-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מצות מסורת
טריתא
מצות טעמו וראו
מיני תבלין וקליות
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
403 אורחים

אם מותר לענות אמן על ברכות, תוך ברכת ברוך שאמר

    
מספר צפיות: 6183

אם מותר לענות אמן על ברכות, תוך ברכת ברוך שאמר

מתוך שו"ת עולת יצחק חלק ד' (שעודנו בכתובים)

 

שאלה: בשלחן ערוך המקוצר הלכות הזמירות סימן י"ב סעיף ו' והערה כ"א, העלה כת"ר כי מן ברוך אתה ה' וכו' שבאמצע ברוך שאמר עד סוף הברכה, וכן מישתבח עד סוף הברכה, עונה לקדיש ולקדושה ולברכו. אבל אמן על ברכות, אסור לענות. ואעפ"י שהמגן אברהם סימן נ"א סק"ג כתב שמותר לענות אמן באמצע ברוך שאמר כיון שלא נזכרה בתלמוד, כבר הוכיחו האחרונים שנתקנה קודם התלמוד, עיין כף החיים שם ס"ק י"א. וכן מבואר בפסקי מהרי"ץ הלכות ברכות השחר סעיף ט"ל ובבארות יצחק שם עש"ב. ואם־כן דברי השתילי זיתים צ"ע, שבסק"ה העתיק דברי המגן אברהם שמותר, והוא עצמו כתב כבר בסס"ק ב' שנתקנו מחכמי התלמוד אף שלא נזכרו יעו"ש. גם על המשנה ברורה יש להעיר שהעתיק גם־כן דברי המגן אברהם בסק"ב, ולהלן בסימן נ"ב סק"ו הביא בשם משכנות יעקב שהם תקנה קדומה, עכ"ל הרב שליט"א:

אך אולי יש לתרץ כי באשר לחשיבות הברכה כתבו שנתקנו מתקופה קדומה. אך לעניין הפסק בברכה, כיון שלא נזכרה בגמרא, אפשר להפסיק. ואחר העיון מצאתי שכן כתב הפרי מגדים סימן נ"א באשל אברהם סק"ג. יאיר הרב עינינו אם טעינו בהבנה זו:

נריה נהרי

 

תשובה:

לק"י, יום שנכפל בו כי טוב כ"ג טבת ה'תשע"ב, ב'שכ"ג.

א) הן אמת כי כן כתב הפרי מגדים שם בזה"ל, לענות אמן על איזה ברכה שתהיה, שרי אפילו באמצע ברכת ברוך שאמר או ישתבח, ולא דמי לאמצע ברכה של־קרית שמע דאסור, דמוזכר בתלמוד, מה שאין כן זה. אף דמסתמא נתקנה [ברוך שאמר] בימי כנסת הגדולה כמ"ש בטורי זהב סק"א, הואיל ולא נזכרה, מפסיקין אף באמצע ברכה ע"כ. אבל סברתו תמוהה בעיניי ההדיוט לפום רהטא דסוף סוף מאי שנא. וכבר הארכתי בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך א' הלכות ברכות השחר ס"ק כ"ב דף פ"ט ד"ה ועל, שאין הכרח והכרע ממה שלא נזכרו בתלמוד איזו ברכות, כי לא נחתו להזכיר את כולן, ופעמים רבות נזכרו באגב וכו' יעוש"ב. וזוהי הבנת החיד"א בברכי יוסף סימן נ"א סק"ד שהשיג בפשיטות על המגן אברהם מטעם שנתקנה קודם התלמוד, ולא עלה על דעתו לחלק בכך, וגם בספרו מורה באצבע סימן ג' אות ע"ד פסק כן מהאיי טעמא. וכן העלה בשו"ת משכנות יעקב אורח־חיים סימן ס"ד:

גדולה מזו, ר"ל אפילו אליבא דמשמעות המגן אברהם שאין זו תקנת אנשי כנסת הגדולה, הקשה עליו בשו"ת איגרות משה חלק ה' סימן י"ג שאין שום טעם לחלק בין הברכות, דכל ברכה מאחר שרשאין לאמרה [ר"ל שאין בזה משום ברכה לבטלה. יב"ן] היא כחומר כל הברכות [שלא] להפסיק, בין שהוזכרה בגמרא בין שלא הוזכרה וכו' ע"כ. ועיין עוד שו"ת יבי"א חלק ה' אורח־חיים סימן ז' אמצע אות ה', ופסקי תשובות סימן נ"א אות ד', ושם העלה דעת רבים מגדולי הפוסקים שחלקו על המגן אברהם ופסקו שאין לענות אמן מאז שאמר ברוך אתה ה':

ב) אמנם שלא להניח דברי השתילי זיתים והמשנה ברורה בתמיהה כמופרכים לגמרי, הנני מסכים שצריך לומר דאית להו כהפרי מגדים, ובפרט המשנה ברורה שראה כבר את הפרי מגדים. ויש מקום קצת לתרץ את דברי הפרי מגדים, לפי דקדוק לשונו "דמסתמא" נתקנה בימי כנסת הגדולה, שמע מינה כי אין זה מוחלט בעיניו. ועדות נוספת לכך, ממה שכתב עוד הוא בעצמו במשבצות זהב שם סק"א, הנה בקבלה שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את ברוך שאמר, שהם היו מְסַדְּרי [ה]תפילות. ועיין טורי זהב סימן מ"ו אות ז'. וכל ברכה שהנהיגו, מסתמא קיבלו שיסדו קדמונינו יעו"ש. אם סיומא דמילתיה, קאי נמי לעניין ברוך שאמר כמשמעות לשונו [ר"ל שאינו חוזר לעניין ברכת הנותן ליעף כח וכיוצא בה, אשר דן בה הטורי זהב שציין], הרי מדנקט נמי הכא "מסתמא" קיבלו, שמע מינה כי אין זה ברור בעיניו לגמרי. [ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה ויתכן]:

ואם־כן אפשר להבין חילוקו דהואיל ולא נזכרה, מפסיקים אף באמצע ברכה כנזכר לעיל. הגם שעדיין אינו פשוט מדוע נתפוס לקולא להפסיק מפני הספק שלנו, על־כל־פנים לדעתו הא גופא שלא הוזכרה, נחת דרגא, ר"ל שבכוונה לא הוזכרה הגם שמותר וצריך לברך אותה, מכל־מקום לא עד כדי שיהא אסור להפסיק בה בעניית אמן. אי נמי הגם שנודה כי תקנה קדומה היא מימי כנסת הגדולה, אבל שמא לא היתה מוסכמת, ומשום הכי בכוונה לא הזכירוה בתלמוד, הלכך אין להפסיד עניית אמן בעבורה:

ממילא נתיישבה גם טענת האיגרות משה דלעיל אות א' ד"ה גדולה. כי מה שאין מפסיקים בעניית אמן תוך הברכות, אינו מצד עצם העניין שזה מבטל ומפסיד אותה, אלא הלכה. וההלכות אינן זולת על פי התלמוד. ואם על פי התלמוד אין מקום לברכה, ממילא מותר על־כל־פנים לענות. וצריך לעיין עוד בביאור הלכה להמשנה ברורה סימן נ"א סעיף ב' ד"ה אם:

ויש לי להוכיח כי חילוק הפרי מגדים אמת בדעת המגן אברהם, כי אעפ"י שהמגן אברהם לא העלה בהדיא בספרו שברוך שאמר נתקן על־ידי אנשי כנסת הגדולה על פי פיתקא מן השמים [ואת ספר טורי זהב שהעלה זאת שם בסק"א בשם תולעת יעקב, לא ראה כידוע, כי הם היו באותו דור], ולכן עולה על הדעת שלא נודע לו הדבר, וממילא אילו ידע הוה הדר ביה, הא ליתא. שהרי לעיל מינה בסק"א העתיק המגן אברהם עצמו מהבית חדש [סימן נ"ג] בשם תולעת יעקב שאומרים ברוך שאמר מעומד אפילו היחיד יעו"ש, ושם בבית חדש הלא מפורש בשם התולעת יעקב גם עניין זה של־אנשי כנסת הגדולה והפיתקא, אם־כן בודאי לא נעלם זה מעיניו הבדולח. ועיין עוד לבושי שרד החונה על דברי המגן אברהם בסימן ס"ו ס"ק י"א:

ויתכן עוד דלשון הפרי מגדים כמ"ש בטורי זהב סק"א (כדלעיל אות א' ד"ה הן) פתרונו כמו שכתבתי בטורי זהב, ולא כמו שכתב, ור"ל במשבצות זהב שהוא ביאורוֹ על טורי זהב. כי שם אכן כתוב בלשון מסתמא, מה שאין כן בטורי זהב עצמו כתוב כך בהחלט. וכך היא דרכו לציין טורי זהב ומגן אברהם אף כשכוונתו לביאוריו עליהם, משבצות זהב ואשל אברהם. ואפשר שבשעת הכתיבה עדיין לא קרא להם שמות, לכן ציין כך. ואם הימצא ימצא שהזכירם בשמותיהם, צריך לומר שהם דברים שהוסיף לאחר מכן. ולפי זה הדבר פשוט וברור דסיומא דמילתיה במשבצות זהב שם, קאי נמי לעניין ברוך שאמר, ולא כמו שנסתפקנו בזה לעיל ד"ה אמנם. שהרי באשל אברהם מיירי בברוך שאמר, וכתב דמסתמא נתקנה בימי כנסת הגדולה כמ"ש בטורי זהב, ולא נמצא אלא במשבצות זהב:

ג) והנה השתילי זיתים שהעתיק דברי המגן אברהם להתיר, לא הוסיף לכתוב גם את טעמו מפני שלא הוזכרה בגמרא. ולכן ביאר בזי"ר שם כי הטעם לדידיה מפני שאמן שבח הוא, וכעין זמרה הוא כדלעיל מינה התם סק"ג. ומשום דסבירא ליה כי ברוך שאמר הוא תיקון חכמי התלמוד, השמיט את טעם המגן אברהם יעוש"ב. ותמוה כי הטעם שבסק"ג שייך דוקא התם דמיירי לעניין מי שסיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן שעונה אחריו אמן, דלא הוי הפסק בין הברכה לדבר שמברכים עליו, כיון שהוא מעין זמרה, ר"ל כמו פסוקי דזמרה עצמם, שעומד לאמרם מיד. מה שאין כן בנדון דידן שעדיין הוא באמצע הברכה:

גם אילו היה השתילי זיתים חולק על טעם המגן אברהם, ר"ל דסבירא ליה כוותיה ולא מטעמיה, לא הוה שתיק מינה, כדרכו בכל המקומות לפרש ולא לסתום. אבל היישוב האמיתי לדבריו, הוא כדכתב הפרי מגדים הנזכר לעיל אות ב' ד"ה אמנם:

אגב, לדידן שנוהגים בלאו הכי לענות אמן בין הברכה לדבר שמברכים עליו מטעם שאין זה חשוב הפסק כיון שהוא מן העניין, וכמ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' (בדין עניית אמן על ברכת ספירת העומר שאומר הרב, גם למי שאומר עמו בלחש ומקדים לסיים שלוש תיבות לפניו), אין צריך להגיע לתירוץ זה דאמן הוא שבח וכעין זמרה. שוב ראיתי שכן מבאר בהדיא מדברי מהריב"ד (מאריה דהאיי עניינא) בשו"ת חן טוב שלהי סימן נ"ב:

ובתחילת סק"א העלה השתילי זיתים מה שכתבו התולעת יעקב וסיעתו ששבח זה תיקנוהו אנשי כנסת הגדולה וכו', ובסס"ק ב' כתב שהוא תיקון חכמי התלמוד ואף שלא נזכרו יעו"ש. ונראה לענ"ד שאין לראות בזה סתירה של־ממש, אלא צריך להעמיס בכוונתו כי דבר זה היה ידוע ומקובל כבר לחכמי התלמוד, ומוסכם מהם. ושבקיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. ונקט הכי לפי שעיקר כוונתו בזה היתה ליישב תמיהת הפרי חדש, שרמז אליו בסוף דבריו שם, איך אחרי שנחתם התלמוד יכלו הגאונים לחדש ברכות שלא נזכרו בתלמוד וכו' יעו"ש:

ד) ומהרי"ץ בחיבוריו, לא העלה בהדיא את נדון עניית אמן בברכת ברוך שאמר, אבל לגבי עיקר יסודה כתב בעץ חיים חלק א' דף ט"ו ע"א (ובפסקי מהרי"ץ כרך א' דף קי"ג סעיף ט"ל) ברוך שאמר נתקן על פי פיתקא שנפלה מן השמים, מצאו אותה בקבר יחזקאל ע"ה, כן כתבו הפוסקים. וכתב הפרי חדש, תמהני אחר שנחתם התלמוד איך יכלו הגאונים לחדש ברכות שלא נזכרו בתלמוד. ותימה על הרא"ש שתמה גבי ברכת פדיון הבן, וכאן הודה להם, וצ"ע עכ"ל. ובמחילה, ברכה זו מיוסדת מימות תנאים, זכרהּ רשב"י בזוהר פרשת ויקהל דף רט"ו עיין שם. וכבר השיבוֹ הרב מעשה רוקח מטעם שנזכר בזוהר עיין שם, עכ"ל מהרי"ץ:

ואני הקטן חיפשתי ולא מצאתי מקור סיפא דמילתיה שמצאו אותה בקבר יחזקאל, רק את רישא דמילתיה שנתקן על פי פיתקא מן השמים, וכמובא בבית חדש על הטור סימן נ"ג, ובטורי זהב סימן נ"א סק"א ובעוד ספרים רבים מאד. ואבוהון דכולהו, מהר"ם גבאי בספרו תולעת יעקב, שכתב כי ראה באור זרוע כי שבח זה תיקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פיתקא שנפלה מן השמים, ומצאוהו כתוב בה וכו' יעו"ש. ואין הכוונה לספר אור זרוע שמביאים הפוסקים הפשטנים לרוב, כי לא נמצא שם. אלא זהו ספר קבלה קדמון, פירוש תפילות של־כל ימות השנה, להר"ר דוד בן רבינו יהודה החסיד, עיין בהערתי שנדפסה בסדר הפזמונים לשמחת תורה, עם מענה לשון, בדף פ"ז. [אמנם כיון שספר אור זרוע נמצא היה גם בתימן בכת"י (כמובא במצפי"ת דף נ"ב רל"ב ורל"ג), ומהרי"ץ עיין בו, שהרי הביא ממנו בכמה מקומות, כמצויין שם, אם־כן אולי שם ראה שנוסף עניין קבר יחזקאל, ובעל תולעת יעקב קיצר. ועיין עוד לקמן בסמוך אות ה' ד"ה כעין. ועכשיו חקרתי ודרשתי עוד אחרי ספר הנזכר, ונתברר כי הוא עדיין קיים בכת"י, ברוך שמסר עולמו לשומרים. ובקובץ אליבא דהלכתא גליון ב' טבת ה'תשס"ז דף ה', הועתקה פיסקא זו משם וז"ל, ברוך שאמר הוא שבח גדול ומהודר ומעולה על כל התושבחות. חכמי המחקר ובעלי תושיה קבלו כך ממסורת הברית, שפתקא נפל מן השמים והוה כתיב ביה ברוך שאמר. וברוך שאמר יש בו שמונים ושבע תיבות וכו' יעו"ש. הרי שגם הוא לא הזכיר קבר יחזקאל]:

ואולי נשתרבב לכאן קבר יחזקאל, מהא דכתבו הסמ"ג והמרדכי ששלחו כתב מארץ ישראל, שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאד כסדר הפרשיות דהרמב"ם ורש"י, לאפוקי מרבינו תם, וכמובא בבית יוסף ובבית חדש סימן ל"ד ושאר ספרים. אבל בנדון דידן לא מצאתי שיזכירוהו, ואדרבה לפי מה שכתבו שאנשי כנסת הגדולה תיקנוהו על פי הפיתקא, הרי הם עזרא הסופר ובית דינו שהיו אז בארץ ישראל, וקבר יחזקאל הלא הוא בבבל כנודע. וכן מפורש בשלשלת הקבלה, ובסדר הדורות חלק א' דף ס"ד ע"ג, שנקבר יחזקאל בבבל בין נהר פרת ונהר כבר, ובמראות יחזקאל להגרי"ח, ועוד. ומובא בספר נטעי גבריאל הלכות חג השבועות פרק ל"ד דף ר"ח סעיף ט"ז, כי המנהג הישן בערי בבל, לבקר ביום שבועות קבר יחזקאל הנביא, עזרא הסופר, ועוד גדולים שמנוחת כבודם שם ע"כ. ואף שאנשי כנסת הגדולה היו מעיקרא בבבל, מכל־מקום מסתמא עניין זה לא היה אלא לבסוף, כשעלה עזרא לארץ ישראל, ותיקנו נוֹסח כל התפילות והברכות מדנפשייהו, וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מתפילה הלכה ד' שעשו זאת בראותם שנתבלבלה לשונם כמו שנאמר (נחמיה י"ג, כ"ד) ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו', והמדובר שם בהיותם כבר בירושלם, אז אסתייעא מילתא מן שמיא להשלים ולהוסיף להם עוד ברוך שאמר, שלא הם חיברוהו אלא ירד להם מוכן ומזומן מאת ה' מן השמים:

הגם שיש מקום ליישב בדוחק כי לא להם נפלה הפיתקא, אלא לאחרים בדורם, והם העבירוה ומסרוה לאנשי כנסת הגדולה בארץ ישראל. וזה דומה לעניין התפילין דלעיל, שהכתב נשלח מארץ ישראל אף שהקבר בבבל. ורבינו ירוחם נתיב י"ט חלק ד' דף ק"ע ע"א כתב שבארץ ישראל נפלה בימה של קבר יחזקאל, אך נראה שנפלה שם טעות, כי יש עדיות מזמן קדום שקברו נמצא בבבל, וכדלעיל בסמוך בשם שלשלת הקבלה. [וכבר נודע כי ספר רבינו ירוחם מלא טעיות דפוס, וכנזכר בספרים רבים, כגון בשו"ת תורת חיים למהרח"ש חלק ד' סימן ל"א ד"ה ומכל מקום מפשט, ש"ך חושן־משפט סימן של"ב שלהי ס"ק ט"ז. וז"ל החיד"א במחזיק ברכה יורה־דעה סימן ט"ז סוף אות ד', נודע מה שכתבו מהרלנ"ח והבאים אחריו, דספר רבינו ירוחם מלא טעיות. ומקרוב בא לידי הספר מישרים (הוא הוא הספר הנזכר. יב"ן) כת"י, ונשתוממתי על המראה מרוב הטעיות שיש בדפוס, דילוג שורות וחילופי תיבות וכיוצא ע"כ. וכן כתב עוד בספרו שם הגדולים ע' רבינו ירוחם יעו"ש]. אמנם אעיקרא מצינו כי הדבר שנוי במחלוקת, אם תקנת התפילות והברכות עשו אנשי כנסת הגדולה לאחר שעלו לארץ ישראל, או עוד בהיותם בבבל, כיעויין מ"ש בס"ד בקונטריס מילי דברכות הנדפס בפסקי מהרי"ץ תחילת כרך ב' סימן א' דף של"ה ד"ה ובפירוש רש"י. על־כל־פנים לא רק מרחק גדול יש בין המקומות, דהיינו בין בבל לארץ ישראל, אלא גם מרחק מאות שנים יש בין הזמנים, דהיינו בין זמן אנשי כנסת הגדולה שהיו בבית שני, לבין עניין תפילין דרבינו תם שאינו אלא לפני כשבע מאות שנה, שרצו אז על פי מה שמצאו להכריע במחלוקת סדר הפרשיות:

ה) וכדמות ראיה שאכן לא עיין אז מהרי"ץ בגוף ספר תולעת יעקב עצמו, אף שספר זה היה קבוע בשימושו ומביאו בחיבוריו פעמים רבות, מכל־מקום בנדון דידן כתב את העניין מזכרונו בלבד, מהא דכתב בסמוך בתר הכי ד"ה ברכה, כי קצת נהגו לומר ברוך שאמר בעמידה על פי הרב האריא"ל ז"ל יעו"ש. ור"ל לא רק השליח ציבור אלא גם ציבור השומעים. [וכבר פשט המנהג אצל הכל לאמרו בעמידה, כמ"ש בס"ד בבארות יצחק שם ס"ק נ"ג דף קי"ד. ובימי חרפי ראיתי זקן אחד מקרובי משפחתי, שעדיין היה מחזיק במנהג להישאר אז יושב ולשמוע]. והרי לא היה צריך לתלות זאת ברבינו האר"י דוקא, אחרי שכבר התולעת יעקב שהוא מוקדם להאר"י כתב שם כן סמוך ונראה וז"ל, קיבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאמרו מעומד וכו' לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים אותו בעמידה וכו' יעוש"ב. וכמה עניינים, נתקבלו בקהילותינו על פי התולעת יעקב גם כשאין האר"י מסכים לכך, או על־כל־פנים לא נזכר בדבריו, כגון שהיחיד כשאומר שלוש עשרה מדות, אינו אומר י"י י"י אל רחום וחנון, אלא בחילוף א"ת ב"ש מצפ"ץ מצפ"ץ אל רחום וגו' [ולהאר"י גם יתר המדות צריך לומר בחילוף א"ת ב"ש] וכן בעלינו לשבח בעשרת ימי תשובה אומרים שלא שם חלקנו "כהם" וכו' ומתפללים "ללא יועיל", וכמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר סימן ק"ט סעיף ה', וסימן ק"י סעיף ג', ובנפלאות מתורתך פרשת כי תשא על פסוק י"י י"י אל רחום וחנון ד"ה ומקור:

ועוד, דבהכי הוה עדיפא ליה טפי, מאחר שהאר"י הוסיף כי צריך גם־כן לאחוז בידיו שתי ציציות בעת אמירת ברוך שאמר. וזה לא נהגו בקהילותינו גם הם, אף שהוא דבר קל לעשות, והראיה מזה שמהרי"ץ לא הזכיר כי אותם שנהגו לעמוד נהגו גם לאחוז הציציות. [וגם כיום שנתפשט לעמוד כדלעיל, מכל־מקום לא נהגו להחזיק אז הציציות, ובפרט בבלדי] וניחא שפיר כפי התולעת יעקב שלא הזכיר זאת. מה שאין כן אם נתייסד הדבר על פי האר"י, קשה לכאורה מדוע קיבלו זה ולא זה, ועיין מ"ש בס"ד בכגון הא בשולי המעיל סימן ו' אות מ"א דף ר"א ד"ה והנה, ובתשובותי עולת יצחק חלק ג' (בעניין מי שדילג ברוך שאמר ונזכר קודם שירת הים) אות ה' ד"ה ועומק. דייקא נמי דנקט מהרי"ץ בסתם שכן כתבו ה"פוסקים", ולא נקב שמות מפורשים שלהם, שהיה זה מתוך זכרונו לחוד. הגם שדרכו לכתוב כך וכיוצא בכך, במקום שהדבר נזכר בספרים רבים:

כעין זה גבי ויברך דוד, כתב עוד שם בדף כ"ג ע"א בשם ה"מפרשים" כי טעם הנוהגים לעמוד בעת אמירתו, מפני שנהגו לתת צדקה מעומד וכו', ואנחנו חיפשנו ולא מצאנו זאת, ואדרבה כתבו שהעמידה היא מפני שכל אהי"ה הוא בכתר וכו', ונתינת הצדקה אז היא עניין בפני עצמו, כמ"ש בס"ד בשולי המעיל שם ד"ה והנה. ולא עוד אלא דבתר הכי בדף כ"ג ע"ב ד"ה ויברך, ציין מהרי"ץ למשנת חסידים בעניין אחר, והנה שם מפורש גם־כן שהעמידה בויברך דוד היא מפני שהוא בכתר דיצירה וכו' יעו"ש. [ואולי מקורו גם לזה, הוא בספר אור זרוע הנזכר לעיל אות ד' ד"ה ואני. ואינו בידינו לברר]:

ברם מודה אני כי יד הדוחה נטויה לומר כי מדברי מהרי"ץ משמע כי העמידה בברוך שאמר, היתה מנהג חדש שהתחיל בזמנו, ואז הרי התפשטו יותר כתבי האר"י, ואם־כן יתכן כי בודאי גם היה יודע שהוא על פי האר"י, ולא זולתו. ובדקתי בתכלאל כתי"ק של־מהר"י ונה (משנת ה'ת"ה) שהיה לפני מהרי"ץ, וראיתי שהוא לא הזכיר אלא שהשליח ציבור עומד בברוך שאמר, ולא העלה מתולעת יעקב זולת את עניין שמונים ושבע תיבות:

ו) ולפום קושטא נראה לענ"ד כי מה שנהגו והנהיגו חכמי תימן לעמוד בברוך שאמר, ומאידך לא נהגו בבלדי לאחוז הציציות כדעת האר"י, הוא בבינה ובהשכל. הטעם יובן להמעיין בסוד הדבר המבואר על־ידי האר"י בשער הכוונות עניין תפילת השחר דף י"ז ע"ג ד"ה עניין, ובמשנת חסידים מסכת תפילת היצירה פרק א' משנה ב', שהוא קשור לשמונים ושבע תיבות שבנוסח, ולשלוש עשרה ברוך שאומרים בו. דכיון שבנוסחתנו יש יותר משמונים ושבע תיבות, ורק שתים עשרה ברוך, ולשנות את נוסח אבותינו אין אנו מקבלים בשום אופן, רק להוסיף הנהגות טובות, או איזה תפלות בנפרד וכדומה, ממילא אין הדברים יכולים לעלות בקנה אחד:

וצריך להעיר כי מה שכתב מהרי"ץ בעץ חיים, דבנוסחת האר"י גם בנוסחתנו שתים עשרה הויין, יש לעיין, כי בנוסחת האר"י שלוש עשרה. אגב, אולי לכן רבים בקהילותינו אחרי ברוך גוזר ומקיים, מוסיפים ברוך מושיע ומרחם, להשלים מניין שלוש עשרה. וכן הוא אף בקצת תכאליל קדמוניות כת"י. אבל על־כל־פנים בנוסח מהרי"ץ וברמב"ם ליתינהו להני שלוש תיבות. [והעיר כאן ידידי הראח"כ שליט"א, לבי אומר לי שנפלה כאן טעות, דמעיקרא כתב מהרי"ץ, דבנוסחת האר"י י"ג ובנוסחתנו שתים עשרה הויין, ואירע שניטשטשו תיבת י"ג ואות ו' שבתחילת תיבת ובנוסחתנו ונדמה לו בשעת ההעתקה כאילו כתוב גם בנוסחתנו. והזכיר גם נוסחת האר"י, להוכיח כי כל אחד דיבר בזה כפי מה שקיבל כמבואר בכלל דבריו שם עכ"ד נר"ו. ואינו אלא לפום חורפיה. כי המעיין במהדורא קמא דקמא של־מהרי"ץ שיצאה לאור בצילום (ירושדלם ה'תשנ"ג) בדף ש"צ, יבין שאי אפדר לומר כן]:

וישנם עוד טעמים נוספים שכתבו בספרים אחרים לאחוז את הציציות, ואינם שייכים לדידן, כמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר סימן י"ב אות ח'. אמנם יש עוד טעם, הובא בפסקי תשובות סימן נ"א אות ג' דף תל"א ע"ב בשם אור צדיקים, שמכאן ואילך מתחילה הארת שתי ציציות שלפניו וכו' יעו"ש, ואכמ"ל:

וידידי הראח"כ שליט"א הוסיף כאן בזה"ל, טעם מנהגינו נראה פשוט, שהרי אפילו בקרית שמע רובם אינם אוחזים הציציות אלא כשמגיעים לפרשת ויאמר, אף כי לדעת רבים מהפוסקים ובכללם האר"י ושאר מקובלים יש לאחוז אותן כבר בסיום ברכת אהבת עולם. ואם־כן קל וחומר לברוך שאמר, שלא ראו לקבל מנהג זה. ונראה לענ"ד להטעים זאת, שהרי יש מן הגאונים שמנעו נישוק התפילין והציצית בקרית שמע, מחשש היסח הדעת. ואנו שנוהגים לנשקן, היינו מפני שהוא מעניין הפסוקים עצמם. וממילא אף אחיזת הציצית בפרשת ויאמר אינה מקלקלת הכוונה, כי כל הפרשה מדברת בעניין הציצית. אבל בשאר קרית שמע שאינה מן העניין, בחרו להימנע מאחיזתן, שלא לקלקל הכוונה. והוא הדין לברכת ברוך שאמר, אף דקילא מקרית שמע. ומה שממשיכים לאחוז הציציות גם בתחילת ברכת אמת ויציב, אולי יתיישב לפי טעמי מנהג זה, או דילמא כיון שכבר הציציות בידיהם, המשיכו לאחזן עד שם, בפרט שנוספה שם גם נשיקה, מה גם שאין זה אלא בתחילת הברכה. ואף דמדינא ודאי לית לן בה אפילו בקרית שמע, שלא אסרו אחיזת דברים אלא בתפילת שמונה עשרה, מכל־מקום בודאי אפילו בקרית שמע ושאר ברכות עדיף שלא לאחוז כלום. הלכך הגם דמאידך יש טעמים לאחוז אז את הציציות, מכל־מקום כיון שאבותינו לא נהגו כך, נהגו בניהם בשב ואל תעשה מן הטעם שכתבתי. מה שאין כן העמידה בברוך שאמר, שאין בה שום צד חסרון, ואדרבה עכ"ל נר"ו. אבל כבר כתבתי בס"ד בשולי המעיל הלכות קרית שמע סימן ו' אות פ"ב דף רי"ז ד"ה מעתה, כי מה שאינם אוחזים הציציות זולת מהתחלת פרשת ציצית, אין לזה סמך, וכנראה הבינו כן מדברי מהרי"ץ בשם טהרת הקודש, והוא לא נתכוון לכך, והנכון לאחזן כבר מקודם יעוש"ב:

ז) ועניין העמידה בברוך שאמר, מצאתי גם בספר המספיק להר"א בן הרמב"ם שכך הוא מנהג הרבה מקומות שיעמוד השליח ציבור, ושראוי שיעמדו אז גם הציבור. ועיין עוד שבלי הלקט סימן ז' בשם רש"י. [צ"ע הלא בכל עניין שאומר החזן או שליח ציבור נהגו בכל מקום שיעמוד, מפני כבוד הציבור, ועיין רמב"ם פרק ב' ממגילה הלכה ז'. ואפילו בהסדרת התפילה, החזן עומד. ודלא כמו שראיתי מי שנוהגים להסדיר מיושב. ואולי מנהגם בחוצה לארץ היה שלא להסדיר כלל, או שכל הציבור מסדירים יחד בקול רם מיושב כפי שנהגו בבית הכנסת אלשיך, וכשנתחברו כאן בארץ ישראל עם בני שאר מקומות שמסדירים ושהחזן לבדו מסדיר בקול רם, לא ידעו שצריך לעמוד. ואם־כן לא מובן מדוע בשאר מקומות לא היה שליח ציבור עומד בברכת ישתבח. ואולי כיון שהזמירות וברכותיהן אינן חלק מתפילת הציבור כדמשמע מדברי הרמב"ם ריש פרט ט' מתפילה, דמי לשאר עניינים שאין החזן עומד בהן, כגון התפילה שאומר אחרי קריאת שיר השירים בפסח. או דילמא סבירא להו דדוקא כששליח ציבור מוציא את כולם באמירתו, שייך עניין כבוד הציבור בעמידתו. ודוחק, שהרי בברכות קרית שמע נראה שאף במקומותיהם שליח ציבור עומד, הגם שאינו מוציא את כולם, וכמו שכתב הרמב"ם שם. או שמא אינהו סבירא להו שמוציא את כולם בברכות קרית שמע. ועדיין צריך בירור. על־כל־פנים למדנו מדברי הר"א בנו של־הרמב"ם, שבזמנם בכל המקומות שליח ציבור אומר ברכת ברוך שאמר בקול רם כמנהגינו, אף שהרמב"ם לא הזכיר זאת. איתמר. ולעניין ההסדרה, הארכתי בס"ד במקום אחר]:

ופיתקא זו שנפלה מן השמים, משמע מדברי רבוותא שציינתי לעיל כי הדבר כפשוטו. והנה כעין זה אשכחן בגמרא יומא דף סט: פיתקא דנפל מן רקיעא לאנשי כנסת הגדולה וכתיב בה אמת, ובבבא מציעא דף פו. נפל פיתקא מרקיעא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של־מעלה, אבל ראיתי לכמה מפרשים שביארו שם שאין הדבר כפשוטו, עיין עליהם:

*

ונהדר אנפין לשאלתא דקמן לגבי עניית אמן על ברכות, תוך ברכת ברוך שאמר, דנקיטינן שאסור לענות אז, כמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר שם, וכמו שהורו רבים מגדולי הפוסקים, דלא כהמגן אברהם וסיעתו. כי אף שהראינו פנים מסבירות לשיטתם, סוף סוף המחוור טפי הוא כשיטת החולקים עליהם. ומה־גם שהם מחמירים, ושב ואל תעשה עדיף. אי נמי יענה אמן בליבו בלבד:

ודוקא מאמצע ברוך שאמר, דהיינו מן ברוך אתה ה' אמ"ה האל המהולל בפי עמו משובח וכו' ששם היא התחלת הברכה. אבל חציה הראשון, אינם אלא שבחים. אך בישתבח, אסור מן התחלתה, כמתבאר למעיין ממה שכתבתי בס"ד בשלחן ערוך המקוצר שם, והובא לעיל בשאלה, שיש חילוק זה ביניהן. והטעם, כי ישתבח, כבר משם נחשב ברכה ממש, כדמוכח מהא דאיתא בסימן נ"ד סעיף א', ישתבח אינה פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה, זו לפניהם וזו לאחריהם ע"כ. אם־כן הכל נידון כברכה, וזה פשוט:

ועכשיו ראיתי בפסקי תשובות דף תל"ב סימן נ"א אות ד', ובדף תע"ב סימן נ"ד אות ב' ד"ה ומתחילת, וכן בבירור הלכה שבספר הלכה ברורה כרך ד' דף י' סימן נ"א אות ד' ד"ה ומה, שהשוו את התחלת ישתבח להתחלת ברוך שאמר, שבשניהם רשאים לענות אמן מפני שעדיין לא התחיל גוף ברכה בשם ומלכות יעו"ש. ובמחכ"ת כמדומני לא דקו. ושוב ראיתי מתפרש כדברינו מדברי המשנה ברורה בביאור הלכה סימן נ"א סעיף ב' ד"ה ברוך שאמר שכתב בזה"ל, והברכה מַתְחֶלת מהַתְחָלת ברכת ישתבח כדמוכח בסימן נ"ד סעיף א' ע"כ. ואינני רואה מקום לדבריהם, אלא אולי באופן שאחרי עניית אמן יחזור לתחילת ישתבח. ר"ל כי אף שהברכה מתחילה מתיבת ישתבח, מכל־מקום כיון שאין בתחילתה מטבע ברכה דהיינו ברוך אתה ה', רשאי לענות אמן, בתנאי שאחר־כך יתחיל שוב מתיבת ישתבח, כדי שתהיה הברכה שלימה בלא הפסק:

ויש להעיר דלפי נוסחתנו שמוסיפים בחתימה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מלך גדול התושבחות וכו', וכן הוא בסדר התפילות לרבינו הרמב"ם, יוכל המתעקש לומר כי שם היא התחלת הברכה. שהרי בכל ברכה שאינה פותחת בברוך מחמת שהיא סמוכה לחברתה, אין בחתימה תיבות אמ"ה. וכן רשום בזכרונותי שראיתי תמהים על נוסחתנו, הלא סגי בתיבות אמ"ה שישנן כבר בברכת ברוך שאמר מאחר שהיא סמוכה לה, וכיוצא בזה ליתינהו בברכת יהללוך שאחרי ההלל. ברם קושטא קאי, דאף לדידן הברכה מתחילה מתיבת ישתבח, והטעם שנוסף כאן אמ"ה, נראה לענ"ד שאולי שאני הכא, מפני שאנשי כנסת הגדולה יסדו מעיקרא רק את ברכת ישתבח, ולכן אף כשנפלה פיתקא מן השמים ובה נוסף ברוך שאמר, והוסיפו אותה, מכל־מקום השאירו ברכת ישתבח כמתכונתה. ועיין עוד שו"ת הרשב"ש סימן רנ"ד שנשאל על מהשבמזרח חותמין בברכת ברוך שאמר בשם ומלכות [בא"י אמ"ה מלך מהולל בתושבחות. יב"ן] והשיב שאין לחתום בה במלכות, שלא מצינו בחתימתה מלכות. ואפילו היה צריך לחתום במלכות, הרי חותם ברוך אתה י"י מלך מהולל בתושבחות, וכל שמזכיר מלכות במטבע עצמו סגי בהכי וכו' יעוש"ב:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

     
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. לעמוד הבא
  4.  [6-10]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארז יחיאל
אור ההלכה
שר שלום קשת
ת"ת עטרת חיים
מועדי השם
פעולת צדיק
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מנויים לחיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עבור לתוכן העמוד