-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
אור ההלכה
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
420 אורחים

ציבור שקראו הפרשה בספר תורה פסול או בחומשין, מהו להפטיר בברכות

    
מספר צפיות: 1129
כ"ט תמוז ה'תשע''ח

ציבור שקראו הפרשה בספר תורה פסול או בחומשין, מהו להפטיר בברכות

 

שאלה:

 

כאשר נמצאה טעות בספר תורה בשבת וימים טובים, או שהוא פסול, או שאין ספר תורה כלל, ויש עשרה. האם לקרוא את ההפטרה בברכות. חיפשתי ולא מצאתי לכת"ר בשלחן ערוך המקוצר שנגע בעניין זה, ובכן יורנו המורה כדת מה לעשות בכי האיי גוונא:

 

איתן יש"ל.

 

תשובה:

 

לק"י, יום שנכפל בו כי טוב ראש חודש סיון ה'תשע"ח, ב'שכ"ט.

 

"איתן" מושבך, ושים בסלע קנך.

א) כיון שמגמת ספרנו שלחן ערוך המקוצר להעלות הלכות פסוקות בעניינים הנחוצים בזמנינו, כמפורש בשער הספר, ממילא אין מקום לשאול מדוע לא הובא עניין זה, מאחר דלא שכיחא מילתא שלא יהא שם בבית־הכנסת ספר תורה נוסף להחליף ולהשלים בו את הפרשה. ולא הובא בכגון דא, רק נדון כשהתחילו לקרות בספר תורה בעשרה ויצאו מקצתן, האם לקרוא את המפטיר וההפטרה בברכותיה, כיעו"ש בהלכות קדיש וברכו וכו' סימן י"ג סוף סעיף י"ז. ולקמן אות י"ז ד"ה ומהרי"ץ, נשוב לכתוב עוד בפרט הזה בס"ד:

 

על־כל־פנים נדון זה ששאלת אודותיו, עלה על שולחנם של־מלכים, מאן מלכי רבנן. ועל צבא תהילתם נפתח בפסקיה דגאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א בספרו עץ חיים חלק א' דף קל"ח ע"ב וז"ל, אם לא קראו בתורה בספר, כגון שנמצא פיסול בספר תורה, או שאין להם ספר תורה כלל, אפילו הכי כיון שהם עשרה, יכולין לקרות ההפטרה בברכות, כיון שקראו הפרשה בחוֹמש, שאין קריאת ההפטרה תלויה בקריאה בספר. וכ"כ בתשובה. וכן כתב בספר גן המלך ז"ל, עכ"ל מהרי"ץ:

 

והתיבות וכ"כ בתשובה, קאי כלפיו עצמו, כי הן ראשי תיבות וכן כתבתי בתשובה. והמכוון בודאי למה שהעלה בשו"ת פעולת צדיק חלק א' סימן י"ב, שם ביאר בהרחבה מילתא בטעמא, ולקמן נביא בס"ד ממנה ונבארנה:

 

וכבר פסק הרמ"א באורח־חיים סימן רפ"ד סוף סעיף א' שלא ניתקנה ההפטרה רק בציבור, אחר שקראו בתורה. אבל בלאו הכי, אסור לקרות עם הברכות שלפניה ולאחריה, אבל בלא ברכה שרי ע"כ. והוסיף על זה מהרד"ם בשתילי זיתים שם בסק"ג בשם הבית יוסף, שזה אעפ"י שהספר תורה פסול וכו'. וסיים בדברי הלבוש שנתן טעם לדבר זה, כיון שהיתה ההפטרה במקומה [דהיינו במקום קריאת התורה] בעת הגזירה יעו"ש, ויתבאר לך היטב ממה שנביא בס"ד לקמן אות ג' ד"ה והשיב:

 

לעומתם המשנה ברורה שם סק"ג העלה לבאר על דברי הרמ"א דלעיל בזה"ל, אבל בלאו הכי וכו', כגון שלא היה להם ספר תורה לקרות בה. ואם קראו בספר תורה ונמצאת אחר הקריאה שהיא פסולה, אפילו הכי מפטירין אחריה, ומברכין הברכות לפניה ולאחריה ע"כ. שמע מינה דסבירא ליה דדוקא באופנים אלה קוראים את ההפטרה בברכותיה. ובהדיא כתב שם המשנה ברורה עצמו בביאור הלכה (ד"ה אסור) הגם שפתח וכתב שאם מתחילה ידעו שהיא פסולה ולא היה להם אחרת וקראו בה בלא ברכה, ורק כדי שלא תשתכח עניין קריאה בספר וכמו שכתב המגן אברהם בסימן קמ"ג סעיף ב' משמע בפרי מגדים דאפילו הכי צריך אחר־כך להפטיר ולברך על ההפטרה, מכל־מקום סיים אבל בחידושי רע"א משמע דבאופן זה הוי כלא קרא כלל, ואין להפטיר אחר־כך בברכה, וכן מסתברא עכ"ל:

 

ב) גם בכף החיים שם סק"י הביא חילוקי דעות בזה, והעלה כך שלא לברך מטעם ספק ברכות להקל וז"ל, אם קראו בספר תורה פסול, כתב בית יוסף דקורין ההפטרה בברכה יעו"ש. וכתב [הכנסת הגדולה] בהגהות בית יוסף בסימן רפ"ב ובסימן זה, לעניין הלכה דברי מרן בית יוסף עיקר יעו"ש. וכן הסכים המטה יהודה אות ב', משבצות זהב אות א'. מיהו בתשובות חנוך בית יהודה חלק אורח־חיים סימן ו' כתב דאם נמצא הספר תורה פסול באמצע הקריאה, ולא יש ספר תורה אחר, וקראו עד גמר הפרשה בספר תורה פסול, לא יקראו ההפטרה בברכותיה יעו"ש. והביאוֹ מחזיק ברכה אות ה'. ועיין אמת ליעקב דף קכ"א ע"א שכתב, ולעניין הלכה, ספק ברכות להקל. וכל שקרא המפטיר או המשלים בספר תורה פסול אחר שכבר קרא חובתו שלושה פסוקים והוא המפטיר, כמו שפשטה הוראת הכנסת הגדולה בקצת מקומות [ר"ל אפילו בכי האיי גוונא, שלפי דעת כנסת הגדולה אין צריך להוציא ספר אחר וכו'. וכל־שכן אם נמצא הפיסול באחד המברכים הקודמים כגון רביעי, ועיין לקמן בסמוך בשם החיד"א. יב"ן], נכון הדבר שלא יברך המפטיר ברכות ההפטרה, ויקראנה בלא ברכה עכ"ל. אבל החיד"א בספר לדוד אמת סימן י"ט אות ד' כתב, דאם נמצא ספר תורה פסול ברביעי וכיוצא ואין ספר תורה אחר והשלימו הפרשה, יקראו ההפטרה בלי ברכות, כמו שכתב הרב לקט הקמח [הוא שהביאוֹ מהרי"ץ בתשובה, כדלקמן אות ח' ד"ה ובתר. יב"ן], ודלא כהמטה יהודה. אך אם קראו שבעה עולים בחזקת כשרות ונמצא הטעות בשביעי ונוהגים שהוא המפטיר כמו שכתב הכנסת הגדולה, יברך ברכות הפטרה. וכן אם נמצא טעות בקריאת המפטיר, יברך ברכות הפטרה עכ"ד וכו'. עד כאן מכף החיים:

 

והמחפש ימצא עוד אחרונים שדנו והעירו בנדון דידן, ולא ע"ט היאסף. מה־גם דלאו רבותא לממני גוברי:

 

ולדרך החיד"א [דנקיט הכף החיים כוותיה, כדמוכח מדמפיק לה בלשון אבל החיד"א, כנודע מכללי הפוסקים] יוצא דלדידן דנהיגינן דאפילו כשנמצאה הטעות במברך שביעי (או מפטיר) מוציאים ספר אחר, דלא ככנסת הגדולה, וכמו שהרחבתי בס"ד בתשובתי דלעיל חלק ג' סימן קי"א, אף בהני גווני יקרא את ההפטרה שלא בברכות, אם לא היה להם ספר תורה נוסף להחליף. [והסגרתי תיבות או מפטיר, משום דמסתברא לענ"ד דבנדון דידן שפיר יקרא את ההפטרה בברכותיה לכולי עלמא, וכדלקמן אות כ"א ד"ה זה]. לולא דאליבא דמהרי"ץ ומהרד"ם בלאו הכי אפילו כשנמצאה הטעות במברך ראשון קורא המפטיר את ההפטרה בברכות, ואפילו אם מעיקרא ידעו שהספר תורה פסול ולכן אפילו הראשון לא בירך ברכה ראשונה מכל־מקום ההפטרה קורא בברכות, דתרי מילי נינהו. ונמצא שזו מחלוקת [וליתר דיוק שתי מחלוקוֹת, ר"ל פלוגתא דלדוד אמת עם האמת ליעקב] בתוך מחלוקת:

 

ג) ולַעֲמוֹד על בָּרְיָהּ של־הוראת מהרי"ץ בנדון דידן, נקדים להביא מקצת מדבריו בתשובתו שציינתי לעיל אות א' ד"ה על־כל־פנים, ועליהם נוסיף נופך בֵּינֵי בֵּינֵי, להעיר ולהאיר, כאשר יעזרונו מן השמים. והשאלה היתה, קהל שאין להם ספר תורה כשר לקרות בו בשבת וביום טוב רק בחומשין, אם יכולים לקרות להפטיר ההפטרה בברכה תחילה וסוף, כיון שלא קראו בתורה בספר כשר:

 

והשיב על כך מהרי"ץ בזה"ל, קודם נבאר מה טעם תיקנו ההפטרה בציבור. הרדא"ד [כצ"ל, כבכתי"ק, שהם ראשי תיבות ה"ר דוד אבודרהם. ולא הראב"ד, כמו שנדפס בטעות במהדורא הראשונה, וכמו שהערתי כבר בתשובתי דלעיל חלק ב' סימן ק"ד אות ה' ד"ה ולכאורה. ועיין לקמן אות ט"ז ד"ה שבתי. יב"ן] כתב, שפעם אחת גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, והיו קורין בנביאים שבעה, כנגד שבעה מברכים שהיו צריכים לקרות בתורה. וכשבטלה הגזירה, תקנה לא זזה ממקומה עיין שם. וכן כתבו הלבוש והבית יוסף סימן רפ"ד עיין שם [גם בתוספות יום טוב מגילה פרק ג' משנה ד' הביא כי טעמא דהפטרות, כתוב בספר תשבי שורש פטר, שמצא כתוב שאנטיוכס הרשע מלך יוון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל, לקחו פרשה אחת מנביאים שעניינה דומה לעניין מה שכתוב בפרשה של־שבת ההיא. ועתה אף שבטלה הגזירה, המנהג הזה אינו בטל ע"כ. ומובן לפי זה מדוע לא תיקנו לקרוא בנביאים על הסדר, כמו שקוראים פרשיות התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ושזה היה בזמן יוון, כתב גם־כן מה"ר סעדיה עדני, והבאתי דבריו בתשובתי שם. ויעויין לקמן אות י"ח ד"ה אולם. יב"ן]. עוד צריך להקדים דטעמא דקורא מפטיר בספר תורה, מפני כבוד התורה, שלא יראה שהנביא חולק רשות לעצמו וכו':

 

מכל הַלֵין תבין דחיוב קריאת ההפטרה אינו תלוי דוקא אם קראו בספר תורה. דהרי מעיקרא כי אִתַּקוּן, ניתקנה בלא קריאה בספר, דהא במקום קריאה בספר ניתקנה. ועוד, דאין קריאת המפטיר בספר תורה רק מפני כבוד התורה, זה יורה דאין לה קשר דוקא עם ספר תורה. אחר כך מצאתי כן להרב גן המלך סוף סימן י' וז"ל, ולעניין ברכות ההפטרה, פשיטא לי דמברך. דמה עניינה עם הספר הפסול, הלא אין קריאת המפטיר בתורה רק משום כבוד בעלמא, ולמה יגרע כחה שלא לברך ברכותיה בשביל פיסול הספר. הלא בתקנה ראשונה דבימי השמד, לא היו קורין רק ההפטרה בלבד, והיו מברכין עליה, אעפ"י שלא היו קורין בתחילה בספר תורה עכ"ל. ושמחתי שכיוונתי לכל דבריו ז"ל עכ"ל:

 

ולכאורה יש לטעון דבאופן זה שהפרשה קראו בלא ברכות אם תיקרא ההפטרה בברכות, כל־שכן דאיכא חסרון משום כבוד התורה (שבשביל זה תיקנו שיקרא המפטיר תחילה בספר תורה) ואדרבה ירד כבודה. ואפשר לומר דכיון דכולי עלמא ידעי כי מה שלא בירכו על הפרשה אינו אלא משום שאין להם ספר כשר, ובעלמא כשיש כשר מברכים, אם־כן אדרבה זהו כבוד התורה דכיון שהיא נקראת השתא בחומשין אין ברכות, וההפטרה אפילו שנקראת מתוך חומש וכיוצא בו אין קפידא ומברכים. ועיין סברא על־דרך זה בתשובתנו לגבי גדול מפטיר וקטן קורא אחריו את ההפטרה, מִד"ה דהנה. וד"ה אכן:

 

ד) והמעיין ימצא דמה שכתב מהרי"ץ שכיוון מעיקרא לכל דברי גן המלך, האיי כל לאו דוקא הוא, אלא על־דרך מאי דקיימא לן רובו ככולו, אי נמי המדובר הוא רק לגבי מה שנוגע לדינא. שהרי פרט אחד נתחדש בכל זאת בדברי גן המלך, והוא מה שכתב כי בזמן השמד היו מברכין עליה, וזה לא הזכיר מהרי"ץ מעיקרא:

 

ואפשר דבכוונה נשמר מזה, כי כמדומה אין הוכחה לכך, ודילמא אז לא בירכו עליה כלל, ורק אחר־כך כשבטלה הגזירה וניתקנה ההפטרה אחר קריאת ספר תורה קבעו אז ברכותיה שהן אחת לפניה וארבע לאחריה, ושתים על המפטיר בספר תורה, שהן ביחד שבע, כדכתבו כמה רבוותא כי זה להזכיר לדורות שהן כנגד שבעה מברכים כאשר היה בזמן השמד:

 

אלא שאם כן נפל מה שרצה ללמוד מזה, דהא איכא למימר שלא תיקנו ברכות אלו אלא היכא שקראו תחילה בספר תורה כשר. שהרי בזמן הגזירה שלא קראו בספר תורה כלל, לא בירכו על ההפטרה כלל. הלכך צריך לומר דמה שלא הזכיר מהרי"ץ בהדיא מעיקרא כי בזמן השמד היו מברכין עליה, הוא משום דמילתא דפשיטא היא, שהרי על זה בנוי עיקר דבריו. ונמצא דבדיוקא נקט שכיוון לכל דברי גן המלך. אמנם לפי דעת הגר"ז דלקמן אות כ"א ד"ה ונוסף, שבזמן הגזירה עדיין לא היה הדבר בתורת תקנת חכמים, אלא הציבור מעצמם נהגו כך, אם־כן בודאי לא ניתקנו אז הברכות:

 

ה) איך שיהיה, המשיך מהרי"ץ בתשובה הנזכרת לעיל וכתב בזה"ל, אחר שכתבתי זה, ראיתי להרב בית יוסף סימן רפ"ד וז"ל, כתוב בתשובות להרמב"ן (עיין תשובות רשב"א סימן תפ"ז) לקרות ההפטרה במקום שאין ספר תורה, פירוש שלא קראו בספר תורה, אסור. שלא ניתקנה אלא אחר קריאת ספר תורה, ושיקרא בתורה ואחר־כך בנביא עכ"ל. ונראה דהיינו להפטיר ולברך, אבל אם רצה להפטיר בלא ברכה, מפטיר ואין בכך כלום. ובתשובת הרשב"א שכתב הכל בו על איסור קריאה בספר תורה פסול כתוב, ובהפטרה ששאלת, א"א שאין מקפידין בה, ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר עכ"ל. ונראה שטעות סופר יש בה, וצריך להגיה אפשר במקום א"א. ומיהו דוקא במקום שקראו בתורה ואעפ"י שהספר תורה פסול. אבל אם לא קראו בתורה כלל, נראה שאין מפטירין בברכה, וכדברי תשובה להרמב"ן עכ"ל הבית יוסף. ובספר כנסת הגדולה [עיין לקמן אות ח' ד"ה אבל. יב"ן] רצה לתרץ דברי הרשב"א בלי הגהה, והוא דחוק לענ"ד. ונראה לי לפרשו בלי הגהה והוא, כי א"א בראשי תיבות, הם תיבות אני אומר, ואין צורך לשום הגהה:

 

ומכל־מקום למדנו דגם הרב בית יוסף אפשר דלא יחלוק על מה שכתבנו לעיל. דלעולם לא קפיד הרב בית יוסף שלא לברך על ההפטרה, אלא כשלא קראו כלל בתורה. אבל אם קראו בתורה אפילו בחומשים, שפיר דמי לברך על ההפטרה, וכנראה [מ]תשובת הרשב"א ז"ל. שאין סברא לומר דוקא אם קראו בספר תורה פסול. דמה הפרש יש בין ספר תורה פסול לשאר חומשין, הא ספר תורה פסול דינו כחומש ואין בו קדושת ספר תורה כלל. אלא הקפידא הוא שיקראו בתורה, וכשקראו בתורה אז יכולין להפטיר. ולזה סיים הבית יוסף, אבל אם לא קראו כלל בתורה, נראה שאין מפטירין בברכה, וכדברי תשובה להרמב"ן. הנה הבין הבית יוסף שהרשב"א חולק על הרמב"ן. אלא בהא שלא קראו כלל בתורה, מכרעא מילתא כהרמב"ן שלא להפטיר בברכה ודו"ק, עכ"ל מהרי"ץ:

 

ונראה כוונתו שהרמב"ן והרשב"א חלוקים לגבי כשלא קראו בתורה כלל, דהיינו אף לא בספר פסול, וגם לא בחומשים, כגון שהיו הציבור דחוקים וממהרים ואין להם פנאי לקריאת הפרשה זולת להפטרה שהיא קצרה, אי נמי אירע ונקלעו למקום שלא היה להם שם אפילו חומשי תורה, רק הפטרות. דהרמב"ן סבירא ליה דבכי האיי גוונא נמי שפיר לקרוא ההפטרה בברכותיה, מה שאין כן דעת הרשב"א בלא ברכותיה, ובזה הכריע הבית יוסף כהרמב"ן:

 

אמנם לפקצ"ד כוונת הבית יוסף להשוות את דעותיהם לגמרי, ולמימרא דלא פליגי כלל. והא דסיים הבית יוסף נראה שאין מפטירין בברכה וכדברי תשובה להרמב"ן, ר"ל שבזה גם הרשב"א מודה. ולא מיירי הרמב"ן בגוונא דלא קראו כלל. והכי מסתברא, כיון שתשובת הרמב"ן הלזו, לאמיתו של־דבר היא גם־כן תשובת הרשב"א עצמו, רק ייחסוה בטעות להרמב"ן, ומרן גופיה ידע זאת שכן כתב בהקדמתו לבית יוסף בזה"ל, בא לידי קצת תשובות הרשב"א כתובות בעט ברזל ועופרת בדפוס, וכתוב בתחילתן שהם תשובות הרמב"ן. וכשאני כותב מאותן תשובות, אעפ"י שאני יודע שהיא תשובת הרשב"א, אני כותב כתוב בתשובות להרמב"ן, לפי שספרי הדפוס מצויים ביד כל אדם, ומי שירצה לעיין לשון התשובה עצמה יוכל לעמוד עליה ע"כ. ואם־כן מדוע נאמר שהרשב"א סותר את עצמו מתשובה לתשובה, ובגלל זה נידחק לומר שחזר בו, ונצטרך לדון מהי דעתו האחרונה. אלא שמהרי"ץ סבר כי היא תשובת הרמב"ן ממש. והנה מהרי"ץ עצמו ציין (בגליון הספר, כאשר נוכחתי לראות בעצמי וכדלקמן אות י"ב ד"ה ובדקתי, וכמו שכבר העיר בני הרה"ג משה שליט"א בנוה צדיק שם אות ג') לתשובות הרשב"א סימן תפ"ז, והרואה יראה ששם נדפסה תשובה זו על שמו של־בעליה הרשב"א. ממילא מסתברא שגליון זה הוסיף מהרי"ץ רק לאחר זמן, ואולי נתכוון לרמוז קצת על ספק בזה. ועיין עוד למהר"י עייאש במטה יהודה סימן רפ"ד סק"ב:

 

ו) וידידי המביא לבית הדפוס כש"ת הרה"ג אח"כ שליט"א, העיר כאן על מה שכתבתי לעיל אות ה' ד"ה ונראה, דהרמב"ן סבירא ליה וכו' משא"כ דעת הרשב"א וכו' בזה"ל, הלא הן בדברי הבית יוסף והן בדברי מהרי"ץ, מפורש דלהרמב"ן בכי האיי גוונא אין לקרוא ההפטרה בברכותיה. ומה שכתב מהרי"ץ דהבין הבית יוסף שהרשב"א חולק על הרמב"ן, היינו לקרוא גם אז את ההפטרה בברכותיה, ודקדק כן מסיום דברי הרשב"א דנקט ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר, משמע דהיינו אפילו לא קראו בתורה כלל, דאי לאו הכי, הוה ליה למימר אפילו בספר תורה פסול כדנקט ברישא. ואולי גם מעכ"ת נתכוון לכך, אלא שנתחלף לו הרשב"א ברמב"ן, והרמב"ן ברשב"א:

 

ועל מה שכתבתי בד"ה אמנם, דלא מיירי הרמב"ן בגוונא דלא קראו כלל, כתב להעיר בזה"ל, הלא מפורש בדברי הרמב"ן שלא קראו בספר תורה, דמשמע שלא קראו כלל. וכן מפורש בסיום דברי הבית יוסף דנקט אבל אם לא קראו בתורה כלל, נראה שאין מפטירין בברכה, וכדברי תשובה להרמב"ן. הרי שהרמב"ן מיירי בלא קראו בתורה כלל. ואולי טעות סופר נפלה בדברי מעכ"ת, ובמקום הרמב"ן צ"ל הרשב"א עכ"ל נר"ו:

 

ומאחר דקשה למגמר בעתיקא, ומאפס הפנאי לחזור ולדקדק בעניינים העיוניים הללו, ומה־גם דלדינא לא נפקא מינייהו מידי, על־כן הינחתי דבר זה למעיינים אשר יבואו אחרינו, המה ישפטו בינינו, ויוכיחו בין שנינו:

 

ז) וכיון דלסברת מהרי"ץ דכי איתקון הפטרה מעיקרא ניתקנה בלא קריאה בספר, יוצא שדין זה הוא אפילו לא קראו הפרשה כלל ועיקר. על כן כתב השתא, דאפשר דהבית יוסף לא יחלוק על מה שכתבנו לעיל, דלעולם אין קפידתו אלא בלא קראו בתורה כלל וכו'. ונראה לענ"ד שצריך להסביר כי חזר בו מהרי"ץ כעת קצת לצמצם את סברתו זו, כדי להשתוות עם דברי הבית יוסף. ומאי דכתב שלא יחלוק על מה שכתבנו, אינו כלפי השאלה שעליה נשאל במציאות שלא היתה כשלא קראו כלל, אלא שקראו בחומשין:

 

ויפה כתב עלה בנוה צדיק אות ה', דיש לפרש אף לפי מה שכתב רבינו המחבר לעיל דמעיקרא ניתקנה בלא קריאה ספר תורה, דמכל־מקום עכשיו שנתבטלה הגזירה, לא תיקנו לברך על ההפטרה כי אם אחר קריאת ספר תורה, כמו שכתב בביאור הלכה סימן רפ"ד ד"ה אבל, בשם פרי מגדים עיין שם. ותוספת זו נחוצה להבנת דברי מהרי"ץ, אעפ"י שספר פרי מגדים לא היה לפניו (פרי מגדים על אורח־חיים, נדפס לראשונה בשנת ה'תקמ"ז. ומהרי"ץ אף שנלב"ע בשנת ה'תקס"ה שהן שמונה עשרה שנה לאחר מכן, מכל־מקום מפני ריחוק המקומות כנראה לא הגיע הספר לתימן בחייו של־ מהרי"ץ, כדמשמע מזה שלא הזכירוֹ בשום מקום, ואף לא את הפרי מגדים על יורה־דעה שנדפס קודם לכן בשנת ה'תקל"א), ואם־כן היה צריך לפרש זאת מעצמו, מכל־מקום על כרחנו צריכים אנחנו לפרש כוונתו כך, אלא שלפי עומק דעתו לא מצא צורך לפרש, אי נמי היה לו הסבר אחר כעין זה. וליתר ביאור, נביא לשון הפרי מגדים עצמו (במשבצות זהב סק"א) שבו מבואר היטב טעמו ונימוקו וזהו, מיהו כשקראו בספר תורה פסולה (בלא ברכה), רשאין לקרות הפטרה אחר־כך בברכות, וכמו שכתב בית יוסף, עיין עטרת זקנים. והטעם אפשר דעכשיו שנתבטלה הגזירה, אם יקראו בהפטרה בברכות בלא קריאת ספר תורה, אין זה כבוד התורה, דמהאיי טעמא תיקנו שהמפטיר צריך לקרות בתורה קודם, עיין מגילה דף כ"ג ע"א יעו"ש, ובמטה יהודה הנזכר לעיל (אות ה' ד"ה אמנם), ובשו"ת שבות יעקב חלק א' שלהי תשובה י':

 

ח) בהמשך תשובת מהרי"ץ שם, שקיל וטרי להוכיח שאין חילוק בנדון דידן בין ספר תורה פסול לבין חומש, ר"ל דאפילו קראו בחומש יברך על ההפטרה. וסיים בזה"ל, אחר זמן מצאתי בשיירי כנסת הגדולה סימן קל"ז פלפל בדברי הבית יוסף, ומסיק עם כל זה לרבינו בית יוסף שומעין ע"כ:

 

אבל לא מצאתי מאומה מזה בשיירי כנסת הגדולה, לא שם בסימן קל"ז, ולא במקום אחר. על כן נראה שנפלה כאן טעות, גם בכתי"ק, וצ"ל בכנסת הגדולה סימן רפ"ב, שם כתב בכלל דבריו (בהגהות בית יוסף ד"ה ומכל) בזה"ל, הנראה נכון שאפילו לא קראו חובת היום ואירע פיסול בספר תורה, שיברך המפטיר על ההפטרה, כמו שנמצא כתוב בתשובה להרשב"א ז"ל, הביאה הכלבו ז"ל, והעתיקה רבינו בית יוסף ז"ל בסימן רפ"ד. וכפי ההגהה שהגיה שם הרב ז"ל, יוצא דמברכין על ההפטרה אעפ"י שקרא בספר תורה פסול בלא ברכה. ומיהו לפי מה שכתבתי שם שאין שם טעות סופר, יוצא דאין מברכין על ההפטרה אם קראו בספר תורה פסול. ועם כל זה לרבינו בית יוסף ז"ל שומעין לעניין מעשה עכ"ל. ומה שציין מהרי"ץ לעיל מינה (בסוף ד"ה ואחר, הובא לעיל אות ה' ד"ה איך) שבספר כנסת הגדולה רצה לתרץ וכו', הוא בסימן רפ"ד, כאשר יראה המעיין ויבין את אשר לפניו:

 

וּבָתַר הכי העלה מהרי"ץ שאחר זמן רב מצא למהר"ם חאגיז בספר לקט הקמח שחלק על הבית יוסף והמסכימים עמו בנדון דידן, ולדעתו כל זמן שלא קראו בספר תורה כשר אין לקרות ההפטרה בברכה. וכתב שם שאין דברי הכל בו אמורים אלא לומר שאין להקפיד לקרות ההפטרה בגויל כדין ספר תורה. דאין הקפידא רק בספר תורה, אבל בהפטרה אין קפידא אפילו שאינן כתובין בספר קלף. ושם הביא גם כן להוכיח כפירושו, דברי תשובות הרשב"א באותיות מרובעות וכו' יעו"ש, ובדברינו לעיל אות ב' ד"ה גם. ועיין שו"ת שבות יעקב אורח־חיים סימן י' שהסכים בפה מלא לדברי מהר"ם חאגיז אלו, ושכן כתב המגן אברהם ריש סימן רפ"ד, ובודאי ניחא ליה להבית יוסף להסיר המכשלה הזאת מספרו וכו'. ובשו"ת דובב מישרים חלק ב' סימן ט"ז אות א':

 

ט) וּבְשִׁלְהֵי תשובתו, כתב מהרי"ץ בזה"ל, הנה קיבצתי לך דעות הפוסקים ז"ל בזה, והמעיין יקריב אליו את אשר יבחר ויכשר בעיניו ע"כ:

 

ומזה נראה בעליל שחזר בו מהרי"ץ ממאי דהוה פשיטא ליה לברך. דכיון שמצא בזה אחר־כך חילוקי דעות, מסיק מהשתא דעַבֵיד כְּמָר עַבֵיד ודעביד כמר עביד, והניח הדבר למעיין שיכריע. והד"ר הוא לכל חסידי"ו:

 

אך תכף ומיד בסיום דבריו, הניף שוב קולמוסו בזה"ל, ויעויין בספר פרח שושן [למה"ר ישועה זַיִּין] אורח־חיים כלל ב' סימן ג' שתמה על פירוש לקט הקמח [למהר"ם חאגיז שהביא מהרי"ץ לעיל מינה, וכדלעיל אות ח' ד"ה ובתר. יב"ן] וכו'. ולבסוף מסיק [הפרח שושן] ליישב על פי מה שכתב מרן הבית יוסף לחלק בין היכא שקראו בספר תורה פסול להיכא שלא קראו כלל יעויין שם, עכ"ל מהרי"ץ. מזה משמע שחזר שוב מהרי"ץ להטות קצת את הכף לברך כדקא סלקא דעתיה, אבל אין הדברים ברורים די הצורך:

 

י) מהשתא ניפוק ונחזי היכי דיינוה דייני להאיי דינא, ר"ל כיצד הבינו מהי מסקנת מהרי"ץ הלכה למעשה זוֹגָא דרבנן מְקַצְּרֵי תשובותיו הידועים. ואשא עיני, וארא כי חלוקים המה בדבר:

 

בתורת חכם אות ל"ה כתב בזה"ל, קהל שאין להם ספר תורה כשר, וקראו ביום שבת בספר פסול או בחומש, יכולים אחר־כך לומר ההפטרה בברכות, דהרי בימי השמד היו קוראים ההפטרה בלבד והיו גם כן מברכין עליה. אבל אם לא קראו בתורה כלל, לא בספר תורה פסול ולא בחומש, יכולים לומר ההפטרה, אבל אין מברכין עליה. כן נראה מדבריו ע"כ. הנה עיניך רואות שהרגיש התורת חכם כי הדבר אינו פשוט ובלתי מוחלט, על כן נזהר וסיים לכתוב בהדיא שכן נראה מדבריו של־מהרי"ץ, מה שאין דרכו להוסיף ולכתוב כזאת בשאר מקומות, להורות על כך:

 

כל קביל דנא, בשושנת המלך (אשר בא אחרי תורת חכם, וראה ספרו) הלכות קריאת ספר תורה אות י"ז, אף שהעלה כך כמוהו תחילה בסתם, מכל־מקום סיים בהדיא, שיש אומרים דאין מפטירין בברכות אלא אם־כן קראו בספר תורה כשר יעו"'ש. הרי שקבע דעות אלו כדרך סתם ויש בשלחן ערוך, דנקיטינן שהעיקר כסתם, אלא שלכתחילה יש לחוש לחולקים:

 

יא) ויש לשאול לכאורה סוף סוף כיון דיש חולקים, הרי כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל. ואמנם שאלה זו אינה עליהם, אלא תחול כבר על מהרי"ץ גופיה, מעיין המתגבר אשר ממנו מימיהם נובעים, דהא נקיטינן בעלמא דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן בבית יוסף ובשלחן ערוך. והרי מסתברא דמהאיי טעמא הביא בכף החיים בשם אמת ליעקב דלעניין הלכה ספק ברכות להקל, כמו שהבאנו בס"ד לשונו לעיל אות ב' ד"ה גם. ואפילו להסוברים שאינו כן, הא תינח כשראה מרן את המחלוקת ואפילו הכי הכריע בה לברך אבל כאן הוא עצמו לא ראה המחלוקת, אלא יש מהבאים אחריו שחלקו עליו:

 

ונראה לענ"ד דאין אומרים ספק ברכות להקל אלא למי שאין לו דעה והכרעה בעניין, באופן שהוא מן הצד. אבל מהרי"ץ נשאר איתן בדעתו כדמעיקרא שאין להפטרה קשר דוקא עם ספר תורה, דהא מעיקרא ניתקנה בלא קריאת התורה בספר, שהמה דברי טעם. ברם כיון דסוף סוף ראה שיש גדולים החולקים, מענותנותיה דמר כי רבה לא דחה את דעתם לגמרי, והניח את העניין כדבר בלתי מוכרע, באופן שמובן כי על־כל־פנים מי שיברך שפיר קא עבד. ולא רצה לחתוך בסכינא חריפא ולקבוע מסמרות, אלא הניח למעיין שיקריב הדבר אליו, ואת אשר יבחר ויכשר בעיניו הוא הקדוש:

 

[וכך היה פשוט לי הקטן מזה שנים רבות, שאין אומרים ספק ברכות להקל אלא למי שאין לו הכרעה בעניין כמו שכתב כת"ר, וזאת בראותי כי רוב האחרונים, אותם שאינם מלקטים אלא נושאים ונותנים בהלכה, אף כשמביאים מחלוקת, הרבה פעמים מכריעים לברך, ואינם אומרים ספק ברכות להקל. איתמר]:

 

יב) וסברת התורת חכם שנטה קו יותר לומר כי מסקנת מהרי"ץ לברך, כנראה היא מפני דסבירא ליה שְׁפִיל לסיפא דתשובתו, שהרי שם העלה דעת הפרח שושן דמסיק כהבית יוסף (כדלעיל אות ט' ד"ה אך), אם־כן זהו העיקר, דלא כלקט הקמח. ולכאורה הבנתו זו, מסתייעת ממה שמהרי"ץ עצמו מָארַהּ דשמעתא בספרו עץ חיים העלה כך בהדיא ובהחלט לקרות ההפטרה בברכות, וציין לתשובתו הלזו, וכמו שהבאנו בס"ד לעיל אות א' ד"ה על־כל־פנים, שמע מינה:

 

ברם לאו שמה מֵתְיא, כי המעיין יבין שדברי מהרי"ץ הללו שבעץ חיים, נכתבו לפי מה שהיתה תשובתו מעיקרא לשואלים אותו, שזה היה קודם שראה דעת החולקים, כי לא נגלו לנגד עיניו אז כלל ועיקר. ואין הכי נמי אחרי שהוסיף זאת, היה לו לתקן גם בעץ חיים, דְּעַבֵיד כְּמָר עַבֵיד וכו'. אלא שנחמצה השעה ואשתמיטתיה לפי גודל טרדותיו כנודע מעניינים נוספים כי האיי גוונא:

 

ובדקתי בספר תשובותיו של־מהרי"ץ כתי"ק שצילומו ברוך ה' נמצא עמי במחיצתי, ונוכחתי לראות שאכן הדברים מוכחים ומוכרחים וניכרים בעליל ובבירור כי התיבות מכרעא מילתא כהרמב"ן שלא להפטיר בברכה ודו"ק (המובאות לעיל אות ה' ד"ה ומכל־מקום) עד כאן היתה התשובה, ומשם ואילך הוסיף והשלים רק לאחר זמן בכתב קטן ובגליונות. ולא זו בלבד, אלא שהסיום, מתיבות ויעויין בספר פרח שושן וכו' (המובא לעיל אות ט' ד"ה אך) נכתב בכתב שונה גם מן התוספת דלעיל, ולאחר זמן טפי ממנו. מעתה המבין יבין:

 

יג) גדולה מכך אומר אני, שגם דברי הבית יוסף לא היו ולא נזכרו בתשובתו דמעיקרא קמא דקמא. כי האף אֻמנם שעינינו רואות כי ישנם בספר תשובותיו שלפנינו, לפי שהם נכתבו באותו כתב וכו'. מכל־מקום מסתברא כי בתשובתו המקורית ששלח לשואליו, עדיין לא כתב זאת. שאם לא כן מדוע לא נסתייע גם ממנו בדבריו שבעץ חיים, זולת שכן כתב בספר גן המלך, והלא הבית יוסף אילן גדול טפי ממנו להיתלות בו, והא כיצד התעלם מהרי"ץ ממנו מה שאינה דרכו. אלא שמע מינה שאז עדיין לא ראה דברי הבית יוסף. והרי לא הזכיר שם בעץ חיים נדון כשלא קראו הפרשה כלל ועיקר, שבזה יש מקום לדון אולי לפי סברתו דמעיקרא גם בזה יברכו, שחזר בו מכח דברי הבית יוסף, הסובר דדוקא כשנמצא פיסול או כשקראו בחומש וכמ"ש בס"ד לעיל אות ז' ד"ה וכיון, יעו"ש ודוק. [לכאורה לא מובן כיצד זה מוכיח שדברי הבית יוסף לא נכתבו מעיקרא, הרי גם ללא דברי הבית יוסף היה יכול לכתוב נדון זה היוצא מסברתו דמעיקרא. ואולי כוונת מעכ"ת דלאחר שהבית יוסף הזכיר בהדיא נדון זה, היה לו למהרי"ץ להזכירו גם בעץ חיים. איתמר]:

 

ובזה יובן מדוע לא ציין מהרי"ץ שם באיזה חֵלק מתשובותיו כתב זאת, כי הם שלושה חלקים, ובאיזה סימן ממנו, אלא מפני שעדיין לא סידר את תשובותיו על ספר ערוך. הגם שמזה כנראה אין הכרח, שכמדומה יש עוד כיוצא בזה. ועוד דאפשר שדבריו בעץ חיים נכתבו כשעדיין היה רק החלק הראשון. ועל־כל־פנים אי משום הא, לא איריא:

 

והדעת נוטה להוסיף ולומר גדולה מן האמור, שאפילו דברי גם המלך לא נכתבו בתשובתו המקורית ששלח לשואליו. שהרי בעץ חיים כתב בזה"ל, וכן כתבתי בתשובה. וכן כתב בספר גן המלך ז"ל ע"כ, ואילו נכתבו דברי גם המלך בתשובתו המקורית, היה לו לכתוב בתוספת שי"ן, דהיינו ושכן כתב בספר גן המלך. אלא שמע מינה כי בתשובתו המקורית לא כתב אלא דברי עצמו. ואחר זמן כשראה דברי גן המלך, הוסיף זאת הן בספר תשובותיו והן בעץ חיים. ואת שאר הדברים שהוסיף לאחר מכן מדי פעם, נחמצה השעה ולא הוסיף אותם או את קיצורם בעץ חיים:

 

יד) ואשר אני הקטן אחזה לי בעניי הוא דמסקנתו של־מהרי"ץ בתשובתו הנזכרת לעיל היא לָא כְּמָר ולא כמר. ר"ל דלא כהבנת תורת חכם (לברך) ודלא כהבנת שושנת המלך (לברך ושיש אומרים שלא לברך) אלא הניח את הדבר בלא הכרעה, ונמצא שהוא בבחינת יש אומרים ויש אומרים. והיינו כדמסיק הנה קיבצתי וכו' והמעיין יקריב וכו':

 

[חכם אחד העיר כאן בזה"ל, וכי אין זו הכרעה, הא קיימא לן דהלכתא כיש אומרים בתרא עכ"ל נר"ו. ברם מלבד שאין זה מוסכם, ואיכא דסברי דהלכה כיש אומרים קמא, הגם דנקיטינן כסוגיין דעלמא שההלכה כיש אומרים בתרא, מכל־מקום כוונתי שהניח בלא הכרעה גמורה. ואעיקרא הרי סוף סוף לא ערך מהרי"ץ לפנינו את שתי הדעות באופן ברור, שנדע מה דעת יש אומרים קמא ומה דעת יש אומרים בתרא]:

 

ומה שהיטו הם את הכף לברך (אם לברך בהחלט כהתורת חכם, או על־כל־פנים שזוהי הדעה העיקרית כהשושנת המלך) שכנראה זה בגלל מה שהוסיף אחר־כך בשם פרח שושן, לענ"ד הא לא מכרעא. ולא רק מפני שאם כן היה לו להוסיף איזה מלים להורות על כך, אלא העיקר מפני שדברי הפרח שושן לא נאמרו לעניין הלכה למעשה, שכן מדוייק ממה שהביא מהרי"ץ בשמו, דמשמע שאינו רק תָּמֵיַהּ על פירוש לקט הקמח וכו', ולבסוף מסיק ליישב וכו'. כלומר שדבריו אינם אלא דרך שקלא וטריא:

 

וכאשר דימיתי, כך מצאתי בס"ד כשזכיתי ועיינתי בגוף הספר פרח שושן, שהוא אכן נשאל אודות נושא אחר, אם נמצא טעות בספר תורה לאחר שקרא השביעי שלושה פסוקים, אם צריך להוציא ספר תורה אחר. מי אמרינן כיון שקרא שלושה פסוקים, כבר יצא ידי חובת קריאה, ויגמור הפרשה בספר הפסול. או דילמא כיון שעדיין לא נשלמה הפרשה, צריך להוציא ספר תורה אחר. ועל זה השיב בארוכה, אלא שבשלהי דבריו כתב, אך את זה מצאתי בספר לקט הקמח דף כ"א, שהִרבה להשיב על דברי מרן הנזכרים, והפריז על המדה לומר שאיזה תלמיד טועה כתבם, וכתב שפירוש דברי הכלבו הוא אם אומרים ברכת ההפטרה כשאין הנביאים כתובים בדיו על הקלף ובגלילה כס"ת וכו'. הרי מבואר בהדיא שכוונת הרשב"א היא במקום שלא קראו בתורה כנזכר לעיל. וליישב שתי התשובות הנזכרות שלא יהיו סותרים זה את זה, מבואר על פי מה שכתב מרן הבית יוסף לחלק בין היכא שקראו בספר תורה פסול להיכא שלא קראו כלל כנזכר לעיל. ומכל־מקום בנדון דידן גם הרב לקט הקמח מודה דכיון שקרא שלושה פסוקים בהכשר, יכול להפטיר בברכה, ואחר ההפטרה יאמר קדיש. אבל לא יאמר קדיש קודם שיפטיר, דהוי הפסק וכו'. ולעניין השאלה שלפניו, מסיק התם, זאת תורת העולה מכל מ"ש, דאם נמצא הטעות אחר שקרא השביעי שלושה פסוקים, אם הטעות הוא בחסרון תיבה או בקרע וכדומה לזה, צריך להוציא ספר תורה אחר, כדעת מרן הבית יוסף ושאר אחרונים וכו' יעוש"ב. ולא חזר לפסוק בעניין נדון לקט הקמח, מאחר שכבר כתב דעל־כל־פנים בנדון דידן יודה וכדלעיל:

 

והלא כבר העלה מהרי"ץ בתשובתו דבתר הכי סימן ט"ל (ובמקומות נוספים) שהריב"ל מזהיר שלא ללמוד מדברי הפוסק למעבד עובדא רק בנדון שעוצם השאלה תיסוב עליו, ולא במה שיבוא בדבריו באגב. שכיון שאינו מצטרך לעוצם השאלה, אינו יורד לעומק הדין יעו"ש. ומובן ממילא שזה היה טעמו ונימוקו גם בנדון דידן שלא נתכוון לחזור בו ממאי דמסיק לעיל, רק ציין לעיין בפרח שושן, שממנו סעד קצת, ותו לא מידי. ועיין עוד מ"ש בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך רביעי הלכות סוכה דף נ"ד אות צ"ד:

 

[ומכל מקום נראה שבעל פרח שושן עצמו מסכים לדברי גן המלך, שהרי באותו סימן בגן המלך יֶשנה הערה שלו לעניין אחר, ועל נדון דידן לא העיר מאומה. אף שאין זה מוכרח לגמרי, כי מסתברא שלא בכל עניין עִיין כדי לגלות דעתו הלכה למעשה. איתמר]:

 

טו) דעת לנבון נקל מהשתא דחזינן למהרי"ץ שחזר בו להורות שאין להחליט לברך, הגם דמעיקרא פסק לברך, הן מסברא דנפשיה והן מדברי הפוסקים שנסתייע מהם, דכל־שכן וקל וחומר למהרד"ם בשתילי זיתים שהעלה רק את דברי הבית יוסף, כדלעיל אות א' ד"ה וכבר, שאם גם הוא היה רואה את דברי הפוסקים שבאו אחריו והורו שלא לברך שהיה חושש להם. ואפילו אם היה השתילי זיתים כותב זאת מדיליה, יתכן שהיה שוקל הדבר שוב בעיקבות דבריהם וחוזר בו, כל־שכן דמעיקרא לית ליה מגרמיה ולא מידי, שהרי לא הוסיף כלום על דברי הבית יוסף שהביא. וכבר כתבתי במבוא שלחן ערוך המקוצר הנקרא נוכח השלחן פרק ו' דף מ' שבעניינים הנמצאים באחרונים שהשתילי זיתים לא ראה דבריהם, יש לדון לפסוק כמותם באופן דאיכא למימר שאם היה רואה היה מודה יעוש"ב. ואין שייך לומר שקיבלנו הוראותיו בכל גוונא, כי לא נשמע כדבר הזה. והרי אפילו כלפי מרן השלחן ערוך שקיבלנו הוראותיו, רבים מהפוסקים סוברים שכאשר נמצאו הרבה ראשונים שהוא לא ראה את דבריהם ופסקו בהיפך, אמרינן שאילו ראה מרן אותם היה מודה, כיעויין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות יולדת בשבת סימן ע"ב אות ז' ד"ה הנה. כל־שכן בחשש ברכות לבטלה שהוא עוון חמור מאד, ונקיטינן דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן:

 

הלכך לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי מאי דכתב בזי"ר דף רל"ט שאין - לנו - לזוז ממה שפסק השתילי זיתים כפשט לשון מרן בבית יוסף דאעפ"י שהספר שקראו בו היה פסול, מפטירין בברכות יעו"ש. והרי לא רק המשנה ברורה שהוא אשכנזי העלה שלא לברך כסברת הגרע"א, אלא אף החיד"א וכף החיים שהם ספרדים ורגילים ללכת בעיקבות מרן, מכל־מקום הכריעו בזה דלא כוותיה וכנזכר לעיל אות ב' ד"ה גם. וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל, והרי הברכות אינן מעכבות. ומדוע יעשה את התימנים ספרדים יותר מן הספרדים עצמם. ואין להפריז על המדה בקנאות יתירה, ומהרי"ץ יוכיח. גם לא מובן מה הלשון אומרת שהשתילי זיתים פסק כפשט לשון מרן, וכי יש כאן ויכוח בכוונת מרן, והשתילי זיתים פסק כמשמעו של־לשון. זאת לא ראינו ולא שמענו. אתמהא:

 

טז) מאחר שהרשות נתונה לנו מאת גאון עוזנו ותפארתנו מהרי"ץ זיע"א לעיין ולהקריב אלינו, את אשר נבחר ויכשר בעינינו, כאשר נתברר בדברים המצודקים אשר לפנינו לעיל, מעתה הדרך סלולה ופתוחה לנו בקל טפי לצדד להורות שלא לברך. וזאת לא רק בגלל ספק ברכות להקל, שאינו פשוט בנדון דידן לדעת מהרי"ץ, כדלעיל אות י"א ד"ה ויש, אלא כיון שהסברא אשר נשענו עליה מהרי"ץ וגן המלך שטעם תקנת ההפטרה אינו אלא מפני שגזרו שמד וכו' כדברי הר"ד אבודרהם וכדלעיל אות ג' ד"ה והשיב, לכאורה יש ליתן כנג"ד היסו"ד שאין דבר זה מוסכם, מאחר דאשכחן אנן לרבוותא קמאי שנתנו שני טעמים נוספים, הלא המה רש"י בספר הפרדס ושבלי הלקט ורבינו תם וכו' וכמו שביררנו והרחבנו בס"ד בתשובתנו דלעיל חלק ב' סימן ק"ד אות ה' ד"ה טעם, ומובן ממילא דלדידהו לא ניתקנה ההפטרה מעולם בזמן שאין קריאת ספר תורה אלא אדרבה אחריה. ואם נפל היסוד, ממילא נפל הבניין אשר עליו:

 

שבתי ואראה כי לא אני לבדי עמדתי על חידוש זה שאין טעם הר"ד אבודרהם מוסכם, אלא גם חכם אחד במאמרו שנדפס בבית אהרן וישראל קובץ קנ"ה דף קל"ט ד"ה הנה, והכי איתא התם, בעיקר טעם תקנת ההפטרה, מצינו כמה טעמים לבד מסברת האבודרהם דהוה משום גזירה שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה, שכן בשו"ת הרשב"ץ חלק א' סימן קל"א הביא טעם התקנה דקריאת ההפטרה אינה אלא לכבוד הנביאים בעלמא. גם בספר ערך מלין (ערך אפטרתא) [עיין לקמן אות כ' ד"ה מהשתא, אם ראוי הוא ספר זה להביאו לבית־המדרש. יב"ן] מביא ז"ל, והעיקר כי רצו לכבד גם ספרי נביאים בשבת ע"כ. ובשבלי הלקט סימן מ"ד מביא טעם נוסף בשם רש"י, וז"ל שם, מנהג הראשונים היה לשהות שעה אחת לאחר תפילתם וכו' ובשעת שהייה לאחר תפילה היו מביאין ספרים וקורין בתורה ובנביא ובמשנה ובשמועות, כדאמרינן וכו'. והרי כבר קראו בתורה קודם תפילה, שבחרו בהך קרית שמע שיש בו דברים הרבה. ואחר התפילה היו שוהין וקורין בדברי הנביאים, ולאחר שעה במשנה ובשמועות התלמוד. וכיון שרבתה העניות והיו צריכין למעשה ידיהן, לא יכלו לעסוק בתורה כל־כך, והניחו התורה במקומה, זולתי קרית שמע שיש בה מלכות שמים ועשרת הדיברות ועול המצוות, אותה לא עקרו. ואעפ"כ היו קורין בנביא אלו שני פסוקים, ובא לציון (ישעיה נ"ט, כ'), ואני זאת בריתי (שם כ"א), שיש בהן מעין קריאת התורה. ועדיין הם קבועים במקומם עלינו בכל יום. ובשבת ויום טוב שיש בו ביטול מלאכה לעם ויום פנאי, החזירו העטרה ליָשנה לקרות בתורה ולתרגם מעניינו של יום ע"כ. ומקורם של־דברים בספר הפרדס [לרש"י] הוצאת עהרנריך דף ש"ו [ושם הלשון החזירו עטרה לישנה לקרות בנביא מעין היום. יב"ן] והביאו גם־כן הבית יוסף אורח־חיים סימן קל"ב [לדברי שבלי לקט בשם רש"י הנזכרים לעיל. יב"ן]. ותמהתי היאך מציין הר"מ הילמאן במאמרו שבבית אהרן וישראל גליון קנ"א דברי האבודרהם כמקור היחיד לכאורה לטעם קריאת ההפטרה, וכאילו הראשונים לא דיברו בזה. גם את טעמו של־אבודרהם עצמו, מצינו שהביא בשו"ת פעולת צדיק בשם הראב"ד [אבל הוא נדפס בטעות וצ"ל הרדא"ד, וכמ"ש בס"ד לעיל אות ג' ד"ה והשיב. יב"ן]. ואדרבה בטעמו של־אבודרהם מצינו שפקפק בזה בספר ערך מלין (ערך אפטרתא) דאם גזר אותו המלך על קריאת התורה, היה לו לגזור גם־כן על קריאת הנביאים, לכך כתב שתיקנו לקרות בנביאים כעין דברי תוכחה לעם. מוכח איפה מדבריו שהבין דהאבודרהם סבירא ליה דטעם קריאת ההפטרה הוא משום הגזירה, ואיהו פליג וסבירא ליה דהטעם הוא שתיקנו שיקראו כעין תוכחה לעם וכו' יעוש"ב:

 

וממילא נתחזק העניין שלא לברך בנדון שאלתא דקמן. [אמנם דברַי קדמו הרבה לדבריו, כי שו"ת עולת יצחק חלק ב' נדפס בשנת ה'תשנ"ב, ובית אהרן וישראל הנזכר לעיל לא נדפס אלא בשנת ה'תשע"א. כמו־כן ראיתי מאמר נוסף בישורון קובץ כ"ט מִדף תשכ"ג, שדן בטעמי יסוד ההפטרה והמסתעף, וגם הוא לא נדפס אלא בשנת ה'תשע"ג. אם־כן כפי הנראה אני הקטן זכיתי להוריד שורש עניין זה לעולם. ועיין עוד להר"ד שטרן בקהלות הקדש על מסכת מגילה חלק ב' דף כא: אות ט"ו, ושם דף י"ז ריש ע"ב ציין בהדיא לדברינו בזה בשו"ת עולת יצחק דלעיל]:

 

יז) ומהרי"ץ שנטה לברך, הוא לפי שלא ראה כלל ועיקר דעות אלו החלוקות על הר"ד אבודרהם (כמו שלא ראו אותן שאר אחרונים), על כן תפס במושלם כהר"ד אבודרהם [אחרי זה ראיתי שכבר עמד על דברי מהרי"ץ בזה, הר"ד שטרן בספר קהלות הקדש על מסכת מגילה חלק ב' ריש דף י"ז]. וזאת לא רק בנדון דידן שהוא לקולא, אלא אף לחומרא, שכן בתשובותיו חלק ג' סימן נ' כתב לגבי הא דקיימא לן (בשלחן ערוך סימן קמ"ג סעיף א') אם התחילו קריאת ספר תורה בעשרה ויצאו מקצתם שגומרים, ומשמע מהמגן אברהם שם שגם את ההפטרה יכולים לקרוא בברכות, וכתב עליו מהרי"ץ שם שהדבר צ"ע, דִּנְהִי דההפטרה שייכא לקריאת התורה דהרי אם לא קראו בתורה אינם יכולים להפטיר, מכל־מקום אין קריאת ההפטרה רק מטעם שפעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה ותיקנו ההפטרה במקומה ותקנה לא זזה ממקומה. תינח בזמן שכל העשרה מקובצים, אבל בזמן שיצאו מקצתן אמאי גומרין, הא יצאו ידי חובתם העיקרית יעו"ש. ברם להאמור אין זה פשוט:

 

ואף שאין זה מתרץ את דברי המגן אברהם עצמו, שהרי גם הוא לא ראה דעות הללו. מכל־מקום לגופו של־עניין קא אמינא. ומכל־מקום לדינא לא נפקא מינה, דטעמא אחרינא איכא התם שלא לקרוא ההפטרה בברכותיה, כדמסיים התם מהרי"ץ בשם פרי חדש מתשובת הרמב"ם שאין לגמור אלא החֵלק אשר התחילו בו יעוש"ב, ולעיל אות א' ד"ה כיון:

 

יח) אולם שערי תירוצים לא ננעלו, ואיכא למימר דלעולם לא פליגי רבוותא על טעם הר"ד אבודרהם, אלא שהם באו בדבריהם לנמק מדוע אחרי שבטלה הגזירה אפילו הכי השאירו קריאת ההפטרה, הגם שלכאורה כבר אין לה צורך. [קשיא לי הרי יש עוד דברים שניתקנו משום גזירה, ונשארו גם אחרי שבטלה הגזירה. ועיין לקמן ד"ה וכעין, במוסגר. איתמר]. והכי נמי מסתברא למעבד שלמא בינייהו דרבנן שלא יכחישו עיקר הדבר שכשהיה שמד בימי יוון קראו הפטרה אז במקום קריאת ספר תורה, כי דברים אלו אינם נאמרים מִסְּבַרָא בעלמא, אלא מקבלה ומסורת. ומי שלא ידע אותם, ממנו הוא ריק. וצריך להודות ולקבלם ממי שיודעם וקיבלם:

 

וזכורני שראיתי לפני שנים רבות לחד מרבוותא, וכמדומני שהוא החיד"א, שביאר דכיון שהגיע הזמן שנצרך בעולם, התיקון הנעשה על־ידי הפטרה, על דרך שנאמר (קהלת ג', א') לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, על כן מן השמים סובבו העניין שגזרו היוונים על כך, ומאז והלאה יתקבל הדבר בישראל:

 

וכעין זה מצאתי כעת בספר צדקת הצדיק דף פ"ו סימן קע"ח וז"ל, כל התנשאות הוא על־ידי התורה, כמו שנאמר (משלי ח', ט"ו) בי מלכים ימלוכו. אפילו מלכי אומות העולם יש בהם חידושין דאורייתא בסוד הגלות וכו'. כעניין הפטרה שניתקן על־ידי גזירה שלא לקרות בתורה, והבינו רז"ל דרצון השי"ת אדרבה דקורין רק מעט [ר"ל שאין מספיק קריאת ספר תורה. יב"ן], ודצריך להוסיף עוד קריאת מפטיר בנביאים. וכיוצא בו באמירת שמע ישראל בקדושת מוסף, שניתקן בגזירה על־ידי חז"ל, כמו שמובא בספר האשכול [ובמקום אחר הרחבתי בס"ד בטעם מנהגינו שכשבטלה גזירה זו נמנעו מלהוסיף שמע ישראל, דשאני התם שהתוספת היא שינוי ממטבע הברכה כמו שכתב רב יהודאי גאון. יב"ן] וכו'. ונמצא הם הביאו חידוש תורה זה לעולם. ואחר שנתחדשה הלכה זו, פקע כוחם ונתבטלה גזירתם, כי זהו כל עיקר כוחם להוציא דבר הלכה זו עכ"ל:

 

יט) וביתר ביאור הובאו דבריו אלה בספר קהלות הקדש על מסכת מגילה חלק ב' בדף י"ז, בהקדים דנפקא מינה בין שיטת הר"ד אבודרהם בטעם יסוד ההפטרה, לבין טעם שבלי הלקט [מלבד מה שכתבתי בשו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן ק"ד ד"ה מהשתא, דנפקא מינה אם עשרים ואחד פסוקים מעכבים] דהנה הלבוש סימן רפ"ד כתב שהפטרה צריך לקרוא דוקא מתוך קלף, וכמו קריאת ספר תורה. ועיין משנה ברורה שם שכן ראוי לנהוג, אבל אם אין להם קלף יש להקל לקרוא בחומש. ונהגו במקומות רבים כשיש חומש, שכל הציבור קוראים ביחד וכו'. ויש מהאחרונים שכתבו ליישב מנהגם, לפי דעת האבודרהם שעיקר התקנה היתה משום גזירת המלכות, ואם־כן בשעה שבטלה הגזירה אין טעם לתקנה זו, אלא שמנהג אבותינו בידינו, והוא זכר לתקנה ההיא. וכיון שאינו אלא מנהג וזכר לדבר, יש להקל לקרוא גם בחומש. ורמז לזה בשו"ת כתב סופר אורח־חיים סימן נ"א. וכעין זה במנחת יצחק חלק ג' סימן י"ב אות ה'. והנה כל זה הוא דוקא לשיטת האבודרהם. אבל לשיטת שבלי הלקט, אין כל הבדל בין הזמן הזה לזמן חז"ל, וגם בזמן הזה קריאת הפטרה היא מעיקר הדין. אמנם גם לשיטת האבודרהם יש חידוש לומר שהיום הוא קל יותר. ובפשטות כל תקנות חז"ל אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, וכגון תקיעת שופר בתפילת המוספין כדאיתא בגמרא ראש השנה דף ל"ב ע"ב:

 

ובצדקת הצדיק למהר"צ הכהן מלובלין אות קע"ח כתב בזה מהלך מחודש, שכל גזירה שגזרו אומות העולם, הבינו חז"ל בעומק דעתם שכוונת הקב"ה לחזקם בעניין זה שגזרו עליו. ולכן כשגזרו על קריאת התורה, הבינו חז"ל שחסר בחיבוב מצוה זו של־קריאת התורה, או שקוראים מעט מדאי, ורצון הקב"ה הוא להוסיף עוד קריאת הפטרה, ולכן גם כשבטלה הגזירה נשארה התקנה על מקומה, ודפח"ח. ועיין יסוד זה בארוכה בביאור הנצי"ב לשיר השירים פרק ה' פסוק ד' עכ"ד ספר קהלות הקדש:

 

נמצא לפי זה אליבא דצדקת הצדיק חמור העניין טפי, שכל עיקר הגזירה לא בא אלא בשביל התקנה, אם־כן אין מקום לקולא אחרי שבטלה. אבל אין זה מוכרח, ושפיר איכא למימר דמעיקרא לא ניתקנה ההפטרה להיכתב כדין ספר תורה ומגילה. ובהיפך מדבריו כתבתי בס"ד שם בשו"ת עולת יצחק חלק ב' דף קפ"ט ד"ה גם, שדברי הלבוש דבעי להפטרה קלף, אינם זולת לשיטת הר"ד אבודרהם וכו' יעו"ש, ובתשובתנו דלעיל חלק ג' סימן קט"ו. ומה שכתב דלשיטת שבלי הלקט אין הבדל בין הזמנים, יש להעיר לפי מה שכתבנו בס"ד לעיל אות י"ח ד"ה אולם, דאפשר שגם הוא מודה לשיטת הר"ד אבודרהם, ולא פליגי בעיקרא דמילתיה:

 

כ) אלא שבתשובתנו שם בחלק שני, כתבנו שיש להוכיח ממה שכתב רבינו ישעיה דיטראני בספר המכריע סימן ל"א בשם רבינו תם דקריאת ההפטרה היא מתקנת עזרא יעו"ש, דלית ליה טעמא דהר"ד אבודרהם וסיעתו הנזכרים לעיל, כי בזמנו של־עזרא לא שמענו על שמד. ועל־כל־פנים מוכח בבירור דלא כמו שהגבילו את הזמן לגזירות יוון, שהם היו באמצע ימי בית שני, ועזרא הלא היה בתחילתם. וממה שכתוב בספר הישר לרבינו תם סימן קפ"ב באגב דבריו, שההפטרה מתקנת "חכמים", ברור שאין סתירה למה שכתב בספר המכריע בשמו שהיא מתקנת עזרא וכו' יעוש"ב. ור"ל כי אף עזרא הגם שאינו מכלל החכמים ממש, אלא נביא, מכל־מקום עיקר הכוונה שאין זה מדאורייתא [ועיין עוד למהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן צ"ז]. לפי זה שיטה זו על־כל־פנים אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם דברי הר"ד אבודרהם:

 

ברם הלא תמיהא מילתא לדברי רבינו תם אלו אליבא דהר"י דיטראני, שאם זו תקנת עזרא, מדוע לא נזכרה עם עשר תקנותיו שהובאו בגמרא בבא קמא דף פ"ב ע"א. [ועניין כזה מצינו גבי מה שכתב הרמב"ם פרק י"ב מתפילה הלכה י', מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה וכו', שהעיר על זה מהרח"כ בשם טוב דיש מי שסובר שהיא תקנה אפילו בימי עזרא, ואינו מנהג. וזה אינו, דאם אִיתַּהּ דהיא תקנה, הוה להו למנותה עם עשר תקנות שתיקן עזרא, אלא על כרחין מנהג הוא יעו"ש. וראיתי לידידי הרה"ג אביחי שרעבי נר"ו בקונטריסו תרגום קריאת התורה בזמנינו (ניסן ה'תשע"ה דף ז') שתירץ בזה"ל, אולי י"ל דלא היתה זאת תקנה של־עזרא בלבד, אלא של־עזרא ובית־דינו. ובפרט לדברי בעל הלכות גדולות דהתרגום תקנת נביאים היא, יתכן שאף היתה קודמת לעזרא ע"כ. והתירוץ השני לא שייך בנדון דידן. והראשון אינו מתקבל לענ"ד]. הלכך מסתברא שנפלה טעות בספר המכריע בהעתקת דברי רבינו תם וצ"ל תקנת חכמים במקום תקנת עזרא, וכפי שהוא לנכון בספר הישר לרבינו תם. ובדפוס ירושלם ה'תשמ"ה, הוא בסימן רכ"ב דף ק"מ. והן הן הדברים כאן ושם, כאשר יראה המעיין, ולא כנראה מדברינו בתשובה הנזכרת דתרי מילי נינהו, וההיא דספר הישר היא רק באגב דברים אחרים שלו, אלא הם שפה אחת ודברים אחדים זולת טעות זו, וכפי הנראה לא עיינתי אז בגוף ספריהם של־צדיקים. [ועיין עוד לקמן אות כ"א ד"ה ומאליה]:

 

מהשתא קמה וגם ניצבה סברת מהרי"ץ שבנה יסודו ונשען בכל כוחו על דברי הר"ד אבודרהם כדלעיל, שהם טעם כעיקר, ואין הוכחה שיש מי שחולק עליהם. ולא מצינו מפקפק על הר"ד אבודרהם זולת ערך מלין, שהביא לנו כותב המאמר שבקובץ בית אהרן וישראל הנזכר לעיל אות ט"ז ד"ה שבתי, ובדקתי אחריו והנה הוא אחרון, ואנן ברבנן קמאי עסיקינן, ולא עוד אלא שהמחבר הוא שי"ר אשר בעצמו מפוקפק בכל דבריו כי הוא מראשי המשכילים-המכסילים בעיר פראג בדור שאחרי הנודע ביהודה ומרוחק אצל שלומי אמוני ישראל. הלכך אין עֵרך למלותיו, ומה־דמות תערכו לו לעומת רבוותא. ולא הייתי מביאו לבית־המדרש לולא שכבר הכניסוהו, ולא עוד אלא שכבר הכינותי הדברים לדפוס וקשה למגמר בעתיקא. ועל־כל־פנים אין בקושייתו על הר"ד אבודרהם כלום למה לא גזר מלך יוון גם על נביאים, כי העיקר היא התורה שיש בה תרי"ג מצוות. ותירוץ נוסף תמצא במה שהבאתי בס"ד בנפלאות מתורתך הפטרת בראשית על פסוק הן עבדי אתמך בו ד"ה מלבד. שוב ראיתי שכבר אני עצמי הביאותיו לערך מלין בתשובתי שם בחלק ב' אות ה' ד"ה ומש"כ (דף קפ"ח סוף ע"ב) ועל כך נצטערתי כי אז לא ידעתי. אבל את הנעשה אין להשיב:

 

כא) אבל סוף סוף אין זה אלא תירוץ, ומכלל ספק לא יצאנו, דהא אפשר לאידך גיסא דקושטא דמילתא דפליגי רבוותא בעיקרא דהאיי מילתא, ואי אפשר לנו לומר בהחלט כי עיקר טעם יסוד ההפטרות הוא אך ורק מפני שהיתה גזירה וכו'. ממילא יש לנו להשליך את הספק ולתפוס את הודאי מאחר דברכות אינן מעכבות, וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל. ומסתברא שאם היה נגלה כל זה לעיני קדשו של־מהרי"ץ, היה מרכין ומנענע ראשו במודי"ם דרבנ"ן:

 

וסמוך לחתימה ראיתי דבר חדש בתפארת ישראל קובץ ל"ג דף ל"א ד"ה עכ"פ, כי טעמו זה של־ אבודרהם הובא על־ידי הפוסקים שאחריו, הלבוש והבית חדש והטורי זהב ועוד הרבה. אבל הגר"ז בשלחן ערוך שלו סימן רפ"ד ס"א הוסיף בזה נופך משלו וז"ל, המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים בשבת, כנגד שבעה עולים, מפני שפעם אחת גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וקראו בנביאים מעניין הפרשה שבעה, כנגד השבעה שהיו צריכים בתורה, ולא היו פוחתין משלושה פסוקים לכל אחד, כמו שאין פוחתין בתורה, והרי בין כולם עשרים ואחד פסוקים. ואחר־כך כשבטלה הגזירה וחזרו לקרות בתורה, התקינו שיהא אחד קורא בנביא מעניין הפרשה עשרים ואחד פסוקים בשבת וכו' עכ"ל. כלומר שאז בזמן הגזירה הנהיגו לקרות שבעה קרואים בנביא, ולקרות לכל אחד לפחות שלושה פסוקים. ולכן נשארה התקנה כך בידינו לקרות עשרים ואחד פסוקים:

 

ונוסף על חידוש זה, יש ללמוד מדיוק לשונו עוד תרתי מילי מעלייתא. חדא, מריהטא דלישניה משמע כי טעם הגזירה וכו' הוא רק כדי להסביר את מניין הפסוקים הנצרך לקרוא בהפטרה, ולא הביאוֹ כביאור לעצם תקנת ההפטרה. ומשמע קצת שאכן שני טעמים נפרדים יש להפטרה, ואכן עיקר מנהגה הוא קדום לגזירה שבסיבתה קבעוה באופן וסדר מסויים וכו'. ותו, מדוייק בלשונו שבזמן הגזירה לא היתה תקנת קריאה בנביא, אלא העם נהגו כן מעצמם. ורק אחר־כך כשבטלה הגזירה, תיקנו קריאה זו כחיוב עכ"ל התפארת ישראל. ועיין עוד בדברינו לעיל אות ד' ד"ה אלא:

 

ספונים וחשובים גם־כן הדברים הנוספים עוד שם בתפארת ישראל וז"ל, בשאֵלָתוֹת דרב אחאי גאון (שאילתא כ"ו בדרשה דחנוכה [פרשת בשלח דף קע"ח קע"ט] ובשאילתא קס"א [פרשת נצבים דף רס"ה]) כתב וז"ל, דמחייבין דבית ישראל למיקרי בספרא ובנביא כל יומא בעניינא דיומא, דכתיב (ויקרא כ"ג, מ"ד) וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל ע"כ. והיינו שהסמיך קריאת ההפטרות על הפסוק הנזכר לעיל, שעליו שנינו במסכת מגילה דף ל: שבמועדות קורין בתורה מעניינו של־יום, ולמדים זה מפסוק הנזכר לעיל וידבר משה וגו' מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו. ועל זה הסמיך השאילתות גם את קריאת ההפטרה מעניינו של־יום, והיינו משום דסבירא ליה שגם בזה מקיימים המצוה שיהו קורין מעניינו של־יום במועד. ועיין להנצי"ב בהעמק שאלה שם:

 

ולפי דבריו אלו, אפשר שתקנת קריאת ההפטרה בנביא במועדים מעניינו של־יום, תקנה נפרדת היא, ואינה כרוכה יחד עם התקנה הכללית להפטיר בכל שבת ושבת. ודבריו נוטים יותר לטעם שכתב השבלי הלקט בעניין ההפטרות, שהתקנה מבוססת על המנהג שהיו קורין בנביאים בשבת ויום טוב אחר התפילה. אפשר אולי לשער לפי דבריו שהסמיך זה לקריאת התורה מעניינו של־יום, כי אולי זמן תקנת הפטרה זו הוא עוד מימות עזרא ובית דינו שתיקנו סדר קריאת התורה ומניין העולים והפסוקים וסדר הפרשיות וחלוקת קריאתן (עיין בבא קמא דף פ"ב ע"א ומגילה דף ל"א ע"ב), שמא גם הם שתיקנו את קריאת ההפטרה במועדים מעניינו של־יום:

 

דיוק לזה הביאו מדברי הגר"ז בשלחן ערוך שלו הנזכר לעיל שכתב הטעם לקריאה בנביא, משום הגזירה שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה וכו'. ואלו לגבי הפטרה של־יום טוב כתב בסימן תפ"ח סעיף ה' שאנשי כנסת הגדולה תיקנו להפטיר בנביא בכל יום טוב מעניינו של־יום ע"כ. ושמא לזה נתכוון עכ"ל:

 

ומאליה מתיישבת לפי זה תמיהתנו דלעיל (אות כ' ד"ה ברם) מדוע לא נזכרה תקנה זו של־עזרא עם יתר תקנותיו. דשאני הנך שהן תקנות חדשות לגמרי, מה שאין כן זו היא רק במה שהוסיף והכליל זאת במצות הקריאה מעניינו של־יום שהיתה כבר מימות משה רבינו ע"ה. ועיין עוד מ"ש בס"ד בתשובתנו דלעיל חלק א' סימן קנ"ו (בעניין אם שואלים ודורשים בהלכות עצרת וסוכות שלושים יום) אות ה' ד"ה ובשו"ת:

 

?

 

הלכך מכל האמור לעיל, נראה לענ"ד בס"ד דבכל השאלות שלפנינו וכיוצא בהן, דהיינו כגון כשנמצאה טעות באמצע קריאת ספר תורה ואין להם ספר תורה נוסף להשלים הקריאה בו בברכות, או דמעיקרא ידעו שהספר תורה פסול וקראו בו בלא ברכות, או שאין להם ספר תורה כלל וקראו הפרשה מתוך החומשים, יקראו לאחר מכן את ההפטרה בלא ברכות. אף כי אין להכחיש דמי שיברך, אין מזחיחים אותו:

 

גם אם מאיזו סיבה אינם יכולים לקרוא הפרשה אפילו מן החומשים, יקראו בלא ברכות את ההפטרה, אך בזה מי שירצה לברך נראה שיש למחות בידו, לפי מה שביארנו בס"ד לעיל אות ה' ד"ה ונראה, ועיין עוד כף החיים סימן רפ"ד ס"ק י"ג:

 

זה הכלל יהיה בידך, אין לקרוא את ההפטרה בברכותיה אלא אם כן גם קריאת ספר תורה שלפניה היתה כולה בברכותיה, הן בשבת הן ביום טוב, דהיינו שקראו בספר תורה כשר עד תום הקריאה עם ברכה אחרונה של־מברך שביעי, וביום טוב חמישי, וביום הכפורים ששי. אבל במפטיר, גם למנהגינו שמוציאים אף אז ספר תורה אחר (כדלעיל אות ב' ד"ה ולדרך) והם אין להם ספר תורה אחר וממילא ישלים את קריאתו בלא ברכה אחרונה, מכל־מקום מסתברא שאת ההפטרה שפיר יקרא בברכותיה, כיון שעל עיקר הקריאה שהם שבעה גוברי בשבת וחמשה ביום טוב וששה ביום הכפורים על־כל־פנים בירכו, והמפטיר אינו חוזר וקורא אלא משום כבוד התורה. ועיין עוד במסקנת תשובתנו דלעיל חלק ג' סימן קי"א ד"ה נמצאנו. לפי־כך אף בכי האיי גוונא שלא יוכל לברך לבסוף, שפיר נחשב כבוד התורה בעצם קריאתו את הפסוקים. וברוך הגבר אשר את התורה הזאת יקים. אלה המשפטים והתורות והחוקים:

 

צעיר צאן קדשים הנאנחים והנאנקים, המצפים והמייחלים לישועת רוכב שמים ובגאותו שחקים

 

יצחק בן כמהר"נ רצאבי יצ"ו

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ת"ת עטרת חיים
פעולת צדיק
מצות מסורת
מצות טעמו וראו
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מועדי השם
שר שלום קשת
עבור לתוכן העמוד