-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

לא מצליח לראות קבצי פלאש? לחץ כאן!
מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

 

  דרשת "המעמד הגדול" - חול המועד סוכות ה'תש"פ , יבנה ת"ו  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

עכשיו באתר יד מהרי"ץ
759 אורחים

מדור "דקדוקי תורה" על פרשת וירא

    
מספר צפיות: 831
י"ז חשון ה'תשפ''א

מדור "דקדוקי תורה" על פרשת וירא.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק נח התשע"ו.

בפרשת וירא [פרק י"ח פסוק י"ג], כותב היפ"ה [בתאג תורה קדומה] כך, הַבְּקֻשׁטָא, קיבלנו לקרות הבי"ת בדגש קל. גם הרה"ג נתנאל אלשיך שליט"א כותב כך בתאג תורת אבות. וכן על הרבה מלים כגון אלה בתרגום. אבל אני קצת מסופק, לגבי העניין זה. לפי זכרוני, אבא מארי זצ"ל לימד לקרוא זאת בדגש חזק. אינני בטוח בכך, אבל כך הדבר שגור בפי. אם אמצא חבר לכך, אשמח מאד לשמוע, אם יש למישהו נוסף גם כן מסורת כזאת. ולכאורה מה ההבדל? מדוע בארמית אומרים כך, ובלשון הקודש אומרים אחרת? כמו הַכְּנעני, הַבְּמחנים. [הערת העורך. לכאורה הדבר סותר את מה שמרן שליט"א אמר מקודם, כי אין מקשים מלשון ללשון. תשובת מרן שליט"א: אין סתירה, כי שם המדובר שלא להקשות ולהוכיח מתוך הֲבנה אחרת שישנה למלה זו בלשון השנייה. אבל כאן מדובר מצד הדקדוק. ודוק. אבל בכל זאת כנראה שכללי הדקדוק שונים, כמו שבלשה"ק חַיּים היו"ד דגושה, ובארמית מרפים אותה כידוע. כן הדבר הזה].

אגב, בפרק י"ט פסוק כ', מובא בחלק הדקדוק כך, אמלט֨ה נא שמה. לחוד מלרע. וחד מלעיל, אמ֥לטה נא ואראה את אחי [שמואל א' כ']. (מהריב"ש). ישנם אנשים, אשר אינם יודעים מה פירוש הדבר, לקרוא זאת מלרע? הרי ישנה געיא, במלה 'אמָֽלְטה נא'? האמת היא, צריכים לדעת, כי ההבדל בין הפסוק, אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי [שמואל א' כ'], הוא בכך ששם הטעם הוא באות מי"ם, ואילו כאן הטעם הוא באות טי"ת. הכוח של געיא, הוא פחות מהכוח של טעם. ולכן זה נקרא בלשון המדקדקים, מלרע. א"כ בעצם, לפי מה שקוראים אנחנו את הגעיא, כמו מלעיל ממש, וכשיטת הרד"ק, אכן אין הבדל, זהו אותו הדבר. אבל אם מישהו ירצה לדקדק, ויפחית בכך, דהיינו לקרוא את הגעיא פחות מן הטעם, כלומר שהוא ירחיב יותר באות טי"ת, אזי הדבר יותר מכֻוון. אבל בקריאה המקובלת, לא נהוג לחלק ביניהם, אלא עושים את הגעיא כביכול היא ממש מלעיל. כדי להבין זאת היטב, צריך להרחיב, ואין פנאי לכך עכשיו. אבל עכ"פ מי שירצה לדייק, וירצה להפחית זאת מן הטעם, לכאורה הדבר יותר טוב.

למעשה בתיגאן כת"י אין כאן געיא במי"ם כלל, כמו הרבה געיות שהם לא היו עושים ולא קוראים. ואז היה העניין יותר פשוט וברור. אך בדורות הללו כבר נשתנה המנהג, ועושים את כולם. ואכמ"ל. עכ"פ נשאר שהשוא שבלמ"ד נע.

אח"כ בהמשך הפסוק, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי, מביא היפ"ה את לשון חלק הדקדוק כך, כתוב בתיגאן 'בתאג פתח'. ומבאר, היינו שבתיגאן עצמן כתוב העא"ן בקמץ, ובגליון העירו 'בתאג פתח' וכו', המעיין יקרא את דבריו הדק היטב. כתוב כאן דברים נכונים.

אבל האמת היא, כי הציבור שלנו נהג לקרוא כפי המקובל, 'הלא מצעַר היא ותחי נפשי', בפתח באות עא"ן. לא כל כך ברור, האם הדבר נכון או שלא, כי יתכן שהדבר נבע בגלל טעות. אמנם היפ"ה הביא כאן את דברי חלק הדקדוק בצורה הנכונה, לפי הנוסח האמיתי, 'כתוב בתיגאן, בתאג פתח'. אבל בנוסחאות הקודמות, רבים התבלבלו ולא הבינו מה פירוש הדבר. מה הכוונה, 'בתיגאן בתאג'? האם זה כתוב בתיגאן רבים, או בתאג אחד? לא הבינו מה זה. לכן הם כתבו כך, 'כתוב בתיגאן בפתח'. הם קפצו מלה, וכך הדפיסו, כיון שהם לא ידעו מה הוא. אולי הכוונה היא, כי בתאג של בן אשר, כתוב בפתח. זהו 'כתוב בתיגאן', ר"ל כתוב הערה בספרי התיגאן, כי המלה מצער 'בתאג (של בן אשר?) היא בפתח. דהיינו, שסופרי התיגאן מציינים בצד הערה, כי 'בתאג פתח'. מודיעים לך, כי ישנו נוסח אחר. אבל המדפיסים הקודמים לא הבינו מה זה, לכן הם קיצרו וכתבו 'כתוב בתיגאן בפתח', והם הבינו כי לפי זה המלה 'מצער' צריכה להיות בפתח. מכך אולי נהיה המנהג, לקרוא בפתח. א"כ, הדבר אינו ברור. ולכן אני חושב, דעַבֵיד כמר עַבֵיד, ודעביד כמר עביד.

שאלה מהקהל: מה עדיף?

תשובת מרן שליט"א: אינני יודע מה עדיף.

שאלה מהקהל: כיצד מרן שליט"א קורא זאת?

תשובת מרן שליט"א: בשנה אחת אקרא כך, ובשנה השנייה אקרא אחרת. אצא ידי חובת כולם. קשה להכריע בעניין זה, כיון שאין כאן הכרעה מוחלטת.

שאלה מהקהל: היפ"ה כותב למטה בגליון, כי זה 'הלא מצעָר'.

תשובת מרן שליט"א: אכן היפ"ה מביא זאת, בשם מהר"י בשירי, שכך הוא סובר כי זאת האמת. אבל אומַר בקיצור, שהדבר אינו מוכרח. קשה מאד להכריע בעניין זה. בנתיים, אין לי הכרעה או ראיה בעניין זה. ולכן מה שיקרא האדם בספר תורה, אין להעיר לו. בין אם יקרא זאת בפתח, או בקמץ, הדבר אינו משנה. שיקרא כפי רצונו.

[בעיקבות המבוכה הזאת, ישבתי על מדוכה זו ימים ולילות, עד שנתברר לי בס"ד שהעיקר לדידן לקרוא בפתח. ויתבאר בס"ד בשיעורים הבאים].

********************

המשך "דקדוקי תורה" – השלמה בעניין קריאת המלה "מצער" בפתח או בקמץ תחת האות עא"ן.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק לך לך התשע"ו.

דיברנו בשיעור הקודם, לגבי הפסוק הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעַר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי [בראשית י"ט, כ']. דבר זה, בזכות ידידנו הרב שילֹה יגאלי הי"ו, מנכ"ל יד מהרי"ץ, שהשאלה שלו לא נתנה לי מנוחה. הוא שאל, כיצד עדיף לקרוא את המלה 'מצער' השנייה, בפתח תחת האות עא"ן, או בקמץ? עניתי לו אז, כי אינני יכול להכריע בכך. אין הכרעה בעניין. כנראה שנה אחת אקרא כך, ושנה הבאה אקרא אחרת. קשה להכריע.

אבל, מן המלה 'מצער', נהיה לי צער. הכיצד אין לנו הכרעה בעניין? ברצוני לומר לכם, ישבתי השבוע על הנושא הזה, ומצאתי דברים ממש מפליאים.

אכן, זאת שאלה אשר קשה להכריע בה, ולכאורה גם מהרי"ץ זיע"א לא הכריע, תכף נראה זאת, אבל התברר לי בס"ד, כי מסורת תימן העיקרית מדורי דורות היא, לקרוא את המלה 'מצער' השנייה, בפתח תחת האות עא"ן. כך גם למדתי מפי אבא מארי זצ"ל, וכך גם מעיד הרשי"ה, כי כך הוא המנהג, וכך גם כותב הרב שמעון צאלח.

לגבי לשון מהרי"ץ בספרו חלק הדקדוק, בדקתי את הנוסחאות של ספר חלק הדקדוק, ומצאתי שהכותבים השתבשו בעניין זה. ישנן שבע גרסאות, בפיסקא הזאת שבחלק הדקדוק. רובם לא הבינו, מה מהרי"ץ כתב. ובסופו של דבר, ישנן שתי נוסחאות, שהן העיקריות. האחת, 'הלא מצער. כתוב בתיגאן, בתאג פתח'. רבים התבלבלו לגמרי, לא הבינו מה הפירוש 'בתיגאן בתאג'?

אינני מדבר רק על הדורות האחרונים, אלא כבר מלפני מאתיים שנה, ראיתי כת"י ישנים, אשר גם הם לא כתבו נכון, כיון שהם לא הבינו, מה זה 'בתיגאן בתאג'? תחליט, הדבר כתוב בהרבה תיגאן, או בתאג אחד? ולכן, הם מחקו מלה אחת, וכתבו כך, 'כתוב בתיגאן פתח'. הם מחקו את המלה 'בתאג'.

וחששתי, היה לי ספק בכך, כי אולי בגלל הטעות הזאת, נהיה המנהג לקרוא את המלה 'מצער' השנייה בפתח. כי הם הבינו, כי מהרי"ץ אומר שכך כתוב בתיגאן. אם מהרי"ץ אומר כך, בסדר, נקרא זאת בפתח. אבל בסופו של דבר התברר, כי זאת איננה הגירסא הנכונה. כי הגירסא הנכונה היא, 'כתוב בתיגאן, בתאג פתח'. זאת הגירסא האמתית, ללא כל ספק. מי שירצה, יוכל לבוא ולראות זאת בכת"י שלפני, ושהדבר אמת ויציב. הבאתי רק ספר אחד, אבל ישנם עוד ספרים.

[מרן שליט"א מראה את הכת"י לקהל. מצורף צילום בסוף החוברת עמ' 25].

אבאר לכם זאת. ישנו כאן דף, מתוך התאג. ישנן שבע עשרה שורות, בכל דף. כל שלשה דפים בתאג הזה, הם דף אחד בספר תורה. שבע עשרה כפול שלש, סה"כ חמשים ואחת שורות. ויש כאן מגליון בצד, את הַמּוֹסֵרָה. ישנה 'מוסרה גדולה', וישנה 'מוסרה קטנה'. הדברים כתובים כאן בקיצור. וכתוב כאן בצד, 'בתאג פתח, מצער'. כך כתוב בהערה. התאג הזה, הוא מלפני חמש מאות שנה, הוא של הר"ר שלמה הסופר. מהרי"ץ מזכיר אותו בספריו. הוא היה סופר דייקן ומומחה, באופן מיוחד.

מי שאינו יודע זאת, לא הבין מה מהרי"ץ רוצה. אבל מהרי"ץ בא לומר, 'כתוב בתיגאן', יש בספרי התיגאן הערה, כי 'בתאג פתח'. זה הכל. מהרי"ץ לכאורה לא הכריע בכך. לכן, כיון שמהרי"ץ לא הכריע, א"כ מה נעשה? משמע לכאורה, כי הדבר בסדר, תקרא כפי רצונך.

אבל, מצאתי נוסחא אחרת בכלל, בספר חלק הדקדוק. הדבר מובא בספר פלח הרימון כת"י, יש לו נוסחא אחרת על ספר חלק הדקדוק, ושם כתוב כך, 'בפתח תחת העי"ן בכל התיגאן, לא קמץ'. חשבתי לעצמי, כי זהו דבר משונה. מה קרה לו? יש לו נוסחא קצת משונה, בכללות ספר חלק הדקדוק. כנראה, זאת מהדורא אחרת של מהרי"ץ זיע"א.

אולם הגעתי למסקנא, כי בכל זאת, ישנו כאן איזה עניין. אם תראו בתאג שלפני, ישנה כאן הערה נוספת, בצד ימין. כתוב כאן בזה"ל, במחזור הירושלמי, 'מצעָר היא', בקָמְצָה. הקדמונים היו קוראים לקָמֵץ, בשם קמצה. אנחנו אומרים, 'קָמֵץ', פַתַּח'. אבל הקדמונים, היו קוראים לכך 'קָמְצָה', 'פָּתְחָה'. 'קמצה' היינו, תקמוץ את הפה. ו'פתחה' היינו, תפתח את הפה. והן ארבע. וסימניהם, 'הנה נא העיר הזאת', תרין בו. 'וחרמונים'. 'והיה ראשיתך מצער'. וחד 'למצער'. והוא האמת.

דהיינו, ישנה מוסרה האומרת, כי ישנם ארבעה פעמים, שבהם כתובה המלה 'מצער'. בפסוק שלנו, כתוב פעמיים. 'תרין בּוֹ', כלומר באותו פסוק עצמו. ישנו פסוק נוסף, וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר [תהלים מ"ב, ז']. וישנו פסוק נוסף, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר [איוב ח', ז']. סה"כ ארבעה פעמים. ובמוסרה כתוב, כי הם בקמץ. מכך שהמוסרה לא חילקה, משמע כי כולם בקמץ. 'והוא האמת'. וישנו עוד פסוק, לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ וגו' [ישעיהו ס"ג, י"ח], אבל שם כתובה המלה עם האות למ"ד.

וכך הדבר גם בתאג של מהר"י בשירי. אבל כל זה, 'במחזור הירושלמי'. א"כ ברוך ה', הקב"ה פתח לי את העיניים, להבין מה קרה כאן.

'מחזור ירושלמי' פירושו, נוסח ספרדי. הם היו קוראים להם, 'הירושלמיים'. אבל נוסח ק"ק תימן היינו, 'בתאג'. כשכתוב 'תאג', אין הכוונה לתאג אחד, ולא לתאג של בן אשר [כפי שחשבנו לומר בשיעור הקודם. הערת העורך], אלא הכוונה על ספרי התיגאן. לפעמים מהרי"ץ כותב, 'מחברת התאג'. אנחנו אומרים, 'מחברת התיגאן', וכך גם מהרי"ץ, אבל לפעמים ישנה לשון כזאת במהרי"ץ. למשל, לגבי המלה 'תכאליל'. מהרי"ץ כותב בעניין פדיון הבן [עץ חיים ח"א דף קפ"א עמוד ב'] בזה"ל, מה ראה ב(ה)תִּכְּלַאל לכתוב וכו'. הוא מתייחס לכך, כאל ספר אחד, 'תכלאל'. כביכול, כלפי המייסד הראשון.

ממילא יוצא כך. לפי נוסח ק"ק תימן, צ"ל 'מצעַר'. ולפי נוסח ספרד, צ"ל 'מצעָר'. זהו ה'מחזור הירושלמי'. חלק מחכמי תימן סברו, כי אכן הם צודקים. ולכן, הם כתבו בתיגאן, 'מצעָר' בקמץ. בגלל שישנה מוסרה, אשר בה כתוב, כי ישנם ארבע 'מצער' בקמץ. לא כתוב, כי ישנם רק שלש. אם אחד הוא 'מצעַר' בפתח, היה צריך להוציאו מן הכלל. על כרחך, שזהו בקמץ. ולכן כתוב בסוף, 'והוא האמת'. כך כתב גם מהר"י בשירי.

אבל צריך לדעת, מהרי"ץ כבר מעיר על מהר"י בשירי, שישנם כמה דברים בהם הוא 'נטה לדעת הדפוס'. אפילו לגבי הפסוק, וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ [בראשית ט', כ"ט], שהיום כבר פשוט וברור לכולם בפשיטות כי צ"ל 'ויהיו' ולא 'ויהי', כותב על כך מהר"י בשירי כי מסתברא שזה 'ויהי'. והסיבה היא, כי יש במוסרה חל"ן סימן. דהיינו, חנוך, למך, נח. בכולם כתוב 'ויהי'. אבל מהרי"ץ, לא מסכים עם מהר"י בשירי בעניין זה. לא ניכנס כעת, לכל השקלא וטריא בנושא זה [עיין בשיעור מוצש"ק כי תשא ה'תשע"ג].

בכל אופן לעניינינו, כיון שהיתה נטייה לומר, כי הגירסא הזאת נכונה, וצ"ל 'מצעָר', ממילא הגירסא השנייה נדחקה קצת, אבל השאירו זאת בהערה, בגליון התיגאן. כפי שכתוב בתאג שלפנינו, 'בתאג פתח'. דהיינו, זהו נוסח ק"ק תימן. כעת הבנתי בס"ד, כי זהו הנוסח שלנו מימי קדם.

חושבני, כי הרב שמעון צאלח, בתאג 'חזון שמעון' [דף פ"ט], קלע אל האמת. למרות שברגע הראשון, הדבר היה נראה לי דחוק. אבל חושבני, כי היתה לו סייעתא דשמיא, והוא קלע בכך אל האמת. דרך אגב, כמדומני כי הוא הראשון אשר עמד על הטעות בנוסחת ספר חלק הדקדוק, 'כתוב בתיגאן בפתח'. שמעתי זאת מפיו, לפני כשלושים או ארבעים שנה.

הוא כותב כך, נראה לי פירושו כך, מהרי"ץ העיר שבכל התיגאן כתוב בגליון 'בתאג פתח'. זהו הפשט. אין בכך כל ספק. לאחר שהוא אמר זאת, כבר כולם החרו אחריו, כגון 'תורה קדומה' וכן 'תורת אבות'. אבל חושבני, כי הכל התחיל ממנו. כיון שהוא היה בקי גם בספרי התיגאן, ממילא הוא קלט זאת. גם היו לו את הנוסחאות המדוייקות של ספר חלק הדקדוק למהרי"ץ זיע"א, שהיו של הר"ר לוי נגאר, וממילא היו לו את הכלים בכדי להבין את הטעות. והוא מוסיף וכותב, וכן ראיתי אני בתיגאן שבדקתי. ואמנם לא ברור לאיזה תאג הם מתכוונים. ונראה, שהיה קבלה לסופרים שראו בתיגאנים שהיו לפניהם כך. וכן בקריאה היו מקפידים לקראו בפתח. אָהּ, טוב מאד שהוא כתב זאת. היה מקובל במסורת בע"פ, לקרוא זאת דוקא בפתח.

גם הסברא נותנת, כי אי אפשר 'להמציא' דבר כזה, שהמלה 'מצער' היא בפתח. הרי מי שאומר 'מצעָר' בקמץ, הרי שהוא אומר כמו הקודם, וכמו השאר, מבלי להבדיל ביניהם. אבל מי שאומר 'מצעַר', זהו דבר חכם, כי הוא יודע שישנו איזה חילוק. דהיינו, אפשר לטעות בצורה ההפוכה, 'להגיד 'מצעָר', אבל לא להמציא 'מצער' בפתח. וכך מעתיקים בספרי התיגאנים כולם רמזו לזה. אמנם בעמוד הוא בקמץ.

בקיצור, מתברר כי כך דעת כל הדייקנים, ההולכים לפי שיטת מהרי"ץ זיע"א. אינני מדבר, על מי שהולך לפי הספרים האחרים. כמובן, שבעל מסורת (מדוייקת) [משובשת], מכחיש זאת מכל וכל, לטענתו אין דבר כזה, וזאת טעות, ואין לכך יסוד וכו'. אבל הדבר ברור, כפי שאמרנו.

דרך אגב, הרב שמעון צאלח, כותב כאן את המלה 'תיגאנים', אבל לא מתאים לו לכתוב דבר כזה. הרי ישנו 'תאג', בלשון יחיד. וישנם 'תיגאן', בלשון רבים. בלשון ערבי, כך הוא סגנון לשון רבים. למשל, ל'כסא' אומרים 'כּוּרְסִי', ול'כסאות' אומרים 'כְּרַאסִי'. תִּכְּלַאל בלשון יחיד, תְּכַּאלִיל בלשון רבים. וכן הלאה. א"כ, המלה תיגאן, היא לשון רבים. אבל 'תיגאנים', זה רבים על רבים... אולם, זאת כיום בהשפעת הסביבה. הרש"צ היה בקי, הוא ידע, אבל כנראה.. לצערינו...

שאלה מהקהל: אולי המדפיסים הם שטעו וכתבו כך?

תשובת מרן שליט"א: לא מסתבר כי אלו המדפיסים. אינני חושב, כי עד כדי כך. הדבר גם חוזר על עצמו הרבה פעמים. אבל, אשריך, שאתה מלמד עליו זכות.

כעת, ברצוני לומר לכם דבר מבהיל. ישנו חכם אחד, אשר חשב כנראה להביא ראיה, מן פסוק דומה, וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וגו' [בראשית י', כ"ו]. כתוב בתאג הזה, שהראיתי לכם, בזה"ל, 'פתח בתאג'. נו, ואיך אנחנו קוראים? וכי שמעתם מישהו הקורא אחרת, דהיינו 'אלמודַד'? לא שמענו זאת. אלא כולם אומרים, 'אלמודָד'. א"כ לכאורה, מדוע כאן לא תעשה כמו התאג? ואכן, הדבר הפריע לי. הרי מה נפשך, אם אתה אומר 'מצער' בפתח, בגלל שכתוב בתאג פתח, א"כ גם כאן תאמר 'אלמודד' בפתח, כפי שכתוב בתאג?

האמת היא, כי זאת אינה הוכחה, כיון שהוא היחיד אשר כותב זאת כך, לגבי המלה 'אלמודד'. הדבר אינו מובא בשאר התיגאן. אבל, לא משנה. אי אפשר להכחיש את הדבר, גם אם הוא היחידי אשר כתב זאת.

אבל, ישנה כאן שגיאה מאד מעניינת. ראשית, הוא לא התכווין לקרוא את תיבת 'אלמודַד' בפתח. בתאג שלו הוא כתב 'אֶלמודד', בסגול תחת האות אל"ף, ולכן הוא העיר כי בתאג זה בפתח, ולא בסגול. אבל הוא כלל לא דיבר, על האות דל"ת שבמלה 'אלמודד'. ואצלינו, בין כה וכה ההבדל בין סגול לפתח, אינו משמעותי. א"כ, הדבר אינו כ"כ משנה. ובין כה וכה, בכל הספרים כתוב 'אַלמודד', בפתח תחת האות אל"ף.

אולם יתירה מכך. אינני חושב, כי זהו הפתרון הנכון של הנכתב שם. דהיינו, בהערה כתוב כך, פת' בת'. בראשי תיבות. א"כ יכול להיות שזהו ר"ת אחר, דהיינו 'פתח בתורה'. כיון שישנו עוד 'אלמודד', בספר דברי הימים [א' א', כ']. ממילא ר"ל, כי בתורה זה בפתח. אבל בדברי הימים, כנראה זה כתוב בסגול לשיטתו. אמנם אצלינו בלא"ה כתוב שם, וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד. גם לפני כן, בהערות אחרות שבגליון, הוא כותב כך, בתו', דהיינו בתורה. הוא קיצר בכך. [מצורף צילום בסוף החוברת בעמוד 24].

כעת תשמעו דבר הפלא ופלא. אין זמן להאריך בכך, אבל נאמר זאת בקיצור.

כתוב בפסוק, הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר. לכאורה, מדוע הוא קרא את שם העיר כך, 'צֽוֹעַר'? למה הוא לא קרא לה בשם 'צוֹעָֽר'? לפי שיטתם, כי שני המלים הם 'מצעָר', הוא היה צריך לקרוא לה 'צועָר'? התשובה היא, כי הוא קרא לה 'צועַר', על שם המלה 'מצער'. לכאורה, למה הוא נתפס דוקא על המלה הזאת? הרי ישנן עוד מלים, כגון הנה נא העיר הקרובה וגו'. א"כ, למה העיר נקראת דוקא ע"ש המלה 'מצער'? אלא, בגלל שהמלה הזאת חוזרת פעמיים. בפעם הראשונה כתוב, לנוס שמה והיא מצעָר. ובפעם השנייה כתוב, הֲלֹא מִצְעַר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. א"כ, כיון שהמלה 'מצעַר' השנייה בפתח, לכן הוא קרא את שם העיר 'צועַר' בפתח.

ויש לי בס"ד עוד אריכות רבה בעניין זה, שלושה עשר טעמים להסביר, מדוע המלה הראשונה היא 'מצעָר', והמלה השנייה 'מצעַר'.

שאלה מהקהל: הראשונה בקמץ, בגלל שיש שם טעם אתנח.

תשובת מרן שליט"א: אכן יש שם אתנח, אבל לא זאת הסיבה. כך טען כבר הרשי"ה בספרו דברי שלום, אבל זאת אינה האמת. אפילו אם לא היה אתנח, היה צריך להיות כתוב 'מצעָר' בקמץ. על משקל המלה, 'משמָר', וכדומה. ואת המלה 'מצער' בפתח, אומרים כאשר ישנה סמיכות. כגון בפסוק [דברי הימים ב' כ"ד, כ"ד], כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם. הפתח במלה 'מצעַר', זהו לא מצד עצם המלה, אלא מפני הסמיכות. אבל בנ"ד, אין סמיכות, והמלה 'מצעַר' השנייה, היתה צריכה להיות בקמץ, מצד עצם המלה.

רק שישנה כאן סיבה, כי רצונו של־לוט היה להמעיט את חשיבותה, לכן הוא אמר 'מצער' בפתח. זאת בסך הכל 'מצער', א"כ על מה הויכוח. בהתחלת הפסוק, הוא כבר אמר 'מצער' בקמץ, אבל בפעם השנייה הוא אמר 'מצער' בפתח, רצה לומר כי זה כלום, בסך הכל זאת 'מצעַר'. הקמץ, זאת תנועה גדולה. והפתח, זאת תנועה נמוכה. לכן הוא שינה את הניקוד, באופן שהדבר יהיה מורגש, שהוא מתחנן לשנות את הגזירה, שלא תיהפך גם העיר צוער.

בלי נדר, אם יהיה לי זמן לכך, אסביר זאת יותר בפעם אחרת.

**************

ביאור דברי הגמרא במסכת שבת דף י' ע"ב בעניין לוט אשר בחר לשבת בעיר מצער (וירא), מה הפירוש "ישיבתה קרובה ועוונותיה מוצערים", מה ההבדל בין הדרש לבין הפשט בפסוק זה, תירוץ בעל שפתי חכמים על דברי רש"י על התורה בפסוק זה, ולפי זה הסבר מדוע המלה "מצעָר" הראשונה בפסוק היא בקמץ, ואילו המלה "מצעַר" השנייה היא בפתח.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וירא התשע"ו.

בגמרא מסכת שבת [דף י' ע"ב] איתא, אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה. שמתוך שישיבתה קרובה, עונותיה מועטין. שנאמר, הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר [בראשית י"ט, כ']. מאי קרובה? אילימא 'קרובה', דמיקרבא וזוטא, והא קא חזו לה. אלא, מתוך שישיבתה קרובה, עונותיה מוצערין. א"ר אבין, מאי קרא? דכתיב, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. נ"א בגימטריא נו"ן וחד הוי. ושל סדום, נו"ן ובי"ת. ושלותה, כ"ו. דכתיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר, וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו' [בראשית י"ד, ד'].

דברי הגמרא הללו, צריכים ביאור, ישנם דברים רבים אשר יש ללמוד מהם.

אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה. שמתוך שישיבתה קרובה, עונותיה מועטין. והוא מביא ראיה, ממה שקראנו בפרשנו, לגבי לוט שביקש מן המלאך, שלא יהפוך את העיר צוער. עוד לא קראו לה אז בשם צוער. רק לאחר מכן, קראו לה בשם צוער, על שם העניין הזה. לפני כן, קראו לה בשם בלע, כמו שנאמר וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר [בראשית י"ד, ב']. כבר בשמה הקודם היה רמוז, כי היא היתה צריכה להיבלע. אבל בסופו של דבר, הקב"ה מחל להם. ישנם מפרשים האומרים, כי בסופו של דבר היא גם נהפכה, לאחר שלוט עבר משם. ישנו נידון במפרשים, מה היה בסופה.

בכל אופן, מכאן לומדים, כי לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה. דהיינו, כאשר ברצונך לקבוע מקום מגורים עבורך, עליך לראות מתי נתייסדה אותה העיר. איזו עיר קיימת יותר, ואיזו פחות. העיר צוער, נתייסדה בסה"כ שנה, לאחר שנתייסדה העיר סדום. בדור הפלגה, האנשים נתפזרו בעולם, כמו שנאמר וַיָּפֶץ יְ"יָ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ [בראשית י"א, ח'], וכל אחד בחר לו מקום לשבת בו. בהתחלה בנו את העיר סדום, ושנה לאחר מכן בנו את העיר צוער. א"כ, לוט אומר למלאך, הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה [בראשית י"ט, כ']. מכאן רוצה התנא להוכיח, כי 'ישיבתה קרובה' אין פירושו מבחינת המרחק, שלוט יכול להגיע אליה במהירות.

כך הוא טוען, מאי קרובה? אילימא 'קרובה', דמיקרבא, קרובה מבחינת המרחק, וזוטא, דהיינו אם אתה מפרש את המלה 'קרובה' כפשוטו, שהמקום קרוב, וממילא 'והיא מצער' היינו שהיא עיר קטנה באורך וברוחב, אין בה אנשים רבים, דברים כפשוטם, א"כ והא קא חזו לה? וכי צריך לומר זאת למלאך? הרי הוא רואה שהיא קרובה? אלא, מתוך שישיבתה קרובה, עוונותיה מוצערין. ישנה כאן דרשה. הדברים אינם כפשוטם. 'ישיבתה קרובה' היינו, שהעיר הזאת נתיישבה, לאחר העיר סדום, וממילא 'עוונותיה מוצערים'. זהו 'והיא מצער', כלומר שעוונותיה מועטים.

ממשיכה הגמרא ואומרת, א"ר אבין, מאי קרא? מהיכן לומדים, שהעיר צוער התיישבה כשנה לאחר סדום?

בשלמא לגבי סדום, אשר היתה קיימת חמשים ושתים שנים, רש"י שם מאריך לבאר ולהסביר את החשבון, וז"ל, שנה אחת, קדמה לה סדום. כדמפרש, של סדום חמשים ושתים וכו', גם רש"י על התורה, מסביר זאת כך. דהיינו, לפי החשבון, לגבי העיר סדום עברו חמשים ושתים שנה.

ישנו דבר מעניין, כי הרמב"ם בחידושיו על הש"ס אומר, כי אין ראיה לכך, אלא זה רק 'גמרא גמירא לה'. אבל רש"י, הגיע לכך מעצמו, להוכיח זאת מתוך הפסוקים. אולם לגבי העיר צוער, בודאי שאין הוכחה לכך, לפי חשבון התאריכים.

אלא לומדים זאת, דכתיב, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. נ"א בגימטריא נו"ן וחד הוי. המלה נ"א, היא בגימטריא חמשים ואחת. ושל סדום, נו"ן ובי"ת. דהיינו, חמשים ושתים. ושלותה, עשרים ושש. דכתיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר, וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו' [בראשית י"ד, ד']. א"כ ישנו כאן חשבון, כי עשרים ושש שנה, העיר סדום היתה בשלוה, וזה מה שגרם להם את כל העבירות, כמו שנאמר הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה [יחזקאל ט"ז, מ"ט]. היה להם שפע במשך עשרים ושש שנה, ובסופו של דבר וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה [בראשית י"ט, כ"ה].

לכאורה, דברי הגמרא צריכים ביאור. מה הפירוש, שהאדם יחזר אחרי עיר ש'ישיבתה קרובה'? וכי אם האדם צריך להתחיל לחשוב, היכן בדיוק אני אגור? או בבני ברק, או בפתח תקוה, או באלעד. העיר בני ברק נתייסדה לפני תשעים שנה, והעיר פתח תקוה כמדומני לפני מאה ושלושים שנה, והעיר אלעד לפני חמש עשרה שנה. א"כ, מה נעשה?

הערה מהקהל: בנ"ד מדובר ההיפך? כאן המדובר על העוונות, ושם מדובר על הזכיות?

תשובת מרן שליט"א: טוב, א"כ לדבריך אין המדובר על כך. בני ברק, היא עיר של תורה. א"כ בודאי שאין כנגדה משקל. אבל מדברים כאשר הערים שוות, מבחינת היושבים. לא כאשר ישנו הבדל ביניהם. בכל אופן, וכי כל פעם אצטרך לבדוק, מתי העיר נתיישבה? אבל, הדבר חייב להיות כך.

כמו כן, מדוע הוא נקט במלה 'לעולם'? מה זה 'לעולם יחזר'? היה צ"ל, 'יחזר אדם'?

יכול להיות כאן, כמה אפשרויות לבאר זאת. ראשית, כי בנ"ד בסה"כ ההבדל הוא קטן. כי סדום היתה בת חמשים ושתים, וצוער בת חמשים ואחת. א"כ הייתי חושב, כי הדבר אינו כ"כ משמעותי. לכן הוא אומר לך, לא, 'לעולם יחזר'. למרות שההבדל הוא קטן, בכל זאת הדבר משמעותי. או אפשר לומר, כי 'לעולם יחזר' היינו, שאפילו כאשר האדם גר במקום מסויים, אם תמצא מקום שהוא יותר מכך, כדאי שתעבור לשם. לא כדאי לך להישאר במקום הזה, אלא תמשיך ותעבור לשם. עוד אפשר לומר, כי אולי האדם יגיד, הנה העיר סדום ישבה בשלוה במשך עשרים ושש שנה, א"כ הדבר אינו כ"כ משמעותי. לכן תדע לך, כי הדבר אינו כן. בסופו של דבר, זה יכול להסתיים באסון.

רק בכדי שתראו, כמה הדברים נכונים, אביא לפניכם את דברי המאירי בפירושו, אשר אומר דברים ממש מאירים. כשמו כן הוא. המאירי [שם על הגמ' במסכת שבת], מביא הקדמה לפני שהוא מביא את דברי הגמרא. זהו דבר חשוב מאד, לגבי כאשר האדם בא לדעת את מקום מגוריו, ולדעת כי ח"ו הדבר יכול להשפיע על כל חייו. וז"ל, לעולם הא אדם מחזר שתהא ישיבתו במקום שיושביו הולכים בדרך חיים, ואין עיניהם משוטטות להיות רגליהם רצים לרע, ולא בשאר מקומות, כדי שלא ילמד ממעשיהם. ואם רואה כל העולם שרוי בצער, עד שלא ימצא מקום לי"י ומשכנות לאביר יעקב, הוא מסתכל ורואה, כי כאן גרוע ושם גרוע אין לאן ללכת. א"כ הדבר הראשון שעליך לבדוק לגבי המקום, הוא אם הם הולכים בדרך חיים, ושהישוב הזה בנוי על אדני התורה ומעשים טובים. זהו כפי שדיברנו מקודם, כי כאשר ישנו מקום כזה, אשר מבחינה תורנית הוא בודאי יותר טוב, אזי אין השיקול מתי המקום נתייסד. כיון שבודאי ישנם יותר צדיקים במקום הזה, ממילא עדיף לגור שם. אבל המדובר כאשר אין מקום כזה, או כפי שאמרנו מקודם, שהמקומות שווים מהבחינות האחרות. אומר המאירי, יהא מחזר לדור בעיר שישיבתה קרובה, שלא הושקעו כל כך, שלא תהא תשובתם קרובה. דהיינו, אם 'ישיבתה קרובה', אזי האנשים הללו מסוגלים עדיין לחזור בתשובה. אפילו אם יש להם מעשים רעים, אבל כיון שהם לא שקועים בכך, כאדם שעבר עבירה ושנה בה, שהותרה לו. דרך צחות אמרו, מתוך שישיבתה קרובה, עונותיה מועטים.

רש"י בפרשתנו [וירא], מביא את הגמרא הזאת, אבל מוסיף פירוש אחר. רש"י מביא את המאמר הזה, בתורת שזהו ה'מדרשו' של־פסוק, אבל זהו אינו ה'פשט'.

כותב רש"י כך, 'קרובה ישיבתה', נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין. ומה היא קריבתה? מדור הפלגה, שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו. והיא היתה בשנת מות פלג. ומשם ועד כאן, נ"ב שנה. שפלג מת, בשנת מ"ח לאברהם. כיצד? פלג חי אחרי הולידו את רעו, ר"ט שנה. צא מהם ל"ב, כשנולד שרוג. ומשרוג, עד שנולד נחור, ל'. הרי ס"ב. ומנחור עד שנולד תרח, כ"ט. הרי צ"א. ומשם עד שנולד אברהם, ע'. הרי קס"א. תן להם מ"ח, הרי ר"ט. ואותה שנה, היתה שנת הפלגה. וכשנחרבה סדום, היה אברהם בן צ"ט שנה. הרי מדור הפלגה עד כאן, נ"ב שנה. וצוער איחרה ישיבתה, אחרי ישיבת סדום וחברותיה, שנה אחת. הוא שנאמר, אמלטה נא. נא בגימטריא נ"א. 'הלא מצער היא', והלא עונותיה מועטין, ויכול אתה להניחה. 'ותחי נפשי', בה. זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה.

א"כ, יש 'מדרשו', ויש 'פשוטו'. דברי הגמרא, אלו המדרש. ובסוף רש"י אומר את הפשט, כי מצער היינו, 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. כלומר, פירוש המלה 'קרובה' היינו, שהיא קרובה. ו'מצער' היינו, שיש בה מעט אנשים.

שואל רבינו אליהו מזרחי [הרא"ם], כיצד רש"י מתעלם מן הגמרא? הרי הגמרא הביאת את הפשט, ואומרת כי הפשט אינו יכול להיות, כי הלא 'קא חזו לה'. ואילו רש"י, מביא כי כך הוא המדרש, ואילו הפשט הוא אחר. אבל, ישנה קושיא על כך? מדוע אינך מתרץ את הקושיא? כיצד אתה רש"י אומר לנו כי כך הוא הפשט, כאשר הגמ' אומרת כי זה לא יכול להיות הפשט? זאת קושיית הרא"ם, כשמו כן הוא, גדול שבענקים. הוא ממש מעמיק, בפירוש רש"י. והוא נשאר בשאלה, על עניין זה.

ישנם המתרצים את השאלה הזאת, בכמה אפנים, אולם לא כ"כ נראה לי התירוצים שלהם, כיון שחושבני כי הרא"ם הרגיש שישנם אפשריות לתרץ וליישב את קושיית הגמרא. כגון, אכן המלאכים ידעו זאת, אבל לוט אמר כך בכדי להתחנן על עצמו, ולהסביר את עצמו. אבל הפריע לרא"ם, כיצד רש"י לא הביא תירוץ על קושיית הגמרא? יש מפרשים, כגון הרשב"ם והרד"ק, שפירשו כך את הפשט, ולא הביאו בכלל את המדרש. הרד"ק הביא גם את הפשט וגם את הדרש, הוא אפילו לא מנסה ליישב את הקושיא, אבל לא היה קשה לרא"ם על כך, כיון שישנו הבדל ביניהם. רש"י, הוא 'מארי דתלמודא', הוא לא יכול להתעלם מדברי הגמרא. אם ישנה קושיא בגמרא, ואתה רוצה לומר איזה מהלך בכדי ליישבה, אזי תאמר זאת. אבל לא להתייחס לכך בכלל? זהו הדבר אשר הפריע להרא"ם, על דברי רש"י.

בעל שפתי חכמים [שם], מתרץ את קושיית הרא"ם. ותירוצו טוב, גם כפי איך שאנחנו הסברנו את הקושיא. הוא אומר, כי רש"י לא התעלם מדברי הגמרא. כי כאשר רש"י אמר את הפשט, הוא אמר זאת רק על הסיפא של־פסוק, ולא על הרישא. הרי בפסוק, כתוב פעמיים את המלה 'מצער'.

אני אומר לכם זאת, בכדי להסביר את הגירסא שלנו, מדוע במלה 'מצער' הראשונה אנו גורסים זאת בקמ"ץ תחת האות עא"ן, ואילו במלה 'מצער' השנייה אנחנו גורסים בפתח תחת האות עא"ן, כפי שדיברנו בשיעור הקודם. לפי השפתי חכמים, הדברים מאירים ממש. דהיינו, ישנו הבדל, בין הרישא לבין הסיפא. לא לחנם, לוט אמר פעמיים את המלה 'מצער'. אפשר להבין, כי לוט חזר על כך פעמיים, כאדם המתחנן ומבקש, שהוא חוזר על עצמו. אבל לפי דברינו, הוא לא סתם חזר על עצמו, אלא ישנה כאן משמעות אחרת, ולכן השתנה הניקוד ביניהם. זהו אחד מתוך י"ג מהלכים שהסברנו בס"ד, אשר יצאו לאור בע"ה כאשר נדפיס את הספר נפלאות מתורתך. זאת בכדי להסביר, את יסוד החילוק הזה. כי כפי שאמרנו בשיעור הקודם, התברר כי כך היתה גירסת הקדמונים, ורק בדורות האחרונים התבלבלו כאן בעניין זה, ובכל אופן הדייקנים תמיד קראו את המלה 'למצער' השנייה בפתח תחת האות עא"ן. ואת הראשונה קראו בקמץ, 'מצעָר'. 

כותב השפתי חכמים כך, פשוטו של מקרא שמפרש רש"י, הוא אסיפה דקרא, 'הלא מצער היא', ולא אתחילת הפסוק 'הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער'. והכי פירושו, הנה העיר הזאת קרובה וגו', ודאי צ"ל כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רוצה לומר עוונותיה מועטים וכו'. אבל הלא מצער דסיפא דקרא, שפירש רש"י תחילה גם כן על פי מדרשו וזה שאמר אח"כ ופשוטו של מקרא, ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו, עיר קטנה ואין לך להקפיד.

ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צ"ל דרישא שקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה לפי מדרשו קשה, הלא מצער השני כפול הוא, ולמה לו לומר שני פעמים שעונותיה מועטים? ולכך הביא הפשוטו, שהלא מצער פירוש עיר קטנה.

לגבי הרישא, בודאי שצריך להסביר, כפי שהגמרא הסבירה. הרי לדברי הגמרא, אי אפשר לפרש שהיא 'קרובה ממש', לכן רש"י הסביר כך את הרישא, בגלל קושיית הגמרא. אבל לגבי הסיפא, כתובה המלה 'מצער' עוד הפעם, כיון שישנו פירוש אחר, ולכן רש"י הביא את ה'פשוטו'. דהיינו, רש"י הביא את דברי הגמ' גם על הרישא וגם על הסיפא, אפשר לפרש את דברי הגמרא כי 'מצער' היינו שעוונותיה מוצערים גם על הסיפא, אבל רש"י בא ואומר כי בסיפא הפשט הוא אחר. א"כ, רש"י לא התעלם מקושיית הגמרא, אדרבה, בגלל הקושיא הזאת הוא הביא את הדברים בתורת 'מדרשו'. אולם למלה 'מצער' השנייה, ישנו פירוש אחר, דהיינו שאנשיה מועטים. בכדי שנדע, כי יש ישנם כאן שני מהלכים, שני פירושים, ולא לחנם המלה 'מצער' חוזרת על עצמה, השינוי בניקוד מעורר אותנו לכך.

בספר תורת יוסף [מובא בספר __ דף רפ"ה], הביא ג"כ את קושיית הרא"ם על רש"י, והוא מיישב זאת. זהו יסוד חשוב מאד. לפי דבריו, רש"י לא התעלם מקושיית הגמרא. הרי בדרך כלל, רש"י מביא את הפשט, ואח"כ את הדרש. א"כ מדוע בפסוק זה, רש"י מביא קודם את המדרש? אלא, דבר זה הוא בגלל קושיית הגמרא. רש"י הבין, כי חובה להביא בהתחלה את המדרש, כיון שישנה כאן קושיא. לכן רש"י שינה את הסדר הרגיל שלו, דהיינו להביא את הפשט ואח"כ את הדרש, והביא קודם את המדרש.

כך הוא אומר, וכוונתינו לתרץ, דלכאורה יש להקשות, הלא רז"ל למדין דעונותיה מועטין מן והיא מצער דכתיב ברישא דקראי, ורש"י מפרש על והלא מצער הוא דסיפא דקרא גם על הפסוק בעצמו, קשה, למאי צריך הלא מצער דסיפא? הלא כלל גדול בידינו, דפשוטו היא אמת, ודרש ג"כ אמת, וכל מקום דמפרש רש"י הדרש קודם פשוטו, משום קושיא דרז"ל , אבל בכל מקום הפשוטו ג"כ אמת וכו'. אינני רוצה להאריך בדבריו, אפשר לראות זאת בפנים, אולם ברצוני לעמוד על נקודה אחת בסוף דבריו.

לדבריו, רש"י היה צריך לומר בהתחלה את הדרש, כיון שכתוב בפסוק מלפני כן, אַל נָא אֲדֹנָי [בראשית י"ט, י"ח], ואמרו חז"ל כי זהו שם קודש, א"כ זה לא שמדברים סם אל המלאך, מלשון האדונים שלי, שהרי כתוב בפסוק לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי [שם, י"ט], מי שיש בידו להמית ולהחיות, וזהו רק הקב"ה. א"כ, מי יודע כי עוונותיה מועטים? רק הקב"ה. לכן רש"י מסביר כך, שעוונותיה מועטים, כלפי הרישא, שזה בסמיכות לפסוק 'אל נא אדני'. אבל המלאך אינו יודע זאת, הדבר לא גלוי לפניו. לכן הוא פירש כי 'עוונותיה מועטים', כי רק הקב"ה יודע זאת. אבל בסיפא, כאשר לוט אומר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי [שם, כ'], זהו לפי הפשט. דהיינו, הדרש מוכח מרישא דקרא, והפשט מן הסיפא. לכן רש"י פירש כך את הסיפא, 'מצער', שאנשיה מועטים. זה קאי רק על הסיפא.

כעת הוא מביא דבר, הפלא ופלא. ישנה מוסרה, כי ארבעה פעמים כתובה המלה 'מצער' במקרא. בפסוק דידן, כתוב זאת פעמיים. ישנו פסוק, וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר [תהלים מ"ב, ז']. וישנו פסוק נוסף, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר [איוב ח', ז']. א"כ הוא אומר, כי השניים האחרונים, שבנביאים ושבתהלים, הם מקבילים לשניים הכתובים בפסוק שלנו. בפסוק 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד', הכוונה היא כי אם אין לאדם עוונות כאשר הוא צעיר, אם הוא שומר על עצמו בקדושה ובטהרה בימי בחרותו, אזי אחריתו ישגה מאד. אשרי זקנותו, שלא ביישה את ילדותו. ולגבי הפסוק 'וחרמונים מהר מצער', לפי מפרשים רבים המדובר על הר סיני, אשר היה נמוך מכל ההרים. א"כ 'מצער' היינו, שהוא קטן. דבר זה, הוא לפי פשוטו של רש"י.

ולעניינינו, הדבר ג"כ יוצא הפלא ופלא. דהיינו, כיון שהמלה 'מצער' השנייה מכוונת כנגד הר סיני, שהוא הנמוך שבהרים, לכן גם הניקוד של־מִלה הוא נמוך. הרי תנועת הקמץ, היא תנועה גבוהה. ותנועת הפתח, היא תנועה נמוכה. בגלל כך, המלה 'מצער' השנייה, היא בפתח תחת האות עא"ן.

דרך אגב, מה שמביאים ראיה מן המוסרה, שישנם ארבעה 'מצער' שהם בקמץ, הדבר אינו מוכרח, משתי סיבות. ראשית, יכול להיות שהמוסרה בא לומר, כי ישנם ארבעה 'מצער' בלי האות למ"ד, כיון שישנו פסוק לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ וגו' [ישעיהו ס"ג, י"ח]. א"כ המוסרה בא לומר, כי ישנם ארבעה בלי האות למ"ד, ורק אחד עם למ"ד. דבר שני, אפילו אם נאמר כי המוסרה התכווין להשוותם, הרי כידוע כבר מצאנו בכמה מקומות, שהספרים חולקים על המוסרה. מהרי"ץ מביא זאת, בכמה מקומות. כגון, לגבי הפסוק וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים [ישעיהו א', כ"ח]. מהרי"ץ אומר, כי בספרים שלנו זה בצירי, ופליגי אמוסרה. א"כ, אין צורך להתרגש מכך שישנה מוסרה האומרת אחרת. מצינו זאת בכמה וכמה מקומות.

ברצוני לסיים עניין זה בנקודה נוספת, אשר כותבה הרמ"ד וואלי, שהיה תלמיד חבר לבעל מסילת ישרים. הוא כותב בספרו אור עולם [דף רע"ב], זהו פירוש ע"ד הנסתר על כל המקרא, והוא מביא שם כי המלה 'מצער' השנייה היא מלשון צער. וז"ל, עניין הכפל, הלא מצער היא. ולבי אומר לי, שידע לוט שאותה העיר לא היתה כולה של רשעים גמורים כמו שהיו שאר הערים, אבל היו שם צדיקים מעורבים עם הרשעים וכו', ומצד זה היה מקום אל לוט לבקש את הצלתה. אבל הסוד הוא, כי לא היה לו זכות להידבק עם מדת החסד, מן הטעם הנ"ל, ולכן היה מבקש לפחות להידבק עם המלכות, שהיא יותר קרובה אל התחתונים. וגם היא סוד, עיר קטנה ואנשים בה מעט. וזה שאמר, העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. וגם איהי רזא דנפש הכללית, שמצטערת על צרתן של הנפשות המושרשות בה, ולכן היא משתדלת להחיותן. וז"ש הלא מצער היא ותחי נפשי, שהוא לשון צער ממש וכו'. א"כ, גם לפי זה יוצא, כי המלה 'מצעָר' הראשונה היא בקמץ, והמלה 'מצעַר' השנייה היא בפתח, כיון שהיא מלשון צער.

הבאתי בפניכם רק שלשה מהלכים קטנים, על מנת להסביר מדוע אנו אומרים את המלה 'מצער' השנייה בפתח, מתוך כל האריכות שיש לי בעניין זה. והמקום ברוך הוא יאיר עינינו במאור תורתו, לעשות עוד ציצים ופרחים לתורה, ולהבין כי שום דבר אינו לחנם.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

הילד איננו - המבשר תורני

 

 

 

 

 


 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

אור ההלכה
מנויים לחיים
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק
מועדי השם
ת"ת עטרת חיים
ארז יחיאל
שר שלום קשת
טריתא
מיני תבלין וקליות
מצות מסורת
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד