-
פורים
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

לא מצליח לראות קבצי פלאש? לחץ כאן!
מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

ארז יחיאל
אור ההלכה
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
676 אורחים

בעניין קריאת פסוקי הגאולה שבמגילת אסתר, והמסתעף

    
מספר צפיות: 1118
י"ג אדר ה'תשפ''א

בירור הלכתי בעניין קריאת פסוקי הגאולה שבמגילת אסתר ע"י הציבור בקול רם. ובעניין הפסוק 'כי גדול מרדכי בבית המלך'.

 

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תצוה – זכור, התש"פ בשל"א.

 

 

במגילת אסתר ישנם כמה פסוקים שהציבור קורא אותם ביחד. מהרי"ץ [עץ חיים דף קס"ד] כתב על כך בזה"ל, נהגו לומר ארבעה פסוקים של גאולה. תחילה אומרם שליח צבור ממגילה כשירה שבידו, ואח״כ כופלין אותם הצבור אחריו בקול רם. והם, איש יהודי היה וכו׳, שזהו תחילת הנס, שהיה איש כזה נמצא בעולם. אפילו שבפסוק זה, לא כתוב לכאורה משהו מיוחד ומשמעותי, כשאר הפסוקים האחרים, אך בכל זאת אומרים אותו הציבור בקול רם, כי עצם הימצאות אדם כזה בעולם, זו שמחה גדולה. ופסוק ליהודים היתה אורה וכו', שבו כלולות כל מעלות של שבח תורה ותפלין ויום טוב, כמו שדרשו רבותינו ז״ל [מגילה דף טז:].

 

והשלישי, פסוק ויתלו את המן, כי שם עיקר הנס במה שלא נשאר לו שם, כעניין [ישעיהו כ"ו, י"ד], וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ, וכענין [תהלים נ״ח, י״א] יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, ובו עיקר הנס. ולזה תמצא שכתב בעל הרוקח, שיש בו אחת עשרה תיבות, כנגד פסוק [שמות י״ז, ט״ז], וַיֹּאמֶר כִּי יָד וגו', שיש בו גם כן אחת עשרה תיבות. וכאן בתלייתו נתקיים יעודו יתברך ושבועתו. הרי השם נשבע, 'כי יד על כס יה'.

 

וזכורני, כי בספר תניא ראיתי מפורש לומר - גם כן - ויתלו, כמנהגינו, ע״ש, וכן בשבלי לקט. ולא זכרו פסוק ומרדכי יצא כלל יעו״ש. ופסוק רביעי, כי מדרכי היהודי משנה וכו', וכן כתבו המפרשים, שצריך לכפלו, כדי לעורר הכוונה לברכה אחרונה, ומפני כבודו של מרדכי. ועיין רד״א ז״ל, וספר המנהיג ז״ל.

 

[חשיבות פסוק איש יהודי לכפלו, תובן מדאשכחן לרבי יהודה דסבירא ליה שמתחילים לקרוא את המגילה משם, מטעם שהוא תקפו של־מרדכי, עיין משנה וגמרא מגילה דף י"ט ע"ב. אעפ"י שאין אנו כופלים פסוק אחר הדברים האלה דלרבי יוסי מתחילים משם, ולא פסוק בלילה ההוא דלרשב"י מתחילים משם. ובספר באר המועדים (קויתי) פרק ח' סעיף פ"א נזכר פסוק זה. הוספת ידידנו הרה"ג איתמר חיים כהן שליט"א].

 

מהרי"ץ מביא לכפול ארבעה פסוקים, וכן נוהגים, אך מוסיפים בדרך כלל עוד פסוק אחד, וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לפני הפסוק, לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה, אפילו שמהרי"ץ לא מזכירו. רבים נוהגים כך, ויש שלא.

 

במקומנו נהגו להוסיף עוד פסוק אחד [אסתר ט', ד'], כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת, כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל. אינני יודע את אתם מכירים את המנהג הזה, אבל הוא מפורש בש"ע המקוצר [סי' קכ"ב סעיף י"ג] בזה"ל, פסוקי הגאולה שקורין הקהל יחד בקול רם, אומרים אותן בנעימה יתירה ובמיתון, הן הקהל והן הש"צ. ואלו הן, איש יהודי וגו' ויתלו את המן וגו' ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' כי מרדכי היהודי וגו'. ורבים נוהגים גם פסוק ומרדכי יצא וגו', ויש נוהגים גם פסוק כי גדול מרדכי וגו'. כך היה מנהגינו, אבל מאז שבאתי לבני ברק, וראיתי כי רוב הציבור כאן לא נוהגים כך, אז עשיתי פשרה. הנני קורא פסוק זה בניגון, ובלי שהציבור אומרים גם הם.

 

מתחילה התפלאתי לעצמי, כיצד יתכן שלא נמצא כתוב בשום ספר בעולם מנהג כזה, לכפול גם את הפסוק 'כי גדול מרדכי', עד שמצאתי בספר יפה ללב [או"ח סי' תר"צ ס"ק י"ד] שכתב בזה"ל, שמעתי כי בק"ק מחזיקי תורה שבעירנו יב"ץ – יכון בצדק – נוהגים לומר גם כן פסוק כי גדול מרדכי בבית המלך וכו' כנזכר. דהיינו, בעירו איזמיר, היתה קהילה שנהגו שם לכפול גם את פסוק 'כי גדול מרדכי'.

 

מעניין כיצד התחיל והתקבל מנהג זה, בשני מקומות רחוקים. בתימן, ובתורכיה.

 

הערה מהקהל: אנחנו חבאנים, ואצלינו ג"כ נוהגים לכפול את הפסוק הזה.

 

תשובת מרן שליט"א: יפה מאד. חיזקת אותי. כבר חשבתי כי אנחנו היחידים בעולם... כנראה יש משהו משותף. רק נברר זאת בצורה יסודית, האם אתה מתכוון לפסוק 'כי גדול מרדכי' שלפני עשרת בני המן? לא פסוק דומה? בטוח?

 

המשך ההערה מהקהל: אכן כן.

 

בדברי מהרי"ץ דלעיל צריכים להעיר שני דברים, שהם צריכים עיון. תחשבו עליהם, לא התבוננתי בהם עד עתה, רק כאשר עברתי היום על דברי מהרי"ץ האלו, הרגשתי קצת בקושי. האחד הוא, מדוע הוא מזכיר רק את התורה, את התפילין ואת היום טוב, הן אלו הם לא הכל?

 

כידוע לכולם, במסכת מגילה [דף ט"ז ע"ב] כתוב כך, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אמר רב יהודה, אורה, זו תורה. וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. שמחה, זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך. ששון, זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך. ויקר, אלו תפלין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. למה מהרי"ץ דילג על המילה?

 

ועוד יש לעיין בכך שהוא לא הביא את המצוות האלו כסדר הפסוק.

 

צריך לדעת שלא נפלה טעות בהדפסה, כי בדקתי בכתב יד קדשו של מהרי"ץ, והוא כמו הנדפס.

 

שאלות אלו טעונות ישוב. הרי מצות מילה היא מאד חשובה, ולא שייך להתעלם ממנה.

 

חידוש בפסוק 'ליהודים היתה אורה'.

 

דרך אגב, ראיתי ששואלים על מאמר זה, ליהודים היתה אורה, זו תורה. א"כ למה לא כתוב 'תורה' במפורש? מדוע הפסוק צריך לומר, אורה, וחז"ל צריכים לבוא ולהסביר לנו כי האורה זו היא התורה?

 

תשמעו תירוץ הפלא ופלא, אך נקדים לו הקדמה. מדוע בכלל הוזכרו כאן התורה ושאר המצוות? התשובה היא, שהמן הרשע גזר על עם ישראל גזירות, לבטל מהם את ארבעת הדברים הללו. כך מפרש רש"י על הגמ' שם [אמנם עי' למהר"ם אלשיך בפירושו משאת משה דף כ', שביאר באופנים אחרים]. הוא ציוה שלא יעסקו בתורה, ולא ישמרו את הימים הטובים. אגב, משמע שהוא לא גזר על השבתות. כנראה שהפריעה לו רק שמחת היהודים בימים טובים, אולי הוא גם חשב שהם מקללים אותו בחגיהם, לכן גזר רק על הימים הטובים ולא על השבתות. המן גזר גם כן על המילה והתפילין. ומכיון שבטלה הגזירה, זכו היהודים וחזרו לכור מחצבתם, והתחילו לקיים את התורה והמצוות.

 

ממילא חוזרת ונשאלת השאלה, למה הפסוק לא מפרש ואומר בהדיא, תורה?

 

אלא פירושו הוא, שעם ישראל הגיעו אז לדרגא שהבינו כי התורה היא אור העולם. 'ליהודים היתה אורה'. היינו שהגיעו להבנה כי כל אור העולם, הכל מגיע רק מהתורה. לכן הפסוק אומר, אורה. אי אפשר לכתוב פשוט תורה. [וע"ע שבת דף פ"ח ע"א הדור קבלוה בימי אחשורוש].

 

צריכים להסתכל על העולם רק במשקפת התורה, וזו ההסתכלות האמתית שצריכה להיות. הכל רק עפ"י התורה. מי שמסתכל באמצעות דברים אחרים, אין לו אלא חושך ואפילה. [עי' בשפת אמת פורים התרמ"ח, ד"ה איתא, הרגישו שהתורה היא האורה, והשמחה אינה אלא ביום טוב וכו' וכך השאר].

 

מה שמהרי"ץ מציין לספרים תניא ושבלי הלקט, צריכים לדעת כי למעשה שניהם הם כמו ספר אחד. יתכן אפילו שהמחבר בעצמו כתב את שניהם, בשתי מהדורות שונות, או שחכם אחר, אחריו, קיצר את הספר שבלי הלקט, וקרא אותו בשם אחר, תניא. לכן לא ברור שספר תניא ושבלי הלקט נחשבים לשתי דעות. וכבר דנו בזה.

 

 

ביאור שיטת הגאונים שקודם הציבור קורא את פסוקי הגאולה, ואחריהם קורא החזן. דעת המזרחי ומהר"י ונה בעניין זה, ומשא ומתן בדבריהם.

 

בגוף עניין קריאת פסוקי הגאולה בקול רם, צריכים לדון. מה לעשות בקהילה חדשה שנתייסדה, ורוצים לדעת כיצד לקרוא את הפסוקים הללו. כידוע, ישנם חילוקי מנהגים באופן קריאת הפסוקים, האם קודם כל קורא הש"ץ, ואחרי כן הקהל קוראים. או שקודם קוראים הקהל, ואחרי כן הש"ץ.

 

בדברי מהרי"ץ דלעיל מפורש שתחילה אומרם הש"ץ ממגילה כשרה שבידו, ואח"כ אומרים אותו כל הקהל. מאידך, מנהגינו, וכן מנהגם של רוב ככל הקהילות, שתחילה אומרים אותו הקהל, ואחרי כן הש"ץ.

 

כך כתבנו בס"ד בש"ע המקוצר [סי' קכ"ב סעיף כ"ג], אותם פסוקי גאולה שאומרים הקהל בקול רם, צריך השליח ציבור לחזור ולקרותם מתוך המגילה הכשרה. ויש נוהגים שהש"צ אומרם תחילה, ואח"כ הקהל. בהערה למטה כתבנו כך, כ"כ מהרי"ץ בעץ חיים דף קס"ד ע״א, ושתילי זתים סימן תר"צ ס״ק י״ב, והוא מנהג עירם צנעא, ועוד כמה מקומות.

 

ב'שערי יצחק' [משפטים ה'תש"ע, חוברת שערי יצחק דף קמ"ט], הסברנו מדוע איננו מאמצים את מנהג צנעא, המפורש בדברי מהרי"ץ, משום שמהרי"ץ לא כתב בזה אלא את מנהג עירו. לא שהוא הנהיג זאת, וזה אינו מנהג הקדמונים, וגם לא נמצא לו מקור בספרי קדמונינו. אם מהרי"ץ היה במקום אחר, הוא היה כותב את המנהג האחר, הרווח. ובמלים אחרות, לא היה למהרי"ץ עניין דוקא במנהג כזה, והוא כתב את המציאות שהיתה נהוגה בעירו. השיעור דאז נסוב על עניינים רבים כאלו, הכתובים בספרי מהרי"ץ, ואפילו הכי איננו נוהגים כמותו, ואפשר לעיין שם באריכות.

 

השאלה כעת היא, באופן שישנו ביהכ"נ חדש, ובתוכו הקימו קהילה חדשה, והם רוצים לדעת באיזה מנהג לתפוס. חלק מהם מיוצאי צנעא, וחלק ממקומות אחרים. מקצתם כך, ומקצתם כך. מה עדיף? איזה מנהג יותר טוב?

 

זה עתה יצא לאור קונטריס שנקרא אמרי חן, המברר באופן יסודי ובהרחבה את כל הנושא הזה, בשקלא וטריא, ממש בלמדנות, ובהיקף נרחב, לעמוד על יסודות המנהגים בזה. הקונטריס נסוב סביב השאלה המרכזית בעניינים אלו, שאם הציבור אומרים את הפסוקים הללו מתוך מגילותיהם, מעיקר הדין יצאו ידי חובת קריאת פסוקים אלו. וכיון שבמציאות, לא כולם מחזיקים מגילות כשרות כמו הש"ץ, וכמו שמהרי"ץ כתב, וחלקם בכלל מחזיק מגילות פסולות, ואולי יש שלא מחזיקים כלל ועיקר, ממילא הם יצאו ידי חובתם רק בדיעבד. כמו שידוע בדין מקרא מגילה, כי אם קרא את מקצתה בע"פ, יצא ידי חובה. ממילא גם הם יצאו ידי חובתם רק בדיעבד, ולא עוזרת חזרת קריאת הש"ץ לתקן, כי הם כבר יצאו ידי חובתם, ומפסידים את הקריאה דלכתחילה מדין שומע כעונה על ידי הש"ץ. ממילא לכאורה יוצא שמנהג צנעא הוא עדיף יותר.

 

אגב, כאן המקום להזכיר שוב, על מגילות הגויל. לראות ולהקפיד בשרטוט שיהיה ניכר חריץ במציאות, ולא שנמחק לפני הכתיבה ונשאר בו רק רושם, קווים כמו במחברות. להקפיד שבעתיים, לפחות מי שקורא לציבור, שלא יקרא במגילה עם שרטוט בלי חריץ.

 

נחזור לענייננו. על נושא זה, בעל הקונטריס מאריך באריכות רבה, המבררת בפרוטרוט את שורש עניינים אלו. ובדף י"ח מסיק וכתב כך, ולא מצאתי דבר מפורש בטעם שהנהיגו בשאר קהילות שהקהל יקרא את פסוקי הגאולה קודם, ורק אח"כ ש"ץ, ולא בהיפך. הוא שואל למה עושים זאת? וכן הוא כמנהגם, בראשונים שהזכרנו בתחילת דברינו לעיל.

 

ובדף י"ט הוא מביא דבר מעניין, שלמה"ר יוחנן מזרחי ותלמידו מהר"י ונה היה מנהג חדש באופן אמירת פסוקי הגאולה. וזה לשונו, נהגו אצלם, שהש"ץ אומר את הפסוק בתחילה, ואחריו כופלים הציבור, ושוב חוזר ש"ץ לקרותו בקול רם ובניגון. ולכאורה מה טעם יש בזה לקרוא כל פסוק מהם שלושה פעמים?

 

אבל הוא מסביר זאת באופן נחמד, אולם להנ"ל אתי שפיר, דרצו להרוויח מעלות שני המנהגים משני הצדדים, גם להימלט מהחשש שמא יצאו ידי חובה בדיעבד בקריאה בע"פ, או מתוך ספרים שלפניהם, ולא יוכלו לתקן זאת שוב וכנז"ל. ולכן הקדימו את קריאת הש"ץ מתוך המגילה הכשרה ורק אח"כ חזרו הקהל על הפסוקים, וגם רצו שלא תהיה הקריאה הגרועה באחרונה אלא הקריאה המהודרת, ולכן לאחר קריאת הציבור, חזר הש"ץ שוב וקרא את הפסוק מתוך המגילה.

 

הרי כאשר אומרים פעמיים, הקריאה האחרונה היא התופסת, כי באים לתקן את מה שמקודם, והרי זה לא מתאים בענייננו, כי אנחנו חפצים שקריאת הש"ץ תהיה העיקרית, ממילא אם קודם יקרא הש"ץ, ואחרי כן הציבור, הרי הם כביכול סיימו בקריאה גרועה שאינה בכשרות. זו הסיבה לדבריו, שהעדיפו מה"ר יוחנן מזרחי ומה"ר יצחק ונה לקרוא שלושה פעמים, תחילה הש"ץ, שמוציאם ידי חובה בכשרות, ואחריו שוב הציבור, וחוזר הוא אחריהם.

 

מסיים מחבר הקונטריס במסקנא לדינא בזה"ל, מנהג ק"ק צנעא ועוד מקומות, שתחילה ש"ץ קורא את פסוקי הגאולה מתוך המגילה, ואח"כ כופלים אותם הקהל. וכ"כ רבותינו השתילי זיתים ומהרי"ץ זצ"ל. והוא מנהג יפה, כי באופן זה מתקיימת מצות הקריאה לכתחילה לכו"ע, ויוצאים מידי כל חשש וספק, כמבואר היטב בפנים.

 

מכל מקום, שאר קהילות שנוהגים בהיפך, שהקהל קורא תחילה ואח"כ חוזר ש"ץ לקרותם, אין להם לשנות מנהגם, כי יש להם על מה שיסמוכו, וגם כמה ראשונים העלו המנהג באופן זה. אלא שראוי ונכון לנוהגים כן, שבשעת קריאת הקהל את פסוקי הגאולה, יתנו דעתם ויכוונו בפירוש שלא לצאת בקריאת עצמם, אלא בקריאת הש"ץ, ובפרט בפסוק האחרון. דהיינו, להקפיד שתהיה להם כוונה הפכית, נגדית, שלא לצאת בקריאת עצמם, אלא מאת הש"ץ.

 

מובן לפי דבריו, כי מנהג צנעא הוא העיקרי, ואותם הנוהגים אחרת, "יש להם על מי לסמוך". קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה [שמות ל"ב י"ח]. הם יכולים להישאר ב"מנהגם", כי "כמה ראשונים" אומרים כדבריהם.

 

חושבני שהדברים הללו אינם נכונים, ואנחנו נסביר זאת בעז"ה. לפענ"ד אנשי צנעא הם ששינו את המנהג, והראיה היא שאין שום ספר בעולם שכותב את המנהג שלהם, אבל נלך לפי הסדר.

 

אז בשיעור מקץ ה'תש"ע הנ"ל, דיברתי כבר על הסברות המדוברות בקונטריס זה, שעיקרם הוא, כי על ידי קריאת הקהל, לכאורה כבר יצאו ידי חובתם. אבל התשובה היא, שלא יוצאים בכך ידי חובה, כי כולם יודעים שתכף הש"ץ יקרא. והרי ידועים הטעמים, מדוע הקהל שונים את הפסוקים האלו, או משום שמחה, או בשביל שלא יירדמו, ובכדי לעורר את התינוקות. ממילא הדבר דומה למה שהיה נהוג בתימן בעי"ת צנעא, ומקומות נוספים, לתקוע בר"ה בעלות השחר. לא בירכו על כך, כי יודעים שהעיקר הוא בתקיעות שאחריהם. אותו הדבר כאן, אפילו שהציבור קוראים, הם יודעים שקריאת הש"ץ היא העיקרית. ואפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, כביכול יש כאן כוונה הפוכה.

 

בשיעור לפני כמה חֳדשים [שיעור מוצש"ק מקץ התש"פ] הוספנו לדבר על כך, גם לגבי קידוש על ידי קטן. האם אפשר לקדש על ידי קטן, כי הגברים לכאורה כבר יצאו בתפילת ערבית ידי חובת קידוש דאורייתא, וגם המשנה ברורה [סי' רע"א סק"ב. ויעו"ש בהוספות שבמהדורת דִרשו] דן בכך. ישנה סברא שאומרת לפעמים, שאפילו שקיימו את מעשה המצוה בפועל, לא יוצאים בה ידי חובה, כי כלולה כאן כוונה הפכית.

 

אלו הדברים שכבר דיברנו עליהם בעבר, אבל כיום, מכיון שישבנו שנית על מדוכה זו, נתחדשו לנו חידושים נוספים, וכדלקמן.

 

תחילה צריכים לדעת, כי המנהג הנפוץ בישראל, לקרוא את פסוקי הגאולה בקול רם עוד לפני הש"ץ, אינו מפורש רק בספרי הראשונים, אלא גם בדברי הגאונים. כך אומרים רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, ורב האיי גאון. הזכרתים בשיעור מקץ ה'תש"ע, והבאתי כי כולם אומרים במפורש שהציבור אומר את הפסוקים לפני הש"ץ. הם לא מסבירים למה, אבל כך מפורש בדבריהם. ועוד יותר מזה, אין אפילו דעה אחת האומרת לנהוג כפי אנשי צנעא...

 

לשון רב סעדיה גאון בסידורו [ירושלם ה'תשל"ט, עמ שס"ט] כך היא, ובתורה י' פסוקים שהציבור קורא בקול, אותם ותרגומם. זה מנהג שאינו קיים כיום. וזה לשונו, י"י ילחם לכם (שמות יד, יד). ויאמינו בי"י (שם שם, לא). י"י איש מלחמה (שם טו, ג). מי כמוך (שם שם, יא). מקדש י"י (שם שם, יז). י"י ימלך (שם שם, יח). כי מחה אמחה (שם יז, יד). י"י י"י אל רחום וחנון (שם לב, יב). [שוב מחרון אפך] (שם לד, ו). אצל האשכנזים יש את זה, שני הפסוקים האחרונים, בקריאת ס"ת שבתעניות ציבור, הקהל או' יחד, ואח"כ חוזרם החזן. תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט).

 

ובנביאים שלוש, קדוש (ישעיה ו, ג). ברוך (יחזקאל ג, יב). לא ימושו מפיך (ישעיה נט, בא).

 

ובכתובים שניים, ליהודים היתה אורה (אסתר ח, טו). כי מרדכי היהודי (שם י, יא). מפליא גם שהציבור קראו אותם, ביחד עם תרגומם. גם בגמרא הדבר מובא כך. אבל אנחנו לא נוהגים לתרגם את מגילת אסתר כידוע.

 

עוד מובאת שם [בתשובה שהובאה בקובץ אור ישראל מונסי, כ"ג שנה ו' ג'] תשובת הגאון, גאון בסתם, וכנראה שהוא רב האיי גאון שהתכוונתי בשיעור מקץ ה'תש"ע האמור לעיל, כי כעת לא מצאתי מפורש בדברי רב האיי גאון כן. מה שמביאים סתם בשם הגאון, מתכוונים בדרך כלל לרבינו האיי.

 

וכך הוא כתב, ומה שזכרתם עוד וסלחת לעונינו (שמות לד, ט), לא נדע יסוד לקריאתו [בציבור].

 

וששאלתם אם תשנו ממנהגכם. אֵלו הדברים, אינם בתלמוד, ואינם מהיסודות החמורות, אבל הם [מנהגים] יפים. וּבְחַיַּי, שהם בירושה מן הקדמונים. מפליא לכאורה שהוא משתמש בלשון, וּבְחַיַּי. מדוע הוא צריך להישבע? אינני מבין, ולא ברור לי מה העניין לכך. הרי כשאומרים בחיי, יש צד שהוא כשבועה. בש"ע המקוצר [הלכות נדרים ושבועות, סי' קס"ח עיני יצחק הערה כ"ב, דף רל"ז] כתבנו בס"ד להיזהר מלשונות אלו, בזה"ל, וישנם עוד לשונות חמורים שיש בהם ספיקות ומחלוקות אם הן נחשבים שבועה, ולכן צריך אדם לימנע מהם, ולגעור באומרים כן. כגון חי נפשי, כה אחיה, בחיי, בחיי אביו או אמו או בניו, באמת, באמונה, הן צדק, וכדומה. ברם יתכן שהגאון אינו סובר כך, אפשר בכלל שהוא סובר שאין בכך חשש שבועה. אך למעשה הדבר אינו פשוט כי תשובת רב האיי גאון הזו מתורגמת מערבית, ואינני יודע אם הם תרגמו במדוייק. המקור אינו לפנַי.

 

רב האיי גאון מפרט את הפסוקים במגילה הנקראים בקול רם בזה"ל, ליהודים, כי מרדכי, ומוסיף כי האומה הסכימה עליהם. ישנה הסכמה על כך בישראל. מקובל על כולם.

 

עתה תשמעו מה שאומר רב עמרם גאון [בסידורו דף ק"א] בשם רס"ג, דברים שונים. וזה לשונו, וכי מטיא ומרדכי יצא, א״ר סעדיה זצ״ל, דמנהגא הוי, דפתח ש״ץ מִלת ומרדכי יצא בלחוד. דהיינו, הש"ץ לבדו אומר את המלים ומרדכי יצא. ובתריה ענו כולי ציבורא 'ומרדכי יצא' כולי פסוקא, עד 'ושָׂמֵחה'. ובתרייהו, הדר ש״ץ נמי ליהודים, זו המלה לבדה, ובתריה, ענו כולי צבורא ואמרין כולי פסוקא עד ויקר. והדר אמר ליה ש״ץ זמנא אחרינא, כדעבד בקרא, ומרדכי יצא. מעניין שהוא מפרט בדיוק, אם הם חוזרים על מה שהוא אמר, ומרדכי יצא בלחוד, או דברים אחרים.

 

עוד בשם רב עמרם, ואיכא צִבּוּרִין - דהיינו ישנן קהילות - דעבדו הכי, דכי מתחיל ש״ץ מלת ומרדכי יצא בלחוד, ענו כולי ציבורא מלפני המלך. ואמרי כולי תרוייהו פסוקי, ומרדכי יצא, וליהודים היתה. לא חוזרים על מה שהוא פותח. עכ"פ רק אחרי קריאתם, הוא חוזר וקורא את שני הפסוקים. הדברים מפורשים כפי מנהגינו.

 

לרבינו נתנאל בן ישעיה - בעל אור האפלה עה"ת, יש פירוש גם על מגילת אסתר, וגם הוא, אחד מקדמוני חכמי תימן, כתב כן. וזה לשונו, ויתלו את המן על העץ. זה מִדְּבָרים שהציבור צריכים לענות בקול רם. תשמעו איזה דוגמאות הוא מביא, ואל מה הוא משווה את קריאת פסוקים אלו. כגון יהא שמיה רבא, קדוש קדוש קדוש, ברוך כבוד י"י ממקומו, עושה שלום, ויתלו את המן, ליהודים היתה אורה, כי מרדכי היהודי מִשְׁנה. ועוד דברים שהציבור צריכים לאמרם בלחש, כגון תפילה, וברוך שם כבוד מלכותו, ויסע מלאך האלהים עד ויבקעו המים.

פירושו למגילת אחשוורוש - אסתר - נדפס שתי פעמים. הראשון, בספר אגדתא דמגילה, אבל שם הוא נדפס בצורה משובשת. ונדפס שוב בספר זיכרון להר"י נסים [חלק ג' דף שמ"ו]. הוא אומר במפורש שהציבור צריכים לענות בקול רם.

 

המלה 'לענות' אינה חדה, משמעותה אינה ברורה כל כך. מה הכוונה לענות? בדרך כלל מתכוונים בזה לעניית תשובת שאלה, אבל לפעמים ענייה הכוונה להתחלת משהו, כמו שנאמר אצל איוב בהתחלה [ג', ב'], וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. עוד לא אמרו כלום. הוא מתחיל לדבר, ובכל זאת נחשב כעונה. וישנן דוגמאות נוספות לכך. מובן 'ענה' מתפרש לפעמים כאמירת דבר מה בקול רם, כמו שכתוב למשל על הביכורים [דברים כ"ו ה'], וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ. אבל מה הכוונה כאן? יש לציין גם כי לפעמים מובן ענייה מתפרש בלשון עדות, כמו שכתוב [שמות כ' י"ג] לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ. הרד"ק [בספר השרשים שורש ענה] מאריך על כך.

 

כתוב על מרים הנביאה [שמות ט"ו כ"ג], וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם. למי היא ענתה? ישנם האומרים שהכוונה היא לפזמון, דהיינו שהיא ענתה את הפזמון. גם זכור לי בשם ספר שכל טוב, לגבי הבאר שכתוב [במדבר כ"א י"ז], עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, שהכוונה לפזמון. דהיינו ששרו וענו על שירת הבאר, והם עונים. זהו נחשב מענה, דהיינו פזמון החוזר.

 

אמנם בענייננו, לגבי 'עניית' הציבור בפסוקי הגאולה, הדבר אינו מתאים. הוא מדמה זאת לעניית אמן יהא שמיה רבא. הש"ץ אומר יתגדל ויתקדש וכו', ואמרו אמן, וכולם אומרים יהא שמיה רבא וכו'. גם בקדושה זה כך, הש"ץ אומר יוצר אור וכו', משבחים ואומרים, והציבור עונים, קדוש קדוש, וברוך כבוד. וכן לגבי עושה שלום, שהציבור עונים. וזהו אגב, בדיוק כפי מנהגינו, שהש"ץ אומר תתקבל, והקהל עונים, אמן, עושה שלום במרומיו וכו'. טעם הדבר הוא פשוט לפענ"ד, מכיון שאומרים לשון 'עלינו', ולא מתאים שהש"ץ יאמר כן, לכן הקהל אומרים אותו כולם.

 

וכן לגבי פסוק 'ויתלו את המן'.

 

נמצא איפוא, מכך שרבינו נתנאל בן ישעיה משתמש בלשון ענייה, ומביא את הדוגמאות של יהא שמיה רבא וקדושה ודומיהם, מוכח שהוא סובר כמו רב סעדיה גאון, שהש"ץ מתחיל את המלים, ויתלו את המן, והם חוזרים את המלים האלו וגומרים אחריהם את כל הפסוק. וכן בפסוק כי מרדכי היהודי. נמצאנו למדים כי ברור גם מדבריו שהש"ץ הוא זה שהתחיל, והם מיד ענו ואמרו את כל הפסוק. מסתמא ששיטתו הולכת כפי הגאונים וכל הראשונים שאומרים שהציבור פותח ואומר ראשון. וגם הגאונים אומרים במפורש, בתרייהו הדר ש"ץ נמי ליהודים. הם תמיד חוזרים על המלה, הדר. משמע שהציבור אומר אותם לפניו.

 

נמשיך בדברי רש"י בסידורו [סימן שמ"ד] שכתב כך, [ודרך] הוא ששליח צבור מתחיל ראש הפסוק, ושותק עד שיפסוק המקרא מפי הציבור, ואחד חוזר וגומר, ואינו אלא לרמז לצבור לאמרו. לכן הש"ץ מתחיל את הפסוק, ומרמז להם להמשיך, והם גומרים אותו.

 

אותו הדבר אומר רב סעדיה גאון בסידורו גם לגבי אמן יהא שמיה רבא. הש"ץ אומר יתגדל ויתקדש וכו', ואמרו אמן, הם עונים אמן, והוא ממשיך ואומר להם כפתיחה (שלוש מלים ראשונות) יהא שמיה רבא, ואז הציבור עונים פה אחד, אמן יהא שמיה רבא מברך וכו'. אצלינו הציבור אומרים זאת לבד. דהיינו ממשיכים יחד, אמן, יהא שמיה וכו'. וכן מנהג שאר קהילות. לכן אחת מן השתיים, או שהשתנה משהו מימי קדם, או שלא מצאו צורך לנהוג כך, כי הציבור כבר יודעים לבד מה לענות בהמשך. הם לא צריכים שידריכו אותם מה היא הפתיחה. אבל מובן כעת בבירור שהציבור היו הראשונים לענות.

 

דבר נוסף שצריכים להעיר, כי אינני חושב שישנו איזה שהוא מנהג או דעה, הסוברת לקרוא שלושה פעמים, כמו שכתבו כאן בקונטריס אמרי חן [בשם עורכי משנה ברורה 'אוצרות'. העורך], כביכול זוהי דעת מה"ר יוחנן מזרחי, וגם דעת תלמידו מה"ר יצחק ונה.

 

מה"ר יוחנן מזרחי חיבר פירוש על מסכת סופרים [נדפס מקרוב, בירושלם ה'תשע"ז], וזה לשונו שם [פרק י"ד, הערה ד', דף ס"א], ובספר המנהיג ובספר אבודרהם פסקו, שארבעה פיסוקים כופלין אותם העם עם ש"ץ, ואלו הן. איש יהודי וכו', ומחזיר פסוק זה ש"ץ פעם 'שלישית' אחר הציבור לבדו. לכאורה מפורש כאן כמו שהם הבינו, שאומרים בסה"כ שלושה פעמים. אבל לא נראה לי שזאת היא כוונתו. מה"ר יוחנן מזרחי מתכוון אל מה שאומרים הגאונים, שהובאו דבריהם לעיל, שהש"ץ פותח ואומר, איש יהודי, ואז אומרים הציבור ביחד את שאר הפסוק, או את כל הפסוק, מתחילתו ועד סופו, ואחרי שסיימו, חוזר ואומר הש"ץ את כל הפסוק מראשו לסופו. לכן הוא משתמש בלשון, פעם שלישית.

 

הערת הרה"ג משה שליט"א: זכורני כי כך הוא מנהג החבאנים. כך נדמה לי, שהש"ץ מתחיל את תחילת הפסוק, ואז הציבור אומר את כל הפסוק, ואחריהם הש"ץ אומר את כל הפסוק.

 

תגובת מרן שליט"א: אכן כן? הרב יפת מה טוב יצ"ו, האם אתה מכיר את המנהג הזה?

 

תשובת הרב יפת מה טוב יצ"ו: כן, ממש שלושה פעמים.

 

תשובת מרן שליט"א: לפי דבריך יוצא שהם קוראים את כל הפסוק, שלושה פעמים, [כמו שהבינו העורכים דלעיל. העורך]. אבל צריכים לברר, האם זה כך רק בפסוק האחרון, בכדי שיספיקו לגלול, או בכל פסוקי הגאולה?

 

המשך תשובת הרב יפת מה טוב יצ"ו: בכל הפעמים.

 

תשובת מרן שליט"א: כנראה שכך הם הבינו, אבל בכל אופן, בכל התכאליל שכתב מהר"י ונה שראיתי, דהיינו בכתה"י שראיתי אצלי, וכן ידוע בדרך כלל ממקומות אחרים, מפורש כדברי הגאונים, אלא אם כן יש שם נוסחא אחרת.

 

מה"ר יצחק ונה הביא בשם אבן הירחי, מחבר ספר המנהיג. וכך הוא כתב, בשם אִבְּן הירחי, נהגו לומר התחלת – ארבעה פסוקים אלו – אומר הש"ץ תחילתן, והציבור משלימין אותם בקול רם, ואח"כ חוזר אותם הש"ץ בקול רם ובניגון. מפורש בבירור שהוא אומר רק את תחילתם. אבל אני דן אותם לכף זכות, שכנראה לא היה כתוב להם את המלה תחילתם. אך כך כתוב בספרי הגאונים. לפי דבריו, הש"ץ אכן הוא המתחיל, אבל הוא לא אומר את כל הפסוק, אלא רק את התחלתו. אחריו אומרים הציבור את כל הפסוק, ואחר כך הציבור חוזר.

 

ובכל אופן רואים כי גם לדעתם, העיקר הוא עניית הציבור.

 

בספר אור ישראל [מונסי כ"ג עמוד קצ"ב שנה ו' ג'] כתוב בזה"ל, מנהג בני תימן הוא, שתחילה אומר החזן את כל הפסוק, ואח״כ אומרים אותו הקהל. כותב המאמר הוא אשכנזי, הרי"ש שפיגל, לכן הוא כתב בכלליות שזה מנהג בני תימן. כבר אמרתי לכם שבני שאר עדות מבלבלים מתוך חוסר ידיעה. אי אפשר לומר שכן הוא מנהג תימן, והיה לו לדייק ולומר, מנהג בני צנעא. [הוא לא ידע והתבלבל, כי כך הוא ראה בספר ויצי"ב, ונסמך עליו. העורך].

 

הוא ממשיך ומביא בשם רב אחד שני הסברים למנהגם בזה"ל,  הרי ההלכה קובעת שאחרי קריאת המגילה יש לברך את ברכת הרב את ריבנו, כאשר המגילה גלולה. לפי מנהגינו עולה כי לאחר שהחזן סיים את קריאת המגילה, אין הוא יכול לברך מיד את הברכה, אלא עליו לגלול קודם את המגילה. נמצא שכל עת גלילת המגילה, פעולה הנמשכת זמן מסויים, הציבור עומד וממתין לשמוע את הברכה, ויש בכך משום טורח ציבור. אמנם לפי מנהג תימן, הרי בעת שהציבור קוראים את הפסוק, הוא יכול לגלול את המגילה, ונמצא שמיד לאחר שהם סיימו את קריאת הפסוק, הוא יכול לברך את הברכה, ונמנעה טרחת הציבור. [ויצי"ב חלק ג' פכ"ו סימן ה'].

 

ומוסיף כותב המאמר להביא סיבה שנייה מדנפשיה, ואפשר עוד להוסיף על דבריו. לפי מנהגינו נוצר מצב כי אחר שהקהל קרא את הפסוק האחרון, יש מהציבור שכבר גוללים את מגילתם, ויש כבר שאינם מאזינים לחזן, ונמצא שקריאת הפסוק האחרון אינה נעשית בנחת. לפי מנהג בני תימן הכל אתי שפיר.

 

לפי טעמים הללו, מובן שבגלל הפסוק האחרון, הקדימו לעשות כן גם בפסוקים הראשונים.

 

דרך אגב, אמרנו מקודם כי כפי מה שכתב מהרי"ץ, ישנם ארבעה פסוקים שאומרים הקהל בקול רם, נמצא שהם כנגד שם הוי"ה. ולרבים שמוסיפים פסוק חמישי, ומרדכי יצא וגו', הכוונה היא כנגד ארבעה לשונות של גאולה, כנגד ארבעת פסוקי גאולת מצרים, ובנוסף יש את הכוס החמישית של אליהו הנביא, שהיא כנגד הפסוק [שמות ו' ח'], וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ. וגם לפי מנהג עירנו ומקומות נוספים, ונמצא שכופלים ששה פסוקים, מפני שמוסיפים כי גדול מרדכי וגו', יש רמז, וכדלקמן.

 

בש"ע המקוצר [עיני יצחק על סי' קכ"ג הערה י"ז, דף רצ"ג] הבאתי את עניין הדלקת הנרות בפורים. הרי מהרי"ץ [עץ חיים דף קס"ו ע"א] כבר עורר על הדלקת נרות שעוה בסעודת פורים, והסברנו זאת שהשעוה רומזת לאות וא"ו. כך כתבנו שם בשם ספר שער הכוונות, המגילה היא ההארה היוצאה מחוץ ליסו"ד, וגם היא ארוכה בצורת וא"ו. זהו סוד המגילה, והוא הסבר גם למנהג אנשי עירנו ועוד, לכפול ששה פסוקים.

 

דרך אגב, יש להעיר עוד על מה שכתוב בקובץ אור ישראל הנז"ל, שכותב המאמר, הרב שפיגל דלעיל, קצת ערבב את הדברים. הוא כתב בשם מהרי"ץ, שלא אומרים את הפסוק, 'כי מרדכי היהודי' וגו', אלא את הפסוק 'ויתלו את המן' וגו'. אבל זוהי טעות, ונתחלפו לו הפסוקים. בודאי כופלים גם את הפסוק 'כי מרדכי היהודי' וגו', אלא שמהרי"ץ לא הזכיר את כפילות פסוק 'ומרדכי יצא' וגו'. מובן שהוא סובר שאין לכפלו, ואכן ישנם הנוהגים כך.

 

נחזור לענייננו בס"ד. רצוני להסביר את שורש הסוגיא, מדוע לפי האמת, אנשי צנעא שינו את מנהג העולם, והקדימו את קריאת החזן לקריאת הציבור. לפני שנסביר זאת, נדגיש שוב, כי כל הגאונים וכל הראשונים, וכל מי שמזכיר את מנהג כפילות הפסוקים, כולם אומרים פה אחד שהמנהג הוא שהציבור פותח, ורק אחריהם החזן.

 

והאמת שצריך ביאור, מדוע זה כך? ברם אפילו שאותם הראשונים לא הסבירו זאת, חושבני כי הדבר פשוט. לפי הטעם שכפילות פסוקי הגאולה הוא משום שמחה, מובן ופשוט מאד מדוע לכפלם. תתבוננו, עד שהציבור מגיעים אל העניינים שמייחדים את הנס, למשל 'איש יהודי' וגו', מיד השמחה פורצת. מתלהבים. כבר לפני שהש"ץ קרא, הם מקדימים אותו ואומרים זאת בקול רם. מיד כאשר מגיעים לפסוקי הגאולה, החזן גומר את הפסוק וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן, כולם "קופצים", צועקים ביחד, איש יהודי וגו'. ויתלו את המן וגו'. זוהי הוראת שמחה והתלהבות יתירה. כך הוא טעם המנהג. אם אנחנו ננהיג שהציבור יקרא אחרי החזן, הוראת השמחה תפחת.

 

הערה מהקהל: ראיתי במו עיני במקומות שנוהגים כמו הצנעאנים, שהש"ץ אומר תחילה, ואחריו הציבור, שהשמחה נעדרה.

 

תשובת מרן שליט"א: יפה אמרת. כאשר כולם "קופצים", זהו ביטוי לשמחה. בשמחה ובהתלהבות אומרים פה אחד, ויתלו את המן וגו'. השמחה פורצת.

 

הסבר שני, מדוע הקדימו את קריאת הציבור לקריאת הש"ץ, כדי שלא יהיה נראה כמו ראשי הפרקים בהלל. כאשר מגיעים בהלל אל פיסקת 'בצאת ישראל מצרים', החזן פותח ואומר במיתון ובקול נעים, בצאת ישראל מצרים, והציבור כופלים אותו. אם ננהיג את אותו הדבר גם בקריאת המגילה, הדבר ייראה כמו ראש פרק. וזה לא נכון. והגם שפסוק 'איש יהודי' הוא אכן ראש פרק, אבל פסוק 'ויתלו' אינו ראש פרק, וכן הפסוקים 'ליהודים היתה אורה', 'כי מרדכי היהודי'. בכדי שיהיה שינוי מההלל, הציבור פותח ואחריהם החזן. כנלע"ד בס"ד.

 

זאת אנחנו אומרים, כהסבר טעם ושורש מנהג כל ישראל, שהעדיפו שהציבור יקרא בתחילה, ורק אחריהם הש"ץ. ועתה נמשיך ונסביר, מדוע נשתנו אנשי צנעא? מה השתנה אצלם מכל קהילות ישראל? כיצד נולד להם מנהג זה, שאינו כתוב בשום ספר בעולם. גם מהרי"ץ והשתילי זיתים שהזכירוהו, לא אמרו זאת אלא רק בתורת הערה ועדות על המנהג הקיים, ולא הם שהנהיגוהו. הם ראו שבמציאות נוהגים כך, וכתבו את מה שנהוג. אבל מדוע מייסדי מנהג זה, שינו ממה שמפורש בכל ספרי הגאונים והראשונים, וגם מחכמי תימן שדיברנו עליהם מקודם, שכבר אמרנו שהם לא נהגו כן, דהיינו, מה"ר יוחנן מזרחי, מה"ר יצחק ונה, ועוד לפניהם, מה"ר נתנאל בן ישעיה בעל אור האפילה. כל אלו כותבים הפוך ממה שהם עושים. בתחילה הציבור, ורק אחריהם הש"ץ.

 

מה קרה בעיר צנעא?

 

בעניין מנהג העיר צנעא, שהעניים היו מקבצים נדבות בעת קריאת המגילה.

 

אבל צריכים לשים לב למנהג אחר שהיה בצנעא, ולפיו אולי נוכל להבין גם מה קרה פה. זהו ההסבר שעלה בדעתי בס"ד, וחושבני שזוהי סיבת שינוי מנהגם. בעיקבות מה שנסביר בהמשך, צריך לומר שהם שינו את המנהג הקדום לכפול לפני הש"ץ. ולפי זה יוצא לדינא, שכיום שהמנהג ההוא התבטל, הסיבה נתבטלה, יש מקום אולי לדון עליהם להקדים לכפול לפני הש"ץ.

 

בעיר צנעא היה מנהג שבזמן קריאת המגילה, הסתובבו עניים לקבץ נדבות בבית הכנסת. כך הָיֹה הָיָה בזמנם. להבנת העניין, נקרא מה שכתוב בספר מצפונות [מצפי"ת, שבת ומועד דף 135] בזה"ל, פורים. בבוקר משכימים הכל לקום כהרגלם בכל בוקר רגיל. לכאורה זהו שלא כמו שהעלה מהרי"ץ [בעץ חיים דף קס"ה ע"א], לקום עוד יותר מוקדם מבוקר רגיל. הוא כתב זאת בשם המג"א, שבשחרית פורים משכימים לביהכ"נ יעו"ש. הנשים נשארות בבתים, ופותחות בהתקנת סעודת פורים. והגברים, כולל הילדים, הולכים לבית הכנסת, לתפילת שחרית ולמקרא מגילה, שהבוקר נקראת בקצב מתון, שלא כקצב קריאתה בליל פורים שהיה חפוז משום צומו של ציבור. ביום קוראים יותר במיתון מבלילה, כי בלילה הציבור בצום, והם אז יותר נחפזים.

 

באמצע קריאת המגילה, נכנסים העניים ומסובבים בין קהל המתפללים בפשיטת־יד, וכל איש נותן להם כנדבת ידו.

 

מנהג זה, שהיה בחזקת מסורת מדי שנה בשנה, לא היה לרצון רוב הקהל, כיון שהוא מסיח את הדעת מקריאת המגילה. אך איש לא ההין לבטלו, מחשש עלבון העניים והכלמת פניהם. אפילו שדעתם לא היתה נוחה מכך, לא העיזו לבטל את המנהג. גם הילדים מקבלים מהוריהם וקרוביהם, מעות פורים.

 

מישהו אחר מתאר גם הוא את המנהג, אך בסגנון אחר. וזה לשונו, למחרת, עם עלות השחר, משכימים לתפילת שחרית.

 

[בדרך אגב, תדעו שישנו בזמנינו תלמיד חכם חשוב אחד, הרב דוד משה שווארץ שליט"א, ששוקד כעת על הוצאת ספר גדול וחשוב בשם 'ברור כשמש', ובו הוא מראה כי בכל תפוצות ישראל בעבר, התפללו מוקדם, וכמו שידוע גם אצלינו עד הדור האחרון. יישר כחו. הוא ממש בירר את הנושא משרשיו, בפרוטרוט וביסודות, ובין היתר הוא הביא גם את מנהג ק"ק תימן. הוא מוכיח כי בכל הארצות נהגו כך, והתפללו מקודם. הם לא פירשו את זמן הנץ שהוא מעת זריחת גוף השמש]. המנהג הקדום, נשתנה רק מקרוב, מִסיבות מסויימות שמפורטות שם. הוא מביא עשרות גאונים וראשונים, פוסקים וגדולי ישראל, הכותבים ונוהגים שהָנֵץ החמה, הוא בתחילת התנוצצות אור השמש, כשעה קודם יציאת גוף השמש. תקותי בעזהי"ת שהספר יֵצא לאור בקרוב.

 

נמשיך בדברי הכותב הנז', עם סיום התפילה, מתחילים לחלק מעות פורים, או מתנת פורים, לילדים ולעניים הנמצאים בבית הכנסת. החילוק נמשך גם בשעת קריאת המגילה, בהתאם לדברי חז"ל, שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה.

 

בשעת קריאת המגילה, נוהרים העניים 'לעשרותיהם' לבתי הכנסת. כתוב כאן חידוש. עשרות עניים. הרבה מאד עניים אוספים אז נדבות מאת הציבור. ופושטים יד, לכל אחד ואחד מהציבור, כדי לקבל מתנת פורים. נראה שהעניים לא באו דוקא מצנעא, אלא גם מן הכפרים שמסביב, כי ידעו שזהו יום מתאים לאיסוף צדקה.

 

אבל צריכים להעיר, על מה שהוא כתב שמנהג איסוף הצדקה אז, מתאים לדברי חז"ל במסכת מגילה [דף ד':] האומרים, שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. שזו טעות. הנה דברי הגמרא הללו נאמרו לעניין שלא קוראים את המגילה בשבת. הטעם הידוע מובא שם בזה"ל, גזירה שמא יטלנה בידו, וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. הטעם הזה מובא להלכה בספרי הפוסקים. אחריו מובא שם טעם אחר, רב יוסף אמר, מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה. הגירסא בספרי הגמרא שלנו היא, במקרא מגילה. באות בי"ת, אבל יש מהראשונים [כגון התוספות] שגורסים בלמ"ד, למקרא מגילה.

 

ממשיכה הגמרא ואומרת, תניא נמי הכי, אף על פי שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה, גובין בו ביום, ומחלקין בו ביום. בזמנם שקידשו עפ"י הראייה, בני הכפרים קוראים עוד לפני כן, ביום הכניסה, דהיינו בשני וחמישי. לפי זה מצות מתנות לאביונים היתה ביום קריאת המגילה. אף שאת השמחה ואת הסעודה עשו ביום פורים, שנדחה ליום אחר, מצות מתנות לאביונים היתה ביום קריאת המגילה, והטעם כמפורש, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה.

 

פירוש הדבר, שבזמן קריאת המגילה נוכחים ומתקבצים רָב עם, וזהו זמן ניאות לעניים לאיסוף צדקה, כי הם יכולים לנצל את ריבוי המתפללים. הן טורח להם להסתובב מבית לבית, יפגשו את בעל־הבית, או לא יפגשו. משא"כ כעת, שכל הציבור נמצא בביהכ"נ, וכל הפושט יד ליטול, נותנים לו.

 

ברם אין הדברים אמורים כלל על הפרעה בקריאת המגילה, והסחת דעת הציבור. אלא כמובן וכמסתבר שזה רק לפני הקריאה, או לאחריה. [אחר זמן, מצאתי מפורש כך באחד הראשונים בשם הרי"ף, שחלקו לעניים אחר קריאת המגילה. אלא שברי"ף עצמו, לא מצאתיהו, וצ"ע]. אך משום מה, אפילו שברור מדברי הגמרא שאין צורך להפריע בעת קריאת המגילה, משום מה, בעי"ת צנעא עוד בתוך קריאת המגילה, אספו את הצדקה.

 

מעתה, בואו חשבון. אדם שומע את המגילה, ומסתובבים לידו עניים. משמע כי גם הילדים קיבלו אז. הארנק כבר פתוח, ומחלקים לכולם ללא הבדל. אם אדם יתחיל מעצמו איש יהודי וגו', עולה חשש שחלק מן האנשים יתבלבלו. קורה פעמים רבות כאשר אומרים כמה פסוק על פה, עלולים לדלג על כמה מלים. להשמיט אותם. יתכן גם שיאמרו איזו מלה בשיבוש, שלא כתקנה. למשל, במקום לומר, בֶּן יָאִיר, יטעו ויאמרו בצירי, בֵּן יָאִיר. שזה שינוי משמעות. כמובן, זוהי רק דוגמא בעלמא. יתכן מישהו שלא בקי, ויטעה, עד שהוא עלול לא לצאת ידי חובה. לכן באופן ששומעים את קריאת המגילה מפי הש"ץ בתחילה, אפילו שהעניים מסתובבים לידו, הוא נותן לב להקשיב לקריאת הש"ץ. אבל אם אדם יקרא בתחילה, עוד לפני הש"ץ, הוא עלול לחשוב, מה־בכך אם לא אקשיב כדבעי? הרי כבר קראתי, ויצאתי ידי חובה, לכן הוא מוצא לעצמו היתר בקלות שלא להקשיב לקריאת הש"ץ, ולחלק אז לעניים ולילדים. לכן באו חכמי צנעא, והחליטו כי יותר טוב לנהוג בהיפך. הרי אין חובה לקרוא דוקא לפני הש"ץ, והם העדיפו יותר לקרוא אחריו, מפני סבה זו.

 

נחזור שוב. מחשש שמא הציבור לא יצאו ידי חובה מקריאת הש"ץ החוזר על הקריאה, כי לא יקשיבו לו כראוי, הם העדיפו שהחזן יקרא הראשון. אבל במקומות אחרים שלא היו עניים מסתובבים בבית הכנסת בקריאת המגילה בפורים, נשאר הדין על מכונו, כי כולם יודעים להקשיב אח"כ לקריאת הש"ץ. אבל בצנעא לבדה (וה"ה למספר מקומות מועט שתושביהם יצאו מצנעא ובאו להתגורר שם, שנמשכו אחר מנהג מקומם הראשון) עלה החשש כי אם ימשיכו לנהוג כך, עלולים לטעות בדבר מה, וכיון שאח"כ שמא לא יקשיבו אל החזן, לא יצאו ידי חובה. לכן העדיפו לעשות ההיפך, שהחזן יקרא הראשון, ואחריו הציבור.

 

ואל תתפלאו כיצד יכול להיות שאנשים יטעו בדברים המפורסמים. כי בהחלט יכול להיות מישהו, ואפילו בקי, שיקרא מלה בשיבוש ובשינוי משמעות. אפילו בעי"ת צנעא. אל תתמהו על כך, כי אספר לכם מה ששמעתי מפי תלמידי חכמים מצנעא, שאמרו לי כי היה מארי אחד מביניהם, שבמקום לומר בזמירות, עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים, הוא אמר, "עַצְפְרִי" וְכָל אֲרָזִים...

 

עַצְפְרִי, הכוונה בתימנית (בלשון ערב)לציפור.

 

האם אתם מבינים מדוע הוא טעה? כי מתקופת הילדות הוא תמיד שמע את הזמירות, והם נקלטו במוחו, וכידוע הם לא הסתכלו בספרים. התפילה התנהלה בע"פ. תדיר הוא שמע בזמירות, עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים, אבל אתם יודעים שאצל התימנים, הפ"א הדגושה היא חלשה קצת. למשל רגילים לומר, פָֿרשה, במקום פָּרשה. וכן רבים אומ' פֿשיטא, אף על פֿי, וכל כיוצא באלו. כנראה הוא גם שמע כעין זה, עֵץ פְרִי (הפ"א רפה), ונתחלף לו, עד שהתרגל ונקבע בלשונו לומר מלה אחת "עַצְפְרִי" וְכָל אֲרָזִים. חשב שמדובר על ציפור, ביחד עם כל הארזים...

 

הרי פסוק לאחר מכן, כתוב רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף. התרגל לקרוא את הזמירות, ולא שם לב להבדל. ומדובר כאן על תלמיד חכם, לא על עם ארץ. לכן קל וחומר שיכולה להיות שגיאה כעין זאת בקריאת המגילה, ולא יצאו ידי חובה.

 

זאת אנחנו אומרים רק בכדי לשׂבר את האוזן, שיתָּכנו שגיאות כאלו, ולכן תיקנו חכמי צנעא הראשונים לשנות מן המנהג, ולקבוע את קריאת הש"ץ בראשונה.

 

ממילא יוצא, שההיפך הוא הנכון. מנהג צנעא אינו העיקר, אלא תקנה לפי הצורך, מחוסר ברירה. ואמנם, יש לעיין כיצד צריכים יוצאי צנעא להתנהג כיום, שהסיבה כבר אינה קיימת, אם באמת זאת היא. אבל כבר אחז"ל, לא בשביל שאנו מְדַמים, נעשה מעשה. זו לע"ע רק השערה. בכל אופן יוצא לדידן, שאנו אין לנו אלא את המפורש בכל הספרים, ראשונים כאחרונים, ובפרט שהגאונים אומרים זאת בפה מלא, ולא מצאנו מי שאומר אחרת, לנהוג שהציבור אומר מקודם.  חכמי צנעא שינו את המנהג לפי הצורך והיכולות שלהם, כך יוצא שקהילה חדשה שמתייסדת כיום, ובתוכה נתקבצו ציבור חדש, חלקם מצנעא וחלקם משאר מחוזות תימן, ראוי שינהגו כפי המנהג שהתקבל בכל תפוצות ישראל, שהוא העיקרי.

 

שאלה מהקהל: ומה עם מה שמעורר בעל הקונטריס בהרחבה, שהציבור כבר יצאו ידי חובתם בדיעבד, בקריאתם בע"פ?

 

תשובת מרן שליט"א: כבר אמרנו דמסתברא מכוונים שלא לצאת בקריאת עצמם כל אותם שאין להם מגילה כשרה, והכי הרבה שיתכוונו מפורש שלא לצאת.

שאלה מהקהל: אבל השומעים לא מתכוונים שלא לצאת ידי קריאתם?

 

תשובת מרן שליט"א: יהיה מה שיהיה, ותגיד מה שתגיד. כיון שגדולי ישראל כולם אומרים שכך נוהגים, אפילו אם איננו יודעים מדוע, ולא הצלחנו לברר בדיוק מה היא הסיבה, אין בכוחנו וברצוננו לשנות ממה שהם כתבו.  אולי היו להם עוד סיבות אחרות שלא נודעו לנו. מצדנו אמרנו כמה סברות להסביר מדוע להקדים את קריאת הציבור בדוקא, אבל אפילו אם טעינו, אי אפשר לשנות את מה שקבעו כל גדולי ישראל מדורות עולם.

 

שאלה מהקהל: מתי העניים הסתובבו בקריאת המגילה, כשהציבור אמרו יחד את פסוקי הגאולה?

 

תשובת מרן שליט"א: כל הזמן, וגם בפסוקים האלה. אתה צודק. באופן רגיל, גם כשאדם מחלק מעות לצדקה, הוא מתאמץ ומקשיב לקריאת הש"ץ. אבל כאן הוא חושב, מה לי לטרוח להאזין, הרי כבר יצאתי ידי חובתי? עכשיו אין לי צורך להקשיב. הוא חושב בטעות שכבר אין לו צורך לשמוע, כי הוא כבר יצא ידי חובה. נראה לו כמיותר, והוא נוטה להסיח דעת. משא"כ בשאר המגילה שרק החזן קורא, אז טורח ומַטה אוזן.

 

שאלה מהקהל: האם יש לכוון בהדיא לא לצאת ידי חובה בקריאת עצמו?

 

תשובת מרן שליט"א: מי שמחמיר תבוא עליו ברכה, אבל אין צורך להודיע זאת בפומבי לציבור. מי שרוצה, בתורת הידור, טוב לכוון זאת. אבל צריך לדעת כי מן הסתם זה כך, שכולם יודעים שיוצאים מפי החזן.

 

שאלה מהקהל: ואם ישנה הסכמה מכל הציבור לשנות את מנהגם, ולהתאים אותו לדברי הגאונים והראשונים, האם יכולים לעשות כן?

 

תשובת מרן שליט"א: באופן שלא תהיה מחלוקת, זהו עדיף. אם כל הציבור ממש מסכים, יכולים לשנות את המנהג. אבל אם אפילו איש אחד יתנגד לכך, מפורש בדברי האחרונים [הובאו בשדי חמד] שאינם יכולים לשנות. כי שינוי מנהג מקובל אינו יכול להיות, אלא אם ישנה הסכמה מאת כולם ממש. כל המשנה, ידו על התחתונה.

 

שאלה מהקהל: נראה לכאורה לפום רהטא, שאסיפת הצדקה בעי"ת צנעא היתה רק בקריאת המגילה בבוקר, ולא בלילה.

 

תשובת מרן שליט"א: זה ודאי נכון. וגם הסִיבה ברורה, כיון שמצות מתנות לאביונים היא רק ביום פורים, ולא בלילה. וכמו שלא יוצאים יד"ח משלוח מנות וסעודת פורים, זולת ביום, כמבואר בגמ' [מגילה דף ז:] ובפוס', מדכתיב 'ימי' משתה ושמחה,. אבל הם 'לא פלוג'. קשה לעשות חילוק בזה בין היום ובין הלילה, לכן נהגו בעיר צנעא גם בלילה שהחזן מתחיל את הפסוקים הללו בניגון המיוחד, לפני הציבור.

 

שאלה מהקהל: האם העניים הסתובבו רק בפסוקים הללו?

 

תשובת מרן שליט"א: לא. אבל בשאר פסוקים, השומעים נותנים דעתם להקשיב., אבל כאן סוב' שכבר יי"ח בקריאת עצמנו. כבר עניתי על כך, והסברתי זאת.

 

שאלה מהקהל: כיון שהרב מדבר על המנהגים, רציתי לשאול מה לעשות באופן שאדם ספרדי קנה בית פרטי, והיה בתוכו גם בית כנסת שמתפללים בו בנוסח תימני. ועתה, אחרי קנייתו, הוא חפץ לשנות את הנוסח התימני לנוסח ספרדי. האם הוא יכול לעשות זאת, או שלא? בינתיים מתפללים בתוכו הציבור התימני, האם הוא יכול להחליט שבית הכנסת יהיה ספרדי, או שלא?

 

תשובת מרן שליט"א: ומה יעשו ציבור המתפללים? להיכן ילכו?

 

המשך השאלה מהקהל: יש שם עוד בתי כנסיות אחרים.

 

תשובת מרן שליט"א: על שאלה כזו צריכים לשבת במתינות, לדעת ולשמוע מקרוב את כל הפרטים. ישנם לכאורה צדדים לכאן ולכאן, ויש להקשיב לשני הצדדים. כתוב בתורה [דברים א' ט"ז], שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק. צריכים לברר את העניין לעמקו.

 

המשך השאלה מהקהל: אבל אין שם ויכוח. בעה"ב קנה את בית הכנסת, ורוצה לשנות. מה לעשות?

 

תשובת מרן שליט"א: וההוא שמכר לו, וכי לא סיכם אתו שום דבר? לא עשו איזה הסכם? לא מסתבר. הרי מן הסתם הם ידעו מראש שתהיה בעיא, או שאפילו היה פשוט בעיני המוכר שבית הכנסת ימשיך להתנהג כמות שהוא. לכן צריכים לשמוע אותם.

 

השם ב"ה יאיר עינינו במאור תורתו, וישמחנו שמחה שלימה ומליאה, ויעשה עמנו נסים ונפלאות, אכי"ר.

הדפסהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]
האם יש עניין בהדלקת נרות

 

 

  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מצות טעמו וראו
מועדי השם
מנויים לחיים
ת"ת עטרת חיים
מצות מסורת
שר שלום קשת
מיני תבלין וקליות
טריתא
פעולת צדיק

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד