-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מנויים לחיים
פעולת צדיק
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
381 אורחים

יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים (שמואל ב' כ"ב - הפטרת שביעי של פסח)

    
מספר צפיות: 1487
בעניין המלה "יַֽמְשֵׁנִי" (הפטרת שביעי של פסח), מדוע יש בה געיא והשוא נע (ולא כמובא בסידור "תורת אבות" שכביכול השוא נח). ותשובת מרן שליט"א לשואל, מתי הגעיא עושה את השוא הבא אחריה נע. דוגמאות רבות מפסוקים שונים, לפי כללי הדקדוק, לשיטת מהרי"ץ והספרים המדוייקים. מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א, שנמסר במוצש"ק בהר ה'תשע"ד.
י"ח ניסן ה'תשע''ח

השלמה בעניין המלה "יַֽמְשֵׁנִי", מדוע יש בה געיא והשוא נע. ותשובת מרן שליט"א לשואל, מתי הגעיא עושה את השוא הבא אחריה נע. דוגמאות רבות מפסוקים שונים, לפי כללי הדקדוק, לשיטת מהרי"ץ והספרים המדוייקים.

נושא נוסף שעלינו להשלימו, הוא בעניין המלה 'יַֽמְשֵׁנִי', בפסוק יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים [שמואל ב' כ"ב, י"ז. וכמו־כן אותו פסוק עצמו, בתהלים פרק י"ח]. הסברנו [מוצש"ק קדושים ה'תשע"ד] טעם אחד, לעניין הגעיא שבמלה זו. תכף נדבר גם בעניין דקדוק המִלה, אבל ברצוני להוסיף ולומר עוד שני טעמים בעניין, מדוע דוד המלך ע"ה עשה געיא במלה הזאת? למה הוא יסד, שהשוא שבאות מי"ם, יהיה שוא נע? מה העניין בזה? הרי זה לא שהדבר התחדש בקריאה, במשך הדורות. אלא זהו כמו המלה 'הַֽלְלוּיָה', שעונים הציבור כשאומרים הלל בקירוי, שזה מדוד המלך עצמו [כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת וארא] וכדומה. דהיינו, דוד המלך כתב את המזמור, עם כל הסודות והרמזים והעניינים, כך הוא מסר זאת מדורי דורות.

 

הסברנו טעם אחד, ובעז"ה נוסיף כעת עוד שני טעמים. הטעם שאמרנו הוא, כי כאשר אומרים יַֽמְשֵׁנִי, שומעים אות אל"ף נעלמת. כמו בפסוקים, 'נֶאְדרי בכח', 'ויֶאְפוד לו בו', 'ויֶאְחוז', היה צריך להיות כתוב ויאֱחוז, ויאֱפוד, נאֱדרי, אבל זה נשתנה ונהיה שוא נח. אולם בעצם, ישנה כאן אל"ף נעלמת, ושומעים כעין יַאְ. ממילא, כאשר אתה אומר יַֽמְשֵׁנִי, כביכול כתוב יַאְמְשֵׁנִי, אבל בפועל לא מוציאים את האות אל"ף. רש"י אומר כך במס' כתובות, לגבי המלה 'יְנַחֵם', כי כאילו ישנה אל"ף נעלמת, דהיינו ינאחם. [עיין בהרחבה בעניין זה, בשיעור מוצש"ק כי תשא ה'תשע"ג].

 

יוצא א"כ, כי יאמשני, רומז למלה אֶמֶשׁ, דהיינו חשיכה. מה הדבר בא לומר? אמרנו, כי לפי דעת מפרשים רבים, דוד המלך ע"ה מדבר בפסוק זה על קריעת ים סוף. ובאותו הזמן, הקב"ה עשה לנו חושך, ובכך הטעה את המצרים. כך מסביר ספר דברי שלום, למהר"י אדרבי, הביאו ספר מעם לועז. הדבר ההיפך מדעת הרמב"ן, ורבינו בחיי, ועוד מפרשים רבים. דהיינו, הרי היה את עמוד האש, ואת עמוד הענן. הם פירשו, כי עמוד האש היה מאחורי בני ישראל, כפי שנאמר וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַֽחֲרֵיהֶֽם [שמות י"ד, י"ט]. כלומר, בני ישראל נכנסו ראשונים לים סוף, והמצרים היו מאחוריהם. א"כ, עמוד האש עבר לאחור, והאיר לעם ישראל, כיון שהיה מאחוריהם ממש, ועמוד הענן היה מאחורי עמוד האש, וממילא הוא הסתיר למצרים. זהו מה שנאמר [שם שם כ'], וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ, למצרים. וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה, לעם ישראל.

 

מקשה בעל דברי שלום, אם זה כך, למה כתוב וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם? לדבריכם היה צריך להיות כתוב, 'ויעמוד מאחריו'? כיון שעמוד הענן, עמד מאחורי עמוד האש? לכן הוא אומר, בדיוק ההיפך, כי עמוד הענן היה הראשון אחרי מחנה ישראל, ועמוד האש היה מאחוריו. יוצא כי, למצרים היה אור, אבל לא לעם ישראל. ובכך, הקב"ה הטעה את המצרים. כי לכאורה, המצרים היו עושים חשבון כזה, אם הקב"ה עושה נסים ונפלאות לעם ישראל, למה לנו לרדוף אחרי בני ישראל, וא"כ הם היו מתייאשים. אבל הקב"ה, עשה ההיפך. כביכול, למצרים היה אור, ולעם ישראל היה חושך. ממילא אמרו המצרים, כנראה זה סתם, ומכך הם התחזקו לרדוף אחרי בני ישראל.

 

וזה לשון ספר דברי שלום [פרשת בשלח דף קנ"ח], לכן פירש הרב הגדול מורי ורבי זלה"ה, שעמוד ענן הפסיק בין מחנה ישראל ובין עמוד האש, ושפיר קאמר קרא 'ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם' ממש של ישראל. שהיה עמוד הענן סמוך לישראל, באופן שהיה עמוד האש הולך לפני מחנה מצרים. וזהו החוזק שרמז הפסוק באומרו 'ואני הנני מחזק את לב מצרים', 'ויבאו אחריהם'. איך הוא מחזק את ליבם? למה 'ויבואו מאחריהם'? וזה, כי כיון שראו שעמוד האש עזב לישראל והיה מאיר למצריים, והענן והחשך היה סמוך לישראל, אמרו ודאי שצורם מכרם וי"י הסגירם. אבל אדרבה, הקב"ה בא לטובתנו. ובכל זה ה' הכשילם, כי אותה הלילה הקב"ה בכבודו ובעצמו האיר להם. וזהו שאמר הכתוב 'ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה', כלומר אעפ"י שהיה שם ענן וחושך, שהרי עמוד הענן היה הולך אצל ישראל מאחריהם, מ"מ הקב"ה האיר להם את הלילה. המצרים חשבו, כי לעם ישראל, היה חושך. זאת היתה הטעות שלהם. כיון שלאמיתו של־דבר, לישראל היה אור. כמו שנאמר, י"י אורי וישעי ממי אירא ע"כ.

 

ממילא, זהו מה שרומז דוד המלך ע"ה, בפסוק 'יַֽמְשני ממים רבים'. דהיינו, הקב"ה עשה לנו חשיכה, וכך הציל אותנו מן המצרים, והם טֻבְּעוּ בים סוף.

 

כעת נֹאמר טעם שני, בסייעתא דשמיא. הרי אמרנו, כי לפי הרמב"ם ורבינו בחיי ועוד הרבה מפרשים, הדבר הוא בדיוק ההיפך. א"כ, מה נגיד לפי שיטתם? לכן, יש לנו טעמים אחרים לכך.

 

כתוב בפסוק, וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ [שמות ב', י']. בתיה קראה לו משה, ע"ש שמשתה אותו מן המים. ישנם מפרשים האומרים, כי הפסוק 'יַֽמְשֵׁנִי ממים רבים', הכוונה היא על משה רבינו ע"ה. דהיינו, דוד המלך אומר כך, על משה רבינו. כי כמו שהקב"ה, 'ישלח ממרום יקחני', כלומר שהוא נגלה אליו והשרה עליו את שכינתו מן השמים, כך הוא מָשָׁה אותו ממים רבים. 'כי מן המים משיתהו'. זהו 'ממים רבים'. לכן נקרא שמו משה. בתיה בת פרעה, קראה לו בשם הזה.

 

אבל לכאורה, כיצד היא הצליחה למשותו מן המים? כתוב [בסוטה דף יב ע"ב], כי נשתרבבה אַמָּתה. בכמה אמות נשתרבבה אמתה? ישנן כמה דעות בעניין זה. אולם מצאתי, כי רבינו זכריה הרופא, במדרש שלו כת"י הכולל ביאור דרשת חכמים, זהו בעל מדרש החפץ, הוא כותב וז"ל, עשר אמות נשתרבבה אמתה.

 

כעת לפי זה מובן, למה ישנה געיא באות יו"ד של־מלה 'יַֽמְשֵׁנִי', מדוע היא משוכה, כיון שעשר אמות נמשכה אמתה.

הערה מהקהל: אפשר להוסיף כי 'יַא', זהו ר"ת י' אמות.

תשובת מרן שליט"א: יפה, עשר אמות. זה האל"ף הנעלמת.

אבל, הדבר עדיין אינו מסביר, למה השוא נע, באות מי"ם?

 

בס"ד נסביר זאת, כיצד ישנם כמה חילוקי דעות, כמה נשתרבבה אמתה? הרי יש אומרים, עשר אמות. ויש אומרים, שתים עשרה אמות. ויש אומרים, ששים אמות. ויש אומרים, מאה אמה. כל אחד מן החכמים, בא ואומר מספר אחר. אני אומר זאת במאמר המוסגר. כיצד הדבר יתכן? אלא חושבני בס"ד, כי כל הדעות הללו, הן אמת. דהיינו, הרי ישנו מאן דאמר, כי שש אמות נשתרבבה אמתה. הרי לא הגיוני, שאם היא תראה את התיבה במרחק מאה אמה, שתושיט את ידה. אלא, שבהתחלה הוא היה קרוב, היא התכופפה כיון שחשבה שהיא תגיע אליו, אבל הוא התרחק. דהיינו, בכל פעם, היד היתה נמשכת עוד ועוד. בהתחלה שש אמות, ואח"כ עשר אמות, וכן הלאה. כי בכל פעם, הוא התרחק יותר. ממילא, כל הדעות הללו, הן אמיתיות. כי נעשה נס, ועוד נס, ועוד נס. אבל בשלב ההתחלה, המרחק היה שש אמות. ממילא מתקבל על הדעת, שהיא תושיט יד ותתאמץ בכדי להצילו, אבל הנס המשיך הלאה.

 

הסבר נוסף לגעיא במלה 'ימשני', חז"ל אומרים [בויקרא רבה פרשה א' אות ג'], כי למשה רבינו, היו עשרה שמות. אמנם הגמרא אומרת, שהיו לו ששה שמות, אבל חז"ל אומרים במדרש ויקרא רבה [פרשה א' אות ג'], עשרה שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי.

 

אם כן, זהו 'ימשני'. יו"ד, אלו עשרה. ו'משני' היינו, זהו רמז אני משה. והאל"ף הנעלמת, י-א-משני, רומזת לשם הנוסף שקיבל מאמו כשנולד, שהוא מַלְכִּיאֵל.

כעת נדבר לגבי הדקדוק, האם געיא עם ניקוד פתח, שהוא תנועה קטנה, עושה אחריו שוא נע?

 

בעניין זה, קיבלתי מכתב חשוב, מידידנו הרב אליהו נהרי יצ"ו, וכיון שאני רואה כי הנושא משמעותי לגבי כמה וכמה דברים, לכן אקרא לפניכם את מכתבו, בכדי שבעז"ה לאחר מכן נפרק עניין עניין.

 

כך הוא כותב [לטובת הכלל, מצ"ב המכתב במלואו. הערת העורך], לק"י יום שני כ"ח ניסן ה'תשע"ד ב'שכ"ה. לכבוד מורינו ורבינו מרן הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי שליט"א, רבם של בני ק"ק יהדות תימן מחזיר עטרה ליָשנה תפארת אבות לבנים וחיק בנים אל אבותם.

 

ראשית אקדים כי שיעורו השבועי של מורינו ורבינו שליט"א נוסכים בי כח למשך כל השבוע, ונותנים בי חיות רוחנית וגשמית. יהא רעוא מן קדם עתיקא שיאריך ה' ימיך בטוב ושנותיך בנעימים ויתן בך האלד'ים חכמה רוח וכח, להמשיך וללמדנו יראת אלד'ים חיים ודרכי אבותינו הקדושים. כל המברך יתברך.

 

לא מאנשי הדקדוק אנכי, אך כתלמיד הדן בפני רבו, דן אנכי העני. בשיעור האחרון, נשא ונתן הרב בעניין הפסוק המובא בהפטרת שביעי של-פסח 'ימשני ממים רבים', שמהרי"ץ כתב שהיו"ד בגעיא. וע"כ אמר הרב, שהשוא במי"ם נע וכו'.

 

כפי ששמע הרב בשיעור, אני הוא שאמרתי כי פסוק זה בגעיא, אך בשוא נח. אינני יודע בבירור מהיכן קיבלתי לקרוא כך. במכתב הזה, הוא מבטא מה שהרבה חושבים ואומרים. לכן בעצם הוא ש"צ של כולם פחות או יותר. וחשוב לברר זאת, כי יש בדבר זה הרבה מבוכות. אך זכורני שלימדוני שגעיא אין לה כח להניע שוא, אא"כ מצורף לזה סיבות אחרות, שלכן השוא נע. דוגמת 'שמרה', שהוא לשון פעל עבר לנקבה, ע"כ יהא השוא נע. הדבר נכון, תמיד, כגון קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע [דברים ט"ו, ט']. אמנם ישנו פסוק, קָרְבָ֣ה אֶל־נַפְשִׁ֣י גְאָלָ֑הּ [תהלים ס"ט, י"ט]. אבל הדבר תלוי. אם בלשון עבר, זהו קָֽרְבָה. ואם בלשון עתיד, זהו קָרְבָה. וכגון זה, קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן [ישעיהו מ"א, ה'. הפטרת לך־לך]. וכמו שכתב מהרי"ץ על פס' דָּרְכָ֤ה [יהושע י"ד, ט'] יעוי"ש. או קמץ עם געיא (יש להעיר כי גם הקודמים הם בקמץ), שהיות שהקמץ תנועה גדולה ובאה עמו געיא, ע"כ השוא נע. או תיבה שתחילתה ה"א ומי"ם, או תיבה שיהיו בה שתי אותיות רצופות, כמבואר במחברת התיגאן, ועוד. אך לא לימדוני את כל הכללים הנלוים האלה. ושוב מה שברור לי, שגעיא סתם, אין לה כח להניע את השוא.

וכבר מצאנו להרבה געיות, שאינם מניעות את השוא שבא אחריהן, דוגמת אֶֽמְצָאֲךָ֤ [שיר השירים ח', א'], יַֽשְׁחִ֥ית [תהלים ע"ח, ל"ח], הַֽמְרִיקִ֥ים [זכריה ד', י"ב], ועוד.

 

הוא שואל שאלה טובה, למישהו ישנה תשובה על כך?

 

תשובה מהקהל: זה רק בנ"ך?

מענה מרן שליט"א: לא משנה, אין הבדל. כללי הדקדוק, הם בכל התנ"ך. ישנם הרבה מלים כאלה, גם בתורה.

 

שאלה מהקהל: אולי זאת געיא משונה?

תשובת מרן שליט"א: אם כן, גם יַֽמְשֵׁנִי, זה משונה. גם עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב [במדבר ל"א, י"ב], זה משונה. כל הגעיות הללו, הן משונות. הרי אלו, אינן הגעיות הרגילות. כיון שהגעיא הרגילה, מושכת את המלה באופן נורמלי. כגון 'מַֽחֲנֶה', 'נַֽעֲרָה', זאת געיא נורמלית. אולם הגעיות הללו, הן געיות מיוחדות. כגון במלה אֶנְהָֽגֲךָ֗ [שה"ש ח', ב'], אותה המלה בפסוק שאחרי כן, ובאה בלי געיא באל"ף. אבל במלה בפסוק שלפניה אֶֽמְצָאֲךָ֤, ישנה געיא. למה זה? הלא דבר הוא. זאת געיא משונה, האומרת דרשני.

אבל השאלה היא, לפי כללי הדקדוק, אם הגעיא עושה שוא נע, צריך היה להיות אֶֽמְצָאֲךָ֤, שתהיה האות מי"ם בשוא נע, והרי לא שמענו מי שקורא כך. וכן לגבי הפסוק, וְה֤וּא רַח֨וּם׀ יְכַפֵּ֥ר עָו‍ֹן֮ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית. אנחנו חידשנו זאת [עיין שיעור מוצש"ק ראה ה'תשע"א ב'שכ"ב], העולם לא ידע מכך כלום, אבל מה לעשות, כך כתוב בתיגאן ובבן־אשר, ואי אפשר להכחיש זאת. א"כ, מדוע איננו אומרים יַֽשְׁחִית, השי"ן בשוא נע?

 

לגבי הפסוק שהוא הביא מזכריה [פרק ד' פסוק י"ב] הַֽמְרִיקִ֥ים, ברצוני להעיר, שישנה כאן טעות. ראית שם בחלק הדקדוק, שזהו שוא נח, אבל כנראה שישנה שם טעות. בדקתי בכתבי יד נוספים של חלק הדקדוק, ושם כתוב שהשוא הוא נע. דהיינו, ישנם אמנם כתבי יד, שכתוב זאת בשוא נח, ומסתברא שהם טעו. והעיקר כפי הספרים, שכתבו בשוא נע.

 

והשואל ממשיך וכותב, ואם היה כלל שאומר, שהגעיא מניעה את השוא שבא אחריה, למה הוצרך מהרי"ץ בהרבה מקומות לפרש שיחתו ולהשוות מדות, דוגמת חַֽרְבות [יהושע ה', ב'] שהעיר ע"ז מהרי"ץ 'החי"ת בגעיא והשוא שברי"ש נע על משקל 'עַֽרְבות', וכן כולהו' עכ"ד. די היה לו לומר, שהחי"ת בגעיא, ומינה נדע שהשוא נע. וכ"ש שלא היה לו להאריך ולומר על משקל 'ערבות', כי גם ללא משקל יהיה השוא נע מחמת הגעיא. אלא על כרחין, אין הגעיא מניעה כל שוא שבא אחריה, ולכן הוצרך לפרש שיחתו.

 

ואדרבה, היכן שהשוא נע מחמת הגעיא, מהרי"ץ כותב זאת במפורשות. ורבות הדוגמאות לזה. כגון, והַֽמְאסף [יהושע ו', ג'], כתב מהרי"ץ 'הה"א געי, ושוא שבמי"ם נע'.

 

שאלה מהקהל: מהרי"ץ כותב בפסוק וַתִּֽהְיִי־לִֽי [יחזקאל ט"ז, ח'], שהשוא הוא נח?

תשובת מרן שליט"א: נכון, שם היה צורך לכתוב כי השוא הוא נח, זה להוציא מלב רבים הטועים בכך. ופה הוא כתב שהשוא הוא נע. אבל מה יהיה, היכן שמהרי"ץ לא כתב זאת במפורש.

 

וכן כתב שם, על הַֽמְרגלים [פסוק כ']. ובירמיה, על פס' בַּֽנְחשתים [ל"ט, ז'], כתב 'הנו"ן רפה והשוא נע מפני המאריך', ועוד שם [מ"ד, ט'] ע"פ הַֽשְׁכחתם, כתב מהרי"ץ 'הה"א געי והשוא נע' ע"כ, ועוד רבות כהנה.

 

ולעומת זאת, היכן שיש געיא והשוא שאחריו נח, מהרי"ץ כתב שיש געיא, אך לא ציין שהשוא נח, על אף שמוסכם לן שהשוא נח. דוגמת, וּֽבְתחנונים [ירמיה ל"א, ח'], כתב מהרי"ץ הוי"ו געי, ולא הוסיף לכתוב שהשוא נח. וכן על פס' המִּֽתְנבאות מִּֽלִּבהן [יחזקאל י"ג, י"ז], כתב מהרי"ץ 'המימי"ן געי', ולא הוסיף לכתוב שהשוא בתי"ו נח. ובשופטים [י"ד, ט"ו] ע"פ וַֽיְשסעהו, כתב מהרי"ץ הוי"ו געי, ולא כתב שהשוא נח. אתם שומעים את השאלה, 'וישסהו כשסע הגדי', וכן 'וַֽיְברכהו', למה אתה לא אומר ויברכהו, עם שוא נע באות יו"ד? נו, מי שמע כזאת או מי ראה כאלה. א"כ מה ההבדל? מהו הכלל בזה? וכן במלה להִֽשְתחות [שמואל ב ט"ו, ה'], כתב מהרי"ץ הה"א געי, ולא הוסיף שהשוא נח, על אף שמוסכם לן שהם נחים. ועוד רבות כהנה.

 

ולא אכחיש, שיש מקומות שהשוא נע מחמת הגעיא, ומהרי"ץ לא כתב שהוא נע. דוגמת, לַֽמְסלה (ירמיה ל"א, כ'), כתב מהרי"ץ הלמ"ד געי, ולא הוסיף לכתוב שהשוא נע, על אף שמקובל ופשוט אצל כולם להניע השוא.

 

אך שאלתינו במקומה עומדת, מהיכן ראה הרב להכריח, שבתיבת 'יַֽמְשני' השוא נע, אם מהרי"ץ לא כתב שהשוא נע?

ומה  שטען הרב, שבסמוך לעיל מינה, לגבי חַֽשְרת־מים, כתב מהרי"ץ שהשוא נח מחמת המקף, וע"כ רצה הרב לומר דמינה נלמד, שאם מהרי"ץ לא כתב כאן שהשוא נח, נראה דס"ל שהוא נע, לא זכיתי להבין מה הראיה. דהא מצינו, שאפילו תיבות המוקפות, שמהרי"ץ כותב שהן בגעיא, לא הוסיף לכתוב שהשוא נח מחמת המקף, על אף שמוסכם שהוא נח. דוגמת, ומַֽלְכַּת שבא [מלכים א' י', א'] יעו"ש, וכן בתלים ל"ז, כ"ג. שם זה במהדורא קמא של חה"ד, על הפסוק מֵ֭יְ"יָ מִֽצְעֲדֵי־גֶ֥בֶר כּוֹנָ֗נוּ, במלה מִֽצְעדי, מישהו אומר זאת בשוא נע באות צד"י? טוב, על כך כולם יכולים לענות בפשטות, כי הרי כולם מבינים, שלא יכולים להיות שני שוואים נעים האחד אחרי השני. ושם ל"ט, ז'. ועוד רבות. גם זה במהדורא קמא כתוב כך, יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ, המאריך באות יו"ד.

 

שאלה מהקהל: בפסוק ומַֽלְכַּת שבא, ישנו דגש באות כא"ף.

תשובת מרן שליט"א: נכון, ישנה גם הוכחה מן הדגש. כי אם היה השוא נע, היה צ"ל כא"ף רפויה. [בתיבות 'מצעדי' ו'יתהלך', הסיבה היא מפני המקף, כפי שיטת מחברת התיגאן וכנודע].

 

ולא ניתן לתרץ, דמה שמהרי"ץ לא פירש שיחתו בכל המקומות, כי סמך על הכללים שכבר כתבם בעל מחברת התיגאן. כי א"כ, למה פירש שיחתו בשאר הדברים שגם מפורשים שם, דוגמת תיבה שתחילתה ה"א ומי"ם, או תיבה שיהיו בה שתי אותיות רצופות, יעו"ש בפרק ביאור מוצאי השוא.

 

ומצאתי און לי, ממה שהביא הרב יפ"ה בחיבורו לעומת המחברת פ"ה אות י"א בד"ה ולעמת, שכתב וז"ל "וכתבו המדקדקים כלל בזה, דכל געיה הבאה עם תנועה קטנה, לא תניע השוא, חוץ מהמלות החסרות אות השרש (היינו שנכתבו בכתיב חסר ללא וי"ו או יו"ד), כמו 'יגרך', המלה יְגֻֽרְךָ חסרה וא"ו, יש שם קיבוץ וגעיא, ובכל זאת קוראים זאת יְגֻֽרְךָ, א"כ יוצא כי הגעיא עושה זאת לשוא נע. 'לֻֽלְאת' 'יִֽרְשו' 'ישִֽׂמְך' 'והֹתִֽרְך' 'גבֻֽלְך' וכיו"ב. שאף שתבוא הגעיא בתנועה קטנה, דינה כתנועה גדולה, וינוע השוא" עכ"ל. א"כ, גם בתיבת 'יַֽמְשני', הפתח הוא תנועה קטנה, ולא חסר שם וי"ו או יו"ד, ומה שונה תיבה זו מתיבת 'יַֽשְׁחית' שהזכרנו לעיל ועוד.

 

שמעתם את השאלה? למה במלה 'יַֽשְׁחית', השי"ן בשוא נח. ובמלה 'יַֽמְשני', המי"ם בשוא נע?

 

ויותר מזאת, בתיבה דומה לתיבת ימשני, נראה שמהרי"ץ הסתפק מה דינה. דהא על פס' הַֽעֹרְכִ֤ים לַגַּד֙ שֻׁלְחָ֔ן וְהַֽמְמַלְאִ֖ים לַֽמְנִ֥י מִמְסָֽךְ (ישעיה ס"ה, י"א) כתב מהרי"ץ, לַֽמְנִי, הלמ"ד בגעיא והשוא נע, וצ"ע. האות למ"ד בגעיא, לַֽמְנִי, והשוא נע. ומהרי"ץ מוסיף, 'וצריך עיון'. מוכח, שלא היה נוח לו שהשוא נע. ואם נשאל, למה כתב שהשוא נע? נראה לענ"ד להשיב, היות שכנראה שראה שכך המנהג. וקשה לומר, שמה שנשאר בצ"ע, הוא מחמת שהסתפק אם בכלל יש געיא. כי מהרי"ץ, כל דבריו נסמכים על התיגאן.

 

כל זה כתבתי בקצירת העומ"ר, לשטוח שאלתי ובעותי, אני העני הדן לפני הארי. תלמידך אליהו נהרי. המצפה לתשובת הרב הרמתה. זהו מכתב אחד.

 

קיבלתי מכתב נוסף בעניין זה, אבל אולי נשאיר אותו לפעם אחרת [עיין שיעור מוצש"ק במדבר ה'תשע"ד]. מישהו נוסף גם כתב אלי בדיוק על אותו הנושא, אבל אני רואה כי כבר הזמן קצר והמלאכה מרובה, א"כ רק אגיד לכם ממש בקצרה, מה שנוגע לעניין הזה.

 

ראשית, 'חמרא למריה וטיבותא לשקייה'. מן הפסוק שהוא הביא, לַֽמְנִ֥י מִמְסָֽךְ [ישעיהו ס"ה, י"א], זאת אדרבה הראיה הכי חזקה לשיטתינו. צריך לדעת, בכל המקומות שכותב מהרי"ץ 'וצריך עיון', הדבר אינו כפי שהבין השואל הכותב, שכביכול מהרי"ץ מסתפק, האם השוא הוא נע. אלא, מהרי"ץ מסתפק, על עצם הדבר, האם ישנה געיא, או שלא. מי שיראה, בכל מקום שמהרי"ץ כותב בחה"ד 'וצריך עיון', פירושו שלא היה לו ברור, האם אכן הדבר נכון. דהיינו, הוא לא הספיק לברר אז בספרי התיגאן, האם כך הוא בכל ספרי התיגאן. כי ישנם קצת חילוקים גם בין התיגאן עצמם, כידוע ליודעים. תמיד זה כך. למשל, בספר ישעיה [נ"ט, י"ב], על הפסוק וְחַטֹּאותֵ֖ינוּ עָ֣נְתָה בָּ֑נוּ, כותב מהרי"ץ כך, בתאג אחר הטי"ת בחולם וכו', וצ"ע. או בפסוק כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֗ה [ישעיה כ"ט, ח'], כותב מהרי"ץ, פסיק בכל ספרי תימן, וצ"ע. וכהנה וכהנה. תמיד ה'צריך עיון' הוא, שהוא הסתפק האם אכן הדבר כך. דהיינו, הוא השאיר זאת כסימן לעצמו לבדוק, לעת מצוא, האם אכן הגירסא הזאת נכונה, או שלא? מחמת שהוא לא היה בטוח בכך, הוא רשם לעצמו לברר זאת.

 

ממילא יוצא, כי בעצם הדבר ההיפך. כלומר, שאם ישנה געיא, בודאי שהשוא הוא נע. רק 'צריך עיון', האם אכן ישנה געיא. ואכן בדקתי ומצאתי, כי בכתר בן־אשר, אין געיא בפסוק זה, לַֽמְנִ֥י מִמְסָֽךְ. א"כ, מהרי"ץ הסתפק אל נכון, כי לא היה בטוח שישנה געיא בספרים מדוייקים. אבל אם ישנה געיא, ברור שהשוא הוא נע. הרווחנו שיוצא ממילא כי אדרבה, הבאת לנו ראיה, מהמלה אשר משקלה כמעט אותו הדבר כמו המלה יַֽמְשֵׁנִי.

 

 

כעת נבאר, אכן, מה ההבדל מהמלה 'יַֽשְׁחית'? מדוע שם השוא בשי"ן הוא נח?

 

ברצוני לומר לכם כך. ישנו פסוק בספר תהלים, הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב [י"ד, א']. בתהלים שבהוצאת מכון פעולת צדיק, כתוב כי השוא נע. כך כתב העורך, על־פי מה שאמרתי לו. הוא שאל אותי, מה לעשות כאן? שוא נח, או שוא נע? אמרתי לו, שוא נע. על סמך מה? הרי העולם בכלל לא ידע זאת? הרי העולם קורא, 'השחיתו התעיבו', בלי געיא ובשו"א נח? אלא, שכך ראיתי בספר בן־אשר. הרי כידוע, הרבה פעמים שישנו שוא נע, יש ספרים המוסיפים ועושים שוא־פתח. כלומר, מוסיפים פתח, בכדי שהדבר יהיה ברור, כי השוא הוא נע. כי קריאתם שוה, או כמעט שוה. בכתר בן־אשר, גם במקומות כאלה, שהשוא נקרא כמו חירק (לפי ניקוד האות הגרונית שאחריה), הוא מוסיף ועושה חירק. לדוגמא, במלה 'הִֽשְִׁחִיתו', בכתר בן־אשר יש שוא וחירק מתחת לאות שי"ן. וזאת בכדי לדעת, כי יש לקרוא זאת כך, השחיתו, השי"ן בשו"א נע.

 

שאלה מהקהל: זה כמו במלה 'יְיָרש הצלצל'? כמדומני שמהרי"ץ כותב שם, כי יש שם חירק.

תשובת מרן שליט"א: שם ישנה מחלוקת אחרת. ישנה גירסא, 'יְיָרש' יו"ד בשוא. וכן מקובל לקרוא. וישנה גירסא, 'יִיָּרש' בחירק ודגש. שם זאת מחלוקת בגירסא. אבל בנ"ד, הוא רק מסביר לך כיצד היא הקריאה.

 

דהיינו, כפי שכאשר ישנו שוא נע, ובכדי שתהיה בטוח בכך, מוסיפים לך פתח, בכדי לבאר לך, שתדע שזהו שוא נח, הוא - בן אשר - עושה זאת בחירק. לדוגמא, במלה וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ [בראשית כ"ה, כ"ב], האות צד"י היא בשוא, וישנם כאלה העושים שוא־פתח, בכדי שלא תאמר ויתרוצְצו, כעין צירי, אלא ויתרוצֲצו. מוסיפים לך פתח, לצורך עזרה. א"כ ראיתי, כי מאידך גיסא במלה 'ולא יַֽשְחית', בן־אשר לא עשה חירק מתחת לאות שי"ן, כמו ב'הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ', לכן אמרתי לו, כי השוא במלה ישחית, הוא נח, וכך נדפס שם.

אבל, בעיקבות כל השאלות הללו, נתעוררתי לבדוק שוב את הדברים, אכן למה ומדוע? וראיתי שיש לנו הסבר ממש טוב מאד, להבנת העניין הזה. הדבר פשוט מאד. בן־אשר בעצמו, כותב את הכלל בכך. כי לכאורה התפלאתי, הרי מה נפשך, אם בן־אשר כתב, כי המלה 'הִֽשְׁחיתו' היא בגעיא, והשוא שאחריה נע, א"כ מדוע במלה יַֽשְׁחית, הוא לא עשה את השי"ן בשוא נע. הרי כישנה געיא, השוא צריך להיות נע. וכן במשלי, בפסוק מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ [ו', ל"ב], הוא לא עשה זאת בשוא נע. ולכן ממילא הגענו למסקנא, כי בפסוק וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית, נשארת האות שי"ן, בשוא נח. אבל מאי שנא?

 

אולם ראיתי, את דברי בן־אשר, בספר דקדוקי הטעמים, כפי שהובאו בס' אם למקרא (אמנם עיין בשיעור מוצש"ק במדבר, שהדבר אינו מפורש שם), ואז הבנתי את כל העניין. בן־אשרכותב כך, חירק מתוגה שקודם שוא, ואחר השוא אות גרונית (אחה"ע), אזי השוא נע. והביא דוגמאות, לִֽקְחִי־נָ֥א [מלכים א' י"ז, י"א], שִֽׁמְעָ֥ה [תהלים ל"ט, י"ג], הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ [תהלים י"ד, א']. אלו והדומים להם, יוצאים בלשון. אם כן, הדבר מובן היטב, מדוע זה רק לגבי המלה 'הִֽשְׁחיתו'. הוא אומר כי הדבר רק אם ישנו חירק עם הגעיא, אבל לא אם ישנו פתח עם געיא. ממילא יוצא, כי ישנו הבדל, בין המלה 'הִֽשְׁחִ֗יתוּ', לבין המלה 'יַֽ֫שְׁחִ֥ית'.

 

ממילא הבנתי ג"כ בס"ד, למה אנחנו אומרים הִנֵּה־ק֞וֹל שַֽׁוְעַ֣ת בַּת־עַמִּ֗י [ירמיהו ח', י"ט], למה אנו אומרים שַֽׁוְעַת, בשוא נח, ולא שַֽׁוֲעַת? מה הבדל בין זה, לבין 'תִּֽבֲחַר' 'תִּֽמֲחַץ' וכדומה? אלא, בגלל הפתח שבא לפני הגעיא. ממילא הדבר מובן יפה מאד.

 

לפי־זה הגענו יפה למסקנא, גם לגבי המלה  יַֽמְשֵׁנִי, כיון שהשי"ן אינה אות גרונית, אלא אות רגילה, א"כ היא על משקל המִלים 'עַֽרְבוֹת' 'כַּֽדְכֹד' 'חַֽרְבוֹת'. או כמו בפסוק בישעיה, לַֽמְנִי ממסך. על כך מהרי"ץ כתב במפורש, כי על הצד שאכן ישנה כאן געיא, בטוח שהשוא הוא נע. וכפי שאמרנו, המלים 'צריך עיון', הספק הוא רק על עצם העניין, האם אכן ישנה כאן געיא.

 

לגבי השאלה, למה מהרי"ץ מוסיף וכותב כי 'השוא נע', או כי 'השוא נח', ולפעמים אינו כותב זאת. צריכים לדעת, כי מהרי"ץ לא חיבר את הספר חלק הדקדוק, כפי הסדר. דהיינו, הדבר לא היה באופן שיטתי. מהרי"ץ גם לא השלים הרבה דברים, בספר חלק הדקדוק, כיון שהוא היה כותב את הרשימות כפעם בפעם. ישנן הרבה מהדורות שהוא כתב, ואספו את כל המהדורות, ורואים שהדבר לא היה בשיטה אחת. לדוגמא, לפעמים הוא כותב, 'תיבת המזבֵּחַ֨ בפשטא אחת, והיא מלרע' [ויקרא ט', ז'], וזהו. ופעם הוא מוסיף וכותב, וזו שיטת הרמ"ל וספרי ספרד, וכן הוא בירושלמיים [במדבר ד', כ"ו]. לפעמים הוא כותב זאת, ולפעמים בכלל לא. יש מקומות שנשמט ממנו לגמרי להעיר שמלים הללו הן בפשטא אחת בלבד. הדבר הוא, כפי מה שנזדמן לו בשעת הכתיבה. לגבי המלה 'חַֽרְבוֹת' הוא כתב, מפני שכנראה הוא רצה לשכנע את האנשים שקראו 'חַרְבוֹת' בשוא נח. לכן הוא אמר להם כי המלה 'חַֽרְבוֹת' היא על משקל המלה 'עַֽרְבוֹת'. בכדי לסבר להם את האוזן, הוא הביא דוגמא לכך, שגם הם מודים בה ויודעים אותה. כך הוא עשה, היכן שמצא לכך צורך. אם אנשים אחרים אינם יודעים, או שהיו חולקים על הדבר. ממילא, אי אפשר לדייק, למה פה הוא כתב כך, ושם הוא לא כתב כך. כיון שהחיבור, לא נכתב באופן מסודר, שאפשר לדייק בו עד כדי כך.

 

ישנה מלה הדומה למלה 'יַֽמְשֵׁנִי', בפסוק, נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ [תהלים כ"ג, ג']. גם שם כתוב בחלק הדקדוק במהדורא קמא, כי המלה יַֽנְחֵ֥נִי, היא בגעיא. וזה אמת ויציב, שכן הוא בתיגאן ובספרים המדוייקים. וכן ישנו בפסוק נוסף בתהלים, וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי [ל"א, ד']. למרות הגעיא שביו"ד ושבתי"ו, המלים יַֽנְחֵ֥נִי וכן תַּֽנְחֵ֥נִי, בשוא נח. זה אינו דומה, למלה יַֽמְשֵׁנִי. לכאורה, מה ההבדל ביניהם? אלא התשובה היא, כי במלה יַֽנְחֵ֥נִי, וכן תַּֽנְחֵ֥נִי, אחריה אות גרונית, ממילא השוא נשאר נח. רק אם זה היה בחירק, היה השוא נע. אבל המלה  יַֽמְשֵׁנִי, היא בשוא נע, בגלל שאין האות גרונית אחרי השוא.

 

ואם תשאלו, מה עם הפסוק תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא [בראשית א', י"א]? הרי יש געיא בתי"ו, ובכל זאת הדל"ת בשוא נח, ואין זו אות גרונית? התשובה היא, כי אכן, הדבר יוצא מן הכלל, יש עניין בכך. לגבי המלה 'תדשא', יש לנו בספר נפלאות מתורתך 13 טעמים, מדוע ישנה שם בתי"ו געיא, ולפי חלקם אפשר אולי להבין מדוע בכל זאת השו"א שבדל"ת הוא נשאר נח. אגיד לכם כעת, רק שני טעמים, ובקיצור נמרץ. ראשית, כיון שהדבר בא להראות, על החלוקה של־דשאים, שלא רצו להתערבב בבריאת העולם. הרי כתוב שהם נחלקו, שלא יהיה כמין כלאים. לכן, המלה היא תד-שא. בגלל כך, המלה נחלקת לשנים, והאות דל"ת בשוא נח. חוץ מזה, יש בכך רמז, למלה 'אש דת'. המלה נחלקת לשנים. לכן חייבים להפריד ביניהם. לא לומר ת-דשא, אלא תד-שא. שזהו 'אש דת', בהיפוך האותיות.

 

לגבי המלה אֶֽמְצָאֲךָ֤, מה הסיבה שהשו"א שבמי"ם הוא נח? התשובה היא, כיון שבסוף ישנה אות שתנועתה היא שוא, או שוא־פתח, וא"כ השו"א לא נכפל פעמיים. ישנן הרבה מלים כאלה, כגון 'מַֽמְלַכְתְּךָ' וכדומה. דהיינו, כאשר ישנו שוא נע בהמשך המלה, אזי השוא הראשון אינו שוא נע, אלא שוא נח. כנראה שהכלל הוא, כי 'לא יהיו שני שואים נעים באותה מלה'. עכ"פ באופן זה שנמשכת ההברה. אותו הדבר, לגבי המלה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם [ויקרא י"ט, ה'], לא אומרים 'לִֽרֲצֹנְכֶם', כיון שישנו שוא נע בהמשך המלה, דהיינו באות נו"ן. הכלל הזה כתוב במפורש, רק שלא הספקתי להרחיב בכך. אם אספיק בלי נדר בשיעור הבא, או בהזדמנות אחרת. [הובא בשיעור מוצש"ק במדבר].

 

שאלה מהקהל: מה לגבי המלה וּ֝מֶֽמְשֶׁלְתְּךָ֗ [תהלים קמ"ה, י"ג]?

תשובת מרן שליט"א: אותו הדבר. גם במלה זאת, ישנו שוא בהמשך. ובמצב כזה, לא באים שני שואים נעים, באותה המלה. אם ישנו שוא נע בהמשך המלה, או אם היא מחוברת במקף למלה הבאה, שזה מחשיבם לתיבה אחת, אזי הראשון נשאר שוא נח. זהו הכלל המובא בספר עבודת ישראל.

 

כמובן, שממילא מיושבת גם המלה 'לְהִֽשְׁתַּחֲווֹת'. ראשית, ישנה הוכחה ממה שלאחר מכן בא דגש. כי אם השוא היה נע, לא יכול לבוא דגש אחרי שוא נע. אבל לדוגמא, במלה 'וַֽיְשסעהו' שהוא הזכיר, צריכים לדעת שישנו עוד כלל, כל מלה שכתוב בה 'וי', האות שאחריה באה בשוא נח. כגון, 'וַֽיְשלחו', 'וַֽיְברכהוּ', 'וַֽיְעַנְּך וירעיבך'. לא כתוב מה הסיבה, אבל כך הוא הכלל הכתוב בספרים.

 

נשארה לנו שאלה זאת, כגון לגבי המלה וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ [בראשית כ"ז, כ"ז], נסיים בדבר זה, כיון שתוך כדי הדברים, הזכיר השואל גם את הפסוק הזה. צריכים לדעת, חושבני כי ישנה סיבה מיוחדת לכך. אקדים לכם הקדמה, בכדי שהדבר יהיה מובן.

 

כתוב אצל יעקב אבינו, וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ [בראשית כ"ז, י"ד]. אומרים חז"ל, כי יעקב אבינו היה הולך ובוכה בדמעות ממש. הרי יעקב, מִדתו אמת. וכעת אמו אומרת לו, לעשות משהו הנראה כרמאות. א"כ הוא הולך בעל כרחו, וי, וי, וי, כל הזמן היה מתאונן והולך בקושי. זהו 'וַילך', 'וַיקח', 'וַיבא'. וי, וי, וי. אותו הדבר אצל יוסף, כתוב וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה [בראשית ל"ט, י"ב]. גם כאן, זהו וי, וי, וי. יוסף הצדיק בכה והתאנח מרוב יראת שמים, ומרוב בושה. אם כן, בכל מקום שישנו 'וַי', צריך למצוא איזה רמז או דרש, שמשמעו כי ישנו שם איזה צער. אפילו שלפעמים נראה אחרת, ההיפך. כגון במלה 'ויברכהו', אבל בכל זאת היה איזה צער בעניין הזה. א"כ זהו וַי, בשוא נח. אבל אם תגיד וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ, היו"ד בשוא נע, קילקלת את העניין.

 

בדרך־כלל אין הסבר לכללי הדקדוק, לכאורה רק אומרים כללים. אבל לענ"ד חייב להיות שישנה איזו 'נשמה' בעניין. לכן במלה 'וי', תמיד היו"ד נשארת בשוא נח.

 

לגבי הפסוק שהזכירו מקודם, וַתִּֽהְיִי־לִֽי [יחזקאל ט"ז, ח'], אמנם יש שם געיא, אבל שם ישנה הוכחה מיניה וביה. דהיינו, אם האות ה"א היתה בשוא נע, כפי שהעולם טועה לקרוא כך, וכמ"ש מהרי"ץ שם, אזי האות ה"א היתה צריכה להיות בשוא־פתח. לכן אומר מהרי"ץ, כי השוא הוא נח. דהיינו, באותיות גרוניות, לוּ היה השוא נע, היה חייב להיות ניקוד שוא־פתח, או שוא־סגול, או שוא־קמץ, לפי המלה. אבל אם ישנו רק שוא, הדבר סימן, שזהו שוא נח. א"כ שם ישנה הוכחה מיניה וביה, שהשוא הוא נח. זהו הדיוק של־מהרי"ץ, והוא צודק בהחלט. אבל לגבי המלה 'וי', אמרנו בס"ד כעת את החידוש, בכדי ליישב עניין זה.

 

לפעמים ישנן עוד סיבות נוספות, גם בלי הסיבה הזאת, שהשוא יהא נח. ישנם כללים אחרים, ישנן לפעמים כמה סיבות, ואפילו בלי סיבה זאת שאמרנו, בכל זאת השוא נשאר נח.

 

אני מקוה שהינחתי את דעתכם בעז"ה, אם כי לא גמרנו את הנושא, רציתי להרחיב בכך יותר, בכדי שלא יישארו האנשים בחוסר בהירות בנושא זה. אבל, הזמן קצר, והמלאכה מרובה.

 

והמקום ברוך הוא יסייענו על דבר כבוד שמו.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[21-25]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מיני תבלין וקליות
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
עבור לתוכן העמוד