-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

הפוך לדף הבית

  הוסף למועדפים

 

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו.
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
772 אורחים

בעניין עשיית התרועה בנשימה ולא באמצעות נענוע היד, ושאין לסמוך על תרועה שנעשית אפילו רק 'בצירוף' נענוע היד, תשובה לשאלה בעניין עשיית שברים ותרועה בנשימה אחת

    
מספר צפיות: 2508

בעניין עשיית התרועה בנשימה ולא באמצעות נענוע היד. ותשובה לטוענים כי מסתברא לכאורה שאין הבדל, כיון שהמצוה היא בשמיעת קול שופר ולא בתקיעה. והתייחסות לאלו ששינו את מסורת ומנהג תימן בעניין זה, כמו בעניינים נוספים אחרים.

 

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק נצבים וילך התש"פ.

 

דיברנו בשיעורים האחרונים, לגבי המשנה והגמרא בריש פרק החובל, כי מובאות שם עשר ראיות ש'עין תחת עין' זה לא ממש כפשוטו, אלא שזה ממון. ואמרנו אז, כי העיקר היא הקבלה איש מפי איש עד משה רבינו בסיני שזה ממון, והדבר אינו מכוח הראיות. זה לא שחז"ל הוכיחו מכוח הראיות שזה הפשט, אלא גם בלי הראיות זה היה דבר ידוע ומצוי, כל הבתי דינים שבאה לפניהם שאלה כזאת, ידעו שההלכה למעשה היא שזה ממון. זהו יסוד חזק שמזכיר הרמב"ם בכמה וכמה מקומות, ועמדו על כך מפרשים רבים.

אם־כן, למה צריכים את הראיות? אלא, לא בגלל שישנו ספק, צריך להביא שזה כך, אלא זה בכדי להראות את חכמת התורה, חכמת הכתוב, שהדברים הללו רמוזים ואפשר להביא ראיות כתובות לכך. וגם אם אפשר להתווכח על הראיות, כפי שרואים שם בגמ' כי הרבה תנאים כל אחד מביא ראיה אחרת, משמע שהוא לא סובר את הראיה של השני. אִין הכֵי נמֵּי, לזה נראה ראיה מפה, ולההוא נראה ראיה משם. אבל הדבר לא תלוי בכך, כי גם אם תסתור את הראיה שלו, סתרת רק את הראיה אבל לא עקרת את הדין, כי הדבר ברור שזה ממון. הוא רק הביא ראיה לכך מפה, ואם תגיד שלא אז אביא לך ראיה אחרת, אבל על היסוד בעצמו אי אפשר להתווכח.

את העניין הזה, אותו הדבר ברצוני לומר, גם לגבי עניין התרועה בתקיעת שופר. רבים בשנים האחרונות דנים על עניין צורת התרועה, כי ישנם כאלה שעושים אותה בנענוע היד, במקום בנשימה. עוד מעט נפרט יותר. דיברנו על כך כבר כמה וכמה פעמים בעבר בשיעורים [מוצש"ק משפטים התשע"ח, ומוצש"ק נצבים וילך התשע"ד, נצבים התשע"ז, ראה התשע"ה – שם מדובר גם על שברים תרועה], וזאת חוץ ממה שכתבנו בשלחן ערוך המקוצר [סימן ק"י הערה ל"ג].

חושבני כי הראיות לכך הן מאד טובות. אבל העיקר לא זז ממקומו, גם אם יש מקום לדון על הראיות, הרי תמיד אפשר להתפלפל ולהתווכח. הרמב"ן בפתיחתו לספר המלחמות כותב, שיודע כל לומד תלמודנו שהראיות אינן ראיות שאי אפשר להפריך אותן, תמיד אפשר לדון. הוא אומר, כי רק בחכמת התשבורת אפשר להגיד שזה דבר מוחלט, כמו שאף אחד לא יחלוק שאחד ועוד אחד זה שתים, שלוש ועוד ארבע זה שבע, על זה אי אפשר לדון ולזוז. רק בתשבורת, דהיינו חכמת ההנדסה, מדידת היקף, זויות, משולשים וכו', יש הוכחות ברורות כשמש. כמו־כן בחכמת התכונה, דהיינו גרמי השמים. אבל לגבי סברות בגמרא, אפשר לדון, ניתן להגיד אולי צד אחר.

כדאי להביא את לשון הרמב"ן עצמו, אתה המסתכל בספרִי, אל תאמר בלבבך כי כל תשובותַי על הרב רבי זרחיה ז"ל, כולן בעינַי תשובות ניצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להיכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי. אין הדבר כן. כי יודע כל לומד תלמודנו, שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור, כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה. אבל נשׂים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות וכו'.

אם־כן כאשר ישנו דבר שיש צורך לדון בו, טוענים נגדו, מביאים לך עליו הרבה ראיות, בכדי לחזק את העניין מפה ומשם. לא שזה דבר שאכן מסופק. אם מתעקש מישהו לסתור זאת, הוא יוכל לסתור את זה, יוכל להגיד שאפשר להבין אחרת. אבל הנקודה היא, שאנחנו לא מסתמכים על הראיות, העיקר אצלינו היא הקבלה, שישנה מסורת שהתרועה היא בהפסקי נשימות. אני מדבר על התרועה בקול רועד, מה שמקובל אצלינו כתרועה האמיתית, מה שבעבר היה בכל קהילות ישראל, עכ"פ בהרבה מהן, ורק לאט לאט במשך הדורות היה להם קשה לעשות אותה כך, כי התרועה זהו הדבר שהכי צריך אימון ובקיאות ומאמץ, לכן במשך הזמן זה נשתכח. וכנראה שישנם כאלה שלא ידעו כיצד לעשות זאת בדיוק, אז עשו טו טו טו, נהיה להם יותר קל. גם חשבו שזה יותר ברור, כי לפעמים לא שמעו היטב את התרועה, כיון שהתוקע לא עשה זאת ברור וחשבו שזה תקיעה, קול פשוט וישר, לכן הם החליטו לעשות זאת בצורה יותר מפורטת ומפורשת.

אבל אצלינו, ברוך ה' החזקנו את הקבלה הנאמנה מדורי דורות, כפי שכבר הובא בסידורי הגאונים, והמגדל עוז מביא זאת בשם הירושלמי, וכהנה וכהנה ישנן ראיות רבות לכך. אינני נכנס לעניין כעת, כיון שכבר דיברנו על כך, וגם כתבו ע"ז בספרים רבים.

אולם לגבי העניין שהתרועה היא אינה בצירוף של נענוע היד, אדרבה אנחנו פוסלים זאת, כי זה לא נחשב תרועה אפילו בדיעבד. מבחינת תרועה, לא יוצאים בזה ידי חובה. אבל המסורת היא, שהתרועה היא יוצאת מבפנים. התוקעים הכי מומחים עושים זאת בנשימה, שזה יוצא מהריאות ומהבטן, (ואולי ישנם המחזקים אז את השרירים של הבטן), לכן קשה לעשות תרועה אחרי האוכל, אפילו לאלה שעושים בלשון, ק"ו אלה שעושים זאת ממש בנשיפת האויר ובהפסקים של האויר. הכי הרבה בלשון, אבל לא בנענוע היד, שזהו דבר חיצוני.

ברם יש כאלה הטוענים, כי אדרבה ישנם כאלה שנוהגים כך עוד מתימן, מאותם מקומות מעטים. וכעת בדור שלנו ב"ה ישנם הרבה ת"ח ולמדנים הטוענים, מה ההבדל? מאי שנא? הם אומרים כך מסברא, מה פתאום? מה זה משנה? הרי בשופר, העניין הוא לא לתקוע, המצוה היא לשמוע קול שופר, א"כ מה זה משנה איך עשית התרועה, האם באויר או ביד, העיקר הוא ששומעים אותו הדבר. כך טענתם מסברא.

טוב, אם מסברא, אזי כפי שאמרנו בשיעור הקודם, מקושיא לא מתים... הנידון הוא לא מצד סברא, אלא ישנה מסורת, זהו הדבר העיקרי. יש לנו מסורת, שזה לא תרועה. אם תקבלו את הראיות שנביא – מה טוב, ואם לא תקבלו אותם זה לא משנה, כי בודאי שהמסורת היא כך.

אין סיבה שהתוקעים יתאמצו כל כך במשך כל הדורות לעשות תרועה בנשימה, שזה הדבר הכי קשה, והרבה אנשים לא מסוגלים לעשות אותה, בזמן שאפשר בקלות לעשות זאת בנענוע היד. הדבר ברור, שכך היא המסורת, ורוב הת"ח והתוקעים ברוב מחוזות תימן, גם הרבנים וגם התוקעים, אמרו מה פתאום ביד? מי שלא יודע, עושה ביד, כיון שהוא לא יודע או לא יכול ולא מסוגל.

שאלה מהקהל: באלו מקומות עשו ביד?

תשובת מרן שליט"א: במחוז בידא [צ"ל צאד"י עם נקודה כך, ביצ֗א]. עוד מעט נראה זאת.

אני מדבר על נושא זה, כיון שידידנו הרב שמואל פרסיק הי"ו כתב לי כך,

לכבוד מרן שליט"א. לאחר ויכוח קצר עם אברך בכולל בעניין הרעדת השופר, שאמר לי כי ראה מ"ש הרב שליט"א בעיני יצחק, והוציא משם שבעצם גם הרב מעיד כי יש שעשו כך, אלא שהשאיר הרב בצ"ע מסברא בלא ראיות. והוא בסברתו לא הבין פסול בעניין, ורצה לסמוך דוקא על אותם עדיות כראיה עבורו. ולמחרת חזר לי עם דפים מודפסים, ובהם גם בשם הגריש"א. לתועלת העניין וביסוס דעת הרב, אשמח שהרב יוסיף להביא ראיות בשיעור השבועי.

שמואל פרסיק.

אותו אברך הביא מכמה וכמה ספרים, כגון שו"ת להורות נתן [חלק י"ג סימן מ' אות ד'], להרב גשטטנר, שכתב כך, והנה הטור והשו"ע [סי' תק"צ ס"ג] העתיקו מרש"י דשיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו "ג' כחות בעלמא כל שהוא", וברש"י שלפנינו איתא "קולות" ולא כחות. ונראה דלשון "כחות" מוכח שאינו עושה בדרך רעש ורעד, אלא ג' תקיעות קצרות שהן נעשין ע"י ג' כחות. אבל קול הרעש והרעד נעשה כמדומה על ידי שהתוקע מרעיד את השופר, והוא אינו עושה את התרועה בג' כחות, אלא שהוא תוקע קול ארוך שוה, אלא שעל ידי הרעדת השופר נעשה קול רעש ורעד. וא"כ מדכתבו הטור והשו"ע "כחות" משמע שאינו בדרך רעש והרעדה, אלא בדרך השמעת כחות מחודשים.

[ואולי יש מהתוקעין בדרך הרעדה, העושין כן לא על ידי נענוע השופר, אלא בהרעדת הקול. ומכל מקום, לשון ג' כחות, משמע שהן קולות מופסקין וניכרין שהן ג' קולות וכמש"כ הב"ח הנ"ל].

ובעל מגדול עוז [פ"ג משופר] כתב שכאשר בא לארץ ישראל, מצא תרועתם כקול המתרעש ואין טוט. ומשמע דבמקום שישב, עד ביאתו לארץ הקודש, לא נהגו בדרך רעש. עד כאן.

גם בשו"ת שרגא מאיר, להרב שרגא פיוויש שנעעבאלג מלונדון [ח"ה סי' מ"ד] כתב כך, לפענ"ד כיון דבר"ה עיקר המצוה היא השמיעה, ומכח טעם זה תיקנו הברכה לשמוע קול שופר, וא"כ כיון ששומע הקול שבירה מתקיעת שופר שהיא תרועה, שפיר דמי. דתרועה היא או יללה או כמו שברים, וכיון שהקול נשבר, מאי נפקא מינה באיזה אופן הוא נשבר, אי ע"י נענוע השופר, או הנענוע ע"י לשונו, כיון שהקול נשבר הוי תרועה, כנלפע"ד בפשוט.

גם בשיעורי הרב עובדיה יוסף כתוב כך, הריטב"א כותב שזה צריך להיות כעין התחלת התקיעה, היינו טו ארוכה, וכן התרועה טו טו טו, מנהג התימנים לנענע השופר.

על כך, חובה להעיר. כי מי שיודע, זהו אינו המנהג. זה מנהג של מיעוט מהתימנים. בכל מחוזות תימן, כולל שרעב, כבר אינני מדבר על איזור המרכז דהיינו צנעא אלא אפי' בשרעב, עושים את התרועה כך, או בנשימה או בלשון, אבל ביד מאן דכר שמיה. הוא לא הבחין.

והעיקר שהתרועה תישמע יפה, שיבחינו שזה תרועה, ולא יחשבו שזוהי תקיעה. וכולם יש להם על מה שיסמוכו, והעיקר כאמור שתורגש התרועה, השברים או התרועה בבירור. וכן שכשמנענעים השופר, שתורגש התרועה היטב. ובצעירותי תקעתי אצל בבלים ועשיתי לו לו לו, ואח"כ ראיתי שיותר ברור לתקוע טו טו טו.

הבבלים עושים את התרועה דומה למה שאנחנו התימנים עושים. הם עושים בלשון. אבל הוא עצמו, בסוף הוא חזר בו, ועשה טו טו טו, כי זה יותר ברור.

חושבני, כי כל המקומות אשר שינו זאת, הוא מכיון שהם לא ידעו לעשות את התרועה טוב, לא היו מומחים, וממילא נכנס ונתפשט הדבר יותר, עד שהיום בזמנינו נתפשט לעשות טו טו טו כמעט אצל כולם, 'ונשכח כל הַשָּׂבָע'.

בעוה"ר זאת שכחת התורה.

אח"כ מביא אותו אברך 'סיכום הלכות' שכתב אברך אחר, אינני יודע מיהו. מנהג בני תימן, לעשות את התרועה מקול אחד רצוף עם עליות וירידות ע"י הרעדת השופר. כן משמע בסידור רס"ג [דף רי"ז] וכן הביא המגדל עוז [ג,ד] מהרי"ץ גיאת בשם רב שרירא גאון ורב האיי גאון, ובתכאליל [=סידורי תימן] התרועה מצויירת כצורת השלשלת שבמקרא, ראה תכלאל עץ חיים למהרי"ץ [דף ע.]. גם מהר"ז הרופא [בפירושו על הרמב"ם, הובא במילואים לפסקי מהרי"ץ סי' י"ב] תיאר את התרועה כ"סלסול" וכו'.

ולפי מנהג תימן, נחלקו האם אפשר לעשות קול זה גם ע"י נענוע היד, או רק ע"י נשימות מהבטן או ע"י הלשון. בשלחן ערוך המקוצר [סי' ק"י הערה ל"ג] ובזית רענן (סק"ו בשם הגר"ע בסיס) הביאו מעשה במהר"י יצחק הלוי שפסל תקיעה ע"י נענוע היד, ולכן כתב בשע"ה להימנע מלתקוע ע"י נענוע היד, אלא לכתחילה ע"י נשימות מהבטן ובעדיפות שנייה ע"י הלשון וכו'. אולם בזי"ר שם הביא שלא מעט נוהגים לתקוע ע"י נענוע היד, והביא שכ"ד הגרי"ש אלישיב. וכן שמעתי מהר"י שבח שכך דעת מה"ר - רב הדרדעים - יחיא קאפח, ושכן היה תוקע בסוף ימיו כשכבר לא יכל לתקוע מהבטן. עד כאן.

תמיד היתה שמועה כזאת, שאנשי הכת הכשירו זאת. עוד מעט, אסביר בל"נ זאת יותר בהרחבה.

הוא כותב כאן, כי אחד משלהם מעיד, מישהו שנמצא בתוך המחנה שלהם, שבסוף ימיו של זה שבעוה"ר חולל את הכת שפָּרְשה, בסוף ימיו הוא כבר לא יכל לתקוע מהבטן, אז הוא עשה בנענוע היד.

אחר כך צירף מה שמובא בזית רענן [סי' תק"צ דף קי"ג], יש ליישב מנהגם של (הרבה) תוקעים שאינם יודעים לעשות את התרועה כדין, ולכן הם מנענעים את השופר בידיהם כדי שיישמע קול רועש. דכיון שהעיקר שישמע קול רועש, שפיר דמי. אלא שלכתחילה אין לעשות כן. ובספר זכרון תרועה [עמ' ק"ז] משמע שאפשר לעשות כך אפילו לכתחילה עיי"ש. ודלא כמ"ש הרב שע"ה סימן ק"י הערה ל"ג. וכן כתב לי מהר"ע בסיס שליט"א וז"ל, אע"פ ששמעתי בשם מהר"ר יחיא יצחק הלוי זצ"ל דתרועה הנעשית ע"י נענוע השופר אינה תרועה, מ"מ אינה ראיה שלא יצאו בה יד"ח, דמ"מ שמעו קול תרועה, עכת"ד. ושמעתי מפי הרה"ג יפת טיירי שליט"א שמנהג ביצ֗א לעשות את התרועה ע"י נענוע היד, ושאל את פי הגרי"ש אלישיב על פתגמא דנא, והשיב לו שאינו מוצא שום טעם לפסול, והדבר כשר לכתחילה, ע"כ.

אח"כ הוא מביא בשם רפב"י קורח, שכתב בשם אבא שלו, זהו בעל שו"ת אמרי יוסף, שקיבל מחכמי תימן, שיוצאים יד"ח אף בתרועה הנעשית באמצעות הלשון, ולכתחילה יעשה באמצעות הגרון. וע"י נענוע היד, לא שמעתי. עכת"ד.

כאשר שואלים תלמידי חכמים אשכנזים או ספרדים על העניין הזה, הם אומרים, מה זה משנה? מאי נפקא מינה? ידוע ומפורסם כי הגרי"ש אלישיב היה בעצמו מהדר לשמוע את התרועה של התימנים, הוא אמר שכך מוכח בגאונים ובראשונים [עי' הלכות חג בחג פי"ב הערה ס"ו, בנתיבות ההלכה קובץ מ' דף קצ"ב, ועוד], אני יודע כי מי שתקע לו עשה לו את התרועה רגיל, אותו הדבר הרב שטרנבוך בעל מועדים וזמנים, הם מאד מחזיקים מהתרועה שלתימנים שהיא מאד מקורית, והרב שטרנבוך סמך על מה שכתבתי וכתב במפורש כי לעשייה ביד אין לזה ערך [עי' תשובות והנהגות ח"ד סי' קמ"ג אות ב', וח"ו סוף סי' קל"ג]. אבל הרב טיירי אומר שהרב אלישיב ענה לו, שזה כשר לכתחילה, כיון שאין חילוק.

לפי מה שהקדמנו, אין הכי נמי. מסברא, מי שאינו יודע, מי שאין לו מסורת, אז הוא יגיד אכן, מה ההבדל? אבל כפי שאמרנו, איננו מדברים על 'סברות', אלא שיש מסורת, ועל מסורת אי אפשר להתווכח. הקבלה היא, שזה פסול. צריכים רק להסביר זאת, וחושבני שאם הרב אלישיב או הרבנים האחרים היו יודעים שישנה מסורת, בודאי לא היו מקילים בכך.

שאלה מהקהל: אולי אמרו להם שיש מסורת ההיפך, ולכן אותם רבנים ענו כך?

 

תשובת מרן שליט"א: בודאי שאם באים ואומרים להם שישנה מסורת הפוך, קל וחומר. אבל עכ"פ צריכים לדעת, כי אלה שעושים בנענוע ביד, הם לא אומרים שמי שעושה בנשימה בגרון זה לא טוב. הם מודים שזה טוב, אלא שהם רק מתרצים את עצמם.

דיברתי על כל הנושא הזה כבר בזמנו, לא אחזור על הדברים שאמרתי בעבר, בשיעור מוצש"ק משפטים התשע"ח התחלתי להביא ארבע ראיות לעניין הזה. וחושבני שיש יותר, רק שלא הספקתי להגיד את הכל בשיעור, אולי בעתיד בעז"ה כאשר נדון על הנושא, נשלים בל"נ. כיון שכעת לא נכנסתי לעיקר הנושא ועל הראיות וכו', כיון שעכשיו אני בא להגיד ההיפך, שלא הראיות הן העיקר.

בכל אופן, אחת הראיות החזקות, זהו הסיפור שהביא בעל חמדת ימים, המדובר על ספרדים, לגבי תוקע מומחה שנשתמד, וכאשר הוא נהיה אח"כ אחד מהמנגנים של מלך אחד, הוא אמר להם, תשמעו, יש לכם כאן כלי נגינה, כינור נבל ועוגב, ואני יש לי משהו שאתם לא מכירים, זהו השופר. הוא עשה להם תקיעה, ושברים, אבל תרועה הוא לא הצליח. וימס ליבו ויהי למים. זהו סיפור ידוע, הבאתי אותו גם בנפלאות מתורתך פרשת פינחס.

הוא התפלא, למה אינו יכול לעשות את התרועה, והלך לשאול את הרב אברהם יכיני, שהיה אחד מן הגדולים בדורות ההם. ענה לו, בודאי, תרועה זה רק בעם ישראל, 'יום תרועה יהיה לכם', 'אשרי העם יודעי תרועה', רק עם ישראל יודע לעשות תרועה, אבל הגויים אינם מסוגלים לעשות תרועה. והסיבה לכך, כיון שהתקיעה היא כנגד אברהם אבינו, אשר יצא ממנו ישמעאל. השברים כנגד יצחק, שיצא ממנו עשיו. אבל יעקב, מטתו שלימה. כיון שהתרועה זה כנגד יעקב, אין בכך חלק ונחלה לאומות העולם. כאשר הוא שמע זאת, הוא החליט לחזור בתשובה, ולאחר שחזר בו לקח שופר והצליח לתקוע בו, תקיעה ושברים ותרועה.

אינני חושב, שגוי אינו יכול לקחת שופר ולעשות תרועה באמצעות נענוע היד...

שאלה מהקהל: ואם יתגלה גוי שיכול לעשות תרועה?

תשובת מרן שליט"א: אנחנו מאמינים בני מאמינים לגדולי ישראל שלא יתכן כדבר הזה גם בלי לבדוק. ויכולתי לענות לך – כד יקומון, וְנִתְחַכַּם להון. בינתיים לא נתגלה דבר כזה. אבל גם כעת יכולני להשיב בס"ד שכנראה גוי זה הוא מזרע ישראל, לפחות אמו יהודיה, יש לו נשמה טהורה בשרשה, והוא כמו תינוק שנשבה. מה יכול היה לעשות? לכן עכ"פ יש בו שורש ויסוד מקדושת ישראל, ויכול הוא להריע.

 

המשך בעניין אנשים שלמדו תורה אולם בעוה"ר סטו מן הדרך, כגון הדרדעים והרפורמים והקונסרבטיבים, וראיות להשקפותיהם ודעותיהם הפסולות בעניינים שונים. ושאין לסמוך על תרועה שנעשית אפילו רק 'בצירוף' נענוע היד.

כעת, תשמעו דבר חזק. אותו אברך הבא מי שכתב, כי ראש הדרדעים בסוף ימיו לא יכל לתקוע מהבטן. אני חושב, אבל תבדקו זאת, כי אחת מן השתים, יש זקנים שאפי' שהם בגיל שמונים וחמש ויותר המסוגלים לעשות תשר"ת כרגיל, וישנם כאלה חלשים שאינם מסוגלים לתקוע בכלל. אבל שיוכלו לעשות תקיעה ושברים, ולא יעשו את התרועה, אינני חושב שישנו דבר כזה. אמנם זה דורש מאמץ, אבל אם אתה מסוגל לעשות שלושים תקיעות, ויותר, ורק את התרועה אינך יכול, חושבני שהודיעו לו מן השמים שהוא יצא מכלל ישראל. אתה כבר לא מ'העם יודעי תרועה'.

הוא קיבל בכך הודעה מן השמים. גם אנחנו. והם בעצמם מעידים על כך. אם הם לא היו כותבים זאת, לא הייתי מסתמך על שמועות. הוא יצא מכלל ישראל, כבר אינו מ'העם יודעי תרועה'.

שאלה מהקהל: אבל הרי כתב מרן שליט"א בס' נזר הקודש (על שמות קודש וחול לרמב"ם) שאינם נחשבים מינים?

תשובת מרן שליט"א: נכון שכך כתבתי בס"ד שם דף ו' לגבי ספרי תורה שלהם, אך מ"מ סיימתי שראוי להתרחק. ועוד, שבחֵרם פסלו אותם הרבנים לגמרי, שדינם כגויים לכל דבריהם, שחיטתם נבילה, יינם יין נסך וכו'. יש גם הבדל בין המייסד, לבין תלמידיו הנמשכים אחריו, כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' ממרים לגבי הקראים, שהם כתינוקות שנשבו, כיון שנולדו ונתחנכו בדעה מקולקלת של מינות וכו'. בפרט אחרי שהחציף לענות להם, שהם דייני דַּחֲצָצְתָא, ולהפוך החרם כנגדם וכו', כמ"ש בס"ד במקום נוסף [עיין שיעור מוצש"ק כי תצא התשע"ב]. לא נכנע ולא נתרכך. לכן הודיעוהו כך ברמז מן השמים. ואכמ"ל.

צריכים לדעת, אנחנו מדברים בזמן האחרון [בשיעורים בשבועיים] על אנשים בעלי דעות זרות, עוד מעט נראה לגבי הקונסרבטיבים, כי לצערינו אלו אנשים שלמדו תורה, אבל פרשו להשקפות זרות, ודיברנו על הצדוקים ועל הביתוסים, כפי שהרמב"ם אומר שהם בעצם פרשו מן התורה, וממילא הם לא כפופים לשום דבר, כיון שאין להם מסורת. א"כ הוא לא מחוייב למסורת.

רבני העיר צנעא, כפי שאמרנו בעבר, כגון מהר"י יצחק הלוי, פסל תוקע כזה. כאשר היה מישהו שעשה ביד, הוא העביר אותו, כפי שהבאתי בעיני יצחק שם. הדבר היה מקובל, בכל מחוז צנעא. אבל אותו קאפח, הוא לא איכפת לו מסורת. בנ"ד הוא מיקל, אבל לגבי כל השופרות של תימן, השופרות של דישון שנהגו, הוא פסל אותם. אין לו מחויבות למה שבדורות הקודמים אמרו, הוא יש לו תורה מעצמו.

זהו כפי שאמרנו, כמו הצדוקים והביתוסים, כל הכתות אשר פורשות, הם מחליטים לעצמם במה להקל ובמה להחמיר, לפי ראות עיניהם ולפי הבנתם. המסורת לא מחייבת אותם. הוא בכלל טען, שהשופר הזה שנהגו בתימן, פסול לפי כל השיטות, כיון שזה שופר ממין פרה והוא פסול. כבר דיברנו על כך בעבר [נצבים התשע"ב]. ממילא מובן, כי אין בדבריהם ממש, ואין מה להתחשב במה שהם אומרים.

לגבי מה שכתוב בזית רענן בשם הרב בסיס, שאין ראיה ממהר"י יצחק הלוי שלא יוצאים יד"ח, אינני יודע, הוא כותב בשמו שהוא שמע, אני לא יודע מה מקור השמועה, האם הוא שמע זאת בע"פ או שאנשים ראו מה שכתבתי בשלחן ערוך המקוצר בשמו, ואמרו לו. אבל למעשה, המקור לכך שמעתי מפי הרב שמעון צאלח, שהיה דור שביעי למהרי"ץ זיע"א. הוא אמר לי, שהמעשה היה כך, שנתגלה על תוקע אחד שהוא מריע – עושה את התרועה ביד, הביאו אותו בפני מהרי"י יצחק הלוי והוא אמר לו לתקוע, ולאחר שראה שהוא עושה ביד, אמר לו שיותר לא יתקע. הוא פסל אותו, זה לא עניין של לכתחילה או איזה הידור, הוא לא נתן לו יותר לתקוע.

צריכים לדעת, הרב עזריה בסיס היה ממחוז רדאע, זה על יד מחוז ביצ֗א, א"כ בעצם כנראה שכך היה נפוץ שם בסביבה, אבל חושבני – אף אחד לא יכול להכחיש את האמת, כי המסורת של מחוז ביצ֗א היא מאד חלשה. הראיה לכך, כי בפסקים שלהם הם הולכים לפי דעת הרמ"א. יותר נכון, ספר הלבוש (תלמיד הרמ"א), נתפשט שם. שמעתי זאת מהרבה תלמידי חכמים משם. איפה המסורת? הם שכחו את המסורת. איך ללכת לפי הרמ"א? רק כאן בארץ ישראל, הם השתנו, ועשו משהו באמצע, 'קיבלנו הוראות מרן'. אבל בתימן, הם הלכו לפי ספר הלבוש, זהו הספר שהיה נפוץ אצלם להלכה ולמעשה. זה לא שלא הכירו את ספר הלבוש ביתר ערי תימן, גם אבא מארי זצ"ל סיפר לי שהוא למד את ספר הלבוש בהיותו בתימן, אבל זה לא ספר ההוראה שלנו. יש שם טעמים והלכות, הלבוש מסביר כל דבר מה השורש שלו, לכן אהבו רבים את הספר הזה. אבל לקבוע הוראות על פיו, זה רק במחוז ביצ֗א. א"כ רואים שהמסורת שלהם חלשה, הם לא הלכו בעיקבות מסורת אבותינו ורבותינו מדור דור.

לדוגמא, דיברנו קודם על טעם השלשלת, התרועה זה בדיוק כמו השלשלת, דהיינו קול רועד. מביאים בהקדמת תאג כתר ישראל, בשם הרע"ז בסיס, לגבי שלשלת, נעימתה בסלסול ממושך כעין זרקא, אבל עוד סלסול.

שמעתי הרבה כאלה האומרים ששלשלת זה שתי זירקות. אבל הדבר אינו נכון, כי השלשלת זה קול רועד. כגון במלה 'ויתמהמה', [מרן שליט"א מדגים זאת]. מי שעושה אחרת, הוא אינו יודע, כי השלשלת זה כמו הצורה שלה, דהיינו קול רועד. ישנם כאלה הקוראים לשלשלת בשם מרעים, או מרעיש, כמה רבוותא קדמונים מזכירים כך את שמה. א"כ רואים, שהמסורת שלהם אינה מדוייקת.

לפני כמה שנים שהרחבנו בס"ד בשיעורים על ענייני טעמי המקרא, הערנו על דברים נוספים שהובאו בכתר ישראל שם [עיין שיעור מוצש"ק ויחי התשע"ח].

וכפי שאמרנו כבר בזמנו, יכול להיות כי לפי רב האיי גאון יוצאים בכך ידי חובת התקיעות, לשיטתם שהכל אמת, הן תש"ת והן תר"ת והן תשר"ת. אבל לא יצאו ידי חובת 'התרועה'.

לגבי מה שהוא מביא שם בשם חכם אחד, שקיבל מאבא שלו שקיבל מחכמי תימן, הדבר היה מוזר לי, מי אלו 'חכמי תימן'? למה לא כתבו את השמות שלהם? עד שהבנתי, כי כנראה 'חכמי תימן' היינו רבני הדרדעים. מוסתר כאן משהו.

והראיה לכך, כי בספר של אביו אמרי יוסף, לא התבייש להדפיס זאת שחור ע"ג לבן [בספר ענף עץ אבות דף תקכ"ח] בזה"ל, חז"ל האריכו הרבה בדרשותיהם בשבח המתפלל עם הציבור, ולזה הורה מורינו הישיש שתפילה עם הציבור עדיף מסמיכות גאולה לתפילה, וכך היה עושה.

אתם יודעים מי זה 'מורנו הישיש'? בעוה"ר, זה יחיא קאפח. כך תלמידיו קראו לו, כיון שהם היו צעירים והוא היה מופלג מהם. הרי הדור הישן לא שמע לו, רק הדור הצעיר לצערינו נתפתו אחריו. כל אדם שהיתה לו קצת רגישות לעניין, לא היה מזכיר את זה. הרב חיים כסאר, שהיה תלמיד שלו, נזהר לא לקלוט ממנו דעות זרות. הוא נהג עפ"ד ר' מאיר, רמון מצא, תוכו אכל, וקליפתו זרק. ישנן אפילו תשובות שבהן הוא הזכיר אותו בתואר 'רבינו', אבל כאשר הדפיסו זאת הוא אמר להשמיט את זה. וכשמישהו הדפיס בלי רשותו, (כמדומני תשובה בעניין חציצה בטבילה), הקפיד על כך. אבל כאן, לא השמיטו.

אין שום הסתייגות. הדבר מורה על הזדהות עם הדברים. וע"ע בשיעור מוצש"ק צו התשע"ג בשכ"ד דף 15.

גם שם בדף קי"ב כתוב כך, בא 'החכם השלם' מהר"י קאפח יצ"ו והעלה כמה חידושים מספרי האחרונים והביאם אל תוך ההלכות של מקור חיים וכו'. וכן עוד בדף תר"מ, הראה אותי החבר הנכבד והיקר הרב יוסף בן כה"ר דוד קאפח יצ"ו שכבר הוא מתעסק במלאכה זו וכו'.

א"כ מובן, עכ"פ יתכן, כי אלו 'חכמי תימן', אלא שהם רצו להסתיר זאת, כי אלו רבני הדרדעים אשר כך אמרו, שיוצאים יד"ח גם בלשון. אף כי לגבי נענוע היד, הוא אומר שאינו יודע. בכל אופן, כנראה שזאת היתה הכוונה.

אה"נ לגבי הלשון, זה מוסכם ומקובל עלינו שתרועה כזאת ג"כ כשרה, אף כי בדרגא שנייה. אבל אולי רצה לרמוז גם על היד, אלא שלא נודע לו בבירור שהדרדעים אכן הכשירו, מה שנודע לו מר"י שֶׁבַח-שְׁחִבּ - הנז' לעיל. שמועה עמומה.

אבל אולי זה חשד שוא. כי ראיתי במאמר שכתב ידידנו הרב אלישע חן נר"ו, ומסָרוֹ לידי (כנראה עדיין לא נדפס) כי שמע מרפב"י קורח דכל שהנענוע נעשה אך ורק ע"י היד, ואינו כתוספת בלבד לעיקר התרועה מהגרון או מהלשון, אין יוצאים ידי חובה ע"כ.

אגב, לענ"ד אין להשתמש ביד כלל, גם לא לתוספת, וכן המנהג פשוט.

מעתה אולי זהו מה שמסתתר בהוראת רבני הדרדעים. ההבדל הדק והקטן הזה. דוק והבן. אבל הקטן הזה, גדול יהיה. פרצה זו, תגרום לטעות בהמשך הזמן. ולכן אין לצרף היד כלל, גם לא כשהתוקע זקן מופלג, וכדומה. כנראה כאן ה"עוקץ" של העניין. אולי כל נושא זה התחיל מאלה שצירפו נענוע היד, ולבסוף סמכו על נענוע היד בלבד.

במלים אחרות, צריכים לדעת כדלקמן. בעוה"ר, כת הדרדעים התחילה בהשפעת ההשכלה של אירופה, כי כידוע באו משם לתימן, ועמהם ארס. כגון הספרים של אותו גרץ, אשר דיברנו עליו בעבר וכו'.

הרוצה הוכחה לכך, שמתי לב לזאת בזמן האחרון, ראיתי 'ספר תהלים' שכתוב בשַׁעַר שלו, עם תרגום פירוש רבינו סעדיה בן יוסף פיומי, וחלק הדקדוק למהרי"ץ, תרגם לעברית מאת יוסף בן דוד קאפח.

מי המסייע בהוצאה לאור?

'הוצאת קרן אפשטיין שע"י האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות. בסיוע מוסד לזכרון הפרופסור ר' קאהוט. ובסיוע מפעל הפרסים על שם הגר"ל גינצבורג'.

מי שיש לו עיניים, רואה שיש כאן ממש שיתוף פעולה, דרדעים, רפורמים, וקונסרבטיבים. כולם על שער של ספר אחד. וזאת רק דוגמא.

יש ביניהם שיתוף פעולה. 'קאהוט' זהו המחבר של הערוך השלם, שהיה מרבני הרפורמים בהונגריה, כאשר יווכח מי שיראה בספר היובל של סמינר תל אביב, ועוד. לוי גינצבורג, היה מחשובי רבני הקונסרבטיבים. בעוה"ר, הוא למד בבחרותו בישיבת טלז, אבל שנה ופירש והלך לכיוונים אחרים. לצערי, הזכרתי אותו באחד מהשיעורים האחרונים, ומישהו העיר לי על כך. לכן נתעוררתי לזה. הוא טען לי, כי לוי גינצבורג הוא קונסרבטיבי, ומדוע הזכרתי שמו. אמרתי לו, כי אכן הוא היה חשוד בעיני, אבל לא הייתי בטוח. ברם תגיד לי, איך זה שבספר 'חיבור התשובה להמאירי' שהוציא לאור מכת"י הרב אברהם סופר, הביא אותו בתואר 'הארי שבחבורה', 'הגאון הגדול'. כך בשער של הספר. ספר חיבור התשובה להמאירי, הוא מפורסם בעולם התורה, יש בסוף הספר הנז' הערות שלו. אינני יודע.

הרב אברהם סופר, מקובל כיהודי ת"ח וצדיק. הוא הדפיס בצירוף, הרבה מסִפרי המאירי על הש"ס, ועוד כמה ראשונים. אבל אינני יודע. צריך עיון. כפי שאתם יודעים, לחָתַם סופר ישנם כמה צאצאים בשם 'סופר', בנו הוא בעל 'כָּתַב סופר', וצאצאיהם הם כגון בעל 'חֲתַן סופר', ואח"כ יש 'מכתב סופר'. וכדומה. הרבה 'סופר'. זכורני כי פעם בלמדי בישיבה, שמעתי מילתא דבדיחותא, אומרים כי יש כל מיני 'סופר', אבל יש גם אחד שהוא 'טעות סופר'...

אינני יודע האם התכוונו עליו, או על מישהו אחר. יכול להיות שזהו מישהו אחר שהיה יותר גרוע. או שבתמימות ובתום־לב עשה זאת, כיון שהוא לא ידע. כי בסך הכל, הוא [גינצבורג] נראה תלמיד חכם.

אותו חכם שהעיר לי על כך, זהו הרב אורן טביב נר"ו מקרית ארבע, אמר לי, תעיין בשו"ת שלו מענה לוי. אבל מאיפה אשיג את הספר הזה אם הוא לא בתחומנו, אולם מן השמים נתגלגל וראיתי [נדפס בשנת התשנ"ו] שכתוב על כך בהקדמה, דף א'. שהוא רב פרופסור, היה פוסק חשוב בתנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית, עשר שנים הוא היה 'ה'פוסק שלה, בה"א הידיעה, מרצה בבית המדרש לרבנים באמריקה. מוזכר שם גם מיכאל היגר, זהו שהוציא לאור את המסכתות הקטנות, מסכת סופרים, ספר תורה וכו' עם שינויי נוסחאות ומקורות. לצערינו, הם ישבו ועסקו בתורה, אבל בדרך משלהם. עוד מעט נראה מה זה בדיוק קונסרבטיבים, בכדי שתראו ותבינו איך בעוה"ר לפעמים נפגשים בתוך המחנה שלנו עם אנשים בעלי דעות זרות, שומרי תורה ומצוות מצד אחד, אבל ישנן מצוות שאצלם הן נשתנו או נמחקו. מאיפה המקור לכך. מהם.

תשמעו מה ראיתי עוד שם, על לוי גינצבורג. בדף ו' למשל הוא מתיר שימוש ברדיו שהודלק לפני כניסת שבת. ושמותר לשנות מנגינות בבית הכנסת, למרות שמהרי"ל והרמ"א אמרו שאסור, הוא התעלם מכך. נשים יכולות לשבת בועד של בית הכנסת. וכדומה.

לגבי מה זה קונסרבטיבים, אביא מה שראיתי בספר 'לבית ישראל' [הלפרין, כרך י"ח עמ' 124], זרם ביהדות, שהוציא את עצמו ממסגרת שמירת מצוות התורה כפי שנפסק בשלחן ערוך. הספר שלחן ערוך, אינו מחייב אותם. ואינו מקבל על עצמו עיקרון "תורה מן השמים" ואת חובת הציות לחכמי הדורות רח"ל. הם יכולים להחליט מה שהם רוצים. נחשב לשמרן ביחס לזרם הרפורמי. הם באמצע, לא התקלקלו לגמרי.

התפתח על בסיס דעותיו של זכריה פרנקל, שעמד בראש "בית המדרש לרבנים" בברסלאו משנת התרל"ה. פרנקל התנגד ליהדות כפי שעברה במסורת מימי קדם, אך מאידך לא היה מוכן לקבל את דרכם של הרפורמים שזנחו לחלוטין את רוב מצוות התורה, וניסה ל"התאים" את ההלכה לצרכים המודרניים. לפני כ-100 שנה עבר מרכז התנועה הקונסרבטיבית מאירופה לארצות הברית. לפני יותר מ-20 שנה החלו הקונסרבטיבים להיחלש, לאחר שיהודים רבים הבינו כי דרכם סותרת את דרך ההלכה המְּסוּרה מדור לדור. הקונסרבטיבים תומכים בעקביות בציונות, וכמה קהילות קונסרבטיביות פועלות גם בארץ ישראל.

היהדות האורתודוקסית, רואה בזרם הקונסרבטיבי סכנה רבה, משום שחלק מהמשתייכים לו, נוהגים כלפי חוץ, בחיי היום יום, כאורתודוקסים לכל דבר. הם נראים כביכול 'חרדים', אבל הם מקולקלים.

זאת סכנה גדולה, כפי שאמרנו. לכן אין מהם ראיה, כיון שהמשקל שלהם והדעות שלהם, מחוץ למחנה מושבם. ה' יחזירם בתשובה שלימה, אכי"ר.

 

תשובה לשאלה בעניין עשיית שברים ותרועה בשתי נשימות כדעת מהרי"ץ זיע"א, ונסתייע גם מדברי הזוהר הקדוש, כי לכאורה אין משם ראיה, וממילא עדיף לעשותם בנשימה אחת.

שאלה שניה שנשאלתי בזה"ל, (באמצעות ידידנו הרב אסף חגבי נר"ו), לכבוד מו''ר פוסק עדת תימן שליט''א.

אנו בני ק''ק תימן בעיר פ''ת יע''א עסקנו לאחרונה בהלכות שופר, וזכינו לראות מה שכתב גאון עוזנו מהרי''ץ זצוק''ל בסידורו עץ חיים לגבי המנהג שאת תקיעות שברים תרועה יש לעשותם בשתי נשימות.

כך מובא גם בספרו שו"ת פעולת צדיק [ח"ג סימן קנ"ח]. זה אותו הדבר.

ודייק לה מדברי רבינו הרמב''ם, וכמ''ש הרמ''א סי' תק"ץ וכו' אמנם מה שכתב וז''ל, ונ''ל פשוט שכן ראוי לעשותם בשתי נשימות, לפי דעת הזוהר הקדוש פרשת אמור, דסובר דלא מפני הספק אנו עושים שתיהם, אלא דתרווייהו צריכי מן הדין עכ''ד. ולא זכינו להבין, דהא הזוהר הק' לא קמיירי בצורת התקיעה כלל, אלא ששני סוגי התקיעות נצרכים אליבא דאמת, וכמו שכתבו המקובלים לגבי תפילין של רש''י ור''ת ששניהם נצרכים ע''פ דרך האמת. אך מה ראייה איכא לצורת התקיעה. דלעולם אימא לך, ששברים תרועה עבדי' בנשימה אחת וכדעת הרא''ש, ושניהם נצרכים בחדא תקיעה גנוחי וילולי. וצ''ע דברי קדשו של מהרי''ץ.

ואם כי ברור שאין אנו משנים מנהגים שנוסדו ע''פ הקדמונים בחינם, אך יל''ע בנ''ד שאנו מרויחים את שתי השיטות, וכמו שהכריע מרן השו''ע כתרומת הדשן. וי''ל דאין בזה שינוי מן המנהג, שהרי אנו תוקעים גם בנשימה אחת, וגם בשתי נשימות. ואף המשנ''ב, על אף שהרמ''א פסק בסכינא חריפא שאין לשנות, בכל אופן קיבל הכרעת מרן השו''ע, שלכאו' היא עדיפא שבזה יוצאים ידי כל השיטות.

נציין שאנו בני החבורה, נהנים מאוד מתורתו של מו''ר שליט''א, מהשיעורים הבהירים והספרים הנפלאים בכל מקצועות התורה. יה''ר שיזכה עוד מו''ר להגדיל תורה שבכתב ותורה שבע''פ מתוך בריאות ונחת אמן, כן יהי רצון.

בברכת התורה.

גם על הנושא הזה דיברתי בעבר, לכן לא אאריך על כך כעת, רק בקצרה כי פטור בלא כלום אי אפשר.

ניתָן לראות זאת בשיעורים, חלקם נדפסו וחלקם אפשר לשמוע ב"ה. ישנן שתי הֲבנות בדברי הזוהר הק'. אכן יש כאלה שהבינו כי גם לפי הזוה"ק צריך לעשות שברים-תרועה בנשימה אחת, אבל מהרי"ץ אומר שצריך שתי נשימות, לפי הזוה"ק. הם כנראה הבינו, שעפ"י הזוה"ק לא צריך לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת, כפי שאנחנו עושים תשר"ת ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת ג"פ, אלא רק תשר"ת. ואם כן, כיון שבתורה יש רק תרועה, אז חייב להיות שהשברים-תרועה יהיו בנשימה אחת. בכל אופן ישנו צד גדול שזה יהיה דבר אחד. ממילא כיון שזה מקביל לתרועה של־תורה, אזי ישנו צד גדול שחייב להיות שזה יהיה בנשימה אחת. אבל, כנראה זה לא נכון. כי הם הבינו כך, לפי מ"ש בזוה"ק פרשת פינחס, אבל בזוה"ק פרשת אמור כתוב במפורש, תשר"ת תש"ת תר"ת, ופירשו שם הסודות שישנן לזה. עפ"י הזוה"ק, מה שעושים ג"פ תשר"ת תש"ת תר"ת, זה לא בגלל הספק, אלא שישנן סיבות עפ"י הסוד לעשות זאת. לכן עפי"ז הדבר אינו מחייב. דהיינו, אילו היה זה רק תשר"ת, אכן יש מקום גדול להגיד שזה יהיה בנשימה אחת. אבל לא כאשר עושים גם שאר הסדרים. וכ"ה גם בספר תיקוני הזוה"ק.

ברצוני להביא ראיה נוספת לכך, חוץ ממה שכתבנו שם, ממה שכתב הרמ"ז – זהו מהר"ר משה זכותא – בפירושו על הזוה"ק פרשת פינחס [דף רל"א ע"ב]. הרי עפ"י הזוה"ק, שברים-תרועה זה דינא קשיא ודינא רפיא. התרועה שלנו, דהיינו ה'ילולי יליל', זה דינא תקיפא. והשברים, שזה 'גנוחי גנח', זהו דינא רפיא. לכאורה זה בהיפך, וכי השברים זה דינא רפיא? הרי שברים זה דבר כבד? וכן התרועה, וכי היא דינא תקיפא?

אומר הרמ"ז כך, אל תחשוב שזה סותר למאי דקיימא לן שהתרועה היא ברחל, דינא רפיא. אלא הכוונה לומר שנסירת רחל, צריכה כח גדול יותר משל לאה. וזהו שאמר דינא תקיפא, ולא אמר דינא קשיא. והעניין, שנסירת לאה נעשית יותר בנקל, כמו שירמזו עניין השברים שהם גנוחי גנח. שברים זה יותר קל. 'לאה' זה ה'ילולי', לפי השם זה מתאים, לשון נופל על לשון. התרועה, נעשית בקושי. קל יותר לעשות שברים. [גם התרועה שלהם, טו טו טו וכו', קשה קצת יותר משברים, אלא ששלנו קשה הרבה יותר].

ישנו פירוש על ספר הזוה"ק בשם עטרת צבי, להרב צבי אייכנשטין – האדמו"ר מזידיטשוב, והוא כותב [בדף תצ"ג] בזה"ל, 'דברי הרמ"ז לא נוחים לנו'. הוא לא ידע, כי אצל הרמ"ז שהיה באיטליה עשו אז את התרועה עדַיִן, בקול רועד כפי שאנחנו עושים. אצל הרמ"ז הדבר היה ברור, הוא אפי' לא היה צריך להסביר זאת, כי התרועה זה הדבר הכי קשה, לכן הוא אומר שהשברים זה קל, יחסית לתרועה. לכן הוא לא הבין את דברי הרמ"ז. [הרחבתי על כך בס"ד בנפלאות מתורתך בהשלמות להפטרת בהעלותך, על פסוק והשטן עומד על ימינו לשטנו].

בכל אופן, רחל ולאה, זה בתשר"ת. ממילא אין קשר בין הדברים. זה לבד בפני עצמו, וזה בפני עצמו. חוץ מתש"ת, וחוץ מתר"ת. לכן מהרי"ץ זיע"א הבין, שזה נעשה בשתי נשימות.

הדפסהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
מנויים לחיים
  

 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: [email protected]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מנויים לחיים
מיני תבלין וקליות
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: [email protected]  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

עבור לתוכן העמוד