-
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
 
 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
808 אורחים

שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים [אמור, ויקרא כ"ג, י"ז] (חלק ב')

    
מספר צפיות: 857

בעניין קריאת התיבה "שתים" ולאלו שהוסיפו אות אל"ף לפניה, ומדוע האות תי"ו היא בדגש ולא ברפה היפך כללי הקריאה.

 

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק קורח שנת ה'תשע"ג.

 

הבאנו בסוף השיעור הקודם, את תשובת הגאון מהר"ר יחיא יצחק הלוי זצ"ל, להרב יחיא בן יחיא עומיסי זצ"ל, היבי"ע, אולם לא הספקנו ללבן את הדברים, ולברר את מסקנתם. נודע לי גם כי ישנם רבים שלא הבינו את העניין. אכן דקדוק כשמו כן הוא, דק מן הדק. לכן אשתדל בעזרת הי"ת להסביר בהרחבה, אחזור להסביר יותר, ואוסיף עניינים חדשים.

 

דיברנו על עניין אופן קריאת המלה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים [ויקרא כ"ג, י"ז], שקם אחד "מחליק" בקהילת רדאע ועשה מהומה, הוא קרא בס"ת 'אשתיים שני עשרונים' [ויקרא כ"ג, י"ז]. אולי לא על פסוק זה היה הסיפור, אומרים שזה היה בפסוק 'שְׁתֵּי בנות לוט' [בראשית י"ט, ל"ו], או 'ובאהל שְׁתֵּי האמהות' [שם ל"א, ל"ג]. זה לא משנה, כי לפי שיטתם בכל אופן בכל מקום שמוזכר 'שתי' או 'שתים', צריך לקרוא בתוספת אל"ף. כל הציבור שבביהכ"נ גער בו, ונגרמה מהומה בעיקבות העניין. ומהר"י יצחק הלוי זצ"ל בתשובתו שיבר מלתעותיו, כתב דברים קשים מאד, אבל צריכים לעמוד על כמה פרטים בעניין זה.

 

בכדי להזכיר, נאמר את הנקודות העיקריות שבדבריו. הוא אומר כך, כתוב בספרים שזוהי 'אות גנובה', אבל הטועים והשוטים האלה, לא ידעו מה פירוש אות גנובה. במחברת התיגאן כתוב 'אל"ף נעלם', או במחברת הערבית, דהיינו המחברת הקטנה שהיא בלשון ערבי, כתוב שם 'אל"ף מודגם', דהיינו 'נעלם' בל' ערבית. הם לא הבינו מה פירושה, כיון שכתוב ש'כאילו' ישנה האות אל"ף, אבל לא שצריך לקרותה כאל"ף ממש. והוא מוסיף ואומר, אם יפקח ה' ליבם בתלמוד תורתו, הם יראו שיש אל"ף נעלם, כמו אל"ף ד'בראשית' וד'ראשון'. ואח"כ הוא אומר, ומי אלה השועלים הקטנים והאפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, הבאים [לעשות] להם שם של־גנאי בחסרון דעתם ומיעוט הבנתם. ישתקע הדבר ולא יאמר. והנני מודיעכם כי אי אפשר לבאר לכם קריאת אנשי המזרח בכתב, אינני יכול לכתוב כיצד אומרים זאת, כי אי אפשר להסביר זאת במלים, דבר כזה צריך לשמוע באוזן, לכן הוא כתב שהשמיע זאת כבר לרב יבי"ע, והוא שיגיד לכם איך היא הקריאה. והוא מסיים, מה לנו וללעגי השפה, בהיות שבזמן הזה הכל מודים בפה מלא כי לשוננו וקריאתנו הוא הצח והבהיר בלי שום ספק.

 

יש לדקדק בכמה דברים בתשובתו זו, אך קודם לכן נסביר את השיטה שלנו. הרי למעשה, לפי כללי הדקדוק, ישנה כאן סתירה. הכלל הוא, שלעולם אחרי שוא נע, צריך לבוא רפה. למשל, 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים', הפ"א דגושה, כי היא באה אחרי שוא נח. וכן 'מֶלֶךְ', 'מְלָכִים', הכ"ף רפה. אבל במלה 'מַלְכּוֹ', הכ"ף דגושה, משום שהיא באה אחרי שוא נח. אבל בפסוק 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּֽׁפְטִים', למה קוראים 'שְׁפֹט' ולא 'שְׁפּוֹט' בפ"א דגושה כמו הַמִּשְׁפָּטִים? התשובה היא, שהיא באה אחרי שוא נע, השי"ן במלה 'שְׁפֹט' היא בשוא נע. אמנם גם במלה 'הַשֹּֽׁפְטִים' [רות א', א'] הפ"א רפה, וכן 'שֹּֽׁפְטִים ושטרים [דברים ט"ז, י"ח], אבל זה מסיבה אחרת, בגלל שהאות פ"א באה אחרי חולם, שהוא תנועה גדולה. וכהנה וכהנה.

 

מעתה יש להבין, מדוע אומרים 'שְׁתַּיִם'? הרי האות תי"ו באה אחרי שוא נע, א"כ היה צריך לבוא התי"ו ברפה, היה צריך לומר 'שְׁתַיִם'?

 

אמרנו בס"ד בעניין זה שלוש תשובות.

 

התירוץ הפשוט הוא, שכאן זהו יוצא מן הכלל. הרי ידוע, שכל כללי הדקדוק, אינם מוחלטים. בכל כלל, ישנו יוצא מן הכלל. ואם תאמר, א"כ למה הקדמונים לא אמרו זאת במפורש, שזהו יוצא מן הכלל? הרי באופנים אחרים, כגון לגבי כלל נוסף שישנו בדקדוק, שאותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחרי אותיות אהו"י, הן באות רפה, אבל מנו את אותם שהם יוצאים מן הכלל, כגון 'כִּי גָאֹה גָּאָה', 'עַם זוּ גָּאָלְתָּ', 'מִי כָּמֹכָה', 'וְשַׂמְתִּי כַּֽדְכֹד' [ישעיה נ"ד י"ב], כתבו במפורש שהם יצאו מן הכלל. א"כ למה את בנד"ד לא מנו את אלו היוצאים מן הכלל, דהיינו 'שתי' שתים'? אולי זאת שאלה, ולכן אנו זקוקים לתירוצים האחרים, וכדלקמן.

 

ברם ישנם כמה ראשונים, שאכן הסבירו שנד"ד הוא יוצא מן הכלל, כגון הרד"ק וראב"ע. רבינו אברהם אבן עזרא כותב על הפסוק מִקְּדָשׁ י"י כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ [שמות ט"ו, י"ז], ובעבור שהיה בקו"ף שוא נע, נרפה הדל''ת. הרי המלה היא כמו 'בית המקדּש' בדל"ת דגושה, למה כאן באה הדל"ת דגושה? בגלל שהקו"ף הודגשה ל'תפארת הקריאה', ונעשה השוא נע, לכן הדל"ת שאחריה רפויה. כי אין מנהג בכל המקרא, [שיבוא] דגש אחר שוא נע, חוץ מגִּזְרת 'שתים'. א"כ זהו הכלל, חוץ מהמלה הזאת 'שתים', שהיא יוצאת מן הכלל.

 

גם הרד"ק כותב בספר מכלול [דף ק"מ ע"א, בדפוס אחר זה בדף קנ"ו ע"א], ועוד דע לך, כי כל שוא נע וסמוך לה אחת מאותיות בג"ד כפ"ת, האות ההיא אשר הוא מבג"ד כפ"ת תרפה, כגון 'בגדיו' 'כְּכַרְכְּמִישׁ' [ישעיה י' ט'] 'בכל', 'כפרעה', 'בתמר', זולתי מִלת 'שתים' 'שתי'. ע"כ. וכך משמע מפירוש הרד"ק לספר שופטים, גבי הפס' משתי עיני מפלשתים.

 

גם בספר צחות, כתב רבי אברהם אבן עזרא בדף קנ"ה, [בדפוס אחר זה בדף כ"ט] מִלת 'שתים', ודע, כי  לא תמצא בכל המקרא שוא נע ואחריו דגש, רק מזאת הגזרה.

 

אולם הרד"ק הסביר זאת, כפי שיטת הקריאה שהיתה מקובלת אצלו. הרי הרד"ק וראב"ע היו ספרדים, רבי אברהם אבן עזרא היה מספרד, רק שהוא הסתובב בכל העולם. וכמו־כן הרד"ק היה בפרובנס, מה שנקרא בראשונים בשם 'פרובינצה', היא בדרום צרפת, שזהו קרוב לספרד. א"כ כך היה מקובל במקומותיהם לקרוא זאת, אפילו שהשוא נע. כמו אצלינו. אבל אח"כ אומר הרד"ק, לפיכך קורא בן אשר בראש המלה אל"ף קודמת, כדי שתהיה השי"ן נחה, והיא אות גרונית גנובה, כי כן קוראים אותה, לפי שאינה נכתבת. וכן קוראים אנשי מזרח גם כן, 'אשתים' 'אשתי'. הם היו מוסיפים אל"ף וקוראים 'אשתים' 'אשתי', בכדי לעשות את השוא נח, שהרי כשיש אות אל"ף לפני כן, יבוא לאחר מכן השוא נח. כך היה המנהג של בן אשר, ואנשי המזרח. אבל אומר הרד"ק, זהו אינו מנהגינו, אנו אנשי ספרד אשר למערב ארץ־ישראל. ואת שיטתו הוא הסביר, שכאן הדבר יוצא דופן. הוא מביא את הפסוק הכתוב אצל שמשון, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים [שופטים ט"ז, כ"ח], ומלת מ'שתי עיני מפלשתים' באה על נכון, שהתי"ו רפה. למה מנוקד מִשְּׁתֵי ולא מִשְּׁתֵּי, כי בתיבה זאת א"א לומר מאִשְּׁתֵי. לפני המלה להוסיף אות אל"ף, הדבר עוד שייך, אבל לא שייך להוסיף אל"ף באמצע המלה, ולכן התי"ו שם רפויה, וזהו כמשפטו.

 

ישנו פסוק נוסף בסוף ספר יונה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ [יונה ד', י"א] למה התי"ו שם דגושה? הוא אומר, שם הדבר מצויין, כיון שזהו שוא נח, לכן בא אחרי כן דגש. פסוק זה אינו יוצא מן הכלל, ולא צריך להוסיף אל"ף, גם לפי בן אשר. המי"ם במאריך והשי"ן נחה, בעבור דגש התי"ו.

 

כעת מביא הרד"ק חידוש נוסף, זהו דבר שאינו ידוע, וכן בשתי מלות ומקף ביניהם, כגון הפסוק בספר זכריה, מַה־שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים [זכריה ד', י"ב], והשי"ן נחה, בהיסמך עליה 'מה', ונקראו שתי מִלות כמִלה אחת, והשי"ן 'שתי' נחה. דהיינו, בפסוק זה, 'מה־שתי שבלי הזיתים', לפי הקריאה הרגילה היה צריך להיות 'שתי', השוא שבשי"ן נע, אבל אומר הרד"ק, כאן השי"ן נחה, כי זה נסמך על המלה 'מה', כיון שיש מקף ביניהם.

 

על שני הדברים הללו, חולק מהרי"ץ זיע"א בספרו חלק הדקדוק. אמנם על פסוק 'הרבה מִֽשְׁתֵּים־עשרה' שבס' יונה, מהרי"ץ מסכים, אבל בלי קשר לדברי הרד"ק. דהיינו, אכן זהו שוא נח, אבל זה בגלל שיש שם געיא ומקף, וכשיש געיא ומקף השוא נשאר שוא נח, כמו יִֽצְחַק־לִי, וכדו'. שכן מבואר במחברת התיגאן. אבל לגבי הפסוק בעניין שמשון 'מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים', על כך כותב מהרי"ץ שבספרי תימן התי"ו דגושה. ועל מה שכתב הרד"ק לגבי הפסוק 'מַה־שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים', מעיר מהרי"ץ בחלק הדקדוק, 'מה שתי', השי"ן רפה בכל ספרי תימן, ועשו קו עליה להרפותה. עשו מלמעלה קו, בכדי לסַמֵּן שזה רפה. התי"ו נשארה דגושה, והשי"ן רפויה. אבל לגבי השוא, האם הוא נח, מכך מהרי"ץ התעלם, וחושבני שמהרי"ץ לא יכל להתעלם מחידוש גדול כזה, שהשוא הוא נח. גם בעל מנחת שי הביא את דברי הרד"ק, בשתיקה כהודאה. ומהרי"ץ מסתמא ראה זאת, כלו' את הרד"ק [את מנחת שי, הוא לא ראה], אבל הוא התעלם מכך. [אולי אשתמיטתיה דברי הרד"ק בנ"ד, כי זה לא בפירושו לנביא בַּמָּקום, כמו לגבי שמשון, אלא במכלול]. ואכן בפשטות, בודאי שמי שלא למד את הרד"ק, יקרא זאת בשוא נע. [נודע לי כי יש בזמנינו שדייקו מדברי הרד"ק שזה לאו דוקא במַה־שְּתֵּי, אלא גם במלים דומות צ"ל נח, כי הוא כתב "כמו" מה־שתי, משמע כי יש עוד. ועפ"ז נשאלתי מידידנו הרב ישראל ידידיה נר"ו איך אנחנו קוראים בפסוק מַה־יְצַוֶּ֥ה [במדבר ט', ח'] בפרשת בהעלותך שהיו"ד רפויה, כמבואר שם בחלק הדקדוק. והשבתי כי מ"מ מנהגינו פשוט לקרוא השוא נע].

 

למסקנא, בלי שניכנס לכל הדקדוקים והפרטים, שישנם עוד היוצאים מן הכלל, כיון שא"א להסביר זאת לפי כל השיטות, התירוץ שלהם הוא, שהמלה 'שתים' באה בדגש, כיון שזהו יוצא מן הכלל. ואם לא נוח לך תירוץ זה, כלך לדרך אחרת.

 

דרך נוספת שביארנו, אם נאמר 'שְׁתַיִם' בתי"ו רפויה, יישמע לשון שתייה, ובפרט במלה 'שְׁתֵי', הדבר נשמע כמו שְׁתֵה אֲדֹנִי [בראשית כ"ד, י"ח], שְׁתֵה־מַ֥יִם מִבּוֹרֶ֑ךָ [משלי ה', ט"ו], לכן אומרים 'שְׁתֵּי' 'שְׁתַּיִם', בדגש. זהו יוצא דופן שישנו דגש אחרי שוא נע, אבל אם נעשה אותה רפה כדינה, יישמע לשון שתייה.

 

ראיה לכך מדברי הרד"ק [במכלול דף ע"ט ע"ב], שכתב דבר הדומה לזה. אמנם המעניין הוא, שבנושא שלנו הוא לא כתב זאת, אבל הוא כותב את הדבר לגבי תיבת 'בתים'. כל מקום שכתובה המלה 'בתים', התי"ו באה בדגש. כגון, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם [שמות י"ב, י"ג]. לכאורה לפי הדקדוק, לעולם אחרי קמץ צריך להיות רפה. למשל, 'שָׁבִים', 'דָּגִים', א"כ היה צריך לומר 'בָּתִים', מדוע אומרים בָּתִּים? אומר הרד"ק, זה הדגש, להפריד בינו ובין וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה [ישעיה ה', ו'], שהוא עניין שממה, לפיכך לא אמרו בתי"ו רפה. כיון שישנו פסוק בספר ישעיה 'ואשיתהו בתה', דהיינו אעשה אותה שממה וציה, א"כ אם נאמר 'בָּתִים', הדבר משמע הפוך מ'בַּיִת' שהוא מקום יישוב, אלא זהו מקום שממה. זאת מלה והיפוכה. לכן עושים דגש בתיבה 'בָּתִּים', בכדי להבדיל בין המשמעיות.

 

אם כן, אותו הדבר אפשר לומר בנ"ד, כך עלה בדעתי, שלכן הדגישו זאת, בכדי שלא ישתמע לשון שתייה.

 

תירוץ שלישי, כותב זאת בספר צוהר התיבה [תיבת השו"א אות א'], מה שהזכרנו ש'בן אשר' כך היה קורא, אכן זוהי מחלוקת בין 'בן אשר' לבין 'בן נפתלי'. הוא כותב כך, ואחרי שוא נע לא יהיה דגש לעולם, חוץ ממלת 'שתי' 'שתים', לפיכך בן אשר היה קורא המלות האלה באל"ף גנובה במבטא, כאילו כתוב 'אשתי' 'אשתים'. ולדעת בן נפתלי יורה הדגש הזה, על חסרון נו"ן, 'שני' 'שנים'. וגם זה אינו רחוק מדעתי. דהיינו, יש לסברתו מקום. כידוע, 'בן אשר' ו'בן נפתלי' היו שני גדולי בעלי המוסרה בעיר טבריה, הויכוחים ביניהם היו על דברים קטנים מאד, כגון על רפה או דגש, או על געיא, אבל ברוב הדברים היתה ביניהם הסכמה.

 

אבל פלא הוא, שבנדון דידן אנו עושים כבן נפתלי, והרי בדרך כלל אנו הולכים לפי בן אשר. כך כותב מהר"ם לונזאנו [אור תורה בראשית א', ג'], בן אשר ובן נפתלי, כאילו יצאה בת קול מן השמים ואמרה 'הלכה כבן אשר'. כל הראשונים הסכימו כבן אשר, כאילו יצאה בת קול, התקבלה דעתו  של בן אשר. גם מהרי"ץ כותב זאת בהרבה מקומות [חה"ד שמואל א' כ"ד, ירמיה כ"ה] לעולם התיגאן אזלי בשיטת בן אשר. מדוע בעניין זה אנו עושים כדעת בן נפתלי? אינני יודע. אבל זאת המסורת וכך היא הקבלה.

 

אולם הוא כותב הסבר מעניין, הרי בלשון זכר אומרים 'שני' 'שנים', ולפ"ז בלשון נקיבה היה צריך להיות 'שִׁינְתֵּי' 'שִׁינְתַּיִם'. א"כ שמע מינה כי בגלל שחסרה האות נו"ן, לכן בא הדגש. חושבני שזהו הסבר מצויין. הרחבנו על כך בשיעור הקודם, אמרנו שזהו כפי שאת המלה 'בת' אומרים בל' בערבית 'בנת', וזהו הטעם שבלשון רבים אומרים 'בנות' ולא 'בתות', זה כאילו משלים זאת, והזכרנו גם שיש לכך מקורות. [מצאתי שכ"כ הרד"ק במכלול שער דקדוק השמות, לפני בדף ר"ט. נבצ"ר].

 

נמצאו בידינו שלשה הסברים, א' שזהו יוצא מן הכלל, ב' שלא יישמע לשון שתייה, ג' בכדי להשלים את חסרון הנו"ן.

 

בספר מחברת הערוך לרבי שלמה פרחון, הוא כתב על נידון זה [דף ד'], וכן בספר משפטי הטעמים [שער ד' פרק א'], ראיתי אחרי כן כי הם עמדו כבר על שלושת הדברים הללו, אבל כמדומני שנהיה פה ערבוב ובלבלו של הנושא.

 

הוא כותב כך, סגולה כך כל המקרא, חוץ ממלת 'בתים' 'בתיך' 'ובתי כל מצרים', כי עיקר המלה 'בית', ולא יוכלו לומר בלשון רבים 'בַּיְתִים' 'בַּיְתֶיך' 'ובַיְתי'. למה לא אומרים כך? לפי שיש טורח על הלשון. מה עשו? הפילו היו"ד מלשון רבים, ומנהגם כשיפילו אות, מדגישים האות שבצדה להודיע עליו. אמנם היה צריך להיות 'ובַיְתי', 'בַּיְתִים', אבל קשה לבטא זאת. לכן הם אמרו, נוריד את היו"ד, וכיון שחסר יו"ד עושים זאת בדגש, בכדי שהוא ישלים את החסרון. אבל א"כ, אולי נאמר 'בָּתִים'? ע"ז הוא אומר, לא יוכלו לרפות או להחסיר זה הדגש, מפני שיבוא תקנתא, ו'תקנתא לתקנתא לא עבדינן'. דהיינו, אי אפשר לעשות זאת בשני שלבים, בהתחלה להוריד אות, ואח"כ להוריד את הדגש. וכן שוא בכל המקרא תרפה אחריו, חוץ ממלת 'שְׁתַּיִם'. ולמה? לפי שאנו צריכין לנו"ן של־שנים במִלת שתים, שהיא עיקר, כי כן תאמר 'שני' 'שנים' 'שנית', וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ [מלכים א' י"ח, ל"ד], וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ [שמואל א' כ"ו, ח'], מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת [דברים י"ז, י"ח]. ובמלות 'שתים' 'שתיהן' שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת [שמות כ"ט, כ"ב], לא יוכלו לומר זה הנו"ן, מפני הטורח שנאמר 'שִׁינְתַּיִם'. מה עשו? הפילו את הנו"ן. וכשהפילוה, עושים אות דגושה אחרי השוא, מה שאין כן בכל המקרא. כיון שהורידו את הנו"ן, לכן עשו דגש.

 

אינני יודע מה הערבוב הזה? הרי אמרת טעם אחר מקודם לגבי תיבות 'בתים' 'בתיך', א"כ אפשר לומר זאת גם על תיבת 'שתים'. ולמה בעניין זה הוא אומר טעם אחר, בגלל חסרון הנו"ן?

 

ובהמשך דבריו, מה עשו עוד, לתקן הדיבור? ראו להוסיף געיא לפני השי"ן של 'שתים', כלומר 'אשתים' 'אשתיהם' 'אשתי הכליות', אף על פי שאינה כתובה. אחר־כך הוא אומר, וכן קורין כל בני ארץ ישראל, ומצרים, ואפריקה, ובני המערב, כנראה הכוונה ארץ מרוקו וסביבותיה, חוץ מספרד. וכשבאו רבי יהודה הלוי ז"ל ורבי אברהם אבן עזרא ש"ץ (שמרו צורו) לאפריקה, וראו כל העם קוראים 'אשתים', הרי ריה"ל וראב"ע שהיו גדולי ישראל, והם היו בעלי מקרא, בעלי דקדוק ולשון, והם התפלאו על כך, מה פתאום כולם קוראים פה 'אשתים'? תמהו מזה, הוצרכו לחפש אחריו, עד שידעו כי כך צריך לקרות. וחיזקו רבי יהודה בזה המעשה בכמה ראיות נכוחות למבין. ובסוף הוא אומר, ואילו הרפו התי"ו של־שתים ולא יוסיפו הגעיא, הרי איבדו סימן הנו"ן של־שנים, וחוזרת המלה ללשון שתיה, כמו 'ותאמר שתה אדוני'. [וע"ע בס' מכלול להרד"ק, שער דקדוק השמות, דף קפ"ה ע"ב, ד"ה שנים. ובס' לחם הבכורים שער הדגש והרפה דף נ"ד].

 

נמצא אם כן, שהם עמדו על כל התירוצים שאמרנו, רק אינני יודע מדוע 'ערבבו' כאן את הכל? אנחנו חילקנו זאת לכמה תירוצים, ואילו כאן הכל הולך ביחד. הדבר צ"ע. [דרך אגב, הסגנון שלהם הפילו, הורידו וכו' לא כ"כ מובן, וכי בני־אדם הם שקבעו זאת? הלא מסתברא שהכל ניתן למשה רבינו מסיני מפי הגבורה, עכ"פ לפי שיטתם. גם זה צ"ע].

 

בדבריהם ישנו חידוש, הם אומרים שבמלה 'אשתים', ישנה געיא לפני האות שי"ן של־שתים. חיפשתי בספרים, אפילו בספרו של 'בן אשר', ברוך ה' שזיכני שיש לי את צילום כת"י כתר בן אשר בשלמותו, הדבר בזכות ידידינו הרב יפת מה טוב יצ"ו, והרב בועז דחבש יצ"ו, זהו ספר יקר מאד, תרתי משמע. ובדקתי זאת, ואין גם שם שום געיות. כמדומני שאין ספר כזה, בדקתי גם בתאג בניה וזולתו, ואין כלום. שום סימן. [בכלל תמוה מה שייך געיא בנ"ד. עכ"פ כנראה שבספרים שלפניהם היה איזה סימן היכר לכך, מעין געיא]. א"כ אינני מבין את דבריהם, כי אין שם שום געיות, אפילו בכתר בן אשר. זה צע"ג.

 

ביאור המושג "תקנתא לתקנתא לא עבדינן".

בכל אופן, במהלך הראשון הוא אומר נימוק כזה, למה במלה 'בָּתִּים' יש דגש? בגלל שהיה צריך להיות 'בַּיְתִים', ולא בָּתִּים. אבל בגלל שקשה לבטא 'בַּיְתִים', לכן הורידו את האות יו"ד. וכעת שהורדנו את האות יו"ד, צריך להיות כאן דגש. אבל לכאורה, הרי לא יכול לבוא דגש אחרי קמץ? וכנראה שהם לא רצו להגיד בַּתִּים בפתח, כיון שזוהי המשמעות של־מִדת הלח, כמו עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר [יחזקאל מ"ה, י"ד], לכן עשו זאת בקמץ. לכן הוא אומר, אכן אתה צודק, אבל הדבר חייב להישאר כך, כיון ש'תקנתא לתקנתא לא עבדינן'. זוהי נקודה מעניינת. מהי כוונתו, ד'תקנתא לתקנתא לא עבדינן'?

 

נראה, שדבריו צריכים ביאור. המושג 'תקנתא לתקנתא לא עבדינן' מובא בגמרא בבא מציעא [דף ה' ע"א ע"ב], בדין רועה אחד, שהיו מוסרים לו בהמות בכל יום, עם עדים, בכדי לרעות אותם. יום אחד, מסרו לו בלי עדים. אמר להם, לא קיבלתי היום צאן, לא נתתם לי, לא היו דברים מעולם. הביאו עדים, שהוא אכל שתים מהם. והגמרא דנה, האם הוא חייב שבועה, או שלא. והנדון הוא על פי הגמרא במסכת שבועות [דף ל"ח ע"ב], אם אדם טוען לחבירו מנה לי בידך, וחבירו אומר אין לך בידי, פטור. כיון שאין שטר ואין עדים, הדין הוא שחבירו פטור, 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אמר רב נחמן, ומשביעין אותו שבועת היסת. חכמים הסיתוהו להישבע, בכדי שאדם ישבע שאין לו בידו, ואז הוא יאלץ להודות. כיון שהוא אדם החשוד בשקר, מפני שהוא מכחיש, לכן שישבע על טענתו. ובמצב שאינו יכול להישבע, כיון שהוא רועה גזלן, ואינו נאמן בשבועה, לכן יש צד לעשות ש'כנגדו ישבע', דהיינו זה שטוען שמסר לרועה, הוא זה שישבע. מאחר והרועה בעצמו אינו יכול להישבע שלא קיבל את הצאן לרעות, כי הוא בלתי נאמן על השבועה, א"כ אולי נעשה תקנה ש'כנגדו ישבע'?

 

על דבר זה אומרת הגמרא, תקנתא לתקנתא לא עבדינן. כי מן התורה, אין דין של 'נשבע ונוטל', אין דבר כזה שאם אדם תובע משהו מחבירו, וחבירו מכחיש, שהתובע ישבע ויקבל. במצב כזה, צריך להיות שחבירו יהיה פטור מן התשלום. רק רבנן עשו תקנתא, בִּמקום חיוב שבועה דאורייתא. אבל בְּמקום שרבנן עשו תקנה שישבע 'שבועת היסת', אי אפשר לחייבו בשבועה מדרבנן, כיון ש'תקנתא לתקנתא לא עבדינן'.

 

עומק ההבנה בזה כפי הנראה הוא, שמתרחקים לגמרי מדין תורה. דהיינו, הרי מדין תורה הוא פטור, התובע לא יקבל כלום. אבל ע"י שנצריך אותו להישבע, בסופו של־דבר התובע יקבל זאת, זוהי תקנה מדרבנן. אבל לעשות שתי תקנות שונות, כמו במקרה זה, שהכל מורכב ביחד, שהוא יצטרך להישבע, וכיון שאינו יכול ישבע שכנגדו, לא עושים שתי תקנות. מפני שעי"ז יתרחק וישתנה הדבר לגמרי מדין תורה, לא היה נראה לרבנן לעשות עד כדי כך.

 

אבל בנידון שלנו, זאת אינה 'תקנתא לתקנתא', כיון שהתקנה השניה סותרת את הראשונה. הרי אם אתה קורא 'בַּיְתִים', התי"ו צריך להיות רפוי. וכשמורידים את היו"ד, צריך לבוא דגש. אח"כ אתה בא ואומר, נוריד את הדגש, בגלל שזה בא אחרי קמץ, נמצא א"כ שנסתרה התקנה הראשונה. כי אם נוריד את הדגש מהתי"ו, לא עשינו כלום. הרי כל הסיבה לעשות דגש, בכדי לומר שחסר כאן יו"ד, ואם תישאר התי"ו רפה, לא עשינו בכך כלום.

 

אבל כנראה הוא מתכוון בלשון מליצה. הוא השתמש בלשון זו, אבל הוא לא התכווין להגיד שזהו המושג הזה, ממש כמו בגמרא, אלא הדבר הוא רק לשון בעלמא.        

 

בספר קובץ דקדוקי תורה [דף צ"ה], מוסיף בעניינינו כמה דברים. לגבי מה שכתב ספר מכלול על הפסוק בספר זכריה 'מַה־שְׁתֵּי', הוא כותב כך, ידועה קריאתו בשוא נע.

 

קצת מוזר לומר על פסוק בזכריה, שלא קוראים אותו בציבור, כמו בספר תורה ובהפטרה, לומר שקריאתו 'ידועה' בשוא נע. אפילו מהרי"ץ זיע"א, במקומות מעין אלה, בדרך־כלל אינו כותב שיש בהם מנהגים או קבלה וכדו'. אכן, בפשטות יקראו זאת בשוא נע, כגון כשלומדים בשילוש אחרי תפילת שחרית. וכן מסתבר, כיון שאם מהרי"ץ לא העיר על כך, מסתמא שהקריאה היא בשוא נע. אבל לבוא ולומר שכן הקריאה 'ידועה', אינני יודע אם אפשר לומר זאת.

 

אבל בהמשך, הוא כותב דבר חשוב, והדמיון בהשלכה מלשון ארמית, 'תְּרֵין' בזכר, 'תַּרְתֵּין' בנקיבה. שְׁנַיִם בזכר, שַׁנְתַּיִם בנקבה. ונו"ן נופל, ולכן דגש אחריו בתי"ו ובסוג דגש חזק.

 

הוא מביא כאן ראיה יפה, לשיטת 'בן נפתלי' שהזכרנו. הוא טוען שהרי בארמית זה כך, כי בלשון זכר אומרים 'תרין', ובלשון נקיבה אומרים 'תרתין'. א"כ כך צריך להיות, גם בלשון הקודש, 'שנים' 'שִנְתים', כפי שבלשון ארמית ישנה רי"ש לפני התי"ו. זאת ראיה יפה, שגם בלשון הקודש במקביל ללשון ארמית (שהיא אחות העברית, כידוע), היה צריך להיות כך. אלא מאי, הנו"ן נפלה, א"כ זה מסביר יפה מאד מדוע זהו בדגש.

 

מה הפירוש "אות גנובה", עניין הוספת פת"ח כשהאות האחרונה בתיבה היא אות גרונית, כגון יהושע מזבח וכדו'.

נחזור לתשובת מהר"י יצחק הלוי, הוא טוען שהם לא הבינו מה שכתוב בספרים 'אל"ף גנובה'. אולם אינני בטוח בזה. כיון שהרי ישנו מושג 'אות גנובה', כגון בפסוק וְרוּחַ אֱלֹד'ים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם [בראשית א', ב' ו'], אנחנו קוראים 'וְרוּוַח'. אבל לכאורה, איפה יש כאן אות וא"ו נוספת? וכן בתיבת 'רָקִייַע', היה צריך להיות עוד יו"ד. אולי תאמרו כי יש חילוק, שבדוגמאות אלו יש עכ"פ וא"ו אחת, וכן יש יו"ד אחת, אבל ישנן דוגמאות נוספות, בתיבת מִזְבֵּיַח, מוסיפים יו"ד. זוהי יו"ד גנובה, אבל שומעים אותה במבטא, שומעים מִזְבֵּיַח. יהושֻעַ, מוסיפים וא"ו, יהושוַע. ממילא הוא הדין לפי מה שכתוב לעשות בתיבת 'שתים' 'אל"ף גנובה', 'אשתיים', היא נקראת 'גנובה' לנכון. וגם מה שכתבו עליה בלשון 'כאילו', הדבר מובן יפה, כיון שבפועל לא כותבים אותה, רק במסורת בעל־פה ישנה קבלה לקרוא כך.

 

בספר צוהר התיבה [תיבת התנועות] כתב כך, יש בקריאת הפתח הזה מחלוקת, יש מי שאומר שקריאת הפתח באל"ף גנובה כמו רֵיאַח נִיחֹואַח. האשכנזים קוראים כך. והוא דעת החכם אבן עזרא וסיעתו. ויש אומרים שאותיות או"י הנמשכת מן התנועה גדולה שלפניה, היא נקראת בפתח, כאילו כתוב רֵייַח, הוא כותב בשתי יודי"ן,  נִיחֹווַח, בשתי ואוי"ן, וזה דעת הרד"ק במכלול, והרב רבי משה שר שלום, ובעל מקנה אברם, ובעל לשון לימודים, ובעל לוית חן, ובעל ערוגת הבושם, וכן בעל שיח יצחק אחרון שבאחרונים. וכן נראה לי עיקר, כאשר אבאר בטענות מופתיות. ואולם להסיר חלקי הסותר, אומר שבדבר זר הוא להכניס אל"ף גנובה באמצע המלה, דלא דמי למה שבן אשר היה קורא 'שתי' 'שתים' באל"ף גנובה, כאילו כתוב 'אשתי' 'אשתים', כי אין זה נוהג אלא בתחילת התיבה, ולא באמצע תיבה. ולזאת הסיבה תהיה מלת 'משתי עיני מפלשתים' ברפי התי"ו, כי לפי שלא יתכן לקרות אל"ף גנובה באמצע התיבה. דהיינו, הוא משוה את האל"ף גנובה שבתיבת 'אשתי' 'אשתים', לתיבת 'רֵייַח' 'מִזְבֵּיַח', והוא מדבר ממש על המושג 'אות גנובה'. אם כן נלענ"ד כי אי אפשר להכחיש שישנה שיטה כזאת.

 

ומה שכתוב במחברת התיגאן, שלפי בן אשר זה נקרא ב'אל"ף קל', כנראה הדבר נכון. כתוב שם שהוא אמר כך, אם מישהו ישאל, למה בתיבת 'שתים' התי"ו דגושה, אומר מחברת התיגאן [דף ס"ד] ואם יאמר אדם, הלא מלת 'שתי 'שתים' השוא נד והן דגש. אמור לו, שיש שם אל"ף נעלם קודם השי"ן, ונקראת כאילו באל"ף קל כמו 'אשתי'.

 

דבר מעין זה כתוב עוד שם במחברת התיגאן [דף ס"ט], לגבי האות וא"ו בראש מלה, אם יהיה וא"ו הליווי בשורק, עם אות נח גלוי בצידו, אם בראש המלה יש וא"ו, והניקוד שלה הוא שורק, א"כ זהו 'נח גלוי', זה מה שנקרא בספרים אחרים בשם 'נח נראה'. דהיינו, לפעמים ישנה אות נחה, ללא נח, אבל הוא גלוי ונראה. כמו בתיבה 'וּקְצַרְתֶּם', שומעים את השוא שבקו"ף, זאת לא אות נסתרת ונבלעת כבתיבת 'רֹאשׁ', ששם לא שומעים את האל"ף. טוֹב, לא שומעים את הוא"ו. וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [ויקרא כ"ג, כ"א], וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ [שם כ"ג, י'], וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם [דברים ד', ו'], וּלְמַדְתֶּם אֹתָם [שם ה', א'], וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים [קהלת ח', י']. הוא אומר, כיצד יש לקרוא את התיבות הללו, 'וּקְרָאתֶם' 'וּקְצַרְתֶּם' 'וּשְׁמַרְתֶּם' 'וּלְמַדְתֶּם' 'וּבְכֵן'? בכולן, נקרא הוא"ו כאילו הוא אל"ף קל. כלומר אל תקרא וּקְרָאתֶם וּקְצַרְתֶּם בוא"ו, אלא תעשה 'אל"ף קל', 'אֻקְרָאתֶם' 'אֻקְצַרְתֶּם'. א"כ יוצא שזהו ה'אל"ף קל'.

 

אכן למעשה אנחנו איננו קוראים כך, לא כל התימנים, אבל רובם קוראים זאת בוא"ו, כפי שאמרנו בזמנו [מוצש"ק ויקרא ה'תשע"א], ש'בני בבל קוראים וא"ו כמשמעו', הבאתי זאת בס"ד בספר נפלאות מתורתך [במדבר חלק ב' דף קכ"ו] על פסוק קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע [כ"ג, י"ח], בשם ספר הרקמה, האומר שכשיש וא"ו בשורק בראש מלה, בני בבל קוראים וא"ו כמשמעו, אבל בני ספרד קוראים אותו כמו אל"ף, מפני קושי ביטויו. ולמעשה לכשנדייק נבחין כי גם אנחנו איננו אומרים תיבות 'וקשרתם' 'וקצרתם' בוא"ו מלא, כפי שאנו אומרים בתיבת 'וְיִשְׁתַּחֲוּוּ', אלא עושים זאת וא"ו קל בתחילת המלה, זהו חצי וא"ו אבל לא וא"ו מלא. וכן וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם [במדבר כ"ח, י"א], וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר [דברים ל"ג, כ"ד]. אבל גם לשיטתם, שזהו אל"ף, הוא אומר שזהו 'אל"ף קל', דהיינו אֻקְרָאתֶם, אבל מי שיגיד 'אוּ־קְרָאתֶם', משמיע את האל"ף בהבלטה ובאופן מלא, זה כבר יותר מדי קיצוני. בהמשך הוא מביא דוגמא נוספת, ואם היה וא"ו הליווי שרוק, והוא סמוך לאות במ"פ, והיו נדים באיזה מלך, היו באל"ף קלה. כמו, וּמָל י"י אֱלֹד'יךָ [דברים ל', ו'], וּמָלוּ וכו'. שם הדבר אינו נשמע.

 

[דרך אגב, יש להעיר כי בספרים כגון של הרד"ק וכדומה ניקדו אליבא דבן־אשר אֶשתי, אֶשתים, סגול באלף, אך בספרי חכמי תימן ניקדו אַשתי, אַשתים, בפתח, גם בהעתקות של מחברת התיגאן. כנראה מפני שאצלינו הסגול והפתח שווים. למרות שבמחברת עצמה מבואר במקום אחר שיש הבדל בין סגול לפתח. יוצא מן הכלל הר"י חאזי, שניקד בתאג שלו כת"י אֻשתי, אֻשתים, בשורק. כנראה נתחלף לו מוא"ו שרוקה בראש המלה הנז"ל, כמו אֻקראתם. ולא יתכן בנ"ד, כי באופן זה הרי נשתנה המשמעות].

 

אמר מהר"י יצחק הלוי זצ"ל, ש'השוטים והטועים' האלה, ה'אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם', לא הבינו מהי 'אל"ף גנובה', אבל הרב יבי"ע יגיד לכם זאת בעל פה.

 

נראה כוונתו, שלא קראו זאת 'אַ־שתיים', האל"ף בפה מלא. דהיינו באל"ף קל שאינה מורגשת כ"כ במבטא. אמנם הדבר אינו כמו תיבת 'מָאתַיִם', או 'בְּרֵאשִׁית', או 'רֹאשׁ', וכדומה. שם לא שומעים את האל"ף בכלל. אכן יש שם אל"ף, אבל אינו נשמע, הוא לא יוצא לידי ביטוי. אבל ישנו 'אל"ף קל', כעין המלה 'וְיַאְדִּיר', שהאל"ף היא בשוא נח, וזהו אל"ף הנשמע. לא אומרים יַֽדִּיר, אלא יַאְדִּיר.

 

אם כן, גם בנד"ד, כשאתה קורא את המלה 'שתי' 'שתים', כגון בפסוק 'שְׁתֵּים' עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר [בראשית י' י"ד], אומרים 'אשתים', באל"ף קל. [מי שמעוניין, ישמע זאת היטב בהקלטה. העורך]. וכן בפסוק וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ 'שְׁתֵּי' נָשִׁים [שם ד' י"ט], קראו זאת באל"ף קלה לפני הקריאה, אבל לא כאילו ממש יש שם אות אל"ף. וזהו שאמר מהר"י יצחק הלוי, שאינו יכול להסביר זאת בכתב, אלא צריך לשמוע זאת באוזן. אמנם זוהי אינה המסורת שלנו, אנחנו לא קוראים כך, אדרבה עושים השי"ן בשוא נע. אבל זה רק כדי להסביר כיצד הם קראו. ולפי זה מובן, מדוע כל העולם שכח מדבר זה, כיון שזהו דבר שאינו נשמע. הרי זה היה נהוג בארצות רבות, במזרח בא"י במצרים ובאפריקה וכו', כפי שהקדמנו, וכיצד נעלם כיום? אלא מפני שזה דבר דק מן הדק.

 

לכאורה יש לשאול, מדוע צריך להיות דבר מוזר כזה? 'אל"ף גנובה' או 'אל"ף קל'? למה לא לקרוא כפי שאנו קוראים 'שתים' בשוא נע ממש. אמרנו שישנם כמה תירוצים למה האל"ף דגושה, אבל הם למה רצו לעשות 'אשתי' באל"ף קל? מה להם ולצרה הזאת?

 

חושבני, שיש בכך חכמה גדולה. אם תשימו לב, בלשון הקודש הסדר הוא כך, אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, וכו'. כך זה בלשון נקיבה. ובלשון זכר, אחד, שנים, שלושה, ארבעה, חמשה, ששה, וכו'. לכאורה קשה, מדוע רק ממספר שלוש, הדבר מתחיל להשתנות? למה השינוי אינו מתחיל מההתחלה, דהיינו 'אֶחָד', 'אֶחָדָה'. 'שְׁנַיִם', 'שְׁנַיְמָה', וכמו אח"כ 'שלוש' 'שלושה'? מה נשתנה?

 

התשובה היא, שהמלה 'שתים' היא מלשון אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ [תהלים קכ"ח, ג']. ולפי זה יהיה מובן גם ההמשך, למה בהמשך יש בלשון זכר ובלשון נקבה, הרי הדבר בדיוק הפוך, דיברנו על כך כבר בעבר [שיעור מוצש"ק ויקהל ה'תשע"א, ומוצש"ק ויקרא ה'תשע"א], באריכות לגבי שְׁמוֹן ושמונה, שלכאורה הדבר היה צריך להיות ההיפך, היה צריך להיות בלשון זכר 'שלוש' 'ארבע', 'שלושה' ו'ארבעה' בלשון נקיבה. וכן הלאה. כמו קוֹנֶה, קוֹנָה. שׁוֹטֶה, שׁוֹטָה. ואילו כאן במספרים זה התהפך.

 

את התשובה על כך, אומר בעל צוהר התיבה [הג"ה בתחילת הספר] שהעמיק בעניין זה וכתב דברים ממש נפלאים, לדעתי נקרא הזכר ממין האנושי איש, לפי שנברא יחידי, כי כל דבר אחד נקרא איש. אנחנו חושבים ההיפך, ש'ופניהם איש אל אחיו' זהו לשון מושאל, אבל הוא אומר בדיוק בהיפך, כמו שנאמר בכרובים, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו [שמות כ"ה, כ'], ותרגם אונקלוס 'ואפיהון חד לקביל חד'. חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ [שם כ"ו, ג'], ותרגם אונקלוס 'מלפפן חדא עם חדא'. ולפי ששֵׁם 'איש' מורדף עם שם אחד, לכן גם בלשון נקיבה 'אחת', אע"פ ששם עצם הוא, גם 'שנים' בלשון נקבה אומרים 'שתים', כי לפי שההויה ממין האנושי שהיא האשה נתהווה מעצם ההויה הראשונה שהוא האיש. זהו 'ופניהם "איש" אל אחיו', 'איש' הוא 'אחד', ו'שתים' זוהי האשה.

 

כעת מובן, לפענ"ד בס"ד, מניין בא להם המלה שתים עם אל"ף. כיון שהם רצו לרמוז בזה את שורש המלה, שהיא באה כמו בפסוק 'אשתך כגפן פוריה', אבל הם לא רצו לבטא זאת במפורש, לומר אשתים באל"ף גמורה, כי הדבר משנה את המשמעות, לכן הם אמרו אל"ף נעלם. חושבני שזוהי ממש חכמה גדולה. ולפי מסורתם, כך נתקבל מפי משה רבינו מפי הגבורה בהר סיני. כך הדעת נותנת.

 

בתשובה להערה מהקהל: כך ההסבר לפי שיטת בן אשר ואנשי המזרח שעשו כך, לפי שיטתם זוהי קבלת הקריאה ממשה רבינו מפי הקב"ה, הם לא המציאו זאת. רק שאנו מסבירים, מהו הרעיון לעשות זאת בדגש, אפילו שיש כאן שוא שהוא לכאורה נע, ולמה להוסיף בהתחלה אל"ף, ולומר 'אשתיים' שיהיה שוא נח? מה הסיבוך הזה? אלא התשובה היא, בגלל שזהו שורש המלה, זהו כמו 'אשתך', כי המספר השני הוא הבן זוג.

 

לפי זה מובן גם ההמשך, כך מפרש שם בצוהר התיבה למה אומרים 'שלש' 'ארבע' וכו', כיון שהזכר נולד מהנקיבה. הרי מהי המלה 'אשה', בתוספת ה"א על איש. מפני הכלל הידוע, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה [יבמות דף י"ג ע"ב]. 'אשה' פירושו, שהיא שייכת לאיש. זה מתאים עד המספר 'שתים', כי באשה הראשונה נאמר, וַיִּבֶן י"י אֱלֹד'ים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת [בראשית ב', כ"ב כ"ג]. בגלל שהאשה נבראה מהאדם, לכן היא קשורה לאיש. אבל אח"כ הנקיבה היא המולידה, לכן תמיד הזכר נקרא 'שלושה', הוא מתייחס אליה כיון שהוא נוצר מהנקיבה. לכן דוקא מהמספר 'שלוש' בלשון זכר מוסיפים ה"א, כי כל הנולדים הזכרים, מתייחסים אל הנקבה. ולכן דוקא הנקבה היא בלשון זכר, כיון שהיא המביאה את הולדות. יש בכך עמקות אבל לא אכנס לזה כעת, מפני שכבר דיברנו על כך בהרחבה לפני מספר שנים.

 

נחזור לעניינינו, מסקנת מהר"י יצחק הלוי היא, שהדבר הוא טעות. ובסוף הוא אומר, מה לנו וללעגי השפה, בזמן הזה כולם מודים בפה מלא כי לשוננו הצח והבהיר בלי שום ספק.

 

זאת מסקנא שהיא נראית קצת תמוהה, כי משמע שרצונו לומר, אנחנו הרי קוראים 'שתים', כבר מכירים כיום שהתימנים הם צחי לשון מכל עדות ישראל. הם הם ששמרו על לשון הקודש האמיתית. ומי הם 'אנשי המזרח'? הרי הם אינם יודעים לקרוא!

 

הדבר לכאורה אינו מדוייק, שהרי זאת הקריאה שקרא בן אשר, והמסורת שלנו אדרבה נשענת על שיטת בן אשר, א"כ כיצד כאן הוא בא לחזק את המסורת שלנו שהיא כנגד בן אשר? הרי בחסרות ויתרות ובניקוד, אנחנו הולכים לפי שיטת בן אשר? קצת לא מובן לי, כיצד הוא קישר ושייך את הדברים.

 

שאלה מהקהל: אולי אנו בשיטת 'בן אשר' רק לגבי חסרות ויתרות וניקוד, דהיינו הכתיבה, משא"כ נד"ד המדבר על המבטא, דהיינו הקריאה?

תשובת מרן שליט"א: אבל 'אשתים', זו שיטת בן אשר. וכי בן אשר אינו מוסמך? האם אתה יכול לומר ש'בן אשר' היה עילג?!

 

בשיעור שעבר קראנו את התשובה מתוך הכתב־יד של הרב יבי"ע, שנדפס בצילום בסוף 'פרשה תאג' [תורה הדורה, מהדורת חסיד]. הדפיסו זאת גם בספר "איש ימיני" [חלק א' מדף קנ"ג], והם הסבירו כאן [בדף קנ"ו הערה 28], שכיון שהתעורר פולמוס עם עליית יהודי תימן לארץ ישראל בעניין לשון הקודש, לכן הוא כתב שמבטא התימנים הוא הכי מדוייק. אכן, הוא 'מדוייק' לעומת כל העדות האחרות בזמננו, שבמשך הדורות שכחו את המבטא, אבל עדיין, בודאי ש'בן אשר' הוא מוסמך. הוא לא יכול להציב אותנו, כנגד בן אשר. הוא יכול אולי להגיד שישנה מחלוקת בין בן אשר לבין בן נפתלי, ואנחנו הולכים בזה כפי בן נפתלי. אבל הוא לא אמר זאת. אלא הוא בא ואומר, שהארצות האלה שקוראים כך, מי הם בכלל? אנחנו צחי הלשון בלי שום ספק. ותו לא מידי.

 

דרך אגב, אל תחשבו שרק בעיר רדאע עשו מחלוקת מעניין זה, מובא כאן בספר איש ימיני [דף קנ"ג הערה 2], בקריאת תיבה זו נחלקו באופן שונה בק"ק סעואן, ומציין פה הרה"ג אבירן יצחק הלוי שליט"א לספר בית זכריה [עמוד 18 הערה 23]. הספר בלתי ידוע. ביקשתי ממנו צילום מהדף הנז'. ראיתי את הדברים שם, ואינני חושב כי אכן נחלקו 'בקהילה', אלא זהו רק אב ובנו שנחלקו בכך. שם כתוב, כי האב (ר' שלום רצאבי. אינני מכירו) קרא זאת בשוא נח. מסופקני אם הוא עשה ממש 'אשתי', יתכן שהוא רק קרא 'שתי', השי"ן בשוא נח. כפי שמשמע שם. לא ברור שם העניין לגמרי, אבל עכ"פ הבסיס שלו היה מדברי המחברת. כתוב עוד, שגם במקום אחר, הנקרא 'מחנה יהודה', פתח תקוה, קראו את התיבה 'שתי' כמוהו בשוא נח. עד כאן. אבל מסתבר, שכולם הם 'תולדה' של הדברים הנ"ל, דהיינו לאחר שמישהו כבר הכניס ועורר את הנושא הזה, הדבר התפשט לעוד כמה מקומות. אמנם בזמנינו כבר נשתכח ונשתקע הדבר בכל קהילות קודש תימן יע"א.

 

בכל אופן, הדבר ברור שקבלתנו לקרוא 'שתים' בשוא נע, בלי להקדים אל"ף, וזאת גם היתה הקבלה של אנשי ספרד. ולפי דברי מחברת הערוך, רבי יהודה הלוי ואבן עזרא חזרו בהם. אבל מאידך, האבן עזרא כותב בעצמו כנגד זה. אולי בסוף ימיו הוא חזר בו. הסברנו מה הם השיטות, ומהי המסקנא, ולמעשה היום בכל עם ישראל מקובל כפי שאנחנו קוראים, והקריאה הישנה הזאת נשתכחה. אולי בגלל שהאל"ף קל, קשה לקלוט אותו, ולכן הדבר נעלם במשך הדורות אפילו מאותם הארצות, [ובפרט בארצות שקוראים שוא נע כאילו הוא נח], וכיום אין מי שקורא 'שתי' אפילו באל"ף קל, הדבר לא נשמע.

 

את השאלה הזאת, שנשאל מהר"י יצחק הלוי, נשאל חכם נוסף, הדבר מובא בספר מכמנים [מחשיפת גנזי תימן דף פ"ט]. היבי"ע שאל את אותה שאלה, הן להוי ידיע לך שקבלת הקריאה בידינו מאבותינו היפך זה, היינו 'שתים' 'שתי', ועתה חדשים באו, לשנות סדר הקריאה הקדומה. ולכן אני שואל וכו'.

 

והוא עונה לו שם כך, כשעיינתי מקדם בעניינים אלו, (ו)בדקתי בתיגאן הקדומות, ומצאתי מלת 'משתי עיני', התי"ו דגושה, כמשפט כל 'שתי' ו'שתים'. וכללים הללו שאמרו, שכל שוא נע אחריו רפה, וכל שוא נח אחריו דגש, על הרוב דיברו, ויש שיצאו מן הכלל, כמו 'מַלְכֵי כְנַעַן' [שופטים ה', י"ט], 'וְנָתַן מַלְכֵיהֶם' [דברים ז' כ"ד], 'עַבְדֵי', 'עַבְדֵיהֶם', 'בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים', רפה אחר שוא נח. והכל כפי הניאות בקריאה, שתהיה עריבה. וכך אמרו חז"ל, אין למדין מן הכללות, אפילו בזמן שנאמר בהן חוץ [עירובין דף כ"ז ע"א]. הוא עונה לו שבתיגאן כך כתוב, אבל אינו עונה ממש על השאלה. הוא רק הביא, שהכתוב אצל שמשון 'משתי', בספרים שלנו בתימן, התי"ו דגושה. לא היה צריך, כי כבר הרבה לפניו כתב זאת מהרי"ץ זיע"א בחלק הדקדוק. וכמו שהקדמנו לעיל.

 

אבל יש להעיר כאן הערה. לומר שישנו כלל, שאחרי שוא נח בא דגש, הדבר אינו מדוייק. ישנם הרבה 'יוצאים מן הכלל'. ישנו כלל יותר קבוע, שאחרי שוא נע, בא רפה. אבל האם אחרי שוא נח בא דגש או לא, אין כלל כזה. פעמים כך, ופעמים כך. כך כותב בעל מסורת הקריאה על התורה, [בראשית י"ט, י']. הוא דוקא היה חכם אשכנזי, אבל נראה לענ"ד שהוא קלע למטרה.

 

אחר־כך הוא כותב כך, ולהעירך חפצתי, להודיעך על מה שכתב מהרי"ץ במלת 'ניחוח' 'מזבח' שהם בפשטא אחת, לקרותם מלרע, הוא כותב על זה בלשון חמורה, הוא מתנגד לכך, שזה טעות גמור. לפי שהפתח שתחת האות הגרונית נוסף הוא, כדי לבאר האות. ועיקר קריאתה היה ראוי להיות 'נִיחֹוח' 'מִזְבֵּח', עיין במכלול חלק הדקדוק במשקלי הפעלים, וגם במחברת התיגאן. ולכן אין נכון להשליכה ולקרותה מלרע, כמו שסבר מהרי"ץ ז"ל. [עפרא לפומיה]. ובכל אלו העניינים אמרו [בבא קמא דף ל' ע"א], מאן דבעי למיהוי חסידא, ליקיים מילי דאבות.

 

דרך אגב כתוב כאן בסוף, אמר המעתיק יבי"ע, עיין [שם בדף פ"ג] תשובת הרב הגאון מו"ר יחיא יצחק זתע"א, וחיך יטעם לאכול. כנראה הוא הרגיש, כי השני לא ענה לו כאן לעניין, אלא רק 'מסביב'. ופתאום הוא עובר לנושא אחר, שהוא לא נשאל עליו בכלל. במקום לענות לו על השאלה, הוא נכנס לנושא אחר, בכדי לכתוב נגד מהרי"ץ. מכל מקום, המסקנא שלו בקיצור היא, כי מה שנוהגים, זהו העיקר.

 

שאלה מהקהל: מי הוא שענה את התשובה הזאת?

תשובת מרן שליט"א: העונה הוא 'חכם אחר', תמצא זאת בספר הנז' בדף פ"ט במפורש.

 

לגבי תיבות 'ניחוח' ו'מזבח', אכן העולם קורא אותם מלעיל, אבל אין להשוות את הנושאים. זה אינו כמו התיבה 'שתים', שאותה כולם קוראים בשוא נע, כי את התיבות 'מזבח' 'ניחוח', כאשר יש רק פשטא אחת, המדקדקים קוראים כפי שיטת מהרי"ץ.

 

ברצוני להסביר את הטעם בזה. הוא טוען, שעיקר הקריאה היא, 'נִיחֹוח' 'מִזְבֵּח' בלי פתח גנובה. וה"ה 'יְהוֹשֻׁע' 'נֹח', וכל כיו"ב. הרי לפי קריאת הבבלים הקדומה, קראו אותם לפי משפט הקריאה, בלי לעשות פתח בסוף, לא קראו 'יְהוֹשֻׁעַ', 'מִזְבֵּחַ', וכדומה. אבל בשביל להקל על הקריאה, בכל המלים הללו שיש אות גרונית בסופן, הוסיפו פתח, כיון שקשה לבטא 'יְהוֹשֻׁע', עם שוא נח בעא"ן. וכן מִזְבֵּח, קשה לבטאות זאת, לכן עושים 'מִזְבֵּחַ', 'יְהוֹשֻׁעַ', בכדי להקל על הקריאה. לפי זה הוא אומר, שתיבות אלו צריכות להיות מלעיל, כי אם זאת עיקר המלה, מה שייך להורידה למלרע?

 

אבל התשובה היא, שזהו דוקא לפי קריאת הבבלים. אבל לפי קריאת בן אשר, הדבר אינו כן. רואים שיש חילוק, מתי שיש פשטא אחת, ומתי שיש שתי פשטין. ישנן הרבה ראיות שהדבר כן, בזמנו [מוצש"ק בחקותי ה'תשע"ב] הסברנו גם את הדבר הזה, הבאנו זאת בספר שם הגדולים לחכמי תימן [נדפס בנר יאיר דף ק"פ ד"ה השגות] שחוץ מהראיות שיש לכך, כבר כותב מהר"ר בניה הלוי, שהיה עוד הרבה קודם למהרי"ץ, שלגבי קריאת המלה 'מזבח' 'ניחוח' מלרע, אם קבלה נקבל. וכן בתאג של־רבי יהודה חאזי, מתבאר שהקדמונים כבר דנו בזה. א"כ דבר זה אינו קשור למהרי"ץ, לא התחיל ממנו. [ובל"נ עוד נרחיב בזה בס"ד]. דהיינו שישנה קבלה כזאת מאז ומקדם, שכך המלה הזאת נקראת.

 

ומה הטעם שרוב הציבור לא קורא כך? כי יש בזה חכמה גדולה. כיון שלפעמים יש באותה הפרשה, פעם 'מזבח' מלעיל, ופעם 'מזבח' מלרע, וכן בתיבת 'ניחוח', פעם כך ופעם כך, לכן קשה לציבור לקרוא זאת. בשבילם זה בלבול גדול. הם לא תופסים את הדקות וההבחנה. לפי קריאת הקדמונים, יכול להיות שהם קראו נִיחֹוח, ואז לא היתה שאלה אם זה מלעיל או מלרע. אבל מהרי"ץ מדבר לפי קריאת בן אשר, ובקריאת בן אשר ישנן ראיות שיש חילוק בין אם יש פשטא אחת, או תרין פשטין. ואנחנו הרי בלאו הכי הולכים לפי קריאת בן אשר, שהיא יותר מדוייקת. לכן אין מקום לכל טענותיו.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת אמור

  1. לעמוד הבא
מעלת האתרוג התימני
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מצות מסורת
ת"ת עטרת חיים
פעולת צדיק
שר שלום קשת
מצות טעמו וראו
מועדי השם
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד