-
ל"ג בעומר בקבר רשב"י זיע"א
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
 
 
 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
339 אורחים

י"ד אייר - הילולת רבי מאיר בעל הנס זיע"א

מספר צפיות: 1328
י"ד אייר ה'תשע''ח

ביאור הגמ' במסכת הוריות בעניין המעשה ברבי מאיר ורבי נתן, אשר ניסו לפגוע ברשב"ג שהיה הנשיא. מדוע רבי מאיר נקבר בעמידה, וכיצד קברו אותו כך והלא זאת קבורת חמור רח"ל? מדוע נותנים צדקה לזכות רבי מאיר בעל הנס דוקא, ומה הפירוש אלהא דמאיר ענני.

 

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק וישלח ה'תשע"ד.

 

ביאור הגמ' במסכת הוריות בענין המעשה ברבי מאיר ורבי נתן אשר ניסו לפגוע ברשב"ג שהיה הנשיא.

ישנו מעשה נורא בגמרא מסכת הוריות, הקשור לזה, שחייבים להבינו שלא כפשוטו וכמשמעו. מי שיתפוס את הדברים כפי שהם נראים מקופיא, בשטחיות ח"ו, חושבני שאין לו מקום בבית המדרש. צריך לקחת את העניינים בדקות, בזהירות ממש. כאשר מדברים על גדולי ישראל, צריך לדעת כיצד להתבטא. גם כאשר מעבירים עליהם ביקורת, כפי שהרי תורתנו הקדושה אינה נושאת פנים לשום אדם, אפילו על משרע"ה, אם היתה עליו איזו ביקורת, התורה כותבת זאת [עי' ויקרא י', ט"ז-כ']. כל מי שהיתה עליו איזו טענה, לא מעלימים ולא מסתירים, לאף אחד אין פרוטקציה. סוף סוף, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל מ"מ, ישנם דברים איננו מבינים ומשיגים לעמקם, וממילא מי שיקח אותם לפי שטחיותם, אדרבה הדבר רק יזיק לו.

 

לאחר הקדמה חשובה זו, נביא כעת את לשון הגמ' [הוריות דף יג ע"ב], תנו רבנן, כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים. ואינם יושבים, עד שיאמר להם שבו. תפקידו של־נשיא היה, לדרוש וללמד תורה ברבים, כמו בניו של הלל. רבן גמליאל, שהזכרנו לעיל, ורבי אלעזר בן עזריה, הם היו נשיאי ישראל, אשר כיהנו גם כראשי הסנהדרין. ובשעה שהנשיא היה נכנס לבית המדרש, כל העם עומדים, אפילו אם יהיו מאות ואלפים, כולם צריכים לעמוד לכבודו ולהמתין כך, עד שהוא אומר להם שבו.

 

ממשיכה הגמ' ואומרת, כשאב בית דין נכנס, עושים לו שתי שורות, שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, (ואין יושבים) עד שיושב במקומו. אב בית דין, זהו הדיין הגדול ביותר. מכח סמכותו, הוא פוסק את כל הדינים, פלוני זכאי ופלוני חייב. הכבוד שלו, הוא קצת פחות מהנשיא. לכן, אין עומדים כל השורות, אלא רק שתי שורות, אחת מימין ואחת משמאל, עד שיושב במקומו. וכשישב הוא, תכף גם הם ישבו, ואינם צריכים להמתין עד שיתן להם רשות מפורשת לישב.

 

ובהמשך אומרת הגמרא, כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב, עד שישב במקומו. זאת דרגא שלישית. מי שכונה בשם 'חכם', זהו אדם מופלג בחכמה, אשר מונח בכל השקלא וטריא, יודע טעמי תורה וכו'. בזמן שהוא נכנס, לא היו צריכים לעמוד כולם, אלא רק כשהוא הולך לעבר מקומו, אלו שנמצאים קרובים לתחום הליכתו, היו עומדים, עד שהוא עובר מהם, והשאר היו יושבים. וכן על זה הדרך, עומדים ויושבים, עד שמגיע ויושב במקומו.

 

אומרת הגמ', אמר רבי יוחנן, בימי רשב''ג נשנית משנה זו. רבן שמעון בן גמליאל נשיא, רבי מאיר חכם, רבי נתן אב בי''ד. כי הוה רשב''ג עייל, הוו קיימי כולי עלמא מקמיה. כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן, הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו. אמר רשב''ג, לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדילהו. תקין הא מתניתא. דהיינו, הוא תיקן את ההנהגות שהוזכרו בברייתא לעיל. כמובן כוונתו טהורה לש"ש. הראיה שדבר זה נקבע לדורות ונפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע.

 

ההוא יומא, לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם. באותו יום שנוסדה תקנה זו, נעדרו רבי מאיר ורבי נתן מביהמ"ד. למחר כי אתו, חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא. אמרי, מאי האי? הם התפלאו, 'המה ראו כן תמהו', למה הציבור לא עומד לקראתם? מדוע לא קמים לפניהם, כמו שהיה עד עכשיו? אמרו להו, הכי תקין רשב''ג.

 

אמר ליה ר''מ לרבי נתן, אנא חכם, ואת אב''ד, נתקין מילתא כלדידן. מפרש רש"י, נועץ עצה, נתקן דבר כנגד זאת. והוא מביא עוד שישנם הגורסים, 'נתקין מילתא דלתני לן'. דהיינו, נאמר לו שילמדנו דבר, שאינו יודע ללמוד, ובכך נביישנו. הם סברו, כי כביכול רבן שמעון בן גמליאל מתרברב, ולכן הוא תיקן תקנה, שמטרתה כי יכבדו אותו יותר מאיתנו. א"כ, אנחנו נלַמֵּד אותו לקח. נשאל אותו שאלות, דברים שהוא לא יודע, והוא יתבייש, ובכך אנו נוריד אותו מהתפקיד. מאי נעביד ליה? נימא ליה, גלי עוקצין, דלית ליה (וי"ג דלא גמיר). מסכת עוקצין, זאת מהמסכתות החמורות, היא האחרונה בש"ס, ויש בה עניינים קשים, וככל הנראה הוא איננו זוכר בעניינים שם. וכיון דלא גמר, נימא ליה [תהלים ק"ו, ב'] מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת י"י, יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. למי נאה למלל גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו. נעבריה, והוי אנא אב''ד ואת נשיא. ואת מקום ה'חכם', ימלא מי שנבחר בו לתפקיד זה.

 

שמעינהו רבי יעקב בן קוּרְשַׁאי (י"ג קרשי). אמר, דלמא חס ושלום אתיא מילתא לידי כיסופא? אזל יתיב אחורי עיליתיה דרשב''ג, פשט גרס ותנא גרס ותנא. אמר, מאי האיי? דלמא חס ושלום איכא מידי בי מדרשא? יהב דעתיה וגרסה. דהיינו, רבן שמעון בן גמליאל שם לב, הוא שומע את שכנו ר' יעקב לומד מסכת עוקצין, והתפלא, כיון שלא זה היה הנושא הנלמד אז בביהמ"ד. והוא הבין את הרמז, שכנראה זוממים להפתיעו בשאלות על נושאים אלו, ולכן ישב וחזר על מסכת עוקצין, עד שהיה מונח בעניינים. למחר אמרו ליה, ניתי מר וניתני בעוקצין. פתח ואמר. בתר דאוקים, אמר להו, אי לא גמירנא כסיפיתנן [צ"ל כסיפתין], פקיד ואפקינהו מבי מדרשא.

 

הוו כתבי קושייתא [בפתקא], ושדו התם. דהוה מיפריק, מיפריק. דלא הוו מיפריק, כתבי פירוקי ושדו. דהיינו, הם היו רושמים שאלות על פתק, וזורקים את הפתק לביהמ"ד, כדי להקשות על דבריו של רשב"ג ולסלקו. ישנן שאלות, שהלומדים הצליחו לתרץ אותו. וישנם דברים, שנשארו בקושיא, הניחו בצריך עיון. ואז הם בעצמם כתבו את התשובות, וזרקו את המכתב בחזרה לביהמ"ד, בכדי להראות את חכמתם. אמר להו רבי יוסי, תורה מבחוץ ואנו מבפנים? אמר להן רבן [שמעון בן] גמליאל, ניעיילינהו. מיהו, ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו.

 

אסיקו לרבי מאיר 'אחרים', ולר' נתן 'יש אומרים'. מכאן והלאה החליטו, שכאשר אומרים שמועות שלהם, לא יזכירו את שמם. אלא, את רבי נתן יכנו בתואר 'יש אומרים', ולרבי מאיר יגידו 'אחרים אומרים'. אחוו להו בחלמייהו, זילו פייסוהו [לרבן שמעון ב''ג]. רבי נתן, אזל. רבי מאיר, לא אזל. אמר, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. כי אזל רבי נתן, אמר ליה רשב''ג, נהי דאהני לך קומרא דאבוך למהוי אב בית דין, למהוי נשיא מי אהני? כלומר, הגם שהיה אביך חגור באבנט מוזהב, כי היה אב"ד ולבש בגדים מכובדים מחמת מעמדו, שהיה צריך להיראות לפני המלכים, אבל אין זה אומר כלום לגבי הנשיאות, כיון שהנשיא צריך להיות משבט יהודה, מבית דוד, כפי שאני. משא"כ אתם, אינכם באתם מבית דוד.

 

זהו עיקר המעשה. רק נסיים את העניין בגמ' שם, מתני ליה רבי לרבן שמעון בריה, 'אחרים אומרים, אילו היה תמורה לא היה קרב'. אמר לו, מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים? אמר ליה, בני אדם שביקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך. אמר ליה [קהלת ט', ו'] גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה. אמר ליה, [תהלים ט', ז'] הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח. אמר ליה, הני מילי היכא דאהנו מעשייהו, רבנן לא אהנו מעשייהו. כי הם לא הצליחו בפועל לביישו. הדר אתני ליה, 'אמרו משום רבי מאיר, אילו היה תמורה לא היה קרב'. אמר רבא, אפילו רבי, דענוותנא הוא, תנא 'אמרו משום רבי מאיר'. 'אמר רבי מאיר', לא אמר".

 

היעב"ץ שם כבר עומד על הנקודה הזאת, שהזכרנו מתחילה. דהיינו, שלא יעלה בדעתנו ח"ו, שישנה פה מגמה של כבוד, או אולי של התנצחות. לא זהו העניין. והראיה, דאיתא במס' בבא מציעא [דף פד ע"ב, ודף פה ע"א] אמר רבי, שלשה ענוותנים הם. אבא, ובני בתירא, ויונתן בן שאול. דהיינו, אביו של רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, היה רבן שמעון בן גמליאל, והבן שלו מונה אותו עם שלשת הענוותנים שהיו בעולם. ובגמרא שם ישנו משא ומתן, האם הדברים שעשו יונתן ובני בתירא, הם אכן נבעו מחמת ענוותנותם, או שהיתה להם סיבה אחרת. אבל על רבן שמעון בן גמליאל, אין שום ספק. והגמרא קובעת כי הוא, "ודאי ענוותן הוה".

 

הגמ' [שם] מספרת, כי כשהיה ויכוח בין רבי אלעזר ברבי שמעון לבין רבי, היה רבן שמעון בן גמליאל אומר לרבי, שהיה בנו, מה אתה מתווכח איתו? הוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל. היאך אתה רוצה שיכבדו אותך? הרי אני שועל, כלפי אבא שלו. זה ר"ש בן יוחאי. רואים מכאן, את גודל ענוותנותו של רבן שמעון בן גמליאל, עד כדי כך שהוא כינה עצמו 'שועל'. 

 

וזה לשון היעב"ץ, שאע"ג דרבן שמעון בן גמליאל אחד משלושה ענוותנים הוה, כדאיתא בפרק הפועלים, מכל מקום בדבר כבוד, היה צריך להקפיד שלא לתת כבודו לאחר. זהו אינו מטעמי שיקול אישי שלו, שכיון שהוא הנשיא, אסור שאחרים יהיו מכובדים כמוהו. משום דנשיא שמחל, אין כבודו מחול. דינו כמו מלך, ומלך שמוחל על כבודו, אין כבודו מחול. דבעינן שתהא אימתו עליך. לומדים זאת מהא דכתיב, 'שום תשים עליך מלך'. הוא צריך להתנהג בצורה כזאת, שהציבור ייראו ממנו, שתהיה להם אימה ממנו. שאם לא כן, לא יתייחסו אליו. לא יקבלו ממנו.

 

מספרים על הרב מבריסק זצ"ל, הגרי"ז סולובייצ'יק, שבימי המדינה הראשונים, גדולי ישראל חששו מהגזירה של גיוס בנות, והם התנגדו לכך בכל תוקף. ראש הממשלה דאז, זקן אשמאי (לפי כל הפירושים) משדה־בוקר, רצה להיפגש עמם, בכדי לשמוע את דעתם. כמובן גם כדי להשמיע את "דעתו". החזו"א ראה צורך בדבר, והסכים לפגשו. דרך אגב, כאשר הוא נכנס אל החזו"א, החזו"א הסיר את משקפיו, הרי 'אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע'. ראש הממשלה היה כועס ורוטן, אני רוצה לדעת מי זה הרב מבריסק? 'כל מה שאני עושה, הוא מבטל'. 'כל תכנית שיש לי, הוא משבש'. הרב מבריסק בפיקחותו ועומק הבנתו, היה יורד לבין השיתין, מבין את כוונותיו הנסתרות, ונתן עצות והנהגות לעסקנים ואנשי ציבור איך לפעול. בכל אופן, על אף החשיבות שראש הממשלה ראה בקיום הפגישה, הגרי"ז סירב להיפגש איתו. כששאלו את הרב מבריסק לפשר הסירוב, הוא ענה, כשהוא אינו מכירני, יש לו עוד קצת מורא ממני ומדבריי. הוא מפחד ומתחשב, במה שאומר הרב מבריסק. אבל אם הוא יבוא אלי, ויראה כי אני בסה"כ בן אדם בשר ודם, הוא לא יתייחס אלי יותר. וזאת המטרה, שבשבילה איני מסכים לראותו. שתהיה אימתִי עליו, שיהיה לו פחד ממני.

 

ממשיך היעב"ץ ואומר, אבל בשאר דברים, שאינם נוגעים בכבודו בפני רבים, כאן היא הבחינה של ענוה אמיתית, האם האדם אכן מחפש כבוד, או שלא. כאן רואים שישנה הבחנה ברורה, אם זהו עניין אישי, שהוא מוותר יותר מהאנשים אחרים. בשאר דברים, היה רואה, שומע עלבונו, ושותק. כדאיתא התם.

 

לפי זה, תתבאר לנו נקודה נוספת, בסוגיא הנז"ל. לכאורה, מדוע בחרו ר"מ ורבי נתן, לנסות את רשב"ג, במסכת עוקצין דוקא? אמנם הבן יהוידע כותב, להורות, במסכתא זו ששמה עוקצין, נוכל לעקוץ אותו, ויעלה דבר זה בידינו. דהיינו, הם רצו לעשות לו 'עקיצה', כמו שאומרים היום, ועל ידי כך לבייש אותו. כי רבי מאיר הוה בדיק בשמא, כדאיתא במס' יומא [דף פג ע"ב], דהיינו בודק לפי הבנת השם.

 

אבל היעב"ץ מפרש זאת בדרך הלצה, שהם רצו לרמוז לו, שאינו יודע לזרוק מרה בתלמידים. דהיינו, הוא אינו עוקץ ודוקר אותם די הצורך, אלא מתנהג איתם כאילו הם חבריו. ושומע בזיונו, ומוותר על עלבונו. רשב"ג, נשיא ישראל, צוחקים עליו, והוא מוותר. וזה הוא לשון עוקצין, כמו מאן דעקצן לעקציה עקרבא. לכן זה, אינו יכול להשמיע כל תהילתו. כך סברו ר' מאיר ור' נתן בעלי מחלוקתו. כלומר, אינו יכול ללמד לתלמידים, מחמת ענוותנותו הידועה לכל. התלמידים אינם יראים ממנו. ואין תלמודו עושה פירות, מפני מיעוט יראת התלמידים ממנו, וזה מחמת ענוה יתירה שבו. מוכרח שתהיה לתלמידים יראה מהרב.

 

אמר להם רבן שמעון בן גמליאל, רציתם לבייש אותי, עתה נוכחתם לדעת, כי אני בקי גם בעוקצין. וזו היתה כוונתו, במה שהוציאם מביהמ"ד. להראות להם, 'אני גם יודע לעקוץ'. וכלשון היעב"ץ, הראה להם שבקי הוא בעוקצין שלהם, ומדד להם כמדתם. שהרי ענווה יתירה, אינה מדה הגונה. וכן מצינו [גטין דף נו ע"א] שחרב הבית בשבילה, כמ"ש 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס וכו'. מדת הענווה, היא כמו כל מדה, חובה שיהיו לה גבולות. יותר מדאי, זה גם אינו טוב, זוהי ענווה פסולה. אלא צריך לשקול כל דבר לפי עניינו.

 

ישנה כאן נקודה נוספת, שאינה כ"כ ברורה. מצד אחד אפשר להבחין, כי רשב"ג לא הסכים שיכבדו את האב"ד והחכם כמותו, כיון שהוא נשיא משבט יהודה, מזרע דוד המלך. וישנו הכרח ליצור מצב, שכבודו יגדל משלהם. וזהו מה שהפריע לרבי מאיר, כי לדעתו, רשב"ג התרברב בתקנות שתיקן לכבודו. מאידך, ניתן לראות בעצם ההיפך, שר"מ אחז כי דוקא רשב"ג התייחס לתלמידים בצורה חברותית, הוא לא זורק בהם מרה, ולכאורה זוהי סתירה מיניה וביה. מה רבי מאיר ורבי נתן חשבו על רשב"ג? שהוא עניו או שהוא גאוותן?

 

חושבני כי התשובה היא, שהם סברו, שרשב"ג לא הולך בדרך הנכונה. ביחס לתלמידים, הוא שפל יתר על המדה, מוותר מעל ומעבר למותר, וישנם המנצלים זאת, ומבזים אותו והוא אינו מתייחס, כמו ח"ו בהמה שאינה מרגישה. אבל בתורת נשיא, הוא מחפש גדולה יותר מדאי, והראיה ממה שתיקן את התקנות הנ"ל. א"כ לדעתו, הוא אינו הולך בדרך המלך. זו קיצוניות, שעלולה להזיק לחינוך התלמידים. מצד אחד, גאווה גדולה. ומצד שני, ענווה פסולה. לא זו הדרך ולא זו העיר. כך סוברים רבי מאיר ורבי נתן. ותכף תדעו ותבינו, מדוע הקדמנו עניין זה.

 

 

מדוע רבי מאיר נקבר בעמידה, וכיצד קברו אותו כך והלא זאת קבורת חמור רח"ל?

 

הגמרא [קידושין דף לו ע"א] מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, על הפסוק בָּנִים אַתֶּם לַי"י אֱלֹהֵיכֶם [דברים י"ד, א'], בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים בנים. אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוים בנים. דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר [ירמיה ד', כ"ב] בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה, ואומר [דברים ל"ב, כ'] בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם, ואומר [ישעיהו א', ד'] זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים, ואומר [הושע ב', א'] וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. נחלקו ר"מ ור"י, האם ישראל נקראים בנים, גם כאשר הם אינם עושים רצונו של־מקום. רבי יהודה סובר, שבזמן שעם ישראל לא עושה רצונו של־מקום, אין הם נקראים בנים. אכן 'בנים אתם', אבל מתי? 'לי"י אלדיכם', בשעה שאתם עושים רצון ה'. אולם רבי מאיר חולק וסובר, כי גם בזמן שלא עושים רצונו של־מקום, הם נקראים בנים. והוא מביא פסוקים מדברי הנביאים, בכדי להוכיח זאת. הגמ' מסבירה את הצריכותא, להביא את כל הפסוקים האלה, והרוצה להחכים יעיין שם. הרשב"א כתב בתשובות, כי ההלכה נפסקה כדעת רבי מאיר.

 

לשם ההבנה, נקדים את לשון הבן יהוידע [שם ד"ה רבי מאיר] הכותב כך, רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך נקראים בנים. נודע מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה, אע"ג דקיי"ל רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה, הכא קיימא לן כרבי מאיר, משום  דדייק קראי כוותיה וכו'. ובזה יובן הטעם, שנקבר רבי מאיר מעומד, כמו שכתב רבינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוף שער הגלגולים, מפני שבסברתו נעשתה עמידה לישראל בעולם, דאין נופלים אפילו כשאין עושים רצונו של־מקום. דהיינו, מה הטעם שרבי מאיר קבור בעמידה? כיון שבזכותו עם ישראל עומד. הרי אם רח"ל, עם ישראל אינם עושים רצונו של־מקום, אזי למ"ד שאינם נקראים בנים של הקב"ה, ח"ו הקב"ה מרחיק אותנו. אבל כיון שהלכה כרבי מאיר, ממילא ישנה לישראל עמידה וזכות קיום, גם במצב הזה.

 

בכללי הש"ס ידוע, כי בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כרבי יהודה. אמנם רבי מאיר היה עמקן גדול, עד שאמרו [סנהדרין דף כד ע"א] כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש, כאילו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה. רבי מאיר היה גברא רבא. אבל לא קבעו הלכה כמותו, מפני שלא ירדו לסוף דעתו. ישנה פה עמקות, בפירוש 'לא ירדו לסוף דעתו', עד שבשביל כך לא פוסקים הלכה כמוהו. רצו לומר, שהסברות שלו כ"כ דקות, עד שאי אפשר לבחון את אמיתותם. יכול להיות אדם, שהוא מאד עמקן, אבל צריך מישהו במשקל שלו, בכדי להבחין האם דבריו ישרים, או שלא. אם לא יורדים לסוף דעתו, הדבר אינו בא בכוּר הבחינה.

 

בכל אופן, בדרך כלל, הלכה כרבי יהודה כנגד רבי מאיר. אבל, אומר הרשב"א, בנושא הזה, הלכה כרבי מאיר, משום דדייק קראי כוותיה. הרי רבי מאיר הביא פסוקים, להוכיח דבריו ולאמת טענתו. גם אם אינם עושים רצונו של־מקום, הרי שהם 'בנים סכלים', זה כתוב בנביא. ו'בנים לא אמון בם', כתוב בתורה. דהיינו, אף על פי שאין אמון בם, אבל עדיין הם בנים. וכן 'זרע מרעים', 'בנים משחיתים', אמנם הם משחיתים אבל עדיין נקראים בנים.

 

כך לשון הרשב"א בשו"ת [ח"א סי' קצ"ד], משומד לעבודה זרה, אם מטמא באהל אם לאו? מי אמרינן, על פי שחטא, ישראל הוא. או דילמא, כיון דאין מחזירין לו אבידה, ומותר להלוותו בריבית, דיצא מכלל ישראל לגמרי. ושכן כתב הרב רבי אברהם ז"ל. וכיון שכן, אף לעניין טומאה כן, אע"ג דטומאה דאורייתא. כלומר, השאלה היא, האם מותר לכהנים להיכנס לאהל של משומד שמת? או שלא? צדדי הספק הם, האם הוא נחשב כמו גוי, וכמו שאין איסור להיטמא לגוי, כך יהיה מותר להיטמא למשומד שמת. שהרי מצאנו, שלא חייבים להשיב לו אבידה, דכתיב "וכל אבידת אחיך", מי שאחיך בתורה ובמצוות. אבל אדם שאינו שומר תורה ומצוות, אין חיוב להחזיר לו אבידה. אם כן, אותו הדין יהיה גם לגבי טומאה. וכן הוא הדין שמותר להלוות למשומד בריבית, כמו גוי, כיון שיצא מכלל ישראל, וקרינן עליה 'לנכרי תשיך', א"כ כך יהיה גם בנד"ד.

 

אומר הרשב"א, תשובה. איברא ישראל משומד, מותר להלוותו בריבית, וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דעבודה זרה [לפנינו הוא בפ"ה ה"ד] בכותאי דקסרין. וכן אין מחזירין לו אבידה, דריבית ואבידה באחוה תלינהו רחמנא. בשני הנידונים הללו, התורה כתבה 'אחיך'. ולכן כיון שאינו אחינו, אין צריך לרחם עליו. ולפנים מן השורה להתחסד עמהם, והאיי לאו אחינו הוא, ואין מרחמין עליו, אדרבה מורידין. אבל לגבי טומאה, באדם תלייה רחמנא. ועוד, זה אדם הוא, ולא בהמה, דקידושיו קדושין וגטו גט, ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל. משא"כ לגבי טומאה, כתוב בפסוק, 'אדם כי ימות באהל', וכי המשומד הוא בהמה? בודאי שהוא נקרא אדם. התורה לא תלתה את הטומאה ב'אחוה', אלא ב'אדם'. ואם כן, הוא עדיין נחשב בגדר אדם, לעניין זה. וה"ה לגבי גטין וקידושין, וכי אם משומד יקדש בת ישראל, הקידושין אינם קידושין?! או אם הוא היה נשוי, ועכשיו הוא השתמד, וכי אשתו כבר מותרת בלא גט?! הגם שבעוה"ר הוא התרחק מהיהדות, אבל לא מפני זה, הוא נהפך לבהמה עם כל דיניה.

 

וכאן הוא מזכיר את הגמ' בקדושין שהבאנו מקודם, ובכלל בנים הוא, כדברי רבי מאיר בשילהי פרק קמא דקדושין. דגרסינן התם, בנים אתם לי"י אלד'יכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויין בנים, שנאמר 'בנים אתם לי"י אלד'יכם', אם אי אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויין בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרויין בנים, שנאמר 'בנים סכלים המה' וכו'. וכי תימא, סכלים הוא דמקרו בנים, כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בנים, ואומר 'בנים לא אמון בם', וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחי לעבודה זרה לא מיקרו בנים, ואומר 'בנים משחיתים', וכי תימא בנים משחיתים הוא דמקרו בני מעליי לא מיקרו, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי'. ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, זהו הכלל בכל הש"ס [עירובין דף מו ע"ב], הכא רבי מאיר, קראי קא דייק. ומכל מקום אף לרבי יהודה, לאו מכלל אדם נפקי, ולא בהמה נינהו שלא לטמא באהל, שכן קידושיהן קידושין, כדאיתא התם ביבמות, ואפילו גוי שנתגייר וחזר לסורו, כל שכן מי שנזרע בישראל. כלומר, דע לך, גם לפי רבי יהודה, הדין כך. אע"פ שהוא יורד דרגא בחשיבותו, ואינו נחשב כבן של הקב"ה, אבל אין זה מוריד ומסלק אותו מכלל 'אדם' לגמרי. והראיה, שקדושיו קידושין. [וע"ע בסי' רמ"ב שחזר הרשב"א על עניין זה].

 

לוּ יש לי הקטן רשות, לשאול שאלות על הרשב"א, בשביל להבין, תמוהים לי קצת כמה דברים, ואולי ביחד תעזרו לי, ומי שיש לו ישובים לשאלות שלנו, אדרבה שיאמר לנו.

 

ראשית, הראיה שלו, שהלכה כרבי מאיר, כי 'קראי קא דייק', אינה מובנת כ"כ. וכי רבי יהודה לא ידע את הפסוקים הללו? הוא לא דייק? נעלמו מעיניו ח"ו הראיות שהביא ר"מ להוכיח את שיטתו?

 

הרי בדרך כלל, כאשר צד אחד מהחולקים מביא פסוקים וראיות, דרך הש"ס הוא לציין, מה השיב על כך הצד השני, או מה הוא יכול להשיב אילו נשאל על כך. לעומת זאת כאן, הגמרא לא שאלה בכלל, מה ענה רבי יהודה. או מה יענה. מדוע? התשובה פשוטה, כיון שזה בכלל לא מוכרח. דהיינו, הפסוקים שרבי מאיר מביא, יכול רבי יהודה לדחות זאת בקלות, בטענה כי ישנם בזה 'שם ליווי'. כלומר, אמנם בפסוקים אלו מצינו שנקראו 'בנים', אבל יחד עם תוספת לשם 'בנים', 'בנים משחיתים', 'בנים סכלים', וכן על זה הדרך. ואילו אנחנו דנים, האם הם נקראים 'בנים' בסתם, או שלא. ממילא, הגמרא לא הוצרכה בכלל להביא את דחייתו של רבי יהודה, לרוב פשיטותה. א"כ, איך הרשב"א אומר בדיוק ההיפך? שבגלל הפסוקים שהביא ר"מ, לא מתחשבים בכלל הנוהג בכל הש"ס?

 

אתן לכם דוגמא, לשׂבר את האוזן. מי שזוכר, אחד המגידים בירושלם, פה מפיק מרגליות, אשר זכיתי להכירו, הוא הרה"ג שלום שבדרון זצ"ל, שהיה דרשן בחסד עליון. באחד הימים הוא הגיע לתל אביב, וכנראה היה שם איזה רב, יותר נכון ערב "רב", שאין רוח חכמים נוחה הימנו. הרב שבדרון דיבר נגדו בתקיפות, התבטא עליו בלשון קשה, וכינה אותו אפיקורוס. ידוע שהוא היה שלהבת אש, מקנא קנאת ה'. לאחר שסיים, ניגשו אליו אנשים, וטענו כנגדו, שהאיש הזה הוא תלמיד חכם, גומל חסדים, ועוד מעלות שיש בו. הרב שבדרון לקח דף, וכתב עליו סביב סביב את כל השבחים ששיבחו את אותו האדם, תלמיד חכם, גומל חסד, בעל צדקות, וכו'. באמצע הדף, כתב גם את התואר 'אפיקורוס'. צירף קווים והראה להם, 'תלמיד חכם' אבל 'אפיקורוס'. 'גומל חסדים טובים' אבל 'אפיקורוס'. 'למדן' אבל 'אפיקורוס'. אני לא שללתי את כל מה שנאמר עליו, אבל זה לא אומר שבשביל כך, הוא לא אפיקורוס. אין בזה שום סתירה. הם נדהמו.

 

הבאתי זאת רק לצורך דוגמא. אתה אומר, 'בנים סכלים', 'בנים משחיתים', אבל 'בנים' סתם, בלי שם ליווי, זה לא. אם כן, זאת בכלל אינה ראיה. והעדות לכך, שהגמרא אפילו לא שאלה, מה השיב רבי יהודה? וקשה לומר, שבגלל כמה פסוקים אשר אפשר לכאורה לדחות את ההוכחה מהם, נלך נגד הכלל שבכל הש"ס, שהלכה כר' יהודה נגד ר"מ.

 

שאלה מהקהל: בדברי אגדה, גם נאמר הכלל הזה?

תשובת מרן שליט"א: יפה, צדקו דבריך. הרמב"ם אומר כלל בכמה מקומות בפירוש המשניות, שבדבר שאינו נוגע להלכה למעשה, אין שייך לפסוק הלכה. למשל, בעניין הזה, הרמב"ם בכלל לא דן בכך בחיבורו, האם נקראים בנים או שלא, כי זהו אינו נושא הלכתי, הדבר לא נוגע להלכה למעשה. ועוד לפני הרמב"ם, כתב זאת רבי שמואל הנגיד במבוא התלמוד, הוא כותב כך, כל מחלוקת, שלא חִייב המחלוקת באיזה מעשה, אלא בדעת לבד, לא נגדור בו הלכה כפלוני. א"כ לכאורה, בכלל לא שייך כאן לומר, שישנה כאן הלכה. אבל אולי זה לא כ"כ מתרץ, כיון שהרשב"א מצא דנפקא מינה למעשה בנד"ד, האם מותר להיטמא למשומד וכו', כמו שאמרנו.

 

אבל חושבני, כי גם בעניינינו זאת קצת שאלה, כיון שהמחלוקת שלנו בעיקרה, אינה נוגעת להלכה למעשה. והנושא של משומד, האם הוא חייב או לא חייב, זהו קשור ותלוי יותר בעניינים אחרים. [וע"ע בס' מרגניתא דר' מאיר פרק ראשון אות ו' דף י"א]. זאת שאלה שנייה.

 

דבר שלישי, שיש להעיר לכאורה על דברי הרשב"א, ממה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה, 'היום הרת עולם וכו' אם כבנים או כעבדים'. משמע כי לא נפשט הספק. אנחנו מתפללים להקב"ה, על כל מצב. אין בזה דבר מוחלט, האם אנחנו נחשבים בנים או עבדים. אלא, אם אנחנו כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות. כך מהרי"ץ מסביר שם [בעץ חיים דף ע"ה ע"א], אף שהוא אינו מזכיר את המחלוקת הזאת, אלא מבאר כך, כל אחד נידון כפי מעשיו. כשישראל מסגלים תורה ומצוות, נקראו בשם בנים. וכשאינם בשלמות, נקראו עבדים. לכך אומרים, אם חשובים אנו בעיניך, הראה חיבתך מכל וכל, ורחמנו כרחם אב על בנים וכו'. ואם חשובים אנחנו כעבדים וכו', עינינו אליך תלויות עד שתחננו. יעו"ש.

 

אם כן לכאורה, אם בנוסח התפילה, לא פשטנו את הספק, מנא ליה להרשב"א דהכי קיי"ל להלכה?

 

בכל אופן, הבן יהוידע הסכים עם דברי הרשב"א, והוא אומר שזהו הטעם שבגללו רבי מאיר נקבר בעמידה.

 

דבר זה יכול להיאמר, רק מפי רבינו האר"י ז"ל. בסוף ספר שער הגלגולים [הקדמה ל"ז], מובא על הרבה קברות צדיקים, שהאר"י גילה אותם ברוח קדשו. הוא ידע להצביע על מקום מסויים ולומר, 'כאן קבור צדיק פלוני'. בין הדברים כותב מהרח"ו כך, נראה לענ"ד, כי הודה לי מורי ז"ל על רבי מאיר, שהוא קבור מעומד, כמו שאומרים בני אדם. בספר אבן השוהם [טובה ראייתה פרק ג' דף קע"ג] כותב, כי עוד לפני האר"י, היה הדבר הזה מורגל בפי הבריות. הוא מביא בשם ספר מסעות ארץ ישראל, שציין לזה שרבי מאיר נקבר מעומד. ומהרח"ו שאל את האר"י, האם הדבר נכון? והאר"י בכח קדושתו, היה לו כעין 'רנטגן', הוא הסתכל בקבר ואימת את הדברים.

 

שאל ידידנו הרב יואב חלא הי"ו (שהכניס את בנו השבוע לבר מצוה, ובזכותו אני מזכיר זאת), כיצד יתכן לומר, כי רבי מאיר קבור בעמידה? והרי זאת צורת 'קבורת חמור'?

 

בשו"ע יו"ד [סי' שס"ב סע' ב] כתוב, נותנים המת על גביו, ופניו למעלה כאדם שהוא ישן. דהיינו, מושכב אפרקדן, כשפניו למעלה. ומסביר הש"ך [שם ס"ק ב], דכל היכא דישכיבו אותו באופן אחר, או מעומד או יושב, הו"ל דרך גנאי. צורת קבורה כזו, אינה מכובדת.

 

דרך אגב, בתימן בדרך כלל, לא קברו את המת על הגב, אלא על הצד, כאדם ישן השוכב על צידו, ויש לכך מקור בירושלמי, שם כתוב שרבי ירמיה ציוה שישכיבו אותו על צידו, ורק את הפנים שיהיו כלפי מעלה. הבאתי זאת בס"ד בהרחבה בשע"ה [חלק חמישי סי' קפ"א סעיף א'], רובם מניחים אותו מוטה על צידו הימני כאדם ישן, אלא שמסובבים את פניו כלפי מעלה. ויש נוהגים שרגליו יהיו לצד ירושלים עיקו"ת, כדי שכשיקום בתחיית המתים, יוכל להשתחוות מיד בלא עיכוב. ויש נוהגים שראשו לצד ירושלם. תעיינו שם בעיני יצחק, הארכנו בעניין זה.

 

בספר משפטי ישראל [עמ' שטו] שנדפס והופץ לאחרונה, כתב דברים חמורים בעניין זה, וזה לשונו, בכל ימות עולם, נקברו מתי ישראל בקרקע עולם, על פני השדה או במערות שבתוכם חפרו כוכים. המתים נקברו בקרקע עולם דוקא. כמבואר בש"ס ופוסקים. במדינת הרשע, במסווה של מצוקת קבורה, החלו בקבורה רוויה. קיימות שתי שיטות. הראשון, יציקות בטון שמשאירים בהם חללים להכנסת המתים, שבמרמה הם מכנים אותם כוכים. יש היום בכמה וכמה מקומות בא"י, שקוברים בקומות, או ביציקה של בטון. כביכול זה כמו בזמן הגמרא. אבל המציאות הפוכה, המתים נקברים בתוך יציקת בטון, אין להם שום קשר לקרקע עולם. גדולי הפוסקים בדורנו התריעו ופסקו, שכוכי הבטון דינם כמו קבורה בבית, אין להם דין קבורה בכלל. הצורה השנייה, בקבורת רוויה, בניינים עם קומות. בתחילת הדרך, התחייבו ברבנות הראשית שכל קבר יהיה לו חיבור כלשהו לקרקע עולם, דרך חללים בצידי הקבר, שיהיו ממולאים בעפר עד קרקע עולם. כדי שיהיה מחובר עם האדמה. גם על זה כתבו גדולי הפוסקים, שזה לא נחשב קבורה כדין. חובה לקבור בקרקע עולם ממש. רק כך מגיע המת למנוחתו הראויה. כיום התברר שההבטחה הזאת לחבר את הקומות לקרקע עולם לא קוימה, והמתים נקברים בבניינים עם קומות שאינם קשורים בכלל לקרקע, שדינם כמו קבורה בבית רח"ל. כל מעשי החברא קדישא שקוברים בכוכי בטון, או בקומות בניינים, נעשים על פי פסק הלכה של "הרבנים הראשיים לישראל", המרכאות במקור. המעוניין כיום להיקבר כדין בקרקע עולם על פני השדה, צריך לשלם שלוש עשרה אלף שקל. בשנה האחרונה אירע לא פעם, שמשפחות שילמו 13 אלף שקל לקבורה כדין על פני השדה, שילמו והבהירו דעתם שרצונם לקבור כרגיל באדמה, בכל זאת חברא קדישא קברה אותם בכוכי בטון או בקומות בניינים. גדולי הפוסקים שליט"א בבני ברק, הגאון ר' שמואל הלוי וואזנר והגאון ר' ניסים קרליץ ועוד רבים, הורו למשפחות אלו להוציא את הנפטרים מקברם המדומה, ולהעבירם לקבורה כדין כמקדמת דנא. דהיינו, הם סוברים שהדבר אינו נחשב קבורה, אפילו בדיעבד, וצריכים להוציאם מהקבר, דהיינו מהכוכים עם הבטון, ולהעביר אותם לקבורה רגילה. בזיון החיים והמתים זועקים עד לשמים.

 

בני הרה"ג משה שליט"א, דיבר איתי ביום ששי בנושא הזה, וסיפר לי על מקרה מזעזע, של אלמנה מסכנה שנפטר בעלה, היא היתה מבוהלת מכך ואינה יודעת בין ימינה לשמאלה, וכשהגיעה לשלב הקבורה, אמרו לה בח"ק שיקברו אותו בקבורה רוויה. היא לא הסכימה, וטענה שהיא רוצה לקברו כנהוג. השיבו לה, שאם רצונה בכך, עליה לשלם מיליון שקל. ומסכנה זו, מאיפה תביא מיליון שקל? 'מאין יבוא עזרי'? בסופו של דבר, בדלית ברירה היא הסכימה. ומאז כבר חדשיים שהיא בוכה כל הזמן, בגלל זה, ועכשיו הם שואלים האם להעביר אותו לקבורה במקום אחר, או שלא, ה' ירחם. לכאורה ממה שהבאנו יוצא, לפי מה שפסקו והכריעו הרבנים שהזכרנו, כנראה הם סוברים שאפילו בדיעבד היציקת בטון אינה נחשב עפר.

 

האמת שביררתי קצת על החומר ממנו עשוי הבטון, והבנתי שאין בזה עפר כלל. זה מאבנים מפוררות ושרופות. כי השאלה היא גם, מה ההגדרה של 'עפר'? כי הרי בעצם זה פסוק מפורש, [בראשית ג', י"ט] כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. בסוף ימיו, האדם צריך לשוב לעפר.

 

הערה מהקהל: אבל יש חול בבטון.

תשובת מרן שליט"א: גם אם אכן, אבל חול זה לא עפר. ישנה הלכה דומה בכיסוי הדם, אחרי שחיטת עוף או חיה, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר [ויקרא י"ז, י"ג]. העפר תכונתו שהוא מגדל צמחים, אולם החול המצוי, הנקרא 'זיפזיף', אינו כך, זהו חול ים.

 

שאלה מהקהל: הייתי במפעל עצמו, וראיתי שמערבבים גם סוג עפר, מהסוג שמגדל צמחים.

תשובת מרן שליט"א: יכול להיות. אולם אני סומך עליהם, שהם ביררו היטב את הנושא הזה. בשו"ע יו"ד [סי' כ"ח סע' כג כד], ובמפרשים שם, דנים רבות לגבי כיסוי הדם, מה נחשב עפר ומה לא. וזה קצת מסובך.

 

בכל אופן, כך כותב בספר ערוך השלחן [סי' שס"ב סע' א-ב], בסנהדרין [דף מו ע"ב] א"ר יוחנן, מניין לקבורה מן התורה? שנאמר, כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנוּ [דברים כ"א, כ"ג]. כלומר, דשלא יהא המת מונח בגלוי. דבר זה, השכל מחייב, וכל מין האנושי מודה בזה. אלא דלפי השכל, די לסָגרו בארון של ברזל, ולהניחו באיזה מרתף. אבל התורה הקפידה, שגוף האדם יהיה טמון בקרקע. כדכתיב, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. ולכן, הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום 'בל תלין'. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע את הארון, אינו עובר עליו. זה אינו רצוי, אבל עכ"פ אינו עובר בכך על איסור לא תלין. ומיהו אע"ג דבכה"ג אינו עובר עליו, מ"מ עיקר מצות הקבורה, שגוף האדם יושכב על הקרקע ממש, כדכתיב [קהלת י"ב, ז'] וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וזהו עיקר תיקון האדם.

 

ובסיום דבריו הוא כותב, ולא מיבעיא בארץ ישראל, דכתיב [דברים ל"ב, מ"ג] וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, אלא אפילו בחו"ל, כדכתיב, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. שזהו תיקונו של־אדם, אחרי החטא של אדם הראשון. והזוהר והמקובלים האריכו הרבה בזה, ופשטא דקרא כן הוא. עכ"ל.

 

לכן נפסק להלכה, כי אפילו מי שנפטר ונקבר בחו"ל, וביקש שיקברוהו בא"י, יכולים להעביר אותו. כנראה הם השוו זאת לעניין זה. שהרי בד"כ, אסור להעביר את המת מקבר לקבר. אפילו ממקום לא כ"כ מכובד, למקום מכובד, אסור להעבירו, בגלל חרדת הדין. וכפי שמצינו במעשה אשת האוב, שהעלתה את שמואל, והוא כעס ואמר לשאול [שמואל א' כ"ח, ט"ו] לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי. ועוד טעם, כי אסור לראות את המת בניוולו. אבל ישנן נסיבות, שהדבר הוא לטובת המת, ולכן התירו. א"כ ה"ה כאן, כנראה הפוסקים דלעיל ביררו על החמרים שמהם מכינים את הבטון, וכשקיבלו את הפרטים הם החליטו, שזה לא נחשב עפר. איני יודע כיצד זה במציאות. אולי כנראה בגלל שזה שרוף. לא חקרתי ולא דרשתי בעצמי. בכל אופן, אם רוצים להעביר את המת, צריך לחכות במדת האפשר עד שיתעכל הבשר, והכל לפי העניין. הראו לי שבעניין כוכים אלו, מדובר עוד בחזון עובדיה הל' אבילות. כמו־כן בעוד כמה מספרי רבני זמנינו, כנראה גם בשו"ת שבט הלוי. אך עדיין לא עיינתי בהם.

 

שאלה מהקהל: שנים עשר חודש, זהו שיעור הזמן לעיכול הבשר?

תשובת מרן שליט"א: אינני יודע. צריך לשאול מומחים, כמה זמן הדבר לוקח, לפי התנאים של היום. אולי מכיון שהקבר אטום, ייתכן שזה יותר לאט.

 

ובערוך השלחן [שם סע' ג] הביא את העניין של יוסף הצדיק, שנאמר בו [בראשית נ', כ"ו]  וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם, והוא מסביר, הטעם פשוט, לפי שציוה לבלי לקברו במצרים, הוכרחו להטילו בארון ולהטמינו בנילוס, וביציאתם ממצרים נטל משה רבינו ארונו של יוסף כמבואר בתורה. במלים אחרות, שם לא היתה ברירה, זה היה מקרה יוצא דופן, ועניין זמני. אבל המנהג הפשוט, להשכיב את הגוף על העפר ממש וכו'. למדנו א"כ כי צריך לשים לב לדבר הזה, כי ח"ו הדבר לא טוב לנשמות הנפטרים.

 

נחזור לענייננו, שאלנו, כיצד רבי מאיר נקבר קבורת חמור? התשובה היא [עיין שם בס' אבן השוהם הנז"ל], שישנה דעה הסוברת, כי מותר לקבור כך. הגם דלא קיי"ל הכי, אלא ההכרעה היא שצריך לקבור בשכיבה, אבל במס' בבא בתרא [דף ק ע"ב] ישנו מאן דאמר, דשרי לקבור בצורה כזו. הרי בזמנם, היו קוברים בתוך כוכים, בתוך מערה. לא כמו אצלנו, קבר ליד קבר, בשורות שורות, אלא מערות מערות, ובתוכָן כוכים מסביב, כמו שמצאו היום במקומות עתיקים.

 

כתוב שם במשנה כך, המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר, עושה תוכה של מערה ד' אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין, שלש מכאן ושלש מכאן ושנים מכנגדן וכו'. והגמ' [שם ק"א ע"א] דנה בחשבון, היאך אפשר להכניס את כל המתים? הרי המקום הוא מצומצם? אמר רבי יוסי ברבי חנינא, דעביד להו כמין נְגָר. דהיינו, כמו בריח שנכנס במנעול, מכניסים אותו זקוף, ובצורה כזו קברו את המתים. כך יוצא, שיש מספיק מקום בכדי להכניס את כולם. כך מתרץ רבי יוסי ברבי חנינא. ואקשי', והא אמר רבי יוחנן, קבורת חמור היא זו? ותרצי', לרבי יוחנן, דעביד להו בקרן זוית.

 

משמע שהתירוץ הזה הוא רק לפי רבי יוחנן, אבל לפי רבי יוסי בר חנינא, הדבר מותר. כי הרי הנקודה היא, ראשית בכדי שלא יהיה בזיון המת, כאשר עוברים על גבי הקברים. וגם בגלל טומאה, באופן שעוברים על גבי הקבר. אם כן למד"א אחד, זה קבורת חמורים, ומפרש רבינו גרשום, זילותא דְּשִׁכְבָא, דהיינו זלזול במת. ורש"י אומר, משליכים אותם בבור. בכל אופן יוצא, שלפי רבי יוסי ברבי חנינא, שייך לקבור מת בעמידה. ויכול להיות, בכדי שלא נעשה מחלוקת קיצונית, שגם לפי רבי יוסי ברבי חנינא, זה אינו "חלק", אלא שזה מותר, הדבר אפשרי, שייך לעשות כך. בכל אופן מצאנו, שישנה דעה המתירה, למרות שלהלכה לא נפסק כך. כנראה זה מאיזו סיבה מסובבת מן השמים, אירע שקברו אותו כך. כנראה מיהרו מאד, חפרו לָעומק באורך שזה אינו לוקח זמן רב.

 

לפענ"ד, לולא דמסתפינא נראה לומר, כי רבי מאיר נקבר בעמידה, כביכול כעונש על מה שביקש לבזות ולבייש את רבן שמעון בן גמליאל. כמו שהקדמנו למעלה. הרי הוא רצה, שכולם יעמדו גם לכבודו, א"כ בזה היא נענש. הדבר ממש הפלא ופלא. הוא חשב, 'וכי רק לנשיא יעמדו, ולנו לא יעמדו כל העם'? א"כ מדה כנגד מדה, לא בטלה. הוא רצה שכולם יעמדו לכבודו, אזי הוא יעמוד כל ימיו. זה היה עונש מן השמים.

 

בתשובה להערה מהקהל: הרב דקל ענקי הי"ו מעיר יפה, ומה עם רבי נתן? אלא התשובה, שרבי נתן הסתדר, כי הוא פייס את רבן גמליאל. אולם רבי מאיר, סירב ללכת לפייסו. הוא טען, 'דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים'. רבי נתן יצא ידי חובתו, הלך לעולמו נקי וזך. אולם רבי מאיר הרי נשאר בדעתו. מה גם, שרבי מאיר היה היוזם, הוא זה שעורר זאת. גם כשהוציאו אותם, הם לא למדו את הלקח, אלא המשיכו להתקיף ולהקניט, ולשלוח מבחוץ שאלות בכדי להראות את חכמתם. לכן, העונש הזה הוא לדורות. עד כמה הוא עומק הדין. הרי הם רק רצו לבייש, לא ביישו בפועל, ואעפ"כ. אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

 

ובסופו של עניין, חזרנו לתחילת הדברים, ננעוץ את סיום הדברים בתחילתם. העונש למי שפוגע בכבודם של בית דוד, הוא עונש נצחי. כמו החשמונאים, שנכרת זרעם רח"ל. אם כן, כמה צריך להיזהר בכבוד בין איש ובין רעהו. ובפרט, בכבוד מי שהקב"ה בעצמו, נתן לו את הכבוד. הקב"ה קבע מדרגות בחשיבות, כהן לוי וישראל, הכהן ראשון כמו שנאמר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. אחריו הלוי, ואח"כ הישראל. אין שאלות, למה הוא ראשון, וההוא שני, ואתה שלישי? א"כ ה"ה בנ"ד, אם הקב"ה רצה, שזרע דוד יהיו יותר מכובדים, זהו מה שרבן גמליאל רצה. דרגא א' נשיא, דרגא ב' אב"ד, דרגא ג' חכם. הוא לא התכוון ח"ו לכבודו העצמי, אלא לשם שמים. חושבני שזאת היא התשובה.

 

אמנם הבן איש חי, בספרו בן יהוידע, דרש זאת לשבח, כמו שהבאנו. אבל הסברנו, שהדבר לא כ"כ פשוט, לקבוע שהלכה כרבי מאיר. אולם מצד אחד, אכן סוף סוף יש לו את הזכות הזאת, שבזכותו ישנה עמידה לעם ישראל. כיון שיש תירוץ כזה של הגאון בן יהוידע, זה לא כל־כך בושה לר' מאיר.

 

מדוע נותנים צדקה לזכות רבי מאיר בעל הנס דוקא, ומה הפירוש אלהא דמאיר ענני.

 

במסכת בבא בתרא [דף י ע"א] כתוב כך, שאל טורנוסרופוס הרשע את ר''ע, אם אלד'יכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א''ל, כדי שניצול אנו בהן מדינה של־גיהנם. לנו ישנה הזכות, בכך שאנחנו דואגים לעניים. א''ל, דהיינו טורנוסרופוס, [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם. אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו. והלך אדם אחד, והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרויין עבדים, שנאמר [ויקרא כ"ה, נ"ה] כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים.

 

רבי עקיבא שמע זאת ואמר, אני אגיד לך את המשל הנכון. טורנוסרופוס לא היה טפש, אבל ר' עקיבא היה חכם פי אלף אלָפים. אמר לו ר''ע, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? אפילו שהוא כועס עליו, אבל סוף סוף זהו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, הוא הרי אוהב אותו. ואנן קרויים בנים, דכתיב [דברים י"ד, א'] בנים אתם לי"י אלד'יכם. אמר לו, אתם קרויים בנים, וקרויים עבדים. בזמן שאתם עושין רצונו של־מקום, אתם קרוין בנים. ובזמן שאין אתם עושין רצונו של־מקום, אתם קרויים עבדים. ועכשיו, אין אתם עושין רצונו של־מקום. נחרב בית המקדש, אתם נמצאים בגלות, זה סימן שעם ישראל לא בסדר. אמר לו, הרי הוא אומר [ישעיה נ"ח, ז'] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. אימתי עניים מרודים תביא בית? האידנא. וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך. הנה יש לנו ראיה מפורשת, שאפילו עכשיו צריך לפרנס ולדאוג לעניים. בכך הוא סתם לו את הפה, והעניין הסתדר.

  

בספר אמת ליעקב [מובא בס' מרגניתא דר' מאיר פרק א' אות ו' דף י' ע"ב] כתוב, כי זאת הסיבה שאנחנו מבקשים, 'בזכות של רבי מאיר'. הרי כידוע, עושים קופות צדקה, לרבי מאיר בעל הנס. א"כ הוא כותב כך, נטיתי ליבי לחקור ולדרוש, מדוע זכה הקדוש רבי מאיר בעל הנס זיע"א, שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות דהיינו צדקות על שמו, ולא ע"ש תנא אחר? מה? אין צדיקים אחרים? אין עוד תנאים? דיש גדולים ממנו קבורים בעה"ק טבריה, דהיינו רבי עקיבא שהיה רבו, ורבי יוחנן בן זכאי שהיה רבו דרבו, ולא מצינו בשום מקום שנודרים נדרים על שמם?

 

הוא מביא את הגמ' הנ"ל וטוען, כיון שישנה מחלוקת, האם אנחנו קרויים בנים או עבדים, ולפי רבי מאיר אנחנו נקראים בנים, אפילו שלא עושים רצונו של־מקום, לכן אנו נודרים 'לעילוי נשמת רבי מאיר'. שהרי אם תאמר, שאין אנו נחשבים בנים, אזי הצדקה אינה טובה. ואדרבה, ההיפך, זהו כביכול נגד רצון ה'. אבל לפי רבי מאיר, שאנו נקראים בנים, א"כ נבקש בזכות רבי מאיר בעל הנס, שהוא בעל הדעה הזו, ויהיה הוא לנו מליץ יושר. כך הוא מתרץ בסוף, כיון שכל קיום מצות הצדקה, תלויה בדעת רבי מאיר, דסבירא ליה דאפילו כשאינם עושים רצונו של־מקום, קרויים בנים, ועל ידי זה מתקיים הצדקה, לא כן לדעת ר"י דס"ל דנקראים עבדים, אין הצדקה נחשבת לכלום, ואדרבא מגרעות נתן. אי לזאת, נודדים נדבות על שמו, ר"ל אנו נותנים זאת הצדקה על דעתו, שהוא סובר דאפי' כשאין עושים רצונו של מקום נקראים בנים, ובזה יש שכר טוב לפעולתם, באופן דהיסוד מוסד של מעשה הצדקה הוא, רמב"ה זיע"א.

 

בגמרא [עבודה זרה דף יח סוף ע"א] מובא המעשה של רבי מאיר, עם השומר של בית האסורים, שלא רצה השומר לשמוע לו. העניין ידוע, לכן רק נזכיר זאת בקיצור, ואז הוא ניסה אותו עם הכלבים, הוו הנהו כלבי, דהוו קא אכלי אינשי. שקל קלא, רגב עפר, שדא בהו. הוו קאתו למיכליה. אמר, אלהא דמאיר ענני. שבקוה.

 

שואל מהרש"א, איך אמר רבי מאיר, 'אלהא דמאיר ענני'? היאך ייחד ר"מ שמו של־הקב"ה על עצמו בחייו? וכפי שמביא רש"י [בראשית כ"ח, י"ג] על הפסוק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, וז"ל, אע"פ שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם, לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר [איוב ט"ו, ט"ו] הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין. כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. אבל רבי מאיר, הוא אז היה עדיין חי.

 

ומתרץ מהרש"א, דלא אמר אלהא דמאיר וכו', רק לסימן בעלמא על שמו, ולא נתכוון כל עיקר על שמו. רק נתכוון, אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה, הוא יעננו. או שאמר, אלהא דמאיר לנו במלכות יון הקודמת, בנס הנרות של חנוכה, הוא יעננו להציל אותנו בנס מידיהם. כעת אנחנו כבר לא תחת שלטון היוונים, אבל עדיין תחת שלטון אחר.

 

א"כ יוצא, כי בעצם בזמנו של רבי מאיר, לא יכלו להגיד אלהא 'דרבי מאיר' עננו. ומה שמוסיפים היום 'רבי מאיר', כי הוא כבר מת, ואחרי שהוא מת, בודאי כבר אפשר להגיד זאת.

 

אולם יתכן, כי לפי מה שאמרנו מקודם, אולי הקושיא בכלל לא מתחילה. ניתנה רשות אפילו לתלמיד קטן כמוני, להעיר הערות. תורה אמת כתיב בה. ולכל אחד יש את חלקו בתורתנו הקדושה. אפשר שישנו הבדל. כשהוא אומר 'אלהא דרבי מאיר', דהיינו האלוה של רבי מאיר, כשהגוי יגיד זאת, הכוונה רק לאפוקי ע"ז. כיון שהגוי לא היה מסכים להגיד 'אלד'י ישראל' כיון שהוא גוי, ואינו מוכן להודות בטעותו, משום כך הוזקק ר' מאיר לעשות משהו פרטי על שמו. לכן הוא אמר, 'אלהא דרבי מאיר'. פירושו, הקב"ה, האלוה של רבי מאיר בלבד, לא של הגוי. לאפוקי אלהים אחרים ח"ו. אבל אין פירושו, שהוא מייחד את שמו על שם הצדיק. הכוונה בזה רק לאפוקי ע"ז. מי יציל אותי? מי יענה לי? האלוה של רבי מאיר. יש לפלפל עוד בזה, אבל אכמ"ל.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-7]
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ת"ת עטרת חיים
מיני תבלין וקליות
ארז יחיאל
אור ההלכה
פעולת צדיק
מועדי השם
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
שר שלום קשת
מצות טעמו וראו
מצות מסורת

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד