-
מרן
-
חיפוש מתקדם
ישיבת פרי עץ חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
פעולת צדיק
אור ההלכה
מנויים לחיים
מועדי השם
ת"ת עטרת חיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1087 אורחים

גם בארץ ישראל, מנהגי ק"ק תימן יע"א שרירים וקיימים

    
מספר צפיות: 909
ב' טבת ה'תשע''ו

 

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מוצש"ק ויצא ה'תשע"ו ב'שכ"ז

מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

 

בעניין ברירה בשבת בדבר לח, שלש עשרה הערות (פירכות וסתירות. העורך) על דברי הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א שנדפסו בעלון "בית מרן". גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א היה יותר גדול מבעל שתילי זיתים, ומכל יתר רבני תימן. גם בארץ ישראל, מנהגי ק"ק תימן יע"א שרירים וקיימים, ולא קיבלנו הוראות מרן נגד מנהגינו הקדומים כדעת הגאונים ורבינו הרמב"ם, וכדומה. מה היא הסיבה האמיתית שהגר"א חזר בו בדרכו לארץ ישראל?

 

כעת נעבור בס"ד, לעניין בורר בשבת.

 

הראו לי, בעלון בשם 'בית מרן', שנדפס זה מקרוב [מספר 48], בו הובא בכלל שיעורו של ידידנו הרב יצחק יוסף שליט"א כך, הגאון מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' [סימן רל"ג] הביא בשם מהר"י חאגיז [בפירושו למשניות עץ החיים, בהקדמה למסכת שבת מלאכת בורר אות ז'], ראיה מקורית לדברי מהריט"ץ, שאין ברירה בלח.

 

ישנו דבר הידוע בשם מהריט"ץ, זהו מהר"ר יום טוב צהלון, מרבני מצרים בדור שלאחר מרן השו"ע, כי אין ברירה בדבר שהוא לח. כגון, אם נפל זבוב או יתוש לתוך הכוס, זהו דבר מאוס וכו', אין איסור להוציאו בפני עצמו, ק"ו אם אתה מוציאו עם מעט משקה. אולם ישנן דעות אחרות, כגון הט"ז [סי' שי"ט ס"ק י"ג] הסובר שאסור להוציא את הזבוב, אלא רק אם תוציאו עם מעט משקה. והחזון איש [סימן נ"ג] סובר, כי גם זאת אסור מדרבנן. כך מבואר שם. אבל לדעת מהריט"ץ, הדבר מותר. הוא כותב על כך בלשון מליצה, 'אין ברירה בלח, וגם את הצרעה ישלח'. זהו מלשון הפסוק, וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְ"יָ אֱלֹהֶיךָ בָּם וגו' [דברים ז', כ']. וגם מהרי"ץ זיע"א אוחז כך.

 

אם כן, כיון שבדבר לח, הדבר מבורר ועומד, אמנם הזבוב נפל לתוך המים, אבל הוא אינו מעורבב בתוך המים, לא צריך לחפש אותו, א"כ תוציא אותו, כיון שזה לא נחשב לברור.

מביא הר"י יוסף שליט"א כך, ממה שאמרו במסכת שבת [דף ה' ע"ב] לגבי דין הוצאה, שאינו עובר מן התורה אלא כשהיה עקירה והנחה. אבל אם היה עקירה לבד, או הנחה לבד, אסור רק מדרבנן. ואם היה אגוז צף על פני המים, ועקר אותו משם והניחו על גבי קרקע, אסור מדרבנן, כיון שהאגוז צף, ולא נחשב שעקר אותו משם. ומדוע לא דנו לחייב אותו משום בורר? אלא ודאי, לא שייך דין בורר בלח, כשהגוש צף על פני המים, והמים הם בפני עצמם, וגם הגוש בפני עצמו. האיי לחודיה קאי, והאיי לחודיה קאי.

 

זאת ראיה נחמדה. הרי ישנו איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, כאשר ישנה גם עקירה וגם הנחה. וכאשר ישנו אגוז הצף על פני המים, מותר להוציא אותו, הדבר לא נקרא שעקרת אותו משם, משום שהוא רק מונח ע"ג המים. תכף נקרא בעז"ה את לשון מהרי"ץ עצמו מתוך הספר. בכל אופן, הנדון הוא מצד איסור הוצאה, מדין עקירה והנחה. אבל, מה עם איסור בורר? אלא משמע, כי מצד איסור בורר, לית לן בה, כיון שהאגוז צף. זאת ראיה ממש נפלאה.

 

על כך הוא כותב, אפשר לפלפל בראיה זו. יש מקום לומר, שהגמרא דיברה על דיני הוצאה, ולא על דיני בורר. וכמו שכתבו כעין זה התוספות ישנים [שבת דף ג' ע"א], על מה שאמרו שם, שאם העני פשט ידו לפנים והוציא מידו של בעל הבית, העני חייב ובעל הבית פטור ומותר. ולכאורה, בעל הבית עבר משום 'לפני עיור לא תתן מכשול'? הרי הוא נותן לו צדקה. א"כ, על מה אתה מדבר? אלא התשובה, כי לא מדברים עכשיו על הלכות 'לפני עיור', אלא מדברים מצד הוצאה. ותירצו, שהמשנה מדברת כאן מצד הלכות הוצאה בשבת, ועל זה אמרו פטור ומותר, אבל באמת יש איסור משום לפני עוור. וכן לגבי אגוז על המים, הגמרא דיברה מצד הלכות הוצאה, ולא מצד הלכות בורר. יכול להיות, שיש בזה איסור בורר, אולם לא מדברים על כך כעת. אבל יש לחלק, שגם בורר הוא מהלכות שבת [א]. זאת היא הערתו.

 

לאחר מכן הוא מפרט שם, מי הוא מהרי"ץ זיע"א. וז"ל, רבי יחיא צאלח, מגדולי רבני תימן לפני כמאתיים שנה [ב], היה תלמידו [ג] של רבי דוד מזרחי משרקי בעל רביד הזהב ושתילי זיתים, ומהרי"ץ העריך מאד את רבו, וכותב עליו [בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן ע"ו] שהיה "רב של דור", כלומר שהיה גדול הדור וכו', ומכל מקום הוא חולק עליו בעניין קבלת הוראות מרן [ד]. בשו"ת רביד הזהב [סימן כ"ו] כותב, שאעפ"י שבתימן קיבלו הוראות הרמב"ם, והעריכו מאד את הרמב"ם שהציל אותם באיגרת תימן ממשיח השקר, עד כדי כך שהיו אומרים בקדיש 'בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא רבי משה בן מימון' [ה], מכל מקום במקום שמרן פסק שלא כהרמב"ם, בתימן היו פוסקים כדעת מרן. וגם הרב פעולת צדיק סבר כך מתחילה, אבל לבסוף חלק עליו וכתב [בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן ק"פ וסימן רנ"א], שפוסקים כדעת הרמב"ם. שהרי יש דין מרא דאתרא, גם אחרי פטירת הרב, וכמבואר בתשובת הרשב"א וכו'. ומסתבר [ו] שבתימן יש מקומות שנהגו כרביד הזהב, ויש כפעולת צדיק.

 

חכם אחד בדורנו כתב, שלפי דעתו מהרי"ץ היה גדול הדור, והיה יותר מכל הרבנים שלו [ז], ולכן שומעים לו, ולא לרבו בעל רביד הזהב. ועל כן, יש לתימנים לנהוג גם היום כדעת הרמב"ם, ולא כמרן. אבל אני אומר, מי יכול בדורנו להכריע בגדולי עולם אלה מלפני מאתים שנה, שזה גדול מזה [ח]. ועוד, שלא נחלקו אלא על תימן, אבל בארץ ישראל וכו', זה כבר עניין אחר.

 

הגר"א רצה לעלות לארץ ישראל, ובאמצע הדרך חזר לעירו. ואומרים, שטעמו היה משום שידע שבארץ ישראל יהיה מחוייב להוראות מרן הבית יוסף מדין מרא דאתרא [ט], והלא אינו מסכים לכל פסקי מרן, ומכיון שהוא לא יכול לנהוג כדעת מרן בארץ ישראל, חזר לחוץ לארץ, וויתר על מצות ישוב הארץ, ועל תורת ארץ ישראל [עיין עליות אליהו הערה פ"ה]. מזה נלמד מוסר השכל, כמה אנחנו בארץ מחוייבים להוראות מרן, ולא לזוז מהם ימין ושמאל [י]. ועדות מסויימות שהיו להם מנהגים שונים בחוץ לארץ, ימשיכו במנהגם בארץ, כל זמן שאין זה נוגד את ההלכה, כמו מנהג תימן בעניין המבטא שלהם. הרב קוק שהיה הרב הראשי הראשון בארץ ישראל כתב [בירחון קול תורה אב תרצ"ג, ובהסכמתו לשו"ת משפטי עוזיאל חלק א'], שהמבטא התימני הוא המדוייק ביותר. וכן מנהגם לגדל פיאות וכדומה, כל אלו מנהגים טובים שיכולים להמשיך בהם גם בארץ. יש שנים עשר שבטים בעם ישראל, וכל אחד עושה כמנהג השבט שלו. אבל מנהגים שהם נגד דעת מרן השלחן ערוך, כמו המנהג שלא לאכול בשר מראש חודש אב, בחוץ לארץ התימנים נהגו להקל בזה כדעת הרמב"ם [י"א], אבל בארץ ישראל יש להם להחמיר כדעת מרן [סימן תקנ"א סעיף ט'], שלא לאכול בשר כל תשעת הימים, וכן בשאר הלכות ינהגו כמנהג הספרדים. התימנים הם לא עם בפני עצמו [י"ב]. גם הם שייכים לבני עדות המזרח.

 

וכן יש עדות שנהגו בחוץ לארץ לברך על הדלקת נרות בערב שבת לאחר ההדלקה, אבל בארץ ישראל, 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי', הרי לדעת הרמב"ם [פ"ה מהל' שבת ה"א, ופ"ג מאישות הלכה כ"ג], זו ברכה לבטלה. וכן דעת שבלי הלקט וכו', וכן דעת מרן הש"ע [סימן רס"ג סעיף י']. והוא מביא בשם אביו, שהיה רגיל לספר על רבי איסר זלמן מלצר, שכאשר הגיע לארץ, הורה לבנותיו הנשואות ולכלותיו, שיברכו קודם ההדלקה, שלא לסור מהוראות מרן הבית יוסף בארץ ישראל [י"ג].

 

עד כאן קראתי בפניכם, כל מה שמובא שם בעלון 'בית מרן' בעניין הזה.

 

ברצוני בע"ה לומר לכם על כך, לכל הפחות שלוש עשרה הערות, לסתור את כל מה שהוא כותב, מן ההתחלה ועד הסוף. נלך לפי סדר הדברים, אחד לאחד. [הוספנו לעיל ציון אותיות על כל פרט ופרט].

 

ראשית, לגבי עיקר ההלכה, בעניין איסור בורר. מהרי"ץ הביא ראיה לדברי מהריט"ץ, בשם מהר"י חאגיז בספר עץ החיים, שאין איסור ברירה בלח. והר"י יוסף אומר, כי 'יש מקום לפלפל בזה'. לדבריו, מה אתה מביא ראיה מן הדין של אגוז הצף על פני המים, מכך שהגמרא דנה רק מצד הוצאה ולא מצד בורר, זאת אינה הוכחה, כי אולי אה"נ מצד בורר איכא, רק שהגמרא דנה כעת מצד הוצאה.

 

בואו ונראה, את לשון מהרי"ץ, בשם מהר"י חאגיז. ובדקתי גם בספרו של מהר"י חאגיז בעצמו, ואלו הן אותן המלים במדוייק. רק ששם, ישנם קצת ראשי תיבות, ואילו כאן הדבר יותר ברור.

 

כותב מהרי"ץ כך, ויש כעין ראיה לזה, מהא דגרסינן פ"ק דשבת דף ה' ע"ב, אגוז ע"ג מים, לאו היינו הנחתה, ולא מחייב משום מוציא, דהא לא עקר. ואם איתה דדבר שהוא צף ע"ג מים או יין, הנוטל אותו מקרי בורר, אמאי לא משתמיט שום מפרש לומר, דהתם חייב משום בורר.

 

אתם שומעים? הוא לא דייק זאת מדברי הגמרא, למה הגמרא לא דנה מצד בורר, אלא הוא אומר, כי אף מפרש לא מזכיר כאן את העניין של בורר. כיצד כל המפרשים, שתקו מעניין זה. אולי אכן מדברי הגמרא, אפשר להבין כך או אחרת, אבל השאלה היא, לגבי כל הראשונים והמפרשים, מדוע הם לא שאלו כך, מה עם איסור בורר? א"כ, מכך שכולם שתקו, רואים כי אף אחד לא העלה בדעתו בכלל שיש כאן צד ברירה. זאת ראיה גדולה, לדברי מהריט"ץ. הדיוק איננו מדברי הגמרא. ממילא, אין מקום לבוא ולומר, כפי שכתב הר"י יוסף. אין מקום לפלפל בכך.

 

התוספות ישנים בדף ג' שהביא, והכוונה על האמור שם בד"ה בבא, הם אדרבה ראיה, מזה שלא העירו כזאת גם בנדון דידן, ש"מ שלא חששו לבורר כי האיי גוונא. והוא הדין לשאר מפרשים.

 

אבל בעצם, מדוע הוא היה צריך להביא זאת כך, שמהרי"ץ כתב כך בשם מהר"י חאגיז? הרי בספרו ילקוט יוסף [בורר, חלק רביעי שבת ג' דף ש"ה, ירושלם התשנ"ג], הוא הביא זאת בשם מהר"י חאגיז בלבד, מבלי להזכיר את מהרי"ץ בכלל. אלא מאי, כל המטרה היא, בתורת 'קרש קפיצה', בכדי לדבר על מהרי"ץ זיע"א, ועל התימנים. לכן, הוא היה צריך להזכיר את מהרי"ץ. כי אחרת, כיצד הוא ידבר עליו?

 

אילו הוא היה רוצה להביא חידוש ממהרי"ץ עצמו, היה צריך להביא מדבריו בהמשך אותה תשובה, כאשר יראה המעיין ויבין.

 

האמת היא, כי שמעתי ונודע לי כבר פעמים רבות, שהוא מדבר על כך, חוזר שוב ושוב. ולא רציתי להשיב, כיון שכבר השבנו על כך מספר פעמים. די והותר. לכן, כעת אני מדבר, רק על מה שכתוב כעת כאן בעלון האחרון, כיון שהפצירו בי כמה אברכים יקרים שהעניין קרוב לליבם.

 

לגבי מה שהוא כותב, 'רבי יחיא צאלח, מגדולי רבני תימן לפני כמאתיים שנה, היה תלמידו של רבי דוד מזרחי וכו'. על זאת תבוא ההערה השנייה, וכן השלישית. לגבי המלים, 'מגדולי רבני תימן לפני כמאתיים שנה', ראשית, זה לא כמאתיים שנה, אלא כשלש מאות שנה. הרי מהרי"ץ נפטר, לפני מאתיים ועשר שנים, [כמו שהזכרנו ופרסמנו בהילולא בשנה שעברה], והוא חי כתשעים שנה, א"כ הוא חי מלפני מאתים וחמישים שלש מאות שנה.

 

אבל לבוא ולהגיד, רק כי מהרי"ץ הוא 'מגדולי רבני תימן', ושהוא 'תלמידו של רבי דוד מזרחי', צריכים לדעת, כי ישנה כאן מגמה חמורה, להנמיך את מהרי"ץ. לומר, טוב, בסדר, הוא רק 'מגדולי רבני תימן', כביכול יש עוד הרבה גדולים.

 

בואו ונראה, מה אומר על מהרי"ץ, בעל שתילי זיתים בעצמו. בספר רביד הזהב, ישנה תשובה [סימן כ'], אשר כתבה בעל שתילי זיתים בעצמו. את המשך התשובה, כתב בנו, לאחר שכתב, 'עד כאן כתיבת אדוני אבי וכו'.

 

בעל שתילי זיתים כותב למהרי"ץ כך, אהובי ואדון ורב לי, נר ישראל, ואורו כצהרים לי, להאיר עיני ולבי ושכלי, בתורתו תורת אמת כמסיני ניתנה לו, יהי ה' אלהיך עמך, ויחייך חיים ארוכים נצחיים אמן. הנה הגיע כתבך אלי, אחר שראית מה שכתבתי בסימן א', וז"ל, ראיתי המקובץ שכ' מעכ"ת על ענין ס"ת הקדומים, מיוד"י האלפי"ן וזולתן, שאין כתובות כפי מה שנמצא בפי' בשו"ע ובטור וב"י, ולא ראינו מהאחרונים שחולק על זה, באמת שכן הוא. אבל אני אומר, מאחר שנמצא כמה ספרים, לא אחד ולא שנים, שהם כתובות בעניין א', לא היה דבר זה כמקרה, וראוי להפך בזכותם בכל מה שאפשר, ונאמה מאחר שלא נמצא בדברי משה רבי' [הרמב"ם] ע"ה מזה כלום, וידוע שהראשונים היו הולכים בכל ענייניהם אחר דבריו, וידוע ומפורסם שהיו יודעי ספר יותר ויותר ממה שנדע אנחנו, ומדקדקים במצות יותר ממנו, איך העלימו עיניהם מדבר זה, והניחו העניין ביד הסופרים לעשות כרצונם, עד שנתלה הדבר בסופרים שאינם בקיאים. אלא מוכרחים אנו לומר, שכך קיבלו מאבותם דור אחר דור, שכך היא הכתיבה הנהוגה מימים קדמונים. ואם לא תאמר כן, נמצאת מוציא לעז על גיטיהם שאינן גטין, ונפיק מזה חורבה גדולה וכו'. מובן כי כך טוען מהרי"ץ במכתבו לבעל שתילי זיתים.

 

דהיינו, ישנה מחלוקת, יותר מדוייק היתה בעבר מחלוקת, בעניין ספרי התורה הקדומים. דהיינו, בארץ תימן, היו ספרי תורה, שבהם הצד הימני של־אות אל"ף, לא נעשתה כעין יו"ד ממש, אלא שהחלק העליון היה דבוק לאות אל"ף. וכן לגבי האות קו"ף, רגל האות היתה דבוקה לגגה. מהרי"ץ הכשיר זאת, ובעל שת"ז פסל זאת. בסופו של־דבר, התקבלה הוראת מהרי"ץ, גם אצל תלמידי השת"ז, והם בעצמם השתמשו בספרי תורה כאלה. אבל בשו"ת רביד הזהב, ישנה אריכות בעניין זה, וכן בספרו שתילי זיתים הוא כתב שהס"ת פסול, ומהרי"ץ התווכח איתו. בשו"ת פעולת צדיק, כתב מהרי"ץ תשובה בעניין זה, והביא ראיות רבות להכשיר זאת. לא שתעשה כך לכתחילה, אלא שהס"ת כשר.

 

נראה לענ"ד, שהתשובה הזאת שהביא בעל שת"ז, היא תשובתו של מהרי"ץ זיע"א, כמו שאמרתי. אמנם הוא לא מזכיר אותו במפורש, אבל תכף תראו כי הדבר מוכח מהמשך הדברים. דהיינו, למהרי"ץ היה משא ומתן בכתב עם השת"ז, והוא דחה את מה שכתב השת"ז בתשובתו [סימן א'], וכך הוא מתחיל לטעון, כיצד אתה אומר שהס"ת הללו הם פסולים? וכי הסופרים לא היו בקיאים? איך ניתן לזלזל בכל הקדמונים? בסוף אתה תוציא לעז גם על הגטין, שגם הם יהיו פסולים? לא אכנס כעת לכל הנושא הזה, שהוא ארוך ורחב, אלא רק במה שנוגע לעניינינו.

עונה בעל שת"ז אל מהרי"ץ כך, כתב מעכ"ת בתחילת הדברים, ראיתי וכו' עד באמת שכן הוא, בלשון הזה חתמת והסכמת למה שכתבתי, ודי לי בזה בהטפת שפתותיך צוף, וכי מי לנו גדול מעכ"ת בזה הזמן, שנשאר בו ישראל ח"ו כאלמן, מבלי מורה תורה רועה נאמן, שניתנה לנו מעשה ידי אמן.

 

שמעתם? בעל שת"ז בעצמו כותב למהרי"ץ, כי אין מי שיותר גדול ממנו בדור הזה. בהמשך השיעור, נבסס זאת יותר.

 

ברגע הראשון, אולי הדבר נראה מעט תמוה, שהרי ידוע שמהרי"ץ למד אצל בעל שת"ז, והוא כתב עליו בלשון 'מורי', אין ספק בכך. איך יתכן שהרב יכתוב כך לתלמידו? אבל הסיבה לכך כי בסופו של דבר, מהרי"ץ היה מאריה דאתרא. כולם הכירו בגדולתו. אמנם, גם בעל שת"ז היה רב באותה העיר, אבל מהרי"ץ היה הראב"ד. אכן בהתחלה הוא היה תלמיד של השת"ז, אבל הוא נתמנה לגדול הדור, ונהיה לבסוף 'תלמיד חבר' לשת"ז, ואז כתב עליו השת"ז בלשון הזאת, 'מי לנו גדול ממעלת כבוד תורתו בזה הזמן'.

 

הר"ר עמרם קורח זצ"ל בספרו סערת תימן [עמ' י"ט], כותב על שניהם כדלקמן.

 

הערה מהקהל: והוא היה שאמי.

תשובת מרן שליט"א: נכון. לכן אני מביא דוקא אותו. כיון שהרב יצחק יוסף, הוא ספרדי. ואני, תימני בלדי. ממילא, לנו ישנן נגיעות. הספרדי מעדיף את השאמי כמובן, כי זה מאד קרוב לו. ואנחנו בהיפך, ויאמרו שגם אני ממילא נגוע. לכן כעת אני מביא, רק את אלו, שאין להם נגיעות. תכף אביא לכם את דברי בעל אבן ספיר, שהוא בכלל היה אשכנזי. כעת אני מביא את בעל סערת תימן, שהוא היה תימני אבל שאמי. אזי הוא לא חשוד להחניף למהרי"ץ שהוא ראש הבלדי ומנהיגָם. תראו מה הוא כותב על בעל שתילי זיתים, ומיד לאחריו על מהרי"ץ זיע"א, באותו הדף.

על בעל שת"ז, כותב מהר"ע קורח זצ"ל כך, הרב הגדול דוד בן שלמה משרקי, היה הרב המובהק בדורו, שוחט ובודק מומחה, חיבר ביאור וחידושי דינים סביב הש"ע אורח חיים, וקראו שתילי זתים. ושאלות ותשובות וחידושים על לשונות הש"ע והרמ"א, וקראו ורביד הזהב. והתחיל לבאר ולחדש על ש"ע יו"ד, עד סימן ק"י, וקראו ראשי בשמים, ולא הספיק לגמרו וכו'.

 

ועל מהרי"ץ הוא כותב כך, ה"ר יחיא בן כה"ר יוסף צאלח, ראב"ד קבוע ששי, גאון רבני תימן. משנת בס"ט התקי"ח והלאה, נתגדל ונתרומם שמו, ונתפרסמה חכמתו, עד שנתמנה ונבחר ראב"ד ומו"ץ בצנעא וכל נפות תימן וכו', לא אאריך כאן, כולם יכולים לראות את הדברים בגוף הספר. ובדף כ"ב הוא מסיים כך, כמוהו לא היה בנפת תימן, ואחריו לא קם, שזכה ברוחב דעת ובינה, וזיכה את הרבים בעמלו ויגיעו. ספריו אשר השאיר אחריו למאורות, לכל רב ודיין ומורה הוראות. גולת תימן תוכל להתפאר, כי מבין רבני עדתה, יָצא חוטר גאוה, מגאוני ישראל נמנה, ועם גדולי חכמיהם עומד בשורה.

 

יש לו אריכות והרחבה גדולה. על מהרד"ם כתב רק ארבע שורות, ועל מהרי"ץ שלושה עמודים. באותו עמוד מזכיר בכותרת את מהרד"ם בתואר הרב הגדול, ולעומתו את מהרי"ץ בתואר ראב"ד קבוע, גאון רבני תימן. וזה סמוך ונראה. מי לא מבין?

 

בספר אבן ספיר [דף ק"א פרק מ"ג] כתוב כך, מארי יחיא צאלח זצ"ל, היה פה רב אב"ד לגאון ולתפארת. הרי בעל אבן ספיר הגיע לארץ תימן, שנים רבות אחרי פטירתו של מהרי"ץ זיע"א. וחיבר כמה ספרים, ראיתים בכת"י (כי אין דפוס בכל הארץ הזאת), שו"ת ופסקים על ארבעה טורים, וחיבור מיוחד על הלכות שחיטות וטריפות "זבח תודה", ונתקבל הוראותיו בכל המדינה כמרן בית יוסף והרמ"א זצ"ל. והיה גדול בחכמת הקבלה, ובעל מופת לרבים, גם סופר מהיר ואומן היה. ראיתי ס"ת ומגילות כתב ידו נחמד למראה. והיה גם מדקדק גדול, ובעל מקרא ומסורת ותרגום, בקי מאד בכל נקודה וקוץ, כאשר ראיתי חיבור בכת"י, דקדוק והגהות בתנ"ך ובתרגום, יפה וברה.

 

ועשה גם פירוש, על סדר התפילה של כל השנה. נוסח התפילות באמצע, ופירושים נחמדים מהצדדים, עפ"י הפשט והדקדוק ונוסחאות ישנות וע"ד הסוד והכוונות, וכל הדינים והנהגות האדם מיום הולדו עד שובו לאדמתו, ונקרא תִּכְּלַאל. ובו ראיתי שו"ת להגאון רב חיד"א ז"ל למצרים, ותשובתו אליו על דבר סיום הברכה בערבית של חול בסוף הח"י פסוקים, ברוך י"י לעולם אמן ואמן (שנוהגים פה לאמרם), וחותמין ברוך אתה ה' המולך בכבודו תמיד ועכ"מ. והרב מארי יחיא ז"ל החוה דעתו בהרחבה, שאם חותמין בברכה זו, שלא לחתום בברכת השכיבנו בא"י שומר עמו ישראל לעד. או בזו, ולא בזו. רק באחת מהם. והגאון חיד"א הסכים על ידו, ומרבה לספר בשבח תארו. ושמו גדול בכל ארץ התימן. והולכים לאור פסקיו והכרעותיו כהלכה למשה מסיני. [עיין עוד בשיעור מוצש"ק אמור ה'תשע"ד, ובשיעור מוצש"ק שלח לך ה'תשע"ה].

 

ובין פסקיו בשו"ת ראיתי הכרעתו שאין לברך 'על אכילת מצה' על מצה מתבואה שלא נשמרה משעת קצירה לשם פסח. הרי לפני כן [בפרק ט"ל, דף פ"ט] הוא מספר, שמהר"ר יחיא קארה נתן לו מצה, היתה שנת רעבון, והוא אמר לו, כי אצלינו הלכה פסוקה, שלא מברכים 'על אכילת מצה', אלא רק כאשר המצה משומרת משעת קצירה [עיין על מעשה זה בשיעור מוצש"ק ויקרא ה'תש"ע]. ובעל אבן ספיר כתב שם, כי הדבר היה נראה בעיניו בגדר 'תורה חדשה'. הוא לא שמע על דבר כזה. אבל הוא אומר, כי הוא סמך על מהר"י קארה, כי ידיו רב לו בתורה ביראה ובחכמה. וכעת הוא אומר, אה, מצאתי זאת בשו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ זיע"א. והעלה שהוא ספק ברכה, ואסור לברך, וכן קיבלו עליהם.

 

כעת, תכף לאחר מכן, בעל אבן ספיר מדבר על בעל שת"ז, וכדלקמן.

 

אולם, ברצוני להקדים ולומר, כי האמת היא, שלא הייתי רוצה לגעת בנושא הזה, כיון שזהו עניין השייך לכבוד התורה. אבל מאידך, חושבני שהם פוגעים מאד בכבוד התורה, וחובה להשיב, ולהעמיד הדברים על מקומם הנכון. כי כאשר הם רוצים להשוות את מהרי"ץ לחכמים אחרים, אין לך זלזול בכבוד התורה גדול מכך, כיון שלא היה כמו מהרי"ץ. לא רק שאני אומר שמהרי"ץ היה יותר גדול מבעל שת"ז, אלא שמהרי"ץ היה יותר גדול מכל הרבנים בארץ תימן. צריכים לדעת את הדבר הזה.

 

יסוד דבר זה, כתוב במסכת אבות [פרק ב' משנה י' י"א], חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן, רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הרקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה וכו'. על כל אחד ואחד כתוב, מה הוא היה.

 

לכאורה, מה הדבר משנה לנו? מדוע אתה צריך להגדיר כל חכם, מה הוא? לומר כי לזה יש זיכרון, והשני מפולפל וכו'? מעיין המתגבר, דהיינו בעל סברות חדשות. הרי אם אתה אומר על כל אחד את מעלתו, הדבר מובן, כי לתלמיד האחר לא היתה את המעלה הזאת.

 

אומר החזון איש [הדבר מובא בפירוש דבר ירושלם, על מסכת אבות, עמ' 57] כך, ידיעת מעלת החכמים, זה כמו לימוד גופי תורה. כי זה נחוץ לדעת, עד כמה אפשר לסמוך עליו בפסקיו. אם ישנה מחלוקת, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אתה צריך לדעת זאת מי הוא היותר גדול? אינך יכול לבוא ולומר, כולם חכמים, כולם רבנים, כולם גדולי תורה, וזהו. הדבר אינו נכון. ישנם היותר גדולים, ועליך לדעת את המשקל של כל אחד. וגם כדי שנדע להעריכם באופן הראוי, כל אחד לפי מעלתו. וכבודם של גדולי התורה, הוא כבוד התורה עכ"ל. וע"ע ברמב"ם [פ"ב מהלכות מַמרים הל"ב] בעניין בית־דין שגדול מהראשונים בחכמה ובמניין.

 

על כך אני נסמך, בכדי שתראו זאת. מי שמבין בין השיטין, רואה את ההבדל, שהוא כהבדל שמים וארץ.

 

הבדלי דרגותיהם ומעלותיהם של משה רבינו, אהרן הכהן הגדול, ושמואל הנביא, נתבארו בהדיא בזוהר חדש פרשת תרומה [דף נ"ד ע"א] ובהשמטות לזוה"ק ספר שמות [סי' י' דף רע"ח עמוד שני], תנינן, שקול היה שמואל כנגד משה ואהרן [כדאיתא בגמרא מגילה דף י"ג ע"ב], א"כ אמאי כתיב וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת [שמואל א' ג', א'], שמואל לא היה מגיע אפילו לדרגתו הקטנה של משה רבינו, כ"ש להיות שקול כשניהם וכו'. אלא, משה איהו נביאה מהימנא עילאה על כל שאר נביאי. אהרן כהנא, עילאה על כל כהני דעלמא יעוש"ב ובמפרשים.

 

כותב בעל אבן ספיר בהמשך דבריו (את מהרי"ץ הקדים) על השת"ז כך, עוד ראיתי פה (ונתפשט בכל המדינה) חיבור יפה בכת"י על שו"ע או"ח ויו"ד בשם שתילי זיתים, מרב גדול, בזמן מארי יחיא הנז' [דהיינו בזמנו של מהרי"ץ], וזה מעשהו. העתיק בפנים כל דברי מרן הב"י ז"ל, את אשר נראה לו, והשאר השמיט. ועליהם עשה שני ביאורים וכו', לא ניכנס לכל הפרטים. והחיבור הזה נתקבל בכל המדינה לפסק הלכה, והוא בלשון צח וקל וסדר נאה. וכאשר עברתי בין בתריו אחת הנה ואחת הנה, לא מצאתי בו כל חדש. אמרתי להרב הישיש אדום גדול שהראני, תמיהני על הרב המחבר הזה, אשר לענ"ד שגה מאד במחכ"ת, בהמעיטו בכבוד מאור הגולה הרמ"א ז"ל וכו'. הוא דן, מדוע השת"ז השמיט חלק מהגהות הרמ"א. זה נושא בפני עצמו.

 

בחוברת אור ישראל [גליון חמישי, שיצאה לאור בזמנו בעריכת ידידנו הרה"ג איתמר חיים כהן שליט"א], הביא [בדף ל"ד] את דברי שו"ת ציץ אליעזר [חלק ט' סימן מ"א], אשר ראה את דברי בעל אבן ספיר הללו, וכתב כך, ואוסיף רק זאת לתועלת העניין, כי עיינתי בספר שת"ז אי פה ואי שם, וראיתי שלא רק שאין בו כל חדש, כעדותו של בעל אבן ספיר, אלא גם הקיצורים שעשה בביאורו מרבותינו הגדולים הט"ז והמג"א וכו', בכמה מקומות קלקל בדבריהם במח"כ יותר ממה שקיצר, והדביק שברי פסקאות ממחבר אחד אל משנהו. שבר אל שבר יחדו ידובקו וכו'. ומפני הכבוד אקצר. וכפי ששמעתי, אין גם אמת בדבר, שחיבורו נתקבל בכל מדינות תימן וכו'.

 

נכון מה שהוא כותב. והוא לא ראה ולא ידע כי מהרי"ץ כבר עשה הגהות על ספר ראשי בשמים של בעל שתילי זיתים, בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן קי"ז, וכבר הוא כותב את הדברים הללו, והשגות חמורות עליו. שפעמים רבות, מה שבעל שת"ז כותב בסעיף קטן אחד, בשם איזה פוסק, לא מתאים למה שהוא כותב בסעיף קטן השני, כיון שאלו שיטות שונות. הוא חיבר דברים של הלבוש וכו', ובעצם הדברים סותרים האחד את השני. מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' כתב השגות על השת"ז, ובפרט על הספר ראשי בשמים. אולי בכוונה לא רצה מהרי"ץ לכתוב הגהות על הספר שתילי זיתים, למרות שלא חסר שם תיקונים, והוא הלך על הספר ראשי בשמים. אבל ישנן השגות גם על הספר שתילי זיתים. לכן, דברי הציץ אליעזר, מונחים כבר בדברי מהרי"ץ.

בשו"ת עולת יצחק [חלק א' סימן י"א], הבאתי את דברי הר"ר אברהם אלנדאף, בשו"ת זכרוני איש [הנקרא ענף חיים חלק ב' סימן ל'] בזה"ל, במקומינו זה, אנן נהיגי כהרמב"ם, דהוא מרא דאתרין. זולת המוני עם, שאינם בקיאים בדין זה וכיוצא, שנוהגים כדעת שתילי זיתים. ע"ש שהוכיח, שמנהג התלמידי חכמים, כדעת מהרי"ץ בתשובותיו וכו'. ואיך נניח עיקר מנהג העיר, ונסוב אחר המון עם, אשר אינם יודעים מאומה ע"כ.

 

אל תחשבו, שהר"ר אברהם אלנדאף לא העריך את בעל שתילי זיתים. הרי הרבה פעמים הוא מביא בספרו את בעל שתילי זיתים, אבל הוא לא נשא לו פנים, כאשר הוא ראה שהדבר איננו מתאים.

 

ובהמשך כתבתי שם כך, ספרי מהרי"ץ, מלאים וגדושים במנהגים, היפך המנהגים שכשת"ז כנודע. אלא שמפני כבודו, שהוא היה אחד מרבותיו המובהקים, שתק לו בדרך כלל, והיתה העלמ"ה. אמנם בזבח תודה [סימן ט"ל] השיג עליו בתוקף רב, אך בעילום שמו. מהרי"ץ כתב שם בסוף דבריו, אמינא ולא מסתפינא, כי מי שאומר כן, מאכיל טריפות לישראל. ובשו"ת פעולת צדיק ח"ב גם כן השיג על הרבה מדבריו בראשי בשמים, ויש גם קצת הערות על השתילי זיתים. הכל יבואר בס"ד במבוא לפסקי מהרי"ץ וכו'. מי שרוצה, יעיין כאן בספר, ויפתח את המקורות, וישתומם. אני מקצר כעת.

 

עכ"פ מובן, כי אין משקל להשוות בין השתילי זיתים לבין מהרי"ץ. אסור לטשטש את האמת.

 

ולצערי, כעין זה, וגרוע מזה, גם בספר זית רענן על שתילי זיתים, רואים זאת כמגמה קבועה, כי כאשר מובא דבר בשם מהרי"ץ, כגון בנוסח התפילות, מביאים את דברי מהרי"ץ, אבל מעמידים כנגדו את סידור כנסת הגדולה שכתב אחרת. הם משווים ביניהם. ישנה אצלם מגמה כזאת, להשוות בין גאון עוזנו מהרי"ץ, לבין הרב צובירי. זהו דבר שלא יעלה על הדעת. המרחק ביניהם, הוא כרחוק מזרח ממערב. אתה יכול להביא את דבריו, אם רצונך בכך, אבל אל תשווה ביניהם. המגמה הזאת, להנמיך את מהרי"ץ, בכדי להשוות אותו אל האחרים, זהו דבר חמור, אשר אי אפשר לעבור עליו בשתיקה.

 

הם חפצים להמעיט בכבודו של מהרי"ץ, בשביל המגמות שלהם. אני אינני חפץ חלילה להמעיט בכבוד מהרד"ם בעל שת"ז, או חכם אחר, רק להגדיל את מהרי"ץ יותר מכולם, כי זוהי אמיתה של־תורה.

 

צריך להוקיע זאת נגד השמש, ר"ל בפרהסיא. זה לא רק בספר זית רענן, אלא גם בני חבורתו. גם הבדל השנים בין מהרי"ץ אז, להרב יוסף בן יעקב צובירי כיום, מאתים שנה, הוא משמעותי. חוץ מההבדל בעומק העיון וההבנה, וכהנה וכהנה. הגע עצמך, אם היה זה אצל אשכנזים, והיה מישהו כותב היום כי הגר"א סבר כך, ולעומתו האדמו"ר מגור או מטאלנא, כותב אחרת. כמה מגוחך היה הדבר. או אצל הספרדים, למשל, החיד"א כותב כך, והרב מאיר מאזוז אחרת. כמה מוזר הדבר. מדוע הם חושבים, שאצל התימנים זה אחרת? אתמהא. ודוק. זהו דבר שאין הדעת סובלתו. חסר שֵׂכל ישר. אבל הנגיעה מעוורת. כי השוחד יעוור עיני וגו'. מה שנקרא מגמתיות. מציבים מטרה, וכל האמצעים להשיגה כשרים בעיניהם. איה האמת?

 

בחוברת אור ישראל שהזכרנו, הכותב שם [בדף מ"ג, ועיין בדף מ"ב] ניסה להתווכח עם בעל ציץ אליעזר. הוא עונה לו, כיצד אתה אומר שאין שום חידוש בספר שתילי זיתים? הרי בודאי שישנם חידושים. וז"ל, ומ"ש, וראיתי שאין בספר שת"ז כל חדש, הנה כמה יש לתמוה על שרוצה למעט בערך הספר מפני שאין בו כל חידוש לדבריו, כי מלבד שנעלמו מעיניו חידושי מהרד"ם הרבים הפזורים לרוב בכל הספר אחת הנה ואחת הנה, ומצויינים בציון כזה, נ"ל [דהיינו נראה לי] עוד יש לתמוה עליו, שאם כדבריו יש לנו לדון כן כל ספרי הפוסקים, כמו משנה תורה להרמב"ם, ושו"ע למרן, וכ"ש ספר חיי אדם, וקיצור שו"ע, וכיו"ב, אשר כולם אין בהם שום חידוש, אלא העתיקו כל פסקי ההלכות שנתחדשו במשך הדורות, כ"א לפי דרכו ושיטתו.

 

הדברים הללו מרפסין איגרי.

 

זכורני, שהיה בחור אחד בישיבתנו "קול תורה" בירושלם עיקו"ת, הוא לא היה בחור שקולט עניין, והוא אמר לי, אינני מבין, מה הרמב"ם עשה? הוא בסך הכל העתיק גמרא מפה ומשם? מה הוא חידש?... מה לעשות. מי שמבין, מבין.

 

יש חסרי־בינה שחושבים, כי המשנ"ב הוא "מאסף". אוי לו ולחלקו. אפילו על מרן הב"י היה חכם אחד בזמנו שביזה אותו כך מתוך קנאה, עי' שו"ת בית יוסף דיני נישואין סי' י"ד.

 

ברם חושבני, כי הכותב לא הבין, את מה שכתב בעל אבן ספיר. את עומק כוונתו. בודאי שישנם חידושים, בספר שתילי זיתים. אבל בעל אבן ספיר בחכמתו, עשה כאן השוואה - קצת סמויה - בין מהרי"ץ לבין השתילי זיתים. א"כ ראשית תשימו לב, הוא כותב כי החיבור של מהרי"ץ הוא על ארבעה טורים. דהיינו על כל ארבעת חלקי השלחן ערוך. ואילו הספר שתילי זיתים, הוא רק על חלק אורח חיים ו[התחלת] יורה דעה. דבר שני, על מהרי"ץ הוא הוסיף לכתוב, שמהרי"ץ התקבל כמרן הבית יוסף והרמ"א, וכן שמהרי"ץ היה גדול גם בנסתר וגם בנגלה.

 

לגבי מה שאומר בעל אבן ספיר, 'לא מצאתי בו כל דבר חדש', אין כוונתו לומר שאין בספר שתילי זיתים שום חידושים והערות מיניה וביה, בודאי שהוא כותב כי לפי הלימוד יוצא כך וכך, והמנהג ההוא הוא כך וכו', וכדומה. האבן ספיר התכווין, דבר שיובן למעיין, כאשר הוא ישווה זאת אל החידושים שעליהם הוא מדבר למעלה. הר"ר יעקב ספיר, חיפש 'מציאות', חידושים מסוג אחר, דברים שלא תמצא אותם בשום ספר. למשל, שפתאום רואים כי מהרי"ץ מזכיר את החיד"א, שהיה לו קשר שאלות ותשובות עם החיד"א, הדבר היה נראה לו חידוש. כמו כן, לגבי העניין שאמרנו לעיל, שלא לברך על אכילת מצה כאשר המצה איננה שמורה משעת קצירה, זהו דבר שלא תמצא בספרים אחרים. אלו דברים, שהם פנינים ומרגליות. בעל אבן ספיר דיבר, על חידושים מן הסוג הזה. זה לא שאין חידוש מיניה וביה, ושקלא וטריא, בתוך הדברים שאתה מלמד. אלא המדובר, על החידושים המיוחדים הללו.

 

בנוסף לכך, על מהרי"ץ הוא כותב, כי התקבלו הוראותיו כהלכה למשה מסיני. על בעל שתילי זיתים הוא כתב, כי הוא התקבל כפסק הלכה, והדבר אכן נכון, אבל לא כהלכה למשה מסיני. העריכו את מהרי"ץ, שהוא הגדול ביותר.

 

מהרי"ץ עסק בהוראה הלכה למעשה, וכתב תשובות וכו', לא רק בדיני ממונות ואישות החמורים, מה שהם לא עסקו, אלא גם בענייני שחיטה וטריפות. ספרו זבח תודה גדול עשר ידות מראשי בשמים, בכמות ובאיכות. היקף גדול ועיון ופלפול בסוגיות הגמרא בחולין. הרב צובירי בכלל לא עסק גם לא בטריפות, אמנם זה מסיבה מסויימת.

 

בשו"ת פעולת צדיק חלק א' יש 181 תשובות, בחלק ב' 298, בחלק ג' 276. יחד 755. וזה מלבד תשובות רבות שלא שמר עליהם ולא כתבם, ונאבדו ממנו, כמו שביאר בהקדמתו. משא"כ בשו"ת רבה"ז, יש בסך הכל ארבעים וארבע תשובות בלבד.

בעל אבן ספיר, מי שמבין יודע כי הוא היה חכם גדול, בעל דעה וידיעה. הם וזולתם לא ירדו לסוף דעתו, כי אין להם איך להוריד את מהרי"ץ. הם יודעים שזה כמו להכחיש את השמש בצהרים, לכן הם מדגישים כל הזמן שהוא תלמידו. כבר הרחבנו על כך בס"ד בשיעור מוצש"ק ויחי ה'תשע"ג ב'שכ"ד דף י"א י"ב, שאין שום קפידא בכך.

 

נוסיף כעת מה שמובא בקיצור כללי התלמוד [המודפס סביב מבוא התלמוד לר"ש הנגיד, בגמרות הנפוצות, אחרי מסכת ברכות] בדף י"ד אמצע ע"ב ד"ה אין, שכתב הגאון כי אם התלמיד האריך ימים אחר רבו, ונתגדל בחכמה, למה לא יהא הלכה כמותו. ומאביי ורבא ואילך, הלכה כבתראי, ואפילו תלמיד במקום הרב. והטעם כתב גאון, מפני שקודם אביי, לא היו התלמידים שונין אלא מה שקיבלו מרבם. זה שונה ברייתא דרבי חייא, וזה ברייתא דפלוני. אבל מאביי ורבא ואילך, חקרו כל הדעות, ופעמים מצאו שהלך הרב בשיטה שאינה הלכה וכו' יעו"ש. עוד שם בדף מ"ז ע"א, פסקינן כרבא, משום דרבו של רב פפא היה, וחשוב בחכמה יותר. תוס' ע"ז דף נ"ט ע"ב [ד"ה אמר רב פפא], (ועיין ברא"ש שם סס"י י"ב). ופסקינן כרב הונא, דיותר גדול מחייא בר רב הוה. הרא"ש פרק כיצד מעברין (סימן ג'). וכן בכל מקום, ההלכה כהגדול. הרשב"א בשאלה סימן רנ"ג עיין שם.

 

בכל אופן, האבן ספיר טמן דברים ברמ"ז. [אמנם זה לא שבח גורף. יש דברים אחרים שהשגנו עליו במקומות אחרים, אבל זה לא גורע מעֶרכּו].

 

זאת ההערה השלישית, על דברי הר"י יוסף.

 

לגבי מה שהוא הזכיר במאמרו שם בעלון, כי מהרי"ץ בעצמו העריך את רבו השת"ז, אכן אין ספק בכך, ובודאי שבעל השת"ז היה אדם גדול. אבל צריכים לדעת, כי מהרי"ץ כותב שבחים עצומים על הרבה גדולים שהיו בזמנו, כאשר נכנסתי ודקדקתי אחרי הדברים, לפחות בין השורות, ראיתי שיש פער גדול בינו לבינם. בכל זאת היה מבקש את הסכמתם להוראות שלו, כעבדא קמי מריה. צריכים לדעת זאת, ממש יש להתפעל מגאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א. כי לא רק שהוא היה גדול בתורה, הוא גם היה גדול בענווה. אין לנו מושג, במושגים שלו. היו רבנים כאלה, אשר לא הגיעו לקרסוליו, ובכ"ז הוא החשיב אותם ליותר גדולים ממנו. זאת היא ה"בעיא". זה יכול להטעות את הקוראים מקופיא, שלא יורדים לעומק העניינים. מרוב ענותנותו, הוא כתב עליהם דברים נשגבים, אבל למעשה הם לא הגיעו לקרסוליו. המדובר הוא גם על אותם רבנים, ממשפחת עיראקי, אשר מהרי"ץ דיבר עליהם בהערכה גדולה מאד.

 

לגבי מה שכתוב שם, בעניין 'קבלת הוראות מרן', צריך לדעת, כי מהרי"ץ זיע"א, לא חלק על בעל שת"ז רק בעניין 'קבלת הוראות מרן', אלא בעוד דברים רבים נוספים. וזאת ההערה הרביעית.

 

הערה חמישית, היא לגבי מה שהוא הביא בשם שו"ת רביד הזהב, שהרמב"ם הציל את יהודי תימן, אכן עיקר הדבר אמת, בודאי שאיגרת תימן עשתה הרבה ליהדות תימן. הרי הרמב"ן כותב באיגרת, שיהודי תימן היו מזכירים את שמו של הרמב"ם בקדיש, כל ימי חייו. בזמן הגאונים, נהגו כך רק באותו יום שבו הכתירו גאון. והרמב"ן מעיד באיגרתו, כי בארץ תימן, היו אומרים את שמו של הרמב"ם בקדיש, 'בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא משה בר מימון'. הם התפללו, שביאת הגואל תהיה בחיי גדול הדור. אכן, הכל טוב ויפה. רק שהר"י יוסף כתב זאת בשם ספר רביד הזהב, אולם הדבר אינו מובא שם, אלא במקומות אחרים. כגון בסערת תימן דף צ"ט הערה ט"ו.

לגבי מה שהוא אמר, כי "מסתבר" שיש בתימן מקומות שנהגו כמו רביד הזהב, ויש שנהגו כשו"ת פעולת צדיק. רק 'מסתבר'? מי לא יודע, שיש נוסח שאמי, ויש נוסח בלדי? זה לא 'מסתבר', אלא הדבר ברור וידוע. זאת הערה ששית.

 

והערה שביעית, לגבי מה שהוא הזכיר, כי חכם אחד בדורנו אומר, כי מהרי"ץ היה יותר גדול מרבו השת"ז, כבר אמרתי מקודם, כי לדעתי לא רק שהוא היה יותר גדול ממנו ומכל רבותיו, אלא יותר מכלל חכמי תימן.

 

מישהו יתפלא, אם יגידו למשל שהגר"א היה גדול יותר מהרב שלו? וכי מה בכך?

 

ולגבי דבריו, 'ואני אומר, מי יכול בדורנו להכריע בגדולי עולם אלה מלפני מאתיים שנה שזה גדול מזה', הערה שמינית, ראשית, זה לא שאנחנו הכרענו כך, אלא כולם אומרים כך. זה ידוע אפילו לכל בר בי רב שעיין ולמד. אי אפשר להיתמם בכך. כל אחד שמעיין בספרים, אם יש לו הבנה בתורה, הוא יכול לראות מי יותר גדול ממי.

 

אבל, יש לי חידוש בשבילו, כי אביו זצ"ל ג"כ אמר את זאת. כנראה הוא לא יודע מכך. הגאון הרב עובדיה יוסף, אמר זאת לפני כשלשים שנה. סיפר לי חכם אחד, שדיברו איתו בזמנו, כשראו שאיננו מבדיל בין השתילי זיתים לבין מהרי"ץ, ואמרו לו, כבוד הרב, תשמע, אבל הרי אין מה להשוות בין השת"ז לבין מהרי"ץ, והוא אמר, א"כ אני אעיין. אחרי שבדק הוא אמר, אכן צדקתם, אין מה להשווות. רואים מתוך הספרים, שמהרי"ץ היה גברא רבא. נמצא כי אבא שלו כבר אמר את זאת, שמהרי"ץ יותר גדול מבעל שת"ז. ממילא, בנו כבר לא יוכל להכחיש זאת.

 

 

הראיה שלו, לעניין 'קבלת הוראות מרן', מן הסיפור שהיה עם הגר"א. לדבריו, הגר"א רצה לעלות לארץ ישראל, ובאמצע הדרך הוא חזר לעירו, וטעמו היה, כיון שבארץ ישראל הוא יהיה מחוייב להוראות מרן.

 

גם זאת טעות. הגר"א לא חזר בגלל כך. לגופו של עניין, לא יודעים את הטעם האמיתי של הגר"א. אין ולא היה מי שידע. אבל גם אם נניח שזה היה טעמו, תכף נראה זאת יותר במדוייק, אבל זה לא בגלל שמרן היה המרא דאתרא בארץ ישראל, אלא מפני שבעניין המעשרות מרן עשה חרם. העניין של נידוי, זהו מה שהפריע להגר"א. הדבר כתוב במפורש, בספר עליות אליהו, באותו המקור שהוא בעצמו ציין, וז"ל, טעם חזרתו שמעתי שהיה, מפני שדעת רבינו ז"ל היה להחמיר בעניין חיוב מעשרות בפירות וכו' מדרבנן כדעת התוס', וכפי שרצה המבי"ט בתשובתו הידועה להנהיג. וכאשר נודע לו בדרך, כי הרב בית יוסף החרים, שלא ינהגו בחומרא זו, רק יתנהגו כדעת הרמב"ם, לפטור עד שיבוא גואל צדק, וכמבואר בריש תשובות ר' בצלאל אשכנזי, הוכרח לחזור מדרכו מפני זה. אבל בשו"ע שלו, לא הכריע בביאורו הלכה כדברי מי בזה. א"כ, המדובר רק לגבי הפרט הזה, בעניין המעשרות, שהיה עליו חרם. לכן הגר"א אמר, טוב, אם כך אין כבר מה לעשות.

 

אבל גם בעל עליות אליהו בעצמו, מביא סיבות אחרות בכלל לעניין זה. שישנם האומרים, כי היו נמלים באניות, וכדלקמן, ובגלל כך הוא חזר לביתו. וישנם האומרים, כי הגר"א היה ניצוץ של משה רבינו ע"ה, ולכן הוא לא נכנס לארץ.

 

בספר 'הגאון החסיד מוילנא' [עמ' רל"ח] מובא כך, מדוע חזר הגר"א מדרכו לארץ הקדש, בשאלה זו מתלבטים כותבי תולדותיו. עוד בחייו, נשאל הגר"א על ידי בניו פעמים רבות, ולא הגיב. לאחר הפצרות רבות השיב, אין לי רשות מן השמים.

 

רבי אליהו מקאליש, שגילה בכתבי הקבלה רמזים שהגר"א היה ניצוץ מנשמת משה רבינו ע"ה, הסביר בכך את תשובתו, מדוע לא ניתנה לו הרשות.

 

לדברי הרד"ל, היתה דעת הגר"א לחומרא בעניין חיוב מעשרות בפירות הגדלים בא"י ע"י נכרים המטפלים בהם, אך לאחר שיקול דעת ובהתחשב עם הדעה המקובלת בידי כמה פוסקים שמרן בעל בית יוסף מארי דארעא דישראל התנגד לכך, ואף החרים שלא ינהגו בחומרא זו, רק יתנהגו כדעת הרמב"ם לפטור, עד שיבוא גואל צדק, ועל כן החליט לחזור מדרכו.

 

נימוק נוסף המיוחם לו נובע מזהירותו במצוות, שכן בספינה ישנו חשש של נמלים בפת. וכיון שבנסיעתו דרך הים יצטרך לשהות בספינה שבת אחת או יותר, ובשבת זו לא יוכל לאכול בשלש סעודות השבת פת כדין, לכן נאלץ לוותר על נסיעתו.

 

לפי מסורת אחת, ואף היא מבוססת על דקדוקי מצוות, ומיוחסת לרבי עקיבא יוסף שלזינגר, חישב הגר"א ומצא, כי יום ראשון של ראש השנה שיעשה בירושלם, הראשון לאחר עלייתו, יחול בשבת. ומכיון שלדעתו, יש לתקוע בירושלם גם בראש השנה שחל להיות בשבת בפני בית דין, ויתר על נסיעתו, שמא לא יסכימו רבני ירושלם לתקיעת שופר בשבת, ונמצא מבטל מצוה.

 

יוצא ברור, כי הסיבה איננה כפי שכתוב שם.

 

בספר המעשר והתרומה [דף ס"ג] הביא, בספר עליות אליהו [בהגה אות פ"ו] כתב שם הגרד"ל זצ"ל, טעם על מה שחזר מרן הגר"א זצוק"ל מדרכו לארץ ישראל היה, מפני שדעתו היה להחמיר בעניין חיוב המעשרות. וכאשר נודע לו בדרך, כי הרב בית יוסף החרים שלא ינהגו בחומרא, הוכרח לחזור מדרכו מפני זה.

 

וראיתי בגליון הספר מכת"י חותני הרה"ג הצדיק רבי נטע צבי ווייס זצ"ל שכתב וז"ל, שמעתי מאדמו"ר מהרי"ל דיסקין זצוק"ל, שהטעם הראשון שנדפס בכאן אות פ"ו, אינו אמת. כי הגר"א בודאי ידע דברי הכסף משנה וד"ל. ודע, כי דברי ההגה הנ"ל מגומגמין, במה שציין לתשובת המבי"ט, כי זו היתה מחלוקת אחרת, לעניין פירות עכו"ם בשביעית וכו'.

 

ובספר שנת השבע [בנתיב ג' בהגה] כתב, שהגאון חזר בו, מפני שדעתו היה נוטה כהמבי"ט, ולא רצה לעשות נגד הנידוי של הב"י, וכמש"ש בסקי"ב. ותמה ע"ז, שהרי הנידוי לא היה, רק להפריש תרומות ומעשרות, ולא גזרו שלא ינהגו בהם שביעית. לא היתה לגר"א בעיא, לנהוג בהם דיני שביעית.

 

גם בספר ישורון [ה' דף תצ"ה] מובא כך, קודם שנברר דעת הגר"א בעניין זה, כהמבי"ט או כהב"י, ברור בעיני שטעם זה אין לו יסוד במציאות, דלא יתכן שהגר"א לא ידע קודם נסיעתו מחרמו של הב"י, שהוזכר בכס"מ הל' תרומות פ"א הי"א וכו'.

 

הסיפור בכלל אינו נכון. וכי הגר"א לא ידע זאת? הרי הדבר כתוב בכסף משנה? לא יכול להיות, שהגר"א לא ידע את דברי הכסף משנה, והדבר נודע לו רק אחר־כך בדרכו לארץ ישראל. והוא בעצמו כותב, כי הגר"א פסק, כי יש קניין לגוי בארץ ישראל. דהיינו, אם הפירות גדלו ונתמרחו על ידי הגוי, הם פטורים. א"כ, הוא בעצמו אוחז כך. וכ"כ בפאת השלחן [סי' כ"ג ס"ק כ"ט] בדעת הגר"א, אך עי' חזו"א [שביעית סי' ד' סק"ד] שכתב בהיפך.

בספר אשל אברהם [ניימרק, דף רצ"ז, נזיקין ב'] כתוב כך, על החזיון הנפלא, מה שהגר"א חזר מדרכו לאר"י, ראיתי גישה מסולפת מאד. ומצאתי חובה לנפשי, משום כבוד התורה, לפתור את הדבר.

 

מה שהיה ניתן להיאמר הוא, שהגר"א אחר נסיעתו המפרכת ומחלשת את הגוף של נסיעה ממושכת ביבשה, בימים ההם בלי רכבות ומכוניות, והיה עומד לאחוז דרכו בים בסירות מפרש מאיזה נמל בים, חשש לסכן את נפשו ופירש. אך גם זה, אינו מתקבל על הדעת. כי הגר"א ידע גם מתחילה, שאין זה טיול, כמו היום, באוירון או באנית קיטור לוקסוס וכו'.

 

לאחר מכן הוא מביא כך, ראיתי בס' עליות אליהו מביא בשם הגרד"ל ז"ל, ששמע טעם על החזיון הנפלא שחזר הגר"א מנסיעתו לאר"י עי"ש. והנה הדברים באים שם מגומגמים, וכנראה הכוונה שהגר"א דעתו להחמיר בשביעית בשל (עכו"ם) [גויים] כהמבי"ט, ובדרך נודע שהב"י החרים שלא ינהגו לחומרא עד שיבוא גואל צדק, ומשום זה הוכרח לחזור.

 

לענ"ד זו בדותא, מכמה טעמים. ראשית, לעניין מעשר בשביעית, הב"י הוא המחמיר. ולנהוג בקדושת שביעית, לעניין ביעור ולעניין סחורה, מבואר מתוך דברי המבי"ט בעצמו, שלא נהגו להחמיר, ולא רצה כלל להנהיגם בזה. וע"ז עוד אפשר לדון, שדעת הגר"א היה באמת להחמיר גם בקדושת שביעית, שלא כדעת שניהם, וזה לא היה אפשר. אך גם אם נימא כן, אין זה מתקבל על הדעת, כי הלא אפשר להסתפק בפירות שנה הששית וכו'. מה גם שאפשר לתרץ בזה את ה'וכי תאמרו מה נאכל' של הגר"א זצ"ל, שי"א שהוא שני זיתים ליום. הגר"א אכל, רק שני כזיתים ביום. אין זאת כי אם בדותא. ואין כל ספק, ששמירת אסור חדש בחוץ לארץ, שלדעת הגר"א הוא מה"ת, ונוהג בכל השנה בכל השנים, קשה לאין ערוך משמירת שביעית בארץ ישראל, שהוא לדעת רוב הפוסקים בזמן הזה מדרבנן, ואינו נוהג אלא אחת לשבע שנים.

 

והנה הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל העיר, שאולי כוונת הרד"ל הוא, משום מעשרות בלקוח כעכו"ם, וגידולו וגמרו ביד עכו"ם, שהכ"מ בפ"א דתרומה הל' י"א דעתו להקל, ומביא בשם מתחסד א' שרצה להחמיר, ואסרו עליו, וגדרו באיסור נח"ש, שלעולם לא ישנו את המנהג. אך לדידי, גם זה לא ניחא. מלבד מה דמדברי הגר"א בביאורו, ליכא שום רמיזא שדעתו להחמיר בזה, עוד אינו מובן לפי זה הגר"א, מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר? כיון שדבר זה מפורש בכ"מ. ועוד, לא ידענא, האם לא היה אפשר להשיג אז שום תבואה ופירות, שגדלו אצל ישראל. ואפי' אם גדל ביד עכו"ם, אם נגמרה מלאכתם אצל ישראל, לכו"ע בר עשורי נינהו. אלא ע"כ בדותא היא.

 

לכן הוא אומר כך, אך האמת, שהגר"א לא אמר לשום אדם את נימוקו, רק ש'מן השמים אין לו רשות'. וזה כעת גלוי וידוע לפנינו, כי תפקיד גדול היה עליו מן השמים, להחזיר עטרת התורה לישנה על ידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו. גם מחלוקתו לשם שמים בחסידות, היתה לברכה לכל הצדדים. נתחזק לימוד התורה אצל החסידים, כי בגלל ההתנגדות הם עצרו את עצמם, ועמוד העבודה התחזק אצל המתנגדים. ואני קורא על זה, כל מחלוקת שהיא לשם שמים, לא תישאר מחלוקת כל אחד בחלקו, אלא סופו להתקיים, וכ"א יזכה בכולו דבר קיים, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וכו' ע"כ.

 

בקיצור, הדבר אינו מתחיל ואינו נגמר.

 

הערה מהקה"ל: הגר"א גם עלה יחידי, זאת לא היתה קהילה.

תשובת מרן שליט"א: יפה. אבל אם מצד הסיבה הזאת, אזי חושבני כי בזמנו היו אשכנזים בארץ ישראל, אפילו בירושלם עיקו"ת. לא זאת היתה הבעיא. אמנם בס' הגאון החסיד מוילנא [פי"ט דף רמ"ה הערה י"ד] מובא, כי לפי דעה אחת חזר הגר"א מדרכו, כיון שרצה להתיישב בירושלם עיקו"ת, וכאן נרדפו האשכנזים ע"י הנושים הנכרים יעו"ש.

 

ולגבי מה שהוא טוען, כי יש ללמוד מוסר השכל, כמה צריך להיות מחוייבים בארץ ישראל להוראות מרן ואין לזוז מהם ימין או שמאל, צריך להזכיר, כי בספרי נר יום טוב, הבאתי תשעים ושתים שאלות שהקשיתי עליהם, בנושאים הללו ודומיהם [בדף 29 הבאנו צילום שער הספר], ועד היום הם לא ענו על כך. הרי הספר הזה נדפס, כבר מלפני שמונה שנים בערך. אמנם הראו לי בספר עין יצחק, שהוא עונה על דבר אחד, בעניין הספר יד מלאכי, אבל כבר בזמנו דיברתי [בשיעור מוצש"ק וארא ה'תשע"ד] על כך, כי תשובתו איננה נכונה.

 

המדובר הוא לגבי מה שכתב ביד מלאכי בשם כנה"ג שבכמה מקומות העלה הרמב"ם דברים שאינם מפורשים בגמרא וכו', שדנתי בזה בספר נר יום טוב פרק י"ג. והוא לא נגע ולא פגע.

 

א"כ, נשארו עוד תשעים ואחת שאלות, שהם צריכים לענות עליהם. [וע"ע בעניין זה, בשיעור מוצש"ק בא, ומוצש"ק בשלח, ומוצש"ק כי תשא, שנת ה'תשע"ג].

 

עד כאן אמרנו, עשר הערות על דברי הר"י יוסף.

 

הערה נוספת, לגבי מה שהוא הביא בשם הרב קוק, שהמבטא התימני הוא המדוייק ביותר. טוב מאד שהוא אומר כך עכשיו, כי בעבר הם דימו, שהגיית האות גימ"ל אצל התימנים, היא איננה נכונה. וכבר כתבנו על כך בעיני יצחק [הל' קריאת ספר תורה סי' כ"ב אות ס"ו], כי מה שהם חושבים שזאת טעות, זאת בעצמה הטעות, כי הם חושבים שמבטאים את האות גימ"ל, כפי שמבטאים את אותיות השיניים. אבל הם לא יודעים, שאנחנו מבטאים אותה מן החיך. אותיות גיכ"ק, יוצאות מן החיך. אבל הם חושבים, שהיא יוצאת מן השניים. הם לא יודעים בבירור את המבטא שלנו. לכן, הדבר טוב, שלכל הפחות כעת הם כותבים כך.

 

כדאי להביא מה שכתבתי שם בעיני יצחק הזה"ל, ראיתי ביבי"א חלק ו' סימן י"א אות ג', שכתב להעיר נגד מבטא גימ"ל דגושה שלנו, שהרי גיכ"ק בחיך ולא בשיניים. ועפ"ז כתב בילקו"י חלק ב' דף קי"א, שזו טעות מוחלטת עש"ב. אבל הדבר ברור בהיפך. כי הם סוברים, שאנו מבטאים זאת בשיניים, אך אינו אלא בסוף החיך, ולק"מ. [ואמסור כאן מליצת אאמו"ר זצ"ל, כששמע מי שאומר "טיבולו במשקה" (בקו"ף כמבטא ספרדי, שהיא כמעין גימ"ל רפויה), אמר בלשון נופל על לשון (במבטא תימני), "דיבורו במִשׁגֶּה"]. וכן פשיטא ליה להרשי"ה במבוא לתכלאל ענף החיים דף ז', שם ביאר בפרוטרוט אופן הגייתינו, בישבו על המדוכה לברר ולבאר הדק היטב אופן מוצאות האותיות בפה, ובנדון דידן כתב בזה"ל, הגימ"ל הדגושה, מוצאה מקצה החיך החיצוני סמוך לחניכיים (לבשר השיניים) בהרמת סוף שליש הלשון החיצוני ודפיקתו בחיך בחוזק ע"כ. וכיוצא בזה ראיתי בכמה ספרים ריבוי דברים בענייני שינוי המבטא, ללא ידיעה והבנה ברורה, אלא שאכמ"ל. וחלילה לזוז ממבטאינו הצח והאמיתי.

 

גם כעת, הם מודים רק בחצי פה על האמת. אבל בכל אופן, וכי זה יעזור. הרי זה רק תכסיס. וגם בלא"ה עניין גידול הפאות, הרי בַפועל רבים מראשי הישיבות והמשגיחים ומנהלי תלמודי תורה הספרדיים, הם בדוקא עיקר המתנגדים לפיאות של התימנים. אם לא מורידים אותם, הם לא מקבלים את התלמיד למוסד. בעוה"ר.

 

בעניין מה שהוא אמר באותו שיעור, לגבי מנהג התימנים באכילת בשר בבין המצרים, כתוב כאן כי התימנים נהגו להקל בזה כדעת הרמב"ם, לאכול בשר מר"ח אב. הערה אחת עשרה. גם דבר זה, איננו נכון. כי אדרבה, הרמב"ם דוקא מחמיר בכך. התימנים נהגו בעניין זה, דלא כהרמב"ם, אלא כדינא דגמרא. וכבר הגאונים כותבים, כי ישנם מקומות שנהגו לאסור, וישנם מקומות שנהגו להתיר. אבל הרמב"ם עצמו כותב [בפרק ה' מהל' תעניות הלכה ו'] במפורש כך, וכבר נהגו [כל] ישראל, שלא לאכול בשר בשבת זו. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה, מראש החדש עד התענית. והרמב"ם לא כתב שאסור לאכול בשר מראש חודש אב, אלא רק שישנם מקומות המבטלים את השחיטה מראש חודש. בכל אופן הרמב"ם אומר, כי נהגו (כל) ישראל שלא לאכול בשר בשבוע שחל בו תשעה באב. כותב על כך המגיד משנה, כי מנהג זה לא פשט בארצות אלו, ואכן גם אצלם אכלו בשר.

 

עכ"פ לדעת הרמב"ם, נוהגים שלא לאכול בשר בשבוע שחל בו ת"ב. ממילא, הדבר אינו מדוייק, כפי שכתוב כאן, כי התימנים נהגו בזה כדעת הרמב"ם. הדבר בדיוק ההיפך, דבר זה איננו כדעת הרמב"ם. חשוב לדעת זאת. כי לתימנים, יש את המסורת והמנהגים מדורי דורות, בלי קשר להרמב"ם דוקא. יש כאלה, ש"מדביקים" אותנו תמיד להרמב"ם, וזו טעות. [עי' בשיעור מוצש"ק ויקרא ה'תש"ע, ומוצש"ק בלק ה'תשע"א].

 

וברצוני להוסיף עוד נקודה, בעניין זה של אכילת בשר מר"ח אב. חושבני, כי עד שאומרים לתימנים שלא לאכול בשר, צריך להטיף מוסר לאלה אשר אינם אוכלים בשר. והסיבה היא, כי רבים מתוך אלו שאינם אוכלים בשר, זה לא שהם כל כך צדיקים, שהרי הם עושים להם אז כל מיני תחליפים, כגון פיצות ופלאפל ובלינצ'ס וכדומה, הם מחפשים להם כל מיני דברים אחרים, בכדי להתגבר על החסרון הזה. כתבתי על כך קצת מוסר [בנפלאות מתורתך כת"י, לגבי פסוק שמחו את ירושלם, בהפטרת שבת ור"ח, ד"ה ולדברי], בקהילות אחרות שנמנעים מאכילת בשר מר"ח אב, יש מהם משתדלים עכ"פ להשיג מאכלים מיוחדים. פיצה, בלינצ'ס, נקניקיות וכדומה. מתחכמים. ככה מתאבלים על חרבן בית המקדש? הם עושים דברים כקוף אחרי אדם. גוף בלא נשמה. או מחפשים להשתתף בסיום מסכת, בכדי לאכול בשר. הם מתכננים כך, שהסיום יהיה בימים הללו. לדעתי להם צריך להטיף מוסר. דבר זה, הוא שאיננו בסדר, לפי דעת רבים מהפוסקים, ואכמ"ל. מה נפשך, אתם הופכים את הטפל לעיקר, ואת העיקר לטפל. ואילו אנחנו התימנים, אינם עושים מכך עניין, ולא מתלהבים מכך.

 

ועדיין לא דיברתי על מה שאז מתכננים את ה"נופש". בשבוע שחל בו ת"ב, חושבים ומדברים כל הזמן על מה שיעשו "בין הזמנים". על זה צריך להטיף מוסר. 

 

הערה י"ב, לגבי מה שהוא מוסיף, כי 'התימנים הם לא עם בפני עצמו'. הדבר אכן לכאורה נכון. אמנם אפילו לגבי הנשים, הגמרא אומרת [שבת דף ס"ב ע"ב], כי הן עם בפני עצמן. אכן גם אם תגדיר ותאמר שהתימנים אינם עם בפני עצמו, אבל הם עכ"פ הממוצעים.

 

ישנו כלל, כי בכל דבר, יש דבר הממוצע. ציינתי לעצמי דברים רבים, שעליהם כתוב שהם דברים הממוצעים. למשל, מגילת אסתר, היא ממוצעת, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. ישנם דינים, שהיא בהם כמו ספר תורה, וישנם דינים שהיא כמו איגרת. כמו כן, לגבי דצח"ם. דהיינו, ד'ומם, צ'ומח, ח'י, מ'דבר. יש דברים הממוצעים מאחד לשני. כמו כן, עבר הירדן וסוריא, וקבורת משה, אלו ממוצעים בין ארץ ישראל לבין חוצה לארץ. כמו כן, אליהו הנביא, הוא ממוצע בין המלאכים לבין בני האדם. השדים, בשלשה דברים הם כבני אדם, ובשלשה דברים הם כמלאכים. כמו כן, שמונה פסוקים שבתורה, הם ממוצעים בין התורה לבין הנביאים. כמו כן, הברייתא של רבי יהושע בן לוי בסוף המשניות, היא ממוצעת בין המשנה לבין הגמרא. כמו כן, בין התנאים לבין האמוראים, יש את רב, עליו אמרו [פעמים רבות בגמרא, כגון בכתובות דף ח' ע"א, וגטין דף ל"ח ע"ב, ועירובין דף נ' ע"ב, ובעוד מקומות] 'רב תנא הוא ופליג'. כמו כן, רבנן סבוראי, הם ממוצעים בין האמוראים לבין הגאונים. לא אקרא בפניכם את כל הדוגמאות, כיון שצריך להסביר כל דבר בפני עצמו.

 

כמו כן, הדיבור, הוא ממוצע בין השכל לבין הגוף. כמו כן, שמיטה ויובל וישראל, הם ממוצעים בין הנהגות הטבע לבין ההנהגות שהם מעל הטבע. כמו כן, השבת, היא ממוצעת בין העולם הזה לבין העולם הבא. כמו כן, הר סיני, הוא ממוצע בין העליונים לבין התחתונים. כמו כן, בית המקדש, הוא ממוצע בין הקב"ה לבין עם ישראל. כמו כן, בת היענה, היא ממוצעת בין העוף לבין הגמל. דהיינו, יש בה דברים המשותפים לזה ולזה.

 

אם כן, התימנים, הם ממוצעים בין האשכנזים לבין הספרדים. חייב להיות כך. כל דבר בעולם, הולך לפי השתלשלותו. זאת היא ההגדרה. והדבר חייב להיות כך, כיון שאי אפשר לשנות את בריאת העולם. הדבר איננו לחנם. כל דבר בעולם, הולך לפי השתלשלות. דהיינו, אין מעבר חד בין דומם לבין צומח, אלא ישנם דברים הממוצעים. כך הוא רצון ה'. [הארכתי על זה בנפלאות מתורתך במגילת אסתר, לגבי הפסוק (אסתר ט', כ"ו) האגרת הזאת].

 

הדבר האחרון, וזוהי ההערה הי"ג, לגבי מה שהוא כותב בסוף דבריו, בעניין הדלקת נרות שבת, כי הרב איסר זלמן מלצר היה אומר לבנותיו הנשואות ולכלותיו, לברך לפני ההדלקה, בכדי שלא לסור מהוראות מרן. גם על כך, אני מתפלא מאד. וכי לא חשב להבין, מדוע רק לגבי דבר זה, הוא אמר להם כך? ומה עם כל הדברים האחרים? אלא, רק בדבר אחד, הוא אמר להם לעשות כן. וכי מכך אתה מביא ראיה, שהם עשו כדעת מרן? הרי רק בדבר אחד, הם עשו כך, וזה לא בגלל מרן, אלא בגלל שישנם עוד כמה - מיעוט - גדולים אשכנזים הסוברים כדעת מרן, אבל לא בגללו. מדעת עצמם. מהראיות שלהם. הדבר מובא בספרים רבים. למשל, בספר שו"ת פאר עץ חיים [תשובה י"ד דף ט"ו ע"א ד"ה ולעניין], הוא אוחז כי כך היא ההלכה. זה לא בגלל דעת מרן, שהרי הם - האשכנזים – ג"כ לא קיבלו את הוראות מרן, אפילו כאן בארץ ישראל. לכן, רק בפרט הזה, הוא אמר לבנותיו וכלותיו לעשות כך. אבל לגבי הדברים האחרים, הוא לא עשה כדעת מרן.

 

אם כן, כל הדברים הללו מופרכים, והמסקנות מובנות מאליהן. ומי שיעיין, יראה שלמעשה אמרנו יותר משלש עשרה הערות על דבריו.

 

 

אמר העורך: בנותן עניין, יש לצרף פה את מכתבו של הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א, בקשר לספר נר יום טוב, ולחילוקי הדעות שנוצרו לאחר הוצאתו לאור, והדברים שופכים אור על כל הנושא הזה. לפי מיטב ידיעתי, הדברים דלקמן מקובלים גם על מרן שליט"א.

 

ה' שבט ה'תשע"ג

לכבוד מעלת והדרת הרב הגאון לן באהלה של הלכה

כש"ת הגאון ר' יצחק רצאבי שליט"א.

 

הנני בזה אודות השמועה בדבר מ"ש אאמו"ר (שליט"א) [זצ"ל] אודות הדלקת נר ביו"ט, שכת"ר הוציא כנגד זה קונטרס נר יו"ט, והשיב באורך, ואנו בעניותנו השבנו על הדברים בילקוט יוסף שבת כרך א' חלק שני עמוד רס"ד וכו'.

והכל הוא כדרכה של תורה, יש לנו מלחמתה של תורה, כדרך כל רבותינו מדור דור. וח"ו שאין כאן שום נגיעות אישיות, אלא לברר דרך הפסיקה.

ויזכור כת"ר שטרחתי ובאתי במיוחד לבני ברק, ועליתי לדירתו, לביקור, וב"ה שקיבלנו בספר פנים יפות, וכ"ז עשינו למען הרבות השלום בקרב לומדי התורה.

וגם לרבות שדיברתי עם מרן אאמו"ר לפני שנים, להזמינו ללויין, וב"ה כך נעשה. וגם השר הרב משולם נהרי הפיץ את ספריו בישיבות, לאחר שהמלצנו בחום על כך.

אני חושב שגם כת"ר בתוך תוכו יודע, שהכל הוא כדרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, ות"ח נעשים כאויבים זל"ז, ואת והב בסופה, נעשים אוהבים זה לזה.

וגם אנחנו נשתדל ללכת בדרך רבותינו הקדו', להרבות שלום אהבה ואחוה. ובאמת, שלא הכל תלוי בנו. כי מ"ש מרן אאמו"ר (שליט"א) [זצ"ל] בחזון עובדיה יו"ט על כת"ר, אין לנו לזה כמובן שום שייכות וכו'.

אבל זה ברור שגם מרן אאמו"ר עט"ר מעריך את כת"ר במאד, וגם אחרי הוצאת הקונטרס נר יו"ט, מרן האבא הביא את כבו' בספריו האחרונים שיצאו לאור לאחר הקונטרס הנ"ל. וזאת הוכחה ברורה, שאין כאן ח"ו זלזול או טינה אישית, אלא מלחמתה של תורה, לברר האמת ההלכתית. ולמר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ובַקָּשָׁתִי מכת"ר להמשיך את הידידות שהיתה בינינו לפני כ-5 שנים, הזמנתי את כת"ר לישיבתנו, וכב' מסר שיעור בישיבה, ובלויין, וביקרתי גם בביתו. והכל לשם השלום והאהבה והאחוה וריעות.

והקב"ה ישרה שכינתו על העוסקים בתוה"ק לש"ש לבירור ההלכה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ויזכה כת"ר לאורך ימים ושנים, ויפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.

 

בברכת התורה

יצחק יוסף

ראש ישיבת חזון עובדיה 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. החפץ בעילום שמו (22/08/2016  22:23:08)

עוד..

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארגון ובנה
ארז יחיאל
שר שלום קשת
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
עבור לתוכן העמוד