-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
טריתא
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
מיני תבלין וקליות
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
578 אורחים

חדש! מאמרים בענייני ביעור מעשרות

    
מספר צפיות: 1165
טעם ניקוד תיבת לַעְשֵׂר, במקום לְעַשֵּׂר * עדיפות נתינת מעשר־כספים לעוסקים בתורה בעמל ויגיעה * חידוש לדינא שבכלל ביעור מעשרות בערב שביעי של־פסח, ראוי לחלק גם כל מעשר־כספים שלו, אפילו שהוא יותר מכדי צורך העניים אז. מתוך הספר נפלאות מתורתך למרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, פרשת כי תבוא.
י"ב ניסן ה'תשע''ט

בענייני ביעור מעשרות

מתוך נפלאות מתורתך פרשת כי תבוא 

 

טעם ניקוד תיבת לַעְשֵׂר, במקום לְעַשֵּׂר * עדיפות נתינת מעשר־כספים לעוסקים בתורה בעמל ויגיעה * חידוש לדינא שבכלל ביעור מעשרות בערב שביעי של־פסח, ראוי לחלק גם כל מעשר־כספים שלו, אפילו שהוא יותר מכדי צורך העניים אז.

 

כ"ו, י"ב. כי תכלה לַעְשֵׂר. א) הלמ"ד בפתח והעי"ן בשוא נח והשי"ן רפויה, בכל הספרים שלפנינו, כת"י ודפוסים, וכן המנהג פשוט. אף כי לפי הרגיל היה צריך להיות לְעַשֵּׂר, על משקל עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (לעיל י"ד, כ"ב) וכיוצא בזה. וכן תרגומו, לעַשָּׂרא. ובמנחת שי בפרשת חקת, על פסוק לִסְבֹּב את ארץ אדום (במדבר כ"א, ד') אכן הביא שיש בזה פלוגתא, לבן־אשר לַעְשֵׂר ולבן־נפתלי לְעַשֵּׂר יעו"ש. ובתנ"ך גינצ' דף ש"ע כתוב דלמחזורא רבא לַעְשֵׂר, ובטבריא קורין לַעְשֵּׂר בדגש, וכן בן־נפתלי ע"כ. ולא ידעתי לדבריו היאך יבוא דגש אחר שוא נח. ועיין ראב"ע:

 

ויש להעיר כי בחילופים שבין בן־אשר לבן־נפתלי המסודרים בשלהי מחברת התיגאן, לא הובא שום חילוף בזה ביניהם, אדרבה כתבו בהדיא שאין בפרשה זו חילוף. על־כל־פנים בגוף התיגאן עצמם נקוד בפרשתנו בפשיטות לַעְשֵׂר, אף כי בגליון ציינו בזה"ל, אית דאמרי לְעַשֵׂר ע"כ. או, נ"א לְעַשֵׂר ע"כ. ומפליא שלא עשו בתוכה דגש בגליונות התיגאן שבדקתי. ואולי משום דפשיטא לפי זה שהיא דגושה, וצ"ע. על־כל־פנים כך היא הקריאה המפורסמת לַעְשֵׂר וכדבר האמור, וחבירו בספר עזרא (נחמיה י', ט"ל) והיה הכהן וגו' בַּעְשֵׂר הלוים, ועיין מנחת שי שם. וכן הוא גם בתיגאן התם:

 

ב) וטעם השינוי כאן, אולי יש לומר, דאגב מעשר־התבואות אשר בו המדובר כמפורש בהמשך הפסוק כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו', בא הכתוב לרמוז לנו כי יש עוד מעשר נוסף, שהוא מעשר־כספים המיועד לעניים, ועיקרו ללומדי תורה (כשקרוביו אינם עניים, עיין ש"ך יורה־דעה סימן קנ"א ס"ק י"ז, ואהבת חסד ריש פרק י"ט), והוא שייך גם למי שאין לו קרקע ותבואה. לפי שתיבת לַעֵי (אי נמי לָעֵי בקמץ. והיינו הך, כמו חילוף בָּעֵי בַּעֵי, אָתֵי אַתֵי כידוע) בארמית, היינו יגיעה בלשון הקודש, כמו שמצוי בתלמוד ירושלמי ובמדרשים ובזוהר הקדוש לשונות לַעֵי באורייתא, דיִלְעוֹן באורייתא וכדומה, וכדלעיל ריש פרשת בחקתי על פסוק אם בחקתי תלכו ד"ה וכתב. ועיקרה מלשון הקודש, במובן עייפות, כמו שנאמר (איוב ו', ג') על כן דברי לָעוּ, לפי תרגומו שם משתלהיין. והעי"ן מתחלפת באל"ף מאותיות הגרון אחה"ע, נמצא שהוא כאילו אמר לָאוּ, מלשון (בראשית י"ט, י"א) ויִלְאו למצוא הפתח. והרי בקריאת תחילת תיבת לעְשר בניקוד זה, נשמָע כאומר לַע. וזה חידוש גדול הנוגע למעשה, ולקמן בסמוך ד"ה אבל, נביא לו סעד:

 

והרווחנו מזה להבין כי עיקר מצות מעשר־כספים, אינה ללומדים סתם, אלא לעוסקים בה בעיון בעמל ויגיעה. וזהו שדייקו חז"ל בדבריהם על פסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך (לעיל י"ד, כ"ב) כל, רמז לפרגמטוטין ולמפרשי ימים, שיהיו מוציאין אחד מעשרה לעמילי תורה, כדאיתא בתנחומא פרשת ראה אות י"ח, ובמדרש הגדול שם דף רצ"ט, ובילקוט שמעוני רמז תתצ"ג. לעמילי תורה נקטו, ולא ללומדי תורה, ללמדך שלעמלים בה עדיף. והוא גם־כן חידוש. ופרגמטוטין שאמרו, ר"ל סוחרים, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות צדקה ומעשר־כספים סימן קס"ט אות מ"ד יעו"ש. לומר לך דשייכא מצות מעשר גם למי שאינו עוסק בקרקע אלא במטלטלין, וכדבר האמור. ושם בשלחן ערוך המקוצר מסעיף ט' ואילך, ביארנו בס"ד היטב דיני מעשר־כספים הלכה למעשה, ומשם תדרשם:

 

ג) ועדיין צריך עיון טעם שגם בספר עזרא נקוד בַּעְשר, ולא בְּעַשֵּׂר, כדבר האמור לעיל. והרי אף שם המדובר הוא בתבואה, כמפורש שם, ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו, ופרי כל עץ תירוש ויצהר. נביא לכהנים וגו' ומעשר אדמתנו ללוים. והם הלוים המְעַשְּׂרים וגו' (נחמיה י', ל"ח). יביאו בני ישראל ובני הלוי את תרומת הדגן התירוש והיצהר (שם, מ'). ואין לומר דקא משמע לן בהכי שמלבד מעשר התבואה, קיימו הם גם מעשר־כספים לעמילי תורה. שהרי שם כתיב בעשר בבי"ת, ולא בלמ"ד:

 

ושמא נדרוש בה בַּעֵי, דומיא דדרשינן לעיל לעשר לַעֵי. ובַעֵי, היינו צריך בארמית כידוע. ואתו לאשמועינן כי מעשר־כספים אף שהוא נרמז בלעְשר שבתורה, וכן במאי דכתיב את "כל" תבואת זרעך, וכדברים האמורים לעיל, מכל־מקום אין זו חובה כנודע (וכמו שביארנו בס"ד בשלחן ערוך המקוצר שם סעיף ט'. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה אבל) רק צורך, כמו שמצינו בפוסקים שמדייקים מלשון צריך שמורה על דבר שאינו חובה, ולאו לעיכובא, וכמ"ש בס"ד בטופס כתובות שער עיטור הכתובה אות א' דף ע"ז ע"ח, ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות תולעים סימן קל"ה אות ט"ו:

 

אי נמי הכי קאמר קרא, והיה הכהן וגו' בַּעְשר הלויים, זה שהיו הכהנים עם הלויים בשעת חלוקת המעשר, לא מפני שהלויים אינם נאמנים לתת תרומת־מעשר לכהן כמצותם, ויקחו הכל לעצמם (כפירוש הרלב"ג שם. וכן דעת רש"י במכות דף כג: ובחולין דף קל"א ע"ב, ועיין עוד בתוספות כתובות דף כו. ד"ה בתר דקנסינהו) אלא אדרבה זה היה בבקשת הלויים וברצונם, כדי להסיר מהם כל חשד. כי בַּעֵי בארמית, יש לו גם מובן מבקש. כגון תרגום מה תבקש (בראשית ל"ז, ט"ו) מא את בָּעֵי. ועיקרה בלשון הקודש, שכן נאמר (ישעיה כ"א, י"ב) אם תבעיון בעיו. [אף דמאידך מצינו שהכהנים חשודים על הבכור ועל השביעית, עיין בכורות פרק ה' משנה ה', וסנהדרין דף כ"ו ע"א, ובמאירי גטין ריש דף קכ"ט]:

 

ואם שני ביאורים הללו נראים דוחק למעיינים, מה אעשה שלא זכיתי לעת עתה לביאורים יותר טובים ומרווחים, כאשר ביארתי בס"ד טעם ניקוד כעין זה, בפסוק משא בַּעְרָב (ישעיה שם, י"ג) באופן נפלא, לעיל בפרשת וירא על פסוק ויִרש זרעך את שער אֹיביו ד"ה וכיון. על־כן אמרתי על־כל־פנים אכתבם ליקרא דקב"ה ושכינתא. כי נכספה נפשי וגם כלתה, לאחזויי דליכא מידעם למַגָּנן (פירוש להראות שאין דבר לחנם) באורייתא, ומִני ומִנייכו מסתייעא מילתא:

 

ד) אבל ביאור לַעְשֵׂר, אשר בפסוק שלפנינו, שרומז למצות מעשר־כספים כדלעיל ד"ה וטעם, נראה לענ"ד שהוא אמת ויציב. כי הגם דלפום רהטא נראה שיצא לנו מכאן חידוש גדול, שהרי פשטות ההלכה במשניות ובפוסקים שאין ביעור מעשרות, שהוא בערב שביעי של־פסח (כדלקמן בפרשתנו על פסוק ואמרת לפני י"י אלהיך בערתי הקדש ד"ה וזמן) אלא בפירות האילן והארץ ותו לא. ולשון הרמב"ם פרק י"א ממעשר שני הלכה ח', כיצד הוא עושה. אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר, נותנה לכהן. מעשר ראשון, נותנו ללוי. מעשר עני, נותנו לעניים. נשארו אצלו פירות מעשר שני של־ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן, הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף. נשאר אצלו מעשר שני של־דמאי, אינו חייב לבערו. נשאר אצלו ביכורים, הרי הן מתבערין בכל מקום ע"כ. מכל־מקום האיר השי"ת את עיני, ומצאתי און לי בשל"ה מסכת חולין עניין משא ומתן דף ד' ע"ד ודף ה' ע"א וז"ל, אם הזמין לו השי"ת ריוח, אז תכף ומיד יפריש מעשר, כמו שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, אמרו רז"ל את לרבות מפרשי הים וכו'. [לפי מה שהבאנו לעיל ד"ה והרווחנו וד"ה ושמא, הריבוי הוא מתיבת כל, וצ"ע]. ואף אם זיכה[ו] השי"ת שיש לו מעשר הרבה, ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובשנה הששית של־שמיטה, כדין מעשר תבואה. ואותם האנשים המעכבים מעשרותיהם באופן שנשאר בידם עד אחר מותם, הם כסילים בחושך הולכים, שאין מקיימים בעצמם המצוה עכ"ל. והביאוֹ גם־כן באליה רבה סימן קנ"ו אות ב':

 

הרי לנו מפורש שגם במעשר־כספים נוהג עניין ביעור. ונקטו ראוי, ולאו מדינא, כי עיקר מעשר־כספים אינו מדינא, וכדלעיל ד"ה ושמא. ומה שכתבו בשנה שלישית וששית, נקטו כלישנא דקרא בפרשת ראה, מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' (לעיל י"ד, כ"ח) שהן שנת מעשר עני במקום מעשר שני, ופירשו חז"ל שהן נגמרות עד פסח שאחריה, דהיינו רביעית ושביעית, וכדלקמן בפרשתנו על פסוק ואמרת לפני י"י אלהיך בערתי הקדש ד"ה וזמן, וד"ה ואליבא. [ושיטה תמוהה ויחידית יש בזה במאירי בבבא מציעא דף יא. שמתחילת שנה שלישית, מצוה שלא להשהות. ועיין דרך אמונה פרק י"א ממעשר שני אות כ"ז, ובציון ההלכה שם אות כ"ח]:

 

ובשו"ת בית דינו של־שלמה חלק יורה־דעה סימן א' דף נ"א ריש ע"ג העלה מהר"ש לאנייאדו דברי השל"ה הנזכרים, וכתב לבאר בזה"ל, נראה לענ"ד שזה הוי כשיש לו מעשר הרבה יותר מכדי צורך העניים, דאז יכול להניחו עד השנה השלישית והששית ע"כ. ר"ל דלולא כן, לא ימתין מלחלק להם. אבל בשנה השלישית והששית, והכוונה לרביעית ולשביעית כדקאמרן, בכל גוונא יחלק הכל, כדין ביעור תבואה. ובספר מעשר־כספים (ירושלם ה'תשל"ז) דף ר"מ העלה גם־כן דברי השל"ה ובית דינו של־שלמה, ושם בהערה קט"ז, ובדף רס"ב נוסף כי כדברי השל"ה דלעיל, כן כתב הר"מ היילפרין בזכרון משה פרשת לך־לך סוף דף ח'. ועיין עוד נהר מצרים דיני הפרשת מעשר ממון דף ר"י אות ד', שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן ע"ו, שדה צופים על מסכת כתובות דף תרמ"ד ע"ב, איש וביתו פרק ט"ו דף ש"ה ע"א, מה שדנו בזה:

 

ואנחנו בעניינו, זכינו למצוא לכך רמז מן התורה, בניקוד תיבת לַעְשֵׂר, כדבר האמור. ולעיל פרשת ראה, גבי פסוק תוציא את כל מעשר תבואתך, כתבנו רמז נוסף לכך:

********

 

מאמר וידוי מעשר

 

עניין תרומות ומעשרות הוא דבר גדול, ולכן ציוונו השי"ת להתוודות עליהן, כדי שניזהר בהן * ארבעה טעמים מדוע נקראת אמירת בערתי הקדש וגו' בשם וידוי * גם מקרא ביכורים נקרא וידוי, וביאור הדבר על־דרך הרמז * רמז מכאן, לאמירת וידוי בחודש אלול זמן הביעור והוידוי * מהו קֶשר עניינים אלו לחג הפסח * בזמן שבית־המקדש היה קיים ועלו לרגל לירושלם עיקו"ת, אם היו חייבים להשתהות שם גם בחול המועד * מדוע אין מצות ביעור וּוִידוי מעשרות נוהגת אלא בשנה רביעית ושביעית * מִדיני הביעור, וסֵדר אמירת הוידוי

 

כ"ו, י"ג. ואמרת לפני י"י אלהיך, בערתי הקֹּדש וגו'. א) וזה נקרא וידוי, כדתנן במסכת מעשר שני פרק ה' משנה י', במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין. כיצד היה הוידוי, בערתי הקדש מן הבית, זה מעשר שני ונטע רבעי וכו'. וכן בפרק ב' דמגילה משנה ה', כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל וכו' ולוידוי המעשר ולוידוי יום הכפורים. ובסוטה ריש פרק ז', אלו נאמרים בכל לשון, פרשת סוטה, וידוי מעשר וכו'. וכן כתב הרמב"ם פרק י"א ממעשר שני הלכה א', מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר ע"כ. גם שאר רבוותא כתבו כן:

 

מִשָּׁרשי המצוה, כתוב בספר החינוך מצוה תר"ז עניין נפלא וז"ל, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו, הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים. שאילו מצד יתר התנועות, גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו. ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם [כגון בדברי שקר וניבול־פה וכיוצא בהם. יב"ן] שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול [שיזכור האדם את בוראו אשר בירכו בתבואה ובפירות הללו, על־ידי שיפריש קצת מהם לשמו יתברך, כמו שכתוב בספר החינוך עצמו לעיל מינה בפרשת שופטים מצוה תק"ז. יב"ן], וגם כי בהם תלויה מחיַת משרתי האל [יעויין שם במצוה תק"ז, ובמצוות שצ"ה שצ"ו. יב"ן], היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן, להזהירנו עליהם להפריש אותן, ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל. וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שיקרנו בהם ולא עיכבנו דבר מהם. וכל כך, כדי שניזהר מאד בעניין עכ"ל. דהיינו כיון שהוא יודע כי יגיע זמן שיצטרך להעיד על זה בדיבור פיו, והדיבור הוא ההוד הגדול שבאדם וכו' כמו שהקדים, ומה־גם לפני ה' ובבית־המקדש, ממילא הוא נזהר בהפרשתן מעיקרא:

 

וכמוהו כתב גם־כן הרשב"ם בקיצור וז"ל, ואמרת לפני י"י אלהיך, כך ציווה הקב"ה, כדי שלא יאחר אדם לעכב מעשרותיו לשקר לפני הקב"ה ע"כ. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה נמצא, וד"ה הואיל:

 

ב) וטעם שנקרא בשם וידוי, הגם שלא נזכר כאן שום חטא ועוון כלל, אדרבה הוא אומר (לקמן י"ד) שמעתי בקול י"י אלהי עשיתי ככל אשר צויתני [ועיין בתוספות יומא דף לו. סוף ד"ה ומעשר עני, ותוספות רי"ד וחידושי הריטב"א שם], מתבאר מתוך מה שכתב כאן רבינו עובדיה ספורנו, כי המכֻוון באמירת בערתי הקֹּדש מן הבית, הוא לפי שבחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות וכו'. וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז"ל [ר"ל שלכן קראוהו בשם וידוי. יב"ן] וכו'. מודה אני כי גדול עווני שגרמתי לבער הקֹּדש מן הבית, ואעפ"י שנתתיו ללוי וזולתו כמצותך וכו' יעו"ש. ונראה דכוונתו על חטא מעשה העגל בפרט [ונקט בלשון רבים, לפי ששמחו בעשיית העגל, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות ל"ב, ו'). וזה להם לחטא נוסף ואדרבה רע יותר מעשייתו, כמו שביאר רבינו עובדיה ספורנו עצמו שם על פסוק הבאת עליו חטאה גדולה (שם כ"א). ועיין עוד יומא דף סו: זיבח וקיטר, בסייף. גפף ונשק, במיתה. שמח בלבבו, בהַדְרוֹקַן], כי עד אז היתה העבודה בבכורות, כדאשכחן בכמה דוכתי, וכן הוא בפירוש רש"י על פסוק מתוך בני ישראל (במדבר ג', י"ב) ועל פסוק כי לי כל בכור (שם ח', י"ז) ורבינו עובדיה ספורנו שם, ועיין עוד בפירושו לפסוק קדש לי כל בכור (שמות י"ג, ב') ולפסוק ויהרוג י"י כל בכור בארץ מצרים (שם ט"ו). ובמה שצייננו בס"ד לעיל הפטרת אמֹר על פסוק והכהנים הלוים בני צדוק ד"ה ושבט. ואילו נמשכה העבודה בבכורות, הייתי זוכה שהיה נשאר הקֹּדש תוך הבית והיה מוסיף לי קדושה, מה שאין כן עכשיו שצריך אני ליתנו ללוי:

 

והתוספות יום טוב במסכת מעשר שני שם, העלה דברי רבינו עובדיה ספורנו הללו בקיצורים, ובשינויי לשון. כגון במקום שכתב הוסרה העבודה מהבכורות, העתיק לבלתי תת אותם לבכורות. כי בזה הוא המדובר כאן, ולא בעבודת הקרבנות. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה ופירוש. על־כל־פנים שתיקתו הויא כהודאה והסכמה. וכן ביאר בתפארת ישראל, לפי שהוא כבר ראה את התוספות יום טוב כידוע. אף שלא ציין בהדיא כי ממנו מקורו. וכבר הוא פירש העניין כך בהדיא באות ט' לעניין חטא העגל כמו שכתבנו למעלה וז"ל, נקרא וידוי, שבחטא אבותינו בעגל, צריך לבער הקודש מן הבית, דלולא כן היה הכל לבכורות ע"כ:

 

אך בתוספות אנשי שם הביא מה שכתב בספר הון עשיר להרע"מ חי ריקי, המתודה ומודה מה שעשה, הן טוב הן רע, נקרא וידוי. ולא ידענא מי הכריחוֹ לתוספות יום טוב להזכיר בשם הרע"ו ספורנו עוונות וחטאים בלשון זה ע"כ. ועיין עוד משנה ראשונה שם, שהשיג על רע"ו ספורנו מטעם אחר, ובדברינו לקמן בסמוך ד"ה כל־שכן. ולענ"ד יש להעיר גם מצד שאסור להתוודות על עוונות וחטאים ביום טוב, כמו שכתבו הפוסקים, ומהאיי טעמא אפילו בראש השנה שהוא יום הדין, אין מתוודים, וכמו שהעליתי בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ב' סימן קי"ט ד"ה ועיין. מיהו אפילו לדברי רע"ו ספורנו, מסתברא (ואולי פשוט הוא) דלאו למימרא שיאמר זאת בפיו ממש, רק זהו הטעם למה נקרא וידוי, ולעולם אינו מוציא זאת בפיו אלא במחשבתו:

 

ופירוש רע"ו ספורנו, הוא בהנחה כי בכל בית יש בכור. ואולי הכוונה לבית־אב, שאז על הרוב יש שם בכור, אם לא מבן זה, אזי מבן אחר. ועיין במכילתא ובמדרשים ובמפרשים על פסוק (שמות י"ב, ל') כי אין בית אשר אין שם מת. אבל קשה, הלא יש בתים שאין בהם בכורות, וכי אז אין צריך להתוודות. ודוחק לומר שהלכה התורה בזה אחרי הרוב. ושמא גם מפני כן דקדק התוספות יום טוב לכתוב, לבלתי תת אותם לבכורות, מלבד מ"ש בס"ד לעיל ד"ה וטעם, ר"ל שאלמלא כן, כל אדם היה יכול ליתנו לאחד מקרוביו הבכור, אם לא מזרעו, אזי לדודו או לבן־דודו וכיוצא בהם. וצ"ע:

 

ג) וכפי פשוטן של־דברים, וכאשר פירשו גם־כן חז"ל, אין בדברים אלו עניין הזכרת חטא כהעמסת רע"ו ספורנו וסיעתו, ואף לא שום תוכחה, זולת לעניין ביעור מעשר שני, שאינו מחזיקו יותר בביתו. כי הקדש היינו מעשר שני שנקרא בתורה קדש, שנאמר וכל מעשר הארץ וגו' קדש לי"י (ויקרא כ"ו, ל') וכן נטע רבעי נקרא קדש שנאמר (שם י"ט, כ"ד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לי"י, כיעויין שם במסכת מעשר שני ומלאכת שלמה שם, ובפירושי רש"י וראב"ע ומרפא לשון כאן, וברמב"ם שם פרק י"א הלכה י"ב, ושאר רבוותא:

 

אמנם דברי רע"ו ספורנו הם בדרך נעלמת כעין רמז. וכעין זה מצינו בכמה ספרים שרמזו בראשי תיבות של־ב֗ערתי ה֗קדש מ֗ן ה֗בית, בהמ"ה, כמ"ש בס"ד לקמן בפיסקת בערתי הקדש מן הבית:

 

ד) נמצא על־כל־פנים דפליגי רע"ו ספורנו ורע"מ חי ריקי בפירוש תיבת וידוי, אם היא נאמרת רק על דבר רע, או גם על דבר טוב. וכן נראה שנחלקו בזה עוד מפרשים. כי המלבי"ם כתב שוידוי הוא פרסום דבר שטבע בני אדם להעלימו, הן שמודה שבח חבירו הן שמודה גנות עצמו. [חכם אחד שליט"א כתב להקשות כאן, הלא עבירות שבין אדם למקום, אסור להתוודות עליהם בקול רם, כמו שדרשו חז"ל ביומא דף פו: על פסוק (תהלים ל"ב, א') אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וכן פסק הרמב"ם פרק ב' מתשובה הלכה ה' עכ"ד. אבל לענ"ד פרסום דנקט המלבי"ם, הוא לאו דוקא, רק מפני שהוציא מפיו את הנעלם בליבו, לפני המקום ב"ה בלבד]. ולאידך גיסא בהכתב והקבלה כתב שהוראתו השלכת החטא ועזיבתו, וכמ"ש בס"ד בהרחבה להלן הפטרת וילך על פסוק קחו עמכם דברים וגו' ואמרו אליו כל תשא עון, ד"ה אי נמי, בטעם שנקרא וידוי בלשון קשה וכבד, דהיינו בדגש. ובנדון דידן אפשר להבין מדוע טבע בני אדם היה להעלימו אליבא דהמלבי"ם, לפי דברי הרשב"ם והחינוך דלעיל ד"ה משרשי, מפני שהוידוי מחייב אותו מעיקרא לקיים הפרשת תרומות ומעשרות בכל השנים כדת וכדין ובכל פרטיהן ודקדוקיהן, שאם לא כן יֹאמר שקר בוידויו בשנה הרביעית והשביעית. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה ובנדון. ובדברי המלבי"ם בפרשתנו. וז"ל כפתור ופרח פרק מ"ב, הוידוי הוא דרך תפילה, וכדאיתא בתוספתא וכו' יעו"ש:

 

בין כך ובין כך, נראה שיש לנו ללמוד מכאן רמז לאמירת וידוי בימים הללו, כמו שקבעו הקדמונים באמירת הסליחות כל ימי חודש אלול. שהרי אז בימים אלו, חלה קריאת פרשת כי תבוא בספר תורה, להזכירנו שצריכים אנו להתוודות על מה שנכשלנו כל השנה החולפת בכלל מצוות התורה, עשה ולא תעשה וכו'. וזאת כמו שביתר הפרשיות הנקראות בספר תורה בחודש אלול, יש רמזים לענייני התשובה בחודש זה. כגון שכתבנו בס"ד לעיל בריש פרשת כי תצא על פסוק כי תצא למלחמה על איביך ונתנו, שהמכֻוון למלחמת האדם עם יצרו הרע. ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים (לעיל כ"א, י"ג) זה חודש אלול, כיעויין שם בד"ה פרשה. וכן עניין בן סורר ומורה, כמ"ש בס"ד שם בפרשת כי תצא על פסוק כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ד"ה וסיום, שכתוב בו (שם, כ"א) וכל ישראל ישמעו וייראו, רמז לימים הנוראים. וכמו־כן פסוק אתם נצבים היום כלכם (לקמן כ"ט, ט'), לרמוז שעומדים כולנו להתייצב לדין ביום ראש השנה וכו', כדלקמן ריש פרשת נצבים על פסוק הנזכר ד"ה וידוע:

 

כל־שכן לפי מה שכתב מהר"ד פארדו בחסדי דוד על התוספתא מנחות פרק י' הלכה ג' דף שמ"ו סוף ע"ב, לפי שֶׁשִּׁהּה מעשרותיו של־שלוש שנים, הוא שמתודה שתתכפר לו שהייתו על־ידי מאי דיהיב השתא, תדע דמשום הכי נקרא וידוי מעשר יעוש"ב אליבא דרש"י. והכי נמי מסיק במשנה ראשונה (עיין לעיל ד"ה אך) הוידוי הוא למי שהשהה המתנות אצלו ולא הפרישן, או הפרישן ולא נתנן לבעליהן מיד. ומעשר שני וביכורים, שלא העלן לבית הבחירה יעו"ש:

 

ה) אלא שמצינו כי גם מקרא ביכורים, נקרא לפעמים בשם וידוי, כנראה מהא דתנן בביכורים פרק ב' משנה ב', יש במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה, טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי וכו'. ואם תמצי לומר שאינו אלא אגב גררא דוידוי מעשרות, הלא מפורש כן ברמב"ם פרק ג' מביכורים הלכה י' שלא בדרך גררא וז"ל, מצות עשה להתודות על הביכורים במקדש בשעה שמביאם, מתחיל וקורא הגדתי היום לי"י אלהיך וגו' (לעיל ג'). וכן שם לעיל מינה בהלכה ד', משיניחם המביא אותן לעזרה, הותרו לכהן ואעפ"י שעדיין לא התודה עליהן וכו' יעו"ש, ובפירוש מהר"י קורקוס להלכה ה'. וכן במדרש הגדול בפרשתנו דף תקצ"ב, על פסוק ושמחת בכל הטוב וגו' אתה והלוי והגר אשר בקרבך (לעיל י"א) להביא גרים שיהיו מתודין יעו"ש. גם לפירוש המאירי בקידושין דף כ"ו סוף ע"א, ולחד פירושא בחידושי הריטב"א שם, נזכר בהדיא במשנה (פרק ג' דפאה משנה ו') שהובאה שם, וידוי ביכורים, דגרסי התם בביכורים ובוידוי, ומפרשי דהיינו וידוי ביכורים יעו"ש וברש"י ושאר מפרשים. ואליבא דרע"ו ספורנו וסיעתו, אולי י"ל בדוחק דכיון שמזכיר שם גלות מצרים, כמו שנאמר וירד מצרימה וגו' (לעיל ה') והיא היתה בעוון מכירת יוסף כידוע, לפי־כך נקרא וידוי. וצ"ע. [ועיין עוד מ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן קל"ד (בעניין הבדלה מיושב) אות ד' ד"ה שוב]:

 

ובמנחת חינוך מצוה תר"ז אות א' כתב, מבואר במגילה (דף כ:) כל היום כשר לקריאת מגילה וכו' ולוידוי מעשר וכו'. ורי"ף גורס ולוידוי ביכורים, היינו דהקריאה צריך להיות ביום. והר"ן כתב, פירוש מקרא ביכורים וכו'. ועיין טורי אבן שם שמפלפל באריכות בזה, אך אין לו ראיה מכרחת. אך כתב דלא מצינו שמקרא ביכורים יכנו בשם וידוי. והנה הר"מ מכנה אותו כאן בשם וידוי, ומסתמא מצא באיזה מקום דנקרא וידוי וכו' ע"כ. גם הגרי"פ פירלא השיב על הטורי אבן בהגהה שם וז"ל, אישתמיטתיה מתניתין פרק ב' משנה ב' דביכורים, דקרי ליה וידוי יעו"ש. וכן הרמב"ם פרק ג' מהלכות ביכורים הלכה (ו') [י'] כתב, מצוה להתוודות על הביכורים עיי"ש. וכן הוא בתוספתא דביכורים פרק א' [אות י"א] עיי"ש. ועיין בירושלמי פרק ב' דביכורים שם עכ"ל. ודנו בזה עוד כמה מפרשים, אך לא נתנו טעם, מדוע יקָּרא זה וידוי:

 

ובדרך אמונה על הרמב"ם שם בהלכות ביכורים אות נ"ט, העתיק גם לכאן את דברי התוספות אנשי שם בשם הון עשיר לגבי מעשר שני (שהבאנו לעיל ד"ה אך) שהמתודה ומודה ומספר מה שעשה, הן טוב והן רע, נקרא וידוי ע"כ, כמו שהעלהו שם בהלכות מעשר שני פרק י"א אות ב'. משמע שהבין דבריו כפשוטן, דהיינו מתודה כמו מודה ממש, ולא כמו שהטעמנו אותם שם (בד"ה נמצא) שוידוי הוא פרסום דבר שטבע בני האדם להעלימו, ולכן הוא לשון קשה בדגש יעו"ש. ולקמן בסמוך ד"ה שבתי:

 

ו) ובנדון דידן לא מצאתי לפום רהטא טעם שירצה האדם להעלימו, זולת לפי דרך רמז שביאר מהר"ם אלשיך שפרשת ביכורים, והיה כי תבוא אל הארץ וגו' (לעיל א') רומזת לביאת האדם לארץ העליונה עם פירות מצוותיו וכו' ואז וענית ואמרת וגו' (לעיל ה') כי אחרי ראותך הושם טנא מצוותיך לפני קונך, הלא לא יבצר ממך מהצטער ולומר, אויה לי כי מן הפירות הללו, לא הבאתי הרבה. ואוי לה לאותה בושה, כי עסקתי בענייני העולם השפל אשר אין בם מועיל בעולם העליון, ולא יגעתי לילה ויום לסגל תורה ומצוות, ומה נכבד היה היום הזה לוּ באתי בריבוי עצום מצוות ה' ולא במועטים כאלו כי בושתי מקוני. על כן עשה זאת איפה בני והתנַצֵּל [מליצה על פי לשון הפסוק במשלי ו', ג', ושם כתוב והִנָּצֵל. יב"ן], והוא כי וענית ואמרת לפני י"י אלהיך, אל נא תשת עלי חטאת אשר נואלתי לבלתי עשות ולבלתי עסוק כל ימי ולילי בסגל מצוות ומעשים טובים, כי הלא שאור שבעיסה היה מעכב. כי ארמי הוא היצר הרע הרמאי, לא לי בלבד היה מאבד, כי אם גם לאבי, כנודע מאִבוד המגיע לאבי בן הרשע. ואינו מן התימה שיכול לי, כי הלא וירד מצרימה, בין המְּצָרים בצאתי מבטן אמי, שם לפתח חטאת רובץ. ויגר שם במתי מעט, הם האיברים שכולם בעוזריו. והושרש כל כך, עד שויהי שם לגוי גדול, כי החטיאני פעמים רבות, ונעשה חיל משחיתים, והוא מלך עליהם, וכולם נגדי. כי עבירה גוררת עבירה (אבות פרק ד' משנה ב'). והיצר טוב איננו אתי כנודע עד הגדלות, והוא יחיד ועני. ועל ידי כן יתאזר ויתאמץ עלי, כי וירעו אותנו המצרים (לעיל ו') הם מלאכי חבלה הנעשים בעוונות ראשונים, כי הם העומדים עלי להחטיאני ולהעוותני עד עשותם אותי רע. וזהו וירעו אותנו המצרים, שהוא את הנפש והרוח, שהיו רעים לה'. וגם ויענונו, שהם עצמם הביאו עלינו יסורין ממרקין, כמא דְאִתאֲמַר (ישעיה ס"ד, ו') ותמוגנו ביד עונינו וכו' יעוש"ב. והובא גם־כן במנחת יהודה למהר"י גזפאן, והרי זה וידוי גמור. ועיין עוד באור החיים:

 

שבתי ואראה בשם טוב על הרמב"ם ריש פרק י"א ממעשר שני, ופרק ג' מביכורים הלכה י', ובספרו קיץ המזבח בפרשתנו דף ק"מ פסוק כי תכלה וגו', דפשיטא ליה מדנפשיה דבתרוייהו עניין וידוי זה אינו אלא ליתן תודה ושבח לה' על שזיכהו לקיים המצוות שבזרע הארץ יעו"ש, וכהבנת הדרך אמונה דלעיל ד"ה ובדרך. ונראה לענ"ד חיזוק לדבריהם, ממה שמצינו שחז"ל קוראים לכך גם בשם הודאה, כדתנן במעשר שני פרק ה' משנה ט"ו ובסוטה פרק ט' משנה י', יוחנן כהן גדול העביר הוֹדָיַת המעשר. ופירש עלה רבינו עובדיה בסוטה שם וידוי מעשר, בערתי הקדש וגו'. ולשון רש"י בגמרא סוטה דף מז. שלא יהיו מתוַדִּין בערתי וגו' יעו"ש. ולשון הודיית, הוא ממש כמו הודאת. כי היו"ד מתחלפת באל"ף, כדאשכחן דכוותה הנייה, הנאה. ועוד רבים. ולכן יש נוסחאות שם הודיוֹת, נראה שלא הבינו, והאריכו את היו"ד השנייה לעשותה וא"ו. והרי באותן מסכתות עצמן, קראו לכך קודם לכן, בשם וידוי מעשר, כמו שצייננו לעיל ד"ה וזה. אלא שמע מינה דהיינו הך. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה הואיל. נמצאו בידינו ארבעה טעמים מדוע נקראו בשם וידוי:

 

ז) וזמן וידוי מעשר שני, הוא במנחת שביעי של־פסח שהוא יום טוב אחרון של־פסח. והביעור קודם לכן, בערב יום טוב האחרון (לדעת הרמב"ם פרק י"א ממעשר שני הלכה ז', כפי גירסתו בפרק ה' דמעשר שני משנה ו'. וכן פסק השלחן ערוך ביורה־דעה סימן של"א סעיף קמ"ד. ורבים עמהם. וכן הוא במדרש הגדול פרשת ראה דף ש"ח. ויש מן הראשונים הגורסים בערב יום טוב הראשון, כגון רבינו שמשון בפרק ז' דפאה משנה ו', והרא"ש בפירושו לפרק ה' דמעשר שני. וכמותם הסכים החזון איש בדמאי סימן ב' אות ב'. ועיין לקמן בסמוך ד"ה על־כל־פנים) של־שנה רביעית, ושל־שנה שביעית שהיא שמיטה. שנאמר כי תכלה לעשר, ברגל שכל המעשרות כלים בו, ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא וכבר כל פירות שלישית נתעשרו וכו'. דהיינו ששיערו חז"ל כי עד פסח, מצויים פירות משנה שעברה. וקבעו הוידוי במנחת יום טוב אחרון, כדי שיוותר לו מה שצריך לאכול ביום טוב אחרון ולא יצטרך לבער, כיעויין בירושלמי מעשר שני פרק ה' הלכה ג' וברמב"ם פרק י"א ממעשר שני הלכה ג':

 

ונראה לפי־זה לכאורה שאין לכך שום קשר וּשְׁיֵיכוּת של־ממש עם ענייני יציאת מצרים, ועם חמץ ומצה עצמן, רק כאילו נזדמנו שני העניינים לפונדק אחד. וכעין זה, עמדנו בס"ד לעיל פרשת אחרי מות על פסוק מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו ד"ה ולכאורה, לתרץ עניין קביעת צום גדליה בג' בתשרי, אף שנראה לפום רהטא כי אינו מעניין עשרת ימי תשובה כלל, תקוע שלא במקומו וכו' יעוש"ב. ובנדון דידן מה־נֹאמר ומה־נצטדק. אף כי לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר דמאחר שמצות הוידוי היא במקדש (להראב"ד לעיכובא, ולהרמב"ם לכתחילה, כמ"ש בס"ד לעיל פרשת ראה על פסוק שמור את חדש האביב ועשית פסח ד"ה איך. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה וכל זה). על כן חס המקום ב"ה שלא להטריח את כל ישראל לבוא במיוחד, וקבע זמנו בשביעי של־פסח, שאז בלאו הכי כולם נמצאים בירושלם עיה"ק לפי שעלו לרגל, ולא חזרו לבתיהם מיד אחרי יום טוב הראשון אלא נשארו גם בחול המועד, על־כל־פנים לדעת הרבה מרבוותא הסוברים שחייבים להשתהות בירושלם כל ימי החג. ועיין רש"י וראב"ע על פסוק ופנית בבֹקר והלכתך לאהלך (לעיל ט"ז, ח'), ובקטורת הסמים על תרגום המיוחס ליונתן שם. ובסוכה דף מ"ז סוף ע"א איתא, שבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה, וכתבו התוספות שם בע"ב דאסור לצאת מירושלם כל שבעת ימי החג, שכל הרגל חשוב בוקר אחד וכו' יעו"ש, ובשאר המפרשים. ובהגהות הרש"ש תענית דף י. ד"ה כדי שיגיע, ובתפארת ישראל תענית פרק א' משנה ג' אות ט"ו. ובמ"ש עוד בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ד' (בדין הקבלת פני רבו ברגל וכו') אות א' ד"ה מי. ובספרנו זה לעיל פרשת ראה על פסוק והיית אך שמח ד"ה וצריכים, לגבי שאלת גשמים בבית־המקדש ביום שמיני עצרת, לפי שמתאספים שם רבים ביום זה. אך זו סיבה צדדית, ולא דבר המקשר את העניינים מצד עצמם:

 

ברם מכל־מקום יש דמיון ביניהם. ביעור מעשרות מן הבית, דומיא דביעור חמץ, שאמרה תורה (שמות י"ב, ט"ו) אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם. וּוִידוי מעשרות, דומיא דסיפור יציאת מצרים, שאמרה תורה (שם י"ג, ח') והגדת לבנך. [וקצת קרוב לזה, הוא עניין ביעור יין וענבים של־שמיטה, החל בשנה השמינית ערב פסח, ורשאי להניח מזון שלוש סעודות ולצאת בזה ידי ארבעה כוסות בליל הסדר, עיין רמב"ם ומפרשיו בפרק ז' משמיטה ויובל הלכה י"א, וחזון איש שביעית סימן ט"ו אות ז', שהוא גם־כן זמן ביעור חמץ. הגם שאין להשוות העניינים כמובן]. וגם מצאתי לכך בס"ד רמז נחמד בתורתנו הקדושה עצמה. שהרי סמוך לפני עניין זה של־ביעור מעשרות וּוִידויָן, הובא עניין הבאת הביכורים ומִקְרָאָן, ושם הרי מפורש וענית ואמרת לפני י"י אלהיך ארמי אֹבד אבי, וירד מצרימה וגו' (לעיל ה'), ללמדך כי הם סמוכים להדדי. והנה בליל הסדר אנחנו קוראים את ההגדה, שעיקרה הוא דְּרָשׁ כל פרשת ארמי אבד אבי, כדתנן בפסחים דף קטז. וכמובא גם ברמב"ם פרק ז' מחמץ ומצה הלכה ד' ופרק ח' הלכה ג':

 

ח) ומכאן אסמכתא נפלאה לגירסת הרמב"ם וסיעתו, שגם הביעור בערב יום טוב האחרון, כדלעיל ד"ה וזמן. שכן סמוך מיד אחרי עניין מקרא ביכורים, כתוב כי תכלה לעשר וגו' שהוא הביעור. מה שאין כן לגירסת חֵלק מן הראשונים שרק הוידוי הוא ביום טוב אחרון, אבל הביעור הוא כבר בערב יום טוב הראשון, נמצא שאין הדברים כתובים כסדרן. והגם כי ברור שזו אינה הוכחה של־ממש, ומה־גם דקיימא לן אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכל־מקום הרי כעין זה מצינו לרבותינו במגילה דף כ: דילפי שוידוי מעשר ביום ולא בלילה, מדסמיך ליה (לקמן פסוק ט"ז) היום הזה י"י אלהיך מצוך וגו'. וכן הביעור נעשה על־ידי זריקת המטבע לים, או איבוד הפרי, כדלקמן בסמוך ד"ה ואופן, כעין מה שהמצרים טובעו בים־סוף בליל שביעי של פסח:

 

ואליבא דהחולקים, יש ליישב כי מצות ביעור מעשרות, הלא כבר נכתבה בפרשת ראה, כמו שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' ובא הלוי וגו' (לעיל י"ד, כ"ח. כ"ט) וכדפירשו רז"ל התם בספרי ולקח טוב ומדרש הגדול ורש"י. ובהדיא כתב הרמב"ן, אמר תוציא, והנחת בשעריך, ללמד על הביעור. ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר יעו"ש. נמצא כי עיקר הפרשה שלפנינו, לא נצרכה אלא לעניין הוידוי. ולא נקט כי תכלה לעשר וגו' אלא כפתיחה לזה, ולהזכיר מה שכבר אמר וכתב, ממילא אולי יש לצדד שאין לדון מן הסמיכות לעניין זה. ועיין עוד בדברינו לעיל בפרשתנו על פסוק כי תכלה לעשר ד"ה הרי:

 

על־כל־פנים הכי נקיטינן הלכה למעשה, מאחר דאתכא דרבינו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך סמכינן. וכן כתבו חכמי תימן הראשונים, כדאיתא במדרש הגדול דף ש"ח ודף תקצ"ה, ואור האפילה דף תקנ"ו, ומדרש החפץ דף תמ"ב, ומדרש הביאור דף תקנ"ז ודף תרמ"ט. ובשם טוב על הרמב"ם שם, העלה כגירסת הרמב"ם, בשם ספרֵי וילקוט שמעוני, ורב נסים גאון [והוא בברכות דף ב' ע"א]. וכן דעת הגר"א בשנות אליהו פרק ה' דמעשר שני משנה ו':

 

ט) ואם תאמר אם־כן אמאי לא ציוותה תורה לבער המעשרות אלא בשנה רביעית ושביעית. הלא לפי האמור יש לזה שייכות בכל פסח שבכל שנה ושנה, כמו שחג הפסח עצמו הוא בכל שנה ושנה:

 

ואפשר לומר מפני שבשנה השלישית והששית נותנים מעשר עני, ונמצא שבשנים הללו כָּלים גם הם, ואם נשאר אצלו מעשר עני נותנו לעניים, כמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה ח'. ואמרו חז"ל בראש השנה דף יא. בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל. והרי בצדקה לעניים תלויה גאולתנו ופדות נפשנו, שכן נאמר גלתה יהודה מעוני (איכה א', ג') ודרשו חז"ל במדרש רבה שם אות כ"ח, מעוני, על שאכלו חמץ בפסח [וכפרו בגאולת מצרים. יפה ענף] כמא דאתאמר (לעיל ט"ז, ג') לחם עֹני, דבר אחר על שגזלו מתנות עני, דבר אחר על שאכלו מעשר עני. ואמרו חז"ל בשבת דף קלט. אין ירושלם נפדית אלא בצדקה, ועיין בדברינו לעיל הפטרת דברים על פסוק ושביה בצדקה ד"ה ונראה. ותנן בפרק ג' דאבות משנה ח', בארבעה פרקים הדבר מתרבה, ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית וכו'. ברביעית, מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית, מפני מעשר עני שבששית יעו"ש:

 

הגם שמעשר עני אינו מעכב את הוידוי, וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה י"ד שמי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתוודה, שעיקר הוידוי במעשר הוא יעו"ש. מכל־מקום הרי אין המדובר אלא באופן שאין לו מעשר עני ליתן. ולא כשיש לו ואינו נותן, שזה ודאי מעכב, זולת לקט שכחה ופאה כמבואר שם לעיל מינה בסוף הלכה ב', לגר ליתום ולאלמנה (לעיל י"ב) זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה, אעפ"י שאין לקט שכחה ופאה מעכבין את הוידוי ע"כ. והואיל ובדרך כלל יש מה ליתן לעני, ממתין לו הבורא עד לאחר מכן:

 

י) הואיל וממצות וידוי מעשרות בשנה רביעית ושביעית, נמשך חיזוק גדול לגוף קיום מצות הפרשת תרומות ומעשרות עצמן במשך כל השנים, כדבר האמור לעיל ד"ה משרשי, ורבים האידנא עדיין נרפים בזה, הן מפני ריבוי פרטי דיניהן, והן בפרט מפני שבני הדורות הקודמים אבות־אבותינו לא היו רגילין כלל ועיקר בקיומן להיותם בגלות, הלכך אנן השתא הכא בארעא דישראל לפרסום הדבר, מהאיי טעמא נמי, הנהגנו בס"ד מזה שנים רבות לקרות הוידוי מיושב, מתוך התיגאן או החומשים, בבית־הכנסת בצוותא חדא כל הקהל בטעמי המקרא, קודם תפילת המנחה, או אחריה, בשביעי של־פסח (רק בשנה רביעית ושביעית כמובן). והם ארבעה פסוקים, דהיינו מן כי תכלה לעשר וגו' (לעיל י"ב) עד השקיפה וגו' זבת חלב ודבש (לקמן ט"ו), ועד בכלל. [וטוב להוסיף אחרי זה גם נוסח יהי רצון וכו' כפי שנדפס בכמה ספרים. אמנם עדיין לא נתברר לי מי חיברוֹ. אך על־כל־פנים הלא אין שם איזה חידוש, או דבר הצריך עיון, אלא דברים פשוטים]. משום דנקיטינן כפשטות הרמב"ם שם הלכה ד' והשלחן ערוך יורה־דעה סימן של"א סעיף קמ"ב דסמכינן אתכא דידהו, שמצות וידוי גם בזמן הזה, וכן הוא בכפתור ופרח פרק מ"ב. שוב ראיתי כי כן דעת מהרח"כ לומר זאת אף כיום, כנראה ממה שכתב בקיץ המזבח בפרשתנו דף ק"מ, חיוב וידוי מעשר נוהג אף בזמן הזה שאין מקדש, הואיל ועיקרו תודה לשם ב"ה. וללמדינו גם־כן כמה צריכין אנו ליתן תודה ושבח לשם יתברך על מה שעושה עמנו כמה נסים ונפלאות בכל עת עד לאין סוף וכו' ע"כ. ואזיל לשיטתיה לעיל ד"ה שבתי, שוידוי זה הוא לשון הודאה:

 

וכבר העלה באיגרתא חדא (להגר"ש דבליצקי, בני־ברק ה'תשד"מ) סעיף י"ח דף י"ב י"ג מחלוקת הפוסקים בזה, ומן האחרונים הסוברים שנוהגת גם בזמן הזה, הם האדר"ת באחרית השנים, ובספר השקפה לברכה. ועל עיקר הטענה של־לא בערתי ממנו בטמא (לקמן י"ד), תירצו דזה דוקא מפני שעשה לא כדין. ובזמן הזה שאי אפשר בלאו הכי, הרי זה נקרא עשיתי ככל אשר צויתני (שם) [ועיין עוד קצירת השדה פרק י"ח סעיף כ"א כ"ו ל"ד. יב"ן]. וכן כתבו הבד"צ דירושלם עיה"ק בדיני ביעור וּוִידוי וז"ל, וביום שביעי של־פסח יקיימו אנשים אלו שנזהרו בהפרשת תרומות ומעשרות כסדרן, מצות וידוי מעשרות ע"כ. אף כי החזון איש הנהיג שלא להתוודות יעוש"ב. ולענ"ד אין להקפיד ולהימנע אף מי שלא נזהר בהפרשת תרומות ומעשרות כסדרן, לפי מה שכתבנו לעיל ד"ה הואיל, שיאמרוהו בטעמי המקרא, נמצא דלא אמרינן ליה דרך וידוי ממש אלא דרך קריאה בעלמא, והוי כעין שקוראים עניין זה בספר תורה בזמנו. ועיין עוד דרך אמונה להגר"ח קניבסקי שליט"א על הרמב"ם דין ד' בביאור ההלכה סוף ד"ה אין מתוודין. [והוסיף כאן ידידי הרה"ג אח"כ שליט"א בזה"ל, לפי זה גם נשים וגרים יכולים לקרוא זאת, אף שאינם מתוודים וידוי מעשר, עיין רמב"ם סוף הלכות מעשר שני, ושם טוב שם ד"ה אבל, ובפרק ד' מביכורים הלכה ג'. שו"ר מ"ש כת"ר לקמן ד"ה גם. ולעניין גרים, נראה שיקראו עם הציבור כדי שלא לביישם. מה שאין שייך בפני הבית, כיון שאז כל אחד מתודה לעצמו ואין היכר עכ"ל נר"ו]:

 

ושם בביאור ההלכה בתחילת הפרק כתב דיש לעיין אם צריך לומר וידוי זה מתוך ספר תורה ובטעמים, שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. ונראה פשוט שאין צריך, כי כל דבר שהתורה ציוותה לקרותו אינו צריך ספר תורה, ואין בו משום דברים שבכתב, דזה רק כשקורא לשם תלמוד תורה. דאם לא כן, בפרשת חליצה היה צריך להביא ספר תורה, וכן בברכת כהנים ובקרית שמע וכו' יעוש"ב. ואיהו מיירי בזמן שבית־המקדש קיים, כי הוא מתלמידי החזון איש, ולכן פסק שם בדרך אמונה אות י"ז שאין להתוודות כיום. אבל בעיקר נדונו יש להעיר כי להרמב"ם בלאו הכי אין איסור מצד אמירת דברים שבכתב על פה, זולת בעת קריאת ספר תורה שלא יאמרו שהוא חסר, וכדלעיל פרשת ויחי על פסוק לא יסור שבט מיהודה ד"ה וזה. [ובחינה של־תורה על החידושים שבסוף שו"ת חן טוב הערה רמ"ו סוף דף ש"צ דקדקתי שכך היא דעת מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף י"ב ע"א, שאין איסור זולת בקריאת ספר תורה. כנראה מדשינה סדר הטעמים מכפי שהוא בדברי הר"ד אבודרהם, והעלה טעם הירושלמי בסתם וכו'. והנה שם בדרך אמונה הזכיר לעניין ברכת כהנים וקרית שמע, תירוץ נוסף, דדבר השגור בפי כל מותר כמבואר בשלחן ערוך אורח־חיים סימן מ"ט. ופלא היאך העלים עינו משאר תירוצים שהביא מרן בבית יוסף שם, ומהם העלה מהרי"ץ בעץ חיים שם, והלא יש מהם דשייכי נמי הכא. ועוד שמדבריהם משמע שאינם מחלקים כחילוקו שדבר שהתורה ציוותה וכו'. ואולי סבירא ליה דאין לסמוך אלא על התירוץ שהעלה מרן בשלחן ערוך. עוד צריך לעיין הלא וידוי זה נאמר בכל לשון, והיאך יקרא מספר תורה בלשון אחר. ודוחק לומר דדוקא כשקורא בלשון הקודש נסתפק אם צריך ספר תורה. איתמר. ולעניין הדקדוק בדעת מהרי"ץ הנזכר לעיל, כבר כתבתי כן בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך א' הלכות ברכות השחר ס"ק מ"ב דף ק"ד ד"ה גם, שהוא לא העיר על מנהגינו, אמנם בתחילה הביא דברי הירושלמי דדוקא בספר תורה משמע שהוא התירוץ העיקרי יעוש"ב]. ועיין עוד שו"ת תורה לשמה סימן קצ"ז:

 

קצת מרבני האשכנזים והספרדים הנהיגו מקרוב לקרותו מתוך ספר תורה אחרי ובא לציון גואל לפני תפילת העמידה, כיעויין בקצירת השדה שם סעיף ל"ד. ולענ"ד אף שאין בזה קפידא, מכל־מקום אין להנהיג מילתא דתמיהא בציבור, כאילו זה כתקנת עזרא הסופר לקרוא בתחילת פרשת השבוע שאחריו:

 

ובפסוק השקיפה ממעון קדשך וגו', טוב שיגביהו הקהל קולם, וזאת על פי המבואר בירושלמי פרק ה' דמעשר שני הלכה ה' כי עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך. ואף שהרמב"ם והפוסקים לא העלו זאת (ועיין עוד סוטה דף לב: ומדרש הגדול בפרשתנו דף תקפ"ו ד"ה וענית, ודרך אמונה על הרמב"ם שם אות כ"א), מכל־מקום לאו משום דאיכא קפידא. אדרבה יביא הדבר לידי התעוררות בלב הקהל לזריזות במצות תרומות ומעשרות. ועיין עוד בדברינו לעיל פרשת בשלח על פסוק ויסע ויבא ויט ד"ה וכעין:

 

וכל זה לאו דוקא בציבור, אלא אפילו יחיד יכול לקרוא כך לעצמו. ועדיף שיהא בבית־הכנסת, שהוא מקדש מעט, דומיא דזמן שבית־המקדש קיים, שמצוותו לאמרו שם, כמו שנאמר וענית ואמרת לפני י"י אלהיך, וכמ"ש בס"ד לעיל ד"ה ונראה. ואפילו בזמן המקדש, פסק הרמב"ם שם הלכה ה', שכל אחד ואחד אומרו בפני עצמו, ואם רצו רבים להתוודות כאחד מתוודים יעו"ש. ומשמעות לשונו שאפילו לכתחילה יכולים להתוודות יחד, עיין בהרחבה בביאור ההלכה שבדרך אמונה שם ד"ה וכל, ונוה צדיק על שו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ חלק ב' סימן ל"ה (בעניין אי עדיף לשרוף החמץ שמצא בליל י"ד מיד) אות ה'. ועיין עוד מ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ב' סימן קצ"ג אות ו' ד"ה אבל, ובחלק ג' סימן ע"ח (לגבי ברכת רעדת הארץ) ד"ה ומה שתלה:

 

יא) אופן ביעור מעשרות (שהוא נעשָׂה קודם לכן, דהיינו בערב שביעי של־פסח כדלעיל ד"ה וזמן) כיום, הוא שצריך לחלל את כל המטבעות שייחדו לחילול מעשר שני ונטע רבעי, על מטבע אחת שווה פרוטה (וצריך לברר כל פעם מן הצורפים, כי בזמנינו המחיר משתנה חדשים לבקרים. וכעת ניסן ה'תשע"ב ב'שכ"ג שויו כ-12 אגורות. ובניסן ה'תשע"ה ב'שכ"ו כ-7 אגורות, וכיוצא בזה בשנת ה'תשע"ט ב'ש"ל) ולאבד אותה על־ידי שחיקתה וזריקתה לרוח, או לזרקה לים גם ללא שחיקה, ולנהר על־ידי שחיקה (עיין שלחן ערוך יורה־דעה הלכות ערלה סימן רצ"ד סעיף ו', והלכות תרומות ומעשרות סימן של"א סעיף קל"ג) או להתיכה באש. ובשעת הדוחק יזרקנה לבור עמוק אף בלא לשחוק, אך לא לבור של־שׁוֹפָכִין, משום ביזוי מצוה, וכדאיתא התם באיגרתא חדא דף ז' סעיף י' [ועיין עוד לעיל בסמוך ד"ה ומכאן]:

 

ומבואר שם סעיף י"א והערה ל"ב כי אף שתמיד נהוג להשאיר במטבעות שייחדו לחילול מעשר שני, פרוטה חמורה ודאית, בכדי לאפשר אחר־כך לחלל גם מעשר שני שאינו שווה פרוטה על אותה מטבע. אסור בזמן הביעור להשאיר כל פרוטה בשום מטבע. ויאמר כל המעשר שני והנטע רבעי שיש בכל המטבעות שייחדתי לחילול מעשר שני ונטע רבעי (וכל המעשר שני והנטע רבעי שבכל המטבעות הקטנות שיש לי) הרי מחולל הוא וחומשו על מטבע זו. ולדעת הרמב"ם בפרק ה' משמע דלא בעינן כלל פרוטה, וכל מעשר שני שאין בו שווה פרוטה יכול להתחלל על מטבע חולין. ואף שכמה כתבו גם בדעת הרמב"ם להחמיר בזה, עיין בהמעשר והתרומה דף ל"ה, מכל־מקום במאירי [מסכת בבא מציעא] דף קצ"ו כתב להדיא שנתפס פחות משווה פרוטה על כל מטבע חולין. ויבוא רעהו וכו'. ומדברי הכפתור ופרח בפרק מ' שכתב דכן היה המנהג בארץ ישראל לפדות המטבע הגדולה על קטנה, ולא הזכיר כלל מהשארת פרוטה חמורה, משמע שכן היה המנהג שלא לדקדק בזה, דאם לא כן לא הוה שתיק מזה וכו' ואעיקרא הדין הזה לא הובא לגמרי בשלחן ערוך יעוש"ב. ועיין עוד מנחת חינוך מצוה תע"ג, ומשנה ראשונה מעשר שני פרק ד' משנה ח':

 

ומי שאין לו אפשרות לאבד את המטבע, העלה באיגרתא חדא שם דף י' סעיף י"ג והערה ל"ז בשם כמה ספרים שיכול לחלל את כל המטבעות באותו נוסח הנזכר לעיל, על פרי כל שהוא שלא הוכשר לקבל טומאה. ויסיים במקום על מטבע זו, על פרי זה, ויאבד הפרי. אבל לכתחילה צריך לחלל את המטבעות על כסף, היות והסמ"ג עשין קל"ו הביא להלכה דברי הירושלמי סוף פרקא קמא דמעשר שני, דבזמן הזה אין לחלל מעות על פירות אפילו בדיעבד, וכן פסק החזון איש דמאי סימן ג' אות י' וסוף סימן ט"ו, וכן פסק חידושים וביאורים זרעים דף ל"ה דאין להקל נגד ירושלמי ערוך יעו"ש. אבל לדעת רבותינו הרמב"ם (פרק ב' ממעשר שני הלכה ג') והשלחן ערוך (יורה־דעה הלכות תרומות סימן של"א סעיף קל"ג) יכול אף לכתחילה לחלל על הפרי. ויש מקילים אפילו על פרי שהוכשר לקבל טומאה, דהיינו שבאו עליו מים:

 

הלכך הגם שעדיף לחלל על מטבע לצאת ידי חובת כולי עלמא, מכל־מקום גם על פרי שפיר דמי. ויתלוש פרי מן האילן לצורך זה, אי נמי יקח אגוז או שקד, כי מסתמא לא באו עליהם מים, כי יש סוברים שאפילו בדיעבד אינו מחולל כשהפרי הוכשר לקבל טומאה. ואם לאו, יכול לקחת שאר פרי ולאבדו דרך כבוד, כדי שלא יבוא לידי שימוש, וכן יין או סוכר וימיסנו וישפכנו לנקב שבכיור המטבח, אי נמי לחם ויפוררנו, או קמח ויפריחנו ברוח. ועיין בכל זה בספר ארץ ישראל דיני פדיית מעשר שני סימן ה' דף קכ"א, כרם ציון אוצר התרומות פרק מ"א סעיף ט"ו דף רט"ז, חזון איש דמאי סימן ג' אות י', מנחת שלמה חלק א' מִסימן ס"ג, דרך אמונה פרק ד' ממעשר שני אות י"ב, ועוד:

 

ראוי לעשות חשבונות כל מעשר־כספים שנותר בידו אז ולחלק לעניים ולעמילי־ תורה, אף אם הם אינם צריכים לכך כעת, וכמ"ש בס"ד לעיל בפרשתנו על פסוק כי תכלה לעשר ד"ה אבל:

 

גם נשים חייבות בביעור, אבל לא בוידוי, עיין ספר החינוך שלהי מצוה תר"ז, וחזון איש דמאי סימן כ' אות ז', וקצירת השדה שם סעיף ל"ב. ולעניין נשים בוידוי יום הכפורים, עיין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אורח־חיים הלכות יום הכפורים סימן קי"ד אות י"ב ד"ה ודע:

 

מי ששכח ולא ביער או לא התודה בזמנו, או שלא ביער כהוגן, יעשה זאת לאחר הפסח מיד כשנזכר, שכן מוכח מדברי הר"מ המאירי במגילה דף כ' ע"ב שאין זמנם בפסח דוקא, אלא אפילו עבר זמנם לא בטלה מצותם, דלא כמנחת חינוך, וכמו שכתב בדרך אמונה הלכה ד' ד"ה אין מתודין:

 

ובכל העניינים דלעיל, עיין עוד מ"ש בס"ד בשערי יצחק שיעורי מוצאי שבתות־קודש תזריע מצורע אחרי וקדושים ה'תשע"ב ב'שכ"ג, וכן בדרשה שבמעמד הגדול חול המועד פסח באותה שנה:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[26]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
אור ההלכה
ת"ת עטרת חיים
שר שלום קשת
ארז יחיאל
מועדי השם
פעולת צדיק
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
עבור לתוכן העמוד