|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
בדין מצה שרויה או מבושלת לצאת בה יד"ח בליל פסח |
||||||||
מספר צפיות: 12867 | ||||||||
י"א אדר א' ה'תשע''ד | ||||||||
לק"י, מוצש"ק פרשת תרומה, אור לשני באדר הראשון, ה'תשע"ד ב'שכ"ה לשטרי לכבוד מרן רבינו הגר"י רצאבי שליט"א בעוסקי בכתיבת מאמר לקובץ דברי חפץ בדין רקיק השרוי למצת מצווה, נסתפקתי ספק גדול לדינא ולא זכיתי להגיע בו להכרעה. אבל ראיתי שרבינו שליט"א בספרו הגדול שלחן ערוך המקוצר הכריע בזה בפשיטות, ולא גילה לנו מקור דבריו, אמרתי הרי שמואל חי ובית דינו קיים, אעלה ואגידה אל אבי, אולי יזכני ודבר מה יראני, ותתברר השמועה. כתב רבינו שליט"א בשו"ע המקוצר ח"ג סי' צ"א סעיף י"ז "אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות ע"י לחלוח קל במים, זמן מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה". והוסיף במוסגר "ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה". והנה דין זה מקורו בפסחים מא, ב יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח. וכרבי יוסי קיי"ל. כן פסקו הרמב"ם פ"ו מחו"מ ה"ו ובטושו"ע תס"א סעיף ד'. מכאן מבואר דבשרוי יוצאין ולכאורה היינו לכתחילה, אכן המג"א סק"ז דייק מדאמרו יוצאין משמע דווקא בדיעבד, וכן דייק ממש"כ הרי"ף פסחים יא, ב ואי איכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבישתא שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא דתנן וכו'. משמע דהיינו בדיעבד דווקא בזקן או חולה. [ובעיקר דברי המג"א יש לי ג' תמיהות שלא מצאתי להם פתרון ואכמ"ל, יובאו בס"ד בדברי חפץ. ויעוין גם בתשובת בנין ציון סי' כ"ט שבאר את דיוקו של המג"א מהגמרא.] והנה לא גילה לנו המג"א טעמו בזה מדוע אין יוצאין בשרוי, ולפי"ז אנחנו לא נדע באיזה שריה דיבר המג"א לאסור. ומדברי רבינו שליט"א נראה שלמד בכוונתו דשרוי פסול לכתחילה משום שמתבטל מטעם מצה, ולכך באר דהיינו בשריה מרובה דווקא. ואני עני לא זכיתי להבין דבריו, דהנה מלבד דבדברי המג"א לא נכתב טעם זה כלל בהאיי דינא. לכאורה כלל לא שייך לומר טעם זה, דהא המג"א לא הביא דין זה בתור חידוש של הרי"ף שאז נוכל לומר דהרי"ף חשש אף בזה משום טעם מצה. אלא דקדק המג"א שכן היא כוונת הברייתא המובאת בגמרא, והתם פסול דטעם מצה שייך לרקיק המבושל שאין יוצאין בו לרבי יוסי כמבואר בברכות לח, ב, ואם היה שייך פסול זה אף ברקיק השרוי אף בזה היה פוסל רבי יוסי, ומדאסר במבושל והתיר בשרוי, ש"מ מבושל נתבטל מטעם מצה, והשרוי לא. וא"כ הדרק"ל מהו טעמו של המג"א, וממילא אין הכרע באיזה שריה דווקא אסר. וכיוון שהדבר נחוץ לי להעלותו ע"ג הכתב להודיע ברבים צדקת מה שנהגו אבותינו פה בא"י מתחילה, שלא היו בידם מצות אלא אלו הקשות, והיו שורין אותם בכדי לרככן, ואף לפני גדולים נהגו כן בלא פוצה ומצפצף, ומריש הוו"א דלא חשו כלל לדברי המג"א ובפרט דשתקי מזה הרמב"ם והשו"ע והעלו בפשיטות דיוצאין בשרויה, ומעוד קושיות. אך ע"פ הבנת רבינו שליט"א בדברי המג"א הרי בשרייה מועטת כמו שנהגו בוודאי שרי, ע"כ יעשה עמנו רבינו חסד, ויודיענו דבריו, ושכרו מן השמים משלם. כ"ד צעיר תלמידיו, אביחי שרעבי לק"י, עש"ק תצוה אדר הראשון התשע"ד בשכ"ה לקראת יקרת ידידנו האברך הנעלה שוקד על התורה ועל העבודה כש"ת הרה"ג אביחי שרעבי הי"ו ומצוי"ץ. ראש החבורה בכולל יום הששי בעיר מודיעין עילית. בתשובה לשאלתך, אענה בנחיצה ברוב הטרדות. דבר זה למד מעניינו שאיסור השרייה לכתחילה הוא משום ביטול טעם מצה, כי סביבות העניין הלז הוא הנדון בגמ' ובפוסקים, לפי שדרגות דרגות יש בביטול הטעם, כולו לגמרי, חלקו, או מקצתו. דלר' מאיר דוקא במבושל שנימוח אין יי"ח כי אז הלך כל טעמו, אבל כשלא נימוח אף שמבושל והלך רובו לית לן בה, שסוף סוף יש טעם מצה וכ"ש שרוי. ולר' יוסי אפי' במבושל שלא נימוח לא יצא, אבל בשרוי יוצאין בדיעבד, כי נשאר קצת טעם, וסגי בהכי. וכן הלאה מה שדנו הפוסקים בשרייה בחמין, ביין משקין ומרק, השאלה בגדר הביטול, כי הטעם השני מתגבר על טעם המצה, אז מתערב בו ומְשַׁנה אותו. לכן אף שבמג"א לא נזכר הטעם, מ"מ פשוט הוא, ולא הוצרך לכתבו. ואם רצונך מפורש, הנה הוא יוצא ממה שכתוב בב"ח על הטור שם בסי' תס"א, לגבי שרייה בחמין, דאפי' בכלי שני שאינו מבשל ליכא טעם מצה, והובא ג"כ בכה"ח שם ס"ק מ"ה. ובמשנ"ב ס"ק י"ח, אם מותר לשרות המצה בשאר משקין וכו' י"א דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה וכו' יעו"ש. הרי ברור שכל הנדון מצד זה. וטעם אחר לא שמענו. ממילא שפיר דייקינן דבלחלוח קל, שפיר דמי לכתחילה. ודברי רבינו מנוח שמותר להטביל (הובא במשנ"ב שם וכה"ח ס"ק מ"ח) לא תידוק מיניה דטפי מהטבלה לא, כי נדונו הוא להטביל במי פירות, ואנן במים עסיקינן, לפיכך מותר אפילו לחלוח. ומ"ש ערוה"ש סוף ס"ח מי שיכול לאכול יבש לא הותרה לו שרייה, דעיקר טעם מצה הוי ביבשות ע"כ, נלע"ד דיבשות לאו דוקא ממש, ואפילו יצא מגדר כוסס, שאינו נפרך ונשבר, מ"מ שרי לכתחילה. והרחבתי על כך בשיעור השבועי מוצש"ק תצוה ה'תשע"ד, ויש עמי הוספות בכתובים, ועוד חזון למועד בעזהי"ת. ואחתום בשי"ש טו"ב הצ' יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |