-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
412 אורחים

קריאת שביעי של פסח - הנמכת הקול בפסוקי "ויסע וגו', ויבוא וגו', ויט וגו'"

    
מספר צפיות: 7505

בירור המנהג הקדמון להנמיך הקול בקריאת פסוקי ויסע ויבוא ויט, והמקור לזה

 

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א -  מוצש"ק חול המועד פסח ה'תש"ע  

 

לפני שאני ממשיך, לכבוד היום והציבור, אגיד לכם דבר מעניין. יש איזה מנהג, שאולי נשתכח, ואני חושב שבעזרת ה' יתברך אנחנו צריכים להחזיר אותו. כך נראה לי. יש דבר שכותבים אותו חכמי תימן הקדמונים, בנוגע לשביעי של פסח, וכן לפרשת בשלח. כותב אותו בעל מדרש הביאור וגם בעל אור האפילה. ויש לנו גם חידוש בנושא הזה. נאמר לכם את העניין, ומי שמכיר את המנהג הזה שיגיד לי. בדרך כלל לא פגשתי את המנהג הזה.

בעל מדרש הביאור, ר' סעדיה בן דוד דמארי, ויש אומרים תעיזי, כותב את המנהג הזה, שכשקוראים את הפסוקים ויסע מלאך האלד'ים ההולך לפני מחנה ישראל וגו', קוראים את הפסוקים הללו בקול נמוך. מישהו שמע את המנהג הזה? לא שמעתם. חכו, לאט לאט אנחנו נברר את זה.

כותב רבינו סעדיה בן דוד בספר מדרש הביאור פרשת בשלח, למה אומרים פסוקי ויסע מלאך האלד'ים בקול נמוך? אמרו חכמים זכרונם לברכה לפי שיש בו שם בן ע"ב אותיות בתחבולות, והוא מתחילת ויסע ומסוף ויבא ומתחילת ויט. הרי כידוע יש שבעים ושתים אותיות בשמו של הקב"ה. בשם הקדוש שבו בקע משה רבינו את הים. השם הקדוש הזה, יוצא מהפסוקים האלה ויסע ויבא ויט, אבל בתחבולות, לא ישר. דהיינו, לוקחים את האות הראשונה מהפסוק ויסע, את האות האחרונה מהפסוק השני ויבא, סוף הפסוק השני הוא 'את הלילה', לוקחים את האות ה', ומהפסוק השלישי את האות הראשונה של 'ויט' משה את ידו על הים, יוצא ו' ה' ו'. אח"כ המלה השניה זה י' ל' י'. ויסע, י' האות השניה, אח"כ הלילה לוקחים את ל', ואחרי כן ויט, יש את האות י'. וכך על זה הדרך. כך כותב בעל מדרש  הביאור.

אותו דבר כותב בעל מדרש נור אלצ'לאם (אור האפילה), אבל הוא אומר הסבר אחר. כותב אור האפילה, נהגו האנשים להנמיך קולם בשלשת הפסוקים הללו בעת הקריאה בספר תורה. שהמתקן הראשון יאמר, שיש בפסוקים הללו סוד מן הסודות. דהיינו, מי שתיקן את זה, הוא לא אמר מי תיקן אבל המתקן הראשון יאמר, כנראה שהוא יפרש ככה, שיש פה סוד. כי הענן שכתוב פה זה הענן הנזכר במקומות הנבואה, והמלאך שנזכר כאן זה השכל הנבדל, וזה יפה ונפלא. או אולי שהוא יאמר כי זה דבר נסתר כלומר נס.

בכל אופן כך כותבים שניים מחכמי תימן. מדרש הביאור לפני בערך שש מאות שנה, ואור האפילה מאה שנה לפניו, אומרים שהמנהג הוא, לומר את הפסוקים הללו בקול נמוך. ונותנים שני הסברים. בעל מדרש הביאור אומר שיש פה ענין של שם בן ע"ב, וכנראה שהכוונה היא לעורר כי זה דבר של סוד, כמו שאחז"ל (חגיגה י"ד ע"א), 'ונבון לחש' אלו סתרי תורה שנמסרים בלחישה. לא נאמרים בפרהסיא אלא בלחש. ובעל אור האפילה אומר את הטעם, כנראה מעצמו, שהכוונה פה לרמוז, שלא תבין שהפסוקים האלו כפשוטם, שענן לקח אותם כמו שהיו שבעת ענני כבוד. אלא מה שרמוז פה, בא להגיד שהענן הזה הוא סוד. אל תחשוב שזהו ענן רגיל, כמו עננים שמורידים גשם.

מה שהוא כותב פה שהמלאך הוא השכל הנבדל, ידוע שלמלה מלאך יש לפחות ארבעה פירושים. כתוב, 'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים'. משה רבינו גם נקרא מלאך. מלאך דהיינו שליח. נביא גם נקרא מלאך, 'ויעל מלאך ה' מן הגלגל'. אם כן המלה מלאך, לא מחייב שהכוונה לדבר שהוא ממוצע בין הקב"ה לביננו. היינו יכולים לפרש, והרלב"ג כך מפרש, ויסע מלאך האלד'ים, זה משה רבינו. במקום שילך בהתחלה הוא הלך בסוף, מראה להם על ביטחון, על גבורה, שהוא לא מפחד מהמצרים. לכן היה הולך בין המצרים לבין בני ישראל. בכל אופן, כך אומרים שני קדמונינו.

עד היום, בדרך כלל בכל הספרים שהביאו את הדבר, וראיתי לפחות בשלשה ספרים, כולם אומרים שהמנהג הזה נשתכח. לדבריהם המנהג הזה היה בתימן בימי קדם, ועכשיו בזמנינו לא נשמע המנהג הזה בשום מקום.

 

 

מנהג ק"ק חבאן להגביה הקול במלים "ויבקעו המים" ומציאת טעם למנהגם

לפני כמה שבועות, בחודש אדר, באו אצלי אנשים לרגל הוצאת הסידור של החבאנים. ופתאום הם אומרים לי שיש להם את המנהג הזה, והוא קיים אצלם עד היום. אשרינו מה טוב חלקנו. לא ידענו, חשבנו שכבר נשכח הדבר הזה, שנעלם וכבר לא קיים. אבל אם אצל החבאנים זה עוד קיים, התחלתי לחשוב שאולי כדאי שגם אנחנו ניקח את זה. אבל הם אמרו לי עוד חידוש. הם נוהגים כך, כשמגיעים לפסוק 'ויסע' מנמיכים את הקול, גם ב'ויבא בין מחנה מצרים' מורידים את הקול, בפסוק 'ויט משה' גם מנמיכים, ודרך אגב לא רק הקורא אלא גם המתרגם, המתורגמן גם מנמיך את הקול, וזו ההלכה, כי המתורגמן אסור לו להגביה את קולו יותר מהקורא, זו גמרא מפורשת בברכות דף נ"ה וברמב"ם ובשלחן ערוך. בכל אופן, עכשיו כשהגיע בסוף הפסוק למלים 'ויבקעו המים', הקורא צועק. צעקה זו לא הזכירו חכמי תימן הקדמונים. אצלם הכל היה בקול נמוך. פה לפי מנהג החבאנים, ב'ויבקעו המים' הוא צועק, ואחר כך חוזרים לקול הרגיל. זה שאמר לי את המנהג הזה, אמר שהשבעים ושתים שמות הם בלי המלים ויבקעו המים. לא יתכן מה שהוא אמר, כי כל אחד יכול לבדוק שזה כן ממניין שבעים ושתים שמות. ממילא זאת לא התשובה.

חושבני, שיש פה בעצם דבר מאד מעניין. המנהג הזה נשמר אצלם, והם לא ידעו בעבר מה המקור לזה. מאידך אצלנו המנהג נשתכח. למה נשתכח המנהג? כנראה מפני שלפעמים מישהו קורא בספר תורה, מנמיך פתאום את הקול. סתם מנמיך בדרך קריאה. ממילא לא שמו לב שפה בכוונה הנמיכו את הקול. אבל הסיבה שאצלם המנהג נשמר, הוא דווקא בגלל זה, שעושים את הכל נמוך, וב'ויבקעו המים' צועקים. ממילא יש פה איזה משהו שמורגש וניכר.

ונלענ"ד שמנהגם של ישראל תורה הוא. לא לחנם הם צועקים ב'ויבקעו המים'. יש לזה מקור במכילתא. ויבקעו המים אומרים חז"ל שלא נבקעו רק מי ים סוף, אלא כל המים שבעולם נבקעו. אפילו מים שבצלוחיות, הקב"ה בקע, כדי שהנס הזה יתפרסם בכל העולם. כל מי שהיה לו אפילו צלחת מים, כוס מים, נבקע. כדי שכל העולם ישתומם מה קרה, וחקרו עד שנודע להם על קריאת ים סוף, והיה קידוש ה' גדול בכל קצוי תבל. חז"ל מדייקים זאת ממה שכתוב ויבקעו המים ולא כתוב ויבקע הים, דהיינו, שנבקעו כל המים שבעולם. וכן הוא אומר, זורמו מים עבות קול נתנו שחקים, אלו מים העליונים, תהום אל תהום קורא, חז"ל אומרים שהיה קול גדול. ראיתי אח"כ בעוד מפרשים, מובא במעם לועז, שכשנבקע הים היה קול חזק שהרעיש את כל העולם. עכשיו מובן למה ב'ויבקעו המים' הם צועקים. גם בפרשת בשלח וגם בשביעי של פסח. כתוב שם כך, קולו של ים כשנבקע היה חזק כל כך, כי היתה סערה גדולה כל כך, הים היה נוהם כנהמת הארי בקצפו, עד שבשרם נעשה חידודין חידודין, לכן נאמר שמעו עמים ירגזון.

בכל אופן, כששמעתי זאת מהם, אמרתי אשריהם ישראל. השבוע ביום חמישי פגשתי את מארי שלמה שִׁרְוִי, ודיברנו דברי תורה. מיד שהזכרתי לו, ויסע ויבוא ויט, הוא אמר לי, אתה יודע? זקני היה אומר, שכשמגיעים למברך הזה, שיש בו את הפסוקים האלו, לא  קוראים אותו אנשים סתם, הוא היה מכבד רק אדם מיוחד שיקרא את המברך הזה, ושיגיד ויסע ויבא ויט בקול נמוך. השתוממתי. אמרתי לו תשמע, אני מתפלא. אם כן המנהג הזה ממש לא השתכח. הוא בא ממחוז בצפון תימן ממקום שנקרא צ'ולימה, ליד מהאצר, והוא אומר שאצלם כך נהגו. ושסבו כך היה אומר, שצריך להעמיד אדם נכבד מתוך הקהל שיעלה למברך הזה, ושיאמר את הפסוקים האלו בקול נמוך.

אמרתי לו, מה עם ויבקעו המים? אמר לי שאצלם זה ממשיך בקול נמוך. דהיינו לא כמו החבאנים שאומר ויבקעו המים בקול גבוה. חכמי תימן לא הזכירו זאת. כנראה מה שחבאנים נוהגים, יש להם מקור אחר שעוד לא גילינו, עוד לא ידוע לנו.

אבל תראו, לא אלמן ישראל. אם נלך לקצה אחר, מצאתי בספר סדר טרויש, טרויש זה בצרפת, העיר של רש"י, תראו מה שם כתוב, הוא אומר את המנהג שלהם, אין להפריד פסוקי ויסע ויבא ויט זה מזה, כי שם המפורש יוצא משלשתם. וראיתי קוראים אותם בקול רם בניגון באורך כמו עשרת הדברות. אצלם היה המנהג בדיוק הפוך. אצלנו קוראים בקול נמוך, ואצלם בקול רם. כנראה עשו פשרה, חלק בקול רם חלק בקול נמוך. או שלא זכרו, אז עשו בקול רם.

בכל אופן רואים שיש בתפוצות ישראל זכר ושריד למנהג הזה. גם בספרים אחרים, בספר שלחן הקריאה, הוא אומר שיש מקומות שנוהגים לעמוד בפסוקים האלה. ויש כאלו שמוכרים את המברך הזה. בקיצור, ייחסו חשיבות מיוחדת לכך.

אם כן, הדברים האלו לא נשתכחו, וכיון שקדמונינו כתבו אותם ונתנו בזה רמזים, אני חושב שכדאי ונכון וראוי לנהוג אותו. בבחינת אין קפידא. אז מה אם יקראו אותם בקול נמוך? זה משנה? הדבר לא משנה כלום.

 

[המשך הבירור בעניין זה ממוצש"ק שמיני ה'תש"ע]

הזכרתם לי בעניין השמות. דיברתי במוצש"ק חוהמ"פ, על פסוקי ויסע ויבא ויט. אמרו שלא היה כ"כ ברור. אולי דיברנו קצת במהירות, ולא הבינו מה בדיוק המסקנא. בכל אופן, הדברים יותר התחזקו. אמרתי לכם, אני מקבל האמת ממי שאמרה. לא משנה לי מה נהגו פה ומה נהגו שם, הדבר שנראה מבוסס מקדמונים, ואין בו שום גריעותא, הוא דבר טוב ואפשר לקבל אותו. כמובן תמיד צריך שיקול דעת, אי אפשר לעשות כללים. אבל פה, זה נראה דבר טוב. לקרוא את פסוקי ויסע ויבא ויט, בקול נמוך. הבאנו מה שחכמי תימן כותבים, ששלושה פסוקים אלו, קוראים בכל נמוך עד הסוף. והבאנו את מנהגם של החבאנים, שיש להם מנהג מיוחד, כשמגיעים ל'ויבקעו המים', צועקים. גם המתרגם מנמיך את הקול, ובסוף הפסוק צועק. בפסוק הבא, חוזרים לקול רגיל. ואמרנו שבזכות זה המנהג נשאר אצלם. אצלנו המנהג הזה נשכח, כנראה בגלל שלפעמים הקורא מנמיך את הקול, עולה ויורד, לא שמו לב, לא התייחסו, ושכחו ממנהג זה. הספרים אור האפילה ומדרש הביאור לא היו במציאות כנראה, וזה נשכח.

הסברנו את מנהגם לצעוק, בגלל שכתוב שבשעה שנבקעו המים, נבקעו כל מימות שבעולם. וכתוב שהיה קול גדול וחזק שנשמע בכל העולם. הצעקה במלים האלו, ויבקעו המים, זה כנראה זכר לדבר.

בכל אופן, זה לא מחייב. לא אמרתי שצריך לעשות כמו החבאנים. החבאנים בודאי צריכים להמשיך במנהגם, זה ברור. זהו מנהג מצויין. יפה מאד, וגם יש לזה טעם נחמד. אבל מה שכתוב בספרי קדמונינו שהבאנו, הם אומרים שצריך לומר עד הסוף בקול נמוך. זה מה שהתכוונתי. דהיינו, אפשר לעשות אחד משתי המנהגים. מי שרוצה לומר ויבקעו המים בקול רם וחזק, אדרבה, טוב מאד. הלואי שיתקבל. אבל זה דבר שעלול לגרור מחלוקת ח"ו, כי זה משהו משונה. לא מקובל להגביה את הקול ולהנמיך. עלול להיות שיהיו אנשים שלא יסכימו. יש אנשים שקשה להם לשנות מה שהם רגילים, ועלול להיות לזה התנגדות. ח"ו שלא יווצר מזה מחלוקת. אבל להנמיך עד סוף הפסוק, עד ויבקעו המים, זה נראה לי אמת.

 

יש דבר דומה לזה, שמהרי"ץ כותב לגבי אנא בכח. הרי בפסוקי ויסע ויבא ויט, יש את שם בן ע"ב. אנא בכח, זה שם בן מ"ב. ו'אל נא קרב תשועת מצפיך', זהו שם בן כ"ב. שם בן כ"ב שיוצא מפסוקי ברכת כהנים. שם בן מ"ב, יוצא מ'בראשית ברא אלד'ים', מבריאת העולם. ואכמ"ל. כשמגיעים לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מביא מהרי"ץ בשם סדר היום, להנמיך את הקול. וכתב סדה"י ויש נוהגין לאומרו בלחש מפני קדושת השם שרמוז בראשי אותיותיו. ואנו נוהגין לאמרו בקול רם. וכשתתבונן בטעם השם הזה שכתבנו בק"ש, תבין שאין מקום לאמרו בלחש, הן לפי הסוד והן לפי הפשט. ואין מקום להאריך בדבר פשוט.

הדבר דומה בדיוק לנושא של פסוקי ויסע ויבוא ויט. אמרנו, ויסע ויבוא ויט, ישר הפוך וישר. הרי השם הראשון זה וה"ו. ויסע, הלילה הה' מהסוף, ויט. זה אני והו, מה שאומרים בהושענות. רש"י אומר זאת במסכת סוכה, על המשנה הזו, ש'אני והו הושיעה נא' זה שם בן ע"ב. לגבי אנא בכח, זה גם שמות קדושים, מ"ב שמות, והם יוצאים מפסוק בראשית ברא אלד'ים. ובפסוקי 'אל נא קרב תשועת מצפיך' יש את שם בן כ"ב, היוצא מברכת כהנים, בחילופים, בתחבולות, לא בצורה מפורשת.

אבל מהרי"ץ אומר, לא. אנחנו אומרים זאת בקול רם. מדוע? תתבונן בטעמים של קרית שמע. הרי למה אומרים בשכמל"ו בלחש? כי משה רבינו לא אמר בשכמל"ו. יעקב אבינו אמרו. והגמרא בפסחים אומרת, נימריה? משה רבינו לא אמר. לא נימריה? יעקב אמר. התקינו לומר בחשאי. בכל אופן, נראה למהרי"ץ שפה צריך להגיד בקול רם.

אבל חושבני שבכל זאת יש הבדל. דהיינו, ב'ויסע ויבא ויט', אם לא נייחס חשיבות מיוחדת להנמכת הקול, זה בסדר. אף אחד לא שם לב שהפסוקים האלו חשובים ומיוחדים, כי זה נראה פסוקים ככל הפסוקים. אבל אנא בכח, יסדו תפילה מיוחדת, שניכר בה שאֵלו שמות קדושים. כל המהות של אנא בכח גדולת ימינך, זה צירופי שמות קדושים.

אגב, מהרי"ץ אומר, ואינני יודע למה הרבה מקומות לא נוהגים כך, שצריך להפסיק כל שתי מלים. מהרי"ץ אומר, כל שתי מלים צריך לעשות הפסקה. אנא בכח, מפרידים. גדולת ימינך, מפרידים, וכן הלאה. אני זוכר מילדותי, אנא בכח, גדולת ימינך. והסוד, בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף. כשמגיעים לשתי המלים האחרונות, צריך כבר להרגיש שאנחנו מתעופפים, מתרוממים. שאדם ירגיש קדושה.

דעו לכם, אמרו לי אנשים, בזמנו בתימן, כשהיינו אומרים לכה דודי, היינו מרגישים שאנחנו בעננים. היתה קדושה כזאת. אפילו אנשים שכבר התרחקו. חבל שהיראת שמים ירדה. אבל מי שיתבונן, יסיק מהדברים האלה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[21-25]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מצות טעמו וראו
מיני תבלין וקליות
מצות מסורת
עבור לתוכן העמוד