-
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
  
 
 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


 

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
מנויים לחיים
פעולת צדיק
מיני תבלין וקליות
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
600 אורחים

דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ (אחרי מות)

    
מספר צפיות: 423

דין חליטת הבשר, דחיית דברי בעל "ילקוט יוסף" (מהדורא חדשה) בעניין זה, ויישוב טענותיו.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק יתרו ה'תשע"ג. [עדיין בעריכה].

 

מעניין לעניין באותו עניין, ברצוני להוסיף על מה שדיברנו בשיעורים הקודמים, ולהביא את דברי הרמב"ם [מאכלות אסורות פרק ו' הלכה י'] האומר כך, אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה? מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל. ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שיצאו המים זכים. ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם.

 

הרמב"ם אומר, כיצד סדר הכשרת הבשר. בתחילה 'מדיחו', בכדי להוציא את הדם החיצוני, או בכדי לרככו בשביל המליחה. אח"כ 'מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל'. דהיינו, השיעור שהבשר צריך להיות במלח, הוא כדי הילוך מיל, שזה שמונה עשרה דקות, או עשרים וארבע דקות. 'ואח"כ מדיחו יפה יפה', להוציא את המלח עד שיצאו המים זכים, שלא תהיה אדמימות במים. 'ומשליכו מיד לתוך מים רותחים', זאת החליטה שאנו נוהגים לעשות, 'אבל לא לפּוּשָׁרין'. בעברית אומרים 'פּוֹשְרין', אבל אנחנו קבלנו מסורת מרבותינו שאומרים 'לפוּשָׁרין'. על זה אנחנו לא מתפשרים... כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם.

 

בספר ילקוט יוסף החדש [שבת כרך א' ח"ב דף רע"ז] ששלחו לי, ראיתי שהוא מעיר על נושא הזה. שוב הפעם הוא כותב על הנושא של התימנים, האם הם המשיכו במנהג החליטה או שלא. הוא כתב פה עמוד וחצי על נושא זה, ולענ"ד דבריו תמוהים מתחילה ועד סוף. חושבני שלא היה צורך בכלל לענות על כך, אבל מה נעשה והדבר כבר מודפס, א"כ בכדי שלא יחשבו שהם צודקים, אנחנו צריכים להראות שהדבר מוטעה מתחילה ועד סוף, הדבר ממש אינו מתחיל.

 

הוא כותב כך, כתבנו [בחלק איסור והיתר, כרך א' עמוד תמ"ו] לדחות דברי מי שכתב שבני תימן חייבים גם כאן בארץ ישראל להמשיך במנהג החליטה וכדעת הרמב"ם, בין להקל ובין להחמיר, ושם העלינו שרשאים להקל בזה, זולת אם עושים כך בדרך חומרא.

 

אנחנו כתבנו בשע"ה [ח"ד סימן קל"ב סעיף א'] על פי מהרי"ץ זיע"א, שעניין החליטה אינו חומרא, אלא שזה מן הדין ממש, חובה לעשות זאת, לפי שיטת הגאונים והרמב"ם הסוברים שזהו מדינא. חוץ מהמליחה, צריכים לעשות גם חליטה.

 

בטעם הדבר, ישנם כמה הסברים. אבל ההסבר המקובל הוא, כפי שהר"ן אומר [חולין דף קי"ב ע"ב], למה לא מספיקה המליחה? מדוע צריך גם לחלוט את הבשר? הלא המליחה שואבת את הדם? אלא שהגאונים והרמב"ם סוברים, שהמלח אינו מוציא את הדם מכל הבשר, הוא רק מן החלק החיצוני. כוחו של המלח הוא לשאוב רק מבחוץ, אבל אינו יכול לשאוב את הדם מבפנים. גם אם תרגיש שטעם המלח השפיע בפנים, אבל כוחו הוא לשאוב רק את הדם החיצוני, הנמצא בשטח הבשר החיצון ועוד קצת מבפנים, אולי שתי מ"מ מסביב, זהו כוחו. אבל כל הדם שנשאר בפנים, המלח לא שאב אותו, לא הצליח להוציאו, ומשום כך צריך לחלוט אותו.

 

מה הפירוש לחלוט? את המלה לִצְמִתֻת [ויקרא כ"ה, כ"ג], מתרגמינן 'לחלוטין'. דהיינו, להשאיר את הדם במקום. הרי הכלל הוא, דם האיברים שפירש, אסור. דם האיברים שלא פירש, מותר [עיין שו"ע יו"ד ס"ז ס"א]. אם הדם נשאר בפנים, הוא מותר. רק מה שיוצא החוצה, אסור. יש אומרים, שזהו איסור מדאורייתא. מי שסובר שהאיסור הוא מדרבנן, זה בגלל שהוא סובר, שדם שמלחו ושבישלו, איסורו מדרבנן. החשש הוא, שהדם שבפנים ייפלט לתוך המרק, או לתוך הרוטב. אבל בדיעבד, אם יש ששים כנגדו, הוא יהיה מותר. אבל לכתחילה, אסור שזה יהיה. זהו רק בדיעבד, אם הוא פירש. אבל לכתחילה, צריכים לחלוט אותו, כדי שהדם יישאר בתוך הבשר ולא יפרוש החוצה. ואת הדבר הזה עושה החליטה. א"כ יוצא, שה'מליחה' הוציאה את המלח מכל שטח הבשר החיצוני בשיעור כדי קליפה, זהו מה שבכוח המלח להוציא, אבל כדי להוציא מבפנים, צריך לחלוט אותו ולהשאירו בפנים, ובאופן הזה הדם הוא מותר.

 

זאת הלכה, לפי דברי הגאונים, ומדינא דגמרא, כי כך הם מפרשים את הגמרא במסכת חולין [דף קי"ג ע"א], וכך הרמב"ם כותב בפשטות, וכך נהגו בקהילותינו מדורי דורות.

 

בילקוט יוסף המשיך וכתב כך, ותמוה מאד, שמחד גיסא בשע"ה כתב [שם], דלדידן חיוב החליטה הוא מדינא ממש, ולא רק חומרא לכתחילה היכא דאפשר. ודלא כמו כמה חכמים בדורינו שנעשו פשרנים בדבר. כי במחכ"ת, לא היה להם פנאי לשׁדד עמקים בזה, לעיין ולכלכל כמה דברים מוקשים בנושא זה וכו' ע"כ. ומאידך גיסא, הוא עצמו מחליש את מנהג החליטה, בכך שכותב בספר שע"ה ח"ד [סימן קל"ב סעיף ט"ו], שאם מלחו את הבשר כשהוא חתוך לחלקים קטנים עד מאתים וחמשים גרם, וגם השהו אותם במלחם כשעה, אינם חייבים בחליטה מן הדין, כי נפלט מהם כל הדם, והנותר אינו אלא מוהל בעלמא, הלכך בהכנת מאכלים שקשה לחלטם מותר לכתחילה באופנים האמורים, ע"כ.

 

אני כתבתי [שם] הלכה זו כך, אם מלחו את הבשר או את העופות כשהם חתוכים לחלקים קטנים (עד כ־250 גרם) וגם השהו אותם במלחם שעה, אינם חייבים חליטה מצד הדין, כי כבר נפלט מהם כל דמם והנותר אינו רק מוהל בעלמא. דהיינו, ישנה אפשרות להקל ולא להצריך חליטה, בשני אופנים. הראשון, אם הבשר או העוף אינו חתיכה גסה, אלא שיעור קטן של עד 250 גרם, אז יש צד לומר שהמלח השפיע, אבל בתוספת תנאי נוסף, שהמליחה היתה שעה. כי מצד הדין, אין חובה למלוח שעה, אלא רק שיעור הילוך מיל, לכן אם עושים שעה, אומרים הנצי"ב [העמק שאלה שאילתא ס"ח אות י"ג] והערוֹך השולחן [סימן ס"ט סעיפים ל"ז ל"ח מ'] ועוד, שבאופן זה גם הרמב"ם מודה שלא צריך חליטה. אנחנו לא סומכים עליהם לכתחילה, ואפילו שישאירו זאת במלח שעתיים, עדיין צריך חליטה. אבל בשעת הדוחק, אנחנו סומכים על כך, אבל אך ורק בצירוף שני התנאים הללו. 'והנותר אינו רק מוהל בעלמא', דהיינו אפילו שתהיה אדמימות, אינה נחשבת דם. הלכך בהכנת מאכלים שקשה לחלטם, מותר לכתחילה באופנים האמורים, (דהיינו שנתקיימו שני התנאים הנזכרים לעיל) לחתכם אחרי המליחה וההדחה, או לקצצם דק דק או לטחנם, וכן לרדדם או לטגנם "שניצל" וכדומה. טוען בעל ילקוט יוסף, שזאת סתירה. מצד אחד אתה אומר שהדבר הוא מדינא, ומצד שני אתה מחליש זאת.

 

והוא ממשיך וכותב כך, אולם הוא עצמו מעיד, שבתימן תפשו את שתי החומרות, כי אף שחתכו חתיכות קטנות אפילו הכי חלטו, וכך היו נוהגים בתימן, לשרות הבשר כחצי שעה, ומשהים אותו במלחו בערך כשעה ואפילו הכי חלטו, ע"כ. ואם כן תמוה, אחר שהוא עצמו מעיד על מנהג תימן, וכתב שכן הוא לדינא ממש, היאך כותב לאחר מכן להקל במלחו כשעה ובחתיכות קטנות, אף שלא נהגו כן בתימן, והרי בכך אינו מחזיק במה שנהגו בתימן.

 

עתה אקרא לכם מה אני כתבתי בשע"ה, ותראו שכתבתי בדיוק הפוך [שם עיני יצחק אות מ"ו]. כתבתי שם כך, כן נראה לענ"ד אחרי יגיעה גדולה בפתרון שאלה קשה זו שעלתה בדורינו וכו', והוא חידוש, לא אאריך בכל הפלפול והמקורות, נאמר רק את הנקודה העיקרית, ולא הצריך הרמב"ם חליטה, אלא מפני שאינו מחלק בין חתיכה גדולה לקטנה. והן אמת שאבותינו נע"ג תפסו שתי החומרות, כי אע"פ שמלחו חתיכות קטנות מאד, אפילו הכי חלטו. אבל יש לנו לצרף בזה שיטת הנצי"ב והערוך השולחן, דבשיעור שעה תו לית לן בה, הן להרמב"ם דבכהאיי גוונא אין צורך בחליטה כמו שכתבו הם בהדיא. ואפשר לנו לומר כיוצא בזה מדנפשין גם לדעת רס"ג שהם לא ראו דבריו, דבכהאיי גוונא שפיר דאמי, ובכהאיי גוונא שלא היה לנו מנהג להחמיר, כתוב כך במפורש שחור על גבי לבן, כתוב בהדיא כי לא מלחו שעה. אבותינו לא נהגו למלוח שעה, אלא שיעור הילוך מיל, שזה בערך חצי שעה, אבל הם לא מלחו שעה. אם כן כשמולחים במשך שעה, על כך אין לנו ראיה מהמנהג, ממילא איננו עושים נגד המנהג, ואין מקום לטענה זו. כתבתי בדיוק הפוך ממה שהוא אומר.

 

אמנם ישנם שנהגו למלוח שעה, אבל איננו מדברים עליהם. כי לפי כל הספרים, השתילי זיתים [סימן ס"ט סקי"ח] ועוד, המליחה היא בשיעור כדי הילוך מיל. המנהג למלוח שעה, התחיל רק בתקופה האחרונה, וזאת על פי דברי הרמ"א [שם סעיף ו'], הוא שכתב למלוח שעה, לכן ישנם כאלה שמלחו שעה. אבל זהו מנהג של בודדים ומעטים, ואי אפשר לבנות עליהם ראיה.

 

בכל אופן כתבתי מפורש, שכיון שהמנהג המקובל הוא שלא מולחים שעה, א"כ זה לא נקרא שאנחנו עושים נגד המנהג. ההיפך אנחנו אומרים, שכיון שאין בזה מנהג, לכן באופן זה אפשר לצרף את שני הדברים ולהתיר. זאת נקודה אחת.

 

דבר שני, מוסיף בעל ילקוט יוסף, הרי לדעת הרמב"ם, אין כח במלח להוציא את הדם שבאמצע החתיכה. מה שאמרו בגמרא [חולין דף קי"ג ע"א], אין הבשר יוצא מדי דמו אלא אם כן מולחו היטב, היינו מליחה ואח"כ חליטה, דחליטה לבדה לא מהני. ומה שהצריך חליטה, הוא מפני הדם שבאמצע החתיכה, ואילו היה מועיל לדעתו מליחה כשעה, הוה ליה למימר שאם השאירו במלחו כשעה אין צריך חליטה. הוא שואל כך, מי אמר? מה פתאום שאם יעשו מליחה שעה, לפי הרמב"ם אפשר גם בלי חליטה? אין דבר כזה. שא"כ, הרמב"ם היה צריך לכתוב זאת, שבמליחה של שעה לא צריך חליטה. ואדרבה מטעמו נראה, שבכל אופן אין הדם יוצא מאמצע החתיכה, אלא על ידי חליטה. ועיין להרב כסאר בשם טוב [שם סוף ד"ה ומניחו] שהעיר על ערוך השולחן, דמדכתב רבינו בסתם, משמע שאין חילוק, ואפילו אחרי שעה בעו חליטה. וסיים, וכן אנו נוהגים, ע"כ. ועוד, דאילו היה די בכך להשהות את הבשר במלחו במשך שעה אחת, אמאי לא כתב זאת הרמב"ם, והצריך בדוקא חליטה? הוה ליה למימר דצריך חליטה, או שיעור שעה במלחו. א"כ השאלה היא, שאין דבר כזה של מליחה שעה לפי הרמב"ם.

 

ישנם שלש תשובות על שאלה זו, שתים מהם כבר כתבתי, והתשובה השלישית היא חידוש שאומר אותו היום. כל הטענות שהוא טוען, אנו בעצם כבר כתבנו אותם. בשע"ה כתבתי [שם עיני יצחק הערה מ"ב, ד"ה ושמעתי דף ק"ן] כך, ושמעתי וראיתי רבים מתפלאים על זה, שאם אמת נכון הדבר, איך לא פירש הרמב"ם עצמו הלכה חשובה כזו, שאם נמלח שעה, שוב אין צריך חליטה? ולפי פישוטן של־דברים נראה אדרבה, שמלח אין בכוחו להוציא הדם מבפנים אפילו שהה זמן רב. מה שהוא שואל, כתוב כאן במפורש. וכתבתי לתרץ זאת בשני דרכים.

 

התשובה הראשונה, ולענ"ד לק"מ, דנקט הזמן היותר קצר להכנת הבשר לאכילה, שמביא מים ומרתיחם ומולח את הבשר בזה אחר זה, תוך כדי הילוך מיל. ולעניין החליטה היה לו מקור, (אם מהגמרא או מהגאונים או מרבותיו כדלעיל הערה ב'). משא"כ שבשיעור שעה, נפלט כל הדם. ואין הרמב"ם מחוייב לכתוב ולפרט דבר שלא נזכר בגמרא, כידוע מבעלי הכללים. הרמב"ם כתב את הדרך הקצרה ביותר. תדיח, תמלח, ותחלוט, זאת הדרך הכי מהירה. א"כ מה אתה רוצה, שאמלח זאת במשך שעה? הדבר קשה יותר. הרמב"ם הביא את הדרך הקלה ביותר. ועל השאלה, למה הרמב"ם לא כתב דבר כזה? התשובה היא, כיון שאת מה שלא כתוב בגמרא, הרמב"ם אינו חייב לכתוב. אי אפשר לטעון, למה הרמב"ם לא כתב דבר זה. בקיצור, אין הוכחה, אבל גם אין פירכא. זאת תשובה אחת.

 

תשובה שניה, ומה גם, לפי מה שכתב בדברי מנחם [שו"ת ח"א סימן ל'], דהרמב"ם סבירא ליה כתשובות הגאונים, דמעיקרא נהגו ישראל רק בחליטה, ובתר הכי החמירו רבנן ותקינו נמי מליחה, ולא עוד אלא שהראב"ן ובעל העיטור ס"ל דמעיקר הדין לא היה צריך להשהות במלח, רק סייג וגדר עשו הגאונים להשהותו שיעור הילוך מיל יעוש"ב. דהיינו, בעצם החליטה היא העיקר, והמליחה היא רק חומרא. כך ישנן שיטות בראשונים, שבהכשרת הבשר, החליטה זהו הדבר היותר חשוב, ואת המלח בעצם לא היה צריך, אבל עשו סייג וגדר. א"כ עכשיו, אתה רוצה להפוך את היוצרות, לומר ששיעור המליחה הוא שעה. הדבר נשמע מוגזם. איך הפכת את ה'סייג וגדר', וברצונך למלוח זאת במשך שעה? הדבר הוא נגד התפיסה וההבנה, לכן הרמב"ם לא כתב דבר מוזר כזה. הדבר קשה, כי בעצם המליחה היא דבר מיותר, וכעת אתה בא להגיד לי למלוח שעה?! ובכלל, כל דברי הרמ"א שכותב למלוח שעה, כמעט ואין לזה מקור, מהיכן הוא לקח זאת, אבל לא נתעכב על כך כעת. זאת התשובה השניה, והדברים כבר כתובים.

 

כעת נאמר תשובה שלישית, הרמב"ם לא רצה לכתוב את האופן הזה של־מליחה יותר משיעור מיל, מפני שאז נאבד הרבה מערך הבשר על פי הרפואה. הרי הרמב"ם היה רופא, והוא ידע שאם מולחים את הבשר במשך שעה, הדבר אינו כדאי, ערך הבשר נפסד בכך, לכן הרמב"ם לא רצה לכתוב אופן כזה. מהיכן אני יודע זאת? הדבר כתוב בהקדמה לספר שיח חכמים. א"כ זאת אינה קושיא, ויש לנו שלוש סיבות למה הרמב"ם לא כתב זאת.

 

ממשיך וכותב בספר ילקוט יוסף, ועל כל פנים תמוה מאד מה שכתב ב'קונטריס' הנ"ל, שכמה חכמים בדורנו נעשו פשרנים. המלה 'הקונטריס' זאת טעות דפוס, זאת טעות בכתיבה, 'הקונטריס' הכוונה לשע"ה... בעוד שהוא עצמו נעשה פשרן, וגם היאך כתב שלא היה להם פנאי לשדד עמקים, מה שידוד עמקים יש בסברא שכתב, שאינה נכונה כלל וכמבואר.

 

מה שכתבתי 'שלא היה להם פנאי לשדד עמקים', הוא לא ירד לסוף דעתי. הרי בעצם, ישנם הרבה פרטים בעניין חליטת הבשר, וזהו דבר שאינו מבורר בפוסקים כל הצורך. בספר שע"ה ישבנו על המדוכה זמן רב, בכדי לעשות סימן שלם על עניין זה, ולברר את כל הפרטים. ישנו קונטריס בשם בשמים ראש, שחיברו הרב שמעון מעברי מירושלם, זכרון מעברי מירושלם, הוא דיבר עם כמה רבנים תימנים על נושא זה, והם ענו לו על מה שהוא שאל. הוא שאל אותם, איך עשו בתימן? איך חלטו? והם ענו ואמרו לו שבבתי משתאות, דהיינו בשמחות של חתונה וכדו', לא יכלו לעשות חליטה ממש, אלא שמו הרבה בשר בבת אחת בתוך הסיר [בשמים ראש פרק ד']. מכך הם הגיעו למסקנא, שעניין החליטה לא היה בתורת דין, כי הרי זאת לא נקראת חליטה, איך אפשר להשליך מאתיים ק"ג לתוך סיר בבת אחת? הרי המים בודאי התקררו. אבל הם אמרו, כיון שהדבר קשה, הם הקלו. לכן כתבתי 'שלא היה להם פנאי לשדד עמקים' בעניין זה,  וכתבתי זאת לא רק על עניין זה, אבל זהו אחד מהדברים, כי הם הבינו שמהם ישנה ראיה, שלא הקפידו על חליטה, אלא רק בבתים. אבל בציבור ובמקומות שקשה, הקילו בכך.

 

אבל אנחנו הסברנו [שם עיני יצחק הערה כ'], שהדבר אינו נכון, אלא הטעם הוא אחר. מקודם הבאנו את לשון הרמב"ם שכותב, 'במים רותחין אבל לא לפושרין', מדייק ספר ערוגות הבושם [סימן ס"ט אות י'], למה הרמב"ם כתב לשון כזה? מי אינו יודע שפושר זהו ההיפך מרותח? הרי הוא כבר כתב שצריך מים רותחים, ממילא מובן שלא מועיל מים שאינם רותחין. וכי הרמב"ם כותב מלים מיותרות? אלא הכוונה היא, שישנן כמה דרגות. ישנם מים שהיד סולדת בהם, שלגבי הלכות שבת זה נחשב כבר רותח. ויש מים פושרין, 'פושר' זהו שיד לא סולדת בו. ומשיעור 'יד סולדת בו', שזהו בערך ארבעים וחמש מעלות, זה כבר נחשב רותח. א"כ בא הרמב"ם ואומר, אל תטעה לחשוב ולומר שצריך 'מים רותחים', שדוקא אם זה חם כל כך עד שיעלה בועות, נכון שזהו עדיף לכתחילה, הכי טוב שתשליך זאת לתוך מים רותחים מאד, אבל הדבר אינו מעכב, העיקר שהמים לא יהיו פושרין. 'רותחין, אבל לא לפושרין'. דהיינו, הרותח הוא המצויין, והפושר זאת הדרגא שאיננה טובה, אלא מרתיחה ואילך, מה שאיננו נחשב 'פושר'. לכן הרמב"ם כתב את שני הקצוות הללו.

 

יוצא לפי זה, כי מה שעשו בתימן בבתי המשתאות, זהו מצויין, כי אפילו שמשליכין כמות גדולה לתוך מים רותחין, בכל אופן עדיין נשארו המים בגדר 'יד סולדת בו', ודבר זה הוא ברור. מי שיראה בספר הארכתי בעניין זה [שם], לכן כתבתי שהם לא נכנסו לכל פרטי הפרטים ראשונים ואחרונים, הם אמרו מה שנראה להם, הם 'לא שדדו עמקים'. אבל הוא הבין, שהכוונה היא על נושא 'מליחת שעה', אבל לא זה היה הנושא.

 

יש בכך נפק"מ לעוד דברים אחרים, ישנם החושבים שצריך להשליך אחד אחד לתוך המים, אבל גם דבר זה אינו נכון, ואפשר לשים אפילו הרבה בבת אחת, כיון שאפילו אם שמים הרבה בבת אחת, עדיין המים חמים, גם לאלה שבאים בסוף, ולכל הפחות בשיעור 'יד סולדת בו'.

 

הוא ממשיך אחר כך וכותב כך, וראיתי שציינו לדברי הרא"ח נאדף בעל ענף חיים, שהוא זה שכתב שסמכו על המקילין והסתפקו במליחה לבד כשחותכין את הבשר דק דק וכו', ואטו על דבריו כתב שנעשה פשרן ולא שידד עמקים. גם אלה דברים שאין להם טעם, הבאתי כבר את דברי הרב אלנדאף, והערנו עליו, אבל לא עליו כתבנו שנעשה פשרן. הוא לא הבין בכלל על מה אני מדבר. לא כתבנו זאת עליו, אלא על רבנים בדורנו. רבי אברהם אלנדאף זצ"ל, היה בדור שעבר, ואני כתבתי 'פשרנים בדורינו'.

 

הוא מסיים וכותב כך, והנה במה שכתב בשע"ה לענין החליטה, שבילקוט יוסף כתבנו דברים בשמו שלא אמר לנו אותם, תמוה, שהרי הדברים אכן נאמרו לי בזמנו ע"י הרב רצאבי פנים אל פנים, בביקורו בביתי בשנת תשנ"ט לערך, שבתימן לא נהגו להחמיר בחליטה במקומות ציבוריים, ומעתה כיון שכבר הקלו בזה במקומות ציבוריים, כל שקשה להחמיר בדבר "רשאים" לנהוג כהמרא דאתרא מרן השו"ע להקל, ובפרט שגם אלה העושים חליטה לא כולם בקיאים בחליטה, וכו'. לא אכנס לזה, אבל אומר לכם מה מסתתר מאחורי זה.

 

בשע"ה [שם דף קל"ב] כתבתי כך, ולאידך גיסא העלה לקולא בקונטריס בשמים ראש [שם], שבתימן לא נהגו להקפיד בחליטה בסעודות גדולות, וסמכו על מרן, שמפני ריבוי הבשר הוי שעת הדוחק. הוא כתב, לפי מה שהבין מכמה רבנים שדיבר איתם, הם הגיעו למסקנא הזאת, ואמרנו שהם לא היו צריכים להגיע לכך. אם היו לומדים יותר בעיון, הם היו מבינים שלא צריכים להגיע למסקנא הזאת. הכל היה בעל פה, לא מתוך לימוד, ולא מתוך שקלא וטריא, הם אמרו את מה שהם חשבו באותו הרגע. בכל אופן הסברנו שם עניין זה והעלינו כך, וגם באופן זה שפיר עשו אליבא דהרמב"ם. וכבר הערתי בס"ד על פתגמא דנא בדרשותי ברבים ובתשובתי ליחידים, ומקצתם נדפסו, כגון בגיליון פעולת צדיק [ד' אדר ה'תשנ"ח], ומאמר מסלול ודרך [דף י"ד ט"ו]. ובילקוט יוסף חלק תשיעי [דף שד"מ אות ו'] כתב בשמי, היפך מה שאמרתי לו. על זה הוא בא וטוען, לא נכון, אני כן אמרתי לו כך.

 

לכן אגיד לכם מה קרה פה, הסבירו לי זאת תלמידיו שטענו כך בשמו, וכי הוא עושה אותי שקרן? אני כתבתי, שהוא 'כתב בשמי היפך ממה שאמרתי לו', והוספתי כאן הערה לעצמי, [הוקלד מתוך שמיעה]  טענו בשמו חלילה, רק התחלף לו או שכח או טעה או לא הובנו לו דברי.

 

בשיחה איתו אז, דיברתי איתו על נושא זה, ואמרתי לו שישנם כאלה האומרים כך, ושאני לא מסכים עם הדבר, ושלא נכון מה שהם אומרים, אבל הוא קלט רק את מה ששמע בשם אחרים, דהיינו מה שעושים בסעודות גדולות, והוא חושב שאני מסכים עם דבר זה. אבל הדבר בדיוק הפוך. הרי אני מדבר על נושא זה כבר שנים על גבי שנים, עוד לפני שדיברתי איתו, א"כ לא יכול להיות שאמרתי לו כך. אלא מאי, הוא הבין ונתפס אצלו הסברא הזאת, שבסעודות גדולות הקילו. אבל למעשה אמרתי לו, שאין דעתי כך, וזאת רק השיטה שלהם. אם כן, ח"ו זה לא שהדבר שקר. מה שכתבתי שהוא 'כתב בשמי היפך מה שאמרתי לו', לא שח"ו זהו שקר, אלא הכוונה שהוא שכח או טעה, אולי הוא לא הבין מה שאמרתי לו, ונתפס לו רק הדעה השניה. זה כלפי הנקודה הזאת.

 

אבל אתם רואים, אפילו מה שכתבתי במפורש הוא לא הבין, ק"ו מה שאני אמרתי בעל פה. אם בדברים הכתובים שחור על גבי לבן כך, ק"ו מה שבעל פה. אבל ח"ו, לא שיש פה כוונה זדונית וכדומה. צריכים רק ללמוד בעיון ולהבין, ואז להגיע למסקנות נכונות, ואז רואים שבעצם הכל מסתדר, והכל על מקומו יבוא בשלום.

 

שאלה מהקהל: מה הפירוש 'אין בקיאין' בחליטה, אם אפשר לחלוט גם בפושרין?

תשובת מרן שליט"א: לא. מה שכתוב 'לא בקיאין בחליטה', מדובר לגבי לסמוך על חליטה בלי מליחה. הרי מעיקר הדין, צריכה להועיל החליטה בלא המליחה, על חליטה זאת איננו בקיאים ולא נוכל לסמוך על כך. אבל הרי אנחנו עושים זאת בתורת חומרא, א"כ גם אם לא עשינו כפי שצריך, עדיין הדבר טוב. שם מדובר על חליטה של כבד ובפסח, אבל לגבי חליטה בעניין המלח, בזה אנחנו בקיאים, כי הדבר אינו הכרחי כל כך.

 

שאלה מהקהל: צריך מליחה ממש?

תשובת מרן שליט"א: לכתחילה צריך מליחה ממש בכל מקרה.

 

ביאור דין יחיד ורבים הלכה כרבים.

ברצוני לסיים את הנושא שדיברנו עליו [בשיעור מוצש"ק בשלח ה'תשע"ג], כיון שאינני רוצה לדבר על בעל ילקוט יוסף בפעם אחרת.

 

יש את תשובת הרשב"א [חלק ב' סימן שכ"ב], שהתחלנו לקרוא אותה אז, הבאנו זאת כלפי מה שכתב בעל ילקו"י, כי צריך לשמוע לחכמים שבכל דור ודור, שנאמר וְאֶל הַשֹּׁפֵט [דברים י"ז, ט'], אבל בכל זאת אומר הרשב"א, כי פעמים שתימצא קושיא באחד מהדברים, ואז עושים נגד הכללים.

 

הרשב"א אומר, למה חז"ל קבעו כללים, כגון הלכה כרבי מחבירו, רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה [עירובין דף מ"ו ע"ב], מדוע קבעו כללים? הפירוש הוא, כי אלה גדולים יותר, לכן הלכה כמותם. כגון, הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני [בכורות דף מ"ט ע"ב], שמואל היה מומחה יותר בדיני ממונות, ורב היה מומחה יותר באיסורים, א"כ קבעו את ההלכה לפי מי שהיה גדול יותר. צריך ללכת אחרי הגדולים, או היותר מומחים.

 

בכל זאת אומר הרשב"א בסוף דבריו, ומיהו פעמים שימצאו קושיא באחד מן הדברים, ותקשה להם  כל כך, שיעשו כנגד הכלל. א"כ לפעמים ישנו יוצא מן הכלל. דהיינו, למרות שצריך ללכת אחרי הוראת גדולי הדור, אבל לפעמים יכול להיות, שיהיו קושיות או פירכות. ואם יש לנו קושיות, אזי גם לשיטת הרשב"א שהביא בעל ילקו"י, מובן שניתן לחלוק. זה דבר אחד.

 

אבל תראו מה כתוב בסוף דברי הרשב"א, וגדולה מזו אמרו, אמר לו רבי אלעזר בן הורקנוס להורקנוס בנו בשעת פטירתו, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו, ואתה מפני מה לא חזרת בך? אמר לו, אני שמעתי מפי המרובין, ואתה לא שמעת אלא מפי יחיד. שואל הרשב"א, ואם יראה בעיני הורקנוס כדברי אביו, למה ציוהו דיחזור בו? למה אתה אומר שזהו יחיד ורבים, ולכן שהבן לא יקבל? ואם נראה לבנו כי סברת אביו נכונה, מדוע שלא יקבלה? אלא, בכל מקום ובכל זמן, הולכין אחרי רוב חכמה ורוב מניין.

 

אם כן גם בעניינינו, אנחנו אומרים לבעל ילקוט יוסף, נכון שאביו כך אומר, אבל צריך 'רוב חכמה ורוב מניין'. דהיינו, אני מביא להסתמך על מה שכתב הרשב"א בעצמו בסוף דבריו, ממילא כיון שרוב חכמי ישראל בדורנו מכל העדות, גם הספרדים, וגם האשכנזים, וגם התימנים, וק"ו לדידן שהדבר המחייב ביותר הוא דעתם של רבני תימן, כולם אומרים שכל עדה צריכה ללכת לפי מנהגיה, ובפרט התימנים שמנהגיהם מיוסדים על אדני פז, א"כ גם בעל ילקו"י אינו צריך לעשות כפי דעת אביו, אלא הוא צריך ללכת לפי הרוב.

 

ברצוני לסיים ולומר רק עוד מלה אחת, בכדי לסיים את נושא החליטה.

 

כתבתי בסוף הלכות חליטה [שם סעיף י"ז], על גודל החשיבות של החליטה, חליטה זו שאנחנו מצריכים, היא תכלית ההרחקה האפשרית מן הדם. שלא זו בלבד הדם עצמו הנראה בָּעַיִן אסור, וגם מה שיכול לפרושׁ מתוך הבשר באמצעות המליחה, אלא אף למנוע מלצאת את שאריות הדם שנותרו עדיין בקרבו. ונחיצות הפלגה זו, מובנת יותר לפי גודל חומר איסור הדם, והגסות שהוא גורם לאוכלים אותו. הלכך לא יקשה בעיני האדם לטרוח בזאת. וגם זכור יזכור גודל שכרו, כמאמר חז"ל לפום צערא אגרא. למה התורה הזהירה על ענין איסור הדם? כתוב בספרים שאחת הסיבות היא, בגלל שהדם גורם גסות למי שאוכלו. דהיינו, נאמר בפסוק וָאֹמַר "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ [ויקרא י"ז, י"ד], רק על בני ישראל אני חושש, כיון שבדם מחוברת הנפש הבלתי שכלית של בעלי־חיים, הרי 'הדם הוא הנפש', ממילא מי שאוכל אותו, נעשה גס ורע־מזג כמותם.

 

חושבני שכעת נבין, מדוע התימנים הם העדינים ביותר, ביחס לכל עדות ישראל? בגלל שהם הכי התרחקו מן הדם, אפילו בעניין מליחת הבשר. ההרחקה הכי גדולה מהדם, מצויה אצליהם, ממילא הדבר נותן להם גם עדינות בטבע, וגם עדינות בשכל ובהבנה. א"כ מבחינה זאת, זוהי הזכות שלנו. וכפי שאמרנו, כמו שהפסוק אומר, אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם [במדבר ב', ב'].

 

אין שאלה על כך, כי ישנם כאלה שאינם מקפידים בחליטה, ובכל זאת הם עדינים, כי זה כבר 'תורשה'. לא משנה אם כעת הוא עושה חליטה או שלא, כיון שזוהי כבר תורשה מהדורות שעברו. אצלנו, כל השושלת היא כך. יש לנו עדינות בנשמה. גם במדות, וגם בהבנה בלימוד. ותדעו לכם, דבר זה מפורסם בשם הגרי"ז מבריסק, הרב מבריסק זצ"ל, הבת שלו היתה אשתו של הרב פיינשטיין זצ"ל, והיא אמרה בשם אבא שלה, שהתימנים הם המעולים ביותר מכל העדות. זאת שמעתי מפי חתני הרה"ג נריה חובארה שליט"א, אפשר לברר אצלו את הדבר.

 

ה' יברך את עמו בשלום, אכי"ר.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת אחרי מות

מאמר רשב"י תוספת בית לבר יוחאי
 
 
 
 
  

 

 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מועדי השם
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ישיבת פרי עץ חיים
מצות מסורת
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ת"ת עטרת חיים
מצות טעמו וראו
שר שלום קשת

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד