

 

ב) ואין רפואה למכתו שאמרו חז"ל וכדלעיל, נראה לכאורה פשוט שהוא דרך משל, שהמכה היא החטא והרפואה היא התשובה כמו שמצינו בכמה מקומות, וכדלהלן נמי בפרשת בלק על פסוק וישלח מלאכים אל בלעם ד"ה כמו־כן. והגם שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, מכל־מקום הכוונה שלפי חומר העניין, תשובתו קשה מאד, באופן שבדרך־כלל אין לו רפואה. וסגנון קרוב לזה מצינו בכמה דוכתי, כגון במגילה דף יג: על פסוק אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן (אסתר ג', א') אחר שברא הקב"ה רפואה למכה. ובפסיקתא זוטרתא על פסוק ומשה היה רועה (שמות ג', א') שהקב"ה מקדים רפואה למכה, שנדבק משה ליתרו והיה רועה את צאנו וכו' יעו"ש. נמצא שלשון מכה ורפואה מתפרש בכל מקום לפי עניינו:

וכך הוא הפירוש לפום ריהטא גם בהא דשבת דף קיט: כל המבזה תלמיד־חכם [תלמידי חכמים, עיין לקמן ד"ה ויש] אין לו רפואה למכתו יעו"ש, ר"ל אין תשובה לעוונו. אכן מהרש"א שם הסמיך זאת, למאי דכתיב (ישעיה א', ה'. ו') על מה תוכו וגו' כל ראש לחלי וגו' לא זורו ולא חובשו, דהיינו מכה שאין לה רפואה יעו"ש. והגם דפשטיה דקרא התם מכה ורפואה ממש, מסתברא טפי שעל־כל־פנים בנדון דידן הוא משל, ועיין עוד בתרגום ובמפרשים על הפסוק הנזכר מה שביארו בזה. ובמה שכתבו בזה המפרשים על מסכת שבת שם, כגון בעיון יעקב [כמה פירושים, ובהם תלוי אם הכוונה לרפואת הגוף או לרפואת הנפש] ובן יהוידע [וז"ל, נראה לי כי זוהמת הנחש, היא המכה העצומה שיש באדם וכו' יעו"ש. ולקמן בסמוך ד"ה ובבן] ובטעמא דמילתא שהמבזה תלמיד־חכם אין לו רפואה. ובמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות כבוד תלמיד־חכם סימן קס"ג סעיף י"ג:

אבל ראיתי בלקט דברי חיזוק חלק ב' (כסלו ה'תשס"ג דף ע"ז) להגאון בעל אילת השחר שליט"א, ומובא גם־כן בקונטריס כבוד חכמים (טבת ה'תשס"ה, דף ב'), שרואים [כיום] לדאבונינו שיש רח"ל הרבה מאד חולים שאינם מתרפאים, עד וכו' רחמנא ליצלן, ומתפלאים על מה עשה ה' ככה. אך מצינו בדברי חז"ל כי המבזה תלמיד־חכם אין רפואה למכתו, והרי זה כפשוטו. והוא דבר שכיח מאד, ובפרט בישיבות, שמבזים את ראש־הישיבה ואת הרמי"ם והמשגיחים רח"ל וכו' ע"כ. ולפי דבריו יש להוסיף גם עניין שונא משפט, שגם עליו אמרו חז"ל כן שאין רפואה למכתו, כדלעיל. אלא לפי שלא נזכר מאמר זה בגמרא, רק במדרשים בלתי־מצויים, לא נתפרסם:

כמו־כן מצינו בשבת דף ק"י ריש ע"א, כגון דא, כי מי שנשכו חיויא דרבנן, לית ליה אסותא. דהיינו מי שעָבַר על נידוי חכמים, אין לו רפואה. ומוכח התם שהדבר כפשוטו. ויעויין שם עוד בפירוש רש"י ובתוספות ושאר מפרשים, ובדברינו להלן פרשת אחרי מות על פסוק ואל אשה בנדת טומאתה ד"ה ובדופי:

ונמצאנו למדים כי מי שבא עליו חולי חשׂוך־מרפא רח"ל, צריך לפשפש במעשיו אולי ביזה תלמיד־חכם ויבקש ממנו מחילה, ויתאמץ ביותר בכבוד תלמידי־חכמים שהוא כבוד התורה וכבוד נותנה יתברך ויתעלה, אולי ירחמו עליו מן השמים ויכופר עוונו. ואם פשפש ולא מצא בעצמו עוון זה, יפשפש אולי נכשל בשנאת משפט (כפי שביארנו בס"ד לעיל ד"ה ונראה) ויתקן זאת בכל כוחו, אולי יש תקוה, ושב ורפא לו:

 

ג) ראיה לעיקר פירושו שהדבר כפשוטו, מצינו ממעשה נפלא שהיה בתימן לפני יותר ממאה וחמשים שנה, והובא בקובץ כת"י הר"ר אברהם ערוסי הלוי [עיין אודות קובץ זה בדברינו דלעיל פרשת וישלח על פסוק שכם בני חשקה נפשו בבתכם ד"ה כך] ומסיים בסופו כי הוא ראה את כל העניין במו עיניו, וזאת מפני שהיה גר שם באותה עיר, וז"ל:

בשנת תר"כ לאלף הששי, היה חכם אחד גדול בתורה ובעל מעשה [מובן לשון זה בדברי חז"ל הוא בעל מעשים טובים, כגון בקידושין דף ל"ג ע"ב. אבל דרך המחבר הנזכר לעיל להשתמש בלשון זה במובן שבכוחו לחולל פלאות, ככמה מעשים המובאים שם בגוף הספר, ואחד מהם מועתק לקמן. וכן בדבריו שנביא בס"ד להלן הפטרת תזריע על פסוק וידע כי יש נביא בישראל ד"ה ושם. יב"ן] שמו מוהר"ר שלום בכמוהר"ר דוד קַאפִח נע"ג [ממשפחת אמו של־גאון עוזנו מהרי"ץ, כמו שהזכיר בעץ חיים חלק א' גבי נשיאת כפים דף נ"ד ע"א ד"ה עשינו, מהר"ר דוד קאפח אבי אמא ז"ל. ועיין עוד שם בהפטרת תזריע ד"ה והקול. והיא גם־כן משפחת זקינתי, אמו של־אאמו"ר זצ"ל, כמ"ש בס"ד בחתימת ספר נר יום טוב דף קמ"ב ד"ה סיימתי, ועוד. יב"ן]. והוא מעיר צנעא שנסע לגור באשר ימצא, והגיע לעיר מַחְוִיתּ. וישאל החכם לשבת שם [דהיינו שמצא המקום חן בעיניו לגור שם. יב"ן], ונשא אשה וילדה לו שני בנים יחיא ויוסף. השם חננו בעושר גדול, וישימהו לריש מתיבתא וריש טַבַּחֵי דמתא [ראש ישיבה, וראש השוחטים של־עיר. כי בתימן היה עניין השחיטה נחוץ ונכבד, כנודע. יב"ן]. והוא היה מוכיח אותם, ומלמד אותם לקבוע עתים לתורה ולהשכים ולהעריב לתפילה. והיה בעל קומה ותואר וצורה, ואימתו מוטלת על הבריות והיו הכל יראים מפניו. והיה שופט ודיין, ומקדש ומגרש [כך רגילים בקהילותינו לקרוא למסדר קידושין וגטין, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות נישואין סימן ר"ו אות קע"ה ד"ה ושם. ועיין עוד בדברינו דלעיל פרשת וישב על פסוק ותתפשהו בבגדו הערה קצ"א. יב"ן], ולא יעצרנו גדר, וכל רז לא אָנֵיס ליה [כלישנא דקרא בדניאל ד', ו'. ומסתברא שכאן הכוונה מלבד פשטי התורה והלכותיה, היה לו יד ושם גם ברזֶיהָ וסודותיה, ואפילו בקבלה מעשית, וכנראה גם מהמעשה דלקמן. יב"ן] וכו':

היה בעיר רב אחד, שמו מוהר"ר חיים בן יחיא צ֗וראני, שהיה חריף ובקי במקרא במשנה ובהלכה ועודנו רך בשנים, והיה מתנשא לאמור אני אהיה ריש מתיבתא. ונשא ראש להקל בכבוד הרב ז"ל. ולא יפה לעשות כן. ואפילו הם שני תלמידי־חכמים שׁוֹוִים, אסור להקל בכבודו, דשמא אחד מהם יותר גדול מחבירו, דשמא זה בקי בשַׁמַּעְתָּא וזה בקי באגדתא, או שמא זה תַּנָּא [ר"ל עוסק במשנה. יב"ן] וזה דרשן, או שמא זה גַּמְרָן [ר"ל עוסק בגמרא. יב"ן] וזה מקובל. שמא יכוה בגחלתו של־חבירו, כמו שאמר התנא (אבות פרק ב' משנה ט"ו) והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת נחש ועקיצתן עקיצת עקרב וכל דבריהם כגחלי אש. וגמרינן מתנורו של־עכנאי [כדאיתא בבבא מציעא דף נט: שמת רבן גמליאל הנשיא, בגלל שפגע בכבודו של־רבי אליעזר בן הורקנוס, אעפ"י ששניהם היו גדולי הדור. יב"ן]. וכן ציוה ר' אליעזר לתלמידיו הזהרו בכבוד חבריכם (ברכות דף כח:) וכו'. כל שכן וקל וחומר אם הוא גדול ממנו בשנים והוא זקן, דאפילו הקב"ה בעצמו נוהג כבוד בזקנים, דכתיב (ישעיה כ"ד, כ"ג) ונגד זקניו כבוד. ולכן מקלות דעתו נשאו ליבו להעיז פניו:

פעם אחת ביום שבת קודש היה ספר תורה פתוח והקורא מברך [דהיינו שהקורא בירך וקרא בעצמו כפי מנהגינו שהעולה קורא (ולא החזן) את קריאתו, הנקראת אצלינו בשם "מברך", כגון מברך ראשון, מברך שני וכו', כדלהלן פרשת כי תבוא על פסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה ד"ה צא. יב"ן], והמתרגם טעה בדבר שאין מחזירין אותו. גער בו בנזיפה מרי חיים אלצ֗וראני לחזור. אמר לו הרב ז"ל, לא צריך, דאין מדקדקים על התרגום [עיין מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות קריאת התורה בשבת סימן ס' סעיף י'. יב"ן]. אמר לו, מי שׂמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב', י"ד), האחד בא לגור וישפוט שפוט (בראשית י"ט, ט'). אמר לו, בבקשה, אל תעיז פניך פן תיענש:

למחר עלה ר' חיים אלצ֗וראני אצל המושל [שהיה גוי כמובן. יב"ן], נתן לו שוחד והלשין עליו. ויאסוף אותו אל משמר מהבקר עד הערב והניח עליו קנס, והוציאו בערב. ויהי [הרב ז"ל] כמחריש:

ויהי (מידי) [כעבוֹר] חודש, זכר הרב ז"ל את אשר עשה לו ר' חיים אלצ֗וראני [ויתכן שהמתין עד אז, שמא יתעורר בנתיים ר' חיים מעצמו ויבקש מחילה. יב"ן]. יצא הרב ביום השלישי אל השוק, ויעבור דרך החנות של־ר' חיים אלצ֗וראני, כי נפח הוא, לוטש חָרָשׁ ברזל. והוא עבר דרך השער ואמר לו, שלום עליכם רבי ומורי, ונתן עיניו בו [יתבאר בס"ד לקמן ד"ה הרי. יב"ן] והלך לו. הוציא ר' חיים אלצ֗וראני את המחרישה מתוך האש לתקנה, ונתזה חתיכה ממנה והיא להבת־אש ונתקעה בגובה רגלו, והוא צעק וי, וי, מר המות. באותה שעה נשאוהו אל הבית במִטה ונפל למשכב, ולא ינוח ולא ישקוט [ולא ינום] ולא יישן לא יום ולא לילה. בבקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בקר, בכליון עינים ודאבון נפש. ובאו כל הרופאים ולא יכלו לרפאתו. ישב חולה תשעה חדשים, ולא עלתה לו ארוכה ולא תְעָלה למכתו. באו אליו בני אדם וְהִכּוּהוּ בדברים. אמרו לו, אל תחשוב בלבך שתעלה לך תרופה למכתך, מפני שאתה העזת פניך כלפי הרב, וכל שכן שאתה חטאת לו, ואתה אסרת אותו בבית הסוהר, וקנסת אותו. עתה אם תסיר גבהות־ליבך ותשפיל את עצמך לפניו ותבקש ממנו מחילה, אפשר תהיה מחלים. ואם לאו, דע כי מות תמות. אמר להם, לכו וקִראו לרב לבקש ממנו מחילה, ואתם תעזרו לי להפציר בו למחול לי:

וכן היה. הלכו וקראו לרב ז"ל ובא ועמד ונתחנַּן לו וביקש מחילה ממנו. נשק ברכיו ולחך עפר רגליו [עניין נשיקת הברכים שהזכיר הרב הכותב, הדברים הם כמשמעם, שכן היה נהוג בקהילותינו בעבר ובפרט בתימן, שמתכופפים ומנשקים ברכי הרבנים והנכבדים, דרך כבוד גדול והכנעה. ויש עדיין אפילו בזמנינו כאן העושים כן. וכך היה המנהג כבר בזמן חז"ל, כדאשכחן בכמה דוכתי, כגון בכתובות דף סג. כשחזר רבי עקיבא עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, נשקה אשתו בת כלבא שבוע ל"כרעֵיה", וכן כלבא שבוע, דהיינו לרגליו. וכן הוא במדרש הגדול פרשת שמות דף ע'. ופירש הגרי"ח בבן יהוידע על כתובות שם, כי הדרך לאותם שהם גדולים ביותר, לנשק כרעיהם ולא ידם, להראות בזה שפלות יותר לפניו יעו"ש. גם בבבא בתרא דף טז. איתא כי רב אבא דרש ששטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, ובא השטן ונשקיה לְכרעיה. ובסנהדרין דף כז: בר חַמָא כשהיפך רב פפא בזכותו, קם נשקיה אַֽכַּרעיה. ובשלהי מעשה דרב סליק, מיד נשק רגלו בעל הבהמה, כדלהלן בתחילת פרשת במדבר סוף אות ו' והערה ק"נ שם. וכן נזכר גם בפירוש רש"י עבודה זרה דף יז. ד"ה אבי חדייהו, ובספר חסידים סימן תרל"ט. ועיין עוד מדרש הגדול בפרשתנו דף תקמ"ח, שבני העיר ציפורי גָּחֲנוּן על רגלוי דרבי שמעון בן חלפתא וביקשו ממנו מחילה, ובמ"ש על זה בס"ד להלן ריש פרשת תזריע גבי פסוק ימול בשר ערלתו ד"ה היה. אך לחיכת עפר רגליו שהזכיר, כתב זאת על פי לשון הכתוב (ישעיה מ"ט, כ"ג) ארץ ישתחוו לך, ועפר רגליך ילחכו, והוא דרך משל. אי נמי כדפירש במצודת דוד שם שר"ל יכפפו קומתם עד לארץ, ויהיו נראים כאילו מלחכים העפר הנדבק ברגליך יעו"ש. יב"ן] ואמר, חטאתי להשם אלהי ישראל ולתורתו הקדושה, ולך אדוני מורי ורבי נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני. ועתה שא נא חטאתי ומחול לי, ודי לי תשעה חדשים שעברו שקיבלתי יסורים קשים עזים ומרים, ותִדד (שינה) [שנתי] מעיני:

אמר לו הרב, לכה נא איעצך, שמע עצה וקבל מוסר, שאסור לו לאדם להקל בכבוד בעל תורה ואפילו עודנו רך בשנים, דהא צורבא מרבנן הוא, וקודשא בריך הוא תבע יקרא דאורייתא ויקרא דתלמידי־חכמים יתיר מיקרא דיליה. וילפינן מירבעם, דעל דפשט ידיה למתפש לעדו נביאה, כתיב ביה (מלכים־א' י"ג, ד') ותיבש ידו. ועל דפלח לעבודה זרה, לא כתיב ותיבש ידו [כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת בשלח דף ס"ד ע"א, ושם פרשת האזינו באידרא זוטא דף רפ"ח ע"א, ובתנחומא פרשת תולדות אות י"ב, ועוד. יב"ן]. כל שכן וקל וחומר חכם, לפי שחכם עדיף מנביא, דלא חרבה ירושלם אלא על שביזו בה תלמידי־חכמים, דכתיב (דברי־הימים־ב' ל"ו, ט"ז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו, ומִתַּעְתְּעִים בנביאיו [תלמידי־חכמים נחשבים נביאי ה', כדפירש רש"י במסכת שבת (שנציין לקמן בסמוך) בהמשך העניין לגבי הפסוק ולנביאי אל תרעו (תהלים ק"ה, ט"ו) שאלו תלמידי־חכמים, ממה שנאמר (שם צ', י"ב) ונביא לבב חכמה יעו"ש. והיינו כדאמרינן עליה דההוא קרא, בבבא בתרא דף יב. חכם עדיף מנביא יעו"ש. ורמז לזה הרב הכותב עצמו לעיל בסמוך. ונחשבים התלמידי־חכמים גם־כן מלאכי אלהים, לפי שמלאך משמעו שליח, והרי הם שלוחיו יתברך להדריך את העם בעבודתו ויראתו יתברך. וכשמבזים אותם, אין דבריהם נשמעים. וכן מצינו בעוד מקומות שתלמידי־חכמים נקראים מלאכים, כגון שביארנו בס"ד לעיל פרשת נח על פסוק ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס ד"ה ואתי. ועיין עוד מהרש"א שם במסכת שבת. יב"ן], עד עלות חמת י"י בעמו, עד לאין מרפא. מאי עד לאין מרפא. אמרו חז"ל (שבת דף קיט:) כל המבזה לתלמידי־חכמים אין לו רפואה למכתו:

עתה חזק ואמץ ויהי אלהים עמך ותתרפא תכף, שהרי כתיב (הושע י"ד, ה') ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. אֱמֹר הפסוק הזה שלושה פעמים (שם ו', ב') יחיינו מיומיים, ביום "השלישי" יקימנו ונחיה לפניו. רפאני י"י וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה (ירמיה י"ז, י"ד). [צריך להוסיף כאן שהחולה ר' חיים עשה כדברי הרב, דהיינו שאמר שלוש פעמים את הפסוק יחיינו מיומים וגו'. אלא שהרב הכותב קיצר במובן. יב"ן]. ובאותה שעה נרדם ר' חיים בשינה, שישב תשעה חדשים מעוצם הכאב ותִדד שנתו מעיניו. ביום "השלישי", יצא אל החנות למלאכתו, כי נרפא הנגע. כל אלה, עינַי ראו ולא זר [עיין לעיל ד"ה ראיה, ולקמן ד"ה עניין. יב"ן], עכ"ל הר"א הלוי:

 

ד) הרי שפירש הרב הנזכר מאמר אין לו רפואה למכתו כפשוטו, כמו שאירע במעשה דלעיל שכל הרופאים לא יכלו לרפאתו. כי הגם שהרב גרם לכך בזה שנתן בו עיניו, כעין הא דאמרינן במועד קטן דף יז: ועוד, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני [ועיין עוד רד"ק על פסוק (מלכים־ב' ב', כ"ד) ויראם ויקללם. ובמ"ש בס"ד במראה הנוגה, בעניין תנורו של־עכנאי אות ס"ד לעניין גל של־עצמות], מכל־מקום יתכן אולי רפואה טבעית לחולי, לולא שהקב"ה רצון יראיו יעשה. אי נמי לא אמרו חז"ל זאת אלא במבזה הרבה תלמידי חכמים, כדלקמן ד"ה ויש, מה שאין כן בנדון דידן:

עניין זה של־נתינת העינים, הזכיר הרב כותב המעשה דלעיל במקום אחר מסִּפרו, לגבי מהר"י בשירי בזה"ל, עוד מעלָה רמה היתה בו, בשִׂימַת עין. שאם היה גוי מיצר לו, או ל[כלל. אי נמי לאחד משאר] ישראל, נתן עיניו בו וכו'. (כה הוא מאמרו) [כאותה שאמרו] גבי רשב"י ע"ה [עיין שבת דף ל"ג ע"ב ודף ל"ד ע"א. יב"ן] ורבי אלעזר בנו, נתן עיניו בו, ועשאו גל של־עצמות עכ"ל. וכמובא בדברינו דלהלן הפטרת מסעי על פסוק ואם תמאנו ומריתם וגו' ד"ה והקדמנו. ושם לפי מגמת העניין, השמטנו את ההמשך, ונביאנו כאן וז"ל, ועוד "בְּיָמָיו" היה הר"ר שלום בן מו"ר דוד אלקאפח ז"ל, מדה זו היתה בו, אני אספר שבחו במקומו, ועינַי ראו ולא זר עכ"ל. ומסתברא שהכוונה למעשה שלפנינו המובא לעיל, שהרי גם בסופו כתב שעיניו ראו ולא זר כדלעיל ד"ה עתה. ומשם משמע שעשה כן פעמים נוספות. אבל מה שכתב כי זה היה בְּיָמָיו, וקאי על מהר"י בשירי, לא יתכן, כי רב המרחק ביניהם. ולכן נראה שצ"ל בְּיָמַי, ופשוט:

 

ה) ואחשבה לדעת זאת, מדוע הוצרך הרב הכותב הנזכר לעיל לפרש גם את שמו ואת שם משפחתו של־ר' חיים בעל המעשה דלעיל, המטיל בו דופי ופגם [הגם דלאידך גיסא יש בו מעלה ושבח, שנכנע בתכלית לבקש מחילה]. אף דמשום לשון הרע ליכא, כיון דקיימא לן בבבא בתרא דף טל. ובערכין דף טז. דכל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא יעו"ש, ובמ"ש בס"ד בדין זה בשלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות שמירת הלשון סימן קמ"א סעיף ו', וכל־שכן בנדון דידן שהדבר היה ודאי ידוע ומפורסם. מכל־מקום זהו דוקא בעירו וסביבתו, וגם רק בזמנם, אבל במשך הזמן ישָּׁכח, מה שאין כן עתה שהוא כתוב על הספר ובדיו למשמרת לדורות הבאים שיעתיקוהו גם־כן, ומסתמא היתה דעתו שיודפס ביום מן הימים ספר זה עם שאר חיבוריו. והרי מבלעדיו, לא היו יודעים זאת כלל ועיקר כיום:

אלא מִסְּתַמָא טעמו היה לאמֵּת בכך את דבריו בעיני הקוראים והשומעים, מעין מה שמצינו בעירובין דף סג. כי אותו תלמיד שהורה הלכה לפני רבי אליעזר ולא הוציא שנתו, יהודה בן גוריא שמו וכו' שלא תאמר משל היה יעו"ש, ובדברינו לעיל פרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט ד"ה ויתכן. ועוד יש לומר על פי מה שכתב השל"ה (תורה שבעל פה, דף י"ד ע"ב, כלל פה קדוש, ד"ה ויש) לתרץ קושיא חזקה, שהנה בתלמוד הזהירו שלא לספר אפילו בגנות בהמה (טמאה) [טהורה, ועיין פסחים דף ג' ע"א, ובבא בתרא דף קכ"ג ע"א. יב"ן] ומאידך יש מקומות בתלמוד שסיפרו בגנות עמודי עולם, כגון בנתיה דמר שמואל דאשתביין וכו' [כתובות דף כג.] ובנתיה דרב נחמן דהוו מבחשי קדירה בכשפים [ויותר גרוע מזה, כיעויין בגטין דף מ"ה ע"א. יב"ן] וכיוצא באלה שלא לכבוד אבותיהם הקדושים, ואיך יוזכר שמם. אבל דע כי באמת ובצדק נכתב, כי לא לפני חכמי התלמוד חנף יבוא. כי היה איזה עוון על אב[ות]יהם שבאו בנותיהם לכלל זה, דהיינו שלא הוכיחו אותן תמיד בתוכחת מוסר וכיוצא בזה. והיה זה על צד העונש, להיות נכתב דבר זה בתלמוד. ודבר שהוא מצד העונש, לא שייך לומר אל תספר בגנותו, כי זה הדין שלו לספר בגנותו שלו בדבר זה, כמו שמעשים בכל יום הבית דין פוסקים ועושים הכרזה על אדם אחד דברי גנות, הוא משום שהדין נותן ליענש בכך וכו' כי היכי דתהוי להו כפרה וכו' יעו"ש. אבל לבי אומר לי כי מלבד זה ראה הר"א הלוי צורך בכך שילמדו צאצאיו אחריו מוסר־השכל, ולא ישובו לכסלה לבזות תלמידי־חכמים ולהנדז כנגדם, כפי טבעם מזגם ותכונתם. וקרוב לזה, תמצא בדברינו דלהלן פרשת שמיני על פסוק והאנקה והכח והלטאה ד"ה ומכאן, לגבי משפחת קורח:

וגם אם הוא לא נתכוון לכך, מן השמים סובבו את הדבר. כי ידוֹע ידענו כיום שמקרובי צאצאי משפחתו של־הר"ר חיים הנזכר, מורגלים לגנות מזה שנים רבות בכל הזדמנות, תלמידי־חכמים חשובים וידועים בזמנינו, בלשון מדברת גדולות, עד כדי לכנותם חמורים וכדומה, וזאת רק מחמת שחלוקים הם מהם במנהגי התפילות. וכנראה לא נתנו ליבם למאי דאמרו רז"ל בנדרים דף פא. מפני מה אין מצויין תלמידי־חכמים לצאת תלמידי־חכמים מבניהם, אמר רב אשי משום דקרו לאינשי חֲמָרֵי יעו"ש. ואם עונש זה בשביל שקוראים כך לאנשים פשוטים, קל וחומר לרבנים. אוי להם מיום הדין, אבוי להם מיום התוכחה. והם ניבאו ולא ידעו מה ניבאו, כי חמו"ר נוטריקון חכם מופלא ורב רבנן, כדאיתא ברעיא מהימנא שבזוהר הקדוש פרשת כי תצא דף ער"ה ע"ב. וידועה גם־כן דרשת חז"ל על פסוק (בראשית מ"ט, י"ד) יששכר חמור גרם. והם חושבים עצמם כאריות, ונלוו אליהם בעלי קרניים. ואינם אלא כשועלים קטנים מחבלים כרמים, מי גם בכם יסגור דלתַיִם:

ומן המובא באהל יוסף (באר יעקב ה'תשל"ג) דף ל"ו, ובאיש ימיני כרך ג' דף תקס"ט, תבין ותקיש לדוגמא עוז קנאותם למנהגי תפילתם אף לשעבר, כגון לעניין שלא לומר קדיש דעתיד אחר לימוד תורה שבעל פה, היפך מנהג תימן המקורי. כי כאשר ציווה כמהר"ר יחיא נחום המפורסם, על אחד המתפללים שם לומר קדיש דעתיד, וכך עשה, עמד הר"ר יוסף צ֗וראני ואמר קדיש בעלמא כדי לשתקו וכו' עכ"ד, וכדי בזיון וקצף:

ולא מצינו שמשתקים אדם, אלא בעניינים חמורים, כגון האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך וכו' מודים מודים, כדתנן בברכות דף ל"ג ע"ב. ושם בגמרא, כל האומר שמע שמע, כאומר מודים מודים דאמי. והקורא את שמע וכופלה, מגונה הוא דהוי, שַׁתַּוְקֵי לא משתקינן ליה. וכן המכנה בעריות, כדתנן במגילה דף כ"ה ע"א. והאומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח, כ"א) לאעברא בארמיותא, משתקין אותו בנזיפה, כדתנן נמי התם. וכן עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שְׁתוּקִי וכו' אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו, פשיטא. אלא שמשתקין אותו מדין כהונה, כדאיתא ביבמות דף ק' ע"ב. וכן אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד על בעל־הדין חובה, משתקין אותו, כדתנן בסנהדרין דף מ' ע"א:

ומהרי"ץ העלה בעץ חיים חלק א' דף ט"ו ע"ב בשם ספר המנהיג, גבי חתימת ברוך שאמר, מלך מהולל בתושבחות, דמאן דחַתֵים ברוב התושבחות, כאילו ממעט את השבח ומשתקין אותו, כדאמרינן בפרקא קמא דברכות (דף נט:) גבי ברכת הגשמים, דמקשֵׁינן רוב ההודאות ולא כל ההודאות וכו' יעו"ש. עוד שם בדף כ"ה ע"ב גבי שירת הים ד"ה כתב, בשם הכֹּל־בו, הכופלים פסוק י"י ימלוך לעולם ועד (שמות ט"ו, י"ח) טעות הוא בידם, כי הם כאומר שמע שמע שאמרו רז"ל שמשתקין אותו יעו"ש. גם שליח ציבור המפרט בוידוי חטא נוסף בציבור, שאינו כתוב בנוסח אשמנו בגדנו וכו', גוערים בו ומשתקים אותו בנזיפה, כמו שכתב הרמ"ע מפאנו, והעלהו מהרי"ץ בעץ חיים שם סדר תפילת שחרית דף נ"ח ע"א ד"ה יזהר, וגם בסדר האשמורות דף מ"א ע"א ד"ה אל תעש:

ודיברתי בזה עם בעלי־תורה, מה דעתם אם ייארע כגון זה. וכולם אמרו, כי אף שיאמר נוסח הקדיש שלא כמנהג המקום, מעירים לו כמה פעמים. ואם לא שמע והמשיך, שותקים ומניחים לו שיגמור. [ועיין עוד מ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ד' סימן  , מה הדין נותן כשהתחיל אורח לומר קדיש, במקום שלפי מנהג בית־הכנסת אין אומרים שם קדיש]. וחיפשתי ומצאתי כי הרה"ג שלום קאפח שהזכרנו לעיל, נזכר שם באהל יוסף דף כ"ז. ושם ריש דף ל"א מבואר כי הר"ר חיים הנזכר, הוא דודו (אחי אביו ר' יהודה) של־הר"ר יוסף הנזכר:

משוֹם הכי אני מפרסם בזה את המעשה הנזכר לעיל בדפוס, למען ישמעו וייראו, ויחזרו בהם מרמות־רוחם. ומהאיי טעמא נמי הבאתי בכלל דרשותי על־פה ברבים במקומות שונים זה כמה פעמים את המעשה הזה, בפירוט השם והמקום [ולאחרונה הביאותיהו בשיעור מוצאי שבת קודש ויגש ה'תשע"ג ב'שכ"ד, ונדפס בשערי יצחק], למען יגיע לידיעתם, דחברך חברא אית ליה. ומסתמא נשמותיהם חוזרות ובאות לעולם כדי לתקן את עוונם, והנה הם מוסיפים חטא על פשע. אתה חונן לאדם דעת, ואשרי המדבר אל אוזן שומעת, אכי"ר:

 

ו) ובבן יהוידע על מסכת שבת כתב הגרי"ח לדקדק בלשון חז"ל כל המבזה תלמיד־חכם וכו', מה באו לרבות בתיבת כל. וכתב שנראה לו דאתו למימר שאפילו אינו מבזה בפירוש אלא ברמז, נמי אין רפואה למכתו עכ"ד:

והדבר דומה למה שפסק הרמב"ם בהדיא בפרק ה' מממרים הלכה ט"ו וכן מרן בשלחן ערוך יורה־דעה סימן רמ"א סעיף ו', שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה [ושם אין להקשות מאחר שהזכירו רמיזה בהדיא, אם־כן מה ריבו בתיבת כל. דאיכא למימר שאני התם שהוא בבחינת תני והדר מפרש. אי נמי לומר לך שאפילו הקניטוהו וכדומה, אסור לו לבזותם. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה והני, ומ"ש עוד בס"ד בשלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות כיבוד אב ואם סימן קס"ב סעיף כ"ד]. וכעין זה מצינו גם־כן שאיסורי לשון הרע ורכילות הם לאו דוקא בדיבור הלשון, אלא הוא הדין ברמיזה כמבואר בנתיבות עולם למהר"ל מפראג נתיב הלשון פרק ז' דף קצ"ז (מהירושלמי פרקא קמא דפאה הלכה א' מעשה דבר־חובץ, אמר רבי יוחנן זה אומר לשון הרע בהֶצְנֵע) ובחפץ חיים הלכות לשון הרע כלל א' הלכה ח'. והוא הדין להונאת דברים, כמו שכתב החפץ חיים בחובת השמירה פרק י"ד. אמנם לשון ספר החינוך מצוה של"ח, "ראוי" להיזהר שאפילו ברמז־דברים לא יהיה נשמע חירוף לבני־אדם ע"כ, משמע שאינו מן הדין. ועיין עוד נתיב יושר פרק מ"ט אות ט"ו, ותורת יעקב (סופר) פרשת קדושים דף קנ"ט:

וכדוגמא לבזיון ברמז, הביא הגרי"ח שם מעשה שהיה באחד שהיה שליח ציבור בבית־הכנסת שהיו מתפללים בה תלמידי־חכמים בשחרית. וכשהגיע למאמר תלמידי־חכמים מרבים שלום בעולם, הרים קולו ואמר, תלמידי־חכמים מרבים שלום, בלשון תימה. וחזר ואמר תיבת בעולם, מילתא באפי נפשה, ולא משך אותה עם מלה הקודמת לה. והראה בתנועת הדברים כאילו אומר, וכי סלקא דעתך שתלמידי־חכמים מרבים שלום. לא ייאמר כזאת בעולם. והרב הבין כוונתו לבזות בכך, ונידהו. וזהו אין רפואה למכתו שתלמֵד עליו זכות לפטרו ע"כ:

ואף דלכאורה קשה הלזאת יקָּרא רמז בלבד, הלא הוא כמו בהדיא. נראה ליישב כי זה מפני שאפשר להבין כוונתו באופן אחר, כגון וכי תלמידי־חכמים עסקם שיחם ושיגם הוא בריבוי שלום, הלא המה עוסקים בתלמוד תורה ואינם מבטלים מלימודם, יומם ולילה לא ישבותו. ואף כי מצוה שיטפלו לעשות שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכן מצינו לרבותינו בכל הדורות וכמ"ש בס"ד במילי דאבות פרק א' משנה י"ב פיסקת אוהב שלום ורודף שלום, מכל־מקום אין זה אלא לפרקים ודרך עראי. אי נמי אינם אלא מתווכים שלום, ולא מרבים שלום, דמשמע שמוסיפים על הקיים. ויהי כמשיב, בעולם. כלומר אין הכי נמי אינם עוסקים להרבות שלום, אלא בעולם, והיינו כהוראת סגנון חז"ל בעלמא, שמובנו דבר מועט, כמו שמצוי בתלמוד, כגון בשבת דף ט: מרחץ להזיע בעלמא, דהיינו לא לכלל ענייני המרחץ שהם חפיפת הראש והשתטפות במים וכו' רק זיעה בלבד, וכן נזכר עוד התם בורסקי לעיוני בעלמא יעו"ש. אי נמי בזכות תורתם ומעשיהם הטובים, מתרבה שלום בעולם כבדרך סגולה וברכה, ולא שהם עוסקים בכך בפועל. כן היה אפשר לפרש כוונת אותו שליח ציבור, ועל־כל־פנים יכל לתרץ כך את עצמו. אבל הרב מרא דאתרא, ידע מתוך מעשים שהיו באותו הפרק, כי יש בליבו טינא על תלמידי־חכמים ומאשים אותם במחלוקת, לכן נידה אותו, בפרט מפני שביזה תלמידי־חכמים בפרהסיא:

כך נראה לענ"ד בס"ד כוונת דברי הגרי"ח דלעיל. וממה שסיים כי זהו אין רפואה למכתו שתלמד עליו זכות, נראה שמעמיס כוונה נוספת במאמר זה, לפי עניין פירושו בריבוי כל המבזה וכו', שאין לאותו שליח ציבור תירוץ ולימוד זכות לפטור אותו מן העוון. כי גם ברמז כגון דא שכוונתו ידועה וברורה, נחשב כדין שאר מבזה תלמיד־חכם בדיבור ממש. ואי קשיא לך הלא אכן בעוה"ר חזינן לפרקים שיש תלמידי־חכמים הגורמים מחלוקת, תמצא תשובה לכך בדברינו דלהלן פרשת חקת על פסוק בספר מלחמות י"י את והב בסופה ד"ה והגם. ועיין עוד בפרשת קדושים על פסוק לא תשנא את אחיך בלבבך ד"ה קרוב:

 

ז) ולי אני עבדך נראה בס"ד להוסיף באופן אחר, דריבוי כל המבזה, בא ללמדנו כי לא רק עם־הארץ שביזה תלמיד־חכם אין רפואה למכתו, אלא אפילו אם המבזה הוא בן־תורה. ואולי הוא הדין אפילו תלמיד־חכם שביזה תלמיד־חכם אחר, כגון שהיה במעשה דמהר"ש קאפח הנזכר לעיל. וכמו שנימק הרב כותב המעשה, בד"ה היה. ועיין תשובות הרמב"ם (ירושלם ה'תש"ך) סימן ק"י, וברכי יוסף יורה־דעה סימן רמ"ג ס"ק חט"י, כדת מה לעשות בעניין תלמיד־חכם שהפקיר בתלמיד־חכם אחר. ועוד י"ל שבא לרבות אם מבזה תלמיד־חכם מפני שאותו תלמיד־חכם חולק על רבו וכיוצא בזה, כמו שמצוי בזמנינו:

והַנֵי פירושֵׁי בתראי לכאורה דייקי טפי, דקאי ריבוי כל, על האדם המבזה, מנדנקטו בלשון כל המבזה. מה שאין כן לפירוש הגרי"ח דלא קאי על האדם, אלא על אופן הבזיון, לומר שהוא אפילו ברמז. וניחא טפי לישנא דהרמב"ם והשלחן ערוך לגבי כיבוד אב ואם, דנקטו כל המבזה, ואפילו הכי פירשו שזה אפילו ברמיזה, כדלעיל ד"ה ובבן. בין כך ובין כך מסתברא לכאורה דתרוייהו מילי איתינהו. ר"ל גם אם אין כן פירוש ריבוי כל, מכל־מקום העניין נכון מצד עצמו:

ובמאמר חז"ל דלעיל (ד"ה גדול) כל השונא משפט אין רפואה למכתו, שיש לדקדק כמו־כן מהו ריבוי תיבת כל, והתירוצים שהעלינו לגבי כל המבזה וכו' אין להם מקום בנדון דידן, י"ל באופן אחר, שבא לרבות אפילו אם תולה את מעשיו בכך בנימוק אחר, אבל לפי האמת הוא שונא את המשפט מפני שאינו רוצה שתצא האמת לאור, גם־כן הוא בכלל זה שאין רפואה למכתו. אי נמי אעפ"י שאינו משפט שלו אלא של־זולתו, דהוה אמינא כיון שאין לו עצמו צד הפסד ממון בכך לית לן בה, קא משמע לן:

 

ח) ואיכא למידק כי מה שאמרו שאין רפואה למכתו, המדובר הוא במי שרגיל לבזות תלמידי־חכמים, ועל־כל־פנים לא מיירי אפילו כשנכשל בזה פעם אחת לחוד. דאם־כן היה להם לומר כל מי שביזה תלמיד־חכם. מאי כל המבזה. ודומיא דהכי הא דאמרינן בבבא מציעא דף נח: כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, שמתבאר מדברי הרמב"ם פרק ג' מתשובה הלכה י"ד דהיינו דוקא ברגיל בעוון זה, כדלהלן פרשת כי תבוא על פסוק ולא נתן י"י לכם לב לדעת וגו' ד"ה ואמנם. וגם ענייננו נזכר בהדיא בדברי הרמב"ם שם וז"ל, יש עבירות שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא ואלו הן, המכנה את חבירו וכו' והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו יעו"ש, ולקמן בסמוך ד"ה ויש:

ומצינו כמו־כן גבי הא דאמרינן בברכות דף סא. כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא, שפירשו התוספות שם (ד"ה וכל) דהיינו אם רגיל בכך וכו' יעו"ש. וכתב מהרש"א שם דהכי נמי גבי שיחה, אמרו (פרקא קמא דאבות משנה ה') כל המרבה שיחה עם האשה וכו' [יִירש גיהנם], דהיינו שרגיל בכך ע"כ. ובכף החיים יורה־דעה הלכות מאכלי גויים סימן קט"ז ס"ק קמ"ו, גבי הא דהוריות דף יג: לא יאכל אדם לב בהמה (חיה ועוף) משום דקשה לשכחה, היינו דוקא ברגיל (לא כל) [לאכול] בעתים רחוקות יעו"ש. ולשון הגמרא שם, האוכל. וכן לעניין מה שאמרו בברכות דף נה. כי מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא מקצר ימיו ושנותיו, כתב בתורה תמימה דדוקא ברגיל בכך וכו', כדלהלן בפרשת נצבים על פסוק לאהבה את י"י אלהיך וגו' כי הוא חייך ואֹרך ימיך ד"ה אלא. מאידך לגבי הא דתנן בפרק ג' דאבות משנה ט', המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו ואומר מה נאה וכו' כאילו מתחייב בנפשו, כתב בדרך שיחה דף תק"ו כי גם בפוסק פעם אחת נאמרה חומרא זו, ולא רק ברגיל כן יעו"ש. וצריך לדעת כל כי האיי גוונא במאמרים רבים דומים, הפזורים במרחבי הש"ס וספרי חז"ל, איך יתפרשו. וכן בארבעה ועשרים דברים המעכבים את התשובה, שהעלה הרמב"ם בפרק ד' מתשובה. ובדברינו להלן פרשת שמיני על פסוק כל הולך על גחון ד"ה וקשיא:

ואולי כל דבר יובן לפי מהותו ועניינו, טעמו ונימוקו. ודיוק הלשון אינו אלא מסייע, ולא הקובע. דאיכא למימר דלאו דוקא נקטו, וכדומה. כגון לגבי מה שאמרו בשבת דף קיט: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעים לו גזר דינו, וכי בפעם אחת סגי. וכך מתבאר בהדיא לפי הטעם לעניין הזה שכתב בספר בת מלך, והבאנוהו לעיל הפטרת בשלח על פסוק בפרוע פרעות בישראל, ד"ה ותירוץ וד"ה ומצינו, דהיינו באמירתו בכל כוחו בכל יום ויום יעו"ש. ולעת הפנאי יש לחפש ולעיין:

חידוש גדול מזה, ראיתי בנימוקי מהר"ז הרופא כת"י על הרמב"ם פרק ו' מדעות הלכה ח', כי מה שאמרו חז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, זה באופן שעוונותיו של־אותו אדם מרובים על זכיותיו, והוסיף להלבין פני חבירו, נמצא שאין לו חלק עכ"ד. ומבואר שעבור זה לחוד, אינו מפסיד חלקו, רק אם עוונותיו מרובים שהוא נחשב רשע ונידון למיתה כמו שכתב הרמב"ם פרק ג' מתשובה הלכות א' ב', מכל־מקום יש לו חלק לעולם הבא, ועוון ההלבנה גורם שיפסיד עולם הבא, ורק באופן זה. וצ"ע מניין לו:

 

ט) על־כל־פנים בנדון דידן דייקא נמי הכי דמיירי דוקא ברגיל לבזות, מן הפסוק שממנו נלמד עניין זה, שהוא בלשון הווה, ויהיו "מלעיבים" במלאכי האלהים ו"בוזים" דבריו, ו"מתעתעים" בנביאיו וגו', לאין מרפא, כדלעיל ד"ה אמר. וכן היה במעשה הר"ח צ֗וראני, כי עניין התרגום לא היה אלא סוף העניין כמכה בפטיש, שנתמלאה אז סאתו. אבל כבר מעיקרא ביזהו פעמים רבות, כנזכר שם לעיל מינה שהיה "מתנשא" לאמר אני אהיה ראש ישיבה [במקום מהר"ש קאפח] "ונשא" ראש להקל בכבודו, כדלעיל ד"ה היה. וממילא מסתברא דהוא הדין עניין שנאת המשפט, מיירי ברגיל בכך. אך לא גבי מי שעָבַר על נידוי חכמים, שהזכרנו לעיל ד"ה כמו־כן:

ויש לדקדק עוד לפע"ד בס"ד מלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל בסמוך ד"ה ואיכא, דדוקא רבים ולא אחד. דהא נקט תלמידי חכמים ורבותיו בלשון רבים. ואילו זה גם ביחיד, הוה ליה לאשמועינן רְבוּתָא טפי. ועוד, ששינה ממאי דנקט לעיל חבירו בלשון יחיד, ולא נקט חביריו. וכן יש לדקדק מלשונו בפרק ו' מתלמוד תורה הלכה י"א יעו"ש. ולפנינו במסכת שבת דף קיט: נדפס בראשי תיבות כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, ולכן היינו סבורים שפתרונן תלמיד חכם בלשון יחיד. אבל אין הוכחה לכך. [והדבר יכול להתברר ממדרש הגדול ודומיו, אם הביאו מאמר זה. כי אין דרכם לכתוב ת"ח בראשי תיבות, הן כדי שלא לבלבל את הקורא, והן מפני שאין דרכם להרבות בראשי תיבות. גם הם ומקורותיהם מוסמכים יותר]:

אדרבה הפסוק שהביאו בגמרא לראיה, מיירי ברבים, שכן כתוב במלאכי אלהים וגו' בנביאיו. [לכאורה יש לדחות, דמעשה שהיה כך היה. אבל גם אילו היו מבזים אחד, היו נענשים בכך. אלא שאם כן אין לנו ראיה לכך מן הפסוק. גם אין לדחות ולומר דתיבות במלאכי אלהים וגו' בנביאיו, חוזרות על ויהיו מלעיבים וגו' ובוזים, גם כן בלשון רבים, וממילא איכא למימר שזה ביזה רק חכם אחד, וזה ביזה חכם אחר. כי צריך הוכחה דמיירי בהכי. וכיון שאין הוכחה, למדו מזה רק למבזה חכמים רבים]:

ולפני בעל דקדוקי סופרים היה כתוב מלא בדפוס תלמידי חכמים, והביא שבנוסח כת"י תלמיד חכם יעו"ש. אבל על־כל־פנים אין ראיה בכל כי האיי גוונא, לא מן המעתיקים, ולא מן המדפיסים, דאיכא למימר שפתחו ראשי התיבות לפי הבנתם בשעת רהטת הכתיבה וההדפסה. וכל־שכן להגורסים אפילו על יחיד תלמיד חכמים, שעלולים המעתיקים להתבלבל יותר. [בפרט שדרכם לכתוב בקיצור תלמיד חכמ, ובלא נקודה מעל האות או גריש בצידה מאחריה להוראת הקיצור, כמו שהוא בספרים קדומים כת"י. וזאת לפי שהקורא מבין מעצמו שהמלה מקוצרת, שהרי המי"ם שבסוף התיבה פתוחה ולא סתומה]:

והמעשה דלעיל במהר"ש קאפח, אף דמיירי ביחיד, איכא למימר דמשום הכי לא היה חולי זה מאליו, אלא בצירוף שנתן בו עיניו, כמו שביארנו בס"ד לעיל ד"ה הרי. [וידידי הראח"כ שליט"א העיר כאן, דכיון שביזה אותו, מסתמא היה רגיל לבזות גם תלמידי חכמים אחרים. וצירוף שנתן בו עיניו, גרם שהקדים ענשו לבוא כעת. וכיון שהבין כי ענשו בא לו מחמת זה, קיבל על עצמו לבל יבזה עוד גם תלמידי חכמים אחרים. אבל מן המעשה מתבאר שהבינו כי ענשו בא לו על שביזה אותו דוקא, ואעפ"כ אמרו לו כי מות ימות, משמע שלא היה מבזה תלמידי חכמים אחרים. על כן י"ל שהם אמרו לו כך לפי גירסתם תלמיד חכם, לשון יחיד. אבל לפי האמת שזהו דוקא ברבים, י"ל שלבסוף היה מתרפא עכ"ל]:

 

י) וברור דאיכא איסור חמור אף בביזוי תלמיד חכם אחד. אך הענשים הגדולים שאמרו בכך, דהיינו שאין לו חלק לעולם הבא, ושאין רפואה למכתו, ושעל זה חרבה ירושלם, וכדומה, היינו דוקא כשהם רבים. ומסתברא לכאורה דמיעוט רבים שנים, כדקיימא לן בכל דוכתא. אבל יש לחקור ולדון בזה מצד טעם החילוק שבין תלמיד חכם אחד לתלמידי חכמים רבים. שאם נאמר כי זה מפני שהמבזה תלמיד חכם אחד ואת השאר אינו מבזה, מובן כי אינו מבזה אותו מצד שהוא תלמיד חכם, אלא יש לו סיבה אחרת מיוחדת לבזות דוקא אותו. מה שאין כן המבזה תלמידי חכמים רבים, שאז בודאי אין לו סיבה מיוחדת לכל אחד מהם, וממילא מובן כי הסיבה לכך מצד שאינו מחשיב את החכמים יותר משאר בני אדם, אלא בז להם כדרך עמי הארץ. אם כן אין לומר בזה מיעוט רבים שנים, דבשנים נמי איכא למיתלי בסיבה. אמנם אם הוא מבזה את כל החכמים, חוץ משנים או שלושה, מסתמא הרי הוא בכלל אותם שאין להם חלק לעולם הבא. כי מה שאינו מבזה את המיעוט, יש לתלות בסיבה אחרת, כגון שיש לו מהם איזו תועלת, או שעשו לו איזו טובה וכל כי האיי גוונא:

ברם אם נאמר שטעם החילוק מפני שהבזיון לתלמיד חכם גורם להשפיל את ערך תורתו ומעלתו בעיני ההמון, ולא יטו יותר אוזן לדבריו ואזלי ומידלדלי (כדלעיל ד"ה אמר). הלכך בתלמיד חכם אחד, אין הנזק גדול, כי סוף סוף יקבלו משאר תלמידי חכמים. מה שאין כן כשמבזה תלמידי חכמים רבים, הוי מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א', ט"ו). ממילא יתכן להיות שגם בשנים יגרם נזק גדול, כגון שאין באותה שכונה זולת אותם שני תלמידי חכמים, או שהם בכפר קטן ואין באותו כפר בלתם, אזי כשלון הרבים תלוי בצוארו. והמבין מאליו יבין שיתכן בזה נימוקים ושינויים, וטעמים נוספים, הנובעים מתוך המציאות. כגון אם באותה שכונה או באותו כפר אין רק חכם אחד, או אם הטעם מפני שילמדו ממנו לבזות שאר תלמידי חכמים כאותו בן־בליעל שקירר את האמבטי, אי נמי באופן שמבזה כמה תלמידי חכמים אבל כל אחד מִסיבה או מטענה אחרת, אי נמי כשמבזה כמה אבל את השאר מכבד מאד מאד. ואפשר דאין הכי נמי, והכל לפי העניין, ולכן לא אמרו חז"ל מהו מספר החכמים. כי זה משתנה לפי שיקול אל דעות, שהוא היודע עד היכן הדברים מגיעים, ומהו ערך ומשקל עוון הבזיונות:

 

יא) וגדולה מזו כתב מהר"י אבוהב בפשיטות במנורת המאור ריש פרק רס"ט שאפילו גוי אסור לבזות וז"ל, אעפ"י שהאדם מוזהר שלא יבזה לשום אדם הנברא בצלם אלהים (בראשית א', כ"ז. ט', ו'), וכל־שכן לבני ישראל שנקראו בנים למקום [שנאמר (דברים י"ד, א') בנים אתם לי"י אלהיכם]. אבל האזהרה והעונש הגדול, הוא על המבזה ת"ח. שכבר מצינו שהמלך אסא נענש [על כך] בחליו, כדגרסינן בפרקא קמא דסוטה (דף י.) מפני מה נענש אסא, מפני שעשה אַנְגַּרְיָא בתלמידי חכמים, שנאמר (מלכים־א' ט"ו, כ"ב) והמלך אסא השמיע את כל יהודה וגו' יעו"ש ובדברינו לעיל פרשת וירא על פסוק וישכם אברהם בבקר ד"ה וחידוש. ומסתמא מקורו מהא דתנן באבות פרק ג' משנה י"ט חביב אדם שנברא בצלם [ר"ל אפילו גוי וערל, כדפירש מהר"י ונה בפעמון זהב שם בשם צרור המור, ועיין מ"ש שם בס"ד במילי דאבות] וכו', חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו'. אבל אין ראיה שזה מן הדין, שהרי מסכת אבות מילי דחסידותא נינהו, ואעיקרא אין ראיה כלל משם דקאי לעניין בזיונו. ובפרט יש להעיר ממה שכתב הרמב"ם פרק ה' מממרים הלכה י"א, הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו ולבזיהו (נ"א ולא יבזהו), כדי שלא יאמרו באו (נ"א באנו. ועיין בדברינו להלן פרשת תזריע על פסוק  ) מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו. וכן פסק בשלחן ערוך יורה־דעה סימן רמ"א סעיף ט'. משמע דלולא זה מותר. וכן נראה שיש לדייק מהא דאיתא בסנהדרין דף צד. ובפירוש רש"י גבי מאי דכתיב ויחד יתרו (שמות י"ח, ט') גיורא עד עשְׂרָא דָּרי, לא תבזי ארמָאָה באפיה, נ"א ארמאֵי קמיה יעו"ש, הא לאו הכי לית לן בה. וצ"ע:

ולגבי נדון דידן, הנה על־כל־פנים גם מדברי מהר"י אבוהב אפשר להבין דדוקא בתלמידי חכמים רבים, מדמייתי עלה הא דאסא. וכן ממה ששם בהמשך דבריו, הוסיף להביא מהא דיבמות דף סב: שתלמידי רבי עקיבא מתו על שלא נהגו כבוד זה עם זה. ושם סיים להביא הא דמסכת שבת, שלא חרבה ירושלם אלא בשביל שביזו בה ת"ח, ועניינים נוספים יעוש"ב, שמהם לכאורה אין הכרע וכדבר האמור לעיל:

והמקום ברוך הוא יקרבנו לעבודתו וליראתו, ובכללם לאהוב צדקה ומשפט כמִדתו. ולכבד תלמידי־חכמים עוסקי תורתו. ומי שחטא, ישוב וניחם, ותהיה רפואה למכתו. אמן כן יאמר רחום, פודה ומציל מחכי קץ ישועתו:

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-9]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
שר שלום קשת
ארז יחיאל
עבור לתוכן העמוד