-
ל"ג בעומר בקבר רשב"י זיע"א
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מנויים לחיים
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
724 אורחים

פירוש "בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבירך". מה היה גָדלו האמיתי של ספר הזוהר המקורי שנכתב ע"י רשב"י זיע"א, ויישוב הסתירות בעניין זה. מדוע דווקא ספר הזוהר נקרא "הזוהר הקדוש", ושגם בש"ס גנוזים סודות ורמזים. סיום ספר הזו

    
מספר צפיות: 1124
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק אמור שנת ה'תשע"ג
ה' ניסן ה'תשע''ח

פירוש "בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבירך".

אנו אומרים, 'בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך'. 'נמשחת אשריך', אשרי רבי שמעון, 'שמן ששון מחבריך'. מה פירוש המלים הללו?

מסביר מהרי"ץ בעץ חיים [עץ חיים, סדר ערבית של־שבת דף ק"א ע"ב], רצה לומר, יותר מחבריך, שהמי"ם היא מי"ם היתרון. שמן ששון, יותר מחבריך. למעשה זהו פסוק בספר תהלים, עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אלד'ים אלד'יך, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ [תהלים מ"ה, ח']. 'שמן ששון' היינו, כשמתארים אדם שנמשח, אדם שהוא גדול, ממשילים זאת בשמן, שנמשח ונתגדל ע"י שמן המשחה. אמנם המצודת דוד [שם] מסביר, 'שמן ששון מחבריך', שחבריך מסכימים לגדולתך ואינם מתנגדים, כי הם יודעים שאתה גדול יותר מהם. אבל מהרי"ץ מפרש פירוש אחר, שאתה 'יותר' מחבריך, לא שחבריך מסכימים לגדולתך, אלא שאתה מעולה ומשובח יותר מהם. ומפורש כדבריו בתרגום, וגם בתפסיר רס"ג.

 

אבל מה המיוחד בו? למה רבי שמעון יותר מחבריו? מה ההבדל ביניהם? ממשיך מהרי"ץ ומסביר, והעניין, כי רשב"י ע"ה מעצמו היה דורש סתרי תורה, כי דבר ה' ונבואתו בפיו. משא"כ חבריו, שלא היו רשאים לומר, כי אם מה ששמעו מפיו, או לדרוש מעצמם על פי הקדמות שלימדם. דהיינו, הם לא יכלו להמציא סודות חדשים, אלא רק לחזור ולהגיד את מה שרשב"י אמר, או לומר שלפי דברי רשב"י אפשר לומר כך וכך. כלומר, ציצים ופרחים על פי יסודות קיימים, אבל לא להמציא דברים שאין להם שורש ויסוד בדברי רשב"י עצמו. זאת המעלה של־רשב"י בלבד. רשב"י הוא נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה [משלי י"ח, ד'], מקור החכמה הוא ממנו, אבל אחרים יכולים רק להתלוות אליו, ולכן זוהי מעלתו. ונראה, שזהו שאמר בראש המקרא 'על כן משחך אלד'ים אלד'יך', הכוונה הוא בעצמו ובכבודו, לא על ידי אמצעי.

 

מה היה גָדלו האמיתי של ספר הזוהר המקורי שנכתב ע"י רשב"י זיע"א, ויישוב הסתירות בעניין זה.

למחבר פיוט 'בר יוחאי', מהר"ר שמעון לביא, יש פירוש חשוב על ספר הזוהר הקדוש שנקרא בשם "כתם פז", והוא כותב בפרשת בראשית [דפוס ליוורנו תקנ"ה, דף ק"ב ע"א] כך, בהיות האמת החיבור הזה מלוקט מִלֶּקט שכחה ופאה מהחיבור הגדול הראשון, אשר שמענו שהיה משא ארבעים גמלים. ספר הזוהר שיש לנו, הוא רק 'לקט שכחה ופאה', קיצור ותמצית או ליקוטים מספר הזוהר שהיה במקור 'משא ארבעים גמלים'. ובעוונותינו שרבו, איבדנוהו, הוא וספרים אחרים, כגון ספרא דחנוך, ספרא דשלמה, ספרא דרב המנונא סבא, ויותר מהמה זולתם רבים ונכבדים. והיה הסיבה בזה, אורך הגלות וטלטול ישראל ממקום למקום, שזה היה סיבה שנתמעטו הלבבות, וטח עיניהם של־אחרונים מראות מהשכיל ליבותם בספרים ההם, עד שלא היו נפתחים מראש השנה לראש השנה. מי יכול ללמוד בזה? פתחו את הספר פעם בשנה, אף אחד לא מבין. שהיו בעיניהם כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה, ואמר לא אוכל כי חתום הוא. והיו מניחים הספרים בזוית בתיהם, עד אשר בלו ואכלם עש, או דלף טורד נפל עליהם וספו תמו מן בלהות. ולולי חסדי ה' כי לא תמו, בהשאיר הראשונים אחריהם ברכה, בניהם קמו תחתיהם, נתן אלד'ים בליבם לתור ולבקש, ללקוט הנשאר מהספרים ההם, יתר הפליטה הנשאר זעיר שם וזעיר שם, ויצברו אותם מפה ומפה, ויחברו עניין אל עניין כפי מסת ידיהם, ובדרך הזה נעשה החיבור הזה הנמצא אצלנו היום. ואשר לזאת הסיבה לפעמים לא תמצא קשור עניין אל עניין כאשר בתחילה, לפעמים לא מבינים מה הקשר בין עניין זה לעניין זה, כי בעצם חסר בנתיים הרבה דברים, אלו רק שאריות מהחיבור בעצמו, חסרים לנו הרבה פיסקאות. ולפעמים לא נמצא תחילת העניין עם סופו, ולא סופו עם תחילתו. הוא מסביר פה את המאמר של 'רבי אלעזר קפץ בקדמיתא' וכו', לא מובן שם מה הקשר, ולכן הוא אומר שחסרה לנו את ההתחלה, ולכן קשה להבין את מטרת העניין. גם על הגר"א כתוב, שהוא עשה הרבה הגהות לספר הזוהר, קישר עניינים עם עניינים, מלים אלו צריכים להעביר למקום אחר וכדומה, משום שבהעתקת הספר היו הרבה שיבושים ממה שכתוב בכתבי־יד.

א"כ הוא אומר, שהחיבור הגדול הראשון, היה 'משא ארבעים גמלים'.

 

תמהתי על כך, שהרי בספר שלשלת הקבלה [דרוש על עשרה הרוגי מלכות, ערך רבי שמעון בן גמליאל השני] כתוב על ספר הזוהר, שאם הוא היה בידינו בשלימותו, הוא היה 'משא גמל'. משא גמל זה יותר ממשא חמור, זה הרבה מאד. בכל אופן, כיצד רבי שמעון לביא אומר לנו שהוא היה 'משא ארבעים גמלים', הרי פה כתוב שזה היה משא גמל אחד? הסתירה מדי גדולה. זה אומר גמל אחד, וזה אומר ארבעים גמלים?

אולי זאת לא כ"כ שאלה, אולי מישהו פה טעה, שהרי הוא אומר 'שמענו', זאת שמועה. אולי אחד אמר גמל אחד, ואחד הוסיף לארבעים גמלים.

 

אבל אפשר לומר, ששני הדברים נכונים ואמיתיים. כתוב אצל אליעזר עבד אברהם, וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ [בראשית כ"ד, י']. על המלים 'וכל טוב אדוניו בידו', אומר בעל הטורים, תרין במוסרה. דהיינו, ישנו עוד פסוק שכתוב 'וכל טוב', בספר מלכים לגבי חזאל מלך ארם. הרי בן הדד היה מלך ארם, ואחרי שהוא מת, חזאל היה המלך. וכשבן הדד היה חולה, שלח את חזאל לשאול את אלישע, האם ימות מחולי זה או שלא? אבל הוא אמר לו, תלך ותביא לאלישע מתנה מכובדת, לא סתם. וכתוב בפסוק כך [מלכים ב', ח' ט'], וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל. מפרש בעל הטורים, מהו עניין 'וכל טוב דמשק' 'וכל טוב אדוניו'? תרין במוסרה. אליעזר לקח גם מטוב דמשק, אל תחשוב שאליעזר לקח רק מאברהם אבינו, אלא לקח גם מדמשק. א"כ תקשר את מה שכתוב בספר מלכים, 'וכל טוב דמשק', למה שכתוב פה. כלומר, כיון שהמלים 'וכל טוב' נמצאים רק פה ושם, פירושו כאילו כתוב פה גם מה שכתוב שם.

וצריך לבאר, מה קשור לפה דמשק? אלא, שאליעזר בא משם, שנאמר וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר [בראשית ט"ו, ב']. אומר התרגום, 'הוא דמשקאה אליעזר'. דהיינו, הוא בא מדמשק, משם אברהם הביאו. כך לפי התרגום. אמנם חז"ל דורשים [יומא כ"ח ע"ב] את המלה דמשק, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. דמשק, נוטריקוּן דולה ומשקה. אבל לפי הפשט, יש מפרשים כי הכוונה שהוא בא מדמשק. א"כ כיון שלאליעזר היו קשרים עם דמשק, שם היתה משפחתו, א"כ הוא הביא גם משם, כיון שהיתה לו האפשרות להביא משם.

אומרים חז"ל, מהו 'וכל טוב אדוניו בידו'? וכי אפשר לקחת את כל טוב אדוניו בידים? ישנם שני פירושים במדרשים, או שאברהם אבינו כתב לו שטר מתנה על כל רכושו, בכדי שיתן זאת ליצחק. הרי אברהם אבינו היה עשיר אדיר, כמו שנאמר וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב [בראשית י"ג, ב']. לכן, בכדי שהם יקפצו לתת את בתם לנישואין ליצחק, הוא בא ואומר להם, הנה אתם רואים, יש לי את הכל ביד [מדרש רבה חיי שרה, פרשה נ"ט]. פירוש אחר, שכל מפתחות האוצרות וגנזי אברהם אבינו, היו אצל אליעזר [עיין אור האפילה שם], ולאף אחד לא היתה רשות להיכנס. א"כ הוא בא ואומר להם, המפתחות בידיים שלי, אני שולט עליהם. 'וכל טוב אדוניו בידו' היינו, שאף אחד אינו יכול להיכנס, רק אליעזר. אמנם עם אליעזר היו רק עשרה גמלים, אבל חוץ מזה היה לו ביד עושר אדיר, כדי שיוכל להוכיח שהוא בא ברשותו של־אברהם אבינו שכבר התפרסם בעולם.

לגבי הפסוק שכתוב אצל חזאל, וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל, לפי הפשט, מה זאת אומרת 'וכל טוב דמשק'? וכי הוא יכול לקחת את 'כל טוב דמשק'? הרי דמשק היא עיר גדולה, א"כ כיצד אתה יכול להביא לאלישע את כל טוב דמשק? לפי פשטות הפסוק הכוונה, שהוא לקח מהדברים הכי טובים שיש שם. לקח קצת מזה וקצת מזה, מהדברים הכי משובחים. אבל במדרש כתוב [שה"ש רבה פ"ד], שחזאל לקח בידו אבן טובה, שהיא שוה כמו כל טוב דמשק. הייתה לו מרגלית יקרה ונדירה, והשווי והערך שלה היה כמו השווי של כל דמשק. את זה הביא חזאל לאלישע בתורת מתנה, אבל מאחר והוא לא יכול לבוא ולתת דבר זה בלבד, כי זהו דבר שלא מרגישים אותו, לכן חוץ מכך הוא הביא עוד 'משא ארבעים גמל', בנוסף לאבן הזאת שהיתה בידו.

 

נחזור לענייננו, על פי הדברים הללו, נוכל להשוות בין שני הדברים. כפי שאמרנו, בעוה"ר ספר הזוהר שלפנינו חסר הרבה. אבל בשלמותו, לפי שלשלת הקבלה שמביאו סדר הדורות [ערך רשב"י, אות ד'], הוא היה משאוי גמל. זה המון לעומת מה שיש לנו. גם משא של גמל אחד זה הרבה מאד, וגם את זה אין לנו. אבל לוּ היה לנו זאת, הערך שלו היה כמו משאוי של־ארבעים גמל. דהיינו, מי שיש לו את המפתחות הללו, יכול על פי זה להבין את כל סודות התורה, את כל הדברים הנסתרים והצפונים בתורה. פירוש הדבר הוא, שאם היינו יכולים, אם היתה לנו האפשרות לגלות את סודות התורה שבכתב, היינו מגיעים למשאוי של־ארבעים גמל, זה עצום, אבל הדרך להגיע לכך, אפשרית ע"י משאוי של־גמל אחד. זה כמו אדם שיש לו מרגלית אחת, וע"י מרגלית זאת יש לו את ערך כולם. גם בנד"ד, על פי הדברים שכתובים במשא גמל אחד, הוא היה יכול להבין דברים נוספים רבים, שאם נרצה לכתבם ולפרטם, הם היו מגיעים למשא של ארבעים גמל.

מה שיש לנו בספר הזוהר הקדוש, זוהי רק התמצית של־תמצית. ואפילו שהמלים כתובות, אחרי ככלות הכל איננו מבינים כמעט כלום. ולא זו בלבד, אלא אפילו תלמידי רבינו האר"י ז"ל שהוא זה שלימדם את החכמה הזאת, אמר האר"י ז"ל שהם לא הבינו, והיחיד שהבין היה רבינו חיים ויטאל זיע"א, והוא היחיד שיכול לכתוב את החכמה שלימדתי, אבל התלמידים האחרים אינם מוסמכים. הם לא ירדו לסוף עומק העניין, לפי אמיתתו. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהגר"א לא היה בטוח שמהרח"ו הבין את דברי האר"י, כך הוא אמר על התלמיד המובהק ביותר של רבינו הארי זיע"א. הפלא ופלא. הגר"א היה מסופק, האם הוא הבין את ה'נמשל', למה שהאר"י ז"ל התכווין. עד שראה את מאמר הפסיעות, והוא ראה שיש שם כמה מלים, שנתגלה לו מהן שאכן מהרח"ו הבין את מה שהאר"י לימדו [כן כתב בן אחיו הרא"ש מאמציסלאוו, במכתבו הנדפס כנספח לספר דעת־תבונות].

יוצא, שהדברים הם בהסתרה, בהעלם לפנים מהעלם. דהיינו, כל מי שיודע ולומד ומוסיף ולומד, אחרי ככלות הכל זוהי רק טיפה מן הים. אפילו הדברים הכתובים שחור ע"ג לבן בספר הזוהר, לא כל מוחא סביל דא. אבל לפחות, זהו הפתח. ומי שיש לו את הפתחים הללו, יכול להיכנס.

 

הבאנו שחז"ל אומרים על אליעזר עבד אברהם, 'שהיה דולה ומשקה מתורת רבו'. מה הפירוש 'דולה ומשקה'? מה חז"ל רוצים להגיד לנו בכך? אומרת הגמרא [יומא שם], אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה, אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה. שניהם היו יושבים ולומדים בהתמדה, אבל ישנו הבדל עצום ביניהם. אברהם אבינו הוא, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה [משלי י"ח, ד']. שתי כליותיו של־אברהם אבינו, נובעות תורה. כך לשון חז"ל במדרש בראשית רבה [פרשה ס"א], אב לא לִמְּדוֹ, ורב לא היה לו, מהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. אברהם אבינו הוא המקור, והוא נבע מעצמו, בסייעתא דשמיא שרתה עליו רוח הקודש ונבואה, מדרגות גבוהות, שהבין את הכל מעצמו. אבל אליעזר עבד אברהם, היה רק דולה ומשקה. למרות שגם הוא היה 'זקן ויושב בישיבה', אפ"ה הוא יכל רק לקחת דלי ולהשקות לאחרים, כי ממנו בעצמו לא היה נובע כלום, כלומר שאין לו דברים משל עצמו ואינו יכול לחדש שום דבר. אם בגלל שהוא לא בר הכי לחדש, או בגלל שנאמר אָרוּר כְּנָעַן [בראשית ט', כ"ה], הוא לא בדרגא הזאת. או שאפילו אם אכן הוא היה ראוי לחדש, אבל אינו היה מוסמך לחדש, כי ספק גדול אם הבין את היסודות והשרשים, לכן הוא רק בבחינת 'דולה ומשקה מתורת רבו', ולא יכול להוסיף דברים וחידושים מעצמו.

זהו מה שאומר מהרי"ץ על רשב"י, שהוא 'שמן ששון', דהיינו הוא השמן והחכמה, וממנו נובע הכל. חבריו יכולים רק לשמוע ממנו ולהעביר הלאה, אבל לחדש חידושים וכדומה, הדבר אינו בכוחם. זוהי נקודה אחת.

 

מדוע דווקא ספר הזוהר נקרא "הזוהר הקדוש", ושגם בש"ס גנוזים סודות ורמזים.

נקודה נוספת, המלה 'דמשק' היא אותיות 'מִקְדָּשׁ'. הרי הסברנו בעבר, מדוע קוראים לספר הזוהר בשם הזוהר 'הקדוש'? למה לא קוראים לספרים אחרים בשם 'הקדוש'? וכי הגמרא איננה קדושה? הרי כמו שעשרים וארבעה ספר תנ"ך נקראים 'כתבי הקודש', א"כ מדוע לא אומרים מדרש רבא הקדוש? אלא, בודאי שכל הספרים הם קדושים, אבל בספר הזוהר ניכרת ובולטת הקדושה, הדבר צף ועולה, וזה המיוחד בו. הדבר רמוז במלה 'דמשק', שקדושתו יוצאת ונובעת ממנו.

בהקדמת פירוש עץ יוסף על ספר עין יעקב, כתוב דבר חשוב מאד. הוא מדבר שם על הש"ס, והוא אומר שבש"ס עצמו גנוזים סודות ועניינים רבים. הוא כותב כך, וזאת לדעת, כי דברי חכמים וחידותם, נוקבים ויורדים ומסתכלים בדיוקן של־מטה, ועולים ומסתכלים בדיוקן של־מעלה, שדבריהם רומזים לדברים עליונים, שיש סודות גם בסיפורי מעשיות. אתה לומד בגמרא סיפורים, ואתה חושב שהדברים כפשוטן. לפעמים זה נכון, אבל גם אם הסיפור עצמו הוא כפשוטו, עדיין יש בו רמזים, וק"ו לגבי סיפורים שלא נראה שהדברים היו באופן ממשי, אלא שרצו לרמוז בזה דברים אחרים. ואיך מבינים זאת? כשרואים סיפור תמוה ומוזר, שאינו מתקבל על הדעת, פירושו שבסיפור כזה מטמינים לך איזה סוד, אומרים לך רמזים בסיפור זה.

והוא מביא את דברי הרמב"ן, כמו שכתב הרב הגאון המקובל האלד'י הרמב"ן זלה"ה, בהקדמתו לפירוש שיר השירים. יש פירוש שיר השירים של הרמב"ן על דרך הסוד, אבל כבר עמדו על כך שכנראה זהו לא מהרמב"ן בעצמו אלא זה רק מיוחס לו. המחבר היה ודאי חכם מקובל קדמון, שהרמב"ן ראה אותו או שאפילו למד אצלו, וזהו רבי עזריאל. בכל אופן הוא כותב כך, רבותינו ז"ל דיברו בחכמה זאת, במדרשים ואגדות, דרך משלים וחידות. להסתיר הדברים האלה ולהעלימם, ופיזרו אחת הנה ואחת הנה כדי להעלימם ולהסתיר מקומם. דהיינו, סודות התורה רמוזים בש"ס. שם בהקדמת הרמב"ן לפני כן כתוב, שהדברים בעצם רמוזים בתורה שבכתב, שם התורה מגלה כל מיני דברים, שמי שיודע לפענח זאת, מבין שבתורה בעצמה ישנם את כל סודות הקבלה. וכמו שישנם בתורה שבכתב, ישנם גם בתורה שבעל פה, וחז"ל הסתירו את הדברים והעלימום אחד פה ואחד שם. ומי שאינו מבין, לא יודע למה מתכוונים. והעובר בהם, לא ירגיש בהם ויקחם כפשוטן, ולא יתבונן פנימיות פרטן, ולא ישום אל ליבו לא דעת ולא תבונה בקרבו לאמר, איך יתכן לחכמים שבאו לכתוב הדברים האלה, ועל הספר להעלותם. הדבר נראה לא מתקבל על הדעת, הוא חושב שההדברים כפישוטן, אבל אינו מבין שיש פה אוצר נחמד, סתרי תורה.

 

משל למה הדבר דומה, למלך שרצה להסתיר אוצרותיו, אבל כיון שפחד שהם יגיעו לאנשים שאינם מתאימים, הוא החביא את האוצר מאחורי האבנים, הסתיר אותו בתוך הקיר, אבל הקיר קצת עקום, א"כ אנשים חושבים, למה הקיר הזה עקום? צריך ליישר אותו. אבל הוא אומר להם, אינני מרשה לאף אחד ליגע בו. אמרו, כנראה המלך הזה קצת 'השתבש', הוא רוצה שכך זה יהיה בדוקא. שיגעון. עד שבא בנו החכם, הוא הבין שלא יכול להיות שאביו עשה זאת סתם כך, כנראה מסתתר פה משהו. א"כ הוא הלך ובדק, עד שגילה שבעצם טמונים שם אבנים טובות ומרגליות.

זהו המשל שמביא הרב עץ יוסף בשם ספר שפת אמת על משלי. ישנו ספר "שפת אמת" של הרבי מגור זצ"ל, אבל הוא לא מתכווין לספר זה. מחבר עץ יוסף היה הרבה לפני זמנו של הרבי מגור, וגם המשל הזה אינו נמצא שם, אבל הוא נמצא בשפת אמת להר"ר יעקב ישראל הלוי [בפירושו לפרק ב' פסוק ז'], מעשה במלך אחד גדול מאד נוטה למות, ובניו קטנים, ויצר לו להניח כל רכושו ביד אפטורפוסים פן ישחיתו נחלתו. תשמעו טוב, יש פה משל נחמד, כדי להבין את עניין סתרי התורה. איך ישנם אנשים, שרואים סתרי תורה, ומשתבשים, ומאידך ישנם אנשים שמבינים את מעלת הדברים. המלך הזה, היה קרוב למות, גוסס, ולא היו לו ילדים גדולים, מי שימלוך אחריו, בן גדול שיוכל למסור לו את המלוכה. למסור לאנשים אחרים, זאת בעיא. זה כסף, עוברים על "לא תחמוד"... אי אפשר למסור לאחרים הון עתק כזה, הון תועפות. א"כ מה עושים? כיצד יצליח לשמור את רכושו לילדיו עד שיתבגרו? מה עשה? כל הדברים הפשוטים וכלים הנמצאים, הניח כמות שהם. והדברים היקרים, הטמין ויחתור בקיר, ערה אבנים מהקיר, וטמן אבני סגולה שם, וישיב האבן למקומה. הוא השאיר את כל מיני הכלים שאין להם ערך כ"כ גדול, אבל את האבנים היקרות מאד הוא החביא מעבר לקיר, חפר בקיר ושם מאחור את כל אבני הסגולה. אך לא החזיר את האבן כמשפט הראשון, אך מעט נראה מבחוץ ואינו שווה מבפנים כשאר אבנים. זה נראה בולט קצת, יוצא החוצה. ויצו המלך, אשר כל איש אשר יתקן האבנים בטרם יגדלו הנערים, דמו בראשו, עד אשר יגדלו בניו. הוציא פקודה, מי שיישר את האבנים הללו, אחת דמו להמית. זאת הוראה, התקבל חוק כזה באותה ארץ, ואף אחד לא הבין למה.

וכאשר גדלו הנערים, וישב אחד מהם על כסאו, אחד מילדיו התגבר גדל, הגיע הזמן והוא נהיה מלך, התחיל לחשוב, מה יכול להיות? למה אבי עשה דבר כזה משונה? שם ליבו לדברי אביו, והסגיר בעדו ויחתור בקיר. סגר את הבית בכדי שאף אחד לא יראה, התבודד שאף אחד לא ידע מה הוא עושה, חפר את הקיר, ומצא שם מטמון גדול, ושמח על חכמת אביו. אבי היה חכם גדול. והכסיל לא יבין את זאת, בראותו עקמומית בהיכלו של מלך, שָׁפַט כי המלך זקן כסיל. מי שרואה זאת אומר, כנראה המלך כבר היה זקן, נשתבשה דעתו, וכך הוא החליט. בסדר, הוא רוצה כך, נעשה מה שהוא אומר, אבל הוא לא הבין שבעצם הוא מסתיר פה משהו. זה תורף המשל.

הנמשל ופשריה, הקב"ה המלך הגדול, נתן תורה לישראל, ושם חביון עוזו, כי התורה אש שחורה על גבי אש לבנה. מה הפירוש אש לבנה? אלו הסודות, הדברים הפנימיים. אבל מבחוץ, זה שחור. היא פנימיות סוד ה', אשר לבש בה המלך, ולאו כל מוחא סובל דא. לכן הטמין הסוד הזה הדור בלבושו, והניח בליטות עקמומיות שאינן מובנים לפי פשוטה, כדי לשום לב למה שבתוכה. מי שיבוא יום אחד ויגיד, יש פה משהו 'עקום'. זה לא מסתדר, הטיפש חושב שכנראה זה סתם, בלי כוונה, או שכך יצא משום שלא שמו לב, מתרץ זאת בדוחק, מחליט שזה 'סתם', וח"ו הוא בכלל כופר. אבל החכם, יחתור בקיר ערה אבנים טובות משם, והכסיל יכה בהם ראשו. לכסיל זה מפריע, זה לא נוח לו, וכשהוא עובר הוא מקבל מהם מכה, אבל החכם מבין. וזהו שאמר הכתוב, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי י"י וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם [הושע י"ד, י']. יש את הנגלה והנסתר, 'ופושעים יכשלו בם'. וזהו אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְ"י וְדַעַת אלד'ים תִּמְצָא [משלי ב', ד' ה'].

 

מישהו שלח לי בימים האחרונים מכתב, הוא ביקש שנכתוב לו תשובות בקשר למה שכתב רבי אליעזר פלקלס בעל תשובה מאהבה, או רבי יהודה אריה ממודינה, כל מיני דברים שכתובים שם, וישנם אנשים שכנראה חושבים כך. אבל כבר אמרתי עליהם, שהם 'דלי דעה', ואינם מבינים. חסרות להם הרבה ידיעות. הם חושבים, שרק הם יודעים את הדברים הללו. את הספר ארי נוהם, ראיתי  אצל אחד מגדולי המקובלים, כיון שמכירים ויודעים הם את הדברים הללו, ומעיינים בכך כדי לקיים ודע מה שתשיב את אפיקורוס. כמובן שלא אתייחס לשאלות האלו וכיוצא בהן פה, אבל להודיע שלא יחשבו שרק הם יודעים דברים, גם אנחנו יודעים את הדברים הללו, כמו שיודעים שיש דתות אחרות חוץ מיהדות, כגון נצרות ואיסלאם, ויש גם כתות בתוך היהדות כגון קראים ודומיהם. אבל כולם הבל וריק, שקר וכזב. וגם הכופרים בנסתרות, שוא עלה בדמיונם, והם מופרכים לגמרי. ובכל אופן, אם השואל רוצה תשובה, שיתקשר בטלפון, ובעזרת ה' נפנה אותו לדרך הנכונה, ויחזור בתשובה שלימה, אכי"ר.

 

יש לי עצה טובה לכל אלה שנכנס במוחם ספק, במקום שיקשו קושיות, יטעמו מעץ החיים, ילמדו ביראת שמים בטהרה ובקדושה, ואז יווכחו לדעת שייעלמו מהם כל הספיקות וההתלבטויות. טעמו וראו כי טוב י"י. בדוק ומנוסה.

 

סיום ספר הזוהר הקדוש, והתייחסות לספר "מתוק מדבש", ולסידור "תורת אבות".

יש גם בסידורים את האידרא זוטא, שזהו לכבוד רשב"י, שם מדברים על שעת פטירתו. דברים מרגשים ומלהיבים מאד. אשרי עין ראתה ואוזן ששמעה. ולמעשה, כמה דפים לאחר האידרא זוטא, זהו סיום ספר הזוהר הקדוש. א"כ כשקוראים את סוף האידרא זוטא, זהו כמעט סיום ספר הזוהר. לכן, את סיום ספר הזוהר ממש נעשה בל"נ עוד מעט [בסופו של דבר נשכח הדבר, והסיום האמיתי נעשה לאחר מכן במוצש"ק בהר בחקותי התשע"ג], אבל כעת הציבור יקרא את הפיסקא האחרונה של האידרא זוטא. זה נמצא בסידור 'תורת אבות' בחלק הושענא רבה [שחילקו כעת לציבור], קריאי מועד עמ' קמ"ב, "אמר רבי אבא וכו'".

 

בכדי שכולם יבינו מה אומרים, נסביר זאת לפני שנקרא.

באידרא זוטא ישנם את סודות התורה שגילה רשב"י לפני פטירתו. הרי יש אידרא רבא, בזוהר הק' פרשת נשא. ויש אידרא זוטא, בפרשת האזינו. רשב"י היה חולה, נטה למות, ומן השמים התרפא. כאן מדובר לאחר שכבר נתנו לו אריכות ימים ושנים, פה זה כבר היה הסוף, וכעת הוא גילה סודות עצומים ונוראים. המלים האחרונות שאמר רשב"י המאור הקדוש, הוא הפסוק 'כי שם ציוה י"י את הברכה', ר"ל שאת כל ענייני הספירות, זה הגיע כי 'שם ציוה י"י את הברכה'. אבל את המלים 'חיים עד העולם', דהיינו להמשיך את החיים עד סוף העולם, להמשיך את השפע לעולמות התחתונים, זאת הוא לא הספיק לומר. המלה האחרונה שיצאה מפיו היתה 'ברכה', ואת המלה 'חיים' הוא לא אמר. הוא לא יכל יותר לדבר. ע"ז אמר רבי אבא, "לא סיים בוצינא קדישא למימר 'חיים', עד דאשתככו מילוי. ואנא כַּתְבָנָא, סְבַרְנָא למכתב טפי וכו'.

 

דרך אגב, בספרים הרגילים במקום לנקד את המלה 'כַּתְבָנָא' כך, הם ניקדו 'כַּתַבְנָא', כאילו שהכוונה אני כתבתי, כך הם הבינו. אבל הדבר אינו מסתדר במלים, כביכול אני כתבתי וגם סברתי. אלא צריך להיות כַּתְבָנָא, דהיינו הכתבן. רבי אבא היה ממונה לכתוב את כל מה שיצא מפי רשב"י כנודע, כנזכר בתחילת האידרא. לכן הוא אומר, אני הכותב, סבור הייתי להמשיך לכתוב. כי הוא לא ידע שרשב"י כבר יצאה נשמתו.

[מרן שליט"א ממשיך לקרוא ולהסביר את הבנת הדברים].

 

צריכים לדעת, ספר זה 'מתוק מדבש', שמתוכו קראתי ובו נעזרתי, הוא ספר עצום ונפלא בפירוש הפשט של ספר הזוהר הקדוש, מלוקט מהרבה מפרשים. אמנם בלי פלפולים ועמקות שזה ליחידי סגולה, אלא פירוש הכוונה הפשוטה, שזה כמעט שוה לכל נפש. פירוש קל ומסודר לכל אורך הזוהר הק', אין עניין שנותר ללא פירוש. לא בא כבושם הזה עד זמנינו. אשרי הדור שזכינו לכך. הפלא ופלא. הם עשו פה מלאכה גדולה, שיש בה חכמה רבה. מצד שני, מבחינת הניקוד, ישנו חיסרון גדול. אפילו את הפסוקים, הם מביאים לפעמים בצורה משובשת. וכבר אינני מדבר על כך שמבחינת דקדוק הלשון הארמית, הספר הזה אינו מדוייק. ואין כוונתי רק לפי המסורת שלנו, שבזה פשיטא שישנם הרבה שינויים, אלא אפילו לשיטתם.

 

למשל, בדף רצ"ט ע"ב, לקראת סיום ספר הזוהר, שם מובא פסוק מספר עזרא, והם אפילו ציינו את מקור הפסוק, אבל ניקדוהו בצורה משובשת. כתוב שם כך, קֻדשא בריך הוא דן דינין דבני עלמא לעילא, 'הֵן לַמָּוֶת, הֵן לְשָׁרוּשֵׁי, הֵן לַעֲקוֹר, הֵן לַעֲנוֹשׁ נְכָסִין, וּלְאָסוּרִין' [עזרא ז', כ"ו]. שמעתם? הפסוק אומר הֵן לְמוֹת, הֵן לִשְׁרֹשִׁי, הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין, וְלֶאֱסוּרִין. הרי כבר כתבתם וציינתם את מקור הפסוק, פתחתם את הספר, א"כ למה ניקדתם אותו לא נכון? חמש טעיות לפחות.

חושבני, מי שביכלתו, צריך להעיר להם על כך. אמנם המוציאים לאור השקיעו הרבה, אבל צריך לתת למישהו מומחה שיתקן גם את הדבר הזה, את הניקוד, כיון שזהו קלקול גדול. אכן הפירוש שלו, של הרב דניאל פריש זצ"ל, כשמו כן הוא, 'מתוק מדבש ומנופת צופים'. אבל בכל זאת, עדיין יש מה לשפר.

[מרן שליט"א ממשיך בביאור הדברים שבאידרא זוטא].

 

סידור תורת אבות, הוא ספר מדוייק מאד, ועליו אנחנו ממליצים יותר מכל הסידורים הנפוצים בזמנינו [ועוד נדבר על כך בל"נ], אבל באידרא רבא שנדפס בחלק חג השבועות, ואידרא זוטא הנזכר לעיל, כמדומה אני שיש בו כמה דברים הצריכים תיקון. כיון שהוא בעצמו אינו עוסק בזה, כמו ששמעתי שאמר הוא בעצמו שאינו רגיל בקריאתו, ואביו זצ"ל כבר היה חולה בזמן ההדפסה, לכן אל תסתמכו על הספר הזה שהוא מדוייק בתכלית. צריך לעשות עליו הגהה נוספת מבחינת הניקוד.

אעפ"י שידידנו הרה"ג נתנאל אלשיך שליט"א יגע בזה רבות, מ"מ כנראה היה לחץ של זמן וכדו', והוא לא הספיק לתקן ולשפר אותו הדק היטב מכל השגיאות, וראוי לחזק את ידיו שישלים את המלאכה.

אמנם כלפי הניקוד שבשאר הספרים, אזי הניקוד של תורת אבות הוא מוצלח מאד. הרבה יותר. למשל, יש מושג בקבלה 'פְּרָסָא', שפירושו מסך, כפי שזה מנוקד בתרגום, כגון לגבי הפסוק 'ואת מסך פתח אהל מועד'. בספרים אחרים המצויים של עדות אחרות, ניקדו 'פַּרְסָא', וכך הם קוראים לצערינו. ובזה שינו ובלבלו את המשמעות. בתורת אבות נוקד לנכון 'פְּרָסָא'. ויישר כוחו. וכן את המלה 'כַּתְבַנָא' הוא ניקד את האות בי"ת בפתח, וברוך יהיה. אבל אפשר לנקד אותה בקמץ כאמור לעיל, ולפענ"ד זה עדיף.

 

לפני שנים רבות שמעתי מקובל ספרדי ידוע שדרש לפני תלמידי חכמים עניינים בקבלה מתוך הספר תוצאות חיים למהרח"ו, ותוך כדי הדברים חזר על המלה 'פַּרְסָא' 'פַּרְסָא' פעמים רבות. ואני תמהתי, לא ידעתי מה הוא שח. עד שהבנתי את השגיאה, והראיתי והוכחתי לו בנועם שגם בתרגום אצלם מנוקד פְּרָסָא. אבל פַּרְסָא פירושו כף הרגל, כמו בפסוק 'לא תישאר פַּרְסָה'. הוא השתומם, אבל בפועל לא היה מוכן לקבל, המשיך עם הטעות. ועל כגון דא אמרו חז"ל, שבשתא כיון דעל על. יכול להיות שיש לו גם תירוץ טוב, מה ששנינו במסכת עדיות, שחייב אדם לומר כלשון רבו, דהיינו למרות שזאת טעות, אף כי לענ"ד זאת אינה ראיה, ואכמ"ל.

 

יישר כחם של כל העושים והמעשים, ועליהם תבוא ברכת טוב, אכי"ר.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
שר שלום קשת
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
ארז יחיאל
פעולת צדיק
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מועדי השם
ת"ת עטרת חיים
עבור לתוכן העמוד