מעלת גידול הפיאות

פיאות הראש היו סימניו של-יהודי בכל מקום נדודו, היהודי גאה היה ביהדותו לעיני כל רואיו, ולא הרגיש נחות דרגה לעומת הגויים, שעליו להצניע ולהחביא את מוצאו היהודי אלא אדרבה ההיפך מכך, גאותו היתה שנמנה על העם הנבחר, ושש ושמח היה לגלות ולהראות לעין כל הסובבים אותו כי הינו יהודי. הפיאות העומדים בגובה קומת האדם בראשו, ציינו את השוני שבו משאר הגויים. המשכילים, וכל אותם שרצו להתקרב לגויים וליטמע בהם ולהרגיש כחלק מהמונם, קיצצו לראשונה בפיאות, כך גם השלטונות שרצו בטמיעתם של היהודים, הורו שלא להתבלט בפיאות, ולעיתים אף קיצצום בכח הזרוע, כידוע. בדורינו אנו, בנוסף למה שיש לשמש דוגמא אישית לילדינו, שזהו אחד היסודות החשובים בחנוך כידוע, עדיין לא די בזה, שהרי לעיתים נמצאים בחברה ובקהילה שבה אין מהדרים במצוה זו של "הצורה היהודית" כלשונו של מרן החזו"א זצ"ל, אלא שמים פיאותיהם אחורי האזניים ומתעוררות שאלות וספקות בקרב הילד מדוע עלי לגדל את פיאותי, מה שאין האחרים נוהגים, ומהו הטעם למנהג זה. אזי קמה וגם נצבה החובה הקדושה של ההורים, ללמד ולבאר באר היטב לילדים את מעלת גידול הפיאות, לתת טוב טעם למנהגינו, ולהמחיש זאת בשילוב עובדות וסיפורים מגדולי ישראל במעלת ההידור, כדי שהילד ירגיש היטב את המעלה הנפלאה שבגידול פיאותיו, בבחינת ששולחנך גדול משולחנם, ואז יחיש לגדל פיאות מסולסלות ולא יחוש ללעג השאננים, ולפטפוטי הליצנים, שמלגדלם נמנעים, שהרי הסעיף הראשון בשלחן ערוך הוא, "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך וכו' ", ובזה יהיה בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה' ". וכבר הוה עובדא באחת המשפחות הי"ו, שבכלל חינוך ההורים לאהבת תורה ויראת שמים והליכה במסורת אבות, אף דאגו שהילד יגדל את פיאותיו ארוכות ומסולסלות, והנה לאחר שגדל וזכה להכנס לעולמה של-תורה או אז נתעוררה בלבו השאלה, מהו המקור והיסוד בכתובים למנהג קדוש ויקר זה. ובמכתבו לרבינו הגאוןרבי יצחק רצאבי שליט"א שאלו גם שאלה זו.[ונתפרסמה בהרחבה בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' רצ"ב]. אולם גם לאחר שרבינו שליט"א השיב לו, שהמקור ביסודו הוא בדברי האריז"ל בשער המצוות, עדיין לא נחה דעתו, מאחר וספר זה אינו מצוי כ"כ, וידוע הדבר ש"טוב מראה עיניים ממשמע אזניים", ובהזדמנות הראשונה שהיה בביתו של מו"ר שליט"א, ביקש לראות ולחזות בנעם הדברים מתוך הספר, ואמנם רבינו הראה לו את מקור המנהג מתוך הספר שער המצוות בפר' קדושים, ואף הוסיף עוד דברי חיזוק ועידוד להמשיך ללכת בדרך אבותינו הקדושים, בשלוב עובדות מגדולי ישראל,לכל המעונינים להמשיך ולהתחזק במנהגי אבותינו הקדושים, ולהרבות כבוד הי"ת בעולם, ולהורים המחנכים את בניהם מקרב עדתינו ק"ק תימן יע"א, בפרט, לנו יאה ולנו נאה להדר בזה דגם בזה יש משום "אל תיטוש תורת אמך", ואנו תפילה שנזכה ויקויים בהם ובנו ובזרעינו ובכלל ישראל "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך י"י ".

זהות יהודי מאמין
ברור הדבר שהפיאות המסולסלות הרי הם עדות נאמנה וסימן מובהק ליהודי על יהדותו ואדיקותו בתורתו יתברך. ובזה מקויים מה שכתוב "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך י"י ". וכל עוד שני עדים אלו מתייצבים לצדו, אחד מימינו ואחד משמאלו, הם כאלף עדים על אמונתו החזקה באלהיו בשמים. הרי אם יעלה ח"ו על דעת מאן דהו להסיר ממנו את אמונתו ויהדותו, בר מינן, הדבר הראשון תהיה שליחות יד בפיאותיו ובזקנו המעטרים את ראשו. וכמו שכתב הגאון הקדוש מהר"ן (הו"ד בלקוטי מהר"ן הל' גילוח ה"ב וה"ג) וז"ל "ע"י זקן ופיאות יהודי ניכר, והרוצה ח"ו לכפור באלוהי ישראל הראשון אצלו להשליך מעליו זקן ופיאות שלו". כעין זה, מצינו לגאון הקדוש מוהר"ר עמרם קורח זצ"ל (בספרו סערת תימן פ"ו עמ' קנ"ז) בענין גזירת היתומים שריחפה בתימן תקופה ארוכה על כל יתום פחות מגיל שלש עשרה, שהיו אונסים אותו להתאסלם, ב"מ, ובמיוחד על פי הכת הזידית שהיו מקפידים במיוחד לקיים גזירה מרושעת זו, לדאבון בני משפחת היתום וכלל ישראל. הדבר הראשון שהיו עושים על מנת להטמיע אותו ביניהם, היה גזיזת פיאותיו-סימניו עוד לפני שמטמאים ומטמטמים את לבו הטהור במאכלות אסורות.וכך כתב "והשלטונות הזדים גוזלים אותו מבין ברכי אבות הוריו ובני משפחתו, ומוליכים אותו לשכונתם מגלחים סימניו, ואח"כ מחליפים לבושו ומאכילים אותו לגעל נפשו מהמאכלים האסורים אצל היהודים". והסיבה לכך היא, משום שהסימנים הם הסימן הבולט ביותר בחיצוניותו על יהדותו ואמונתו של היהודי. ואמנם כשהחכם רבי יעקב ספיר זצ"ל בקר בתימן בשנת התרי"ט, הצליח לזהות את היהודים ע"י פיאותיהם המסולסלות, וכשפגש לראשונה את ר' יחיא עומיסי זצ"ל ובנו ר' משה זצ"ל כתב, "הכרת פניהם ענתה בם כי יהודים הם, סימני פאתי ראשיהם מסולסלות עד החזה, וסימן טוב הוא להם". ספור נפלא סיפר הרה"ג ר' ישראל שרעבי שליט"א (הו"ד בספר טוב וישר עמ' קצ"ז) בענין זה. היה זה כאשר בקר האדמו"ר מסטמאר זצ"ל בארץ ישראל ונסע ברכבו. לפתע בקש מהנהג לעצור, התפלא על זאת הנהג,מדוע בקשו האדמו"ר לעצור דוקא כאן לפני שהגיעו למחוז חפצם. ללא שאלות עצר את הרכב. והנה הוא רואה שבמדרכה ליד, עובר יהודי תימני ישיש עם זקן ארוך ופיאות. ירד האדמו"ר מהרכב ונתן ליהודי הישיש "שלום עליכם" ואחרי שנשק לו, גם העניק לו מתנה נאה וחזר לרכבו. הנהג לא יכל להתאפק, ושאלו "הרב מכיר אותו". "לא", ענה האדמו"ר, "אבל אני יודע, שכך כדמות הזו ממש היה נראה גם אברהם אבינו..." מאחד המשגיחים שליט"א שמענו עד היכן השפעתם מגיעה. יהודי אחד שהיה רחוק מדרך התורה והמצוות, זכה להתקרב על ידם לשמירת תורה ומצוות. כיצד קרה הדבר. בכך שהתחיל לחשוב הכיצד יתכן הדבר שישנם יהודים המרוחקים מאוד זה מזה אלה בתימן ואלה באירופה, ואף על פי כן צורתם החיצונית שוה זה לזה. הם מעוטרים בזקן לשניהם משתלשלות פיאות משני צדי הראש, ועוד כהנה וכהנה. והרי דבר זה לא נובע מהסכמה מוקדמת, שהרי אינם קרובים זה לזה בכלל. ועל כרחך צריך לומר, כך המשיך לחשוב אותו יהודי, שהמקור לכולם שוה, ואין זו המצאה ח"ו. ואמנם היו יהודים בארץ ישראל לפני אלפי שנים ושמרו על התורה. וע"י מחשבות אלו זכה לחזור אל חיק היהדות.

מעלה וחשיבות
מעלתם וחשיבותם של הסימנים כל כך גדולה, עד כדי כך שכתב מוהר"ר עמרם קורח זצ"ל (בסערת תימן עמ' ח'), שהיהודים היו נשבעים לקיים כל דבר בנקיטתם כדין אחיזה בתשמישי קדושה בשעה שנשבעים. נוהג זה היה נהוג אף במקומות אחרים, שכן גם מרן החפץ חיים זצ"ל כתב בספרו תפארת אדם (תחילת פרק א') בהאי לישנא, "וזכורני כשהיה נשבע איש יהודי, היה נשבע בפאת ראשו וזקנו". סגולת מעלת הפיאות הודגשה גם ע"י הגר"א דינקל זצ"ל, שהיה אחד מראשי ישיבת קול תורה בירושלים, שהתבטא באחת ההזדמנויות שהפיאות הם התכשיט של התימנים. לדבריו יש להביא כראיה את הנאמר במדרש רבה בשה"ש (הו"ד בעץ חיים ח"ב דף צ"ד ע"א), על הפסוק צאינה וראינה בנות ציון (ג' י"א). וז"ל, בנים המצוינים לי בתגלחת במילה ובציצית ע"כ. והמפרשים פירשו המצוינים לי בתגלחת, הכונה שהם מובדלים ע"י פיאות הראש והזקן משאר הגויים. והנה פירוש המלה מצוינים הוא מקושטים (כמש"כ רש"י בשבת דף קמ"ה ע"ב). ומבואר בדברי המדרש, שפיאות הראש והזקן הם קישוט ליהודי.

עמידה בנסיון
הדבר ברור ששינוי זה למעליותא אצל המהדר בַמצוות ומגדל פיאות ארוכות ומסולסלות, דורש גבורה רוחנית לא להתפעל כלל מהסביבה הסובבת, של אותם שלא זכו לטעום מההנאה של יהודי הנושא בגאון את סימן יהדותו. לקיים מה שכתוב "ויגבה לבו בדרכי י"י ". ואף אם ישנם הלועגים, אין לו לחוש כלל ללעגם (כמש"כ המ"ב סי' א' בביאור הלכה). ובזה יגדל שכרו בכפל כפלים ולפום צערא אגרא. ובדורינו זה, שהוא סוף הגלות ובו הנסיונות מתרבים והולכים, מן הראוי להביא דברי חז"ל נפלאים ומעודדים, כפי שהביאם רבינו דוד ב"ר עמרם העדני זצ"ל ממדרש נעלם במדרש הגדול (בפר' וישלח עמ' תק"ע) וז"ל ותקע כף ירך יעקב. אמר ר' אלכסנדרי כל אחד ואחד מדורו של-שמד שקול לפני הקב"ה כיעקב. שנאמר, זה דור דורשיו מבקשי פניך אלהי יעקב סלה. לא נאמר כן אלא מבקשי פניך יעקב סלה. (תהלים כ"ד ו') שכל אחד ואחד מהן שקול לפני הקב"ה כיעקב. רבנן אמרי מהוא זה דור דורשיו מבקשי פניך, שכל הדורות באין לבקש מלפני הקב"ה חנם כעני המבקש צדקה על הפתח והן [דורו של-שמד] אינן אלא כפועל שמבקש שכרו עכ"ל. בזה הענין שמענו מעשה נפלא על האדמו"ר מלעלוב זצ"ל. פעם אחת, בלכתו בחוצות בני ברק, מוקף בעדת חסידיו, התקדם האדמו"ר וחצה את הכביש לעבר המדרכה שבצד השני. שם היה בחור ישיבה תימני בעל פיאות מסולסלות. נגש אליו הרבי ונשק לפיאותיו בחום ובירכו. לאחר שהאדמו"ר חזר לחסידיו, התפלאו מהמעשה ושאלוהו, "מאי שנא האיי בחור משאר קהל חסידיו הגדול, שאף פעם לא נהג כך כלפם". ענה להם הצדיק זצ"ל, שהיה גדול בהכרת כוחות הנפש של האדם, ואמר להם, "אצלינו אין זו רבותא כל כך גדולה לגדל פיאות שהרי אנחנו נמצאים בסביבה ובקהילה חסידית שכולם נוהגים לגדל פיאות מסולסלות והנסיון אינו גדול. "מה שאין כן, המשיך האדמו"ר, אצל הבחור התימני שראינו זה עתה, הרי הוא נמצא במשפחה ובסביבה שאין מצוי שם כיום רבים המהדרים לגדל פיאות ארוכות ומסולסלות, והדבר קשה לרוצה לגדל שם פיאות ולהיות שונה למעליותא מהחברה והסביבה. ואם למרות זאת, עומד בנסיון ובקשיים ומגדל פיאותיו לשם ולתפארה, זוהי רבותא גדולה ועל זאת הערכתי בחור זה!" ובענין זה, של הנסיון מצד החברה שאינה מעריכה את החשיבות שבגידול פיאות ארוכות ומסולסלות, עובדא ידענא בבחור חשוב מאחת הישיבות הקדושות בירושלים, שפיאותיו המסולסלות השתלשלו לו משני צדעיו. בהגיעו לפרק האיש מקדש, יעצו לו חבריו ואף הפצירו בו שכדי למצוא שידוך, לכל הפחות יקצר את אורך פיאותיו שלא יהיו ארוכות כל כך... אולם הבחור לא שעה כלל לדבריהם והמשיך הלאה בדרכו הבטוחה, ולא נגע לרעה בסימניו. אולם במשך הזמן רבו הפצרותיהם, וכמה הצעות שידוך ירדו מעל הפרק בשל הסיבה שפיאותיו המסולסלות הן על לחייו, לא ידע מה לעשות וכיצד לנהוג. בצר לו פנה אל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א. הבחור ספר לרב את כל השתלשלות הענינים ואת התלבטותו בנושא. לאחר ששמע הרב את הענין, השיב לו באופן ברור שאין לו לנגוע בפיאותיו ואף לא לקצרם כלל! ובקשר לשידוך, בירכו שבעזרת ה' יזכה בקרוב לשידוך הגון, וגם שתהיה לו סייעתא דשמיא בשאר הענינים. ואמנם זכה אותו בחור חשוב לאחר תקופה קצרה, לשידוך עם משפחה ואף לרכוש דירה סמוך לחתונה וכו' וכו'. כעין מעשה זה ארע עם מרן החפץ חיים זצ"ל (הובא בספר חפץ חיים עה"ת בפרשת שמות באות ג'). פעם הגיעה לאזני החפץ חיים שמועה לא טובה, על אודות בחור אחד מתלמידי ישיבתו אשר נכבדות ידובר בו, וכי הענין מתנהל בכבדות כי המדוברת מסרבת עדיין. חבריו בישיבה שחשבו כי זקנו המגודל בעוכריו, ייעצוהו איפה שבשביל למצוא חן בעיני המדוברת, כדאי שיעביר שער זקנו בסם העשוי לכך, כמו שהיו רגילים להשתמש בזה בישיבות אחרות באירופה, באותה תקופה. הזמין הח"ח את המדובר הנזכר לביתו והתחיל לדבר אתו בעניני שדוכין. משל למה הדבר דומה, לקטר של רכבת שמחוברים אליו יותר ממאה קרונות טעונות משא, המשרכים דרכם על הפסים מול הר גבוה. הקטר עובד במלא הקיטור ומהלך אט לרוב משא עגלות הטעונות... היה שם "פקח" אחד, שרצה להחיש מהלך הרכבת והתחיל לדחוף בשני ידיו את הקרון האחרון, בכונה לסייע למכונת הקיטור המושכת את כל הקרונות... לגלגו עליו העומדים מסביבו, מה כוחך גדול לעומת המכונה הענקית העובדת בכל כוחה, כוחך לעומתה הוא בבחינת כח היתוש מול כח השור. כן הוא הענין בשידוכים, שאף על פי שמכריזים למעלה ארבעים יום קודם יצירת הולד, אף על פי כן קשה הענין כקריעת ים סוף, וכביכול בכבודו ובעצמו מזווג זיווגים. ופתאום מתגנבת מחשבה במוחו של-אדם, לעזור להשי"ת בענין הנכבדות, ע"י שיעביר שער זקנו בשביל למצוא חן בעיני המדוברת, ממש כמו החכם הזה, שדחף בכל כוחו לסייע לרכבת בת מאה קרונות. כאשר הובא הילד לפני הצדיק, הושיבו הצדיק על ברכיו, מישש את פיאותיו ואמר, זקינך ר' שלום לא קיצץ פיאותיו כל ימי חייו, והוא סגולה לאריכות ימים, על כן תנהג גם אתה כן, לא תקצץ מפיאותיך, ותזכה אף אתה לאריכות ימים. על מנת שדברי הצדיק יובנו יש לצטט את הספור במלואו. אחד מהמסכילים מבני עירו של הילד "שלום מרדכי" החליט להטות את לבבו של העילוי הצעיר לדרכי המסכילים, ובא בצנעה ובלאט אל הילד בן השש, ופיתה אותו שילמד אותו דקדוק, למוד קדוש שאביו אינו מלמדו, היות והוא מעדת החסידים. אותו מסכיל אף נימק והראה לו היאך יוכל ע"י חכמה זו, להבין כמה וכמה דיבורי רש"י ועוד. כאשר בא הילד עם אביו אל הצדיק ר' מאיר זצ"ל, לקחו הצדיק והושיבו על ברכיו, הסיר את הכובע והכיפה מעל ראשו, ושאלו אם הוא מגלח את ראשו. והורה לו הצדיק כי היות וזקינו ר' שלום נהג כן, לכן גם עליו לנהוג כן. ובאותו מעמד הורה לו שלא יקצץ מפיאותיו ח"ו. לאחר מכן הניח הצדיק את שתי ידיו על ראשו, והתחיל לצעוק בקול גדול "בני אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מנתיבתם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם...", (משלי א' ט"ו ט"ז) כך כפל ר' מאיר את דבריו שלשה פעמים. לאחר ששהה כרבע שעה, הורה לו הצדיק שלא ישמע בקולו של אף אחד, אלא ילמד רק מה שאביו אומר לו, ואז יראה הצלחה בלימודו ויעלה מעלה מעלה ויהיה לראש על ישראל. אביו שלא ידע מכל הסיפור שהיה עם אותו מסכיל נרעש ונפחד מהדיבורים הבוערים כלפידים, וחקרו היטב עד שסיפר לו את פיתויו של אותו אחד. ובזמנינו נתגלה כתב יד עתיק, המיועד לקהל קדוש של מצרים, ובו תקון תשובה למי שעבר על גילוח הפיאה (הובא ב"עולם כמנהגו נוהג") ושם מובא בשם רבי יהודה החסיד ז"ל, כי על ידי הפיאות יהיה ניכר יהודי גם כשהוא בין הגויים, שהרי הגויים גם מלים כיהודים ומלבושינו כמלבושם וכו', וכאשר יהיה בדרך יחשבו שהוא גוי, וכל שכן אם ימות בדרך, אפשר שיקבר בקברי גויים, אבל על ידי הפיאות הגדולות, כמו שמניחים אותה קהל קדוש של-מצרים, בזה נתקיים "ואבדיל אתכם מן העמים". ומעשה כזה אירע, שלא ידעו על הרוג שמת בדרך מי הוא אם יהודי או גוי, ועל ידי הפיאות הגדולות, זוהה כיהודי, ונקבר אותו יהודי בקברי ישראל. נמצינו למדים מכל הנזכר, שהפיאות הארוכות והמסולסלות הם סימן מובהק ליהדותו של היהודי, ותכשיט חביב המעטר את פניו של המאמין, וכל המהדר במצוה זו, על אף הנסיונות, זוכה לישועות ולאריכות ימים ושנים.