סימן ס' - הלכות קריאת־התורה וההפטרה בשבת

[א] כבר ביארנו בסייעתא דשמיא דיני הקריאה בספר־תורה, לעיל סימן כ"ב גבי שני וחמישי, וכאן נוסיף לבאר בס"ד עוד מדיני הקריאה השייכים לשבת ויום טוב. ושם סימן כ"ג ביארנו שאם נמצא פיסול בספר־תורה באמצע הקריאה, מוציאים ספר־תורה אחר בכל מיני חסרות ויתירות ואפילו על דיבוק בעלמא, יעויין שם בפרוטרוט. ומנהגינו שזה אפילו כשנמצא הטעות בפסוק אחרון של פרשה, דהיינו בסוף מברך שביעי. וגם אם לא נודעה הטעות אלא בקריאת המפטיר של שבת רגילה, יש להוציא ס"ת אחר. קל וחומר כשהמפטיר הוא חובת היום כגון ביו"ט, ובשבת וראש־חודש, או פרשת שקלים וכיו"ב{א}: 

[ב] בשבת שחרית אם דילג הקורא בספר־תורה אפילו תיבה אחת, וכל שכן פסוק אחד, צריכים לחזור ולהוציא ספר־תורה ולקרות אותו פסוק ועוד שני פסוקים עמו בברכות, אפילו אם כבר התפללו מוסף{ב}: 

[ג] קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין, עולה ממניין שבעה {ג}. וכן הוא מנהגינו לחנך את הקטנים לקרות בספר־תורה ממניין העולים, מכבן שש כבן שבע{ד}. ובפרט המנהג קבוע שעולה תמיד קטן לששי{ה} (עד היותו בן י"ג שנה), מפני מעלתו המיוחדת של־הששי על פי הזוהר הקדוש{ו}. ורשאים להעלות אפילו כמה קטנים, ובלבד שרוב הקוראים יהיו גדולים, כגון בשבת ארבעה גדולים ושלושה קטנים{ז}. ומנהג השאמי שלא להעלות קטן אלא בשבת שקוראים שבעה, וגם אז דוקא מֵאחרי השלישי{ח}. ומנהג הבלדי שיכול לעלות תמיד אפילו למניין שלושה בשני וחמישי ובמנחת־שבת{ט}. וכן מנהגינו שהקטן יכול לקרות המפטיר וההפטרה{י}, זולת כשמוציאים ספר שני שהמפטיר קורא בחובת היום, כגון ראש־חודש ויום טוב וארבע פרשיות, אז אין מעלים קטן, אלא שיכול גדול לקרות המפטיר והקטן יקרא את ההפטרה. ויש נוהגים להקל גם באלו, זולת בפרשת זכור שלכתחילה אין להעלות קטן {יא}. ויש מקומות שנוהגים להעלות כל הילדים קטני־הקטנים שבבית־הכנסת (שבשאר פרשיות עדיין אינם עולים לספר־תורה) לקרות בזה אחר זה (או כולם ביחד) ששי של פרשיות ויחי, יתרו, קורח והאזינו{יב} [ויש מקומות שאינם נוהגים כן, אלא מעלים אותם בשמחת־תורה, כדלקמן סימן קי"ט סעיף י"ב] : 

[ד] מנהגינו בחלוקת המברכים, דהיינו ראשון שני שלישי וכו', הוא כפי סדרן בתִּיגַּאן אשר יסדו קדמונינו חכמי תימן נע"ג. ומקרוב יש מהשאמי שנהגו לקרות כפי החלוקה שבחומשים של שאר תפוצות ישראל{יג}. וכשהפרשיות מחוברות, לפי החומשים הנז"ל העולה רביעי מצרף סוף הפרשה הראשונה עם תחילת השנייה. ולפי התיגאן עולה אחר מתחיל פרשה שנייה (חמישי בדרך־כלל){יד}: 

[ה] בשנה שיש ברירה לחבר פרשיות חוקת ובלק או מטות ומסעי, מנהג הבלדי לחבר חוקת ובלק ולהפריד מטות ומסעי, ומנהג השאמי בהיפך{טו}: 

[ו] עשרת הדיברות, מנהגינו לעולם לקרותם בטעם העליון {טז}, ומחולקים לעשרה פסוקים, שכל אחת מהדיברות נקראת בפני עצמה{יז}. וקוראים אותם בנועם וניגון שיר, מן אנוכי וגו' עד וכל אשר לרעך{יח}. וכן שירת הים בפרשת בשלח, מן ויושע וגו' (לפי שמשם עיקר הנס. ויש מקומות שנוהגים להתחיל הניגון רק מן אז ישיר וגו') עד הלכו ביבשה בתוך הים{יט}. וכן בפרשת וזאת הברכה, מן ויעל משה וגו' עד פנים אל פנים{כ}. וכן המתרגם מנגן בהם{כא}. וזולת אלו, אין אצלינו שינוי בנגינת שאר פסוקים{כב}: 

[ז] שירת הים ועשרת הדיברות, נהגו למכור. וכל המרבה במחיר, זוכה{כג}. ויש עוד מנהגים שונים אלו מן העליות מוכרים, וכל מקום יעשו כמנהגם{כד}: 

[ח] התּוֹכֵחָה שבפרשת בחוקותי ושבפרשת כי תבוא, מזמין החזן לגדול שבציבור שיקרא{כה}. ואינו מסלסל בנעימתם, דרך הכנעה (ויש מקומות שנוהגים מטעם זה גם להנמיך אז את קולם מעט), חוץ מבפסוק וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' וכן אם לא תשמור וגו' (ובפרט החלק השני שֶׁלַּ־פָּסוּק, דהיינו ליראה את השם הנכבד וגו'){כו}. ויש נוהגים שהוא מקדים שלושה פסוקים, תחילתם מוסר י"י בני אל תמאס וגו', לפני ברכה ראשונה{כז}. ואין להפסיק באמצע התוכחה (וכן האִרורים שבפרשת כי תבוא, וכן שירת הים ועשרת הדיברות{כח}) אלא אחד קורא את הכל. וצריך להתחיל פסוק אחד מקודם. אך כיון שלפני התוכחה יש ריוח פרשה, ואסור להתחיל שם, לפיכך יתחיל לכל הפחות שלושה פסוקים מקודם (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ד) דהיינו בפרשת כי תבוא מפסוק יפתח י"י לך וגו' {כט}. ובפרשת בחוקותי, מפסוק ונתתי משכני בתוככם וגו' (ונוהגים להוסיף עוד פסוק אחד, דהיינו שמתחילים מן ואכלתם ישן וגו'). אך יש נוהגים שמתחיל אז מפסוק ואם לא תשמעו לי וגו'{ל}. ואחרי התוכחה צריך לקרות לכל הפחות עוד פסוק אחד, ובפרשת בחוקותי קורא לכל הפחות ג' פסוקים, שאם יקרא רק אחד ישארו שני פסוקים עד מקום ריוח הפרשה ואסור להפסיק שם{לא}: 

[ט] מנהגינו גם בזמנינו לתרגם הפרשה (תרגום אֻנְקֻלוֹס) וההפטרה (תרגום יונתן בן עוזיאל). וחלילה לבטל המנהג, כי הוא מיוסד על פי דעת הגאונים שהתַּרְגּוּם חובה מתקנת נביאים {לב}. בשבת וימים טובים, מתרגמים כל הפרשה וכל ההפטרה. (אך המפטיר אין מתרגמים{לג}). וכן בחול־המועד פסח, ובתשעה באב שחרית ומנחה. אך קריאת שני וחמישי ומנחת שבת אין מתרגמים, וכן בראשי חדשים, חול־המועד סוכות, חנוכה ופורים ותעניות{לד}: 

[י] לא ישען המתרגם על שום דבר, אלא יעמוד באימה וביראה{לה}. ומנהגינו שהוא עומד מימין הקורא{לו}, ועוטף ראשו בטלית{לז}. והקטנים הם המתרגמים, כפי סדר ישיבתם בבית־הכנסת, והוא משום חינוך{לח}. ואם טעה באופן שמשתנה העניין, מחזירים אותו{טל}. ואם לא נשתנה, גוערים בו{מ}. כעין קריאת ספר־תורה עצמה (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ט) {מא}. ואין הקורא בתורה רשאי לסייע ולתקן את התורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה{מב}. ומסתבר שהוא הדין החזן{מג}. הפרשה, אחד בלבד מתרגם. וההפטרה, רשאים לתרגם שְׁנַיִם כאחת{מד}: 

[יא] יש פסוקים שאין מתרגמים אותם בציבור{מה}, דהיינו שהמתרגם שותק, והעולה לתורה קורא הפסוקים זה אחר זה. ואלו הן. מעשה ראובן, דהיינו פסוק ויהי בשכון ישראל{מו}, ופסוק פחז כמים{מז}. ובמעשה העגל חמישה פסוקים, מן ויאמר משה אל אהרן, עד לשמצה בקמיהם{מח}. ועוד פסוק אחד אחרי כן, והוא ויגוף י"י את העם{מט}. וברכת כהנים שלושה פסוקים, מן יברכך וגו' עד וישם לך שלום{נ}. אבל שאר כל הפסוקים, מתרגמים אותם, ובכלל זה התוכֵחות שבפרשת בחוקותי ושבפרשת כי תבוא{נא}: 

[יב] לא יקרא אדם אחד עניין אחד בשני ספרי־תורה, משום פגמו של־ראשון, דהיינו שמא יאמרו למה חזר לקרות שוב, אלא מפני שנמצא פיסול בראשון. ולפיכך אם הם שני עניינים, מותר. וגם באותו עניין, אם הפסיק בנתיים אדם אחר בקריאה, מותר, והרי זה כקורא מחדש. אך קדיש שאומר המשלים, אינו נחשב הפסק, ולכן אסור המשלים לעלות לספר־תורה שני. וכן כשמוכרים הקריאה, יכול לעלות שוב, שהדמים מוכיחים. ר"ל שאם מפני שנמצא פיסול בראשון, בלא דמים היה לו לעלות {נב}. אבל באותו ספר־תורה, רשאי אדם אחד לקרות שתי פעמים או יותר, אפילו סמוך, כגון שלישי ורביעי וכו', גם אם אינו קונה הקריאה השנית בדמים. וכן הוא מנהגינו. וכמו־כן מנהגינו שרשאי לעלות שוב לקרות מפטיר באותו הספר ואפילו אם הוא עצמו קרא שביעי{נג}: 

[יג] אחרי שקראו כהן לוי וישראל כתקנת חז"ל (וכדלעיל סימן כ"ב סעיף ל"א), מותר שיעלו שוב כהנים, בהפסק ישראל בנתיים. ויכריז החזן קודם, אעפ"י שהוא כהן{נד} (ועיין עוד לקמן סעיף ט"ו). וכשמוכרים העליות, מנהגינו שגם כהנים יכולים לקנות ולקרות מרביעי ואילך, או מפטיר, ואז אין החזן מכריז אעפ"י שהוא כהן{נה}. אך הלויים, קוראים מרביעי ואילך אפילו כשאין מכירה, ובלא שיקדים החזן להכריז אעפ"י שהוא לוי, ורבים אינם מקפידים שיעלו אפילו כמה לויים בלא הפסק ישראל ביניהם{נו}. ויש נוהגים שיכול לעלות לוי אפילו שלישי כשהוא במכירה{נז}: 

[יד] בבתי כנסיות שנוהגים למכור עליית ראשון בשמחת תורה ובשבת בראשית, וכל המוסיף זוכה ועולה אפילו הוא ישראל או לוי, אעפ"י שיש שם כהנים, הוא מנהג וַתִּיקין שנעשה לכבוד התורה להראות חביבותה, ואין הכהנים יכולים למחות [וממילא נתפרדה החבילה כדין אין כהן בבית הכנסת, כדלעיל סימן כ"ב סעיף ל"א]  ואין צריך הכהן לצאת אז חוצה. ואף הנוהגים כן גם בפרשת נח, אין להזחיחם ממנהגם. אבל בשאר זמנים אין לעלות אז ישראל אפילו בחגים ובמועדים, כי אין טעם ההיתר משוֹם דמים מוכיחים כמו שסוברים, דזה לא מהני בנדון דידן, ורק משוֹם כבוד התורה הוא דשרי. ובתי כנסיות שלא נהגו כן, אינם רשאים לעשות זאת, אלא אם כן ימחלו הכהנים על כבודם, ואז יהיה דבר זה אצלם תקנה קבועה, ואפילו אם יתחרטו הכהנים אחר־כך. אבל שב ואל תעשה עדיף {נח}: 

[טו] כשיש שמחה בבית־הכנסת, כגון שבת חתונה שבתוך שבעת ימי המשתה, או הכנסת ספר־תורה חדש, המנהג בהרבה מקומות שמוסיפים לקרות בספר־תורה יותר משבעה גוברי לכבוד החתן והאורחים המרובים, ואין בזה משום ברכות שאינן צריכות. ומיהו ראוי שלא להרבות יותר מדאי, מפני טורח ציבור{נט}. וכשיש הרבה כהנים ולויים, המנהג שמעלים כהן לוי ישראל, כהן לוי ישראל וכו' עד תומם, ואחרי כן מעלים ישראלים זה אחר זה. ויש שאינם מדקדקים בזה, אלא אחרי כהן לוי וישראל הראשונים, מעלים אותם כפי המזדמן בסדר ישיבתם{ס} (ועיין עוד לעיל סעיף י"ג): 

[טז] כשסיים השביעי ברכה אחרונה, אומר קדיש{סא}, אך אחרי המפטיר אין קדיש. ומנהג הבלדי שגם כשמוציאים ספר שני, אינו אומר קדיש אחריו, מפני שהוא מפטיר. וכן כשמוציאים שלושה ספרים, אומר קדיש אחרי הראשון, מפני שקראו בו שבעה גוברי, וכן אומר קדיש אחרי השני, אבל אחרי השלישי שהוא מפטיר אינו אומר קדיש{סב}. ומנהג השאמי לומר קדיש אחרי כל ספר וספר, דהיינו כשמוציאים ב' ספרים אומרים שני קדישים, וכשמוציאים שלושה אומרים שלושה קדישים{סג}. ויש מהשאמי נוהגים שכשהם שלושה ספרים, קוראים בראשון רק ששה{סד}, לפיכך אינם אומרים קדיש אלא אחרי השני וכן אחרי השלישי{סה}: 

[יז] המפטיר קורא תחילה בתורה מסוף הפרשה ממה שקרא כבר השביעי, שלושה פסוקים{סו}. אלא אם כן נשאר ממקום ריוח הפרשה פסוק אחד או שניים, שאז צריך להתחיל מתחילת הפרשה (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ה). ויש מהבלדי נוהגים שגם באופן זה אינו קורא אלא שלושה פסוקים בלבד{סז}. ובסוף כל חוֹמֶשׁ, יש נוהגים שקורא המפטיר חמישה פסוקים {סח}, כנגד חמישה חומשי תורה{סט}: 

[יח] בין המפטיר לַהַפְטָרָה, יש נוהגים שהציבור אומרים מה רב טובך וגו' לך י"י הגדולה וגו'. ונראה לי שהוא המנהג הנכון, משום דקיימא לן{ע} שאין המפטיר רשאי להתחיל לברך על ההפטרה עד שיגמרו לגלול ספר־תורה, כדי שלא יהיו החזן והגולל טרודים מלשמוע הברכה וההפטרה. נמצא דבזמן שהציבור אומרים פסוקים הללו, יכולים הם להספיק אפילו לסגרו ולהעמידו על התיבה, ולכל הפחות לגללו ולכסותו במטפחותיו (וכשסיימו הציבור אמירתם, הוא מתחיל לברך, והחזן והגולל גם־כן מאזינים לברכה ואח"כ משלימים) ולא יצטרכו לעכב את הציבור בשתיקה{עא}. אמנם יש שאינם נוהגים לומר אז מה רב טובך וגו' רק אחרי ההפטרה, ומיד כשהמפטיר מסיים הברכה האחרונה על הספר מתחיל לברך על ההפטרה, והספר מכוסה אז במטפחותיו כמו בשאר ברכה אחרונה ובין גוברא לגוברא (כדלעיל סימן כ"ב סעיף ו'), וגם החזן והגולל מאזינים לברכות, וכשמתחיל ההפטרה הם גוללים ומעמידים אותו על התיבה. ואעפ"י שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום ראוי שלכל הפחות יעשו אז התחלת גלילה, ואחרי שיברך על ההפטרה ישלימו{עב}: 

[יט] הַהַפְטָרִיּוֹת, וכן פתיחתן וסיומן, המנהג בכל גלילות תימן כפי שסידרם רבינו הרמב"ם בסוף ספר אהבה{עג}. וכשהפרשיות מחוברות, מפטירים לעולם ההפטרה שֶׁלַּ־פָּרָשָׁה השנייה{עד}. והמנהג לקראם מתוך ספרי הפטריות מיוחדים {עה}: 

[כ] אסור לדבר אפילו בדברי־תורה, בשעת ההפטרה, כמו בקריאת ספר־תורה{עו} (כדלעיל סימן כ"ב סעיף י' וסעיף ט"ו). וחובה על כל אדם לשמעה מפי המפטיר{עז}. לפיכך כשיש שמחה, אין לזלף אז מי ורדים על הקהל (ועיין לקמן סימן ס"ט סעיף ט') או לחלק מיני־מתיקה, שלא יסיחו דעתם. וכל שכן כשצריכים לברך על המי־ורדים (עיין לעיל סימן מ"ד סעיף ג'). רק יזלפו ויחלקו אח"כ בזמן שאומר החזן מי שבירך {עח}. ומנהגינו להחזיר ולגעור בקורא שטעה בדקדוקי ההפטרה, כמו בקורא בספר־תורה, וכדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ט{עט}: 

[כא] בכל הפטרה, כשגומר המתרגם{פ} לתרגם את הפסוק האחרון, מסיים אח"כ על דא יתברך וישתבח וכו'{פא}. ובשאמי נוהגים שהקורא מוסיף תחילה, פסוק{פב} גואלינו י"י צבאות שמו וגו', והמתרגם מתרגמו, פרקנא וכו', ורק אח"כ אומר על דא יתברך וכו'. ובבלדי לא נהגו כן{פג}: 

[כב] ראש־חודש שחל להיות בשבת, מפטירין השמים כסאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת־השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האחרונות, יאמר גם השמים כסאי, ויברך אחר־כך. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר השמים כסאי בלא ברכות. ואם חל ראש־חודש ביום ראשון, מפטירין מחר חודש. ואם טעה, דינו כמו בשבת וראש־חודש. חל ראש־חודש בשבת וביום ראשון, המנהג שאין מפטירין אלא השמים כסאי{פד}. ובקצת מקומות מהשאמי נוהגים להוסיף אחריה פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש (בלא תרגום), ואין למַחות בידם. אבל מקום שאינם נוהגים זאת, אין להם לנהוג כך מחדש{פה}. ומנהג הבלדי להזכיר ראש־חודש באמצע הברכה, אבל לא בחתימה, וכן בחול־המועד דפסח וסוכות{פו}. ובשאמי אין מזכירים ר"ח וחוהמ"ע אפילו באמצע הברכה{פז}: 

[כג] אדם אחד צריך לקרות כל ההפטרה מתחילתה ועד סופה. אמנם בקצת מקומות נוהגים כשרוצה האב שבנו הקטן (או קטן אחר) יקרא ההפטרה, עולה האב לקרות המפטיר בספר־תורה ומברך גם־כן על ההפטרה ומתחיל לקרות ממנה שניים שלושה פסוקים, וחוזר למקומו ונותן לבנו להשלים יתר הפסוקים עד סופה חוץ משניים שלושה פסוקים האחרונים שהאב עולה לקרותם ומברך האב ברכות האחרונות. ויש שנוהגים שאפילו אינו חוזר לקרות הפסוקים האחרונים רק הקטן משלים עד סופה ממש, והאב אומר רק הברכות האחרונות. ואין להזחיחם, כי יש להם על מה שיסמוכו{חפ}: 

[כד] המנהג להעלות חתן להפטיר, בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה. ומזמינים אותו על־ידי אמירת פיוט חתן נעים וכו' ישמח חתני וכו', קום חתן לקרוא בתורה וכו'{פט}. וכשמסיים ההפטרה קודם שיברך, יש מקומות נוהגים שהוא מוסיף שבעה פסוקים (מהפטרת נצבים) תחילתם שוש אשיש וגו' כחתן יכהן פאר וככלה וגו', עד ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך {צ}. ואין התורגמן מתרגם פסוקים אלו, רק החתן קוראם פסוק אחר פסוק. וכשמסיים, אומר התורגמן על דא יתברך וכו'{צא}. ויש מקומות שלא נהגו להוסיף כלל, ואל ישנו ממנהגם{צב}: 

[כה] בימים שמוציאים שני ספרי־תורה, מנהגינו שאין מוציאים אותם יחד. אלא אחרי שגמרו הקריאה בראשון, הגולל והחזן (עיין לעיל סימן כ"ב סעיף ל"ה) גוללים ומעמידים אותו על התיבה בצד ימין, ואדם אחר מוציא ספר־תורה שני ומניח אותו על התיבה לשמאל ספר־תורה הראשון, ואח"כ מחזיר את הראשון למקומו. וכן בימים שמוציאים שלושה ספרי־תורה. ומנהגינו שאומרים אז כל הקהל יחד את המזמור{צג} למנצח השמים מספרים וגו' שהוא מדבר בשבח התורה. (ונראה שהנהיגו חכמי תימן כן, כדי שלא יהיו הציבור שוהים ומצפים בשתיקה עד שיפתחו הספר השני, ויש בזה משום כבוד הציבור). ומדקדק להוציא את הספר כשאומרים והוא כחתן "יוצא" מחופתו{צד}. ויש מדקדקים להשאירו מונח בתיבה לצד הספר הראשון, עד שאומרים משפטי י"י אמת צדקו "יחדיו", ורק אח"כ מחזירו {צה}. ובשבת חנוכה, וכן בראש־חודש שבחנוכה, נוהגים לומר אז, מזמור שיר חנוכת הבית וגו'{צו}. ובראש־חודש שחל בשבת, יש מהבלדי שנוהגים לומר אז{צז}, מזמור שירו לי"י שיר חדש וגו', י"י מלך ירגזו עמים וגו', במקום מזמור השמים מספרים{צח}. ואין החזן מראה בהם פני הכתיבה לעם, זולת בספר הראשון{צט}. ואינו אומר קודם ספר שני ושלישי פסוקים הנהוגים, זולת הכל תנו עוז וגו' י"י עוז לעמו יתן וגו'{ק}: 

[כו] בית־הכנסת שאין בה רק שני ספרי־תורה, והוא יום שצריכים להוציא שלושה ספרי־תורה, חוזרים לקרות (מה שהיו צריכים לקרות בשלישי) בס"ת הראשון, ואפילו אם לא גללוהו בנתיים למקום הקריאה. אמנם כדי שלא להטריח הציבור, טוב שיגללוהו בִּנְתַּיִים{קא}: