-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו.
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1157 אורחים

החגבים בהלכה, וכשרותם לבני עדות אחרות

    
מספר צפיות: 2368

מדוע מצות "והגדת לבנך" נכתבה במכת הארבה, למה כתבה התורה "את אשר התעללתי במצרים" ולא פירטה את המכה כביתר המכות.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק ויקהל ופקודי התשע"ג בשכ"ד.

בחג הפסח בזמנינו, ישנם שני דברים שהם מצוות עשה מן התורה. האחד, אכילת מצה. והשני, מצות 'והגדת לבנך'. דהיינו, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך ביציאת מצרים, הרי זה משובח [אגדתא דפסחא]. איפה כתוב בתורה עניין סיפור יציאת מצרים בלשון זו של 'לספר'? הדבר כתוב  בפרשת בא, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם [שמות י', ב']. פסוק זה כתוב לגבי מכת הארבה. מי שישים לב בפסוקים [שם פסוקים א' עד ה'], קצת יתפלא. כתוב שם כך, וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר י"י אֱלֹדֵ'י הָעִבְרִים, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי, שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ. לכאורה, הקב"ה לא אמר למשה רבינו על ארבה. לא כתוב בפסוק 'ארבה', הקב"ה רק אמר לו, 'אשר התעללתי במצרים', שיחקתי ולעגתי עליהם. אבל לא כתוב שהקב"ה אמר שיביא עליהם ארבה. בסוף פרשת וארא, כתובה מכת ברד, שהיא לפני הארבה, ואח"כ במכת חושך, כעת במכת הארבה, הקב"ה לא אמר לו שיביא ארבה.

ישנם תירוצים עפ"י הפשט, אבל חז"ל במדרש רבה [פי"ג אות ד'] אומרים כך, למה כשהקב"ה אומר למשה רבינו 'ולמען תספר באזני בנך' הכוונה היא לארבה? 'ולמען תספר באזני בנך', גילה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהם. וכתב משה ברמז, ולמען תספר באזני בנך, זו מכת ארבה. כמו דתימא, עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ [יואל א' ג']. זהו פסוק בספר יואל. הרי בספר יואל יש ארבעה פרקים, ושני הפרקים הראשונים מדברים על מכת הארבה. היה ארבה קשה מאד, כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם [שם פ"ב פסוק ב']. ובהתחלת ספר יואל כתוב [פרק א' פסוקים ב' עד ה'], שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם? עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר. יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק, וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל. הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ, וְהֵילִלוּ כָּל שֹׁתֵי יָיִן. א"כ הלשון 'סיפור', כתוב על דבר זה. 'עליה לבניכם ספרו'. אומר המדרש רבה, הקב"ה אמר למשה על הארבה, אולם משה רבינו לא כתב זאת במפורש, אלא ברמז. למען 'תספר' באזני בנך. ישנה גזירה שוה, מה 'מספרים' לילדים? לומדים זאת ממה שכתוב בנביא 'עליה לבניכם ספרו', שם במפורש מדובר על עניין הארבה, וכאן משה רבינו קיצר, כי אח"כ הדבר מפורט בפסוקים.

מהרז"ו במדרש מפרש קצת אחרת. הוא כותב כך, וכתב משה ברמז, שאמר שיבוא אל פרעה, ולא פירש מה שאמר לו. וכשבאו אל פרעה כתוב, 'כה אמר י"י', כל העניין של־מכת ארבה. דהיינו, יש פה שתי שאלות. השאלה הראשונה, היא מה ששאלנו מקודם, שהרי הדבר לא כתוב במפורש, רק אח"כ משה רבינו אומר שמדובר במכת ארבה. דבר שני, בשום מכה לא כתוב 'למען תספר באזני בנך', דבר כזה כתוב רק פה. אמנם ישנו פסוק, 'וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ' [שמות ט' ט"ז], אבל לא כתוב שם לספר ל'בנך ובן בנך את אשר התעללתי'. וגם אם מוזכר עניין הסיפור, אינו מוזכר כמו פה. א"כ למה זה רק במכת הארבה? הוא אומר שהכוונה כך, על כן דרש מדה ט"ז, על שמכת ארבה עתיד להביא על ישראל בימי יואל, ומה שכתב 'למען תספר' וגו', מרמז גם שישראל עתידים לספר עניין הארבה שיבוא עליהם, על כן העלים משה מישראל וכתב ברמז 'למען תספר', שבימי יואל יבינו על פי גזירה שוה, שזה כוונתו בתורה ולא עתה, כי דיה לצרה בשעתה. דהיינו, משה רבינו רמז בתורה, את מה שיהיה בימי יואל. למה רק רמז? מפני ש'דיה לצרה בשעתה'. למה צריכים להגיד עכשיו מה יהיה בימי יואל? כבר מעכשיו צריכים לדאוג? 'דיה לצרה בשעתה'. כשהמכה הקשה הזאת תבוא, תתבוננו בתורה, ותמצאו שהדבר כבר רמוז, ואז תספרו.

ואני בער ולא אדע, לא הבנתי מדוע הוא מפרש כך. לכאורה הפירוש הפשוט הוא כפי שאמרנו מקודם. דהיינו, לא שרמוז כאן מה שיהיה בימי יואל, אלא שמשה רבינו קיצר, הוא לא כתב במפורש מה הקב"ה אמר לו, כיון שזה מיותר, ואפשר להבין זאת בגזירה שוה. אבל זה לא שמדברים כעת מה שיהיה בימי יואל, כאן מדברים רק על עכשיו. אין פה 'רמזים' על ספר יואל. בעל עץ יוסף מפרש כפי שהסברנו קודם.

הרד"ל שם אומר, למה במכת הארבה נאמר 'עליה לבניכם ספרו'? הוא בא לבאר מהו העניין לספר זאת לילדים. הוא אומר, אפשר משום שדרך בנים קטנים לשחוק בארבה וחגב, כדתנן סוף פרק ט' דשבת [משנה ז'], שמציעים אותו לקטן לשחק בו. לכן דרך הבנים לספר מכת הארבה יותר מאחרים. הוא מביא משנה, שם כתוב שמותר לאדם לתת לבנו לשחק עם הארבה. אבל שלא יביא לו ארבה טמא שאסור לאכלו, כיון שאז הוא עלול לאכול אותו. לכן שיביא לו רק מהמין שמותר לאכלו. א"כ הוא אומר, כיון שהילדים משחקים עם הארבה, משום שהוא מנתר, הרי יש לו כרעיים לנתר בהם על הארץ, לכן הילדים משתעשעים בארבה, הם יותר שמים לב אליו, לכן שייך בזה עניין 'סיפור'.

גם זאת לא זכיתי להבין, הרי לא מדברים פה שהילדים יספרו, אלא שהאבות יספרו לילדים. זה לא שהילדים יספרו על כך, בגלל שהם זוכרים את המשחק עם הארבה, אלא שהאבות מספרים להם מה שהיה. לא שהם משחקים בזה בפועל. אינני יודע מדוע המפרשים נכנסו לכל מיני דוחקים. לכאורה הדברים פשוטים. דהיינו, העניין של מכת הארבה הוא, שהדבר בא בריבוי כל כך עצום ומבהיל, הדבר כ"כ מתמיה, וא"כ כל מילתא דתמיהא, מידכר דכירא ליה אינשי [חולין ע"ה, ע"ב]. מספרים זאת לכמה דורות, שהיה ארבה כך וכך. לכן דבר זה בא וחוזר לכמה וכמה דורות.

עניין נחילי החגבים שהגיע השבוע לארץ ישראל דרך מצרים, על מה קאי פסוק "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים", וכיצד יתכן שהארבה הזיק בארץ מצרים בזמנינו בניגוד לדעת רבינו חננאל ורס"ג שאין הארבה מזיק במצרים עד היום.

בעז"ה אני רוצה להסביר את עניין זה, כיון שבשבוע האחרון בא לארץ ישראל ארבה, הוא הגיע לנגב, וכמדומני שעבר גם למרכז ולצפון, ואולי יהיו עוד. ולצערינו, אנחנו מקבלים בכך שני עונשים, בדור הזה. ראשית, הארבה בעצמו הוא עונש, כיון שהוא משחית את יבול הארץ. וישנו עונש נוסף, שאנחנו לא אוכלים אותו. אבותינו ואבות אבותינו בכל הדורות, אכלו את הארבה. גם היום, התימנים אוכלים את הארבה. אבל רוב העדות, לא אוכלים אותו. א"כ זה גם עונש. אמנם, 'אין הצר שוה בנזק המלך', בנזק שהארבה גורם, כי למעשה בעלי השדות מפסידים, ומי שאוכל אותו הם האנשים האחרים, הנזק הוא גדול ואינו שוה בנזק, אבל לפחות היתה תועלת ממנו, אם היתה לנו הזכות. מי שיודע, יש בארבה תועלת גדולה מאד מבחינה בריאותית. הראיה, שבארצות שמגדלים בהם סוסים בשביל מירוץ סוסים, מאכילים אותם חגבים, כי הדבר מאד טוב ללב. א"כ כנראה אין לנו זכות בדור הזה, לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹד'ים [תהלים נ"א י"ב], אם היתה אפשרות לאכלו, הדבר היה טוב, ומי שיכול לאכלו, בודאי שזה טוב, כיון שכעת ברצוני להסביר, שבעצם אין שום איסור לאכלו לכל עם ישראל. אבל נלך לאט לאט. ההיתר הוא לא רק לתימנים, או למרוקאים, או לעוד כמה עדות שאכלו זאת בעבר. בעיקר ידוע על התימנים שאכלו אותו, כיון שהתימנים הכי מחזיקים את המסורת, יותר מכל העדות. אבל בעדות אחרות, אפילו שאבותיהם אכלו, הם מסתכלים על כך ב'עיניים עקומות'... הם כבר השתנו, הם כבר דור אחר.

אבל לפני כן, ברצוני להסביר דבר אחר. הרי מאיפה הארבה הזה הגיע לארץ ישראל? מארץ מצרים. אבל הרי כתוב, שלא יהיה ארבה במצרים?

שאלה מהקהל: אולי רק ארבה כמו המכה שהיתה, הוא לא יהיה יותר?

תשובת מרן שליט"א: אתה רוצה לומר, שמה שכתוב שלא יהיה ארבה במצרים, היינו רק כמו הארבה שהיה אז במצרים. אבל ארבה פחות מכך, כן יהיה. הדבר נכון, הרי הפסוק אומר כך, לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן [שמות י' י"ד]. אבל מאידך, כותב הרמב"ן [שם] בשם רבינו חננאל, מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו, אין ארבה מפסיד בכל מצרים. ואם יפול בארץ ישראל, ויבוא ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום, עד עכשיו. ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל. בא וראה, כי בצפרדע אמר, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה [שם ח' ה'], לפיכך נשאר 'אלתמצח' עד עכשיו. אבל בארבה כתיב, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם [שם י' י"ט]. ועל זה נאמר, שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו [תהלים ק"ה ב']. עד כאן לשון הרב.

דהיינו, רבינו חננאל כותב בפירושו על התורה, יש לו פירוש על התורה שלא זכינו שיגיע לידינו, אבל הראשונים מביאים כמה קטעים ממנו, כגון הרמב"ן ורבינו בחיי, והרמב"ן מביא את פיסקא זאת ממנו, שם הוא אומר כך, שמזמן משה רבינו, אין ארבה במצרים. גם אם יהיה ארבה בארץ ישראל, ויכנס למצרים, הוא לא יזיק. הוא יכנס, אבל לא יזיק ליבול הארץ. הדבר פלא עצום. ומניין לו זאת? כי כתוב בפסוק, 'לא נשאר ארבה בכל גבול מצרים'. על הצפרדעים כתוב, 'רק ביאור תשארנה', א"כ הוא אומר שיש ביאור את 'אלתמצח', זהו מין צפרדע מבעית, ורק ביאור תשארנה, הדבר קיים עד היום. אבל הארבה, לא נשאר במצרים עד היום הזה. על כך הוא אומר, 'שיחו בכל נפלאותיו'. אכן זהו פלא עצום. שידברו בכל הדורות על פלאי הקב"ה, שיראו זאת במו עיניהם.

גם רבינו בחיי שם, מביא זאת בשם רבינו חננאל. הוא אומר כך, 'לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים', תפילתו של־משה במכת הארבה, היא שעמדה עד היום שאין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים. ואם יפול בארץ ישראל, ויבוא ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מכל יבול מצרים כלום. וזה דבר ידוע. ישנם עוד מפרשים שמעתיקים זאת, כגון הטור והכלי יקר. וכולם אומרים, שזהו 'למען תספר באזני בנך ובן בנך', כי כולם יגידו שבכל הארצות מגיע הארבה, אבל למצרים אינו מגיע. בכך מספרים את נפלאות הקב"ה.

ממשיך רבינו בחיי ואומר, והנה דברי משה בתפילתו, נאמנים לשעה ולדורות. וכן בדיבורו שאמר, 'רק ביאור תשארנה', נשאר עד היום שרץ המים הנקרא 'אלתמצח', ושם מתגדל. תשמעו מהו 'אלתמצח' זה, ואומרים כי לפעמים יוצא מהמים שבנהר נילוס ששם גידולו, ויוצא לשפת הנהר, ובולע מה שמוצא שנים או שלשה בני אדם ביחד. זה צפרדע גדול, המסוגל לבלוע שלוש אנשים. זהו רק זכר, בכדי שנדע מה היה במצרים. שבליל הסדר נדע מה לספר, אילו פלאים היו. 'זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו' [תהלים קי"א, ד']. ואין שולטים בגופו חנית וחצים, זה לא יעזור, אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו. וכיון שצריך לכווין, ממילא קשה לפגוע בו מרחוק. ואמרו הרופאים, כי יש לו ארס. והנוגע בגופו, מזיק לאדם אפילו אחר מיתה. דהיינו אפילו שה'אלתמצח' הזה כבר מת, אם נוגעים בו, הוא מזיק למי שנוגע בו. והוא מין צפרדע. והנה מכח דברי משה, נשאר השרץ הזה שם. משה רבינו אמר, 'רק ביאור תשארנה'. אל תחשוב שהוא מדבר רק בשנת ב'תמ"ח, בשנה ההיא, אלא שזה נתקיים בכל הדורות, גם לאחר מאה שנה, ומאתיים שנה, ואלף שנה, ושלשת אלפים שנה לאחר מכן, 'רק ביאור תשארנה'. אמנם לא חייבים לפרש כך את הפסוק, אבל הם אומרים שזהו הפירוש. לכאורה, 'רק ביאור תשארנה' אפשר להבין, שהכוונה לשנה או שנתיים, אבל מה יהיה בעוד חמש שנים? על כך כבר לא דיברנו. אבל הם אומרים, שכך הוא. כי המקום היחידי בעולם שיש בו את החיה הזו, היא רק ביאור במצרים, א"כ זה זכר.

אותו הדבר בהיפך, לגבי הארבה, כתוב 'לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים', א"כ לא מדברים שלא יהיה ארבה כמו שהיה אז, כפשט הכתוב 'ואחריו לא יהיה כן', אלא הם אומרים שלא יהיה בכלל. ואם יהיה, הוא לא יזיק. אפילו אם הוא יכנס, הוא לא יזיק. ומכח תפילתו, של־משה, לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. וכן פירש רבינו חננאל. ועל זה נאמר, שיחו בכל נפלאותיו. א"כ, גם רבינו בחיי הביא את רבינו חננאל זה, בלשון אחר קצת. וזה לא שהוא העתיקו מהרמב"ן, כי הוא מביא עוד דברים נוספים משמו של רבינו חננאל, שהרמב"ן לא מביאם. רואים שהיה לו את הפירוש לתורה של רבינו חננאל עצמו.

על דברי הרמב"ן הללו, בנו יסודות גדולים באמונה. ולכאורה ח"ו כעת הדבר מתערער. למשל, תראו בזמנינו, היה במושב קוממיות נס בשנת השמיטה, בהרבה ספרים מביאים זאת, ואקרא לכם מתוך ספר אמונת שביעית [דף כ"ח], היה זה בשנת תשי"ט, ומרן הגאון מבריסק אמר על זה שמצוה לפרסם זאת. בחֳדשים הראשונים של שנת השמיטה, היה זרוע בשדות מאכלי בהמה, שנזרעו לפני שביעית, שמותר לקצור בשביעית ולאכול בקדושת שביעית, כשיטת הרמב"ן ז"ל שנוהגים כן בארץ ישראל. והנה ביום ששי אחד, בא ארבה לרוב הכפרים הסמוכים. באה מכת ארבה, ובכל הכפרים מסביב למושב קוממיות הוא השחית שם. בקיצור, אנשי מקומינו (קוממיות) באו אלי בחרדה, כך מספר הרב מנדלסון זצ"ל, שיש סכנה גדולה של־אכילת כל מה שנזרע. כל מה שזרעו ילך רח"ל לאבדון. והוא אמר, שמיטה זה ברכה, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" [ויקרא כ"ה, כ"א], ונראה את ישועת ה'. בא מחנה גדול של־ארבה עד גבול קוממיות, וכשאך הגיע לגבולינו, פנה לנו עורף. הסתובב. כלעומת שבא, כך הלך. ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולינו. לא הזיקו בכלל. סיפרתי זאת למרן הגרי"ז. אמר, זה מופת, צריך לספר את זה, וציוה להביא הרמב"ן על שמות, הוא קרא את הרמב"ן הזה, שכתב זאת בשם רבינו חננאל, 'מעת עתירת משה עד עכשיו, אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים וכו', ועל זה נאמר 'שיחו בכל נפלאותיו''. א"כ למדנו מהרמב"ן, שאת הפלאים של־ארבה, צריכים לספר.

על פי זה אפשר לבאר את הפסוק בספר ירמיהו [ל"ב כ'] אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. שואלים המפרשים, מה הפירוש 'אותות ומופתים עד היום הזה'? עשר מכות היו במצרים, אבל איפה זה 'עד היום הזה'? אומרים המפרשים, שלפי דברי הרמב"ן הדבר מובן, 'עד היום' היינו, שאפילו שבכל הארצות שמסביב למצרים ישנו הארבה, אבל במצרים אין ארבה. וזהו פלא הקיים 'עד היום'.

בהרבה ספרים מדברים על דברי הרמב"ן הללו, למשל בשו"ת סולם יעקב ['התנצלות מאת המחבר', דף 3], הוא מביא שם את רמב"ן זה, וכותב על פי זה חיזוק גדול באמונה. ומזה נתאשר אמיתת התורה, נגד המהרסים והחותרים חתירה תחת יסודות התורה, ורוצים לקעקע את כל הבירה כולה. כי התורה הכריזה לפני שלשת אלפי שנה, דארבה לא יהיה עוד במצרים. ומדוע מחשים המבקרים תורת משה, ואינם חוקרים אם אמת הדבר? ואם המבקרים תורת משה ידרשו ויחקרו, וימצאו ארבה אחד בארץ מצרים, אז יהיה להם פתחון פה, להראות לכל העולם במופת חותך, כי התורה בדויה היא ממשה רבינו ח"ו ואינה מן השמים. ומדוע הם שותקים בעניין זה? ואינם מחפשים עלילות שוא? הוא כהודאה והוכחה ברורה, כי כנים הדברים. והתורה לא חששה לזה, שמא ימצאו ארבה אחד שיאכל יבול מצרים, כי בודאי ודאי לא יראה ולא ימצא. כפי הכתוב בתורה, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן [שמות י' י"ד]. כבר הערנו שמפסוק זה אין כ"כ ראיה, כי מה שכתוב 'ואחריו לא יהיה כן', היינו שלא יהיה כמו שהיה אז.

אבל לכאורה, כעת אנחנו רואים ההיפך. הארבה בא ממצרים, לארץ ישראל. אם כי חושבני שאין מקורו ממצרים, אלא מסודן, שהיא על יד מצרים, או מחבש או מאתיופיה. מכיוון אפריקה. בכל אופן, במצרים הוא הזיק, עשה נזקים גדולים. וכעת הוא בא לארץ ישראל, וגם כאן הוא עלול ח"ו להזיק. אם כן, כיצד מיישבים את הדבר זה?

אינני יודע אם צריך 'להיבהל' מהקושיא, משום שרבינו חננאל אמר פירוש זה, ואין ראיה שהרמב"ן קיבל את הפירוש כדבר אמת לאמיתה. אבל העניין הוא, שהוא כותב ש'זה דבר ידוע', וא"כ רבינו חננאל לא כתב זאת רק שבגלל שכך נראה לו הפשט בתורה, שכך הוא מפרש את הפסוק, אז אולי בסוף יתברר שזהו לא הפירוש, אלא הוא כותב ש'זה דבר ידוע', דהיינו שבמציאות ידעו זאת.

יתרה מכך, כנראה שמקור פירושו של־רבינו חננאל, הוא מרב סעדיה גאון. כך ראיתי בפירוש רס"ג על התורה [לונדון ה'תש"ך]. המלקטים מביאים זאת, והרבה דברים שכותב רבינו חננאל בפירושו מקורם הוא מרס"ג. ורס"ג הרי היה במצרים, לפני שהוא הלך לבבל. א"כ רס"ג מעיד על 'מציאות', שכך היה בזמנם הדבר מפורסם, שבמצרים אין ארבה. נמצא שמי שחי שם במקום, כך הוא מעיד. ולא מסתבר לומר ש'נשתנו הטבעים', שרק לפני אלף שנה היה כך אבל כעת הדבר השתנה, כי אם זה היה מזמן התורה ועד לזמנם, למה שהדבר לא ימשיך במשך הדורות?

דבר זה כבר כתוב במדרש הגדול [שמות ח', ה'], 'רק ביאור תשארנה', רבי יצחק אומר, עדיין יש בהן חיות משכלות עולות והורגות בכל שנה. ישנן עדיין חיות שמזיקות במצרים. אבל הארבה, עדיין אינו יכול לחבל האילנות בכל ארץ מצרים. ומה הפרש בין זה לזה? הארבה, התפלל עליו משה שיעקר, שנאמר וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל י''י [שם י', י"ח]. אבל הצפרדעים, לא התפלל עליהם משה שיעקרו, אלא שלא יזיקו את פרעה. שנאמר, וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל י"י עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה [שם ח' ח']. על הצפרדעים הוא התפלל רק שלא יזיקו, אבל על הארבה הוא התפלל שייעקר. א"כ יש הבדל ביניהם. הדבר כתוב במדרש הגדול על הפסוק 'רק ביאור תשארנה'. וגם על הפסוק, וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף [שם י', י"ט] אומר במדרש הגדול, וכן נמצא גם במדרש "משנת רבי אליעזר" [פרשה י"ט], 'ויתקעהו ימה סוף', כזה שהוא תוקע את האבן לארץ בבת אחת, ו'עדיין' אינן רשאין להשחית אילני מאכל בכל ארץ מצרים. לשונו הוא 'עדיין', דהיינו עד היום.

נראה לי בעז"ה שלשה תירוצים על קושיא זו.

דבר ראשון, מי ששם לב, ב"מדרש הגדול" וב"משנת רבי אליעזר", לא כתוב שהארבה אינו מזיק 'בכל ארץ מצרים', אלא כתוב 'בכל אילני מאכל'. הרי הארבה בדרך כלל מזיק את הכל, כמו שכתוב בספר יואל [פרק א' פסוקים ז' עד י"ב], שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ. אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. הָכְרַת מִנְחָה וָנֶסֶךְ מִבֵּית י"י אָבְלוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי י"י. שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר. הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה. הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה רִמּוֹן גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם. זוהי ממש כמו קינה על האסון האדיר שהיה, בעוה"ר. א"כ לפי דיוק לשון המדרש, לא מדברים על כך שאינו משחית כלל, אלא רק לגבי אילני מאכל. לפי דבריהם, הארבה אינו מזיק לאילנות, על אף שטבעו להזיק גם לאילנות, ודבר זה הוא מכח תפילת משה. כך יוצא לפי המדרש.

בנוסף, השאלה ממדרש זה, אינה קושיא גדולה, כי את זה 'אמר רבי יצחק', וזוהי דעת יחיד. הדבר אינו מחייב. מי אמר שכך היא דעת כל החכמים? אבל מכל מקום, לא מצאנו מי שחולק על זה.

יש לדייק בלשון הרמב"ן, ואז חושבני שנמצא תירוץ מבואר לשאלה זו. זהו לשונו, מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו, אין ארבה מפסיד בכל מצרים. ואם יפול בארץ ישראל ויבוא ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו. ו'אומרים' כי זה כבר ידוע הוא לכל. 'ואומרים' משמע, כל העולם אומר. אבל יותר מדויק לומר 'ואמר', והיינו רבינו חננאל. 'ואמר שזה כבר ידוע לכל'. רבינו חננאל אומר שני דברים, ראשית, ש'אין ארבה מפסיד בכל מצרים'. דבר שני, 'אם יפול בארץ ישראל וכו''. ולכאורה קשה, למה הוא מדבר בעניין השני על 'ארץ ישראל'? ואם הארבה יפול בלוב? מדוע הוא מדבר דוקא על 'ארץ ישראל'?

חושבני שהפירוש הוא כך, רוצה לומר, שצורת המכה כמו שהיתה במצרים, זהו דבר שלא היה לעולם. דהיינו, למצרים בא הארבה, כמו שנאמר וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה [שם י' י"ג]. 'רוח הקדים', היינו רוח המזרחית. וכאשר הארבה הלך, הקב"ה הסירו, כפי שנאמר, וַיַּהֲפֹךְ י"י רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה [שם פסוק, י"ט]. 'רוח ים' היינו רוח מערבית. כלומר, מי שהביא את מכת הארבה על המצרים, זוהי הרוח המזרחית, והיא באה מארץ ישראל, לכן מה שהוא אומר, שמה שהיה אז לא יהיה לעולם, דהיינו בצורה הזאת ובאופן הזה בדוקא. אם יבוא ארבה מארץ ישראל למצרים, הוא לא יזיק.

א"כ זוהי כוונת הרמב"ן, 'אין ארבה מפסיד בכל מצרים'. כיון שבמצרים היה ארבה, 'לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן', בזמנו ארץ מצרים היתה עיקר מוקד הימצאות הארבה, ומאז עתירת משה, מצרים אינה מגדלת ארבה. הדבר הפוך מן הטבע. למרות שבעצם שם היה ארבה הכי כבד, אבל מאז אין שם ארבה, משם הוא לא יצמח, אולי הוא יבוא ממקומות אחרים, מארץ כוש או מסודן או מארצות אחרות. והדבר השני שהוא אומר, 'אם הארבה יבוא מארץ ישראל למצרים, הוא לא יזיק'. אין כוונתו בגלל שארץ ישראל סמוכה למצרים, שאם כן הוא היה צריך להזכיר גם את שאר הארצות, אלא הכוונה היא, כפי שהדבר היה בעשרת המכות, דוקא באופן הזה שהוא בא, אז הוא לא יאכל מכל יבול הארצות. ואכן זהו הפלא. כי אם הוא יבוא מארצות אחרות, זאת אינה הפתעה. לכן רק בצורה כפי שהיה אז, הדבר נשאר לדורות.

צריכים להבין גם את סוף דבריו, 'ועל זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו', מי אמר שפסוק זה מדבר על הארבה? ואם כוונתו להביא פסוק האומר שצריכים לספר בנפלאות הקב"ה, מדוע הוא הביא פסוק זה דוקא? וכי חסרים פסוקים? הוא לא יכל להביא פסוק אחר, כגון יוֹדוּ לַי"י חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם [תהלים ק"ז, ח']? או, חַסְדֵי י"י אַזְכִּיר תְּהִלֹּת י"י [ישעיהו ס"ג, ז']? הרי רבותינו הראשונים אינם כותבים סתם.

לפענ"ד יש לומר, אמנם כתוב 'יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם', כתוב זאת על הארבעה שצריכים להודות, וישנם עוד הרבה פסוקים שמדברים על כך, אבל הם מדברים על דברים פרטיים. משא"כ הפסוק הזה,'שיחו בכל נפלאותיו', הוא מדבר באופן כללי. פסוק זה כוונתו, שכל דבר פלא שהקב"ה עושה, צריכים להשיח ולדבר עליו. וכן הוא הפלא בארבה, שהדבר נשאר לדורות.

כשרות אכילת הארבה והחגב לתימנים, ומה דין אכילתם ליתר עדות ישראל:

בעניין אכילת הארבה בזמן הזה, ישנה הלכה בשלחן ערוך [יו"ד סימן פ"ה ס"א], סימני חגבים, כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים, וכנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב היקפו, ויש לו שני כרעים לנתר בהם, ואפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדלם לאחר זמן, ואע"פ שיש בו כל הסימנים הללו, אינו מותר אלא אם כן שמו חגב, או שיש להם מסורת ששמו חגב.

אומר על כך ספר כף החיים [ס"ק ד'] בשם הט"ז [ס"ק א'], ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב, אפילו בידוע ששמו חגב, לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהם. ובסעיף קטן ו' הוא מביא, והרבה מקומות יש בספרד שאוכלים אותו, [רשב"א בתורת הבית הארוך, בית ג' סוף שער א']. ומוסיף כף החיים, וכן המנהג בתימן, שאוכלים אותו. ואם כן, התימנים ההולכים לעיר אחרת או הבאים לדור בירושלם תבנה ותכונן, מותר לאָכלם על פי המסורת שיש בידם, כמו שכתבנו לעיל [סימן פ"ב סעיף ד']. כשעלה כף החיים מבגדד לירושלם, ראה שמקובל אצל התימנים לאכלו.

היה חכם בירושלם, הרב יוסף ידיד הלוי זצ"ל, הוא בא מארם צובא, וגם הוא נשאל שאלה זאת, והוא כותב כך [שו"ת ימי יוסף בתרא, חלק יו"ד סימן ג'], שנה זו לא יבואו פעמיים צרות כאלה, בר מינן. לא מנייהו ולא מקצתייהו. ובכלל הדברים הרעים, בא ארבה גדול וחזק, ויש קהל גדול פה מקהילות קודש תימן שהיו אוכלים ממנו, והיו אומרים שזה אוכלים אותו במדינתם, והיו יודעים ומקובל להם שזה הוא מין חגב טהור. אם אנו יכולים לאכלו פה על פי מסורת שלהם, ואם מתענים או מתריעים עליו בכהאיי גוונא? יש פה שתי שאלות. ראשית, האם מותר לנו לאכלו, ויכולים לסמוך על המסורת שלהם, למרות שאיננו מכירים אותו. צריכים לדעת, לא לכל הארצות מגיעים החגבים. מסורת אכילת החגבים בדורות האחרונים, היתה בעיקר בארצות צפון אפריקה, כגון תימן, לוב, אלגיר, תוניס, מרוקו, וכדומה. לשם מגיעים החגבים. אבל לאירופה, אינם מגיעים. אולי פעם במאה שנה. לכן בארצות אחרות, הם לא הכירו זאת. א"כ כאשר הגיע הארבה לירושלם, היו שם מכל קהילות ישראל. והוא כותב כך, ונראה לי בזה, שכל זמן שאינו משחית יבול הארץ, אין מתענין וכל שכן שאין מתריעין, אלא זועקין בלבד, וכמו שכתב מרן בשו"ע [או"ח תקע"ו סעיף ט'] וכן על הארבה וכו'. אבל על החגב, אין מתענין עליו ולא מתריעין, אלא זועקין. ובהמשך מרן כותב, אף על פי שאין אנו מכירין מינים הללו, על כולם מתריעין.

*

נזכרתי כעת, הייתם צריכים לשאול אותי, שהרי אמרתי שאגיד 'שלשה תירוצים', ואמרנו רק שנים. החסרנו את התירוץ השלישי. אמרנו תירוץ ראשון, שמדובר על האילנות. תירוץ שני, שרק אם הוא בא מארץ ישראל, כמו שהיה כעין המכה. וכעת נאמר את התירוץ השלישי.

לפני כן, אשאל אתכם, היכן הוא כיום נהר סמבטיון? לאיפה נעלם נהר סמבטיון? הרי בפרשת השבוע מובאת במדרש הגדול [שמות ל"ה ג'. דף תשל"ג] השאלה ששאל טורנוסרופוס את רבינו הקדוש, אמר לו, תביא לי ראיה על שבת? ענה לו, נהר סמבטיון יוכיח, שכל השבוע מרעיש ומעלה אבנים, ובשבת הוא שקט. אמר לו, נהר סמבטיון אינו בארצינו, אינני יודע היכן הוא, תביא לי ראיה ממשהו שאני מכיר. אמר לו על העניין של 'מעלה באוב', שביום שבת הדבר אינו עובד. כמדומני שגם בזמנינו זה כך, אלה שמתעסקים ב"סיאנס", בשבת זה לא עובד והם לא מצליחים לעשות זאת, אי אפשר לעלות את הנשמות בשבת. ואכן דבר זה בדק טורנוסרופוס, הוא היה מעלה את אביו בכל ימות השבוע, אבל ביום שבת הוא לא הצליח, ואז הוא הודה בכך.

צריכים לדעת כך, ישנן עדִיוֹת מאנשים שחיו באתיופיה, בחבש, שהם עוד זוכרים את נהר סמבטיון, הם זוכרים שהוא היה והפסיק. הם אפילו זוכרים באיזו שנה הוא הפסיק. בספר שבטי ישראל [לא מצאתי. העורך] מובא שדברים זה היה עד זמנינו, ויודעים באיזו שנה הוא הפסיק. אבל הסיבה שהוא הפסיק, כי בעוה"ר אנחנו בדור של־הסתר פנים. דהיינו, כל דבר שיכול להוכיח ולחזק את האמונה, הקב"ה מסתיר אותו בדורות הללו. אפילו דבר שהם מעידים, שכל השבוע היה הנהר מרעיש, אנשים ראו זאת במו עיניהם, והם כותבים את שם הכפר והמקום, ובאיזה שנה הדבר נפסק. ידוע בשם הג"ר חיים מוולוז'ין, שה"הסתר פנים" בזמן ביאת המשיח יהיה כל כך גדול, שיהיו כ"כ הרבה טעיות בעולם, הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים [ישעיהו ס' ב'], שאפילו מקרי "דיבוק" לא יהיו. כל דבר היוצא מגדר הטבע, כגון נהר סמבטיון, או "דיבוקים", לא יהיו בימות המשיח. כל דבר שיעורר ויחזק את האמונה, שאנשים יראו זאת בצורה מוחשית, הוא יעלם. עלינו לחזק ולהתחזק באמונה, אפילו בלי שנראה דברים בפועל.

זהו התירוץ השלישי, כלומר, גם אם היה מצב שאין ארבה במצרים, דבר זה כבר נפסק. אינני יודע אם צריך להגיע לתירוץ זה, אני רק לוקח תירוצים מכל הצדדים, שאפשר ליישב זאת בכמה דרכים וצורות, באופן שאי אפשר יהיה להפריך זאת מאיזה טעם שיהיה.

*

נחזור לעניינינו, טוען הרב יוסף ידיד הלוי ואומר כך, ישנה הלכה בשו"ע [שם], שצריכים להתענות על הארבה. המקור הוא בגמרא במסכת תענית [דף י"ט ע"א ודף כ"ב ע"א], וכן על הארבה והחסיל, אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, ואפילו אינו משחית יבול הארץ, מתענין ומתריעין עליהם. אם בא ארבה או חסיל, אפילו לא נראה אלא רק 'כנף אחד' בכל ארץ ישראל. ישנה מחלוקת בין רש"י לר"ן [שם דף כ"ב ע"א] מהו 'כנף אחד'? האם הכוונה למין אחד, או עוף אחד ממש. לפי זה, אם רק רואים את הארבה, כבר צריכים להתענות ולהתריע. ועל הגובאי, בכל שהוא. אפילו מעט ממנו הוא מסוכן, כי הגובאי הוא סכנה גדולה.  אבל על החגב, אין מתענין עליו ולא מתריעין, אלא זועקין בלבד. ועכשיו שאין אנו מכירין מינים הללו, על כולם מתריעין. היו שהבינו, שמרן השו"ע רוצה לומר, שהיום איננו יודעים מהו החגב. אבל זה לא נכון. זוהי אינה ראיה כלל וכלל. משם שצריכים לדעת, 'חגב' זהו שֵׁם כללי, וגם ושֵׁם פרטי. כך גם ה'ארבה', זהו שם כללי ושם פרטי. כתוב בתורה, אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ, וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ [ויקרא י"א, כ"ב]. ישנם שמות פרטיים למינים מסויימים של־ארבה, אבל יש לו גם 'שם כללי'. זהו כמו שיש "סדר טהרות" וישנה "מסכת טהרות". ישנו שֵׁם כללי, "סדר טהרות", וישנה גם מסכת טהרות. כך גם בארבה, יש 'ארבה' כללי, ויש 'ארבה' פרטי. וכן בחגב, ישנו 'חגב' מלשון חגבים, שזהו שֵׁם כללי, וישנו 'חגב' בשם פרטי. מה שכתוב בשו"ע, שעל החגב לא מתענים, הכוונה היא על החגב מהסוג הפרטי, סוג זה אינו מסוכן, עליו רק זועקים, 'לא מתריעים' דהיינו לא צריכים לעשות תרועת שופר, ולא עושים תעניות. אבל על החגב באופן כללי, אי אפשר להגיד שלא מכירים אותו.

בכל אופן, אומר בעל ימי יוסף, איך אנחנו נעשה תעניות? הרי התימנים אוכלים זאת! הדבר אינו מתקבל על הדעת. דבר שני שהוא אומר, כמה טעו קהילות קודש אשכנז, שהכריזו אז תענית על זה. כלומר, בא ארבה לארץ ישראל בחודש ניסן, והם קבעו תענית. הוא אומר שזאת טעות גדולה ונוראה, כי בחודש ניסן אסור להתענות. לא אאריך בנושא זה, כיון שהדבר כבר מודפס בחוברת "תנובות שדה" [גיליון 22 עמוד 27]. זהו נושא ארוך, קשה להיכנס בכל פרטי הפרטים של דבריו, אבל אולי רק אומר את התמצית. מה שאני אומר כעת, לא נדפס שם. הוא טוען, שאסור היה לקבוע תענית בחודש ניסן, כיון שאסור להתענות תענית ציבור בחודש ניסן. לפי הרמ"א [סימן תכ"ט סעיף ב'], אפילו תענית יחיד אסור להתענות, וכ"ש תענית ציבור. לכן הוא אומר, שהדבר היה טעות, ואסור היה לקבוע תענית.

חושבני שאפשר ללמד עליהם זכות, על שקבעו תענית. כי אם לא עכשיו, אימתי? דהיינו, כעת בא הארבה ומשחית את יבול הארץ, וכי לא נעשה תענית? נחכה עד אחרי ניסן? הרי בינתיים הוא ישחית את יבול ארצנו? א"כ כעת הוא הזמן להתענות. וכמו שהסברנו מקודם, איסור תענית בחודש ניסן אינו מצד הדין, כי מצד הדין מותר להתענות בחודש ניסן, לכן כיון שהדבר הכרחי כעת, זוהי חובת השעה, לכן הם התענו.

במסקנת דבריו כותב בעל ימי יוסף, שנראה לו שמותר לאכול זאת, גם למי שאין להם מסורת על כך. הוא עושה חשבון לכך, ולא ניכנס לכל הפלפול בסוגיא זאת. הרי בשו"ע מובא [יורה דעה סימן פ"ב סעיף ה'] מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש, לגבי סימני עוף טהור. הלא מפורטים בתורה המינים האסורים, אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה [ויקרא שם י"ג], ועוד מינים. אם היינו מכירים את כל המינים, היה מותר לאכול את כולם, חוץ מאלו. אבל כיון שישנם כמה עופות שלא בטוח שאנו מכירים אותם בצורה הנכונה, לכן חכמים נתנו שלשה סימנים לעוף טהור, שיש לו אצבע יתירה, ויש לו זפק, וקרקבנו נקלף, דהיינו שאפשר לקלף את הקרקבן ביד ולא בכלי, משום שעורו חלש. אבל כיון שאיננו בקיאים בדברים הללו, ואולי עוף דורס שאז הסימנים אינם עוזרים, לכן, עוף טהור נאכל במסורת [שו"ע שם סעיף ב']. א"כ יש אומרים, כמו שעוף טהור לא נאכל אלא במסורת, כך גם לגבי החגבים. אבל מביא מרן [סעיף ה'], מה הדין אם ישנה עיר אחרת שיש להם מסורת על כך, שמותר ומקובל אצלם לאכול זאת, וישנה עיר אחרת שאין להם מסורת, הם אומרים 'אנחנו לא יודעים ולא מכירים', לא שאנחנו אומרים שהדבר אסור, אלא שאיננו מכירים את העוף הזה. האם הם יכולים לסמוך על אותו מקום שיש לו מסורת? ואת זאת הם רוצים לדמות לענייננו. יש בדברים הללו כמה חילוקים דקים. אבל בסופו של־דבר כותב בעל ימי יוסף, אכן כן, אם התימנים יגידו שזהו החגב המקובל אצלם ששמו 'חגב', אנחנו יכולים לאכול זאת על פיהם. זוהי מסקנתו.

שאלה מהקהל: החגב הזה שהגיע עכשיו, הוא מותר באכילה?

תשובת מרן שליט"א: כן. החגב הזה שהגיע, הוא מהסוג המותר. אבל לא שכל אחד יקח זאת לידיו, אלא להראות אותו למי שבקי בכך, או שישווה אותו לציור המובא בשע"ה [חלק ד' סימן קל"ד עמוד רי"א], יש שם ציור מדוייק. גם אני לקחתי והשוויתי אותו למה שמופיע בספר, הוא גם באותו הגודל. אי אפשר לטעות הרבה. זה לא כמו בעופות שאפשר להתבלבל ביניהם בקלות, החגב הטהור והטמא, הם שונים בהרבה אחד מהשני.

שאלה מהקהל: משנה מה הצבע שלו?

תשובת מרן שליט"א: הצבע שלו הוא אדמדם, אבל לא משנה מה צבעו.

שאלה מהקהל: איך אוכלים אותו?

תשובת מרן שליט"א: צולים או מבשלים אותו. איך שרוצים.

שאלה מהקהל: שמעתי שהיום מרססים אותם.

תשובת מרן שליט"א: אכן צריכים לדעת, יכול להיות שמסוכן לאסוף אותם לאחר שריססו. שמעתי בזה חילוקי דעות, יש אומרים שזה מסוכן, ויש אומרים שזה לא מסוכן, לכן אינני רוצה לגעת בעניין זה.

דרך אגב, רק שתדעו באיזה מצב אנו נמצאים. אומרים שהארבה הזה שהגיע, לא כ"כ הזיק, כי הוא לא אכל את השטחיים החקלאים, אלא רק את הצמחייה הטבעית. הוא לא הגיע לשדות, מפני שהוא הריח ששם זה "מדברה"... לצערינו, את מה שאנחנו אוכלים, ארבה זה לא אכל. תדעו לכם, ההדברות שישנם היום, זהו דבר מסוכן מאד. שמעתי מארגון "בוני עולם", שלצערינו, עשר אחוז מהאנשים שיש להם בעיות פוריות, זה בגלל כל ההדברות שעושים היום בפירות. כך בעוה"ר. ה' יעזור, אבל צריכים לקחת זאת בחשבון. אבל תראו איך הקב"ה מראה לנו זאת, כיצד הארבה מבחין בכך, ובזה אינו נוגע.

בשו"ת "פאת שדך" [חלק א' סימן ס"ב] להר"ר שמואל דוד מונק זצ"ל, הוא כותב שם לגבי האתרוגים התימניים, שאפשר לסמוך עליהם, אפילו שישנו הבדל, שהאתרוגים שלהם הוא עם מיץ, ושלנו בלי מיץ. אבל לגבי החגבים, איננו יכולים לסמוך על התימנים, כי התימנים "בודים מליבם" שיש למין הארבה כעין אות חי"ת על הבטן, וזהו דבר שאינו מוזכר במפרשים, ולכן נראה לו שהדבר אינו מוסמך.

מי יגלה עפר מעיניו, הוא לא ידע שזהו דבר המפורש במדרשי חז"ל. הבאנו בשע"ה [שם עמוד ר"ט] שהדבר כתוב בפרקי דרבינו הקדוש [בבא ששה עשר אות א'], והובא במדרש הגדול [שמות י' י"ז] ועוד כמה וכמה מדרשים. כתוב במדרש כך, אמר רבי נחמיה, ארבעה עשרה דברים נאמרו בארבה, פיו סתום, שאלמלא פיו סתום אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו. רוקו ממית ומייבש. שיניו שיני ברזל. קרניו דומות לקרני השור, וכו'. וכתוב חי"ת על ליבו, מפני שהוא חילו של־מקום, שנאמר חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם [יואל ב', כ"ה]. מי שיראה הדבר מובא בתורה שלמה [שמות י' י"ז] ובעוד מדרשים וספרים. בשע"ה [שם] הארכתי בזה. לצערינו, הוא חשב שהדבר בדוי.

גם בני עדות ארצות המערב, כגון המרוקאים, גם הם היו אוכלים את הארבה הזה, אבל גם הם קצת התבלבלו, חשבו שכתוב עליו כא"ף או טי"ת, הם לא אמרו אות חי"ת. אפילו בשו"ת איש מצליח [שבחי הרב המחבר, תחילת חלק א' כרך ב', דף כ"ט], גם להם היתה מסורת שישנה איזו אות הכתובה שם, אבל הם לא זכרו בדיוק. התימנים הכי שמרו על המסורת. תדעו לכם, מי שמכיר יודע, לכל העדות היתה את המסורת, אבל במשך הזמן המסורת נחלשה.

שאלה מהקהל: כש"אור החיים" הגיע למרוקו, הוא עשה שם מחלוקת גדולה, ואסר להם את זה.

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל כבר ענו לו על כך. כתב על עניין זה בשו"ת נופת צופים [סימן י"ג]. ישנם שקיבלו את דבריו, וישנם שלא קיבלו.

בספר ילקוט יוסף, ישנה טעות. הוא כותב [איסוה"ת כרך ב' דף רפ"ג], ש'יש תימנים' שאוכלים את הארבה. הדבר אינו נכון. כל קהילות תימן אכלו אותו, אולי ישנם בודדים ויחידי יחידים שלא אכלו, אבל הם לא "קהילות". כמו הרב אבצ"ן [אברהם צנעאני בעל קודש הילולים] ועוד כמה בודדים, שלא אכלו זאת לעצמם. אולי ראו שישנם אילו דעות האוסרות, אבל אין כאלו "קהילות תימן", כולם אכלו זאת באין פוצה פה ומצפצף, כולם התירו זאת. גם בעל פרי תואר [ה"אור החיים"] שאסר זאת, חלקו עליו כולם. גם חכמי תימן, וגם חכמי מרוקו. ראו את מה שהוא כתב, ודחו אותו כולם. אינני יכול להאריך על כך, אבל אין ספק שהדברים אינם נכונים, ואין ספק שזה מותר. הטענה שלהם היא, שהקרסוליים צריכות להיות סמוכות לצוואר, ורק מין זה מותר. אבל אין ארבה כזה בכל העולם. לפי מה שהם אומרים, רק מין זה מותר, אבל אינו במציאות. בעולם ישנם עשרים אלף מיני חגבים, ואין מין כזה. בקיצור, זאת טעות, ואין ספק שהוא מותר.

שאלה מהקהל: זה משהו עם רש"י?

תשובת מרן שליט"א: נכון, דיברנו על כך בעבר [שיעור מוצש"ק שמיני ה'תשע"א]. ועל זה נאמר, יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ [תהלים כ"ב, כ"ז].

אבל הרב שילה יצ"ו העיר לי הערה, הוא אמר לי, אבל אנחנו לא פוסקים פסקים לעדות אחרות, כמו שאנחנו אומרים שהם לא יפסקו לנו. אבל ברצוני להגיד, איננו פוסקים להם, אנחנו פשוט רק 'מגלים' להם שיש להם טעות. דהיינו, הם פשוט לא יודעים. הרב מונק זצ"ל אומר, התימנים 'בדו מליבם', ואין מסורת לשם 'חגב'. אבל הם לא ידעו, הדבר פשוט, ולכן יש להם תמיהות. זה לא שישנה כאן מחלוקת כיצד לפסוק, אלא פשוט חסרים להם כמה דברים, ואם הם היו יודעים אותם, היו מתבררים להם כל הפרטים, והם היו יודעים שישנו מין המקובל ששמו חגב. שאכן ישנה מסורת כזאת. איך הרב מונק זצ"ל אומר, שהתימנים 'בדו מליבם'? הרי ישנם תלמידי חכמים תימנים, שהיו אומרים לו מאמר זה של המדרש בעל פה, 'ארבע עשרה דברים נאמרו בארבה וכו''. למה הוא לא הלך לשאול את הרבנים, והלך לשאול את עמי הארצות? הוא כותב, התימנים כולם אומרים את האות חי"ת, אבל שיבוא לשאול מה המקור, שיבוא לרבנים ולתלמידי החכמים, והם יגידו לו מה המקור. אבל הוא לא שאל, לכן הוא חושב שהדבר אינו מוסמך. אם היו מבררים את הדברים משרשם, הדבר לא היה כך. לכן, גם לעדות אחרות הדבר מותר, באופן שאין בדבר זה שום ספק, והוא מותר למהדרין, 'חלק' לפי כל הדעות. א"כ זהו לא שאנו פוסקים להם, אלא אנחנו רק 'מגלים' להם את המקור, ולפי זה גם הם צריכים להבין שהדבר מותר ללא שום חשש.

שאלה מהקהל: האות חי"ת מעכבת?

תשובת מרן שליט"א: יש האומרים כך. יש הסוברים, שחי"ת זה פירושו חגב, וזהו הסימן, ששמו חגב וישנה האות חי"ת. השאלה היא, מה משמעות האות חי"ת. פירושו, שזהו היכר למין. כמו שאתה מכיר אותו בצורותיו הנוספות, כך זהו עוד סימן היכר בכדי לזהות את המין. ישנם הסוברים, שזהו סימן הלכתי. אבל יש הסוברים לא כך, אלא רק שבמציאות לא אוכלים את המין שאין בו חי"ת, כי כך מקובל בידם. זאת טביעות העין על המין הזה. ומכיון שישנם כמה מינים, א"כ האות חי"ת בוודאי מחזקת זאת, שמין זה יש עליו מסורת.

שאלה מהקהל: החגב שהיה במצרים, והחגב שישנו היום, הם אותו הדבר?

תשובת מרן שליט"א: כן. החגב שהיה במצרים, היה הארבה הזה. עוד יש ב'פירוסים' מהתקופה ההיא של מכות מצרים, עשו ציור, והוא כציור הארבה הזה.

שאלה מהקהל: אי אפשר לתרץ על הקושיא מהרמב"ן, שגבולות מצרים היום, אינם אותם הגבולות?

תשובת מרן שליט"א: גם בזה ישנו ויכוח שם, איפה זה בדיוק, אבל ישנם מקומות שהם בודאי מצרים.

שאלה מהקהל: אולי שהכוונה למצרִיים, דהיינו לאומה?

תשובת מרן שליט"א: לא. הכוונה ל'ארץ' מצרים.

שאלה מהקהל: אוכלים את כל החגב?

תשובת מרן שליט"א: מותר לאכול את הכל. אבל כתוב, רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה [שמות י' י"ז], מלמד שרוקו ממית [מדרש הגדול שם]. יש שזורקים את הראש, אבל כנראה הבישול או הטיגון בשמן, מורידים את ארסיות הרוק.

שאלה מהקהל: לא חייב לבשלו? אפשר גם לאכלו כך?

תשובת מרן שליט"א: מצד הדין מותר לאכלו אפילו חי. רק מצד, אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם [ויקרא י"א, מ"ג], אסור לאכול אותו חי. אבל אין בו איסור מדין 'אבר מן החי'.

שאלה מהקהל: אני חושב על עצמי, ולדעתי הרבה אנשים גם חושבים כך, האם אין 'בל תשקצו' לאכול אותו? לאכול חרק? אני תפשתי חגב, וסבתא של אשתי אמרה שהוא טהור. הלכתי לרב מחפוד, והוא אמר שזה טהור. אמר לי, תאכל. אבל אני לא יכולתי לאכול אותו. האם אין בזה משום 'בל תשקצו'? אולי הדור הזה כבר אינו יכול לאכול זאת.

תשובת מרן שליט"א: אין הכי נמי, מי שאינו יכול, אסור לו. ישנו 'בל תשקצו' כללי, וישנו 'בל תשקצו' פרטי. אבל הכל עניין של הרגל.

הדפס

עוד..

     
  1. לעמוד הקודם
  2.  

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מיני תבלין וקליות
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מנויים לחיים
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק
עבור לתוכן העמוד