-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מנויים לחיים
פעולת צדיק
ת"ת עטרת חיים
מועדי השם
אור ההלכה
ישיבת פרי עץ חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1178 אורחים

מאמר תפילין של־ראש

    
מספר צפיות: 3212
כ' אייר ה'תשע''ד

מאמר תפילין של־ראש

מאת מרן הגאון הגדול הרב יצחק רצאבי שליט"א

פוסק עדת תימן

מח"ס שלחן ערוך המקוצר ח"ח, שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד

 

ביאור הדרשה טֹטָ בכתפי שתים וכו', וגירסתה * בית־דין של־שלושה, שנים ואחד * תיבות מלשון הקודש, שנתערבו ונשתיירו רק בלשונות אומות העולם * תיבות נרדפות * פוליטיקה, פשט התיבה ורמזיה * נסים מפורסמים ונסים נסתרים * ביאור מה שתיקנו בברכת מודים, על נסיך ועל נפלאותיך "שבכל עת ועת" * מאימתי החלו להרכיב משקפיים על העינים * ארבעה טעמים מדוע דוקא בתפילין של־ראש צריך ארבעה בתים * הוראת התפילין והרצועות, על ממשלתו יתברך והשפעתו

 

א) נאמר בתורה (שמות י"ג, ט"ז) ולטוטפֹת בין עיניך. פירש רש"י תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויים טוטפות, טֹטָ בְּכִתְפֵּי (שֵׁם מקום) שתים, פֹּת בְּאַפְרִיקֵי (שֵׁם מקום) שתים, ומקורו מהגמ' סנהדרין דף ד: וזבחים דף לז: ומנחות דף לד: יעו"ש:

ורבים קוראים טָט (או טַט, או טֹט), פַּת. אבל אני קיבלתי במסורת מפי אאמו"ר הרנב"ן זצ"ל ששמע מחמיו זקיני כמה"ר שלום זצ"ל, שהגירסא הנכונה כמו שניקדתי לעיל, ושוב שמעתי כן מעוד קצת בקיאים. דהיינו טֹטָ הטי"ת הראשונה בחולם, והשנייה בקמץ. וכן פֹּת הפ"א בחולם ודגושה. וקריאה זו נראית לענ"ד עיקר ואמת, למי שיש לו חיך. ולפי־זה העולם טעו בגלל שלא הוסיפו לה בספרים ה"א בסופה כך טֹטָה, אבל המבין יבין כי בכוונה מכוונת לא רצו להוסיף ה"א כדי להבין חילוק המלה טֹטָ-פֹת. ומה שנדגשה הפ"א של־תיבת פֹּת, אעפ"י שבתיבת טטפֹת עצמה הפ"א רפויה, שאני התם מפני שאצל בני אפריקי היא תיבה בפני עצמה, ממילא היא צריכה דגש כדין כל בג"ד כפ"ת שבתחילת תיבה. אעפ"י שאין הכרח שבלשון אפריקי יתקיימו כללי לשון הקודש, מכל מקום כך היא מסורת הקריאה שקיבלנו:

ואפשר כי מזה הושאל לשון פּוֹתוֹת שבספר מלכים (א' ג', ז') והפותות לדלתות הבית, שהן המקום שנכנס צִיר הדלת לתוכו, כמש"ש רד"ק ורלב"ג ומצודת ציון, כיון שהם שְׁנַיִם קבועים וקשורים זה לזה. ועל דרך זו נתכנה כך ביה"ר, כמו שנאמר (ישעיה ג' י"ז) וי"י פָּתְהֵן יערה, על שם שבזיווג הם שניים. אי נמי על שם שתי שפתותיו. ועיין לקמן ד"ה ולכאורה. ומלשון טֹטָ, אולי נגזר לשון דוֹד לאחי האב [ואם גם אחי האם נקרא דוד, עיין רש"י על פסוק לעיני חנמאל דודי (ירמיה ל"ב, י"ב), וראב"ע על פסוק ונשאו דודו ומסרפו (עמוס ו', י')], וכן דּוֹדָה, וכגון שנאמר או דוֹדו או בן דודו יגאלנו (ויקרא כ"ה, מ"ט) ונאמר דודתך הִוא (שם י"ח, י"ד), ונתחלף הטי"ת בדל"ת מאותיות הלשון דטלנ"ת, כי אחי האב הוא שֵׁנִי לו. ועיין עוד עיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות כיבוד אב ואם סימן קס"ב אות ע"ב ד"ה ובכלל. וכן האהובים והידידים נקראים כן, וכגון שנאמר זה דודי וזה רעי (שה"ש ה', ט"ז), כי הם שניים. ואולי מזה נגזר גם לשון דּוּדָאִים, כגון שנאמר וימצא דודאים בשדה (בראשית ל', י"ד), כי הרד"ק פירש שהם שורש עשב כדמות זכר ונקיבה כדאיתא בספר השרשים שורש דוד. ועיין עוד בדברינו לעיל הפטרת ויגש, על פסוק ודוד עבדי נשיא, ד"ה וידוע:

 

ב) ובתוספות מנחות שם (ד"ה טט בכתפי שתים) דנו מתחילה לפי דרשה זו מדוע אין צ"ל שנים־עשר בתים, שהרי תיבת טוטפות כתובה בתורה שלושה פעמים. ואח"כ כתבו בזה"ל, יש גורסים טוט ומפרשין כי האיי דאמרינן במועד קטן (דף טז.) טוט אסר טוט שרי, גבי שמתא, היינו שני תלמידי חכמים אוסרין, ושניים אחרים יכולין להתיר. ואין נראה, דתרי לאו בית דין נינהו. אלא בתקיעת שופר איירי, כדאמר התם בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז, אפיק שיפורא ושמתיה ע"כ. וכתב על זה מהרש"א שם, יש גורסין טוט ומפרשין וכו' רצונם לומר דהשתא ניחא דלא דריש רק הך ולטוטפות דבפרשת והיה כי יביאך, דכתיב בוי"ו בין פ"א לתי"ו [נראה דצ"ל בין טי"ת לטי"ת. יב"ן]. אבל אינך טטפת בלא וי"ו, לא דריש וק"ל, עכ"ל. וכוונתו לבאר קשר דברי התוספות אלו, עִם האמור לעיל מינה, דלהגורסים טוט לא קשיא קושיתם דלעיל מדוע לא בעינן י"ב בתים. [ואזלי לשיטתייהו לעיל מינה ד"ה לטטפת, שרק בפרשת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בוא"ו. אמנם בספרים שלפנינו גם בפרשת והיה אם שמוע (דברים י"א, י"ח) כתובה בוא"ו, וכבר האריך בזה המנחת שי שם]. וכשסיימו התוספות לדחות פירוש זה, נמצא דממילא הדרינן למה שתירצו התם מעיקרא:

ואולי יש ליישב אותו הפירוש שדחו, על פי הא דאיתא בסנהדרין דף ג. ובכמה דוכתי, דשנים שדנו, דיניהם דין, אלא שנקראים בית־דין חצוף, אליבא דשמואל. ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כרבי אבהו דפליג התם בדף ב: וסבירא ליה שאין דיניהם דין, והכי קיימא לן בטור ושלחן ערוך חושן־משפט סימן ג' סעיף א' ב', מכל־מקום אינהו סבירא להו כבעל הלכות גדולות דפסק כשמואל, כדכתב הרא"ש התם. ועיין עוד בבית חדש על הטור שם ריש סימן ג' דדוקא לעניין ממונא נקיטינן כרבי אבהו, אבל כאשר נפקא מינה לאיסורא נקיטינן כתרוייהו, וצריכה גט משניהם יעו"ש. ולשמואל שדיניהם דין, לאו דוקא בשנים, אלא אפילו אחד נמי כמבואר ברא"ש שם. ועיין עוד דרך אמונה על הרמב"ם פרק ט' משמיטה הלכה י"ח ד"ה מוסרני. ובפרט שמצינו כי אפילו אחד נקרא בית־דין, דהכי איתא בפירוש רש"י שבת דף קנז. בית־דין, חכם. ועיין עוד בקצות החושן ונתיבות המשפט שם בחושן־משפט סימן ג' סק"א אם כל אדם נקרא בית־דין לעניין כפייה לאפרושי מאיסורא, או רק בית־דין הממונים, ובמה שכתוב עוד בזה במשובב נתיבות שם, ובאמרי בינה הלכות דיינים סימן ט':

על־כל־פנים נראה מדבריהם שההבדל בין הגירסאות אינו אלא שזה בלא וא"ו וזה בוא"ו. ולפי הגירסא בוא"ו, מסתברא ממילא שניקודה הוא בחולם, כמו תיבת לטוטפת עצמה. [ואם־כן כנראה גרסו כן גם בההיא דמועד קטן טוֹט אסר וטוֹט שרי. אבל אנחנו קיבלנו הגירסא התם בשורק, טוּט אסר וטוּט שרי. אמנם כבר כתב הרז"ה בספר הצבא מדה שמינית שאין לנו קבלה בנקודות המשנה והגמרא, וכוונתו לפענ"ד שאין להשוות הקבלה שבהם לקבלה של־ניקוד המקרא שהיא ברורה, הואיל והיא בכתב, וכמ"ש בס"ד במילי דאבות פרק שלישי משנה ט"ו פיסקת והמגלה פנים יעו"ש]. משא"כ לפי הגירסא הרגילה בלא וא"ו, מוכח מדבריהם דסבירא להו שאין הגירסא בחולם כפי המסורת שקיבלתי וכדלעיל, אלא כהקוראים בקמץ או בפתח. ולשיטתם יתכן אפילו בצירי או סגול, עכ"פ לא בחולם:

ברם אם אין הגירסא העיקרית כך אלא כדברינו לעיל, יש לחזק זאת מטעם נוסף, כי אפשר דקריאת טַט פַת בנדון דידן, נשתרבבה להם אגב קריאת מגיהי ספרים תפילין ומזוזות בפרשת שמע, שהם קוראים והיו לְטַטְפַת בין עיניך (דברים ה', ח') כדי שיבחין שכנגדו שהיא חסרה שני ווי"ן, וכמו שביארנו אופן ההגהה ומקורותיה בשלחן ערוך המקוצר יו"ד הלכות כתיבת ספר תורה סימן קס"ה סעיף כ"ד, ובעיני יצחק שם אות ק"כ:

 

ג) וכתב השל"ה (בחלק תורה שבעל־פה) כי מה שמצינו בכמה מקומות שאמרו חז"ל "לשון יוון הוא", אל יעלה בדעת האדם שהתורה כתבה תיבות שלא בלשון־הקודש. אלא הדבר בהיפך, שבבריאת העולם היה רק לשון הקודש, אך כאשר בדור הפלגה בלל ה' שפת כל הארץ, נתערבו מקצת תיבות בלשונות שאר האומות יעו"ש, ובפירוש הבונה על עין יעקב בראש השנה דף כ"ו ע"א. וכן כתב החיד"א בנחל קדומים פרשת ואתחנן על פסוק והיו לטוטפת בין עיניך (דברים ו', ח'), שמעתי משם המקובלים, דמאי דאמרי רז"ל הֵן בלשון יווני אחד [עיין לקמן ד"ה ואפשר], וכיוצא דאמרי תיבה בלשון פרסי וכיוצא [עיין רש"י על פסוק לא תתעמר בה (דברים כ"א, י"ד) בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש עימראה. יב"ן], לאו למימרא דתורתנו הקדושה דיברה בלשון ההוא, אלא דתיבה זו לשון הקודש היא, אך בכל לשון לקחו תיבות מלשון הקודש וכללו באותו לשון, והם חיותם וכו', הגם שיכול לכתוב בלשון אחר, דלשון הקודש רחב מאד ליודעים ע"כ [ובשו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן ?513 ד"ה ודברי, הארכנו בס"ד על מ"ש החתם סופר אודות רחבות לשון הקודש], ועיין עוד בספרו פתח עינים על מסכת עבודה זרה דף כד: ד"ה כמאן, ובמחברת הכללים למהרי"ק אמצע כלל שני, ובדברינו לקמן פרשת כי תשא על פסוק מחצית השקל בשקל הקודש ד"ה והא דסנהדרין:

ולכאורה קשה מה צורך ללשון הקודש לתיבה נוספת באותה משמעות עצמה, כגון בנדון דידן טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, הרי יש לנו כבר בתורה תיבת שתים. ויש לומר שזה כשאר תיבות נרדפות, דוגמת ששון ושמחה, גילה ורנה ודומיהן, ודכוותייהו, שיש חילוק דק ביניהן כידוע. וממילא ניחא נמי שאין להקשות מדוע הוצרך גם טט, וגם פת, דהא לפום רהטא הוה סגי לכתוב קרא טטטט, או פתפת. אלא לרמוז בכך איזה חילוק בעניינן. ואפשר דהיינו כגון שזו משמעותה שתיים בני־זוג, וזו שתיים נפרדות כל אחת לעצמה. כי קדש (לעיל ב') והיה כי יביאך (לעיל י"א) סמוכות בתורה כאן בסוף פרשתנו. מה שאין כן שמע (דברים ו', ד') והיה אם שמוע (שם י"א, י"ג) שהן נפרדות, הראשונה בואתחנן, והשנייה בעקב. ומכל־מקום עניינן קרוב זה לזה, ותנן בברכות דף יג. למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה יעו"ש וברמב"ם פרק א' מקרית שמע הלכה ב'. אי נמי לעניין חלוקתן, שכל פרשה תהא בפני עצמה בתפילין של־ראש:

ובלחם נקודים להיעב"ץ על מסכת אבות פ"ב מי"ד ד"ה לאפיקורוס איתא, מנהג חז"ל לגזור ממלות יווניות שמות ופעלים עבריים וארמיים, כדרך שעשו במלת אֲפוּתִיקֵי דְּיַתִּיקֵי סנהדרין והרבה דוגמתם, שסמכוה בארמית ובעברית ע"ד נוטריקון. ולא ירוחק זה בעיניך, כי באמת היוונית מקור מחצבתה בראשיתה, מהעברית תוצאותיה, ומארמית אחותה תולדתה, כידוע לחכמי הלשונות ביסודותם עכ"ל. וע"ע בדברינו לעיל בפרשתא דידן על פסוק צלי־אש ומצות, ד"ה אבל. ובפרשת מקץ על פסוק ויבא החדרה ד"ה ומעתה. ולקמן פרשת תרומה על פסוק מקשה תיעשה המנורה, ד"ה ומה, בשם החתם סופר. ופרשת תזריע על פסוק כי תזריע וילדה ד"ה ואעיקרא. ומה שהביא שעשו חז"ל כן בתיבות אפותיקי דייתיקי סנהדרין, ר"ל שפירְשו אפותיקי אַֽפֹּה תְּהֶא קַאֵי, כיעויין בפירש"י בבא קמא דף יא: ורע"ו מברטנורא ותוספות יו"ט פרק ג' דגיטין מ"ד. דייתיקי, דָּא תְהֵי לְמֵיקַם, כדאיתא בבבא מציעא דף יט. ובבא בתרא דף קל"ה ע"ב. סנהדרין, ששונאים הדרת פנים בדין, כדאיתא ברע"ו מברטנורא פרק ט' דסוטה מי"א, וע"ע מה שהביא מהרי"ץ בגליון ספר המספיק אות ס' סנהדרי גדולה. ובפירוש רגלי מבשר, על ספר תשבי ע' אפיקומן בשם מדרש תלפיות. ובתו"ש בראשית דף רצ"ג אות ר"ה על המבואר בתשובת הגאונים וביד רמה מסכת סנהדרין דף טז: סנהדרין, שונאי דורון. ובדברינו לעיל פרשת בראשית על פסוק עצם מעצמי ד"ה וזה:

 

ד) ובזמנינו מפורסמת המלה פּוֹלִיטיקה, כהגדרתה המדוייקת שכבר הזכיר היעב"ץ בזמנו [בספר תולדות חייו הנקרא מגילת ספר, ריש דף ל"ג] שהיא הנהגה מדינית שקרית. גם החיד"א הזכיר תיבה זו בספריו, כגון במורה באצבע סימן י' אות ש"ל, ובכמה מקומות מספר מסעותיו הנקרא מעגל טוב. ותיבה זו מקורה מלשון יון, ונזכרה כבר במתניתין פרק ב' דתרומות סוף משנה ה', מפני שהוא מאכל פּוּלְיְטִיקִין (העתקתי על־פי ניקוד מהרי"ץ שם, והיו"ד הראשונה בשוא נע) דהיינו מאכל בני פלטין של־מלכים. גם במדרש הגדול פרשת האזינו דף ת"ש על פסוק (דברים ל"ב, ו') הלי"י תגמלו זאת איתא, אילו היה "פיליטקוס" שהוא גדול מן האיפרכוס יעו"ש, ובערוך ע' פולטק. ובדברינו לעיל פרשת מקץ על פסוק ויקראו לפניו אברך, ד"ה וברש"י. ובהקדמת ספר עזרת נשים חלק ג' (לונדון ה'תשט"ו, דף ח') איתא, כהיום הזה, סתם איש פרטי, אינו יכול לומר שקר על נקלה, ואיש נבון ירגיש מיד הבעת השקר. אבל הכלל הרים את השקר לנס, ונעשה לכלי־זיין של־אומה בחבירתה. וכל מי שהוא חכם לשקר ולרמאות, הוא הוא האיש הנבחר לאיש מדיני. ומה שקוראים עתה "פוליטיקה", הוא כינוי לשקר המתועב, להשיג את המטרה בדרכי ערמה. בפיו יאמר כך, ובליבו לא כן ידמה יעו"ש. ועיין עוד שומר אמונים להר"א ראטה מאמר האמונה פרק ב' על הפוליטיקה שמקררת האמונה בו יתברך:

והנה בתיבה זו נרמז יפה מה ששמעתי על־דרך פירוש תיבת אפותיקי דלעיל, דהיינו פוליטיקה, פֹּה לא תהא קאי. אלא ששם הוא פשט, וכאן דרש דרך מוסר, ללמד לאדם הכָּשר שלא יתעסק בזה וירחיק מעליה דרכו. ולהרבות בגנותה יש להוסיף שהיא גם־כן נוטריקון פּוֹלֵט קִיא, לגודל מאיסותה. וקיימא לן שהעוסק בדברי קדושה, צריך להתרחק מן הקיא כדין שאר דבר מטונף, דהיינו ארבע אמות, ואם היא לפניו צריך להתרחק כמלוא עיניו, כמ"ש האחרונים וכמו שביארתי בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ב' סימן ט"ל אות ב' ד"ה ובהגהות. ועיין עוד להלן פרשת האזינו על פסוק דור עקש ופתלתול ד"ה ואפשר. ואני יב"ן הכותב עצמי, בעל נסיון בזה, שהוצרכתי לישב עמהם זמן קצר ולהיות בסודם, ונוכחתי לדעת ולראות מקרוב כל כזביהם ונבלותם, ימעטו (ויתבטלו) בישראל כמותם, ותשליך במצולות ים כל חטאתם:

 

ה) וזכורני שמצאתי כתוב כי יש תיבות בזמנינו בלשון ארץ בריטניה, הנקראת "אנגלית", שחקרו ודרשו ולא מצאו להן שום שייכות בשפתם הכוללת, ולפי האמת המה תיבות עבריות משובשות אצלם. כגון לבתי קיבוץ החולים, הם קוראים "הוֹספִּיטל", ועיקרה "אוֹסְפֵי דַלִּים", כי דל בלשון המקרא חולה, כמ"ש מדוע אתה ככה דַל בן המלך (שמואל־ב' י"ג, ד'). וכיו"ב בשאר כל הלשונות יש כמה תיבות שמקורן מלשון הקודש. כי כשם שלשקר אין רגליים כי אם בתערובת מעט אמת בתוכו, כך אין לשום לשון חיות וקיום בעולם [כדברי החיד"א דלעיל ד"ה וכתב], זולת אם מעורב בו מקצת תיבות מלשון הקודש. שוב ראיתי באור תורה מרחשון ה'תשס"ו דף קמ"א בשם ספר תולדות אדם חלק א' סוף פרק ח' שרבי דוד פרובינצאל מצא אלפיים תיבות כאלו בלשונות האומות שמקורן בלשון הקודש, ושבזמנינו נתגלה כי ישנן מקבילות בלשון הקודש, לכששים אלף תיבות בלשונם. ועיין עוד במאור עינים אמרי בינה פרק נ"ז דף תנ"ו תנ"ז:

ואזנינו שומעות כי בלשון בריטניה קורין "תּוּ" למספר שְׁנַיִם, ודומה לזה בלשון צרפת "דּוּ", ואפשר שזה משורש "טֹטָ" שבלשון המקום כתפי הנז"ל, בחילוף דטלנ"ת וכדלעיל ד"ה ואפשר. ונמצא כן גם בלשונות חז"ל, כגון בברכות דף סא. דוּ־פִרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, ופירש"י שניים. ועיין עה"ש ע' טט. [ולמספר אחד, אומרים בבריטניה וַאן, ובצרפת אַן. והרי זה כמו שדרשו חז"ל בשבת דף לא: על פסוק (איוב כ"ח, כ"ח) הֵן יראת י"י היא חכמה, שבלשון יווני קורין לאחת הֵן. וכיו"ב דרשו בכמה דוכתי, ועיין בערוך ע' הן]. וע"ע מה שהבאתי בס"ד לעיל פרשת לך לך על פסוק והם בעלי ברית אברם ד"ה ובקובץ, שתיבת סַנְדָּק היא שתי תיבות סַן דָּק:

שוב ראיתי שבספר הון עשיר סוף פרק שלישי דאבות האריך בזה, וכתב על דברי התוספות יום טוב שם שנראה כי גימטריא, הוא שם מושאל ולקוח מלשון יוון וכו', שנראה בעיניו שהדבר הוא בהיפך, שתיבה זו וכיוצא בה, אף הם לשון הקודש, והם שורש אותו לשון הנכרי. שאי אפשר לכל לשון ולשון שלא יהיה לו שורש בלשוננו וכו' יעו"ש. ובדברינו לקמן פרשת תרומה על פסוק תיעשה המנורה ד"ה ומה. אגב, המלה מליון, הרגילה בזמנינו, למִסְפר אלף אלפים, אינה חדשה, כי נזכרה כבר בפסיקתא דרב כהנא דף ק"ח, כמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות נישואין סימן ר"ו אות ת"ע ד"ה ויש:

 

ו) והרמב"ן בפירושו כאן כתב, שאין למלת טוטפות משפחה ידועה וכו', אבל רבותינו ז"ל קראו הדבר המונח בראש טוֹטֶפֶת, כמו שאמרו במסכת שבת (פרק ו' משנה א') לא בטוטֶפֶת ולא בסנבוטין. והכתוב אמר טוטפות בלשון רבים, ולא טוֹטֶפֶת כלשון רז"ל הנזכר, בעבור שהם בתים רבים, כאשר קיבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו. והנה שורש המצוה הזאת וכו' לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו וכו' יעו"ש שהאריך בדברים חשובים וכלליים בטעם מצוות רבות, עד שסיים כי אין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שיאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של־עולם וכו' ע"כ. וכן מבואר ברבינו בחיי שיש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, כמו שיובא בס"ד בדברינו דלהלן פרשת ואתחנן על פסוק כי י"י הוא האלהים ד"ה וכן וד"ה אלא. ועיין עוד בבית תפילה למהר"ש חראזי דף קצ"ו, ד"ה ועל נסיך. [ושם כתב שהנסים המפורסמים נעשים בכח אל שדי, והנסתרים בכח אהיה יד֗ו"ד֗, ועיין לעיל ריש פרשת וארא על פסוק וארא אל אברהם וגו' ד"ה אי אפשר]. וקרוב לדברי הרמב"ן, איתא בפירוש תלמיד רבינו יונה על הרי"ף במסכת ברכות פרק אין עומדין (בדף כ"ג ע"א מדפי הרי"ף), בטעם מה שאמרו חז"ל במסכת שבת דף קיח: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כי זה מפני שעיקר קריאת ההלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, וכשקורא אותו בכל יום נראה כמי שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום יעו"ש:

ומהאיי טעמא לא זכיתי בעניי להבין מה שכתב המגן אברהם בסימן רי"ח ס"ק י"ב לדחות דעת מי שאומר שאף על דבר שהוא מנהג העולם וטבעו צריך לברך שעשה לי נס במקום הזה, דהיאך יעלה על הדעת להיקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע יעו"ש. וכי נעלמו מעיניו הבדולח דברי הרמב"ן ורבינו בחיי הנזכרים לעיל. ואף אם תמצי לומר שכן, על־כל־פנים איך כל הבאים אחריו לא העירו על דבריו. ועיין בלבוש ומחצית השקל שם, ונשמת אדם כלל ס"ה אות א' ושאר אחרונים מה שהאריכו בדין זה. ובמה שנכתוב עוד בס"ד להלן פרשת ואתחנן על פסוק וצדקה תהיה לנו (דברים ו', כ"ה) ד"ה וזהו, ובעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות ברכות הראייה סימן מ"ו אות י"ב ד"ה אבל (מהדורא בתרא שתצא לאור בס"ד), ובאבן־העזר הלכות שמירת הברית סימן ר"ד אות נ' ד"ה ושם:

ובדרשת הרמב"ן עצמו הנקראת תורת ה' תמימה דף קנ"ג קנ"ד, הרחיב לבאר העניין. ואף שיוצא משם כי הוא חולק בכך על כמה רבוותא, מכל־מקום לא יגהה מזה מזור לדברי המגן אברהם דלעיל דסבירא ליה כי הדבר מוסכם, שלכן תמה על מה שהעלה מרן בשלחן ערוך שם סעיף ט' שיש חולק הסובר לברך שעשה לי נס על מה שהוא מנהג העולם, כגון שבאו אליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול, וטען המגן אברהם עליו לא מצאתי מי שחולק וכו' יעו"ש. והגם שהרמב"ן ורבינו בחיי לא דיברו מפורש לעניין הברכה, מכל־מקום כך יוצא לפי דבריהם. ומי שפסק כן (אף כי לא נזכר על־ידי מרן בבית יוסף) אזיל כוותייהו, ודוק. וז"ל הרמב"ן בדרשתו שם, רוב בני־אדם סבורים שאין האל פועל תמיד בנסים, אלא עולם כמנהגו נוהג. וכן סבורים רבים מן החכמים בעלי העיון, והרב מכללם [ר"ל הרמב"ם, והוא באיגרת תחיית המתים אשר לו ובמו"נ, כיעויין בציוני המוציא לאור שם. יב"ן]. וכשאנו [ר"ל אבל כשאנו. יב"ן] מעיינים יפה, אנו רואים שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה, עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של־עולם יעוש"ב:

אגב, מפשטות הלשון דלעיל היה נראה לפום רהטא שכוונת הרמב"ן כי גם כל ענייננו ואפילו כל התנועות שאנו עושים, כראיית עין ושמיעת אוזן וכו' והזזת היד וכו' מוגדרים כנסים, וכן שמעתי מרבים שמבינים כן. וזאת יען שלא ראו כי אם את דבריו הקצרים שבפירוש התורה. ברם ממה שכתב בפרוטרוט בדרשתו תורה ה' תמימה, משמע לענ"ד טפי דלא קאי אלא על עניינים שנזכרו בתורה כי הם ייעודֵי שכר ועונש על קיום המצוות וביטולן, כגון אריכות ימים חולי ומיתה, ירידת גשמים ועצירתם, וכל כי האיי גוונא. וממילא בכלל זה י"ל שהוא עניין ההצלה מגנבים שהזכרנו לעיל. אבל לא מיירי בדברים ההווים תמיד, אף כי גם הם בודאי בכלל השגחתו הפרטית יתברך, אך הם אינם מוגדרים כנס, שמשמעות לשון זה היא דבר גבוה מרומם ונישא, כגון שנאמר (במדבר כ"א, ח') ושים אותו על נס. ועל־דרך זה נקראו האיים שבים בשם נסים, כגון בגטין דף ח. הנסים שבים רואים אותם כאילו חוט מתוח עליהם. ולענ"ד פשוט שהוא מאותו הטעם, על־שם שקרקעית הים נמוכה, והם גבוהים מעל פני המים. כמו־כן בענייננו דבר מיוחד וניכר המרומם שמו של־הקב"ה נקרא נס:

אמנם אולי גם זה אינו מוסכם, יען כי בבית תפילה למהר"ש חראזי דף רצ"ו, גבי האמור בברכת מודים, על נפלאותיך שבכל עת ועת, הביא כמה פירושים, ואחד מהם שזו מרה שנובעת לתוך פיו של־אדם שלא ייבש לשונו, וזהו נפלאותיו שבכל עת ועת יעו"ש בשם יש אומרים. הרי אליבא דהאיי פירושא, נקרא דבר ההווה באדם בכל עת על־כל־פנים בשם נפלא, אף כי לא בשם נס. ואולי לאו דוקא נקט, וחוזר זה גם כלפי תיבות על "נסיך" ועל נפלאותיך דלעיל מינה, אלא שקיצר. ושוב ראיתי כי דבר זה הובא כבר לפניו, במדרש נר השִּׂכְלִים כת"י, ושם מפורש דקאי נמי לגבי תיבת נסיך וז"ל, אמר הקב"ה לישראל, בני, דעו שאני נוהג עמכם חסד בכל שעה ושעה משעות היום. ואיזו חסד שהקב"ה נוהג עמנו בכל עת. זה רוק שניתָּן בפי כל חי שלא ייבש לשונו. שאילולא הרוק שבלשון, לא היה אדם יכול לעמוד אפילו שעה אחת קלה. לכך (ג') [תיקנו] בברכת הודיה, על נסיך ועל נפלאותיך שבכל עת ועת ערב ובקר וצהרים עכ"ל, כדאיתא במבוא למדרש החפץ על ספר בראשית מהדורא ראשונה (ירושלם ה'תשמ"א) דף מ"ו, ועיין עוד שם בדף ל"ב. וכן הביא מהר"ס עדני בנימוקיו כת"י על הרמב"ם פרק ט' מתפילה הלכה ד', מהו זה שאומרים על נסיך ונפלאותיך וכו', אמרו רז"ל זו הרוק וכו' ע"כ:

 

ז) ובצרור המור דף שצ"ד הביא כי יש אומרים שמלת טוטפות היא מצרית, תמצאֶנה בספר העבודה המצרית בחלק העשירי בתוארי הזִּקנה [לפי שבימי הזקנה, נחלשת ראִיית העינים. יב"ן]. כי המראות שישימו האנשים בין עיניהם לראות בטוב, נקראים שָׁם [בארץ מצרים. יב"ן] טו אטף וכו'. והשי"ת ציוונו לזכור הדברים האלה, על כן אמר והיה לאות על ידכה שלא ימוש מידך. ולטוטפֹת ולמראות מאירות תמידיות בין עיניך, לראות תמיד פלאות אלהינו וכו'. ומלה זאת, היתה מפורסמת ומובנת אז לכל ישראל שהם יוצאי מצרים מצד ההרגל יעוש"ב:

נמצא לדברי המפרשים שהביא, פירוש טוטפות, היינו מה שנקרא בזמנינו משקפיים, שמרכיבים על העינים, שהם עשויים מזכוכית שקערורית או גבנונית (עיין נחלת יוסף פרק כ"ב דף קל"ט ק"מ), וחידוש הוא שכבר היו בזמנם. אמנם לגבי זכוכית רגילה מצופה מאחוריה שבה רואים צורות, נזכר כעין זה בהדיא בתורה (לקמן ל"ח, ח') במראות הצובאות. אלא ששם מדובר בנחושת זכה בהירה וצחה, וכמו שפירש הרמב"ן התם שהיתה נחושת המראות נחושת קָלָל מְמוֹרָט ויפה מאד יעו"ש. אבל עשיית זכוכית באופן מיוחד כדי לראות על ידיהן להועיל מי שראִייתו לקויה, לא שמענו בלתי ממנו. ועיין עוד בדברינו לעיל פרשת חיי שרה על פסוק והאיש משתאה לה ד"ה על־כל־פנים. ועיקר עניין שימוש בני־אדם בזכוכית, מצינו שהיה כבר בזמן נח, כמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות טבילת כלים סימן קל"ח אות ה' ד"ה הזכוכית.

ולפי האמור לעיל, יתיישבו דברי התוספות יום טוב פרק ל' מכלים משנה ב' דמאי דתנן התם אספקלריא טהורה, היא הנקראת בריל בלשון אשכנז [דהיינו משקפיים]. לפי שהשיג עליו התפארת ישראל בבועז שם אות א' שזו שגיאה, כי בימי חכמי המשנה עדיין לא הומצאה, ובכל הש"ס לא נזכר שמץ דבר ממנה, ואפילו בימי הרמב"ם עדיין לא היתה מצויה יעוש"ב. והרי שלך לפניך שכבר היו משנים קדמוניות, עוד בהיות אבותינו בארץ מצרים, לפני מתן תורה. מיהו אפילו אם תמצי לומר כדברי התפארת ישראל שבזמן חכמי המשנה עצמם ובזמן הרמב"ם לא היו, על־כל־פנים יתכן שבזמנם נשתכחה חכמת עשייתם, וחזרה ונתחדשה כדמעיקרא, שכן מצינו כמה עניינים כאלה וכדלהלן הפטרת שבת וראש חודש כעל פסוק והיה מדי חדש בחדשו ד"ה ולפי. והחזון איש כלים סימן ל"ד סוף אות י"ד השיב על דברי התפארת ישראל באופן אחר, שאין כוונת התוספות יום טוב לבריל המיטיב את הראייה, אלא שרואין על־ידי זכוכית כעין שמשי החלונות, ופעמים שנעים לעין הרואה וכו' יעו"ש. ובאנה"ר ע' עוור דף ר"ו ר"ז, ובהערות וביאורים על פירוש המשנה לרמב"ם הוצאת מכון המאור במכת כלים שם דף רנ"ד:

ובהמשך דברי ספר צרור המור הנזכר לעיל, פירט כי יש למראות שלוש סגולות, א' להחזיק [ר"ל לחזֵּק] ראות החלוש, ב' לשמור ראות החזק, ג' לעַבּוֹת ולהגדיל דברים דקים עד שיתראו גדולים יותר ממה שהם יעוש"ב. והדבר השלישי שהזכיר, הוא הנקרא בזמנינו זכוכית מַגְדלת. גם בספר מנחה בלולה כאן כתב, מצאתי כי המראות נקראו בלשון מצרי טוטאף, ורצונו שהמצוות יהיו תמיד נגד עינינו כ"מראות הצובאות" ע"כ:

והאברבנאל העלה קרוב לכך בזה"ל, טוטפות כתב הרמב"ן שאין לו משפחה ידועה בכתוב, ויש אומרים שהוא שם מצרי(ים) שנקרא המוח כן עכ"ל. ועיין עוד במילואים לתו"ש בפרשתנו פרק מ"ט דף רע"ט, ושם הביא אחד עשר פירושים למלת טוטפות:

ואל תתמה על כך שפירשו הני רבוותא תיבה זו על פי לשון מצרית, כי גדולה מזו מצינו לרבותינו ז"ל בתנחומא ישן (פרשת יתרו אות ט"ז) ובעוד מדרשים רבים, שפירשו תיבת אָנֹכִי שבתחילת עשרת הדברות, אנכי י"י אלהיך וגו' (לקמן כ', ב') שהיא לשון מצרי, במקום אֲנִי שבלשון הקודש, כיון שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם, ויעויין על זה באריכות בתו"ש לקמן התם בפרשת יתרו דף ט' אות ל'. ואולי משום הכי דרשו חז"ל בשבת דף קה. תיבה זו נוטריקון אנא נפשאי וכו', כדרך שעשו בכמה תיבות שאינן לשון הקודש. ולכאורה פשוט שאין הדברים סותרים כלל למה שאמרו חז"ל כי ישראל במצרים לא שינו את לשונם כנודע, כי מלבד לשון הקודש, ידעו גם לשון מצרית, ועם המצרים היו מדברים בלשונם, וזהו שכתב בצרור המור מצד ההרגל וכדלעיל. ומה שאמרו שלא שינו את לשונם, הכוונה שלא בטלה מהם לשון הקודש, כמו שהיה עלול להיות. וכגון שהוא ידוע בישראל הנפוצים בגלות בין האומות עד הדורות הללו, שמכירים בשתי הלשונות, לשון הקודש ולשון האומה אשר הם יושבים בקרבם. לולא שבתנחומא מפורש שם כי כשגאלם הקב"ה ובא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע. ולכן פתח הקב"ה בלשונם של־מצרים. וצ"ע. ועיין עוד פתח עינים להחיד"א בברכות דף כז: ד"ה איזיל:

 

ח) ולמרות ההבדל שבין צרור המור להאברבנאל, יתכן לענ"ד שהכל הולך אל מקום אחד. כי המוח יכול אף הוא להיחשב כמראות העינים, שכן אומרים בדרך משל עיני השֵׂכל, ומצוי סגנון זה בספרים רבים. ואפשר גם־כן כי שני הדברים הם אמת, דהיינו שבלשון מצרים נקראים גם המראות וגם המוח בשם טוטפות:

והרווחנו בזה, שנרמז בכך עניין ארבעה בתים לארבע פרשיות שבתפילין של־ראש, מה שאין כן ביד כולן בבית אחד. שהרי העינים שתים, וגם המוח נחלק לשנַים כידוע. וכדאיתא נמי בנחלת יוסף פרק כ"ב דף קל"ח ע"ב, המוח ייחלק לשנים, הגדול שוכן מצד פנים, והקטן שוכן מתחתיו עמוק מול אחורי הראש יעו"ש. ומהרי"ץ נתן טעם כעין זה, שהם כנגד ארבעה חושים שבראש, ראִייה שמיעה ריח וטעם. ועוד נתן טעם נוסף, שהן כנגד ארבע רוחות וכו'. וכדבעינן לאתויי להלן פרשת ואתחנן על פסוק והיו לטוטפות בין עיניך:

ושָׁם בנחלת יוסף הוסיף כי במוח הגדול נמצא ארבעה חללים או חדרים, כח ההֶרְגש וכח הדמיון וכח השכל וכח הזכרון יעוש"ב. ולפי זה יתכן טעם נוסף לארבעת הבתים, שהם מכוונים כנגד ארבעת החללים הללו. ולכן נצטווינו להניחם בתחילת הראש, אשר בתוכו המוח. וגם שם, לא בכל מקום מן הראש, אלא באופן שיהא מקביל בין שתי העינים. וזאת כדי להיות לנו הדברים הכתובים בהם, לזכרון בין עינינו להאיר דרכנו. [ואפשר להוסיף כי הקשר של־דל"ת הוא כנגד המוח הקטן השוכן תחת המוח הגדול עמוק מול אחורי הראש, על כן הקשר הוא מושפל יותר ומאחורי הראש. ועוד י"ל כי הדל"ת שבקשר שמספרה ארבע, כנגד ארבעת החללים. ולפי שעיקר הקשר הוא כנגד המוח הקטן שאין בו חללים, בא מספר ארבע רק בדרך רמז. איתמר]:

נמצאו בידינו ארבעה טעמים לארבעת הבתים שבראש, ואלו הן בקיצור. א שתי עינים, ושני חלקי המוח. ב כנגד ארבעה חושים, ראייה שמיעה וכו'. ג כנגד ארבע רוחות העולם. ד כנגד ארבעת החדרים שבמוח שיש בהם ארבעה כוחות. ועיין עוד בדברינו להלן במגילת אסתר על פסוק גם אני ונערותי אצום כן ד"ה ובמשך:

 

ט) והטעם השני שנתן מהרי"ץ לארבעה בתים שבראש דוקא, שהם כנגד ארבע רוחות העולם, דהיינו מזרח מערב צפון דרום (כדלעיל ד"ה והרווחנו) נראה לענ"ד להסביר כי זה לפי שצורת הראש היא עגולה כעין כדור הארץ. וזאת למדתי מתוך מה שהובא בעץ יוסף על התנחומא בפרשתנו אות י"ד ד"ה טט וז"ל, מה שקורא אותם [הכתוב] על שם הלשון דכתפי ואפריקי, כי ידוע שהתפילין של־ראש מורים על ממשלתו יתברך, שיש לו ממשלה בעליונים ובתחתונים. והרצועות, מורות על ההשפעה שמשפיע עד טבור הארץ. על כן קראם טוטפות, שטט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים, שהן שתי מדינות בשתי קצות הארץ. ואם־כן שמם מורה על ממשלתו, שמושל מקצה העולם ועד קצהו יעו"ש:

ונראה שהוקשה לו מדוע נקט קרא את השם טוטפות לפי ארצות אלו דוקא. ותירץ בהקדים שתפילין של־ראש מורים על ממשלת ה' בעליונים ובתחתונים, והמכֻוון בזה לפענ"ד שהבית המונח בעליוניות הראש שהוא מקום שמוחו של־תינוק רופס, מורה על עולמות העליונים. ומקיף סביבות הראש ברצועות עד סוף הראש ששם מקום הקשר של־דל"ת, ומורה על העולם שלנו שהוא תחתון. וזהו כצורת כדור הארץ. ומשם נמשכות הרצועות ויורדות עוד כלפי מטה, כמו צינורות, להורות שמשפיע ומוריד חסדו וטובו מסוף העולם ועד סופו, ועל־דרך שנאמר (נחמיה ט', ו') ואתה מחיה את כולם. ודפח"ח:

אמנם לפום רהטא אין זו קושיא, כי לאו למימרא שבחר לקרות להן כך מתוך השמות שבשאר ארצות. אלא כשבאו חז"ל לבאר את השם טוטפות, הוכיחו כן מזה שהלשונות הללו ישנן עדיין בארצות כתפי ואפריקי במובן זה, ועיין לעיל ד"ה וכתב. ואולי הוקשה לו אעיקרא מדוע צריכים ללשון האומות, וכי לא סגי לומר שתים כבלשון הקודש, ועיין לעיל ד"ה ולכאורה. על־כל־פנים לא ידענא מהיכא פשיטא ליה כי כתפי ואפריקי הן בשני קצוות העולם. והגם שמצינו כזאת בגמרא מגילה דף יא. לגבי תפסח ועזה, הודו וכוש, שאני התם דכתיב מתפסח "ועד" עזה (מלכים־א' ה', ד'), מהֹדו "ועד" כוש (אסתר א', א'). והנה אפריקי הנזכרת כאן ובשאר מקומות, לכאורה הן הארצות הידועות כיום בשם יבשת אפריקה שבדרום כדור הארץ, וכן דעת מוסף הערוך ע' אפריקי. ברם אין הדבר ברור, וראיתי בזה השערות שונות. וכן היכן הוא המקום הנקרא כתפי, לא מצינו דבר מוחלט וברור. ועיין עוד בדברינו להלן במגילת אסתר על פסוק מהֹדו ועד כוש. והמקום ברוך הוא יאיר עינינו:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-9]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ארגון ובנה
שר שלום קשת
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
עבור לתוכן העמוד