-
פורים
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!


 

 

 

 

 

 

 

  דרשת "המעמד הגדול" - חול המועד סוכות ה'תש"פ , יבנה ת"ו  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

טריתא
אור ההלכה
מצות מסורת
מצות טעמו וראו
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
379 אורחים

מנהגים בענייני פורים המובאים בעץ חיים למהרי"ץ, מדוע יש רבים שלא נוהגים כמותם?

    
מספר צפיות: 6896

מנהגים בענייני פורים המובאים בעץ חיים למהרי"ץ, מדוע יש רבים שלא נוהגים כמותם? מיהו מהרי"ץ, גדלותו, בקיאותו ועמקותו, ומעמיד מנהגי אבותינו? באיזה מקום לא משנים מנהג בעקבות דברי מהרי"ץ, ובאיזה מקום מקבלים מנהג מהרי"ץ אפילו שאינו קדמון? לא להיות כחמור נושא ספרים, יסוד ולקח מדברי הרמב"ן בהקדמת ספר המצות. מי ראוי ויכול לשנות או לבטל או להנהיג מנהג אחר מהמקובל?

 

מתוך "שערי יצחק" טבת – אדר ה'תש"ע – השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק משפטים ה'תש"ע

 

נתחיל את השיעור בנושא כללי, שרבים שואלים ודורשים עליו, שנראה לרבים עמום, או תמוה ולא מובן.

כידוע, מהרי"ץ נחשב גאון רבני תימן ותפארתם. מצד שני, יש כאלה שואלים, למה יש דברים מסוימים שאנחנו עושים לא כפי דעת מהרי"ץ? בפרט בזמן האחרון אני שומע הרבה פעמים את השאלה, הזאת. הרי אנחנו קוראים הכל על פי חלק הדקדוק, והרבה שואלים שלפי שיטת מהרי"ץ צריך להיות, שכשיש שתי שוואים בסוף מלה, השני צריך להיות שוא נע.

בפרט שמהרי"ץ כותב את זה במפורש במגילת רות. הוא לא כתב את זה בתורה, אלא במגילת רות על הפסוק 'וטבלת פיתך בחומץ", שהשוא שבתי"ו נע. הרי הכלל תמיד, שכשיש שני שוואים, השני הוא נח. זה כלל מוסכם לפי כל הדעות, אין חולק בזה. אבל יש מחלוקת בין המדקדקים, אם הכלל הזה הוא גם כששני השוואים בסוף תיבה. יש כאלה שאומרים, בסוף תיבה גם נחשב שוא נע, ודינה כמו כל שני שוואים נחים שהשני נע. בין באמצע תיבה ובין בסוף תיבה. ויש כאלה שאומרים, שאם זה בסוף תיבה, אז המלה צריכה להיות נפרדת, ואם תעשה את השוא השני נע, הרי שאתה מחבר את סוף המלה למלה הבאה. דהיינו, וטבל ת-פיתך.

בפרט המבוכה גדלה, מאז שנדפס תורה קדומה. היפ"ה הדגיש את זה על כל צעד ושעל. כל מקום כזה הוא פירט בפירוש את הדבר, שלדעת מהרי"ץ כך צריך להיות. ואנשים מתעוררים כל פעם ושואלים מה ההבדל? זכורני שבמבוא שבמהדורא החדשה הוא הרחיב בזה. דהיינו, מילים כמו ויבך עליו, יש הערה שלפי שיטת מהרי"ץ צריך לקרוא ויב כ-עליו, הכא"ף שבשווא נע. ויש ת-מן היין, כך צריך לקרוא לפי שיטת מהרי"ץ, התי"ו בשווא נע. מישהוא כאן שמע פעם אדם שקורא כך? אני אומר דוגמאות שמצויות בקריאה, דבר ההוה בכל יום, ולא שמענו מעולם מישהוא שקרא ככה. אפילו הרב שמעון צאלח זצ"ל, שהוא דור שישי למהרי"ץ, והנהיג את ביהכ"נ שלו לפי מהרי"ץ, אמר אנחנו לא קוראים ככה. אפילו שמהרי"ץ אומר כך, לא שמענו. מה שכן, אחד- שנים, כן שמעתי. ממש בודדים, שכן קראו ככה. אבל רובם ככולם, גם הצאצאים שלו, לא קראו ככה. (הרב פונה אל הצבור) תמצאו את זה בתורה קדומה ותביאו אלי. זה חשוב.

 

אמרתי זאת רק כדוגמא, מפני שהיא חוזרת כל פעם. אבל זה לא רק בנושאים האלה דוקא, זה גם בנושאים נוספים של מנהגים מצויים. לדוגמא בעז"ה פורים לפנינו, יש כמה וכמה דברים שהרבה נוהגים באופן אחר ממה שכתב מהרי"ץ. וצריכים באמת להבין, ממה נפשך, מהרי"ץ הוא הרב שלנו או לא הרב שלנו, מה פתאום יש דברים שאנחנו עושים לא כמוהו.

נלך לפי סדר מהרי"ץ בפורים, ונדבר על כמה מנהגים שהוא כתב עליהם.

הזכירו את הדוגמא של הדלקת נרות ביום פורים. אבל פה מהרי"ץ לא כותב שזה מטעם מנהג, הוא אומר שזה היה מנהג הראשונים, משמע שזה התבטל בזמנו. הוא אומר כך, ומטעם זה היה נוהג מורי זקני, להדליק נרות שעוה בעת הסעודה בשחרית. אף דשרגא בטיהרא לא מהני, היה עושה מסך בחלונות כדי שיאירו הנרות. והיה זכרונו לברכה מטי בה משם מנהג הראשונים ז"ל. מביא בשם זקנו מהר"ץ בעל פרי צדיק, שכך הוא היה נוהג, ושכך היה מנהג הראשונים. משמע שהמנהג הזה לא היה נפוץ אצל הצבור, אבל הוא העיד שכך היה מנהג הראשונים בעבר. אגב, אנחנו גם הנהגנו כך בבית שלנו. אעפ"י שאבותינו ואבות אבותינו וכל סביבותינו לא נהגו זאת. וכמה אנשים יש להם טענות עלי, אומרים לי, למה אתה כותב בשלחן ערוך המקוצר לשים נרות בפורים, הרי לא נהגו. אמרתי להם, לא באתי לספר לכם סיפורים מה נהגתם ומה לא נהגתם, אני כותב מה צריך לנהוג. נכון, גם אנחנו לא נהגנו. אבל לא כתבתי בלשון נוהגים להדליק נרות, כתוב שטוב וראוי להדליק נרות, אף אחד לא יחלוק שזה דבר טוב וראוי. מישהוא אומר לא להדליק נרות? זה משל וגוגמא למנהג שאפילו שהוא לא מקובל, זה דוקא נראה לנו מן הראוי והטוב ככה לנהוג.

הכלל הוא, כל מנהג שיש לו חשיבות, גם אם זה לא נהוג אבל אדם רוצה להחמיר על עצמו ולעשות בתורת הידור, וזה לא פוגע באף אחד ולא יוצר מחלוקת, אלא עושה בתוך משפחתו וכדומה, זה דבר טוב. דרך אגב, אפילו אבא מארי זצ"ל, כשעשיתי את זה בבית, הוא מאד שמח. אפילו שאמר, אנחנו לא היינו נוהגים, אבל זה דבר טוב, דבר יפה. הוא היה מרוצה מזה.

יש ענין להדליק נרות שעוה דוקא. אפילו לא נרות שמן זית. נרות שעוה כי זה צורה של ו'. גם במגילה זה צורה של ו'. על פי הסוד, יש ענין לעשות דוקא את הצורה הזאת. יש בזה ענין עמוק ונסתר.

גם מבחינת כבוד הסעודה ראוי להדליק, כמו שבברית מילה מדליקים נרות, או בשביל כבוד חתן שמים נרות, לא בשביל שצריך אור, מדליקים גם כשלא צריכים לאורו, כי הנרות מוסיפים כבוד.

 

אם נרצה לחלק, יש דברים ביהדות תימן שהם מנהגים מקובלים מדורי דורות. ויש דברים של חומרות והידורים, שמי שרוצה עושה, ומי שלא רוצה לא עושה. אבל אי אפשר להגיד שזה דבר לא טוב.

למשל, מהרי"ץ כותב באשמנו בגדנו שבוידוי, להכות על הלב. אני לא מכיר אף אחד שנהג את זה בעבר, אבל מהרי"ץ אומר להכות על הלב. יש לזה מקור במדרש משלי, האר"י אומר לעשות את זה, והרבה אחרונים אומרים לעשות את זה. אז אם יבוא מישהו ויאמר, אבא שלי לא נהג, סבא שלי לא נהג, זו לא שאלה, נכון שלא חייבים ואין הלכה כזאת, אבל אי אפשר להגיד שזה לא דבר טוב. אדרבה, שהלב יתעורר.

הנה מצאו פה בתורה קדומה, זה נמצא בכללי הקריאה במקרא, במהדורא שעם פירוש רש"י. היפ"ה כותב כך, כבר כתבתי בחיבורי לעומת המחברת דף כ"ב סק"ב, דשיטת מהרי"ץ היא שכל תיבה שבאה בטעם מוליך, ובאו בסופה שני שואים רצופים, אזי הראשון הוא נח ומתחבר עם התיבה שאחריה, שכן כתב על פסוק 'וטבלת פתך' בזה"ל 'הפ"א דגש ושוא שבתי"ו דוטבלת פתך נע, כאילו קורא וטבל-תפתך וכו''. וזו גם דעת ר"י חיוג בספרו 'אותיות הנח' והרד"ק במכלול שער השוא, ומהר"ח קרח בהערותיו, ומהר"י בדיחי בשו"ת חן טוב. וזה מקרוב ראיתי עוד למהרי"ץ בחה"ד מהדו"ק כתב יד קדשו על פסוק אמרת לה', שכתב בזה"ל 'אמרת לה' הקריאה המקובלת בידינו שהשוא שבתי"ו מתנועע, כאילו אתה אומר 'אמר-תלידוד', כי לעולם כשיש שני שואין השני נע, וכן כתבו הרבה מהמדקדקים. ודכוותה 'ויב-כעליו' והדומים לה, יש פה קצת מבוכה, הרי לנו עדות מפורשת ממהרי"ץ ע"ה המעיד שזו הקריאה המקובלת במסורת, ושכן דעת הרבה מהמדקדקים. ושמעתי שמרי חיים צאלח ז"ל ממתפללי בית-צאלח בצנעא שהיה מלמד דרדקי שם והעמיד תלמידים הרבה, היה מלמד את תלמידיו להניע השוא כדעת מהרי"ץ. כן הוא היחיד, גם אני שמעתי, אבל עוד שמעתי שאפי' התלמידים שלו לא אומרים כמו שהוא לימד. התבטלו בעשרות אלפים. אמנם, פה קצת הלשון לא נוח, יש מבני תימן שנהגו להניח שני השואים, וכן דעת חלק מהמדקדקים. להגיד שיש מבני תימן שנהגו כך זה קצת לא מובן. זה לא יש מבני תימן, כל בני תימן נוהגים כך. 99% זה לא יש, אלא כמעט כולם. אבל את דעת רבינו מהרי"ץ ועדותו הבאתי, ונהרא נהרא ופשטיה. כך הוא מסיים.

א"כ צריכים באמת להבין, הרי אנחנו קוראים הכל לפי חלק הדקדוק, אפילו המזבח מלרע, ניחוח וכו', אבל זה במסורת, כי הרבה דברים גם בלי חלק הדקדוק ככה קראנו. אבל את זה מעולם לא שמענו.

 

אנחנו מתקרבים לקראת פורים, נעבור אולי לעניינים של פורים כדי שנבין יותר.

תראו האמת שזה נושא ארוך. זה נושא שמקיף לא רק את חלק הדקדוק, או עץ חיים, או המנהגים של התפילות, זה בעצם נושא שנוגע לכל התורה כולה. כי יש לנו הוראות ממהרי"ץ כמעט בכל ארבעה חלקי השו"ע. אפשר לתת דוגמאות מהכל. אני לא חושב שנצליח להקיף את הכל במסגרת הזאת. חשבתי אולי אגיד פה ושם כמה נקודות. אם תרצו גם אתם, אם יש דברים שהחסרתי, אשמח לשמוע, כדי שהדברים יצאו ברורים ולא נשאר במבוכה. בעז"ה שיהיה לנו קו ברור בנושא הזה, בצורה חתוכה. כיון שאנחנו תלמידים של מהרי"ץ, תלמידים  ותלמידי תלמידיו, ויש כאלה שלא מבינים, או שתלך הכל כמו מהרי"ץ או שלא. לא מבינים מאיפה להתחיל.

ניקח דוגמא, משהו בענין פורים. כתב בעץ חיים קס"ד ע"א, ונהגו לומר ארבעה פסוקים של גאולה. תחילה אומרם ש"צ ממגילה כשירה שבידו ואח"כ כופלין אותם הצבור אחריו בקול רם. והם, איש יהודי היה וכו', שזהו תחלת הנס וכו'. ופסוק ליהודים היתה אורה וכו'. והג' פסוק ויתלו את המן וכו'. ופסוק רביעי, כי מרדכי היהודי משנה וכו', וכן כתבו המפרשים שצריך לכפלו וכו'. והוא כותב, ולא זכרו פסוק ומרדכי יצא כלל.

יש פה שני דברים. דבר ראשון, הפסוק ומרדכי יצא, מהרי"ץ אומר שלא מזכירים אותו. שיבלי הלקט וספר תניא שהוא בעצם לקוח משיבלי הלקט. כמדומני ברוב בתי הכנסת מקובל לומר גם פסוק ומרדכי יצא ביחד. אני מדבר גם על בלדי לא רק על שאמי. ואני לא מדבר על כאלה שנוהגים להוסיף עוד פסוקים אחרים. לא יודע אם שמעתם, יש בתי כנסת שנוהגים להוסיף עוד פסוקים שאומרים הצבור ביחד, למשל הפסוק כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול, לפני עשרת בני המן, ככה יש לש"צ זמן לנשום ויש לו מנוחה בנתיים, אבל עיקר הטעם מפני שזה שבח של מרדכי. יש עוד מנהגים, אצל ספרדים יש עוד פסוקים אחרים, כי אם החרש תחרישי ועוד. אני לא מדבר עליהם. מהרי"ץ אומר, ומרדכי יצא לא זכרו. זה הבדל אחד.

הבדל שני, מהרי"ץ אומר, תחילה אומרם ש"צ ואח"כ כופלין אותם הקהל. דהיינו, ש"צ מתחיל איש יהודי ואח"כ הקהל. כולם פה נוהגים כך? מי מתחיל ראשון? פה אומרים הש"צ, ואתם אומרים שהציבור מתחיל קודם. טוב, לא נעשה פה בחירות ונקבע מה הרוב ומה המיעוט, אבל יש ככה ויש ככה. מה הרוב ומה המיעוט אינני בטוח, אבל כמדומני שרובם מתחילים לא כמהרי"ץ.

עוד דבר. מהרי"ץ כותב, בברכה האחרונה שאחרי המגילה, האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו, אומר מהרי"ץ, ונהגו הציבור לענות אמן על כל פרט ופרט מהברכה. מישהוא נוהג ככה? מהרי"ץ אומר, נהגו הציבור. כמו ביעלה ויבוא. מה שאומר מהרי"ץ זה ודאי אמת, הביהכ"נ כניס בית צאלח ככה נהגו. הרש"צ אמר לי, נכון, ככה נהגנו. מסתמא המשיכו את זה גם היום. ונהגו הצבור לענות אמן על כל פרט ופרט מהברכה, ואין להזחיחם, כי מנהג קדמונים הוא. וכיוצא בזה מצאנו מפורש לרבינו האיי גאון בתשו' שאלה הובאה בספר שבלי הלקט סי' י', שיש מקומות עונין אמן אחר ש"צ בכל פרט ופרט כשאומר יעלה ויבוא ברצה, זכרנו ה' בו לטובה וכו'. והאי נמי דכוותה, ודו"ק. הוא הביא את הראיה הזאת. משמע שהיה לו קצת לא נח, מה פירוש לענות אמן הרי לא נגמרה הברכה, תענה אמן בסוף הברכה. אבל הנה ביעלה ויבוא, זכרנו בו לטובה הם עונים אמן, אפילו ששם זה לא ממש ברכה, בכל זאת הם הכניסו אמן באמצע הברכה. בעצם מהרי"ץ לא אומר לנהוג כך, הוא אומר אין להזחיחם. הוא מתנצל, אל תבטל את המנהג הזה מחשש אמן יתומה, אלא תשאיר אותו. זה עוד דבר.

נראה אם נמצא פה עוד דוגמא. יש עוד דבר שמהרי"ץ כותב לגבי הקריאה בויבוא עמלק, האם לכפול את הפסוק ויאמר כי יד על כס יה. מהרי"ץ כותב כך, ואני הצעיר ראיתי המנהג עכשיו לכפול. זה מפליא, וחפשתי בכל התכאליל, ולא מצאתי גם אחד מהם שידבר שצריך לכפול. מורה שלא היו נוהגים לכפלו. וכו'. ולכן אין להשגיח על המנהג הזה האחרון שהוא נגד התלמוד. אתם יודעים מה הפירוש? היום כל הבתי כנסת בלדי שאני מכיר, אף אחד לא כופל. אבל מתוך דברי מהרי"ץ מובן, שבעצם היה מנהג לכפול. הוא אומר שהמנהג הזה נתפשט מקרוב ע"פ מרן בשו"ע, ששם כתוב נהגו לכפול. מהרי"ץ מתנגד לזה, וביטל את זה. דהיינו הוראת מהרי"ץ התקבלה. אני חושב שמה שראה מהרי"ץ מדובר על העיר שלו, צנעא. לדעתי במקומות אחרים מעולם לא כפלו. תמיד נהגו לא לכפול. כי רבי יצחק ונה זצ"ל, שהיה לפני מהרי"ץ בעיר מעבּר, כותב ג"כ לא לכפול את הפסוק האחרון, אפילו שהיתה לו נטיה למנהגים של הספרדים כמו מרן, כידוע.

אני רק רומז לכם על הכיוון, לאיפה אנחנו הולכים. דוגמאות של כמה וכמה דברים.

עוד דבר שלצערנו נשכח בזמננו. כיום זה קשה, אבל אולי כדאי להדגיש את הנושא, ונוהגים לעשות סעודת פורים העיקרית בשחר, כדרך שעשתה אסתר. היום עושים את הסעודה מאוחר. זה גם דבר שהיה, ולצערנו היום זה קצת קשה. אבל צריכים להשתדל להקדים את זה, מה שיותר מוקדם. אך ענין זה אינו נוגע לנדון דידן.

א"כ איך להבין את כל הדברים הנזכרים למעלה?

 

צריכים אולי להסביר בעצם מי זה מהרי"ץ. מהרי"ץ נפטר לפני 205 שנה. הוא חי יותר מתשעים שנה. ז"א התקופה שלו לפני 300 שנה, והתורה שלו זורחת בעולם בערך 250 שנה. ההוראות שלו היו מקובלות, והגיעו לכל קצוות תימן.

כידוע, בנושאים של תפילות, יש כאלה שלא קיבלו. אבל בנושאים האחרים התקבלו פסקיו בכל העניינים, כגון שחיטה, טריפות, גטין וקידושין. מהרי"ץ פסק והורה בכל חלקי התורה. מבחינת גדלותו בתורה, וכפוסק ביהדות תימן, אין מישהוא בשיעור קומה כמוהו. כולם קבלו את ההוראות שלו. מי שיראה פה בהקדמה לשו"ת פעולת צדיק החדש, יש פה כמה מגדולי חכמי תימן, מכל הכוונים, שהראו שכולם כפופים למהרי"ץ. בשו"ת חן טוב, מי לנו גדול ממהרי"ץ. שו"ת זכרוני אי"ש, מהרי"ץ הוא רבן של כל בני הגולה בכל ערי תימן. בענין של גטין הוא כותב, על פי תשובת מורינו הרב ר' יחיא צאלח ראוי להורות הלכה למעשה, כי רב חילו ורבן של כל בני הגולה כידוע. ומארי חיים קורח כותב עליו, נר ישראל. מהרי"ץ מאריה דאתרין. ועוד ועוד. ר' יחיא הכהן בשו"ת חיי שלום כותב עליו, יש שם איזה נושא ששנוי במחלוקת, אז הוא כותב, להשיב על דברי אביר הרועים, מי אנכי ומי ביתי. וכו', הרב מרנא ורבנא גוברא דמריה סייעיה ונחית לעומקא דדינא ומי כמוהו מורה ודאין. הגדלות של מהרי"ץ בתורה, גם בבקיאות וגם בעמקות. בבקיאות, כל רז לא אניס ליה, כל סתום לא עממוהו מכל ספרי הפוסקים. כל הספרים שרק היה אפשר להשיג, היה לו. שליטה מלאה. מבחינה זו, אין מישהוא שאפשר להשוות איתו. וגם בעמקות ודקות ההבנה, אין מישהו שווה לו.

זו נקודה אחת אצל מהרי"ץ שהוא מאריה דאתרין, גדול בכל חלקי התורה, בנגלה וגם בנסתר.

דבר שני שמיוחד למהרי"ץ, זה נושא ההעמדה של המנהגים. בנושא המנהגים, חלה בזמנו מחלוקת. ויכוח שבעצם לא התחיל בזמנו, אלא לפני זמנו שהחלו שינויים. יש את מנהג אבותינו הקדמון, ויש את המנהגים המאוחרים. זה מתייחס בערך מאז שנדפס השו"ע. עד אז היה את רבינו הרמב"ם, שזה לפני 800 שנה, ואח"כ מרן הבית יוסף שזה בערך לפני 400 שנה. וגם התחיל הדפוס בעולם, נהיו יותר ספרים, והיתה להם תפוצה יותר גדולה בעולם, וגם השפעה גדולה. ממילא חלו שינויים במנהגי הקדמונים, לגבי מנהגי האחרונים. מבחינה זו, הרבה מחכמי תימן, היתה להם נטיה ללכת אחרי ספרים אחרים. יש מתוך תמימות ויראת שמים. וק"ו אם יש מנהגים שהם על פי הקבלה, יש משיכה גדולה לסודות התורה, וקבלו את הדברים כהלכה למשה מסיני. ולאו דוקא בנושא זה, גם בכל הנושא מה שדברנו בענין מסורת המקרא, לעומת מה שכתוב בדפוס. הם חשבו שהדפוס יותר חשוב מכתבי יד. אם זה נדפס, כנראה זה יותר מדוייק ונכון. אפילו את הספרים וכתבי יד שלהם, היו מתקנים לפי הדפוס. אפשר לראות בכתבי יד, תיקונים ומחיקות. היו משנים אותם. וק"ו סופרים שכותבים מחדש, הם כבר היו משתווים עם הדפוס, ולא המשיכו לפי המסורת הישנה. וגם בנוסח התפילות, חלו שינויים עצומים בתקופה ההיא.

פה מהרי"ץ בא, והעמיד את מנהגי תימן. עשה סטופ. דהיינו, יש את מנהגי הקדמונים, ויש מנהגים חדשים, והכל טוב ויפה, אבל פה צריכים לעשות בדיקה, מה כן ומה לא. יש מנהגי הקדמונים, יש נוסחאות הקדמונים, מהרי"ץ היה אלוף הנוסחאות. הוא היה דיקן גדול, בקי בכל תנועה וקוץ, במקרא ישר והפוך, עשה את חלק הדקדוק על כל ארבעה ועשרים, כדי להעמיד את נוסח התיגאן. תיגאן זה הנוסח הקדמון של אבותינו בתנ"ך, לא כפי ספרי הדפוסים. היום כבר אנחנו יודעים לצערנו, וכל מי שמתעסק בנושא יודע, שהמקראות גדולות הנדפס משובש. נכנסו שם הרבה טעויות. וכל דפוס נוסף עושה עוד טעויות על טעויות וכו'. והמדפיסים מדפיסים אותיות או מפסידים אותם. הנוסח הקדום של אבותינו בתיגאן, הכי מדויק בעולם. ועוד מעט תראו למה אני אומר יותר מדויק בעולם, אף כי היום כבר יש את הכתר של בן אשר, ובעצם הכתר של בן אשר הוא מאד מדויק, ובכל זאת הנוסח של תימן עוד יותר מדוייק. אני לא יודע אם אצליח להסביר את הכל, אבל אם לא אסביר, אח"כ תשאלו ואני בל"נ אפרש. זה לגבי התיגאן. ויש לנו את התכאליל, דהיינו הנוסחאות של התפילה. כמו בתנ"ך, אותו דבר בנוסחאות התפילה, חלו שינויים עצומים. בין נוסח  תימן הישן, לסידורי הדפוסים. ופה מהרי"ץ בא, ועשה זיקוק וזיכוך. קבע את הגדרים. וקבע מנהגים. בד"כ המנהגים שהוא מדבר עליהם, הם מנהגים שהיו חיים וקיימים. יש כמה וכמה דברים שהוא ביטל מנהגים חדשים שכבר השתרשו ע"פ דברים אחרים, והחזיר את המנהג שהיה לפני כן. כמו הדוגמא שאמרנו קודם, כי יד על כס. הוא ראה שבבית כנסת שלו בעיר שלו עשו כך, והוא כבר כותב בלשון נהגו. ואמרתי שחושבני שבמקומות אחרים, מעולם לא נהגו כך גם בזמנו.

 

יוצא כך, כשאנחנו מדברים על מהרי"ץ, שהוא גאון רבני תימן, והוא מאריה דאתרין, הוא הרב שלנו ואנחנו הולכים אחריו, זה מדובר על שני הדברים האלה. מבחינת הפסק שלו. בכל דבר בתורה, שלא נוגע למנהגים. ומבחינת הנוסחאות, שאנחנו כופפים את ראשינו, נותנים את ראשינו תחת רגליו. לא משנה לי מה אמר מארי זה, ומה אמר מארי זה, או איך נהגו בביכ"נ זו או אחרת, כי מהרי"ץ יותר גדול מכולם. הרבה יותר. כל הספרים וכל המנהגים שיש היום, לעומת המקורות שהיו לפני מהרי"ץ, הספרים העתיקים שהיו לו שמגיעים היום לאלף שנה, שהיום כבר בכלל לא בנמצא. וכן, שאין מישהוא שישב על המדוכה כמוהו, וקבע את המנהגים כמוהו, ובגדלות בתורה כמוהו. ממילא מבחינה זו, כל מנהג אחר לעומתו, בטל. לא משנה מה אמר אבא שלי, ומה אמר סבא שלי. מה אמר המארי הזה, ומה אמר החכם הזה. כי כולם לא מגיעים לקרסוליו. ואלה שהבינו את זה, אין הכי נמי, קיבלו את הדעה שלו. ויש כאלה שלא מסכימים. אני לא אומר, שחייבים להסכים. אני רק אומר מה דעתי. אם יש כאלה שחושבים אחרת, לא עליהם אני מדבר כרגע. אני מסביר כעת רק את השיטה שלנו. וזאת מאחר שאני כעת רוצה בעיקר להסביר את הצד השלישי, למה בכל זאת יש דברים, שלא עושים כפי מהרי"ץ.

הסיבה היא, כי בדברים האלה, מהרי"ץ לא קבע דבריו כפסק. לא מדובר על מנהגי הקדמונים שהשתנו. למשל, אם מדברים על ארבעה פסוקים של גאולה, מהרי"ץ אומר ש"צ תחילה ואח"כ כופלים אותם הציבור. המנהג הזה הוא המנהג הקדמון? מהרי"ץ לא אומר שזה מנהג קדמון. איך אפשר לדעת מה נהגו מקדם, לפני 500 או לפני 800 שנה. אי אפשר לדעת. מהרי"ץ גם לא כותב שיש לו ספרים כאלה שאומרים כך. ואם  נבדוק, נראה שלא יכול להיות שיש מנהג כזה. כי הרמב"ם בכלל לא מזכיר מנהג כזה שאומרים פסוקים, אז מהרמב"ם אין שום מקור. וגם הגאונים, ר' האיי גאון, ר' עמרם גאון, ר' סעדיה גאון, כותבים שרק שני פסוקים אומרים.  כל המנהג לומר ארבעה פסוקים כתוב באבודרהים, שזה מנהג צרפת ופרובינצא. דהיינו, כל המנהג הזה בעצם מאוחר, אין בזה מנהג מקדמונינו, א"כ מהבחינה הזאת אין אפשרות לומר שכיון שבעיר מסוימת נוהגים כך, בעיר אחרת צריכים לנהוג כמותה. כי כל מקום לפי מנהגו. ז"א לא השתנה פה מנהג בעקבות מרן, לא השתנה מנהג בעקבות סידורים של ספרדים, אלא כנראה מאז שהתקבל המנהג, יש מקומות שנהגו כך ויש מקומות שנהגו כך. המנהג הזה הוא לא מנהג קדמון. לכן, מבחינה זו, מהרי"ץ לא אומר שום דבר. הוא בסה"כ מביא את המנהג שנהגו בעיר שלו, שככה הם נהגו. אם מהרי"ץ היה במקום אחר, שנוהגים אחרת, הוא היה אומר שנהגו אחרת. פה זה לא שייך לשיטת מהרי"ץ העיקרית, על ביטול מנהגי הקדמונים, ושינויים כמנהגי האחרונים. אותו דבר לגבי מי אומר קודם, הש"צ או הציבור.

צריכים להדגיש עוד דבר. המנהג הזה מי אומר קודם, האם הש"צ מתחיל או הקהל מתחיל, זה לא הבדל בין בלדי ושאמי. דהיינו, בעיר צנעא, גם השאמי נהגו כמו מהרי"ץ, שהש"צ אומר בהתחלה ואח"כ הציבור. רואים, שזה לא דבר שהשתנה בעקבות משהו מסויים, אלא זה מנהג העיר. ממילא אם בעיר אחרת נוהגים אחרת, גם בלדי וגם שאמי, הדבר מראה שזה לא ענין של מקור. לא זאת הנקודה.

שבלי הלקט מזכיר את המנהג הזה. בינתיים עד היום, לא זכור לי שנמצא פוסק אחד שאומר שש"צ אומר קודם. כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, אומרים שהציבור אומר קודם. אדרבה, לא מובן מאיפה התחיל המנהג הזה שהש"צ אומר קודם ואח"כ הקהל. למאי נפקא מינה? לדוגמא לקידושי אשה. כי פה בעצם יש מקום לטעון, הרי אם הקהל אמרו קודם הם כבר יצאו ידי חובה בדיעבד, א"כ בשביל מה הש"צ חוזר שוב. זו שאלה. כי הרי הדין, אם קרא מיעוטה בע"פ יצא. הרי מה עושה מי שחלם או לא שם לב, או היה איזה רעש והפרעה במגילה? הוא קורא מתוך המגילה שלו, או אפילו מתוך חומש, הוא יכול לקרוא בע"פ ולהשלים. ואולי זו הסיבה שהניעה אותם לשנות את המנהג שמקובל בכל תפוצות ישראל. בכל אופן, אלה שנוהגים כך יכולים לטעון, כבר יצאתם ידי חובה, וכיון שמעיקר הדין יצאתם, א"כ יצאתם רק בדיעבד. אבל יכול להיות שהסברא הפוכה, כמו בראש השנה. הרי ידוע שיש מנהג מקומות שתוקעים בר"ה שלושים קולות בעלות השחר. מה עם הברכות? למה לא מברך? כי לא מתכוונים לצאת ידי חובה. אותו הדבר פה, הרי יודעים שהש"צ יקרא אח"כ, יודעים שעכשיו זה קריאה לשמחה, קריאה כדי לעורר את האנשים. כי הרי למה נוהגים שיגידו כל הציבור בכל רם? כדי לשמח את הלבבות. כדי לעורר אם יש מישהוא נרדם, וכדי להוסיף שמחה. זה הטעם של המנהג. כתוב, כדי לעורר הלב, אם התנמנם אחד מהם שלא ירדם. ושהוא כבודו של מרדכי, שענין הנס על ידו. א"כ מה שאנחנו קוראים, כולם מודים שאנחנו לא יוצאים בזה ידי חובה, ממילא המנהג מיושב. ואם ריק הוא, ממנו הוא ריק. גם אם לא היינו יודעים מה הסיבה, בכל אופן ארחות חיים כך כותב, וכן כל בו, ורב עמרם גאון בשם רב סעדיה, וספר הפרדס לרש"י, ומחזור ויטרי, והראב"ן בספר המנהיג, משלימים הציבור ואח"כ חוזר עליהם, וכו' וכו'.

שבלי הלקט אומר רק שלושה פסוקים, ויתלו, ליהודים, כי מרדכי. ר' סעדיה גאון אומר רק שני פסוקים, ליהודים, כי מרדכי. דהיינו, בכלל לא אומרים ארבעה, רק שניים או שלשה. כך ברב האיי גאון, ורב סעדיה, ור' דוד אבודרהם, וארחות חיים, וספר האשכול, ורב עמרם גאון. והאבודרהם כותב, רוב המקומות בספרד אומרים שני פסוקים, והמנהג של ארבעה פסוקים הוא מנהג צרפת ופרובינצא. פרובינצא זה דרום צרפת, בפרובנס. בין צרפת לספרד. לכן יש להם קצת מנהגים ממוצעים. בכל אופן זה המקור של המנהג.

אם נסכם את התירוץ יוצא, שאין בדבר זה מנהג קדמון. ומהרי"ץ בסה"כ הביא את המנהג שנהגו בעירו ובביהכ"נ שלו. אם הוא היה במקום אחר, הוא עצמו גם היה נוהג כמותם. ממילא אין פה עניין של מנהגי קדמונים. [כמו עמידה בזמן אמירת מה רב טובך אחרי ההפטרה בשבת, גם ביהכנ"ס אלאוסטא שהם שאמי נהגו כן. ושלא לומר ברכה לרבים בשמחת תורה נהגו גם כל השאמי בעיר צנעא]. וזו בעצם התשובה לכל השאלות מהסוג הזה ששאלנו קודם.

מאידך, כפי שאמרנו, יש דברים שמהרי"ץ בגדלותו, בדעת תורה שלו, הבין שכך צריך לנהוג. לדוגמא, בענין של הנרות בסעודת פורים. לכן אפילו שאבותינו לא נהגו, זה מקובל עלינו. אפילו שאף אחד לא נהג כך, אבל אלו דברים טובים.

יש הרבה דברים שמהרי"ץ הנהיג, והתקבלו. כגון, עניין נפילת פנים בשני וחמישי מיד אחרי שמונה עשרה, המנהג הזה התקבל עפ"י מהרי"ץ. דהיינו, הדורות הראשונים לא נהגו לומר את התיקון והוא רחום, ולא את הוידוי. כמו שהחבאנים נוהגים עד היום. החבאנים עד היום לא נוהגים לומר, כי אצלם נשאר המנהג הישן. יש הרבה דברים אצל החבאנים שהם כמו המנהג הקדמון. לא השתנו אצלם המנהגים בהרבה דברים, "וידוי" ו"והוא רחום" לא קיים אצלם עד היום, ובשני וחמישי התפילה כמעט כמו יום רגיל, מוציאים מיד ספר תורה. בתימן התקבל המנהג בערך לפני 350 שנה, לומר וידוי ווהוא רחום. אבל אז הוא התקבל כמו אצל האשכנזים הליטאים, דהיינו שאומרים וידוי מיד אחרי שמונה עשרה, ותיקון והוא רחום, ואח"כ עשו נפילת פנים. בא מהרי"ץ וביטל את זה, ואמר שהמנהג הזה לא נכון, כי אתה מאחר את נפילת פנים שצריכה להיות לפני כן. והמנהג הזה, לפי מיטב ידיעתי, התקבל כיום אצל כל הבלדי. אבל לא מיד. בשלב ראשון זה היה בבית הכנסת שלו, והתלמידים שלו. מי שיראה יש הגהות על מהרי"ץ בכתב יד, ומזכירים שהתלמיד של מהרי"ץ ר' דוד רצאבי אומר כמוהו, ועוד כמה. אבל בסופו של דבר זה התקבל בכל בתי כנסת בלדי, וכולם נהגו כמו מהרי"ץ. אני חושב שבדור שלנו, זה התקבל אצל כולם. גם מקומות שבתימן היו בלדי ונהגו אחרת, בסופו של דבר בגלל הסידורים כבר הושפעו והדבר התקבל. וזו הוראה ופסק של מהרי"ץ, ע"פ מנהג הקדמונים. וכיוצא בזה בדברים אחרים.

עוד דוגמא שאצל כולם השתנה. כמעט כולם, לא כולם ממש. מהרי"ץ כותב לגבי סדר הבציעה, אדם שנמצא עם בני ביתו בשבת, או בכל מקום שבני הבית נמצאים ביחד, בעל הבית בוצע ונותן לאשתו כדי שלא תהיה הפרדה ביניהם, אסור שמישהוא אחר יכנס באמצע ולכן קודם נותן לה, ואח"כ ליתר המסובים. מתי אוכלים? מה שבד"כ מוכר לנו, הרבה נוהגים לאכול מיד אחרי שמקבלים. דהיינו שבעל הבית אומר המוציא לחם מן הארץ, בוצע ומכניס לפה, אח"כ נותן לאשתו, ואח"כ ממשיך לכל בני הבית. ואם זו חבורה אז לכל המסובים וכו'. אבל לפי מהרי"ץ המנהג הוא, שבעה"ב בוצע ומשאיר לידו ולא אוכל, אח"כ נותן לכולם וכולם מחכים עד שיסיים את החלוקה, ואז הבוצע אוכל ראשון וכולם אחריו. גם המנהג הזה השתנה בעבר, מי שיראה הדבר כתוב בשתילי זיתים ע"פ האחרונים, שהבוצע אוכל בהתחלה. השתנה המנהג. ובא מהרי"ץ והחזיר לנו את המנהג הקדמון. והוא מדייק את זה גם מהרמב"ם וגם מהאר"י, שכך צריך להיות. וכותב שזה מנהג דרך ארץ, דהיינו כדי שלא יראה רעבתן, שבירך המוציא ומיד אוכל, וכן שכל אחד שמקבל מיד אוכל, לכן כולם ממתינים שיסיים את החלוקה, ומחכים שהבוצע אוכל ואז כולם אוכלים. זה דרך ארץ, גם מצדו שהוא מחכה להם, וגם הם מחכים לו ואח"כ אוכלים. גם דבר זה, אפילו שאבותינו לא נהגו כך, אבל המנהג הזה טוב ונכון.

ואנחנו גם יודעים למה המנהג השתנה. כי השתנו דברים על פי ספרי הפוסקים, ספרים אחרים שלא ידעו אותם בעבר, עד שמהרי"ץ בא, וגילה בבקיאותו שיש מקורות שהם ממנהגים אחרים. בעבר היו שראו ספר מסוים שכתוב בו כך, אמרו כנראה אם כתוב כך, זה שאבא שלי או סבא שלי לא עשה כך, כנראה זה טעות, כי בספר כתוב ככה. עד שבאו ובררו את המקור, וראו שיש מקורות אחרים, וחזרה עטרה לישנה. אין חילוק בין רב למעט, כל דבר שהשתנה ע"פ ספרים אחרים וזה לא היה המנהג, מה שמהרי"ץ אומר מקובל על כולנו. ולא משנה לנו מה עשו, כיון שאנו יודעים שבעבר היה המנהג אחרת.

יש מקומות שמהרי"ץ לא ראה. הרי יש כלל שכתוב באחרונים, אפילו על מרן הבית יוסף, אילו היה רואה היה מודה, היה עושה שיקול דעת. ומאחר ואנחנו כבר בתוך הבית של מהרי"ץ, גם אנחנו אומרים אם היה מהרי"ץ היום, כך הוא היה אומר. אנחנו לא חולקים עליו ח"ו, אנחנו רק אומרים כמו לגבי יתר הפוסקים, שאילו היה רואה, כך היה אומר. אבל הכל לפי שיטתו עצמו, ושכך היה צריך להיות.

אגיד לכם עוד משהו לגבי חומרות. צריכים לדעת, מהרי"ץ הוא גברא רבא בנגלה ובנסתר. למה נקרא שמו, ושם סבו מהר"ץ, בשם צאלח? צאלח זה צדיק. יש סיפור ארוך על זה (מובא בנפלאות מתורתך הפטרת מטות), אבל בקיצור הוא נולד מהול וכל לידתו וקיומו היה בדרך נס. ממילא ידעו כבר מראש, שיצמח פה אור גדול בישראל. וב"ה, מהמשפחה הזו יצאו גדולי תורה. והם היו גם מקובלים. ותמיד ידוע שמי שמתעסק בקבלה, הוא מחפש תמיד חומרות וצדקות. מי שנכנס יותר בקדושה מחמיר.

שיטתו של מהרי"ץ בכל דבר, שאם יש מנהג של חומרא שאינו מעורר מחלוקת בציבור, טוב לעשותו. כמו הכאה על הלב באשמנו בגדנו, שמהרי"ץ בעד זה. כל דבר של חומרא, גם אם קדמונינו לא נהגו. למשל, הסליחות שאומרים בתעניות, אומר מהרי"ץ נהגו לומר פיוטים אלו מהדפוס, ושפיר דמי. אפילו שקדמונינו לא נהגו, אבל הם דברים טובים שמעוררים, אומרים. אבל אם אומרים פיוט באמצע הברכה, או באמצע מוסף רוצים להגיד פיוטים, זה אסור משום הפסק. פה כבר יש בעיה הלכתית, ומהרי"ץ לא מסכים לזה. במקומות שאין חשש הפסק, אדרבה הדבר מקובל ורצוי. אבל צריך הרבה שיקול דעת. כי יש כאלה שהלכו אחרי הספרדים, ולא רק הוסיפו אלא גם גרעו. כי הרי אין ספק שהרבה דברים נכנסו אלינו מסידורי הספרדים, דברים שקדמונינו לא נהגו. הדבר ברור כשמש. עת שערי רחמים להיפתח, קדמונינו לא אמרו. לכה דודי לקראת כלה, קדמונינו לא אמרו. בר יוחאי גם לא אמרו. אבל הסיבה שלא אמרו, כי פיוטים אלו בכלל לא התחברו עדיין. לא היו בכלל. ר' שלמה אלקבץ חי לפני 500 שנה, איך הרמב"ם יכתוב את הפיוט שלו אם עדין לא נולד. ממילא אין שאלה למה לא אמרו. ועכשיו באים ומכריעים, שטוב לומר זאת, לכבוד קבלת שבת הנהיגו לומר וזה מצוין. שער הרחמים חיברו ר' יהודה הלוי, הוא היה בדור של הרמב"ם, אבל הם דברים טובים שהתקבלו, וגם שאין בהם שום חשש, בעיה או חסרון.

אבל יש דברים מסויימים, שאנחנו עושים בהם איזה תיקונים. לדוגמא, בהמהולל לעולם שאומרים קודם ברוך שאמר, נפלה לצערינו טעות בכל הסידורים שלנו ב-250 שנה האחרונות. במקום הפסוק, וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלד'ים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, הביאו את הפסוק אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלד'ים אין עוד מלבדו. אבל ח"ו שלא יהיה מחלוקת. אני זוכר בתקופה הראשונה שהייתי אומר את זה, לפעמים כשהייתי אורח והזמינו אותי לומר המהולל, אני מנסה להתחמק, אבל לא מוותרים לי, מבקשים שאני יגיד, אבל אני לא יכול להגיד שקר ולהתפלל לא נכון. אז אני אומר כמו שצריך להיות, עם הפסוק וידעת היום. ואנשים שאומרים המהולל בד"כ יודעים בעל פה, ואני רואה את החזן עומד מולי ומסתכל עלי, אבל אני אומר נכון ומסתכל בסידור, והוא חושב כנראה בסידור שלפני ככה. לולא זאת הוא היה צועק לי, היה חושב שהתבלבלתי. אני אומר וידעת היום והשבת אל לבבך וכו', אבל מסתכל בספר. מה לעשות? לפעמים צריך להתחכם כדי שזה יתקבל. אבל אין ספק שזו טעות שנכנסה בסידורים. אין זמן כעת להסביר את זה, אולי בהזדמנות, אבל זאת פשוט טעות.

מצד שני, מה נעשה שככה נכתב בסידור, וגם בסידור של מהרי"ץ כתוב כך.

 

אגלה לכם את הסוד. סוד זה מצאתי בהקדמה של הרמב"ן על ספר המצוות. הרמב"ם כתב את ספר המצוות, הביא 14 שרשים. הרמב"ם והרמב"ן היו גדולי עולם, בקיאים בכל הש"ס ישר והפוך, מי יכנס למעונות אריות, ממש כל התורה היתה פרוסה לפניהם. הרמב"ם חלק על ר' שמעון קיירא בעל הלכות גדולות בחזקת היד, מי שיראה יחשוב שבעל הלכות גדולות הוא עם הארץ, הרמב"ם העמיד את בעל הלכות גדולות ממש בצורה תמוהה, כאילו אינו יודע בין ימינו לשמאלו כביכול, ח"ו. הוא לא אומר את זה, אבל ככה יוצא לפי הקושיות שהערים עליו (כגון, איך אפשר להכניס מצוות דרבנן בכלל תרי"ג מצוות שניתנו למשה בסיני). בא הרמב"ן ותירץ את כל הקושיות של הרמב"ם. הרמב"ן שהוא ענק מגדולי הראשונים, לא תירץ את הכל, אבל את רוב הקושיות של הרמב"ם על בעל הלכות ר' שמעון קיירא, הוא תירץ. אבל הרמב"ן בעדינות כותב בהקדמה כך, והיום כאשר זרחו על פני כוכבי זקוני, הראני ה' והנה לפני מאמר וספר, ניתן אמרי שפר, אגרת מקוטרת מר וקדה, יקר מכל כלי חמדה, חיבור לרב הגדול מבצר ומגדול, בנין בענין, אין לו חקר ומנין, עמוק עמוק מי ימצאנו, ורחוק רחוק מי יראנו. הוא מדבר על הרמב"ם, ואפילו לא הזכיר את שמו אולי מפני כבודו, אבל הוא אומר, וגם הרב על הראשונים יתמרמר, שאגה לו כלביא, ראיות להביא, כי בעל ההלכות רב שמעון, הביט צר מעון, לא עמדו במרחב רגליו, ועננה תשכון עליו, בעינים סגורות וידים אסורות. ספר המצות ומנה התורות, שגה בפשוטות טעה בברורות וכו'. זה הרמב"ם עשה, הראה שבעל הלכות טעה בדברים פשוטים. והוא אומר, והיה ארז בלבנון בכבוד ובגודל עצי עדן לא דמוהו, מים גדלוהו, תהומות רוממהו, כל סתום לא עממוהו. איך אפשר לעשות את ר' שמעון בעל ספר הלכות גדולות, כמי שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ותשאני רוח ללמד עליו זכות. וליבי ערב, להודיע אל הרב, שלא בא עד התכלית, יש תשובות לשאלות שלך, ואל המופת לא קרב, ובמקום אשר חשב, לא עמד ולא ישב. א"כ הרמב"ן מסביר שדוקא בעל הלכות גדולות צודק. ותשמעו מה הוא אומר בסוף, והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצוארי רביד, ועל ידי צמיד, כידוע הרמב"ן לא רק פה נהג כך. הרי בעל המאור, ר' זרחיה הלוי, הרז"ה בעל המאור, עשה השגות על הרי"ף. ובא הרמב"ן במלחמות ה' ומיישב את הרי"ף. הרמב"ן דרכו תמיד, ליישב את שיטת הראשונים. אבל הוא אומר, חפצי להיות לראשונים תלמיד. השיטה שלי, אני תלמיד של הראשונים, ואני מקיים את דבריהם. לצוארי רביד, ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד, שמעתם אני מקיים את דבריהם, אבל בכל זאת אינני חמור נושא ספרים. אבאר דרכם, ואדע ערכם. אך כאשר לא יכילו רעיוני, אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה, לא אשא פנים לתורה, אסור להיות חמור נושא ספרים. אם אתה מקבל הכל ואין לך הבחנה, אתה בסה"כ חמור נושא ספרים. אך אומר מה שלא נראה לי. אני שופט למראה עיני. זו הדרך וזו השיטה, והמבין יבין. האמת נר לרגלינו.

 

אם נחזור לנושא של שני שוואים, לפי דברינו הדבר פשוט מאד. נכון שמהרי"ץ כותב שזו הקריאה המקובלת ביותר, וכנראה שכך היה בזמנו, בעיר שלו ובבית כנסת שלו, אבל לא במקומות אחרים. כי אין שום סיבה שבתימן השתנתה הקריאה בפרט הזה, שהרי אף אחד לא עורר את הנושא וגרם לשינוי הקריאה, זה לא בא מספרדים או מישהוא אחר, א"כ לא מסתבר שהקדמונים קראו כך. דברים שמהרי"ץ מעיד בשם התיגאן, אין ספק שזה מקובל, אבל בתיגאן לא כתוב אם זה שוא נח או שוא נע. אין בזה שום ראיה. ממילא כנראה מאז ומקדם, יש קראו שוא נח, ויש כאלה שלא. לא יודע אם הם מיעוט או מה שהיה, בכל אופן לא מחייב שבגלל ובמקום זה קוראים כך, מישהוא אחר יקרא גם כך. ואם מהרי"ץ היה נולד בעיר אחרת, גם הוא היה קורא כמונו. ומה שהוא אומר, זה לגבי מנהג מקומו.

ואם אתם רוצים, אביא ראיות והוכחות לזה מהרבה מקומות. לדוגמא, מהרי"ץ כותב בשו"ת פעולת צדיק חלק ג' סימן רל"ב, עבר קדוש אחד במחננו, וראה בבית הכנסת שלנו שאנחנו נוהגים לומר ה' הושיעה לפני מי שבירך ומלכא דעלמא. אתם מכירים את זה? הוא אומר מפורש, כך זה בבית הכנסת שלנו. וזהו מה שכתב גם בעץ חיים. אבל רוב בתי כנסת לא נוהגים כך, ומהרי"ץ מדגיש 'ראה בבית הכנסת שלנו שאנחנו נוהגים'. וכהנה וכהנה יש הרבה. למשל, בענין נר יום טוב, מהרי"ץ כותב לא נהגו מקדם לברך בכל העיר. דהיינו, מהרי"ץ לא יכול להעיד על כל המקומות בתימן. בשביל זה הוא צריך כל פעם לשאול איך נהגו פה ואיך נהגו שם. בד"כ מה שהוא מעיד זה על מנהג עירו צנעא. גדולי תורה היו בכל רחבי תימן, גם בכפרים, ואפשר לסמוך עליהם. בזבח תודה מביא מהרי"ץ בפירוש מנהג מקומות נוספים, וז"ל בסי' ט"ל ס"ק ח"פ, המנהג הקדום בכאן (צנעא) מימות קדמונים וכו' וכן המנהג בכל ארצות תימן כאשר שמענו וכו' בעניין הנפיחה יעו"ש.

רק מה, באופן כללי בודאי שבעבר היה בתימן מנהג משותף לכולם, אבל לא שהיה ללא חולק, ואין פרץ ואין יוצאת. גם בדורות הראשונים, היו ויכוחים הלכתיים. למשל על חדש, אם חדש אסור בחו"ל או מותר, גם בתימן היו ויכוחים על זה, מאות על גבי מאות שנים. הרי בתימן תמיד היתה בעיה של חדש, כי החיטה לא הספיקה להשריש לפני העומר. ובסופו של דבר, מרוב הצרות והעניות הקלו בזה. כבר בזמנו התחילו להקל. מהרי"ץ בהתחלה כותב, מי שאוכל חדש הוא פסול לעדות. בסופו של דבר כותב, מהשרידים אשר השם קורא ואני כאחד מהם שנמנעים מלאכול חדש. דהיינו כבר בתקופתו הדבר השתנה. אבל בדורות הראשונים, כבר רואים בספרים של חכמי תימן הראשונים שהיו ויכוחים בנושא הזה.

אתן לכם עוד דוגמא. יש בתי כנסת בלדי, בעיר צנעא, שבמפטיר קוראים רק שלשה פסוקים. למשל פרשת במדבר, וידבר ה' אל משה לאמר וכו' אל תכריתו את שבט וכו', אינם מתחילים מפסוק וידבר, אלא מפסוק אל תכריתו. אותו דבר בסוף פרשת האזינו, ככה זה בלדי צנעאני, המפטיר מתחיל מפסוק ומות בהר אשר אתה עולה וגו'. אבל זה רק בעיר צנעא. מהרי"ץ לא כתב על הנושא הזה, אבל אני יודע שגם בבית הכנסת שלו כך נהגו. דהיינו, הרי תמיד הכלל שלא משאירים שני פסוקים בפרשה, וק"ו לא אחד. אם יש שני פסוקים שנותרים, צריכים לקרוא את הכל. ולכן ברוב המקומות נוהגים לקרוא חמשה פסוקים. אבל הם סוברים שאם יש חמשה פסוקים בסוף הפרשה, לא צריכים במפטיר לקרוא את כולם, כי הדבר נאמר דוקא בעליות רגילות, אבל פה כולם יודעים שזה מפטיר. אין חשש שיגידו ששייר בפרשה שתים, כי זה מפטיר. כולם יודעים שהמפטיר קורא את ההפטרה, והוא רק חוזר שלשה פסוקים. הפוסקים דנו בזה (עי' רוקח ושו"ת הריב"ש ומג"א סי' קל"ח סק"ב ואליה רבא סק"ב, ושת"ז שם סק"א). בכל אופן ככה נהגו.

דרך אגב, שמעתי מעשה, בפסוק הזה שאמרתי קודם, היה מעשה בבית הכנסת של מהרי"ץ. מארי סעיד עוזירי, שהיה מאלאוסטא, שאמי קנאי, בא להתפלל באותה שבת מפני שהיה מוזמן להכנסת ספר תורה חדש בביהכ"נ של מהרי"ץ, אצלנו נהוג להכניסו בשבת קודש, ובביהכ"נ של מהרי"ץ היה חזן כמדומני מארי דוד צאלח, עכ"פ אחד מהחזנים הבקיאים. הזמינו את מארי סעיד לקרוא מפטיר, הוא עלה לספר תורה והחזן מכסה במטפחת על פסוק וידבר ה' על משה ומראה לו מ'אל תכריתו'. מארי סעיד הרים את המטפחת כדי לקרוא מ'וידבר', וכך התחילו להתנצח על התיבה, זה מושך מפה וזה מפה. אבל החזן לא וויתר לו, רק 'אל תכריתו'. לא קוראים מוידבר. וכך בדין, בפני שכן הוא מנהג המקום.

זה ויכוח בשבתות רגילות. אבל יש מנהג בהרבה מקומות, שבסוף החומשים, בראשית ויקרא ובמדבר, אפילו שזה לא קשור לפרשה, קוראים חמשה פסוקים. כנגד חמשה חומשי תורה. מהרי"ץ כנראה לא סובר את זה, אבל מה נעשה שמדרש הביאור, שהוא שלוש מאות שנה לפני מהרי"ץ,  כותב את המנהג הזה בסוף ספר בראשית. מה נגיד, המקומות שנהגו כך הם הנוהגים כמנהג הקדמונים, או שנגיד, אולי גם אצל קדמונינו היו מנהגים, יש נהגו כך ויש נהגו כך. בכל אופן רואים שיש מנהגי קדמונים, ושכתובים במפורש בספרי קדמונינו, והמנהג לא כפי שהם כתבו. וכהנה וכהנה. אני מקוה שהנושא ברור.

 

כמובן, כדי לשנות מנהג אם בכלל, ברור שאי אפשר לכל אחד. רק מי שישב על המדוכה, והתייגע בתורה שנים על גבי שנים, ובקי בספרים, כי יש כאלה שלא ראו מימיהם, לא תאג ולא תכלאל, לא ראו כלום מספרי קדמונינו. צריך אחד שעשרות שנים ישב על הנושאים האלה, ומכיר את הדברים. לא שהוא נכנס לנושא, וכבר מחווה דעה. צריך אחד שבקי בנושא והוא בר הכי, שהוא באמת גברא רבא, לא שהוא חושב שהוא גברא רבא, אלא שגם אחרים חושבים שהוא גברא רבא.

לדוגמא, לפעמים אדם לומד סוגיא ויש לו קושיא, הוא מעיין ואומר תירוץ. אח"כ הוא רואה שיש ברשב"א את הקושיא, וגם את התירוץ. יש אחד שאומר, האא, כבר נהייתי רשב"א. אם כיוונתי לדבריו, כנראה אני כבר גדול. ממילא, בידי גם לחלוק עליו. ויש אחד שאומר, ברוך שכיונתי. רואה שהוא מכוון לסברות של גדולים, ברוך ה', פירושו שהוא בדרך הנכונה ובכיוון הנכון. העולם אומר, מי שהולך בדרך פוגש אנשים, מי שתועה בדרך פוגש חיות רעות וליסטים. מי שהולך בדרך הנכונה, בדרך המלך, והוא רואה שהוא מכוון לדברי גדולים, הוא לא צריך להתגאות. וצריך להיות עוד הרבה מעלות, כי לפעמים יש לאדם גם הרבה טעיות. ולפעמים יש אדם שראוי להוראה, וכשדבריו מתקבלים זה טוב. אבל כדי שיתקבלו דבריו, צריך הרבה סייעתא דשמיא. ואם דבריו לא התקבלו, כנראה שמשמים לא מסייעים אותו.

האמת היא, שלא הייתי רוצה לדבר על הנושא הזה, כי הוא נושא עדין ורגיש. חוששני שיש עלולים לטעות בעקבות כך, להיחלש. אבל פשוט מתוך ההכרח, משום שכנראה הדברים האלו לא ברורים, וראיתי הרבה שואלים ותמהים, לכן נגעתי בזה קצת, על קצה המזלג. ברור שלשנות מנהגים, צריך הרבה עצמה וכח, אי אפשר שכל אחד יגש בפתע פתאום וישנה, זה צריך מתון מתון, ורק אחרי התיעצות, אחרי שרואה שאכן הדברים נכונים. צריך הרבה מתינות לפני שמשנים דברים. לצערנו, כבר בעבר שינו הרבה דברים, ובסופו של דבר התברר שזה היה טעות. צריך שתהיה לו בקיאות רבה בהבנה וביגיעה. אחרי כן, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אחרי שהתייגע ומצא וזו מסקנתו, אז זה אפשרי. אבל כמובן שלא תצא מזה מחלוקת מדברים כאלה.

עוד דוגמא, ההוראה של מהרי"ץ על תספורת בימי העומר מקובלת עלינו, תרגום התוכחות גם מקובל, ואכמ"ל. אני רק אומר לכם כל מיני דברים ודוגמאות שרשמתי לעצמי פה. [כגון עניין חתימת השכיבנו בא"י שומר עמו ישראל לעד, מה רב טובך קודם ההפטרה, פיוט יגדל אחרי עלינו לשבח, למנצח בנגינות סמוך אחרי ספירת העומר, חזרת פסוק אם תאבו ושמעתם וגו' ציון במשפט תפדה, וכדומה. שלשים קולות בעלות השחר בראש השנה. אבל כל נושא הוא ארוך מאד, ואין פנאי כעת. וכבר הערתי בכגון דא, בעיני יצחק על שע"ה הל' קידושין ונישואין סי' ר"י אות ת"ע ד"ה ואין לגבי קריאת הכתובה].

יש לנו את הפסוק ה' הושיעה בערבית, אחרי והוא רחום. אבותינו נהגו כולם לאמרו, אבל מהרי"ץ בעד שנשמיט את הפסוק הזה, כדי לא להכניע את הכוחות החיצוניים יותר מדאי. לא התייחסנו למה שאבותינו נהגו, וקיבלנו את ההוראה שלו. אותו דבר לגבי צדקתך, בעבר גם מהרי"ץ בעצמו בעץ חיים, אמר שצדקתך תלוי בנפילת פנים. אח"כ בשו"ת הוא חזר בו וביסס את זה, וחזר ותיקן זאת בע"ח מהדורא בתרא. מהרי"ץ עצמו היו לו תקופות שונות, הרבה חזרות עד שהתגבשה השיטה שלו עם כל הפרטים. ולמרות שבהרבה מקומות נהגו שצדקתך תלוי בנפילת פנים, אפילו בלדי, לכן אני מדגיש בשע"ה בכגון דא, בלדי אליבא דמהרי"ץ, כי יש בלדי שלא נהגו ככה לכן אני מביא בסגנון זה, אבל זו הוראה של מהרי"ץ. ומי שמכיר את התשובה הזאת של מהרי"ץ, בענין צדקתך, היא תשובה חזקה מאד. עמוקה מאד. זכורני כשבאתי ללמוד את התשובה הזאת, חזרתי על זה אולי חמש שש פעמים, עד שהבנתי מה שהוא אומר. צריך לדעת, מהרי"ץ עמקן מאד. כמו המגן אברהם, הוא מקצר. עד שהבנתי את המהלך. איך בכל פסקא, עכשיו שינה את המהלך, עכשיו הנקודה היא אחרת, ועכשיו יש הבנה נוספת בענין. היה צריך לעמול על זה הרבה. לכן אני אומר, מי שעמל בתורת הקדמונים, ומכיר ויודע, והוא בר הכי, אז אין הכי נמי.

עוד דבר, לדוגמא בשמחת תורה, מהרי"ץ כותב המנהג שלו בעיר שלו. הרי בשמחת תורה קוראים וזאת הברכה, יש חתן תורה ויש חתן בראשית. המברך גמר לעיני כל ישראל ומברך ברכה אחרונה, אח"כ מוציאים בראשית עם ברכה. רוב המקומות בתימן לא נהגו כך, ומהרי"ץ בעצמו כותב שהמנהג השני יותר טוב. הוא מיישב את מנהג המקום שלו, אבל הוא מודה שמקומות שנהגו אחרת מנהגם יותר טוב. במקומות שהם מנוקים מחלאי המנהגים.

עוד דוגמא. הלל בליל פסח, מהרי"ץ אומר, שעד לפני שלושים וחמש שנה, לא היו נוהגים לומר הלל בליל פסח בבית הכנסת כלל. דהיינו, הרי יש את ההלל שאומרים בהגדה לכולי עלמא. אבל הלל בבית הכנסת, המנהג קדמון היה שלא היו אומרים הלל כלל, ועכשיו נהגו לומר הלל ומברכים. בא מהרי"ץ ועשה פשרה, הלל תמשיכו לומר, אבל בלי ברכה. וכל בתי הכנסת בלדי קיבלו את ההוראה שלו. אבל הוא כותב בשו"ת מפורש, מקומות שלא נהגו שלא ינהגו כך. אנחנו למשל, לא נהגנו מעולם לומר הלל בבית כנסת, מעולם לא שמעתי בבית הכנסת שלנו הלל בליל פסח. ויש עוד מקומות אחרים, בהם נשאר המנהג הקדמון. שוב פעם, מהרי"ץ דיבר על העיר שלו. ובמקומות אחרים כל מקום ומקום לפי מנהגו. אם היה לנו מנהג לומר הלל, היינו מקבלים את הפסק של מהרי"ץ לא לברך. ואם המנהג הוא בכלל לא לומר, לא מחייב שננהג כמו ביהכ"נ של מהרי"ץ. כי הפוך, מהרי"ץ בעצמו לא מרוצה ממנהג ביהכ"נ שלו. הוא כותב, כיון שנהגו לומר הלל מאי דהוה הוה. משמעות הדברים, וזה מפורש יותר בשו"ת, שהוא לא מעונין, ולא רוצה שיגידו את ההלל בכלל. אבל לא היה לו כח עד כדי כך, לבטל את קריאת ההלל. לפחות הוא עשה שברכה לא תהיה. הוא הצליח לשנות. הוא כותב, הנהגתי בקהלי, ובסופו של דבר מקהלי זה התפשט לכל הקהילות אחרות. אבל יש כאלה שהמשיכו, ובכלל לא קראו את ההלל, כלל ועיקר.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

     
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. לעמוד הבא
  4.  [6-9]
סדר גזיזת צפרניים

 

 

  

 

 

 


 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מועדי השם
מנויים לחיים
פעולת צדיק
מיני תבלין וקליות
שר שלום קשת
ארז יחיאל
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ת"ת עטרת חיים

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד