יסוד הרדב"ז בעניין מדוע החמירה תורה בחמץ בפסח יותר מכל איסורי תורה.

יסוד הרדב"ז בעניין מדוע החמירה תורה בחמץ בפסח יותר מכל איסורי תורה.

הרדב"ז, רבינו דוד בן זמרה, [שם משפחתו היה זאמירוֹ, אולם הם הפכו אותו לזמרה. וכשמו כן הוא, משמח את הלב, תשובותיו מאירות את העיניים]. בשו"ת הרדב"ז [חלק שלישי סימן תקמ"ו] שאלו אותו בעניין חמץ בפסח, מה טעם כל החומרות הגדולות שיש בעניין חמץ בפסח, מה שאין בכל התורה כולה? מה העניין בזה? דיברנו על כך בשנים שעברו, אבל ברצוני להביא את דבריו רק בתורת פתיחה, כקרש קפיצה להמשך הדברים הלאה.

כתוב שם כך, שאלת ממני אודיעך דעתי, מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה, ושרוף וכלה, וגם ביטול. והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין, ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואסרוהו בכל שהוא, ואינו מתבטל כלל. וחומרות כאלו, לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה. מובן כי השואל היה תלמיד חכם, והוא מפרט שישנן חומרות מן התורה, ועוד יותר מדרבנן. משמע מדבריו, שגם מן התורה יש גם עניין לבדוק, רק לא בחורים ובסדקים אלא בדיקה כללית, כך לפי לשונו, 'שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה, ושרוף וכלה, וגם ביטול' דהיינו 'תשביתו', זה מה שאנו אומרים בנוסח כל חמירא, 'להוי בטיל'. 'והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין', דהיינו שהבדיקה תהיה מדוקדקת, לא להשאיר פינה שלא נבדקה. 'ואינו מתבטל כלל' וכו'.

[אפשר לדייק מדבריו, שאפי' באלפי־אלפים אינו מתבטל. וזוהי ג"כ דעת הרדב"ז בתשובתו דלקמן ד"ה אולם, שכתב דאפי' באלך לא בטיל. יעו"ש. כי האלף לאו דוקא. עכ"פ זה דלא כהפר"ח וסיעתו הסוברים דאיסור משהו בחמץ, הוא לאו דוקא, והארכתי ע"ז בס"ד בתשובותי עולת יצחק ח"ג סי' 117 (בדין ציפורן, אם הוא אסור בפסח) אות ב' ד"ה גם].

אולי נאמר, שהסיבה לחומרא היא בגלל שיש בזה איסור כרת, אבל הרי יש עוד איסורי כרת בתורה, ישנם שלשים וחמשה כרתות בתורה, ובאף אחד לא מצאנו דבר כזה. אולי נאמר, בגלל שזה איסור הנאה, זאת גם לא סיבה. אולי נאמר, משום 'דלא בדילי מיניה כולה שתא', מצאנו עוד דברים כאלה. והשואל מפרט כך, אם משום דאית ביה כרת, הרי חלב ודם. וכי מצאנו זאת בחלב ודם? שאם מצאו חלב, צריך לשרפו? לחפשו בחורים ובסדקים? הרי גם זה חיוב כרת, זהו אותו כרת. ואי משום דאסור בהנאה, הרי כלאי הכרם ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה בהם תורה כל כך. ואי משום דלא בדילי מיניה כולה שתא, הרי יין לנזיר דלא בדילי מיניה, והחדש דלא בדילי מן התבואה כולה שתא, ולא חמירא כולי האיי. אולי נגיד, כיון שרגילים בחמץ כל השנה, אדם עלול להיכשל. כיון שאדם רגיל לאכול חמץ, הרי שהכשלון מאד קרוב ומצוי. א"כ הוא אומר, טוב, נלך לנזיר, הרי לפני שהיה נזיר, הוא שותה יין כל השנה, כעת הוא קיבל עליו נזירות, ולא מצאנו שיהיה לו אסור להחזיק יין בבית, ואסור שיראה אותו. וכן איסור חדש, זה כבר נוגע לכל עם ישראל, איסור חדש שרק העומר מתירו, הרי רגילים לאכול חטה כל השנה, ולא מצאנו דבר כזה, שיצטרכו לשרפו ולבערו, ושיעברו עליו ב'בל יראה ובל ימצא'.

אומר הרדב"ז, ישנן שתי תשובות על שאלה זאת בקדמונים, ובסוף הוא אומר את התשובה שנראית לו יותר מתקבלת על הדעת, כתשובה העיקרית. אבל שתי התשובות הראשונות, הן הלכתיות. שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה. אחת, תראו איך הוא עשה מהקושיא תירוץ. ההוא שאל על כרת בנפרד, ועל איסור הנאה בנפרד, ועל לא בדילי מיניה כולה שתא בנפרד. אבל הרדב"ז עשה מזה אחד. דהיינו, גם אם נתרץ כל דבר בפני עצמו, אבל את שלשת הדברים ביחד לא מצאנו בשום איסור. נכון ששאלת על כל אחד לבד, ונכון שבזה אין, ובזה אין, ובזה אין, אבל שלשתם ביחד יש רק בחמץ. א"כ שאלת חכם, היא כבר חצי תשובה. שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה, שיצטרפו כל שלשה תנאים הללו, שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, אלא חמץ בלבד. וכיון שיש בהם החומרות הללו, החמירה עליו תורה חומרות אחרות, זה דבר מיוחד, ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות, כמו שעשתה התורה. ידוע הכלל, 'כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון'. אם התורה החמירה, גם רבנן באו והחמירו, המשיכו באותה הדרך. זהו תירוץ אחד.

ותו, דחמץ בפסח, הוי כדבר שיש לו מתירין, שהרי איסורו תלוי בזמן, ואחר ימי הפסח יהיה החמץ מותר. התירוץ הראשון דלעיל, בנוי על הראשונים, התוספות הר"ן והריטב"א בתחילת מסכת פסחים. ואילו התירוץ השני, בנוי על הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' מאכלות אסורות. הרמב"ם מסביר זאת, שלכן דין חמץ בפסח הוא במשהו, מפני שזהו דבר שיש לו מתירין. דהיינו, כיון שלאחר פסח החמץ יהיה מותר, לכן בפסח עצמו הוא נאסר במשהו. אפילו אם הדבר התבטל בתערובת בששים או במאה או במאתים, וכן הלאה, מ"מ קיי"ל דחמץ בפסח אפי' באלף לא בטיל, כי תשאיר אותו לאחרי פסח ואז תאכל אותו בהיתר. ואין כאן איסור של בל יראה ובל ימצא. והרדב"ז ממשיך, ואע"פ שזה החמץ שהוא מבער, חמץ ממש, אי אפשר שיהיה לו היתר אא"כ יעבור בבל יראה ובל ימצא, סוף סוף הא איכא חמץ שיהיה מותר לו, דהיינו אותו שלא עבר עליו. יש לפעמים חמץ שלא עוברים עליו בבל יראה, והוא דבר שיש לו מתירין. בכל אופן, חכמים לא חילקו, לא פלוג רבנן, הם נתנו את החומרות על כל סוגי החמץ.

אולם הרדב"ז לא מסכים עם תירוצים אלו, הוא אומר שהדבר קשה לו, וקשה עליה דהאיי טעמא, נהי דסגי האיי טעמא לעניין דאפילו באלף לא בטיל, כדבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטיל, אבל לחפש אחריו ולשרפו ולשרשו ולהוציאו מרשותו, לא ידענו למה. זה הסבר רק למה הוא אפי' באלף לא בטיל, אבל הדבר עדיין לא ענה על השאלות האחרות. כך הוא שואל על הטעם השני. גם על הטעם הראשון יש לי קצת גמגום, ומי עדיף מעבודה זרה, דאמרה תורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, הרי גם יין נסך איסורו במשהו, ככל עבודה זרה. וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה, ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול. אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מארצנו, אבל בחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד את כל הע"ז שבו עכ"ל הרמב"ם ז"ל. מ"מ הרי אתה רואה, שלא החמירה תורה בע"ז כמו בחמץ. וכי יש עניין לחפש היכן יש ע"ז? בא"י ישנה מצוה לרדוף אחריה, אבל בחו"ל אין דין כזה. הוא מביא זאת מהרמב"ם, אבל ללכת לחפשו? ובמשהו? מ"מ הרי אתה רואה, שלא החמירה תורה בע"ז כמו בחמץ.

לכן הרדב"ז לא נחה דעתו מתירוצים אלו, והוא מחפש תירוץ אחר. על כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רומז ליצה"ר, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון. אומר הרדב"ז, שזהו התירוץ העיקרי לשאלה זאת. התירוצים האחרים אינם מיישבים את הדעת עד הסוף, אבל פה יש עניין שהחמץ רומז ליצה"ר. וכיון שכך, הדבר כבר חמור מאד. דבר כזה, צריך לכלותו ולשרשו ולחפש אחריו, ואפילו דבר קטן, מי יודע... אם אדם משאיר לו איזו פינה מסויימת, הדבר עלול להתעורר, יהיה חוזר וניעור. א"כ טעם זה, מיישב את החומרא הזאת של חמץ בפסח.

על זה כותב החיד"א בשמחת הרגל [לימוד א' לפסח], שלכל המצוות ישנם טעמים, יש של פשט ויש של רמזים, אבל לגבי חמץ בפסח, הפשט שלה הוא הרמז. כי ע"ד הפשט, אי אפשר להבין זאת, הדבר אינו מתיישב עפ"י הפשט, אלא הפשט בעצמו הוא הרמז. רק כך אפשר להבין גם בצורה פשוטה, את טעם איסור חמץ בפסח.

ואכן, כשמפשפשים ובודקים אחר יצה"ר, כמובן שמוצאים אותו בכל פינה, בכל חור וזוית. כמו שכשבודקים את החמץ בפסח, מוצאים פתאום שאין שום דבר שאפשר לאכלו. יש רק דבר אחד שאפשר לאכלו בלי הכשר, וזה לנשום אויר... כי אין דבר שאין בו יצה"ר, שהחמץ לא מתערב בו. אפילו מים, אפילו שזה נביעות, מים טבעיים מינרליים, גם בזה יש חשש חמץ, כפי שדיברנו בעבר, בגלל שמילוי הבקבוקים נעשה בחוזק וכו'. בכל אופן, זוהי הסיבה שאיסור חמץ חמור יותר מעבודה זרה.