-
פורים
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
 
 
 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
547 אורחים

טעם תקנת מצוות "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים" ביום פורים דוקא, והאם כשלומדים לעילוי נשמת נפטר צריך להזכיר את שמו בפירוש.

    
מספר צפיות: 7604
ט' שבט ה'תשע''ח

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק תרומה ה'תשע"ג ב'שכ"ד

 

טעם תקנת מצוות "משלוח מנות" ו"מתנות לאביונים" ביום פורים דוקא, והאם כשלומדים לעילוי נשמת נפטר צריך להזכיר את שמו בפירוש.

מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, הן תקנת מרדכי ואסתר לדורות עולם, כמש"נ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים [אסתר ט', כ"ב].

לכאורה, מה העניין לשלוח מנות ביום פורים דוקא? אולי ישנם העושים זאת לפעמים גם בימים אחרים, אבל לא בתורת חובה. מתנות לאביונים זו צדקה, אבל בפורים אינה בגדר מצות הצדקה הכללית, אלא זהו דבר המיוחד ליום זה, עם הלכות מיוחדות, שתי מתנות לשני אביונים. בימים אחרים אין מצוה המוגדרת באופן זה. מה היה העניין, לתקן במיוחד מצוות אלו ביום פורים?

לגבי משלוח מנות, מפורסם מה שכותב מהר"ש אלקבץ בספרו מנות הלוי [על מגילת אסתר], שהדבר בא להרבות אהבה ואחוה ושלום ורעות בעם ישראל. כידוע, המן טען יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וכנראה שהוא צדק בטענה הזאת. הוא מצא פגם בעם ישראל וניצל זאת לטובתו, כדי לשכנע את אחשורוש שלא תהיה לו בעיא אם ישמיד את עם ישראל, הוא לא יעשה 'קרחה במלכות', כי זה עם מפוזר ומפורד, אין ביניהם שלום, זה אומר בכה וזה אומר בכה, יש הרבה מחלוקות ופירוד לבבות. ממילא בכדי לתקן עניין זה, תיקנו את מצות משלוח מנות, שעל ידי כך תתרבה אהבה ואחוה בעם ישראל.

אמנם, כבר אסתר הרגישה בעניין זה, לכן היא אמרה למרדכי לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם [אסתר ד', ט"ז]. שואלים המפרשים, מדוע צריך היה לכנס את כולם. בשביל לצום? שכל אחד יצום בביתו, למה צריך להתכנס בשביל זאת? אלא, צריכים לכנס את כולם, כדי ליישר את ההדורים. הרי זה סובר כך, וזה חושב אחרת, ויפרדו איש מעל אחיו. לכן קודם צריך היה לכנס את כולם, ובלעדי כך לא יעזור צום 'שלשת ימים לילה ויום'. יש אומרים שהם היו שלשה ימים רצופים, ויש אומרים שהם היו חלוקים. בכל אופן, אפילו אם יהיו שלשה ימים רצופים של צום, הדבר לא יעזור כלום, אם אין אהבה ואחוה בין הציבור. לכן, קודם 'לך כנוס את כל היהודים', תכנס אותם ותשכין שלום ביניהם, ואז ישנה תקוה שהצום יעזור. ולאחר שהיתה התשועה, ראה מרדכי לקבוע זאת לדורות, כדי לחזק את עניין השלום והאחוה בעם ישראל. כך לפי פירושו של רבי' שלמה אלקבץ.

טעם אחר, כותב בעל תרומת הדשן [סי' קי"א], שהדבר ניתקן, כדי שתהיה הרווחה ורחבות בשמחת הפורים, שתהיה סעודה בשפע לכל עם ישראל. אם יש צרכי פורים בהרחבה, אז השמחה תהיה בטוב לבב, כי לא חסר כלום.

 

אלו הם שני הטעמים לגבי משלוח מנות, א. להרבות אהבה ואחוה, ב. להרבות בסעודה. וישנן הרבה נפק"מ לדינא בין הטעמים, בערך עשרים דברים [עיין פסקי תשובות סי' תרצ"ה אות ט', דף תקפ"ד ע"ב] ואולי אפילו יותר, שלפי הטעם משתנה הדין. דהיינו, לפעמים יוצא לחומרא לפי טעם מנות הלוי, ולפעמים יוצא לחומרא לפי טעם תרומת הדשן.

למשל, אדם שלח מנות לחבירו, וחבירו מחל לו, אמר 'הריני כאילו נתקבלתי', יישר כוחך שאתה רוצה לתת לי, אבל אני מוותר. אינני רוצה שתטרח ותשלח לי. אני שמח שרצונך לתת לי, אבל בפועל אינני רוצה לקבל. לא ח"ו מתוך שנאה, שאינו רוצה לקבל ממנו, אלא שהוא מוותר. א"כ מצד הטעם 'להרבות אהבה ואחוה', הרי שזה בסדר. אדרבה, הוא הראה לו את נכונותו ורצונו לתת לו, רק שאינו רוצה לקבל, כדי שחבירו לא יפסיד וכדו'. אמר לו, ברוך תהיה, אבל אין צורך. א"כ עצם זה שהוא רצה לתת לו, הדבר כבר הִרבה אהבה ואחוה. אולם אם המטרה היא כדי להרבות בסעודה, יוצא שבפועל אין לו הרווחה בסעודה. אלא אם מדובר באדם שיש לו כל כך הרבה, שהדבר כבר מיותר עבורו, לא יוסיף לו מאומה, רק יהיה לו 'בל תשחית' אם תביא לו עוד מנות. אבל אנו מדברים על המציאות שקיימת בדרך כלל.

וכיוצא בזה, ישנם הרבה פרטי דינים שדנים בהם האחרונים, וברבים מהם הדברים תלוי בטעמים אלה, האם לפי טעם מנות הלוי או לפי טעם בעל תרומת הדשן.

 

לגבי מתנות לאביונים, מה העניין לעשות מתנות לאביונים ביום פורים דוקא? אמנם הם כנראה לא נכנסו לנושא זה במפורש, אבל לכאורה אפשר לקשר זאת, לשני טעמים אלה. אם המטרה היא כדי להרבות בסעודה, א"כ צריכים לדאוג גם לעניים, שלא יהיה מצב ח"ו שלאנשים העשירים והבינוניים יש סעודה בשפע, והעניים נמצאים בעצבות. צריכים לדאוג גם להם, שתהיה להם אפשרות של הרווחה. וכן מצד העניין להרבות אהבה ואחוה בעם ישראל, כדי להראות שלא מתעלמים מהאנשים החלשים והעניים המסכנים. זהו עניין חברתי. על ידי כך יוצרים מצב, שכולם מסודרים. דואגים לעניים, וממילא אינם ממורמרים שלאף אחד לא איכפת מהם, תלונות וטענות של משפחות נזקקות. א"כ הדבר מרבה אהבה ואחוה בעם ישראל.

ישנם טעמים נוספים בעניין זה, כגון המובא בספר מפי חכמים דף רע"ז רע"ח. יעו"ש.

אבל חידוש גדול כתוב בנדון דידן בספר קיצור מהר"ם אלשיך, על הפסוק ומתנות לאביונים [שם]. יש פירוש מהר"ם אלשיך, בו הוא מאריך מאד, אבל את הנושא דלקמן לא מצאתי שם, רק בספר קיצור מהר"ם אלשיך [אולי המדפיסים הם שהוסיפו זאת וכיו"ב מעצמם, מתוך ספר אחר], ושם כתוב כך, הרלב"ג כתב, זהו הרב רבי לוי בן גרשום, שהיה אחד מהגדולים עוד קודם להרא"ש, שמרדכי תיקן להם לישראל שיתנו בפורים מתנות לאביונים, דאיתא במדרש שאליהו הנביא בא אל משה רבינו וסיפר לו גזירת המן. וביקש ממנו שיתפלל להקב"ה לבטל הגזירה. ומשה אמר לו, האם יש איזה צדיק בעולם שישתתף עמו בתפילה? אמר לו אליהו, יש צדיק אחד, ומרדכי שמו. אמר משה לאליהו, שיאמר למרדכי שיתפלל. ובאותה עת שמרדכי יתפלל, גם משה רבינו יתפלל, וע"י תפילת שניהם היתה הגאולה. על כן תיקן מרדכי, שבכל שנה בפורים יתנו צדקה ומתנות לאביונים, עבור נשמת משה עכ"ל. הדבר פלא עצום, אבל כך הוא כותב.

לכאורה, אף אחד לא שמע ולא ידע מכך. ובנוסף, אף אחד אינו מתכווין בזה לעילוי נשמת משה רבינו. ובכלל, וכי משרע"ה צריך עילוי נשמה? מי לנו גדול ממשה רבינו? צריך לתת צדקה לעילוי נשמת משה רבינו? אפילו על הצדיקים שהיו בדורות האחרונים, כבר אף אחד לא אומר עליהם השכבות או עושה להם לימוד לעילוי נשמה. אדם עושה השכבה לאביו, או לסבו, או לרבותיו, וכדומה, דור אחד או שנים, לאחר מכן הדבר כבר נשכח. א"כ שייך להגיד השכבות לצדיקים? עד משה רבינו?

אלא כנראה צריכים לומר, אין הכי נמי. כלפי העילוי נשמה הרגיל, כמובן שהצדיקים הינם במדרגות גבוהות, אינם צריכים את העלוי נשמה שלנו, שנוסיף להם משהו, שנעשה איזו מצוה או נלמד לעילוי נשמתם. אבל מאידך, אין סוף וקץ למדרגות הרוחניות. תמיד אפשר להוסיף ולעלות, ואפילו משה רבינו.

מכך יש ללמוד לקח, אכן לצדיקים אחרים לא צריך עילוי נשמה, אבל אם תעשה עילוי נשמה, הדבר יהיה טוב. אולי לא צריך לטרוח, הדבר אינו נחוץ כל כך, אבל אם תעשה זאת, הדבר יהיה טוב, ואפילו למשה רבינו. כך למדו בעלי מוסר מדברים אלו, ששייך לעשות עילוי נשמה, אפילו למשה רבינו, שלא קם בישראל עוד כמותו. ואפי' שעברו אלפי שנים מאז פטירתו, אבל אין סוף לנצחיות. תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלד'ים בציון' [מועד קטן כ"ט ע"א]. תמיד יש להם תוספת עלייה במדרגות, ואפילו משה רבינו, שייך שיעלה יותר במדרגה. הפלא ופלא.

 

אבל עדיין נשארת השאלה, שהרי אף אחד אינו מתכווין שהדבר יהיה לעילוי נשמת משה רבינו. וכי זה מועיל גם בלי כוונה? הרי הטעם הזה אינו מפורסם וידוע.

הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, למד מכך הלכה. הוא מביא זאת בספר חשוקי חמד על מסכת מגילה [דף ו' ע"ב]. שאלו אותו, לגבי אדם המארגן קבוצות ללימוד משניות לעילוי נשמת פלוני אלמוני, אבל הלומדים אינם יודעים ולא אמרו לעילוי נשמת מי הלימוד. הוא יודע, אבל הם לא ידעו. האם הלימוד מועיל או לא? והוא אומר, שישנה ראיה מדברי מהר"ם אלשיך דלעיל, שהדבר מועיל. כך הוא כותב [חשוקי חמד, מסכת מגילה דף ע"ט], שאלה. ראובן ארגן חברת משניות שילמדו משניות לעילוי נשמת אביו, האם צריכים לומר בכל פעם שהם לומדים לעילוי נשמת פלוני? לומדים היום ומחר וכו', בכל פעם צריכים להגיד זאת? או אע"פ שהם לא יודעים שהם לומדים לעילוי נשמתו. הוא שואל באופן קיצוני, שאינם יודעים בכלל. האם די במה שהמייסד התכווין לעילוי נשמתו?

הוא מביא את דברי קיצור אלשיך, והוא אכן כותב שהדברים מחודשים, ועכ"פ חזינן מהאלשיך, שאע"פ שמרדכי לא גילה לעם ישראל למה תיקן מתנות לאביונים, הרי עם ישראל אינו יודע זאת, לא כתוב במגילה שזה לעילוי נשמת משה רבינו, משה רבינו בכלל לא מוזכר במגילה. אמנם יש במגילה רמזים למשה רבינו, כגון בפסוק 'וחמת המלך שככה', בגימטריא משה. דהיינו, בזכות משה רבינו, 'חמת המלך שככה'. ויש רמז נוסף, גם במוסרה, כתוב 'ולא קם ולא זע ממנו', וכתוב 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', דרשינן 'ולא קם' 'ולא קם', לרמוז שמעלת מרדכי שקולה כמעלת משה רבינו. מרדכי נחשב מאד. ויש אפילו האומרים, שהוא היה גלגול של משה רבינו. כך מובא בספר יערות דבש. אבל הדבר לא כתוב במפורש במגילה. וגם בפוסקים, אף אחד לא הביא זאת, לא בגמרא ולא בראשונים ולא באחרונים, אף אחד אינו מזכיר שמתנות לאביונים הוא לע"נ משה רבינו. א"כ הוא מניח, שמרדכי לא גילה מדוע תיקן מתנות לאביונים. ועם כל זה, יש תועלת לעילוי נשמת משה רבינו. א"כ גם בעניינו, גם שהלומדים לא יודעים שלומדים לעילוי נשמת פלוני אלמוני, בכל זאת כיון שהמייסד עשה את זה לעילוי נשמתו, הרי זה עולה לעילוי נשמתו.

אח"כ הוא טוען על עצמו, מהספר סוכת שלום. זהו ספר בענייני קדיש ועילוי נשמה, חיברו הר"ר אליהו גוטמאכר תלמידו של הגאון רעק"א. הוא בעצמו היה גברא רבא, וגם היה מקובל בעל מעשים. והוא כותב, שתמיד כשלומדים לעילוי נשמה, לא מספיק אם יודעים או חושבים, אלא צריך לומר זאת בפה. ואם לפעמים לומדים לע"נ פלוני, ולפעמים לע"נ אלמוני, צריכים לומר לע"נ מי הלימוד הזה.

כותב הסוכת שלום כך, אם לומדים קבוע לעילוי נשמת אחד, די שיאמרו בפעם הראשונה. דהיינו, אם לומדים הרבה פעמים בשביל אותו אדם, לא צריכים לומר זאת בכל פעם. זה כמו סופר הכותב ס"ת, אינו חייב להגיד בכל פעם 'הריני כותב לשם קדושת ספר תורה'. אמנם הסופרים כיום נוהגים לומר זאת בכל פעם, אכן מצד הדין מספיק שאומר בתחילת הכתיבה. כל כתיבת הס"ת, נמשך אחר ההתחלה. הפעם הראשונה מספיקה לכל הספר, עד שיגמור לכתוב. אותו הדבר בנד"ד. אבל אם לומדים פעמים בשביל זה ופעמים בשביל זה, צריך לומר בפירוש שהוא לומד לעילוי נשמתו. ואין לומר כיון שהיה במחשבה ללמוד בעד פלוני, קמי שמיא גליא שעושה בעבור זה. הרי הקב"ה יודע שאנחנו מתכוונים לזה.

אך הסוכת שלום מביא, הא אמרינן המתפלל על חבירו בפניו אין צריך להזכיר את שמו, אבל שלא בפניו צריך להזכיר את שמו. זה דבר שצריכים לדעת אותו. אם מתפללים על מישהו בפניו, לא צריך להזכיר את שמו. הרבה אנשים באים ואומרים את שמם, ברצונם לקבל ברכה, אבל אין צורך בכך. אם אתה נמצא פה, אין צורך לומר את השם. הברכה חלה ישר עליו, בלי לפרט את השם. רק אם זה אינו בפניו, צריך להזכיר את שמו. בכל אופן רואים מדברי ספר סוכת שלום, שמחשבה לבד אינה מספיקה.

אומר הרב זילברשטיין, שהדבר אינו דומה לעניינינו. כי הסוכת שלום מדבר על אנשים הלומדים מדעת עצמם, אבל כאן מדובר שהלימוד הוא על פי יזמתו של ראובן, הוא המארגן זאת, והוא היודע לעילוי נשמת מי הלימוד הזה. ספר סוכת שלום דיבר על אנשים הלומדים באופן קבוע, א"כ כוונתם אינה מספיקה, כי בכל פעם מדובר על מישהו אחר, לכן צריך לומר זאת במפורש. בכל אופן מסקנת הרה"ג זילברשטיין היא, יתכן שמספיק מה שהמייסד התכווין לעילוי נשמתו. הוא נשאר מסופק בזה.

 

אבל חושבני, שצריכים לדון בדבריו אלו. ראשית, מי אמר שמרדכי לא גילה לעם ישראל שזה לעילוי נשמת משה רבינו? אכן זה לא כתוב במגילה. אבל לפי דברי הרלב"ג, כנראה הדבר נמסר בתורה שבעל פה. הרי המגילה נכתבה ברוח הקודש, אי אפשר לכתוב כל דבר, מרדכי לא יכל לכתוב כל מה שרצה, כי ברוח הקודש נכתב מה שצריך. אבל ישנם הרבה דברים שלא נכתבו במגילה, והם הלכות המחייבות. כגון, 'חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי', הדבר לא כתוב במגילה במפורש, אבל זאת הלכה וחובה, כך אמר רבא בגמרא [מגילה דף ז ע"ב], חייב איניש וכו'. הרי במגילה כתוב 'ימי משתה ושמחה', אבל לא כתוב כמה 'משתה', א"כ כיצד אתה אומר לי הלכה ש'חייב'? כבר הארכנו על זה בשנים שעברו.

דבר נוסף, איפה לומדים שמגילת אסתר שקראה בעל פה לא יצא, הגמ' במסכת מגילה [דף יח.] מביאה גזירה שוה. כתיב הכא 'נזכרים ונעשים', וכתיב התם 'כתוב זאת זכרון בספר', מה להלן בספר אף כאן בספר. מכאן, שהקורא את המגילה שלא מתוך הכתב, מתוך הזיכרון, לא יצא ידי חובה, משום שצריך לקרוא מתוך ספר. אפילו אדם היודע את כל המגילה בע"פ, אינו יוצא ידי חובה אם לא קראה מתוך ספר. מי חידש הלכה זאת? מרדכי. והוא רמז זאת במלה 'נזכרים'. לומדים זאת בגזירה שוה. וכבר דיברנו על כך [בשיעור מוצש"ק בא ה'תשע"ג] ש'אין אדם דן גזירה שוה אא"כ קיבלה מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני', וישנם ראשונים שכתבו שזהו עד מי שקיבל זאת עפ"י הנביא. א"כ יוצא, שקיבלו את הגזירה הזאת ממרדכי, דהיינו זו תורה שבע"פ.

בתשובה לשאלה מהקהל: כך היה כתוב לרלב"ג במדרש. וכי הרלב"ג קם בבוקר ואמר טעם? הוא מביא זאת עפ"י מדרש חז"ל, כי היה לו זאת במדרש חז"ל. נכון שאנו לא ידענו זאת, אבל הוא אומר שזה עפ"י המדרש. א"כ לפי דברי הרלב"ג, לשיטתו, הדבר כתוב בחז"ל. אמנם לא בגמרא, אבל במדרש חז"ל. א"כ זה נמסר לנו בתורה שבע"פ.

כמו כן מי אמר שעיר המוקפת חומה היא דוקא מימות יהושע בן נון? מובא בגמ' במגילה [דף ב' ע"ב], שלומדים זאת בגזירה שוה 'פרזי' 'פרזי'. כתיב הכא 'על כן היהודים הפרזים', וכתיב 'לבד מערי הפרזי הרבה מאד', מה להלן בימות יהושע בן נון, אף כאן. אלו הן הלכות. הבאתי רק דוגמאות, שיש הרבה דברים שנמסרו בתורה שבע"פ, גם דברים הקשורים למגילת אסתר. א"כ לפי שיטת הרלב"ג, גם דבר זה הוא אחד מהם.

אם כי מסופקני קצת בעניין זה, משום שלא ברור אם אמנם היה כך כתוב במדרש שהיה לפני הרלב"ג, כי בהחלט יכול להיות שהרלב"ג המציא טעם על פי מדרש זה, אבל אינו כתוב במפורש במדרש. אם זה כך, אכן דבריו נכונים. דהיינו, לשון הקיצור אלשיך הוא כך, הרלב"ג כתב שמרדכי תיקן להם לישראל וכו' דאיתא במדרש וכו'. הוא מתכווין, מטעם דאיתא במדרש. ואח"כ הוא מסיים בסוף, ע"כ תיקן מרדכי שבכל שנה וכו'. דבר זה, יכול להיות שאינו כתוב במדרש. במדרשים שלנו בודאי שהדבר לא כתוב, אולי במדרש שלפניו, אבל אינני יודע אם ההתחלה והסיום זה ממדרש, או שזהו הרעיון של הרלב"ג.

ובכלל אני תמה על כך, כי לא מתאים לרלב"ג להגיד דברים כאלה. אינני יודע איך הרלב"ג כתב זאת. הרי הוא היה פילסוף, בדרך כלל הוא מדבר לפי הפשט, כמעט ואינו מביא מדרשים כלל, אינני יודע כיצד נכנס פה דבר זה לרלב"ג. לא מתאים לרלב"ג להגיד דברים כאלה, יש לו פירושים מעצמו. הרי הרא"ש כתב על הרלב"ג דברים קשים, הוא כותב שהוא היה בתחילה תלמודי, ואח"כ נכנס לפילסופיה ונהיו לו דעות חדשות קצת זרות. יש אומרים שאת פירושו על ספר איוב אסור בכלל ללמוד, כך כתוב בספר אמונת חכמים. לא משנה. טוב, אולי נגיד שזה לא הרלב"ג, אולי יש טעות בשם הכותב, אולי חכם אחר כתב זאת. אבל השאלה היא, האם פירושו שכך היה כתוב במדרש שלפניו, וא"כ זהו מדרש חז"ל, או שהוא המציא טעם. כי אם הוא שחידש טעם על פי המדרש, אז א"כ יש פה דיוק. אבל גם לפי דבריו, שזה 'עבור נשמת משה רבינו', מה יהיה אם אדם לא התכווין לכך? אולי הרלב"ג הבין, שזה טעם על פי המדרש. כנראה היה קשה לו, מה הטעם למתנות לאביונים? לא הסתדרו לו הטעמים האחרים משום מה, א"כ הוא אמר שזה הטעם. ואכן זה ממש חידוש גדול, להגיד שזה עבור נשמת משה. ואולי לפי דבריו אה"נ, צריך להגיד במפורש, שהדבר לעילוי נשמת משה רבינו. אך מי אמר שאם הוא לא יגיד זאת זה גם יעזור? הלשון שלו הוא, 'יתנו עבור נשמת משה'. ובנוגע לטענה שהרי מרדכי לא גילה זאת, אפשר אולי להתמודד איתה ולהתווכח עליה.

 

אבל חושבני שיש פה חילוק יותר יסודי וגדול. גם אם נגיד שזהו הטעם של מרדכי, ושמרדכי לא גילה זאת, אבל הלא מרדכי הוא שחידש דבר זה, כל התקנה מתחילה ממנו, א"כ על זה שייך לומר שגם אם אינו גילה את הסיבה הזאת לעם ישראל, או שגילה ליחידי סגולה, אבל כך הוא חשב, בלעדיו לא היה בכלל דבר זה בעולם. א"כ כאשר בא אדם אחר ועושה זאת, הדבר נמשך על דעת המייסד. הרי לא היתה מציאות לכך בעולם, לולי שהוא ייסד זאת, לכן דעת המייסד קובעת בכל מה שיעשו האחרים, כי בלעדיו אף אחד לא היה עושה כן. נכון שלא יודעים זאת או שלא מכוונים לכך, אבל מאליו הדבר נעשה על דעת המייסד. משא"כ כשלומדים דברים לעילוי נשמת פלוני אלמוני, הרי אלו אינם דברים חדשים, כל עם ישראל עושים כך זה לזה, הדבר אינו מיוחד בשביל שאוכל לבוא ולומר שזה הולך על דעת המתקן, ממילא אין ראיה משם.

דבר הדומה לזה, כתוב לגבי ברכות שמברכים עבור אחרים, והם אינם יודעים שמתכוונים להוציאם ידי חובה. למשל, בחופה. הרב מסדר החופה והקידושין בתחילה מברך בורא פרי הגפן, וברכת אשר קידשנו וכו', ואח"כ החתן והכלה שותים. ישנם רבנים שאומרים במפורש לחתן ולכלה, תקשיבו ותענו אמן, תתכוונו ואני מתכווין להוציא אתכם ידי חובה. אבל לפעמים לא אומרים להם. כמו כן בשבע ברכות, האם כל אלו שמברכים, מתכוונים להוציאם? אם הם אומרים זאת במפורש, אין הכי נמי. אבל לפעמים הרב לא אומר, או שהוא אמר והם לא שמו לב. ישנם לפעמים חתנים וכלות, שכשהם באים לשתות, הם מתחילים לברך בורא פרי הגפן. צריך לדעת, זאת ברכה לבטלה. משום שגם אם לא אמרו להם להתכווין, ואפילו אם הרב בעצמו לא שם לב, שכח ולא התכווין, אינם צריכים לברך שוב. והטעם הוא, כיון שברכות אלו ניתקנו כדי להוציאם ידי חובה, כך המנהג שעשו, א"כ כל מי שאומר זאת זה על דעת המנהג שמתכוונים להוציא ידי חובה. ממילא גם אם בפועל, הרב לא חשב זאת, אבל הדבר נמצא בתוך מחשבתו. אמנם הוא לא חשב על כך במפורש, וק"ו שלא אמר זאת, אולם בכל זאת לא צריך לברך. ואדרבה, אם מברכים זו ברכה לבטלה.

הבאתי זאת בשע"ה [חלק נישואין דף קנ"ו הערה שי"א], אם החתן והכלה יברכו לעצמם בורא פרי הגפן, נמצא שברכת המברך היתה לבטלה, אלא אם כן שתה מן הכוס. ישנם רבנים שאינם שותים מכוס של ברכת האירוסין, בד"כ הרבנים האשכנזים. ממילא אם רב אשכנזי בירך, בד"כ הוא מברך את הברכה בשביל החתן והכלה, והרב בעצמו אינו שותה, א"כ אם כעת גם החתן והכלה מברכים, יוצא שהרב בירך ברכה לבטלה. אבל יתירה מכך, גם אם נגיד שהוא בעצמו שותה, אבל הם בעצמם, זה מיותר שהם יברכו. ברכת החתן והכלה היא ברכה לבטלה, כיון ששמעו סתם ויצאו ידי חובתם. כמו שכתב בספר ברכת הבית וכו'. גם בספר עזר מקודש למהר"ר אברהם מבוטשאש כתב כך, נוהגים שהחתן והכלה שותים גם־כן מכוס ברכת אירוסין ונישואין. וכיון שכך הוא המנהג, ממילא סתמיות דעת המברכים היא כמפורש שיוצאים ידי חובה על שתייתם בשמיעתם. לא משנה אם כיוונת או לא, ה'סתמא' היא הכוונה. כך המנהג, זה מה שמקובל, והדבר נעשה על דעת מה שנהוג. וכך היא סתמיות דעת החתן והכלה, מה הפירוש? הרי זאת הפעם הראשונה שהם מתחתנים? אלא שכל החתנים והכלות באים על דעת המקובל בעולם, כאילו כיוונו לצאת ידי חובה בשמיעתם.

זכורני שדבר כזה כותב בעל אגרות משה, לגבי תקנת חז"ל בחזרת הש"ץ. כמדומני שהוא מדבר על עניין קהילות הנוהגים שהש"צ חוזר ואומר 'קדוש' ו'ברוך' בנפרד, כדי להוציא יד"ח את מי שלא יכול לומר את הקדושה. לפעמים אדם מאריך בתפילת הלחש בשמו"ע, וכעת שומע 'קדוש קדוש וכו'. הרי המנהג אצלנו, שהש"צ אומר זאת ביחד עם כולם, כך מפורש גם ברמב"ם, אבל בקהילות אחרות נהיה מנהג, אין לו כ"כ יסוד בפוסקים אבל בכל אופן כך נפוץ, גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים, שהש"צ אומר זאת בנפרד. אבל לכאורה, הרי הש"צ הוא יחיד, ו'קדוש קדוש' זהו דבר שבקדושה, שאין אומרים אותו בפחות עשרה? אלא הם אומרים, שהש"צ יתחיל לומר לפני סוף ענייתם. דהיינו, לתפוס את הציבור בסוף. א"כ, למה הם אומרים זאת בקול רם? כדי שיוציא יד"ח את היחידים שעדיין מתפללים שמו"ע בלחש. הרי כשהציבור עונה, אינם מתכוונים להוציא אף אחד ידי חובה. אצל הציבור, כל אחד אומר קדושה לעצמו. לכן הש"צ אומר קדוש וברוך בקול רם, כדי להוציא אותם יד"ח. אומר בעל איגרות משה, מה הפירוש? וכי הש"צ מתכווין לכך? אלא הוא אומר, לא צריך, גם אם אינו מתכווין לכך, על דעת כך הדבר נעשה. כמדומני שהוא אומר זאת במפורש בעניין זה [יעו"ש בחלק ג' מאו"ח סי' ג'], או שכך אנו למדנו מדבריו בעניין זה [הרחבתי בס"ד במקום אחר].

בכל אופן, זה רעיון היסוד שיש בדבר זה, שהולכים על פי דעת המתקנים. אם חז"ל תיקנו, בודאי שזה בבחינת 'כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש'. אם רבנן תיקנו ברכות וקדושה, זה על פי דעתם. אותו הדבר בנ"ד, מרדכי ייסד זאת, והדבר על דעתו. מה שהוא ייסד, נשאר קיים גם אם לא התכוונת לכך. ממילא אין מכאן ראיה לעניין העילוי נשמה, ולפענ"ד זה לא מספיק מה שהמארגן יודע ומתכווין לכך.

 

המדרש שאומר זאת, נמצא באסתר רבה [פרשה ז' אות י"א], וגם במדרש אבא גוריון כתוב אותו העניין, אמר רבי יצחק נפחא, המן הרשע בעלילה גדולה בא על ישראל. אמר המן לאחשורוש, אלד'יהם של אלו שונא זמה, תעשה להם משתה עם פריצות. דהיינו, המשתה שעשה אחשורוש, בעצם מטרתו היתה כדי להכשיל את עם ישראל בגילוי עריות. וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר 'לעשות כרצון איש ואיש'. זאת היתה המטרה. הרי הפרסיים פרוצים מאד, כתוב שהיו מביאים נשים שמשחקות ומרקדות לפניהם וכו'. ה' ירחם. כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם ואמר להם, לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגוריא, כדי שיהיה פתחון עם מדת הדין לקטרג עליכם לפני הקב"ה. למרדכי נודעה התכנית, והוא הזהיר את כלל ישראל, שאף אחד לא יגיע לשם לסעודה. ולא שמעו לדברי מרדכי, והלכו כולם לבית המשתה.

 

אמר רבי ישמעאל, שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה, ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו. בעוה"ר הם נכשלו. מיד עמד השטן, והלשין עליהם לפני הקב"ה. ואמר לפניו, רבש"ע, עד מתי תדבק באומה זו, שהם מפרישים לבבם ואמונתם ממך. אם רצונך, אבד אומה זו מן העולם, כי אינם באים בתשובה לפניך. הדבר מאד מעניין, שגם אחרי שעשו מה שעשו, הם לא חזרו בתשובה. הם הרי נכשלו, נו, אח"כ האדם מתחרט, אבל הם לא חזרו בתשובה. אינני יודע מדוע מרדכי לא החזירם מיד בתשובה, אולי גם הוא כבר התייאש, ראה שלא שמעו לו. אמר הקב"ה, תורה מה תהא עליה? מה עם התורה? אומות העולם ותורה זה אינו הולך ביחד, רק את עם ישראל יש בשביל תורה. אמר לו, ענה לו השטן, רבש"ע, תסתפק בעליונים. 'אשר תנה הודך על השמים', לא צריך את התחתונים, תשאירה פה בשמים. בסופו של דבר, וגם השווה הקב"ה דעתו למחות את ישראל, רח"ל. באותה שעה אמר הקב"ה, למה לי אומה שבשבילה הרביתי אותותי ומופתי לכל הקמים עליהם לרעה. אשביתה מאנוש זכרם. מיד אמר הקב"ה לשטן, הבא לי מגילה ואכתוב עליה כליה. באותה שעה הלך השטן והביא לו מגילה וכתב עליה. פסק דין ח"ו. מיד יצתה התורה בבגדי אלמנות, ונתנה קולה בבכי לפני הקב"ה, התורה צועקת ובוכה לפני הקב"ה, וגם מלאכי השרת צעקו לקול בכייתה. ואמרו לפניו, רבש"ע, אם ישראל בטלים מן העולם, אנו למה אנו צריכים בעולם? שנאמר 'הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון'. כיון ששמעו חמה ולבנה כך, אספו נגהם.

באותה שעה רץ אליהו זכור לטוב בבהלה אצל אבות העולם, ואצל משה בן עמרם. ואמר להם, עד מתי אבות העולם רדומים בשינה? אבותינו הקדושים ומשה רבינו ע"ה. ואי אתם משגיחים על הצרה שבניכם שרויים בה? כי מלאכי השרת, וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות ושמים וארץ וכל צבא המרום בוכים במרד, ואתם עומדים מנגד ואינכם משגיחים. מה אתם שותקים? כל העולם עומד פה להתהפך! יש פה מהומה גדולה, ואתם לא מתייחסים? אמרו להם, מפני מה? אמר להם, מפני שנהנו ישראל מסעודתו של האחשורוש, ועבור זה נגזרה עליהם גזרה לכלותם מן העולם ולאבד את זכרם. פה צריך להזכיר את הגמ' במגילה, עם רשב"י ותלמידיו. נכון זה שמונה עשר אלף וחמש מאות שהיו בשושן הבירה, אבל למה להשמיד ולהרוג את כל היהודים בשאר מדינות? אלא בגלל שהשתחוו לצלם שעשה נבוכנאצר. א"כ אז מין עבודה זרה, וכעת גם גילוי עריות. רחמנא ליצלן, עם שתי עבירות כאלה חמורות, הכל כבר נגמר. אמרו לו אברהם יצחק ויעקב, אבותינו הקדושים, אם הם עברו על דת הקב"ה ונחתמה גזירתם, מה אנו יכולים לעשות? הם התייאשו כבר, היו מיואשים, שהרי כבר היה החרבן, ושם הם התפללו ובכו, 'מה לידידי בביתי' כתוב על אברהם אבינו, וכדומה, ושום דבר לא עזר. חזר אליהו ואמר לו למשה, אי רועה נאמן, כמה פעמים עמדת על הפרץ לישראל, וביטלת גזירתם לבלתי השחית, שנאמר 'לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית' (תהלים ק"ו), מה תענה על הצרה הזאת, כי באו בנים עד משבר (ישעיה ל"ז).

תשמעו איך משה רבינו הציל אותנו, הוא היחיד שעשה זאת. אמר לו משה לאליהו, כלום יש אדם כשר באותו הדור? אמר לו, יש, ושמו מרדכי. אמר לו, לך והודיעו, כדי שיעמוד הוא משם בתפילה, ואני מכאן, נעשה תפילה משותפת, אני בשמים והוא בארץ, ונפתח שערי שמים בתפילתנו, ונבקש רחמים עליהם לפני הקב"ה. אמר לו, רועה נאמן, כבר נכתבה אגרת כליה על ישראל. עכשיו כבר לא יעזרו תפילות, כעת צריך לבוא לפני הקב"ה עם טענות וקושיות, כי העניין כבר סגור. אמר לו משה, אם בטיט היא חתומה תפילתנו נשמעת, ואם בדם נכתבה מה שהיה היה. תבדוק כיצד הגזירה חתומה, בדם או בטיט? מה זה 'דם' ומה זה 'טיט', אין לנו מושגים בכך. בד"כ חותמים בדיו. אבל מובן שגזירה קשה החתומה בדם, כבר אין מה לעשות, אין אפשרות לתקן. זהו משל, כנראה זה משהו רוחני גבוה, כמובן שהדברים אינם כפשוטם. א"כ אמר לו משה רבינו, תראה אם היא חתומה בטיט, אנו עוד יכולים לעזור בתפילה. אמר לו, בטיט היא חתומה. במדרש תלפיות [ענף אחשורוש] מביא בשם רבינו האר"י, וישנם האומרים זאת בשם הגר"א, שהדבר רמוז בפסוק 'יכתב לאבדם', אל תקרי לאבדם אלא 'לא בדם', דהיינו שהגזירה לא נחתמה בדם. א"כ אומר משה רבינו, יש תקוה. זה לא בדם, אלא בטיט.

אמר לו משה רבינו, לך והודע למרדכי. מיד הלך והודיע למרדכי. הדא הוא דכתיב 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו'. כיון שהגידו לאסתר, מיד 'ותתחלחל המלכה מאד'. נראה שהמדרש מדייק את המלה 'כל', מה הפירוש 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', מה הריבוי 'כל'? רצה לומר, לא רק שידע מה שנעשה פה בארץ, אלא גם את מה שנעשה בשמים, שישנו פסק דין כזה. אולי היינו חושבים, שהגזר דין הוא פה בארץ, כביכול המן הוא שעשה את הגזירה, אבל בשמים ישנם רחמים מרובים ונינצל ממנה. לכן הוא אומר, לא, תדע לך שגם בשמים הגזירה כתובה וחתומה.

חוץ ממה שכתוב במפרשים, מה הפירוש 'ומרדכי ידע', וכי כל בני ישראל לא ידעו? הרי כתוב 'והדת ניתנה בשושן הבירה', הדבר הרי התפרסם לכל. גם אצל אסתר כתוב 'לדעת מה זה ועל מה זה', וכי לא היה איכפת לאסתר המלכה? מדוע היא לא נבהלה מגזירת המן? התשובה היא, כיון שחשבה שגזירת המן היא רק פה בארץ, א"כ אנו נתפלל ותתבטל הגזירה. אמרו לה, לא, בשמים כבר נגזרה הגזירה, 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', כעת הם הבינו שהמצב חמור ביותר.

בכל אופן, זה טעם הרלב"ג שהביאו בקיצור מהר"ם אלשיך, שעושים זאת לעילוי נשמת משה רבינו, כי הוא היחיד שהציל את עם ישראל מהגזירה. ולכן, כך לפי שיטתו, תיקנו את עניין מתנות לאביונים.

אמרתי לעצמי, נכון שהדבר לא כתוב במגילה במפורש, מרדכי לא גילה זאת, אבל חייב להיות רמז לכך במגילה, לדבר שהוא כל כך חשוב. ובסייעתא דשמיא, יגעתי ומצאתי.

הפסוק אומר, עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים [הַפְּרָזִים] הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ [אסתר ט', י"ט]. אח"כ כתוב, וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו', לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם וכו', כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וכו' לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים [אסתר ט', כ'-כ"ב].

ישנם כמה הבדלים בין הפסוקים. ראשית, בפסוק י"ט לא כתוב 'מתנות לאביונים', זה התחדש רק בפסוק כ"ב. למה בפסוק הראשון כתוב רק 'ומשלוח מנות איש לרעהו', ולא כתוב גם ומתנות לאביונים? ישנו עוד הבדל, בהתחלה כתוב 'שמחה ומשתה ויום טוב', ובפעם השנייה לא כתוב 'ויום טוב'. דהיינו, בפסוק השני נוסף 'מתנות לאביונים', ונשמט 'ויום טוב'.

לגבי 'יום טוב', הגמרא במסכת מגילה [דף ה' ע"ב] כבר דנה בכך, למה לא כתוב 'יום טוב' בפסוק השני, משום שמתחילה רצו להנהיג איסור מלאכה בפורים, אבל בסופו של דבר לא קיבלו זאת עליהם, לכן בפעם השנייה הדבר לא מוזכר. דהיינו, בהתחלה הם עשו איסור מלאכה. אבל בפסוק אח"כ, כשזה נקבע לדורות, 'ויכתוב מרדכי', דבר זה לא התקבל, ולכן מצד הדין יום פורים מותר במלאכה. רק במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין עושים. וכך הוא המנהג גם שלנו, שלא עושים מלאכה ביום פורים. זה לא מצד הדין, אלא שמי שעושה אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם. זה אינו יום טוב ממש שאסור במלאכה. הגמ' אומרת כך,  הספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו. דמעיקרא כתיב 'שמחה ומשתה ויום טוב', ולבסוף כתיב 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה', ואילו יום טוב לא כתיב. כי מצד הדין אין איסור מלאכה ביום פורים, ממילא מובן למה לא כתוב יום טוב.

אבל צריך להבין, למה השינוי לגבי 'ומתנות לאביונים'?

כמו כן, ישנו הבדל נוסף, במלים 'ימי משתה ושמחה'. בפסוק הראשון כתוב 'שמחה ומשתה', ובפסוק השני כתוב 'משתה ושמחה'?

אולי אפשר לומר, שמרדכי הקדים את המלה 'משתה' ל'שמחה', בכדי להגיד שבמלה 'משתה' רמוז משה רבינו. דהיינו, לאחר מכן, כשבא לתקן את 'ומתנות לאביונים', הוא שינה את הסדר בכדי לרמוז את משה רבינו במלה 'משתה', לכן הוא שׂם אותו ראשון. אבל מתחילה, לא היה תקנת 'ומתנות לאביונים'. הרי בעצם, יש פה שני דברים. בהתחלה כתוב, 'על כן היהודים הפרזים היושבים וכו' עושים את יום ארבעה עשר', זאת לא תקנת מרדכי, אלא כך עשו עם ישראל מעצמם, בשנה או שנתיים שלאחר הנס הגדול שקרה להם. הרי כתוב בפסוק לפני כן [פסוק י"ז] וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, דהיינו עם ישראל מעצמם עשו משתה ושמחה, להודות להקב"ה על הנסים הגדולים שראו. אבל אח"כ, כשזה נקבע לדורות, מרדכי תיקן זאת. הוא ראה שצריך לקבוע זאת לדורות, ולכן הוא בא והוסיף. ראשית, 'יום טוב', לא התקבל, לכן הוא הוריד זאת. ואח"כ הוא הוסיף 'ומתנות לאביונים', לעילוי נשמת משה רבינו. זה לא עם ישראל תיקן, כי מתחילה הדבר לא היה, רק לאחר מכן הוקבע הדבר ע"י מרדכי, לעילוי נשמת משה רבינו, וזה רמוז במלים 'משתה ושמחה'. כי במלה משתה כלולה המלה משה.

 

שאלה מהקהל: איך במלה 'משתה' רמוז משה רבינו? מה עם התי"ו?

תשובת מרן שליט"א: התכוונתי לומר שבזה שהוא הקדים את ה'משתה' ל'שמחה', בכך הוא רצה לרמוז את משה רבינו. הרי היה צריך להיות שמחה ומשתה, כמו שכתוב קודם, אבל פה הוא הקדים את 'משתה', בכדי לרמוז את משה רבינו. מה הרמז בתי"ו של 'משתה', וב'ומתנות לאביונים', אלו הם כבר סתרי תורה. התי"ו רומזת לתפארת, כידוע שמדתו של משה רבינו ע"ה היא תפארת.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-9]
בין המצרים
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מצות מסורת
אור ההלכה
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ת"ת עטרת חיים
מיני תבלין וקליות
מצות טעמו וראו
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארז יחיאל
מועדי השם
פעולת צדיק
שר שלום קשת

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד