-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מצות מסורת
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
448 אורחים

סימן קל"ז - הִלְכּוֹת מאכלי גויים, פִּתָּם, בישוליהם וחלָבם

מספר צפיות: 3447

[א] חכמינו ז"ל אסרו לאכול פת של־גויים ובישוליהם, ושלא לשתות עמהם וכו', גם כשאין שום חשש על כשרותם או הבלוע בדפני־כליהם{א}. וגזרו זאת כדי להתרחק מהם שלא להתערב עמהם, שמא יבואו על־ידי זה חלילה לידי חַתְנוּת{ב}. ודין פִּתָּם, יתבאר בס"ד לקמן עד סעיף ו'. ודין בישוליהם, מסעיף ז' עד סעיף ט"ו. ודין שתייה עמהם, בסעיף ט"ז. ומלבדם אסרו אף חָלָב וגְבִנָּה שלהם, אבל זה אינו מטעם הנזכר לעיל{ג}, אלא מחשש שמעורב בהם דבר טמא, וכמו שיתבאר בס"ד מסעיף י"ז ואילך: 

[ב] איסורים אלו הם גם בגויים שאינם עובדי עבודה זרה, כגון הישמעאלים. וכן כותים (דהיינו שומרונים) וקַרָאִים ודומיהם{ד}. ואף כשאין להם בנים ובנות וכדומה, שלא חילקו חכמים בגזירתם{ה}. ואיסור הפת, דוקא כשעשו גוי או גויה את האפייה עצמה. אבל אם הם רק לשו את העיסה וַעֲרָכוה, והישראל אֲפָאָהּ כמות שהיא, מותרת{ו}: 

[ג] דוקא פת של־חמשת מיני דגן{ז}, אסורה, מפני שהיא דבר חשוב המביא לידי קירוב־דעת. אבל פת של־מיני קָטנָיות או של־אורז ודוחן, אינה בכלל פת. [וגם אינה אסורה מִשּׁוֹם בישולי גויים, מפני שאינה עולה על שלחן מלכים, עיין לקמן סעיף י']{ח}. וכן יש להחמיר כדין פת, במיני מזונות הנקראים פת הבאה בכסנין, כגון עוגות ועוגיות ובסקויטים, שברכתן המוציא לחם בקביעות סעודה{ט} (כמו שנתבארו פרטיהם בס"ד לעיל בחלק אורח־חיים סימן ל"ד): 

[ד] יכולים להכשיר אפיית גוי, על־ידי שישתתף ישראל עמו במלאכה, כגון שידליק את האש, או ישליך אפילו רק קֵיסָם אחד (דהיינו חתיכת־עץ) לתוך התנור בהיסקו (ודוקא כשההשלכה נעשית מתוך כוונה להכשיר, ולא בסתם), ואז מותרת אפילו לכתחילה כל הפת. ודַי בכך, כיון שהמגמה רק להיות היכר שהפת שלהם אסורה. וקל וחומר אם ניער הישראל את הגחלים, או נפח באש. ובתנורי־אפייה חשמליים וכדומה, יגביר מעט את החום באמצעות הכפתור, ועיין עוד לקמן סעיף ה'. ודברים אלו מועילים אפילו כשהפת כבר נאפתה, כל זמן שתוספת האפייה עדיין משביחה אותה{י}: 

[ה] אם נותר התנור חם מאפייה קודמת שהוכשרה על־ידי השתתפות הישראל כדלעיל בסעיף ד', אין הדבר מועיל לאפייה נוספת, אלא צריך להכשירו שנית. אבל אם נותרו מקצת גחלים בוערות מההיסק הראשון, די בכך גם לאפייה שנייה{יא}. לפי־כך בתנורים המצויים על הרוב בזמנינו, שהם פועלים בכח חשמל או "גאז" וכיוצא בהם, ולא נותר בהם דבר מן ההיסק הקודם, צריך הישראל להדליק (או להגביר מעט את החום באמצעות הכפתור) מחדש בכל אפייה נוספת{יב}: 

[ו] הגזירה על פת של־גויים, לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה, מפני שהיא חיי נפש, כי על הלחם יחיה האדם. לפי־כך חזרו החכמים בהרבה מקומות לצמצם את האיסור. אלא שיש בזה חילוקי דעות, ונקבעו בזה כמה מנהגים וכדלקמן. יש מתירים במקום שאין שם נַחְתּוֹם ישראל, לקנות פת מנחתום גוי, דהיינו האופה למכור לציבור, והיא הנקראת "פת שלַ־פַּלְטַר"{יג}. [ויש מקילים בזה אפילו כשאפשר לקנות מנחתום ישראל]. אבל פת של־בעלי־בתים גויים, דהיינו פת שלא נאפית למכירה, אלא לצורך אכילת בני־הבית, באיסורה עומדת, כי עיקר הגזירה משוֹם חַתְנות. שאם יהא מותר לאכול פת של־בעלי־בתים, יבוא לסעוד אצלם. מה שאין כן כשקונה מן הנחתום שכוונתו לממון, ואין כאן קירוב־דעת. וכך פסקו רבינו הרמב"ם{יד} ומרן השלחן ערוך{טו}. אך יש מקילים גם בפת של־בעלי־בתים, במקום שאין מצויה כלל פת של־נחתום{טז}. ולדעתם אפילו כשהולך בדרך ממקום למקום ורוצה לאכול, אינו צריך להמתין כלל לפת כשרה שיוכל להשׂיג בהמשך דרכו. וכתב הרמ"א{יז} שנוהגים כדעה זו. וגם בקהילותינו נהגו כך ההמוניים מתוך גודל הדוחק [בהיותם בתימן, ולכן בזמנינו כאן אין היתר זה{יח}], אבל המדקדקים החמירו על עצמם שלא לאכול פת של־בעלי־בתים{יט}. וכל זה דוקא כשהפת עצמה של־גויים. אבל פת של־ישראל שאפאה גוי, לא נהגו בשום מקום להתיר (אלא אם כן השליך ישראל קיסם לתוך התנור וכיוצא בזה, כנזכר לעיל סעיף ד'){כ}: 

[ז] במה דברים אמורים, בפת. אבל בגזירה על בישולי גויים, לא נהגו היתר בשום מקום, כי אין בזה הטעם של־חיי נפש כמו הפת. ולפי־כך אפילו כשגויים מבשלים לצורך מכירה לציבור וכדומה{כא}, אסור לאכול מהם{כב}: 

[ח] כמו־כן מטעם האמור, אין מועיל בבישולי גויים שהישראל ידליק את האש או ישליך קֵיסָם וכיוצא בזה כמו שמועיל בפת וכדלעיל סעיף ד', אלא צריך דוקא שהישראל יניח את המאכל או את הכלי (קדירה או מחבת וכדומה) על האש או בתוך התנור, במקום הראוי להתבשל שם. וצריך גם־כן שישאר מונח שם לכל־הפחות עד שיתבשל כמאכל בן דְּרוּסַאי דהיינו שליש בישולו, ואחרי שיעור זה אין קפידא אם יסירנו ויחזירנו הגוי{כג}: 

[ט] ואם גוי הניח את הכלי אבל הישראל עשה מעט מִצָּרְכֵּי הבישול כגון שהֵגיס את הקדירה, באופן שבלעדיו לא היה מתבשל, או הפך את הבשר על־גבי האש כדי שיצלה, מותר. וכן אין קפידא אם הניח הגוי כשעדיין לא הודלקה האש, כי אז כשידליק הישראל, נחשב בישול של־ישראל ממש{כד}: 

[י] לא בכל הדברים יש איסור בישולי גויים, אלא דוקא בשני תנאים. האחד, שהם דברים שאינם נאכלים כמו שהם חָיִים. והשני שהם גם־כן עולים על שלחן מלכים ושרים, ללפת בהם את הפת (ויש מחמירים גם אם הוא עולה על שלחנם רק לקינוח בסוף הסעודה{כה}) שנתבשלו או נצלו או ניטגנו על־ידי גוי או גויה, כגון בשר או דגים תפוחי־אדמה ואורז{כו} וכיוצא בהם. אפילו עשו זאת בכלי כשר של־ישראל ובבית ישראל, ואפילו שהם משרתים שם בקביעות{כו*}. אבל דברים הנאכלים כמו שהם חיים, כגון יין או דבש או חָלָב וגְבִנָּה, גזר וצנון וכיוצא בהם, או שהם דברים בלתי חשובים ולכן אינם עולים על שלחן מלכים ושרים, אין בהם משוֹם בישולי גויים{כז}. ועניינים אלו משתנים בין המקומות והזמנים, שיש דברים הנאכלים חיים במקומות אלו ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים, כאן עולים על שלחן מלכים וכאן אינם עולים, וכל אחד הולך לפי ארצו וזמנו{כח}: 

[יא] מיני קָטנָיות וזרעונים כגון פּוֹלִים אפונים וחומוס, שֶׁקָּלָה אותם גוי (אבל לא כשבישלם) וכן חטים קלויות וכדומה, אינם נאסרים משוֹם בישולי גויים, כיון שאינם עולים על שולחן מלכים שיזמין אדם את חבירו ללפת בהם את הפת (ואף לא לקנח סעודתו בהם){כט}. והוא הדין לגרעיני חמניות ודלעת אגוזי־אדמה ופיסתוק וכיוצא בהם{ל}: 

[יב] ביצה אף־על־פי שראויה לגָמְעָהּ חיה, מכל מקום אם בישלה גוי אסורה, כיון שזו אינה אלא אכילה על־ידי הַדֹּחַק. וכן כל כיוצא בזה{לא}: 

[יג] אם הגוי לא נתכוון לבשל, כגון שהבעיר אש בשדה כדי לנקותה מן החציר, ועל ידי זה נצלו החגבים שהיו שם, הרי אלו מותרים באכילה, אפילו במקום שהחגבים עולים על שלחן מלכים{לב}, ואין דרכם להיאכל חיים{לג}: 

[יד] מאכל שנתבשל על־ידי ישראל אלא שנצטנן ואינו ראוי לאכילה כך, או שהוקפא אחרי בישולו, ובא גוי וחיממו, אין בזה איסור משוֹם בישולי גויים{לד}: 

[טו] קפה ("קהוה") אין בו משוֹם בישולי גויים לדעת הרבה פוסקים, שהוא בטל לגבי המים (ולכן ברכתו שהכל ולא בורא פרי העץ{לה}). ועוד שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת. וכן הוא מנהג העולם. והוא הדין ל"תה" ו"קקאו" וכדומה{לו}: 

[טז] מלבד פת של־גויים ובישוליהם, גזרו חז"ל גם־כן שלא לשתות במסיבה של־גויים אף מה שאין בו חשש יֵין־נסך וּסְתָם יֵינָם (עיין לקמן סימן קמ"ז), או ששותה מבקבוק של־עצמו, ואפילו יֵין־תפוחים וכדומה או מים שׂרופים ("עֲרַק"), אלא אם כן רוב המסובים הם יהודים. וכן גזרו שלא לשתות שֵׁכָר ("בירה") של־גויים, הנעשה מתמרים או תאנים או שעורים או תבואה או דבש וכיוצא בהם, במקום מכירתם כגון בחָנוּת או אפילו בפתח החנות. אבל מותר ללקחם לביתו או למקום אחר ולשתותם שם. וכן בדרך עֲרַאי ואקראי, מותר לשתותם ואפילו בבית גוי{לז}: 

[יז] חָלָב שחֲלָבוֹ גוי ואין ישראל רואהו, אסור, שֶׁמֶּא עֵירַב בו חלב מבהמה טמאה ואינו ניכר במראהו, ואין בַּטָּהור ששים לבטל את הטמא. ואפילו לעשות ממנו גְּבִנָּה או חמאה, שעל־ידי זה נפרד הטמא מן הטהור, כי חֲלֵב־בהמה טמאה איננו עומד, מכל מקום נשאר האיסור. וטוב שיהא הישראל שם כבר בתחילת החליבה, אף־על־פי שאין בעדרו של־גוי בהמה טמאה, כדי לראות שהכלי נקי מכל דבר טמא. ואף ישראל קטן או קטנה בני תשע שנים, או אפילו מגיל שש כל שהם חריפים ומבינים אם הגוי מערב חלב טמא, די בהם להשגיח על החליבה{לח}: 

[יח] אם בָּעיר וסביבותיה אין מצוי חלב טמא כלל, דעת הרבה פוסקים שמותר לקחת חלב מן הגוי אף־על־פי שלא ראה ישראל את החליבה, מפני שאין החשש הנזכר לעיל בסעיף הקודם. (וכן הוא מנהגינו{טל}). והמחמיר לחוש לפוסקים הסוברים שחז"ל עשו בזה סייג ותקנה, ושאין לפרוץ גדר אף כשאין שייך הטעם, תבוא עליו ברכה. והוא הדין ל"מחלבות" הגדולות שבזמנינו, בארצות שחוק הממשלה אוסר שלא לערב זולתי חֲלֵב־פרות ומענישים את העובר, וכן לגבי "אַבְקַת־חלב" של־גויים{מ}: 

[יט] גְּבִנָּה של־גויים אסורה, אף־על־פי שֶׁחֲלֵב־בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן, מפני שהם מעמידים אותה בעור קיבת שחיטתם שהיא נבילה. ולכן גזרו חז"ל שאפילו העמידוה בעשבים או בשֶׁרֶף־פירות וכדומה, אסור לאכלה{מא}. וכן הוא מנהגינו{מב}. אבל אם הישראל רואה עשיית הגבינה, מותרת{מג}. ולדעת מהרי"ץ{מד} זה אפילו כשלא ראה ישראל את החליבה: 

[כ] חמאה של־גויים, לא גזרו עליה חז"ל (מפני שאין בה החשש שיש בגבינה כנזכר לעיל סעיף י"ט) ומותרת אף־על־פי שלא ראה ישראל את עשייתה, ואף לא ראה את החליבה. וכן הוא מנהגינו, וגם מנהג הרבה מנפוצות ישראל. ומכל מקום יש מן הגאונים שאסרו אותה מפני צחצוחי־החלב שנותרים בה, והרי בכל חלב שלהם יש תערובת של־חֲלֵב־בהמה טמאה (כדלעיל סעיף י"ז). והכריע מָרַן בשלחן ערוך שבמקום שנוהגים בה היתר, אין למַחוֹת בהם. ובמקום שאין מנהג ידוע, יכולים לבשלה עד שיֵלכו ממנה צחצוחי החלב, ואז היא מותרת ע"כ. וכתב רבינו הרמב"ם שאם בישל גוי את החמאה, היא אסורה. וטעמו מפני שהוא סובר שֶׁסְּתָם כלי־גויים הם בני יומם, דהיינו שחוששים שבישלו בהם דבר־איסור בתוך עשרים וארבע שעות, ואם־כן מה שבָּלוּע בדָפני הכלי נותן בחמאה טעם לִשְׁבָח. אבל מנהג העולם בקהילותינו בתימן להקל אפילו באופן זה זולתי מקצת פְּרושים, מפני שחֲיותם היתה תלויה בזה ואי־אפשר להם בחמאה של־יהודים מפני העוני, כי רק יהודי אחד מאלף היה יכול לגדל פרה באיבוסו, ולכן סמכו בזה על רוב הפוסקים החולקים וסוברים שסתם כלי־גויים בחזקת שאינם בני יומם, ואם־כן הם נותנים בחמאה טעם לפגם ומותרת{מה}. הלכך בזמנינו כאן אין שייך היתר זה{מו}: 

[כא] דברים שיש בהם משום בישולי גויים, לא רק התבשיל אסור, אלא אף הקדירה נאסרה לבשל בה, וצריכה הכשר. וכן הדין בחלב שלהם וגבינתם, אבל לא בחמאתם. ובדִיעֲבד שבישלו, צריך לשאול הוראת חכם{מז}. וגוי שבישל בשבת עבור חולה{מח}, התבשיל אסור במוצאי שבת אפילו לחולה אם אפשר בתבשיל אחר. והכלים יש מתירים אחרי מעת לעת, דהיינו שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות ללא בישול, שאז מה שבדפנותיהם אינו נותן טעם לשבח אלא לפגם{מט}: 

[כב] כל מה שהוזכר לעיל בסימן זה להתיר דברים מסויימים בפִתָּם ובישוליהם של־גויים, וכן שֵׁכָר וחָלָב שלהם, גבינתם וחמאתם, היינו דוקא כשאין חששות נוספים, אבל לא כשיש חשש שמערבים בהם דברים אחרים אסורים{נ}. וכל־שכן בזמנינו שמרכיבים את המאכלים מחמרים רבים ושונים. ולכן אסור לקחתם הם וזולתם לא רק מגויים אלא אפילו מיהודים, ואפילו אם הם מוחזקים בכשרות, אלא אם־כן יש עליהם פיקוח חמור מרבנים נאמנים וכו', כמו שביארנו בס"ד לעיל בהלכות טריפות סימן קכ"ו סעיף ו':

הדפסשלח לחבר

עוד ב'יורה דעה - איסור והיתר'

     
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. לעמוד הבא

 

 

  

 

 


 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מנויים לחיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארז יחיאל
מצות טעמו וראו
ת"ת עטרת חיים
מועדי השם
טריתא
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מיני תבלין וקליות
שר שלום קשת
פעולת צדיק

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד