-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מועדי השם
פעולת צדיק
מנויים לחיים
ישיבת פרי עץ חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
אור ההלכה
ארגון ובנה
ת"ת עטרת חיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
881 אורחים

מבחר סיפורים על שנת השמיטה

    
מספר צפיות: 1933
כ"ט תשרי ה'תשע''ה

מבחר סיפורי שנת השמיטה

 

 

השגחה פרטית

עוד סיפור אחד משנת תשי"ט, גם הוא קשור עם הרב מקוממיות, וסיפר עליו הגר"ש גריינמן:

באותה שנה לקראת חג הפסח, הורגש מחסור בבצל, שומרי השמיטה עצמם עוד לא ידעו על המצב, אולם ועדות השמיטה, הרבנים וכל הגופים הקשורים לנושא חיפשו נואשות פיתרון.

יום אחד נודע לרב מנדלסון שאניה מצרית חדרה בטעות למים הטריטוריאלים של ישראל שהובילה מטען של נצל ממדינה ערבית אחת לשניה, וצוות האניה נמלט. אנשי משטרת הגבולות החרימו אותה ואת מטענה. הרב החל לפעול אצל השלטונות, עד ששכנע את מי שצריך שהמטען פשוט יועד על ידי ההשגחה העליונה עבור שומרי השמיטה בארץ ישראל..

הבצל חולק חינם לשומרי שמיטה.. (מבקשי תורה כרך ב' תשנ"ד עמ' תקכד)

  

החקלאים משדה אילן

פרשת החיטה שזרעו אנשי מושב שדה אילן בערב שמיטה תשמ"ז, דומה במידה מסויימת לפרשת החיטים המתולעות של קוממיות בשנת תשי"ב. עיקרה היא זריעה מוקדמת, אשר כל המומחים לעגו להם שהם מבזבזים את הזרעים לחינם.

הגשמים הראשונים של אותה שנה בשמיטה תשמ"ז, היו להם סימן ראשון לברכת שמים, אולם גם אחר כך עוד עמדו לפני נסיונות וחששות, עד שגם הגשמים הבאים באו תמיד ברגע האחרון.

התארכות מופלאה של עונת הגידול והתפשטות הגשמים על פני תקופה ארוכה יותר, הפכה בסופו של דבר את פרשתם לסיפור פלא בכל האיזור, שבו מגדלים רבים שסבלו נזקים חמורים, ואילו תושבי שדה אילן ראו הברכה בעין ממש. לא פלא הוא שהחקלאים שם נאבקו בשמיטה שלאחריה, נגד כל הגורמים שניסו להניאם מלשוב ולהצטרף לשומרי השביעית כהלכתה. (מבקשי תורה כרך ב' תשנ"ד עמ' תקכה)

 

אף אוייביו ישלים איתו

כשהגיע הגר"י וילנסקי לשכון החילוני בתל אביב, כינס את השכנים ואמר להם שאין לו כל עניין להתערב בעסקיהם ובעסקי הבית. אבל, הוסיף, כיון שאני משלם את מיסי וועד הבית, יש לי בקשה מכם: אנא, אל תפעילו את ממטרות ההשקיה של הגינה בשבת קודש.

השכנים הסכימו.

זה התחיל בשבת ועבר לשנת השמיטה, כאשר כל השכנים הסכימו פה אחד להתנהג לפי ההלכה, והגנן של הבית היה נכנס לביתו של הרב לשאול אותו כיצד לבצע את הפעולות המותרות.

זה שכרו של יהודי העושה כל מעשיו לשם שמים, שלבסוף שם שמים מתאהב על ידו, וכל אויביו ישלימו איתו ויעשו את רצונו וימלאו את כל חפצו ובקשתו.

כשהיה עובר ברחובות השכונה בשבת היו העוברים והשבים משליכים את הסיגריות ומשתדלים שלא לחלל שבת בקרבתו. (עלינו לשבח)

 

הרבנית והתפוח

בביתו של רב ידוע, היתה עובדת רומניה. בבוקר אחד היא הודיעה במפתיע לרבנית בעלת הבית שהיא נאלצת לחזור לארץ מולדתה וממחר היא מפסיקה לעבוד. שמעה הרבנית כך, וביקשה להעניק לה דבר-מה עבור עבודתה. חיפשה ולא מצאה, עד שראתה על השולחן תפוח, עטפה אותו יפה-יפה והגישה אותו כתמורה לעובדת. ערכו של תפוח ברומניה, לא יסולא בפז, כידוע..

לאחר שהעובדת יצאה כבר את הבית, הגיע הרב הביתה, ואשתו סיפרה לו כמשיחה לפי תומה את הודעתה של העוזרת ועל התפוח שהעניקה לה במתנה.

נחרד הרב ואמר: הכיצד, רעייתי, נתת לה את התפוח, והלא שנת שמיטה היא, ויש איסור לתת לגוי פירות שמיטה?!

אז מה אעשה עתה? שאלה הרבנית. צריך לרוץ אחריה ולקחת ממנה את התפוח, השיב.

הרבנית יוצאת לרחוב כדי לדלוק אחר הרומניה. לאחר כברת-דרך לא קטנה היא מוצאת אותה על יד תחנת האוטובוסים. בדיוק באותו הרגע הגיע האוטובוס, והרבנית מסמנת בידה לעובדת שיש לה דבר-מה ממנה, אך זו עשתה עצמה כאינה רואה וכאינה שומעת ועלתה על האוטובוס.

ראתה הרבנית כך, ועלתה אף היא לאוטובוס, שילמה לנהג כרטיס נסיעה וכל זאת כדי ליצור קשר עם העובדת ולהוציא מידה את התפוח.

עכשיו אירע דבר מדהים. הרומניה, בראותה את הרבנית מתקרבת לעברה, עשתה תנועה של 'כניעה', ואמרה: "אל תעשי לי מאומה, אחזיר לך הכל". ובעוד היא מדברת, היא מכניסה את ידה לתיק ושולפת משם את כל תכשיטיה של הרבנית..

למרות ההלם הגדול שאחז ברבנית למראה הנס, לא הרפתה עדיין מעניין התפוח, וביקשה מהרומניה שתחזיר לה את התפוח. רק לאחר מכן התפנתה לעמוד על מה שאירע לה, והתברר שאלמלא ההקפדה על הלכות שביעית, והמרדף שניהלה הרבנית אחא העובדת, היו נגנבים ממנה תכשיטים יקרים שעברו מדור לדור במשפחה. (עלינו לשבח)

 

ה"לימונים" של עובדיה לוי

ה"לימונים" של עובדיה לוי עשו בערב שביעית פי שלוש יותר. וכך הוא סיפר:

היתה זו שמיטה ראשונה שאותה התכונן לקיים. בין עצי הלימון של ה"חווה" שלו יש מה שקרוי "לימון קייצי", עץ זה הוא בדרך כלל פחות נדיב בפירותיו. אולם, לפני אותה שמיטה הוא פעל "לפי הספר", לפי "ספר הספרים, ונתן באותה שנה אחת, של ערב שביעית, יבול של שלוש שנים. כמו שכתוב בברכת השביעית "לשלוש שנים".

הברכה ביבולו היתה גם במחיר.. אם בימים כתיקונם הוא היה משיג על לימון שכזה 30 אג' לק"ג, הרי בערב השמיטה הוא הצליח להשיג לא פחות מאשר 1.6 ₪. הוסף את מכפיל המחיר על מכפיל הפרי, הרי רווח הלימון הקייצי של עובדיה לוי היה פי 15... (מבקשי תורה כרך ב' תשנ"ד עמ' תקכד)

 

רוח סערה עושה דברו, לגיבור כח עושה דברו.

לקראת שנת השמיטה תש"מ, במסגרת ביקור שערך רבה של קוממיות, הרב מנדלזון שליט"א, במושב "תלמי אליהו", מחליטה קבוצה מחברי המושב לשמור שמיטה כהלכתה. ליהודה פיוניר, אחד החברים, מטע גדול של פרחי סיפנים ('פעמונים') הגדלים בחממה מוגנת ומיועדים ליצוא.

בהגיע עת הקטיף, בתקופת האביב, מגיע יהודה לחממה בלווית צוות פועלים - וכתמים לבנים בוהקים מול עיניו מעל העלים. עיניו חושכות ; הוא בודק וממשש ואינו מוצא כל הסבר לתופעה בעלת המשמעות האחת : הפרחים פגומים, ואינם ראויים כעת לשיווק.

לבסוף לאחר חקירות ובדיקות, מתבררת התעלומה. מטוס ריסוס חלף על שדות המושב הסמוך, ניר יצחק, ברססו חומר המונע גדילתם של עשבים רעים. בסיימו את מלאכתו פלט את כמות החומר שנותרה מעל לשטח שומם ; ברגעים אלו בדיוק התחוללה סופה עזה שרוחותיה הוליכו את

החומר המרוסס - היישר לפרחים שבחממה הסמוכה...

"עמדתי בחממה" מספר יהודה "ראיוני בעינים כואבות את עמלי שיגעתי בו שנה שלימה - יורד לטמיון. יבול תשל"ט אבד. השנה הבאה, הרי 'שמיטה' היא והחלטתי שלא לעבוד בה. מה איפוא אוכל, ממה אתפרנס?

חולפים שבועיים, ויהודה מקבל מחב' "כימאויר" - לה השתייך המטוס - שיק על סך 84,000 ל"י. ("שמונים וארבע אלף לירות", למי שמבין את משמעות הדבר. . .). חששו שמא תפגום הפרשיה בשמה הטוב של החברה, העדיפו להסתירה ע"י מענק גבוה כפיצוי. כך - ללא דיונים ומאבקים - קיבל יהודה סכום נכבד שהספיקה לו, כעדותו, לכסות חובות משכנתא מעיקים, ולהתפרנס בכבוד במשך השנתיים הבאות.

מטוס טועה, סופת רוחות המתחוללת בדיוק ברגעי שגגת הטייס, והם בעצם שלוחי ההשגחה העליונה שציוותה מראש בתורה את הברכה לאותו חקלאי שומר השביעית מ'תלמי אליהו'.

 

עונשי שמיים על חילול השמיטה

כתב הרדב"ז בהקדמתו (לספרו על הלכות שמיטה): וזה לכם לדעת, אשר אחר חילול השמיטה הראשונה בשנת תרמ"ט, שלח הקב"ה בשנה שלאחריה חגב וארבה, ויאכלו את כל תבואת הארץ, ויצאו כולם נקיים, ובשנת תרנ"ז, אחר חילול השמיטה של שנת תרנ"ו, שלח הקב"ה מן השמים משלחת עכברים, חמרים חמרים, וישחיתו כל התבואות. ואחר שנת תרס"ג שלח הקב"ה חולי-רע, ר"ל, וגם דבר גדול על בקש וצאן, ונתרוששו כל היהודים במושבות. וכאשר אמרו חז"ל על הפסוק (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל וכו', פעמיים שלש עם גבר. פעם ראשונה, שניה, שלישית, מוחלין לו. רביעית אין מוחלין לו. לאחר חילול השמיטה הרביעית של שנת תר"ע, נתדלדלו ישראל באופן שרוב הגרנות נשרפו באש, סיבה גלויה מן השמים. והברכה לא הוציאו יותר מן הזריעה. והיה דבר גדול על המקנה באופן נורא מאד מאד. ובשנה השביעית גופא נתחדשו גזרות על ישראל, והדלות מצד שני, עד שיצאו שליש יהודים מן הארץ. ומי 'ודע עוד כמה העומדים לצאת אם היו להם הוצאות הדרך. גם בשבוע הזה יצאו חמשה איכרים מסמוך לפה, וייטשו את אדמתם וילכו ויתפזרו לכל רוח, עד שהגויים הערבים אומרים שמעם שנכנסו ישראל לארץ נשתלחה מאירה, והארץ פסקה ליתן יבולה, אוי לאזנים שכך שומעות. ע"כ.

 

וציויתי את ברכתי

וידידינו הרה"ג שניאור ריוח שליט"א כתב: כיון שמצוה לפרסם את מעשי השי"ת בעולם, בשנת השמיטה הקודמת ירד באיזור המועצת האיזורית גזר, ברד חזק וכבד מאד, וכידוע שכאשר הברד יורד הוא משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים, וכך היה שבכל האיזור הוזקו הכרמים בסכום של כ - 8 מליון ש', ובמושב בית עוזיאל שבו שומרים שמיטה כדת וכדין, לא נפל אפילו לבלוב אחד, למרות שירד ברד חזק כבכל האיזור, והיה זה לפלא. וכאשר סיפרתי הדברים לפני מרן הראש"ל שליט"א, שמח מאד על זה, ואמר שזה ממש וצויתי את ברכתי. וכששאלתיו על דברי הסמ"ע הידוע שכתב, שבזמן הזה ששמיטה דרבנן אין ברכת וצויתי, אמר מרן שליט"א שבכל זאת בזכות מסירות הנפש של החלקאים השומרים שביעית ולא נצרכים למכירה, זכו לנס הזה. אשרי העם שככה לו. (ילקוט יוסף – השביעית והלכותיה)

 

ובשנה זו, סיפר לנו חקלאי ממושב כפר שמואל, שחזר בתשובה בשנים האחרונות, וביקש מחכם אחד ביוהכ"פ תש"ס להתפלל שהשנה יהיה גשם, אחר שאשתקד היבול לא היה מוצלח. אותו חכם אמר לו שצריכים להתפלל על הגשם גם בגלל ששנה שאחריה היא שנת השמיטה. הלה לא ידע מהי שנת השמיטה,

וכאשר נודע לו איסור התורה לעבוד בשמיטה החליט בו במקום לשמור כל דיני שביעית, ולא לגעת בשדה כלל. ובחודשי הקיץ האחרונים כאשר אסף את תבואתו הופתע מאד לקבל יבול של פי עשר מהיבול הגרוע של השנה שעברה. שבשנת תשנ"ט קיבל חמשים חבילות, השנה קיבל חמש מאות חבילות. והיה הדבר לפלא ושחו בו כל אנשי המושב. וכל זה בגלל שקיבל על עצמו בתמימות והחלטיות לשמור כל דיני  השמיטה. (ילקוט יוסף – השביעית והלכותיה)

 

סיפורי השמיטה בקוממיות

ובספר שמיטה בהלכה ובאגדה (עמוד קסז) הביא מה שכתב הרה"ג רבי בנימין מנדלזון מקוממיות, כ' אחרי שנת השמיטה תשי"ב לא היה חטים לזרוע, לפי שבחטים משביעית לא רצו לזרוע, ובדוחק השיגו חטים מקיבוץ סמוך מהשנה הששית, חטים שבורים ומתולעים שלא היו ראויים לזריעה כלל, ושאל אותנו האברך וכו' מה לעשות, ואמרתי לו, אם אין חטים אחרים תהיה מאמין בחי עולמים וזורע [נלשון הירושלמי המובא בתוס' שבת ל.ו והשי"ת יעזור לחטים אלו. והנה כל הסביבה שחקו עלינו על שזורעים חטים כאלה, והזהירו שלא נעשה נזק גדול כזה, ובשנה זו גס לא היו גשמים בתחלת החורף, וכל אלה שחרשו בסוף שביעית וזרעו חיכך במוצאי שביעית, נרקבו זרעיהם בקרקע היבשה, ואנחנו לפי שלא הרשנו בסוף קיץ של שנת השמיטה גס לא בהול המועד סוכות של מוצאי שביעית, ונמשכה חרישתינו עד מאוחר לתוך החורף, ואחר כך נמשכה זריעתינו, וכשגמרנו התחילו הגשמים לרדת בשפע, והצלחנו בתבואה הצלחה מרובה, ונעשו פלאות בחטים השבורים והמתולעים שזרענו, בעוד שבכל הסביבה לא היה יבול, והיה לאות שהשי"ת שולח את ברכתו לשומרי שביעית גם בזמן הזה. [והיינו שכר על המסירות לקיים דברי חכמים לשמור שמיטה כהלכתה).

 

ועוד סיפר שם, כי בשנת השמיטה תש'"ט, בחודשים הראשונים היה זרוע בשדות מאכלי בהמה שנזרעו לפני שביעית, שמותר לקצור בשביעית, ולאכול בקדושת שביעית, כשיטת הרמב"ן שנוהגים כן בארץ ישראל. והנה ביום ששי אחד בא ארבה לרוב לכפרים הסמוכים, ואנשי מקומינו באו בחרדה שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע על ידי הארבה. והנה בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות, וכתאך הגיע לגבולינו, תיכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולינו, ולא הזיקו במאומה. וכשסיפרנו זאת להרב מבריסק זצ"ל אמר, זה מופת שצריכים לספר, וקרא לפנינו את דברי הרמב"ן (שמות י, יד) בשם רבינו חננאל שכתב, מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים וכו', ועל זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו. והיינו שנפלאות הארבה צריכים לספר.

 

ועשת את התבואה לשלש השנים

"הלו, כאן איש הסוכנות. קרא קול מעבר השני של הקו, כמה ארגזים של פרי הדר רשומים אצלכם בשנה זו?"

"שבע מאות ארגזים" - ענה מזכיר המושב קוממיות לתוך שפופרת הטלפון.

זו היתה שיחת טלפון קבועה בכל סוף שנה.

בכל ישוב רשמו את כמות היבול, ובסוף השנה הודיעו לאנשי הסוכנות.

הסכומים היו חשובים על מנת להודיע אם כדאי להמשיך לטפל בפרדס, או שמא יהיו הפסדים.

הפרדס של קוממיות הצליח יפה, ואנשי הסוכנות היו מאד מרצים.

שנה אחת, לפני שנת המשיטה, צלצל הטלפון בחדר המזכירות.

"הלו, כאן איש הסוכנות. כמה ארגזים של פרי הדר הפיק הפרדס במשך השנה?"

המזכיר דפדף בפנקס שלפניו והקריא מתוכו:

"למעלה מאלפים ארגזים!"

"הלו, האם אני שומע נכון?"" - נשמע הקול מעבר לקו.

"המזכיר עין שוב ברשימות, וענה לתוך השפופרת - אדוני, שמעת נכון, - אלפים ארגזים!"

"טוב, אין זה מתקבל על הדעת, האם אפשר לבוא לבדוק את הרשימות?" - שאל איש הסוכנות.

"בבקשה, אנו מחכים לכם!" - סיים המזכיר את השיחה, ונתק את הטלפון.

קבוצה מאנשי הסוכנות הגיעה למושב, והתכנסה בחדר המזכירות.

הפנקס עבר מיד ליד, כל אחד אשר את העובדה בנדנוד ראש, ואז פנה מנהל הפרדס אל הרב מנדלסון ושאל:

"כיצד קרה שהשנה היו בפרדס פי שלשה פירות מבכל שנה? האם טפלתם יותר טוב בפרדס? או אולי המצאתם שיטה חדשה?"

חיך הרב חיוך רב משמעות. פתח חמש ויקרא בפרשת בהר, והראה לכלם את פרק כ"ה פסוקים כ' כ"א: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע..." "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת... התבואה לשלש השנים".

"עם ישראל - הסביר הרב - קבל מהקב"ה הבטחה, בשעה ששומרים שמיטה, הקב"ה משלם בשנה הששית פי שלשה פירות מבכל שנה.

ידוע לכלכם ששנה הבאה היא שנת שמיטה, ראה הקב"ה שמושב קוממיות שומר שמיטה, והנה קימה ההבטחה כפי עיניכם הרואות!"

ויהי הדבר לקדוש ד'!

 

האפרסקים שהצליחו

 )הובא בשו"ת משנת יוסף ח"ב במסע השמיטה(

במושב ותיק של מפא"י, הסמוכה לקוממיות, בשם "ניר בנים" לא היו שומרי שמיטה כי אם אחד - "ישראל" שמו. הסיבות שהניעוהו לשמור שמיטה, מלבד הקשר שהיה לו עם אנשי קוממיות, שמהם שמע שיש בורא עולם, חזה על בשרו עונש על אי שמירת מצוות התלויות בארץ. היה זה כשהעמיס את המשאית בפירות ערלה על מנת למוכרם בתל אביב, באותה שעה ממש, מתו כמה עגלים ברפתו. גם בפעם שניה, חזר הדבר על עצמו, שנפל קיר הלול על התרנגולים ומתו הרבה מהם. דברים אלה עוררו אותו לחשבון נפש. אנשי קוממיות הסבירו לו כי רואה הוא בחוש שעקב אי שמירת המצוות התלויות בארץ פקדו אותו אסונות אלה. מאז החליט אותו אדם לשמור שמיטה, וסיפר שבקיץ היה צריך לעשות דילול בפרחי האפרסקים, שבלעדיו לא יהיו רוב האפרסקים ראויים לאכילה מחמת קטנם, ונמנע מלעשותו. והנה, כשקטף אתה אפרסקים הגדולים, החלו האפרסקים הקטנים לגדול עד שניהו לפירות גדולים ויפים, עד שהגיע יבול אותה שנה לכמות הגדולה פי ארבע מהכמות הרגילה שהיה רגיל לאסוף. ישראל בעל הפרדס ידע שפרדסו הפקר. אין הוא קוטף מבלי לקחת רשות מאוצר ב"ד, שהרי מסר להם פרדסו. כאשר נכנסו רבנים לבקרו יצאה אשתו לחפש את הרב לבקש ממנו "רשות" לכבד את האורחים בכמה מגשים של אפרסקים שיקחו הביתה. האצילו לו הרבנים ברכה ודברי עידוד.

 

בשדה של צביקה

נפלאות אותם ראו ורואים כל העת, גבורי הכח המשביתים שדותיהם במצוות "ושבתה הארץ". ניסים שלא מדרך הטבע, מופתים מופלאים שנראו בעליל, כמה 'איתותים', כמו שמכנה אותם צביקה, גרמו לו לעצור את מרוצת השיגרה ולהרהר מעט על תכלית החיים. באותה שנה, שנת תשל"ט, החל עושה את פסיעותיו הראשונות בעולמה של היהדות: הניח תפילין מידי בוקר, שמר שבת, קבע עיתים לשיעור תורה, הרגיש כיצד אור חדש מתפשט ומציף את חדרי ליבו.

דרכו החדשה, לא הייתה סוגה בשושנים כלל. ההתמודדות הבלתי נעימה עם לעגם של הבריות - התמשכה יום יום ללא הפסקה. השכנים גיחכו על כל שינוי, בני המשפחה תמהו, כל צעד גרר עמו אין ספור חיכוכים, ויכוחים והתנגשויות.

אדם חזק הוא צביקה. עז רוח, קר הגיון ונחוש החלטה. מראשי המדברים היה - במושב ובכל מקום. מעולם לא נמנה על ההולכים בצידי הדרכים; מעורה היטב בפוליטיקה הפנימית ביישוב שבבקעתה ירדן, כמו בפוליטיקה הסוערת שבמישור הארצי, מתוקף עמדתו הבכירה בתנועת הליכוד. אך טבעי היה כי השינויים הרוחניים בחייו ימשכו בעקבותיהם גלים של לחישות תגובות ורכילויות. גלים שהתנפצו על חומת אישיותו החזקה.

העוצמה הנפשית המבורכת הלזו, היא שעמדה לו בבואו לקבל על עצמו את מצוותה שמיטה, למרות הקשיים הרבים הכרוכים בשמירתה. הכל החל בקריאת התורה, כאשר המילים "ובשנה השביעית תשמטנה" הרעידו מיתר בנשמתו; "הנה, מצוה המיוחדת לי, איש השדה". המשיך להאזין ביתר שימת לב, מופתע מן הברכה המובטחת: "וצויתי את ברכתי..."

אחוז התלהבות פנה את הרב: "הזדמנות שכזו התגלגלה לפתחי... הבטחה מפורשת מן התורה... איך אחמיצנה?" הרב ניסה לצנן מעט את התלהבותו, הסביר לו כי מדובר בהפקרת האדמה לגמרי בשנה השביעית": "ישנם הפסדים, קיימים קשיים. בכלל, לא קל לעמוד ולראות שדה מושעת כשהיא מעלה קוצים וחוחים". הדברים כמו לא נאמרו. גם הרב קרא על תוי פניו של צבי כי עומד הוא כבר אחר החלטה: "שנה הבאה שנת 'שמיטה' היא, לפני הזדמנות פז, לראות במו עיני את ברכת התורה כשהיא מתממשת במוחש". וכשצבי מחליט - לא ניתן להניאו מכוונתו. גם אמנון הלולן, שלדעתו ייחסו במושב משקל רב, ניצב בפני החברים וגולל בקול רם את הערכתו הברורה: "איש כמו צביקה, שלא עבר עליו יום בלא שיגש למטע, אין ספק שלא יוכל לעמוד בכך. זהו שגעון רגעי שיחלוף מיד בשבוע העבודה הראשון". אך צביקה חשק שפתיים, הביט מעלה בעקשנות" "בעזרת ה' אעמוד בזה". אמת, המצפון הפנימי לא שקט היה, גם הלב סער בחשש, אבל הרצון היהודי גבר על הכל ונטע בו החלטה ברורה: "השנה אשמור שמיטה כהלכתה. ללא קולות, ללא רבב". עד עתה נפנה היה למטע לפחות אחת ליום ולו בכדי להריח את הפריחה - אולם מכאן ואילך: שבת לה', ויהי מה. שבת קודש.

* * *

חברי המושב, שיצאו מידי שחר איש לשדהו ואיש לכרמו, הורגלו כבר לראות את דמותו של צביקה עומדת בחלון ועוקבת אחר מעשיהם. "שבת שלום" היו צועקים לו תוך כדי התלוצצות על חשבונו. היטב הבינו ללבו, לבו של חקלאי היושב בביתו ומניח לשדהו לעלות קמשונים. כך, בעוד כל החברים מסקלים ומנכשים, זורעים ומטפחים, קוטפים ובוצרים וידיהם מליאות עבודה, יושב היה צביקה בביתו ומביט בהם בעינים כלות. רגשות שונים התערבלו בו; מחד, שמח לבו על המצווה שנפלה בחלקו והוא מקיימה בגאון למרות כלה קשיים - ומאידך, הישיבה המשמימה הלזו, הרחק משאון העשיה והחדווה למראה היבול הפורח העיקה עליו עד מאד. מושבני'ק היה ברמ"ח ושס"ה, רגיל לעבוד בשדה, לייחל ולקוות לגשם, לשמוח למראה הנביטה הראשונה, לטפח את העצים כאילו היו ילדיו, זרע בדמעה וקצר ברינה. ועתה - מאומה.

לעבור נסיון במשך רגע ולעמוד בו - דבר לא קל הוא. במשך שבוע - על אחת כמה וכמה. שנה תמימה - מי גבר יחיה ולא יראה מוות. לצביקה -הייתה השנה כולה שנת נסיונות; שנה של ויכוחים עצמיים יום יום, שעה שעה. מאה פעמים כמעט להישבר ולומר: "זהו, די עם ההחלטה המוזרה הזאת. היום אלבש את המגפים ואעלה על הטרקטור". ויחד עם זאת, מאה פעמים כנגדם להחליט בעקשנות: "לא. הן שנת מבחן היא זו, מבחן לדרכי החדשה בחיים"...

הזמן עושה את שלו - ברוך יוצר הזמנים. אחר כבישת היצר בחדשים הראשונים, באה ההקלה בהמשך כמתנת שמים. בעוד המטעים עומדים בשביתתם והשדות בשממונם - עולם חדש החל נגלה בעיני צביקה: הרחיב את זמני שיעוריו, רכש קנייני חיים חדשים.

מפסקיו של הרב לא סר כמלא נימה. "מילא אינך עובד" אמרו לו חברים, "השכר לנו לפחות את הכלים, נשתמש אנו בטרקטור". אך צביקה מסרב: שאל, ונענה כי אסור לו, עלול הוא לסייע בכך בידי עוברי עבירה. הפצירו, לעגו, קינטרו מול אזניו שנותרו אטומות; "אסור" אמר הרב, וזאת המילה האחרונה בענין.

הבא להטהר - מסייעין בידו. מיד בתקופה הראשונה לשביתתו מונה צביקה לרכז המשק. תפקיד ממנו התפרנס בכבוד משך השנה. מזלם של חביריו, לעומתו, לא שפר עליהם: היו אלו השנים הראשונות להיווסדות מושבי בקעת הירדן, עדיין לא הכירו את תנאי המקום, והיבול איכזב השנה. החום השורר בבקעה הזיק ופגע בגידולים. בשעות שמיררו האיכרים בעגמת נפש על הזריעה של צלחה, השתתף צביקה עמם בכל ליבו. אולם, לא יכול היה להתעלם מן האות שהבהב בקרבו כי מן השמים ליווהו בדרכו ושמרוהו מן ההפסד.

חלף החורף, גם הקיץ המשועמם עבר, הגיע אלול של שלהי תש"מ. 'קיץ משועמם' על שום מה? על שום החום המעיק על יישובי בקעת הירדן, בעטיו נחשבים הם לשכבת האיזורים החמים ביותר בארץ. בבקעה, לא ניתן לעבוד כלל בחדשי הקיץ, בעוד השמש בתוקפה. הילכך, בהיגיע אלול ותש מעט כח השמש, שקועים היו כולם בעבודה קדחתנית; ניכשו סיקלו וזיבלו, חרשו זרעו והשקו, הכינו את שדותיהם לקראת עונת הגשמים. הפשילו שרוולים לבצע בפרק זמן של חודש - את העבודה המתבצעת בכל שדות הארץ בשאר חדשי הקיץ. אך צביקה מיודענו עודנו יושב בחיבוק ידים: השמיטה טרם יצאה. גם תשרי בפתח, אולם צבי ממתין עד לאחר החגים.

"גיבור כח", קראה התורה לו ולשכמותו. ולא בכדי...

 

ורק בהגיע חודש חשון יצא סוף סוף למטעיו, הפשיל שרווליו, חיבק את כלי עבודתו והתנפל עלה אדמה החרבה המתגעגעת לו ולטיפולו.

* * *

 

עתה נכונה לו אכזבה מרה. מחוסר ידע מוקדם, לא השכיל צביקה להתארגן בשנה השביעית לקראת זו השמינית. כעת, בעמדו במשרדי הסוכנות והפקיד שממולו גיחך עליו בקול, לא ידע צביקה את נפשו. "עכשיו אתה בא?" שאל הפקיד "עכשיו כבר לא נשאר לך מאומה, נגמרה העונה"...

בבקעה, בתקופה הראשונה להתיישבותה, הייתה ההחלטה בנוגע לסוג הגידולים נקבעת על ידי נציגי הסוכנות. אלו הביאו בפני החקלאי עובדה גמורה: מה יזרע ובאיזו עונה. וכך עמד לו עתה צביקה לפני שוקת שבורה; הזרעים כבר חולקו ונזרעו, העגבניות גדלו. עכשיו לא יניחו לא לזרוע, שכן ה'עונה' שייכת עתה למקום אחר בארץ. גם לו יקבל אישור ויזרע לא ירוויח, כאשר ימכור את היבול, מאומה. הן כך מנהגו של עולם: המזדרז - מרוויח, המאחר - מפסיד.

עגמומיות השתררה עליו, לא ידע את נפשו. לא לעבוד גם השנה זוהי משימה שלמעלה מכוחותיו, הוא לא יהיה מסוגל לכך. התרוצץ במשרד עד שפגש פקיד המיודד עמו, ורגשותיו של ההוא התעוררו; הבין ללבו של החקלאי העומד מולו ודמותו שפופה, גם אם לא הסכים עם דרכו. "אתה יודע מה", אמר, "ננסה לעשות משהו".

פנה למחסני הזרעים, בדק וחזר עם תשובה משמימה: "חבל. חוץ מכמות זרעי סלרי - אין כלום". צביקה לא נע ממקומו, גם הוא, כמו הפקיד, ידע שזריעתה סלרי לא תצמיח לו כל תועלת. הסלרי משמע רק לתיבול תבשילים, הכמות המועטת המתבקשת בשוק - נזרעה כבר על ידי חקלאים אחרים.

ברגעים אלו הבקיעו להם כל אימרות הלעג שהושמעו כל השנה באזניו, חילחלו מבעד למעטה שעטף את ליבו וגרמו לו למפח נפש עז; כאילו לא די לו במה ששבת כל השנה, לא די במה שהתאחר מלזרוע עד עתה, והנה עתיד כה לוטה בערפל - - -

רגשות השפלה פעפעו בלבו, והוא קם אל החלון מדוכדך וכאוב. שוקל לכאן ולכאן ומתקשה לבא לידי החלטה.

היצר החקלאי - יצר הוא. ה'מינוס' הגדול בבנק - מינוס הוא. החובות מעיקים, והאיום בשנת הבטלה נוספת נפנף מולו. על אתר החליט כי די לו בשנת שביתה אחת; בדיעבד יצא מכאן עם זרעי הסלרי. כל פרוטה חשובה, גם בעד מחיר שכזה.

לאחר היסוסים נמלך ברב המושב, זה שאל את פי הגרי"ש אלישיב שליט"א האם יוכל לסמוך על הברכה הכתובה בתורה לגבי השנה שמינית, ולזרוע את כל שדותיו סלרי. "ברכה זו" כך הייתה התשובה "כתובה אך לגבי השמיטה בשנים שבהם יובל נוהג. אך אם זכה חקלאי זה והינו מאמין בבוראו באמונה שלימה - יכול לבטוח בו כי יזכה לברכה גם השנה".

האמין איפוא בחי עולמים, וזרע. לקח את כל מלאי זרעי הסלרי שבמחסנים, חכר - בנוסף לשדותיו - את שאר החלקות שנותרו שוממות וזרע את הדונמים הרבים שברשותו בזרעי הסלרי. זרע - ולבו בל עמו. ידע כי יתכן וכל עמלו יהיה לריק, כאשר הסלרי יצמח והוא לא יזכה להילקט מחוסר ביקוש. הצמחים יבלו בשדה והצבע הירוק הפורח יתחלף בחום צהבהב; ייבש ויכלה. חש כי גורם עוול לעצמו, לזרעים ולאדמה המגדלת לחינם. "וצויתי את ברכתי" לחש לערוגות הסלרי, "התורה בירכה ועלינו להאמין", והן קיוו עמו וייחלו לנס.

ובמושב? לעג ושנינה, צחוק וקלס. בכל עת מצא היו נתונים צביקה ומעשיו בפיות החברים, שדנו בו בהרחבה. למראה "שגעון הסלרי" כבר חרבו כל שפתי לעג. נדו לו בראשו ברחמנות, לא אמרו לו מאומה.

* * *

בחנוכה של אותה שנה כבר התנשא הסלרי שבשדותיו לגובה של 1.20 מ', מקרה שאינו מצוי כלל. ירקות נאים ומשובחים, שאיכותם מעוררת התפעלות; כל ראש שוקל למעלה משני ק"ג, תחת משקל סלרי רגיל העומד על 600-700 ג'. הכמות שצמחה בשדותיו - עברה כל דמיון; כמות שיכולה הייתה לספק את תצרוכת כל אזרחי המדינה למשך השנה כולה.

"מר סלרי", כך הפך והיה כינויו בפי כל. המעשה עשה לו כנפים ונודע בשאר היישובים הסמוכים, אלא שצביקה גופו התהלך מבולבל: "היכן אאחסן את היבול המבורך, מה אעשה עמה?". שקל וטר: לא יקטוף את הכמויות - יתייבשו הצמחים. יקטוף? איך ישלם דמי אחסון על הכמות העצומה? הן עליו קודם כל לצאת בקמפיין, לשכנע את כל עקרות הבית בישראל לבשל כל יום מרק חם מתובל בשפע סלרי, בכדי שיוכל להתפטר ממחצית הכמות, ומה לגבי ההמשך?

 

ושוב, הייתה זו האמונה התמימה בבורא, בתורה ובברכתה, האמונה החזקה מול הכל. ישב וציפה לישועה. התפלל כי יארע הבלתי אפשרי וימצאו קונים לסחורה שברשותו; כבר גמר בלבו למכור להם בזול, במחירים אפסיים, העיקר - יקנו.

* * *

הטלפון בביתו צלצל, על הקו - חבירו, פקיד הסוכנות. "בזמנו" אמר, "לקחת מעמנו כמות נכבדה של זרעי סלרי. זוכר?"

"זוכר, בוודאי זוכר". צביקה התאפק מלצחוק לתוך הפומית. הוא סלרי, שמו סלרי וכל אשר לו סלרי, וההוא שואל 'זוכר'...

"עשית איתם משהו"?" המשיך הפקיד ושאל.

"יותר ממשהו", גיחך, "שדות שלימות זרעתי, הן מכוסות סלרי..."

"ככה?" ההפתעה ניכרה דרך הטלפון: "דע לך שהסחורה שלך שווה הרבה. יש לי עבורך קונים רציניים, תוכל למכור כמויות?"

"כמויות אדירות", נקב צביקה במספר העולה על שלש ספרות. בטוח היה כי הפקיד יירתע, יאמר מיד כי אינו זקוק כי אם לקמצוץ מתוך היבול הענק הזה. עד מה היה המום לשמוע את המענה האדיש:

"יש לי קונים לסחורה. למתי אנו קובעים פגישה?"

שתיקה שררה מעברו השני של הקו. צביקה סבור היה כי אזניו מטעות אותו. וכי מי יכול להזדקק לכמות סחורה עצומה שכזו? הדממה האיצה בפקיד להמשיך:

"מה לך מתמהמה? מדובר על כל הכמות, עד העלה האחרון. והתשלום - מיידית ובמזומן".

"שמע" הסביר הפקיד במתינות, מניח לצביקה לעכל את הבשורה. "באירופה שוררת בתקופה זו קור עז. קרה שהקפיאה את היבשת כולה, התושבים אינם מעיזים להוציא את חטמם מן הבית לרגע.

בקור שכזה, מטבען של דברים, מבקשים אנשים להשיב את הנפש בצלחת מרק מהבילה. עבור מרק טוב זקוקים לסלרי, וסלרי, למרבה האבסורד, לא גדל בשם אותה שנה, כפי ששאר הצמחים נפגעו ממכת הקור...

ההודעה על המחסור בסלרי השורר באירופה הועברה למדינות השונות, גם למשרד החקלאות היא הגיעה. שם בדקו ברשימות, מצאו כי כמות נכבדה של זרעי סלרי הגיעה לבקעת הירדן. ביררו מה עלה בגורל הזרעים וכך הגעתי אליך, לשמוע מה אירע לזרעים אותם לקחת...

התמקחו על המחיר, צביקה מודע לערכה של הסחורה הנמצאת במחסניו - נקב במחיר גבוה ותשובת האירופאים הגיעה: הן. לא ויתרו על הכמות הגדולה והאיכותית כמותה לא יכלו למצא באף מקום אחר.

את הכסף קיבל צבי באותו ערב, בדולרים מזומנים. והקיבוץ כולו היה שותף לחגיגה. כל החברים נרתמו לקטיפת הסלרי משדותיו של צביקה, משימה שהייתה מבצע של ממש. הסחורה הועמסה על משאיות שעשו את דרכם, בשיירות, לעבר לוד, ומשם במטוסי תובלה היישר לאירופה. שדות הסלרי נותרו שוממים. לא נותר בהם גבעול סלרי אחד.

* * *

וולוו שחורה הדורה חצתה את משעולי המושב, צביקה נהג בה. התקופה הבאה רוממה אותו מנלעג לנערץ. "זוהי מתנת השמיטה" ידע כל ילד להצביע על הרכב החדש: "ה' אמר לשמור שמיטה, צביקה שמר, וזו היא המתנה שקיבל על כך".

המעשה הכה גלים, היה לשיחה זמן רב לאחר מכן בסביבה כולה. בשמיטה הבאה, שנת תשמ"ז, כבר גובשה בבקעת הירדן קבוצת חברים גדולה לשמירת שמיטה כהידורה, שהביאה את חלקם להתקרב לתורה ולמצוותיה. מהם מתגוררים כיום בריכוזים חרדיים, ילדיהם בישיבות והם רואים עולמם בחייהם.

אף צביקה, כיום, בכסף הרב שהגיע לידיו מאותה עיסקה רכש צביקה מפעלים שונים, מאז התפתחו עסקיו, ואותה ברכת ה' מלווה את צעדיו עד היום.

כי כה אמר ה': "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו". "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

* * *

 

בואו יהודים, נצא השדה

עבור יהודים מאמינים בני מאמינים, אין בכך כל חידוש. "וציויתי את ברכתי" אמרה תורה, וכך מוכרח שיהיה. כל כך, עד שכאשר שומעים היום על יבול השנה השישית שהצמיח פי שלושה מהרגיל, לא זוקפים כלל גבה. זאת מספר כל חקלאי שהחליט לשמור שמיטה. וסיפורים זורמים, על שדות שהצמיחו פי כמה מכך; פי חמישה ויותר. זאת פרט לישועות מן הצד: זוגות שנפקדו בילדים, חובות שכוסו, משפחות שהתבססו, חולים שהבריאו ועוד מעשיות רבות מעין אלו, הקולחים בשטף מפיות אותם חקלאים תמימים, בטבעיות שאין אחריה עוררין.

רכזי השמיטה, הנתקלים בתופעות אלו כל העת, סוברים שליבול פי שלוש זוכים רק קטני האמונה. אותם שבסתר מוחם מנקרת השאלה "מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע..." בהם מתקיימת תשובת התורה לשאלה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת התבואה לשלש השנים". אך ההולכים בתום וסומכים על ריבונם בלב שלם, אלה זוכים לברכה ללא קיצבה, יבול פי כמה וכמה.

פרט מעניין נוסף: סיפורים רבים אותם שמענו מחקלאים בעלי אמונה אלו - לימדו מה כוחה של ברכת ה'. בכספים שהרוויחו מהיבול שגדל בשנה השישית, השביעית או השמינית, שרתה ברכה. יש שרכשו בכסף זה מפעלים משגשגים, עושים חיל בפרנסתם ונחת ושמחה שוררים בביתם. בידינו עדויות מהימנות רבות לכך: שמות מלאים ומספרי טלפונים בהם ניתן לברר לאמת ולהתרשם, להיווכח נכוחה כי אכן הובאו הדברים כהוויתם, ללא כחל וללא שרק.

הסיפורים המובאים במסגרת זו הם רק דוגמא קלה מים הסיפורים שלכולם אותה הסיומת ואותה הכותרת: ניסי השמיטה. אך למה עלינו להרחיק לשנים קודמות. הנה, בימים אלה ממש, מעיד בעל פרדס אתרוגים כי כבר יצא ידי חובת "וצויתי את ברכתי". אתרוגיו גדלו לשם ולתפארת, בכמות של פי כמה מהרגיל ובאיכות גבוהה; נקיים יחסית מ'בלעטלעך', גידול ומראה נאה. ובפי הרב טראובה, דיין בימ"ד בעלזא ב"ב, סיפור נלהב על שדה תבואה במושב מבוא חורון, בו ביקר לעת קצירת החיטים למצה שמורה. שם הביעו כל הסובבים, חקלאים וקוצרים, את התפעלותם בקול: כל דונם - הצמיח פי שלש.

לאור זאת, אנשים שרוח בהם, חשים שאינם יכולים להישאר שאננים נוכח המקרים הללו. לדעתם, ניסים אלו אינם שונים מהמן שירד לישראל במדבר. הנה, שדות שהכל ניבאו עליהם שחורות כי ישארו בשממונם - הוריקו פניהם והצמיחו מאה שערים; זרעים שהכל טענו כי אינם ראויים למאומה - התנשאו לתפארת והחוזים למיניהם התבדו; באו ואמרו כי הסחורה הרבה תרקיב מאין לה קונים - ומקצווי ארץ הגיעו לפתע תגרים שלא הותירו במחסנים שק וארגז, בלא להתמקח שילמו עבורם ככל שהושת, טבין ותקילין בסכום כפול ומכופל. ניסים שלא מדרך הטבע, יד ה' נגלית ונראית, ללא הסתר.

"נצא השדה" אומרים הם, הינו עתה צורך השעה. לצאת אל היהודים התמימים, העם שבשדות, לדבר על ליבותיהם ולגלות באזניהם את מצוות ה' אשר ציוונו להשמיט אתה שדה בשנה השביעית ולנטשה קודש לה'. להשמיע להם את המקרים אותם חוו אחיהם החקלאים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ, שהשמיטו את שדותיהם וראו בעיניהם מופתים וישועות בכל התחומים.

דברים אלו, בטוחנו, יפלו על אזנים כרויות. מצבם של החקלאים בארץ, אינו בהכרח בכי טוב. המים ניתנים להם במשורה והם משלמים עליו ביוקר; מתמודדים הם עם מחסור בפועלים ויוקר מיסים, עם ציבור גדול שאינו רוכש יבול שעובד בשביעית, ועם סחורה מיובאת המציפה את השווקים. לחרובם הררי חובות משנים שלא צלחו, ודונמים רבים מרכושם מושבתים בכל מקרה מחוסר תועלת בזריעה ובעיבוד.

יהודים יקרים אלה משוועים לרגיעה, לשנת מנוחה שלא תוסיף להם הפסדים אלא ברכה מרובה. עבור רבים מהם הצעת השמיטה - אם אך תוגש אליהם בבהירות - קוסמת ומושכת, מבלי שיוכלו לסרב לה. הבה נצא אליהם ונספר להם סיפורי אמונה אלו, ובראותם את עיני ה' המשגיחות עליהם ומרעיפות עליהם אהבה - יתחזקו לעשות את רצונו.

ולוואי שבשעה שיתעטפו שדות ארצינו באיצטלת שבת, נזכה בזכות כך לברכת "ושבתה הארץ שבת לה'", שבת שאין אחריה חולין.

 

יבול שישית פי 3 ! !

בשידורי החדשות שהושמעו במוצ"ש אור לז' חשון תשס"א, נאמר בין היתר שהשנה התברך יבול הפירות והירקות פי שלש (3) משנה רגילה,

שישמעו אזניהם מה שפיהם מדבר - פי 3 משנה רגילה - ויוכחו לראות את ברכת השם כפי שנאמר בתורה "וציויתי את ברכתי ... לשלש שנים". וזאת למרות מיעוט הגשמים בשנה שחלפה. אזי אנא! עם ישראל שהתרחקו מאמונה או שאמונתם מעורפלת - הסיקו בבקשה את המסקנות.

מ. ט. חיפה

(המודיע יום ד' י' במרחשון תשס"א)

* * *

 

הפרות שהורעלו

תושב אחד המושבות, יהודי ירא ושלם, ששבת בשנת השמיטה והפקיר שדותיו, נתן לפני ר"ה בשדותיו כמות ריסוס מוגדלת, בכדי שלא יצטרך לרסס השדה בשביעית. כשהלך בשמחת תורה בבוקר לבית הכנסת הציץ לרפתו וראה והנה פרותיו שוכבות ובטנן נפוחה. נזכר לפתע, "אבוי לי, ודאי אכלו הפרות מעשבי השדה המרוסס ועלולות הן למות." מה יעשה, יקרא לרופא, הרי חג היום, ועלול הוא לחלל חג, נכנס לבית הרב מנדלסון זצ"ל וסיפר לוה מאורע, אמר לו הרב שיהיה בטוח שבזכות שמירת שמיטה לא ינזק, היהודי הלך בשמחה לביתה כנסת וקפץ מרוב שמחה בהקפתו עם ספר התורה, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף...

במוצאי החג הזעיק את הרופא, בדק הלה את מצבן ואמר כי אין מה לעשות הפרות הורעלו, תוך 24 שעות עומדות למות. היהודי לא הזיל דמעה אחת, על הפסד ממונו, ולא חש לעוברי ארח שאמרו לו "המקום ימלא חסרונך", הוא בשלו, "הרב הבטיח לי שלא יקרה נזק".

עברו עשרים וארבע שעות והנה פלא, הפרות קמו מרבצן, והתהלכו ברפת. הנס היה בפי כל אנשי המושבות - בזכות שמירת שמיטה, לא אירע נזק.

 

פרדס השזיפים

מרדכי הינו בעל בית העמל קשות למחייתו במשך כל ימות השנה. עמוס הוא לעייפה סדר יומו. בבוקר משכים קום לבית הכנסת, ומתפלל תפילת שחרית. שעור יומי קבוע עם חברו עליו לא יוותר מתלווה כקינוח לתפילה.

עם סיום השיעור ממהר מרדכי לעבר רכבו, מתניע ונכנס אל תוך שירות מכוניות אין סופיות הממהרות למחוז עבודתן מידי יום ביומו.

הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" אינה מליצה בעלמא עבורו, מקיים את הפסוק בהידור במשך ימות השנה.

בשעת ערב מאוחרת מגיע מרדכי עייף וסחוט לביתו נפנה מחיי שעה ופורש לחיי נצח, התפילות הלימודים והשיעורים עליהם לא מוותר. וכל זה חוץ מהגמילות חסדים אותם הוא עושה במסירות עד השעות הקטנות של הלילה, וכמה שהוא יכול רואה להסתיר את מעשיו, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.

ומשמגיעה תקופת הקיץ, בשלהי קייטא, בעת שהחמה יוצאת מנרתיקה על היקום, ללא טיפת רחמים מנסים הכל לברוח לארבע קצוות תבל, אורז מרדכי מטלטליו ויוצא ליהנות מאויר הרים צפוני צלול.

אף גיסו של מרדכי מצטרף אליו ושוכר עמו דירה במושב דלתון, אשר בצפון הארץ. שם נח במעט מעמלו הקשה אשר התייגע במשך כל ימות השנה. וכך אוגר כוח לקראת הזמן הבא, ראה מרדכי כי טוב ואיוה לנפשו להצטרף אף הוא אל המקום הנחמד הזה, ואכן בסוף קיץ תשס"א נסעו שני הגיסים על מטלטליהם וחבילותיהם, ובני משפחותיהם לכמה ימים למושב דלתון, שם שכרו שתי דירות נופש.

רק סיימו לפרוק מזוודותיהם, התיישבו היטב במקומם, ויצאו להכיר ארבע אמות חדשות בארץ ישראל.

שמים כחולים צלולים מכל עב נפרשו מעליהם, שמש צהובה חייכנית כמו קראה למולם ברוכים הבאים. רוח קלילה הניעה את צמרות העצים, ואוושתם המרגיעה נשמעה היטב על פני המושב.

האורחים החדשים נשמו לתוכם אויר צלול, והתרווחו במנוחה על המדשאות המוריקות.

הילדים העירונים לא יכלו להירגע ממראה עיניהם. החיים בחיק הטבע קסמו להם ביותר, שלווה מבורכת ירדה על כולם, ומרדכי חפץ להכיר בפניהם את מטעי הכפר, היה זה ביום שישי בבוקר, מרדכי ניגש בתום התפילה לאחד החקלאים שמעון שמו וביקש הימנו לערוך בפניהם סיור במרחבי הכפר, שמעון נענה בשמחה, והרכיב את כל בני המשפחות על הטרקטור, הילדים פצחו בשיר לכת עליז, עד אשר הגיעו אל הפרדס. שורות אין סופיות של עצים עמדו זקופים כמשמר חיילים.

הטרקטור גנח מעט בעלותו על שביל החצץ שהובילם אל תוככי מטע השזיפים של שמעון, שמעון ירד במרוצה אל העצים. דומה היה באותם רגעים לאותה אם שלא פגשה את ילדיה מזה ימים רבים, ועתה היא מתרפקת עליהם באהבה. ידו הגרומה ליטפה את הגזעים.

הילדים שחיפשו לעצמם אתגר מהנה שאלו רשות את שמעון לקטוף מעט פירות, ושמעון לימדם בנדיבות ובחפץ לב את המלאכה - "הכו היטב את העצים קרא אליהם עד אשר יפלו הפירות למרגלות העצים". הילדים ניסו בהתלהבות תוך שהגדולים חוברים אליהם ומסיעים בעדם. אולם אחר זמן מה היו מאוכזבים עד למאוד מן התוצאות הדלות. השזיפים שנקבצו למרגלות העצים היו קטנים ומצומקים, חיוורים ולא מגרים את העין והחיך.

ראו מה מצאתי! נשמעה קריאת התפעלות מפי אחד הילדים, בואו וראו הנה אנו עמלים כה קשות למצוא כמה שזיפים הראויים למאכל ובמרחק עצים ספורים מאתנו ישנם עצים הנושאים פרות יפים למאכל.

הילדים הרימו עיניהם, אכן לא הגזים הילד. פירות גדולים ועסיסיים קרצו אליהם בחיוך, בינות לענפים העמוסים לעייפה. העץ עוד קט קורסת תחת המעמסה הכבידה של השזיפים. הפירות האדומים עמדו בצפיפות זה ליד זה, כאילו וחיכו ליד יהודית שתקטפם, ותברך עליהם, הילדים הלכו במרוצה לעבר העצים, והחלו להכות עליה.

"הי, ילדים עיצרו במהירות!" קרא אליהם שמעון.

"מדוע?"

"העצים הללו אינם שייכים אלי, זהו המטע של שכני מאיר".

בלית ברירה חזרו הילדים המאוכזבים להכות על העצים של שמעון, ברם מלבד כמה שזיפים קטנים וחיוורים לא השיגו מאומה.

"את היבול שנאסוף אצלך מעשרים עצים בשעה ארוכה, נוכל לאסוף בזמן קצר מעץ אחד במשך דקות ספורות, קראה הילדה בקול בוכים".

"אמורה את לדעת טוב יותר ממני כי אסור לקטוף בלא לשאול רשות - כך שמעון.

"אין ספק כי מאיר מרשה לקטוף כמה שזיפים, לא נראה לנו כי חסר לו שזיפים".

"אסור לקטוף על סמך רשותו של בעל הבית" חתם שמעון את העניין בקול מסכם.

מששמעו מרדכי וגיסו את הדיון של הויכוח ניגשו אל העצים, משראו את הפרות עמדו המומים. ההבדל האדיר בין העצים היה הרבה יותר מסתם הבדל, התקרבו לעבר מטעו של מאיר, וגמרו אומר לבדוק האם כל העצים במטעו של מאיר הנם כה מבורכים, או שמא אלו רק העצים החיצונים המהווים כעין קליפה מושכת ליבול דל יותר. השנים צעדו בין שבילי המטע. מכל עבר ניבטו אליהם ענפים עמוסים לעייפה בפירות משובחים ועסיסיים במיוחד, הן בכמותם המרובה והן באיכותם הנדירה.

מרדכי אשר נפעם מן המחזה המעניין החליט לברר את העניין עד תומו. ניגש לעברו של שמעון, והחל ממטיר עליו שאלות - "אמור לי שמעון, איך אפשר להסביר את העובדה המוזרה הזו. בחלקת אדמה אחת גדלים עצי שזיפים, חלקם מצליחים באופן יוצא מן הכלל, ואילו העצים הסמוכים אליהם במרחק כמה מטרים הניבו יבול כה דל? ושמא תלויה דבר באיכות הזרעים?"

אצלנו בכפר, קונים כולנו את הזרעים אצל סוכן מסוים, החקלאים בכפר דלתון מאוגדים המה, בשיטת העבודה, החל מזריעה וכלה בקצירה.

"בכל אופן תודה שמשהו מוזר טמון כאן, אולי קימת בחומרי ריסוס והדברה?"

"כבר הבהרתי לך שאין כל הבדל בין חקלאי אחד לשני".

"ברי לי כשמש בצהרים כי חבוי כאן סוד".

"תראה, הצלחה של גידולים או אי הצלחה תלויה הרבה בכמות הגשם, בכיווני הרוחות, וכיוצא בהם."

מרדכי שת ליבו כי גיסו קורץ לו בעיניו ומרמז לו לסכור את פיו, הודו לשמעון על נדיבותו וחזרו לאכסניה שאירחה אותם.

משחזרו לתוך המושב שם נפגשו עם בני המושב ולשאלתם של שני הגיסים על ההבדל הענק בין שני המטעים העומדים במרחק של מטרים ספורים. ענו להם בני המושב פה אחד.

"שמעו יהודים יקרים, אין כאן כל סוד ואף לא תעלומה, התשובה ברורה ונהירה כשמש בצהרים, שמעון אינו שומר שמיטה כהלכתה. ואילו שכנו מאיר גיבור הכוח, מפקיר את שדותיו בשביעית, ושומר שמיטה על כל פרטיה ודקדוקיה, אי לכך מקוימת בו ההבטחה וציויתי את ברכתי, השתא שנת תש"ס היא שנת השש, והנה זכית לראות בעיניך ברכה משולשת מהי, כי אם שמת לבך ועיניך לראות את עצי השזיפים, במקום שהיה צריך לגדול שזיף צמחו שלושה שזיפים שלא היו מביישים שולחן מלכים.

ענו כולם ואמרו אשרינו שזכינו לראות את ברכת ה'. ואשריהם ישראל שיש בתוכם גיבורי כוח עושי דברו.

 

ברכה עד בלי די

נפתלי, יהודי יקר ממוצא תימני, שאיוה לו לנחלה את מושב נחלה באזור לכיש. עיניו העירניות מגלות כי לפנינו יהודי פיקח , עם ראש על הכתפיים . תדיר תראו אותו עסוק בעשיה שאינה פוסקת.

אולם מה יעשה והפרוטה איננה אורחת קבועה בכיסו של נפתלי.

לא קלים הם חייו של חקלאי. לעיתים רבות ניזוק מפגעי מזג האויר שרב כבד או קרה מקפיאה עלולים לחסל את היבול עליו עמל והיזיע בהנף יד. חקלאי הנתון במצב כזה יכול להיעזר בבנקים מיוחדים לחקלאים המעניקים משכנתאות בריבית צמודה. אולם אף אחד לא מבטיח להם, שהיבול יצליח ויכסה את הלואותיהם, והיה אם חלילה באה שנת בצורת אזי עומד הוא בפני שוקת שבורה.

חקלאי מאמין יכול להתרומם לגבהים ולפסגות, חש הוא במוחש באפסיותו ובאזלת ידו אל מול הכוחות האדירים של איתני הטבע, שהקב"ה ברצונו מחליפם ומשנם.

יודעים גם יודעים החקלאים את משמעותה הגורלית של תפילת "ותן טל ומטר לברכה" .בתפילותיהם ובעתירותיהם החמות למי שאמר והיה העולם , מפצירים ומבקשים שימטיר מאסמיו גשמי ברכה,

נפתלי טובים, אשר חובות כבדים רובצים על כתפיו, מגלגל כספים מפה ומשם, ואיך שהוא מעביר את החודש ומתפלל ומייחל לימים טובים יותר.

ועתה עם הילקח מהעמהם אביהם ראש המשפחה. נפל עליו עול פרנסת אמו ואחיו ואחיותיו הצעירים ממנו, כי הוא הגדול בבית.

והנה קרבה שנת השבע. עם פרוס תשל"ט - ערב שנת שמיטה. מנסה נפתלי לדבר עם חבריו החקלאים אודות השמיטה הבאה עליהם לטובה. חבריו מרימים גבה בתמהון, ושואלים: נפתלי, היודע הנך מה שפיך מדבר? להפקיר את עבודת האדמה למשך שנה תמימה? ומי יביא לחם לפי הטף?

באותם ימים כמעט ולא היו בנמצא חקלאים שומרי שמיטה, אפילו החקלאים הדתיים הסתמכו על היתר מכירה.

נפתלי, בוגר ישיבת חזון יחזקאל ותלמיד של הרב גוטמן בישיבה קטנה, וחובש ספסלי ישיבת "פונוביז'" המעטירה, ברי לו כי הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'" מחייב אף אותו. אולם מדוע דווקא הוא צריך לקיים זאת, בו בזמן שאף לא אחד מחבריו מתכוין לשמור שמיטה?

זיכרון ישן צף ממעמקי זכרונו, היה זה בבחרותו, בישיבה נערכו מבחנים עולמים של דגל ירושלים, המצטיינים הועלו לשלבים הבאים, נפתלי היה המצטיין מספר אחד מבין תלמידי הישיבה. ראש הישיבה שלח אותם כפרס הוקרה לשבות בקוממיות, יחד עימו נסעו עוד שני תלמידים מישובים אחרים, במהלך השבת נכנסו שלשת המצטיינים לביתו של הרב מקוממיות , ר' בנימין מנזלזון זצ"ל. ר' בנימין קיבלם במאור פנים , ושוחח עימם זמן מה לאחר מכן הפטיר ואמר: נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל !

המילים שנאמרו לפני שנים רבות צלצלו עתה במוחו באלפי פעמונים, נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל! גדול בישראל !

אם רבי בנימין בעיני הבדולח שלו צפה זאת, משמע שיש בך את הכוחות לעמוד יחידי בניסיון כה קשה.

ופרנסה מה תהא עליה, עלה קול צורמני מתוכו? הן מצבך הפיננסי ממילא גרוע? כיצד תהין בנפשך לדרדר עצמך לבוץ כזה, שמי יודע אימתי תוכל להיחלץ הימנו.

הן יש לך אפשרות שרבים וטובים בחרו בה - היתר מכירה. מדוע אתה כ"כ מתלבט?

הציווי מפרשת משפטים ניצב בבהירות נגד עיניו: "בשביעית תישמטנה ונטשתה " - לא נאמר תימכרנה, אלא נטשתה , א"כ אין על מה לדון, ענה לעצמו בהחלטיות, התורה מצווה ומבטיחה: "וציוויתי את ברכתי". ומי שהבטיח לי יקיים ,ועינינו תחזינה בנפלאותיו.

נפתלי - חכם ,אשר עיניו בראשו, מחליט כי יקדים את עונת הזריעה הנעשית בד"כ טרם בוא הגשם,

בסביבות חג הפסח בעונת האביב מתחילה עונת הפריחה. השדות מתכסים בפרחים צבעונים מרהיבי עין ומשובבי לב, אולם בזמן זה הזרעים לא ממצים את כוחם ולא נובטים , אלא רק פורחים, ובמקרה הטוב שזרעים נובטים בתקופה זו הם מצמיחים פירות שאינם כה טובים ומשובחים. אי לכך נקבעה עונת הזריעה בחודש אלול.

נפתלי הולך ומחפש לקנות שתילי חסה, כרוב , סלק אדום, וקולרבי, המזכיר פוקח עליו זוג עינים תמהות.

"נפתלי , בדיחה מוצלחת הישמעת לנו. החלטת לבדר אותנו היום? אולי תסביר לי מה עושים עכשיו עם שתילים למשל"?

- זורעים למשל, השיב נפתלי בלא הניד עפעף.

"לפי היתרה בחשבונך לא נראה לי כי משופע אתה במצלצלין , שאתה רוצה לאבד סכום נוסף".

יש או אין שתילים? שואל נפתלי.

"שתילים בודאי אין לי אולי זרעים".

השתילים הם זרעים קטנים שנזרעו באדמה, נבטו, והצמיחו שתילים קטנים, מוציאים אותם מן האדמה ומוכרים אותם במחיר משולש, ממחיר הזרעים , החקלאים מעדיפים אותם על אף מחירם הגבוה, מכיון שנכונו להם סיכויי הצלחה גבוהים יותר.

נפתלי רוכש את הזרעים תוך שהמזכיר מלוה אותו בצחוקו, "עבודה נעימה ופוריה נפתלי".

הוא זורע את הזרעים בצפיפות גדולה ומשקה אותם בדמעותיו ובתפילותיו.

בדרך כלל לא מצליחים הזרעים לנבוט ולגדול, ומסיבה זו מבכרים החקלאים את השתילים, כדי שעמלם לא ילך לטמיון .

הנס אירע בחלקתו של נפתלי, הזרעים נבטו, והצמיחו שתילים טובים, תוך ששפתיו דובבות ומבקשות, שיאמר ה' למלאך שיכה ויאמר לשתילים גידלו, הוא מוציא אותם מהאדמה בעדינות. ושותלם במרחק של שלושים סניטימטר בין שתיל לשתיל.

דומה הוא החקלאי לאם אוהבת המקדישה את כל חייה למען ילדיה, מידי יום ביומו מאכילה, מנקה, משקה, ומשקיעה. כל כולה למענם, ובשבילם.

אף החקלאי מלוה את השתילים בעינים אוהבות מלטפם בליבו ומעודדם , גדלו גדלו, שתילי היקרים.

והנה אך חלפו שלשה חדשים מיום הזריעה ונפתלי יוצא ברינה לכיוון השדה בניגוד לתחזיות הקודרות שדאגו חבריו להשמיע לו מידי יום, ניצבו הכרובים כמחייכים בחיוך ניצחון, הנה ראו גדלנו !

בזמנינו ניתן להשיג כרובים מיוחדים העמידים בפני חום. אולם באותם ימים עדיין לא חלמו על שיכלולים מסוג זה . והכרובים גדלו למרות שלא היו חסינים נגד חום. ולא סתם, אלא שגדלו בשיא תקופת הקיץ.

הסוחרים המגיעים מידי יום לשדות , לרחרח ולחפש סחורה טובה, מתקרבים לשדותיו של נפתלי, ומשפשפים עיינהם בתימהון, האם אנו חולמים? ראשי כרוב טרים וריחנים עומדים זקופים. אצים רצים הם לבייתו ומבררים לפשר הענין.

הסוחרים הנדהמים למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם , היזדרזו על אתר לקנות ממנו את הכרובים, ונפתלי קיבל עבורם מחיר מפולפל, מכיון שזו לא היתה העונה של הכרוב.

בדרך כלל לאחר שחותכים בסכין את הכרובים , נרקבים השורשים שנותרו באדמה.

עתה, לאחר שחתך את הכרובים שהיגיעו לגדלם המקסימלי, נותרו עדיין כרובים קטנים שלא צמחו דיים, ונפתלי השקה אותם, וממילא שתו אף השרשים שנותרו באדמה אחר שקטף את הכרובים הגדולים, והבלתי יאומן קרה. נפתלי מגלה כי במקום כל כרוב שנקטף גדלו שני כרובים.

זכה נפתלי לקצור ברינה את דור האבות עם הבנים. כלומר - קטף כרובים שזרע ביחד עם כרובים שגדלו בשנית.

פיו ממלמל שירות ותשבחות למי שאמר לכרוב - גדל! ידיו מלאות עבודה, רק מסיים לחתוך את הכרובים שגדלו , ולמכרם לסוחרים, ושוב גדלים דורות חדשים של כרובים. עד כדי כך שנטל סיר העמידו בשדה, והורה לסוחרים שקנו ממנו סחורה לשים כספם בתוכו, מבלי שספר אחריהם.

קצר וקצר עד שהגיעה שנת השבע, אז נטש את עבודות האדמה ואיחל לה נירגשות " שבת שלום " לך אדמה .

בנוסף לכרוב זרע חסה, משום מה בחר דוקא בחסה? אפשר משום שרצה לסמל בכך, שעומד הוא וממתין שיחוס ה' עליו ויכה על קדקדם של ראשי החסה, על אף שאין זה זמן זריעתם. ככתוב בגמרא: מפני מה אוכלים חסה בפסח - משום שחס רחמנא עלינו. ואף הוא עומד ומצפה שיחוס ה' עליו ברחמיו המרובים, ויצוה את ברכתו.

ראשי החסה היגיעו לגודל אסטרונמי, אם בשנה רגילה נכנסים לתוך ארגז שמונה ראשי חסה, השתא לא נכנס בארגז אפילו ראש אחד !

השמועה היתגלגלה לאוזני הסוחרים בדבר החסה הענקית, והם בנשימה אחת רצו לשדותיו של נפתלי לראות את המחזה הנדיר, ומשראו את החסה נעמדו מסומרים למקומם, כל מה ששמעו עוד לא הגיע לאמת. המציאות עלתה על כל דמיון.

ערימות הארגזים שהוכנו מבעוד מועד לקבל את תוך קרבם את החסה, נותרו מיותמים לא יכלו להכניס בהם, ולו ראש אחד, העמיסו את החסה על המשאיות והותירו בידי נפתלי סכום הגון, הכפול פי עשר מהמחיר הרגיל.

תושבי המושב באו בהמוניהם לחזות בפלא הגדול. המדריך החקלאי שהגיע אף הוא להזין עיניו בלא יאומן הכריז כי לא ניתן להסביר בשום פנים ואופן איך קרה כדבר הזה, אצבע אלוקים היא ! ! !

* * *

בעל ספר החינוך בלשונו הזהב מבאר מהו הטעם למצות שמיטה: "ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה ,כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם".

 

נפתלי קיבל על עצמו לקיים את מצות השמיטה בכל פרטיה ודיקדוקיה מתוך מסירות נפש עצומה.

ואז זכה להגיע להכרה מלאה " כי לי כל הארץ" . ואנו איננו בעלי הבית עליה. לא אנו המסייעים לאדמה להצמיח. ואף לאדמה אין כח משלה להוציא פירות ללא עזרתו יתברך. וכל מאמצינו ופעלותינו אינן מעלות, ואינן מורידות. הן אך בגדר השתדלות שאנו מצווים עליה בגלל הקללה, שנתקלל בה האדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם" .

כי אם הצליחו זרעי כרוב וחסה לנבוט ולהצמיח שתילים על אף שנכונו להם סיכויי הצלחה מועטים , ועל אף שלא היתה זו התקופה המתאימה לזריעה. משמע שיש אדון לבירה, וברצונו יצליחו הזרעים, וברצונו יבלו.

הידיעה הבהירה והנחרצת של נפתלי מביאה אותו לנטוש את האדמה אליה הוא קשור בעבותות אהבה בשנת שמיטה. ולנסוע ללמוד בכולל של הרב צדוק ברמת השרון. נפתלי יושב באהלה של תורה מערב שבת לערב שבת. ועולה במעלות התורה והיראה.

חבריו במושב ניסחפו עימו, שמועה שמעו אודות היקף רווחיו האדירים של נפתלי. ובאו לראות במו עיניהם את הבלתי יאומן.

ונפתלי מדביקם בהתלהבותו בספרו להם את הניסים הגלויים, שראה בעינים. מגולל באוזניהם את החובות הכבדים שרבצו על כתפיו, ועתה עקב רווחיו הגדולים כיסה אותם. ולא רק זאת . עוד נותר בידו סכום הגון שהספיק כדי קנית דירה מרווחת, ומכונית הדורה.

במשך שנת השמיטה פירנס את משפחתו שמנתה בלע"ר ארבעה נפשות. ואת כל אחיו - שלושה עשר במספר.

אף הסוחרים שבאו עימו במגע עסקי זכו לראות ברכה במעשה ידיהם.

זכה נפתלי למה שלא זכו רבים טובים מאיתו. שם שמים נתאהב על ידו, ועשרות מחבריו שראו, ושמעו מהניסים והנפלאות שהיו בחלקו. נטשו את הבורות הנשברים אשר לא יכילו המים, והגיעו לדלות מיים חיים בכולל "אבן שמואל". ביניהם יוחנן הכהן מקרית גת, ואחיו שלום צנעני מישוב זבדיאל ועוד.

הידיעה "כי לי כל הארץ" לא עזבה את נפתלי אף במוצאי שנת השבע. בהגיע השנה השמינית , הוריד הוא ממכסת השעות אותן נהג לעבוד טרם שנת שמיטה למינימום ההכרחי, כשבזמנו הפנוי הוא מבקש לישב בשלוה, ולהגות בתורה הקדושה. ברם בת הזוג לא טמנה ידה בצלחת וטענה לעומתו, ופרנסה מה תהא עליה. ונפתלי משיב כנגדה:

"הביני , נוכחתי לראות כי אף בלא שאשקיע הצמיחה האדמה יבול כה מבורך, אך משום שזה היה רצון ה'. אם כן למה לי להשקיע את כל שעות היממה בעבודות השדה, בו בזמן שהתוצאה כלל לא קשורה למידת ההשקעה.

הקב"ה הזן מביצי כינים ועד לקרני ראמים, הוא הזן ומפרנס אותנו תמיד. וכשם שדאג לכל מחסורינו בשנת השש והשבע כן ידאג לנו בשנת השמונה.

מובטח לו למאמין באמת ובתמים בקב"ה שיזמן פרנסתו, והברכה תשרה במעשה ידיו, ואפילו ישקיע זמן מועט לצורך פרנסתו.

נפתלי ראה ברכה מרובה במעשה ידיו. נטע שדה אתרוגים , ממנו הוציא פרנסה ברווח.

כיום בעל הוא לשדות ומטעים רבים , ברשותו מטעי מלפפונים, עגבניות, סלק, כרוב לבן ואדום, פלפל ועוד.

ועולה על כולן - ניהול רשת עניפה של עשרות שיעורי תורה, שחלקם נאמרים על ידו.

וריכוז של פעילות עניפה למען שומרי שביעית.

 

* * *

כמה מפעים ומרגש לחוש ביד האוהבת של אבא המלטפת, וכמו אומרת : "בני חביבי השקעת בתוכנית חסכון הכדאית ביותר. הנה הא לך החזר בריבית משולשת".

אשריהם גיבורי הכח, הזוכים לראות בגילוי פנים המרטיט הזה. מה טוב ומה נעים חלקם של החקלאים הזוכים להתעלות טפח מע"פ אדמת החומר, ולראות במו עיניהם את אביהם הרחום, המלוה אותם בעיניו הצופיות, ומעניק להם תמיכה וגיבוי בעמדם בניסיון הקשה, לעיתים רבות מתעוררים בנו תושבי העיר רגשות קנאה.

קנאה עזה באותם חקלאים הזוכים לראות במימוש ההבטחה "וציויתי לכם את ברכתי" גם אנו רוצים להתעלות מעל חיי החול האפרורים להתרומם ולהיות טובים יותר, קרובים יותר. ברם מה נעשה, ומזלינו לגור הרחק מכל מה שבשם חקלאות יכונה?

יש לנו הדרך להשתייך לאותו קהל קדוש של גיבורי כח עושי דברו. להשתתף עמהם בכל דרך שהיא, הן להשתתף בהתלבטיותיו ולעודד את החקלאי לשמור שמיטה, והן להשתתף בהוצאות הכספיים שלהם, ובכך תוכלו אף אתם להשפיע הישר אל תוך ביתכם המצוי בעיר את הברכה המשולשת !

 

הצלחת הפרדס שלא עובד בשמיטה

נכתב ע"י הרב מקוממיות זצ"ל,

(עם הוספות עד ראיה אריה שטינמץ  08-688356908-6883569)

בשנת תשי"ז החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים לכמה ישובים. וביניהם גם לקוממיות. אמנם העמדנו תנאי, כי מסכימים אנחנו רק אם יתחייבו לשמור כל הלכות שמיטה בפרדס לפי הוראתי, כשנה או יותר נתעכב הדבר בגלל זה, כי הם סירבו למלא אחרי התנאי שלנו, ואנחנו עמדנו על זה כצור חלמיש, ובמשך הזמן התייאשנו כבר מכל הפרדס, הגם שבעבודת הפרדס היו מתפרנסות כמה וכמה משפחות והיה מגיע רווחה לקוממיות. וגם כ"ק אדמו"ר מגור "הבית ישראל" זצ"ל. הסכים אתנו ועודד אותנו כי קוממיות תחיה גם בלי הפרדס, עד שבשנת תשי"ח דברנו עם מנהל הפרדסים מר ויגודסקי, והסברתי לו את גודל קדושת השמיטה ועד כמה שחביב עלינו קיום מצוה זו. ונתרשם מאד. וקבלנו ממנו הודעה כתובה וחתומה על ידו, כי הפרדס יוטע וכל דיני שביעית ישמרו בו כפי הוראתי. וכן היה, הפרדס ניטע, הושקע בו כחצי מליון לירות, ומנהלי הפרדס מלאו תמיד אחרי הוראתי.

והנה במשך זמן עבודת הפרדס בשנת השמיטה תשי"ט, שנעשתה בדיוק כפי הוראתי, אמרו לי מנהלי הפרדס שלדעתם אני מסכן את הפרדס, ע"י שלא נעבד כראוי מחמת הוראתי, ואני עלול לגרום להפסד הסכום הגדול שהשקיעו בו. פעמים רבות הייתי חושב מה יהיה, אך חזקתי את עצמי בבטחון בעצם המצוה, ובזכות הפוסקים ז"ל שלפי דבריהם פסקתי, ובפרט בזכות הרמב"ם ז"ל שהחמרתי כמוהו הרבה פעמים, שבודאי יעזור השי"ת שלא יתחלל ש"ש על ידינו וב"ה בסוף מנ"א תשי"ט בא מנהל הפרדס ואמר לי בהתרגשות רבה, כי שנים עשר פרדסים ישנם תחת ידו, ובכולם עבדו כרגיל, מלבד בפרדס קוממיות שלא עשו את הרצוי והצריך לדעתם, ולבסוף פרדס קוממיות הצליח מאד, הרבה יותר משאר הפרדסים, ושאל אותי שאסביר לו הדבר, ואמרתי לו שה"אני מאמין" הראשון הוא שהשי"ת הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, וגם הפרדס, ולפי שאנחנו עשינו רצונו ית' בפרדס, הצליח השי"ת את הפרדס. וכך נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית "הפרדס בקוממיות לא עובד בכל שנת השביעית והצליח" .

וכסיפרו זאת למרן מבריסק זצ"ל אמר שצריכים לפרסם זאת ברבים. אלא מפני שהגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל אמר לא לפרסם מחשש עין הרע ל"ע, ואמרנו זאת למרן זצ"ל , ולא אמר עוד לפרסם, לכן לא פרסמנו, אמנם להעלות על ספר אין חשש.

כאשר ביקש הרב ממר ויגודסקי שיטע אמר לו, שתהיה זקן ותחשוב על מה שעשית בחיים איזה דבר טוב בשלימות שיהיה לך מזה סיפוק נפשי תמצא את הדבר שנטעת את הפרדס בקוממיות! הרב העניק למר ויגודסקי את הספר משנת יוסף ובו היתה כתובה הקדשה באמרו כי זו זכות לנשמה בעולם האמת ששם אדם מוזכר בספר.

ופלא היה שבסוף ימיו גר מר ויגודסקי במושב סמוך לכפר הראה והראה לרב של כפר הראה את הספר משנת יוסף שמסופר שנטע את הפרדס והשאיר אצלו את הספר מרוב חביבות לדבר, וכשנפטר הספיד אותו הרב וקרא את הסיפור מהספר.

 

השומר שמיטה מרויח

סיפר הרב משה יעקב סיגלר שליט"א שבמושב תלמי אליהו לא עשו "גיזום פרחים" שהיא מלאכה נחוצה מאד לגידול פרחים, בפרט לאלה המיוצאים לחו"ל. היו שגזמו, והוציאו חמישים אלף פרחים, ואלה שלא גזמו הוציאו שמונים אלף פרחים.

 *

עוד באותו ענין, מעשה היה בשני שותפים, שנחלקו ביניהם לגבי שמירת השמיטה. האחד רצה לשמור שביעית כהלכתה, והשני לא הסכים בשום אופן. מחוסר ברירה, נאלצו לחלק ביניהם השדה, האחד נמנע מלעשות מלאכה בחלק שדהו, והשני זיבל השדה כדרכו בכל שנה. משהגיעה עונת הקטיף, התברר כי פירותיו של השותף שזיבל שדהו, נתקלקלו בלי תקנה. בבדיקה מעבדתית שנעשתה בקרקע נמצא כי חומרי הזיבול הזיקו לקרקע והרעילוה, ולכן לא עלו הפירות יפה. חברו, השותף השני שלא זיבל, נמצאו פירותיו טובים ויפים כתמיד.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארז יחיאל
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד