-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
642 אורחים

דין חתך בצֻמַּת הגידין בבהמה ובעוף

    
מספר צפיות: 1134
דין חתך בצֻמַּת הגידין בבהמה ובעוף, פסיקת מהרי"ץ בעניין זה, האם לדעת הרמב"ם יש הבדל בצֻמַּת הגידין בין בהמה לעוף' והתייחסות לדברים שנכתבו במדריך כשרות "יורה דעה" ־ ניסן ה'תשע"ג ב'שכ"ד. מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תזריע ומצורע התשע"ג

דין חתך בצֻמַּת הגידין בבהמה ובעוף, פסיקת מהרי"ץ בעניין זה, האם לדעת הרמב"ם יש הבדל בצֻמַּת הגידין בין בהמה לעוף:

ברצוני בעז"ה לדבר בנושא ההלכתי של־צֻמַּת הגידים, וגם נושא זה קשור לדברים דלעיל. התחלתי לדבר על כך בהילולת מהרי"ץ שהיתה השבוע ביום ראשון [כ"ח ניסן התשע"ג], אבל כדאי לדעת את הדברים מיסודם. אם כי הנושא גדול ורחב, אי אפשר להקיף הכל, לכן לא ניכנס לכל פרטי הפרטים, אבל אשתדל לדבר על הדברים העיקריים, או על הנקודות החדשות שיש לי בס"ד לומר בנושא זה.

בכדי שהדברים יהיו ברורים, נקדים את היסודות, בלי להתעמק ולפלפל בהם, כי זה לא הזמן ולא המקום. שיעור זה גם אינו שיעור בגמרא, אלא בדרך ובשיטה.

המשנה בפרק בהמה המקשה [חולין פרק רביעי דף ע"ו ע"א] אומרת, בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה, כשרה. מן הארכובה ולמעלה, פסולה. וכן שנוטל צֻמַּת הגידין, [בעברית ובעדות אחרות גורסים צוֹמֶת, אבל אנחנו גורסים צֻמַּת, מלשון מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ [שה"ש ד' א']. צמה היינו, הקשר של הגידים, שנקשרים אחד לשני. כך המסורת שלנו בקריאה]. נשבר העצם, אם רוב הבשר קיים, שחיטתו מטהרתו. ואם לאו, אין שחיטתו מטהרתו. על זה הגמרא מביאה שתי לשונות. הלשון הראשון, אמר רב יהודה אמר רב אמר רבי חייא, למטה, למטה מן הארכובה. למעלה, למעלה מן הארכובה. באיזו ארכובה אמרו? בארכובה הנמכרת עם הראש. הגמרא דנה בלשון הזאת, ואח"כ מביאה הגמ' לשון אחר, רב פפא מתני הכי, אמר רב יהודה אמר רב אמר רבי חייא, למטה, למטה מן הארכובה ומצֻמַּת הגידים. למעלה, למעלה מן הארכובה ומצֻמַּת הגידים. וכן שניטל צֻמַּת הגידים. וארכובה גופא, כדעולא אמר רב אושעיא וכו'. א"כ יש פה שתי לשונות, הלשון הראשון מחמיר, הלשון השני מיקל.

ברגל הבקר, ישנם שלשה חלקים. עליון אמצעי ותחתון. למעשה גם אצלנו בבני אדם, וכך גם בעופות, ישנו משהו דומה, רק שהקב"ה ברא זאת לכל אחד בצורה אחרת. לאדם יש את הירך, והשוק, ופרסת הרגל. זה גם שלשה חלקים, רק שאצלנו החלק התחתון הוא כפוף, ובבקר הוא עומד, והפרסה נמצאת למטה. החלק התחתון נקרא 'ארכובה הנמכרת עם הראש', החלק האמצעי נקרא 'שוק', והחלק העליון נקרא 'קולית'. הקולית היא הירך, יש שם עצם שבתוכו יש מוח. החלק האמצעי נקרא שוק, ובחלקו התחתון של השוק יש את צֻמַּת הגידים. ולמטה, החלק התחתון, נקרא 'ארכובה הנמכרת עם הראש', מה שנקרא בלשוננו 'כֻּרְעִי'. רובם לא משתמשים לאכילה בחלק הזה, אבל ישנם כאלה המבשלים אותו ועושים ממנו מרק, כי לבשר זה יש עור עבה.

אבא מארי זצ"ל סיפר לי, שקצת בתימן היו מתלוצצים על כך. כי בדרך כלל, ברוב ככל המקומות היו משתמשים בחלק זה הסנדלרים, לעשות מכך סוליות למנעלים, כי הוא עור עבה וחזק. אבל בערים הגדולות, היו אוכלים זאת. מישהו היה אומר, 'יושבי מדינות, אוכלי עורות'. דהיינו, 'אנשי המדינות' כלומר אנשי הערים, אוכלים עורות... זה לא מכובד, עכ"פ בעיני כל מי שאינו רגיל לכך. כנראה אכלו זאת בגלל שיש לזה טעם מיוחד, או שיש בזה עניין רפואי, עשו מזה מרק גס ועב, מרק של כורעי. יש עליו שיער שצריך לשרפו, אי אפשר למלחו כך [עיין שע"ה יו"ד סי' קל"א סעיף כ', והערה ס"ב שם]. בכל אופן, זאת ה'ארכובה הנמכרת עם הראש', כלומר כיון שזהו חלק שעיר כמו הראש, א"כ הם מתאימים, לכן בשווקים זה נמכר כאחד ביחד עם העצמות, כמו הגולגולת וכדו'.

בחלק העליון, בקולית דהיינו הירך, כל מקום שייחתך שם, הרי זה טרף, כיון שהבהמה לא תחיה. וכל בהמה שאינה יכולה לחיות שנים עשר חודש, הרי היא טריפה. החלק התחתון, שהוא הארכובה, שהמקביל אצלנו בגוף האדם היא כף הרגל עם האצבעות, בחלק הזה כל מקום שתיחתך הרי היא כשרה, כיון שלא מזיק לבהמה אם תיחתך במקום זה, כי היא יכולה להמשיך לחיות כך.

הנדון הוא, על העצם האמצעית, דהיינו השוק. לדעת רש"י, כל מקום שייחתך שם, הרי היא טריפה [שם ד"ה וכלישנא]. ולדעת הרי"ף [שם דף כ"ה ע"ב מדפי הר"ן] והרמב"ם [בפרק ח' מהלכות שחיטה הלכה י"א י"ז], אם נחתכה בצֻמַּת הגידים הרי היא טריפה, ולמעלה מצֻמַּת הגידים הרי היא כשרה. נקודת המחלוקת ביניהם היא, אם תיחתך בשוק מעל לצֻמַּת הגידים. לדעת הרי"ף והרמב"ם היא תהיה כשרה, ולדעת רש"י גם זה טריפה. מרן בשו"ע [יו"ד סימן נ"ה סעיף א'], מביא בסתם להכשיר, ובשם יש אומרים הביא את שיטת רש"י שמחמירה. והרמ"א כותב, שמנהגם הוא לאסור, כפי דעת רש"י.

לביאור הדברים, נקרא את לשון השו"ע, שלשה פרקים יש ברגל. התחתון, והוא מה שייחתך עם הפְּרָסות כשמפשיטין הבהמה, ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני, והוא הנקרא שוק, וצֻמַּת הגידים בתחתיתו, סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו, פרק שלישי. והוא מחובר לגוף, של הבהמה, ונקרא קולית. א"כ מה הדין? בפרק התחתון, בכל מקום שיחתך בו, כשרה. עצם המחובר לגוף, בחלק העליון הקיצוני, הנקרא קולית, בכל מקום שיחתך, טריפה. בעצם האמצעי, אם נחתך שלא במקום צֻמַּת הגידים, כשרה. ואם נחתך במקום צֻמַּת הגידים, טריפה. ולא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידים. לפיכך, אם נשבר העצם במקום צֻמַּת הגידים ויצא לחוץ, ואין עור ובשר חופים את רובו, ובדק בצֻמַּת הגידים ונמצאו קיימים, כשרה. ויש אוסרים בנחתך העצם האמצעית בכל מקום, אפילו שלא במקום צֻמַּת הגידים, וכו'. דעת ה'יש אוסרים' היא דעת רש"י והרא"ש [שם סימן ז' ובשו"ת כלל כ' סימן ט"ז]. וע"ז אומר הרמ"א, הגה, ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא אחרונה, ואין לשנות. לכן בכל מקום שנחתך מן הארכובה ולמטה, טריפה. אע"פ שצֻמַּת הגידים קיימים.

א"כ דעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים היא להקל, כיון שהמחלוקת פה היא איך לפסוק. רש"י פסק כפי הלישנא קמא, לפי הלשון הראשון בגמרא, שלפיה יוצא שאסור בשניהם. אבל הגאונים והרי"ף והרמב"ם, כדרכם הם פוסקים כפי לישנא בתרא. אמנם דנו הראשונים איך לפסוק, כשיש שתי לישנות בגמרא, אולם אין זה לענייננו כעת. בסופו של־דבר, בשורה התחתונה, זאת היא המחלוקת. השו"ע פסק בסתם כפי דעת הרי"ף והרמב"ם, דהיינו כלישנא בתרא.

בא מהרי"ץ זיע"א, ומביא חידוש גדול על הלכה זאת, אם נחתך שלא במקום צֻמַּת הגידים כשירה, ואם נחתך במקום צֻמַּת הגידים טריפה, כותב על זה מהרי"ץ כך, ולדעת זו הוי טרפות דצֻמַּת הגידים, טריפה החוזרת להכשרה. שאם נחתכה במקום צֻמַּת הגידים, ולא חתך יותר, הוי טריפה. ואם רצה לחתוך אח"כ קודם שחיטה למעלה מהם, חוזרת להכשרה [זבח תודה שם סק"ו].  זהו חידוש עצום. הרי אמרנו, שבחלק התחתון של־השוק נמצא צֻמַּת הגידים, ואם נחתכה צֻמַּת הגידים הוי טריפה, ואם נחתך למעלה ממנה כשרה. מודיע מהרי"ץ, אם יש לך בהמה שצֻמַּת הגידים שלה חתוך, הדבר אינו סוף פסוק, כי זאת 'טרפות החוזרת להכשרה'. דהיינו תחתוך מלמעלה, ואז תשחט את הבהמה, והיא תהיה כשרה. שהרי אם מתחילה היה חתוך השוק עד הסוף, זה היה כשר. אמנם לפי דעת רש"י, לא יעזור שום דבר, כי גם מעל צֻמַּת הגידים זה טריפה. אבל לפי הדעה שמכשירה, למרות שצֻמַּת הגידים כשהוא חתוך זה טריפה, אבל דוקא אם אתה משאיר את המצב כך. אולם אם תחתוך למעלה מזה, היא תהיה כשרה. דהיינו תעשה כעת כך, ויהיה כפי מה שהדין היה אם היה חתוך כך מראש.

אמנם זה חידוש, כי הגמרא אומרת, אין מדמין בטריפות זה לזו, חותכה מכאן וחייה, חותכה מכאן ומתה [חולין שם]. קים להו לחז"ל, מה הם הדברים שמזיקים לבהמה ומה לא. אולי נסביר קצת יותר את הנשמה של העניין, הרי אם צֻמַּת הגידים נפגע, הבהמה תמות. אבל אם אין בכלל את צֻמַּת הגידים, היא תחיה. כלומר, אם צֻמַּת הגידים חולה, זה מזיק לה. אבל אין בכלל את צֻמַּת הגידים, היא יכולה לחיות כך. לכן בא מהרי"ץ ואומר, פתרנו את הבעיא. נכון שעכשיו היא טריפה, אבל זה רק אם תשאיר את המצב כך. אולם אם תחתוך מלמעלה, אמנם אין את צֻמַּת הגידים, אבל הבהמה תחיה גם בלי צֻמַּת הגידים.

כמובן שהכל מדובר לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים, שאנחנו פוסקים כמותם, שזה כשר. מהרי"ץ אומר 'ולדעת זו', כי לפי דעת רש"י בודאי שזה לא יעזור, כי בין אם יחתכו מלמעלה ובין אם יחתכו מלמטה, לדעת רש"י כל שנחתך השוק הרי היא טריפה.

ממשיך מהרי"ץ ואומר, אף על פי שאין הדעת כן, זה לא מסתבר, הדבר לא מתקבל על הדעת, אבל קים לן דהכי הוא, חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחייה. והוא מציין מקור, בית יוסף, ולבוש, ועיין רמב"ם מאריה דהאיי דינא פרק שמיני, וכן דעת הרי"ף וריב"ן ורמב"ן, וכן פסק רשב"ץ דף י' ע"א. עכ"ל.

כאן יש כמה שאלות לשאול. ראשית, אכן בבית יוסף הוא מביא שישנה דעה כזאת, אבל הוא מביא שהרבה חולקים עליה. כתוב בבית יוסף כך, הרי"ף פסק כלישנא בתרא, וכן דעת הרמב"ם פרק שמיני מהלכות שחיטה. וכתב, שכשאנו אוסרים בהמה שנחתך רגלה במקום צֻמַּת הגידים, לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידים. וכתבו הרא"ש [שם בתשובה] וספר מצוות גדול [עשין ס"ג], שכן דעת ריב"א. וכתב הרשב"א [חולין דף ע"ו ע"א ד"ה ולעניין, ובתוה"א ב"ב ש"ג] שכן דעת הרמב"ן [חולין שם ד"ה ארכובה]. ושהקשה הוא ז"ל, יסוד הדבר הוא הרמב"ן שאומר, אם כן כשנחתך צֻמַּת הגידים, יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה, ותיכשר. מה הבעיא? למה אתה אומר שהיא טריפה? תחתוך מלמעלה. הרי אמרת שאם נחתך למעלה זה כשר, כך לפי הלישנא בתרא. לכן אומר הרמב"ן, אין הכי נמי, אם חתך קודם שחיטה למעלה מצֻמַּת הגידים ואח"כ שחטה, כשרה. ודחו דבריו הרשב"א והרא"ש והר"ן [דף כ"ו ע"א מדה"ר]. ובריש פרק בהמה המקשה כתב הר"ן, שדעת הרא"ה [דף ס"ח ע"א ד"ה אמר רב] גם כן לדחות דברי הרמב"ן, ורבינו בסימן נ"ו כותב סברת הרמב"ן ודחיית הרא"ש. כולם דחו ולא הסכימו לסברא הזאת.

לא נאריך בפלפולים, אבל רק כדי לסבר קצת את האוזן. כותב הרא"ש כך, הקשה הרמב"ן וכו', ותירץ אה"נ וכו', בא הרא"ש ואומר, ודעת רחוקה היא זו, שטריפה תחזור להכשרה בידי אדם. אלא מיד כשנחתכה בצֻמַּת הגידים, מתה היא. אם צֻמַּת הגידים חתוך, זה כבר טריפה, היא כבר נחשבת מתה. נכון שהגמ' אומרת, חותכה מכאן וחייה, חותכה מכאן ומתה, אבל פירושו שאם כך היה המצב מראש. דהיינו אם יש לך שתי בהמות, אחת חתוכה מעל צֻמַּת הגידים, הרי שהיא תחיה. ואותה שחתוכה בצֻמַּת הגידים, היא תמות. אבל זה רק אם מראש כך הוא המצב. אבל אחרי שצֻמַּת הגידים נטרף, פירושו שהבהמה הזאת כבר לא תחיה, א"כ לא יעזור מה שאח"כ תחתוך מלמעלה, כיון שהמחלה כבר נכנסה בה, והיא תלך ותתנוון ותמות. לא יעזור שתחתוך מלמעלה, לא מצד המציאות, ולא מצד ההלכה. זה לא 'למדנות', שחל עליה 'חָלוּת' של טריפה, אלא שכך זה במציאות. אבל אחרי שנחתכה בצֻמַּת הגידים, שוב אין לה תקנה, שכבר נכנס בה חולי הטריפות, ואין להן תקנה בתוספת (ברוב) [בכאב]. ולא דמי לריאה שמעצמה עומדת ומתחיל להסתבך. והרא"ש מביא בשם הרמב"ן שמצינו דבר דומה, וכן מצינו טריפות נכשרות, ריאה שניקבה ולא סביך בבישרא, טריפה. אם יש נקב בריאה, זה טריפה, כיון שהיא לא תחיה. אבל אם אח"כ, חזרה ונסבכה, הוכשרה. אבל זה לא דומה, כיון שבנקב בריאה, הבהמה בחייה חיה עם זה כך, זה לא שאתה עושה פעולה חיצונית שאינה מעצמותה של הבהמה. אבל בנד"ד, הרי היא טריפה. בקיצור, כולם דחו את שיטת הרמב"ן.

א"כ לכאורה מפליא,כיצד מהרי"ץ פסק כמו שיטה יחידאה, ומביא זאת בשם הבית יוסף, שהביא שזו היא דעת הרמב"ן.

נקודה שניה, בכתבים של אבא מארי זצוק"ל כתוב בעניין זה כך, 'ולפי זה טרפות צֻמַּת הגידים טרפות החוזר להכשרה', מצאתי כתוב, שאם נחתך במקום צֻמַּת הגידים, חוזר וחותך למעלה, ומחזיר הבשר עד למטה במקום צֻמַּת הגידים, ומניחה עד שתיקשר, וחוזרת להיתרה. כן פסק בלבוש, ומהרי"ץ (בעל) [בספר] זבח תודה. וגם מורינו ורבינו שלמה, אחיו של־מהרי"ץ נע"ג, היה עושה מעשה לעין כל. וגם רבים מגידי אמת העידו על מהרי"ץ, שגם הוא היה עושה כן. ודוקא שהצומא קיימת. עד כאן מצאתי.  [בארות יצחק על זבח תודה סימן נ"ה אות א', ובשע"ה סוף ח"ד אור הנר סימן מ"ה, ושו"ת עולת יצחק ח"ב ס"א].

מצאתי בס"ד זה מקרוב ממש, את מקור הדברים שכתב אבא מארי בשם 'מצאתי כתוב'. ידידינו השה"ט רון נסים יצ"ו רכש בזמן האחרון כת"י של ספר מקור חיים שהכתב ע"י זקני מהריק"א, ויש שם בסוף חידושים וליקוטים שלא ידוע מי כתבם, בודאי זה לא מהריק"א אלא מישהו אחר, ניכר כי זהו כת"י אחר, אולם רואים לפי הכתיבה שלו שהוא ת"ח ובקי. הראיה, לדוגמא, שהוא כתב את מאמרי חז"ל, בראשי תיבות. דהיינו, זה כבר דברים ידועים, שלא צריך לכתבם בפרוטרוט. רואים לפי הכתיבה, שהוא היה בקי ויודע. בכל אופן, מה שאבא מארי כתב, כתוב גם פה, אבל עם קצת שינויי לשון, כך שאינני בטוח ולא מסתבר שאבא מארי העתיק מכאן, כנראה היה לו מקור אחר, אבל זה כמעט אותם דברים עם קצת שינויים. פה כתוב כך, פסק הלכה, שאם נחתך במקום צֻמַּת הגידים, טריפה. ולפירוש זה, טרפות דצוה"ג טה"ל. זה בר"ת, הוא כתב זאת כך, כי אצלו זה כמו 'אשרי יושבי ביתך', לכן הוא כתב זאת בר"ת. דהיינו, טרפות דצֻמַּת הגידים, טרפות החוזרת להכשרה. כיצד? כלומר, שאם נחתך במקום צֻמַּת הגידים, חוזר וחותך למעלה, ומחזיר הבשר למטה עד מקום צֻמַּת הגידים, ומניחה עד שתיקשר, וחוזרת להיתרה. כן פסק בלבוש, ומהרי"ץ בזבח תודה. וגם מורינו ורבינו שלמה, אחיו של מהרי"ץ נע"ג, היה עושה מעשה לעין כל. וגם רבים מגידי אמת העידו על מהרי"ץ, שגם היה עושה כן. ודווקא שהצומא קיימת. כמעט אותו דבר, רק פה יש קצת שינויים. פה הדבר יותר ברור, הוא בא להגיד, 'כיצד? כלומר', דהיינו הוא מסביר את מה שכתוב במקור חיים שהעתיק את המהרי"ץ, [עיין הלכות טריפות סימן מ"ה סעיף ב']. אם כן, בתורת פירוש, זה בודאי קושיא. הוא אומר, כשאתה חותך למעלה את צֻמַּת הגידים, אין פירושו שתחתוך וזהו. אלא כשאתה חותך למעלה, תמשוך את הבשר כלפי מטה, זה כמו ניתוח, עושים פה תיקון, שצֻמַּת הגידים החתוך ייקשר, ואחרי שייקשר הוא יהיה כשר.

אולי ברגע הראשון חושבים, שזה לא חידוש. פשיטא שאם צֻמַּת הגידים נהיה בריא, זה כשר, א"כ מה החידוש? התשובה היא, שבעצם מי אמר שהבראת אותו? אתה רואה שזה התחבר, אבל מי אמר שהיא תחיה שנים עשר חודש? הדבר לא בטוח. למה חז"ל אמרו שזה טריפה? א"כ יש פה חידוש, שלא צריכים לחכות שנים עשר חודש, אפילו שאי אפשר לדעת. כי ראשית, אולי החולי כבר נכנס, וכבר לא יעזור שאתה מתקן את המצב מבחינה חיצונית. דבר שני, מי אמר שבמצב הזה, היא אכן תחיה שנים עשר חודש? זה גם חידוש, להגיד לנו שזה הבריא. בכל אופן, כך הם כתבו.

אבל התמיהה הגדולה היא, הם מעידים שכך עשה מהרי"ץ, אולם הרי מהרי"ץ בזבח תודה לא כתב דבר זה בכלל. ולא בשאר ספריו. הוא רק כתב, תחתוך ותשחט. הוא לא אמר, תחתוך ותמשוך את הבשר למטה, ואז צֻמַּת הגידים נקשרה, ורק אח"כ היא כשרה. איפה דבר זה כתוב?

אבל אולי קפצנו לסוף, כי יש להקדים פה בנושא זה דברים מתמיהים, שצריך ליישבם ולהעמידם על מכונם. חושבני, שזה כמו צֻמַּת הגידים, כשמו כן הוא... הרי יש שני פירושים מה זה צֻמַּת הגידים. בד"כ מפרשים, קשרי הגידים, דהיינו שהגידים נקשרים [עיין חולין שם, ורש"י ב"ק דף פ"ה ע"ב ד"ה צמתה]. וישנו פירוש, שזה יובש של־גידים. כך ראיתי בספר זבחי צדק של רבי אברהם חאזי, הידוע בשם אחי"ה. [ר"ת אברהם חאזי ישמרהו השם, בעל ההוספות וההגהות על תכלאל עץ חיים של מהרי"ץ. ספרו זבחי צדק על הלכות שחיטה, נדפס ע"י הרש"צ, והוא סביב ספר שערי קדושה שחיבר ג"כ מהרי"ץ]. הוא כותב [בתחילת סי' ל"ה, דף פ' ע"ג] את שני הפירושים, ובד"כ ראיתי רק את הפירוש השני שהוא כתב, אבל הוא מביא עוד פירוש, פירוש יובש הגידים, במקום שהם יבשים. אמנם בהתרחקם משם, יתקרבו לטבע הבשר גם כן בלחותו. ויש מפרשים, מקום שהגידים נקשרים יחד, מן מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ [שה"ש ד' א']. זה הפירוש שבד"כ מביאים המפרשים, מקום שהגידים נקשרים ביחד. כמו צמה, שקולעים כמה דברים ביחד. אבל יש עוד פירוש, יובש הגידים. דהיינו, הגידים הולכים ונמשכים לאורך הרגל, במקום הזה שאנחנו מדברים עליו, בשוק, הם יבשים. לכן אם הבהמה תיחתך שם, היא תמות. אבל בהמשך הגידים כלפי מעלה, הם כבר לא יבשים. איפה שהם יבשים, הם לבנים, אבל אח"כ זה הולך ומאדים, נהיה כעין בשר. במקום הזה, אם זה יחתך, זה לא מטריף. לכן קראו למקום היבש הזה בשם צֻמַּת הגידים.

א"כ, נתחיל לבאר את דעת הראשונים בעניין זה. הרמב"ם כותב בהלכות שחיטה [פרק ח' הי"ג י"ד י"ח] כך, צֻמַּת הגידים בבהמה ובחיה, למעלה מן העקב, במקום שתולים בו הטבחים הבהמה. והם שלשה גידין לבנים, אחד עבה ושנים דקים. וממקום שיתחילו והן קשים ולבנים, עד שיסור הלובן מהן ויתחילו להתאדם ולהתרכך, זו היא צֻמַּת הגידים. כפי שהסברנו עכשיו, שבמקום הלבן, שם זה מטריף. אבל במקום שכבר אין לבנונית, זה כבר נהיה אדום, זה כבר אינו צֻמַּת הגידים. והוא כאורך שש עשרה אצבעות בשור. ומניין גידים אלו בעוף, ששה עשר גידין. תחילתן מן העצם שלמטה מאצבע יתירה, עד סוף הרגל שהוא קשקשים קשקשים. אומר הרמב"ם, יש הבדל בין בהמה לבין עוף. בעוף, צֻמַּת הגידים הוא בחלק התחתון, מאצבע יתירה, הרי לעופות הכשרים יש אצבע נוספת, עד סוף הרגל שהוא קשקשים קשקשים. החלק שהוא כמו שיש בדגים, קשקשים כמו קליפות. את הפסוק סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת [ויקרא י"א ט'], מתרגמינן ציצין וקלפין. א"כ ברגל העוף יש כעין קשקשים קשקשים. במלים אחרות, החלק הצהוב ברגל כלפי מטה, שם הוא מקום צֻמַּת הגידים. אבל בבהמה, זהו במקום שתולים בו הטבחים את הבהמה. א"כ ישנם שני הבדלים. בעוף יש שש עשרה גידים, והם נמצאים בחלק התחתון של הרגל. ובבהמה יש שלשה גידים, והם בחלק האמצעי בשוק, כפי שהסברנו קודם, ושם הטבחים תולים את הבהמה. דהיינו, כיון שלבהמה יש משקל רב, צריך משהו שיתפוס אותה למעלה על האונקליות, כדי שלאחר שמפשיטים את הבהמה יתפס משקלה על כך, לכן תולים אותה על הגיד העבה. הרגל כלפי מעלה, וכל הגוף כלפי מטה.

לאחר מכן [בהלכה י"ח י"ט], מפרט הרמב"ם מסביר את הדינים. בעוף, אפילו נחתך גיד אחד, זה טריפה. אבל בבהמה, הדבר תלוי. נחתך בבהמה האחד העבה לבדו, מותרת, שהרי נשארו שנים. נחתכו השנים הדקין, מותרת, שהרי האחד העבה גדול משניהן וכו'. ואם נחתך רובו של־כל אחד מהם, טריפה. וכו'. הדבר מטריף את הכל. אבל בעוף, אפילו אחד בלבד מטריף.

בא הראב"ד [בהלכה י"ד] ואומר, אמר אברהם, זה חידוש גדול, שלא שמעתי כמותו. ומעולם לא בדקתי צֻמַּת הגידים אלא מן הארכובה ולמעלה, כנגד צֻמַּת הגידים של־בהמה. ואמת הוא שהם יורדים עד למטה, אלא שהם מתקשרים ומתחזקים בארכובה, ומשם הם חיים ומפרנסים את הגוף. אומר הראב"ד, אינני מבין מה קרה פה? איפה צֻמַּת הגידים בעוף? הרמב"ם אומר, שזה בקשקשים. אבל הרי אנחנו בודקים את צֻמַּת הגידים בעוף, כפי שהם בבהמה. כמו שבבהמה צֻמַּת הגידים נמצא בשוק, אותו הדבר גם בעוף זה נמצא בשוק של העוף, ולא בחלק התחתון היכן שהקשקשים.

המפרשים פה דנים בעניין זה. המגיד משנה כותב, מה שכתוב בנוסחאות 'קשקשים', זה טעות סופר. וכן שלח רבינו בתשובה לחכמי פרובינצא, וכתב שמעולם לא עלה על דעתו כן. אלא צֻמַּת הגידין, במקום שהם בבהמה הם בעוף. אינני יודע מה אתם רוצים. זאת טעות בידיו של מי שאמר כך, שזהו החלק שלמטה. גם בעל כסף משנה מביא את דברי הראב"ד, ואח"כ הוא מביא תשובה על כך, ורבינו ירוחם [נתיב ט"ו ח"ה אות י"ח] וארחות חיים [הלכות טריפות סל"ד] כתבו שזה טעות בספרים, שכל טריפות שֶׁמָּנוּ בבהמה, כנגדן בעוף. הרי בבהמה ועוף, הדינים הם מקבילים. כמעט כל הדינים שישנם בבהמה, יש גם בעוף, יש להם את אותם האיברים, חוץ משני דברים שבהם העוף ששונה מהבהמה. א"כ שאלו את הרמב"ם, למה אתה כותב שיש חילוק בצֻמַּת הגידים בין העוף לבהמה? והוא עונה ואומר, טעות יש לכם בספרים. כך הוא שלח לחכמי פרובינצא, שמעולם לא כתבתי כך. והרשב"א כתב בתשובה [ח"א סימן ק"ס], ששמע שרבינו חזר בו, והסכים דמקום צֻמַּת הגידים בעוף כמו בבהמה.

כידוע, ישנן תשובות שהרמב"ם השיב לחכמי לוניל, הם שאלו הרבה שאלות מהרמב"ם, רש"י ובעלי התוספות הם היו בצפון צרפת, ולוניל היא נמצאת בדרום, שם היו חכמי פרובאנס, דהיינו פרובינצה, כגון הראב"ד, והמאירי, ורבינו יהונתן מלוניל שהוא תלמיד של הראב"ד. הראב"ד כתב השגות על הרמב"ם, ורבי יהונתן מלוניל שלח לרמב"ם שאלות, שמקורם בעצם בהשגות הראב"ד, אלא שהוא כתב אותם בלשון מכובדת מאד.

מובא בתשובות הרמב"ם [ירושלם תש"ך סימן שט"ז] כך, מצאנו כתוב, בעוף אם נשברה רגלה למטה מן הארכובה טריפה, ולא שמענו בלתי היום. שלא היינו סבורים באיברים המצויים בעוף ובבהמה, שיהיה הפרש ביניהם, כי אם בקרום ובעוף המים. שַׂמְּחֵנוּ בישועתך. תסביר לנו. לא שמענו שיש הבדל בין בהמה לעוף. אומר הרמב"ם, זה שאמרתם שמצאתם, בעוף אם נשברה רגלה למטה מן הארכובה טריפה וכו', גם אנכי לא שמעתי בלתי היום. נדהמתי לראות זאת. הודיעונו באיזה מקום מדְּבָרַי נמצאת טעות זה. איפה זה כתוב? לא כתבתי דבר כזה. הנה בפרק עשירי מהלכות שחיטה נוסח דברי שם כך הוא, ושתי טרפות יש בעוף יתר על הבהמה, ואף על פי שיש להן אותם איברים. ואלו הן, עוף שנשתנו בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו, זהו נוסח דברי [הלכה י"א]. ואם יש בספר שהגיע אליכם דבר שסותר זה, כמו שכתבתם, ודאי טעות סופר הוא. תַּקְּנוּ בספרי.

גם לחכמי תימן הגיע דבר זה, כותב מהר"י צ֗אהרי בעל צידה לדרך, יש לו פירוש על הרמב"ם הלכות שחיטה, הוא עדיין לא נדפס, אבל באופן מיוחד ביקשתי מידידנו הרב אלעד יוחנן יצ"ו מצפת, והוא שלח לי העתק צילום של עניין זה, שש עשרה גידים בשוק העוף. אבל מה שאמר הרב, תחילתן מן העצם שלמטה מאצבע יתירה עד סוף הרגל שהיא קשקשים קשקשים, אין הדבר כן. וכבר ראיתי שאלות ששאלו (את) הרב בני נרבונה, יותר משלש מאות שאלות, [לנו כיום יש רק מעט. יב"ן], והשיב הרב על כולן. ובזאת השאלה אמרו, למה נשתנית צֻמַּת הגידים של־עוף מן הבהמה, אחר שהן שוות בבהמה חיה ועוף? והשיב, שאני לא כתבתי זה כלל, ושמא טעות סופר. הוא מוסיף פה דבר מעניין, או אויב לרב רצה לזייף עליו. כנראה מישהו רצה לעשות בעיות להרמב"ם, והכניס משהו מעצמו, בכדי שיתרבו עליו הקושיות.

 

שאלה מהציבור: מי כתב זאת?

תשובת מרן שליט"א: מארי יחיא צ֗אהרי, אחד מיוחד מגדולי חכמי תימן, שחי לפני כארבע מאות וחמשים שנה. חיבר את ספר המוסר, וספר צידה לדרך, ועוד. הוא היה גברא רבא. מהרי"ץ מביא אותו בכמה מקומות.

 

והוא ממשיך וכותב לסיום, הא למדת, שאין ברגל שהיא קשקשים קשקשים דין צֻמַּת הגידים, אלא למעלה כַּבְּהֵמָה. אין דבר כזה, צֻמַּת הגידים הוא למעלה. כמו העוף, כך הבהמה.

בא רבינו יצחק ונה זצ"ל, גם לו יש פירוש על הלכות שחיטה, וזה כבר נדפס, והוא כותב כך, דין צֻמַּת הגידים, כתב הרמב"ם שהיא בפרק התחתון הסמוכה לקרקע, שאם נחתך רובו של־אחד מהן, טריפה. אח"כ הוא מביא את מש"כ מהר"ם אלאשקר בספר שו"ת שלו [סימן מ"ו], שזה בשוק. ומה שכתב הרמב"ם שהם בפרק האחד הסמוך לקרקע, זה טעות סופר, שכבר מצא בנוסחאות מדוייקות של הרא"ש, שהן בשוק. אומר מהרי"ו, רבינו יצחק ונה, איך יכול להיות שזאת טעות? ואני אומר, שאמר כן הרמב"ם מעצמו, ואל יטעה הסופר שיכתוב דברים מעצמו שלא על דעת הרמב"ם. מה הפירוש שמישהו בא והוסיף דברים שלא עלו על דעת הרמב"ם?

והוא מוסיף פה קושיא פצצה, ואם טעה בחיבור משנה תורה, מי טעה בפירוש המשנה? שהרי כתב הרמב"ם בפירוש המשנה [חולין פ"ג מ"ד], שצֻמַּת הגידים בעוף בירכתיים, כמו שכתב כן בחיבור. ונראה מספרים שאצלנו, שלא נמצא לו חבר, שהן בפרק התחתון. שהרי ריב"א, כוונתו לבעל הטור, רבינו יעקב בן אשר, וריקב"א, כוונתו לרבינו יוסף קארו בן אפרים, כתבו, שדינו בעוף, כדינו בבהמה. ר"ל פרק האמצעי. הוא אומר שלפי כל הספרים נראה, שצֻמַּת הגידים בין בעוף ובין בבהמה, הוא אותו הדבר. אבל על מה שאמרו, שהרמב"ם כתב שזאת טעות, הוא שואל שאלה עצומה, הדבר ממש פלא עצום. אם הרמב"ם כותב 'מעולם לא עלה זה בדעתי', 'יש לכם טעות בספר' וכו', כיצד הוא כתב זאת בפירוש המשניות במפורש? אם 'מעולם לא עלה בדעתך', איך זה כתוב בפירוש המשניות?

גם אם נֹאמר שבחיבור ישנו טעות, אבל בפירוש המשנה [מסכת חולין פרק שלישי] הוא כתוב במפורש כך, דע, כי רגל העוף שיש בו קשקשים, כעין קשקשי הדג. יש על אותו קנה, גופים סחוסיים קשים רבים, המקיפים את עצם השוק, כאילו הן עמודי תמיכה. וקצוותיהן כולם, מקובצים לכעין גרגיר ענבים בכף העוף. זה מה שהוא אומר שם בחיבור, כעין עינב. יש בליטה עגולה כעין ענב. ונקראים כל אותן הגופים, גידים. ואותו הגרגיר שבו הם נקבצים, צֻמַּת הגידים. וכשנחתכו שני רגלי העוף במקומות שבהן אלו הגידים, ויחתכו אלו הגידים או רוב אחד מהם, לא צריך אפי' שיחתך גיד אחד, אפילו רוב של־גיד אחד, הרי היא טריפה. ואם נחתך למטה מצֻמַּת הגידים, ולא נגע בצֻמַּת הגידים, הרי היא כשירה. וכן אם נחתך מעל השוק כולה, כלומר ממקום בשר, תהא כשרה. ואל תתמה, שהרי 'חותכה מכאן ומתה, וחותכה מכאן וחייה'. א"כ קשה מאד, למה הרמב"ם אומר, יש לכם טעות בספר ותמחקו זאת?

ידידנו הרה"ג יואב פנחס הלוי שליט"א, כותב בספר שערי שחיטה על מהר"י ונה [דף קכ"ז], שאכן צודק מהרי"ו. וז"ל, מה צדקו דברי קדשו בפירוש הרמב"ם. שהרייש את כתב ידו של הרמב"ם בעצמו. אולי כבר תגידו שגם בפירוש המשנה יש טעות, אבל הרמב"ם כתב כך בהלכות במו ידיו, הרי יש לנו את הפירושים האלה בכתב ידו [אוסף ששון לשעבר], וכתוב זאת כך. הרמב"ם בעצמו כתב זאת, א"כ אי אפשר להגיד לא כתבתי, לא ידעתי, לא שמעתי מעולם. דבר זה אינו מתקבל. בקיצור, הוא כותב, התשובה לחכמי לוניל זה זיוף. זאת מסקנתו. לא נאריך בכל הפרטים, אבל לאחר שהוא טוען 'איך יתכן'? 'אין שום נוסחא כזאת'? הוא אומר, ליבי אומר לי, שהתשובה הזאת לא יצאה מתחת יד הרמב"ם, זה רק זיוף מאחד ממתנגדיו. מישהו הטעין דברים על הרמב"ם. והוא מביא עוד כמה ראיות וסימוכין לכך. לדוגמא, הרב המגיד כתב שזאת תשובה לחכמי פרובינצא, מהר"ם אלאשקר כתב שזה לחכמי לוניל, ומהר"י צ֗אהרי כתב שזה לחכמי נרבונה, ואחד כתב שזה לחכמי מונפשליר. בקיצור לא יודעים מי שלח את השאלה, ומי ענה, הכל מבולבל, א"כ כנראה הכל זה זיופים. אמנם הוא כתב זאת רק לגבי התשובה הזאת, שהיא זיוף, אבל אחרים באו ואמרו שכל התשובות לחכמי לוניל הם זיופים. תמוה מאד, וכבר דחו השערה זאת, וכל הפוסקים קיבלו תשובות אלה כאמיתיות.

אגיד לכם בס"ד מה אני חושב בכל העניין הזה, בכדי לעשות פה קצת סדר. יש פה משהו, כעין צֻמַּת הגידים... משהו התבלבל פה. נאחז בסבך. אמנם זה פלא עצום, כל המפרשים מתלבטים בעניין, אבל חושבני בס"ד, שפשוט יש כאן טעות קטנטונת. הרמב"ם חשב ששואלים אותו על נושא אחר, ולכן הוא ענה על משהו אחר. חכמי לוניל, רבינו יהונתן מלוניל תלמיד הראב"ד, התכוון להשגה של הראב"ד, דהיינו על ההלכה בפרק ח', ואילו הרמב"ם חשב ששואלים אותו על פרק י', ולכן הוא התפלא, כי בודאי שהוא לא כתב את הדברים הללובפרק י'. לפי השאלה היה נראה לו, שהם התכוונו לשאול על שם, כי הם כתבו בקיצור ולא הסבירו את שאלתם. לכן הרמב"ם התפלא, בודאי שלא כתבתי דבר כזה. הרמב"ם כותב שם, שיש שבעים טרפיות, ושתי טרפות יש בעוף יתר על הבהמה. ואלו הן, עוף שנשתנה מראה בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו [הלכה י']. לפני כן הוא מסביר, שהאברים שיש בבהמה, יש בעוף, והם אותם הדינים, חוץ מכמה פרטים שהוא מפרטם פה. א"כ הוא חשב ששואלים אותו על פרק י', איך אמרת פה, שיש הבדל בין העוף לבהמה? אבל הוא מתפלא, איפה כתבתי? 'נשברה עצם' לא כתבתי. והוא צודק בהחלט, אכן הוא לא כתב זאת. משא"כ הם בשאלתם, התכוונו לפרק שמיני. אם הם היו אומרים את המלה 'קשקשים', היה מיד מובן. אבל הרמב"ם לא ידע על מה כוונתם.

רבינו יהונתן מלוניל תלמיד הראב"ד, התכוון לשאול את מה שהראב"ד שואל, שזה דבר חידוש, מה פתאום מקום צֻמַּת הגידים בעוף שונה מאשר בבהמה? אבל הרמב"ם לא חשב שהשאלה על כך. מדבר זה נולד כל הבלבול, וממילא אמרו שתשובת חכמי לוניל היא זיוף, והדבר אינו נכון. תראו אפילו בשינויי נוסחאות שבסוף הרמב"ם [מהדורת פרנקל], שנהיה מזה בלבול, ישנם ספרים שראו זאת ומחקו את ההלכה הזאת ברמב"ם. למשל בעל מגיד משנה כותב, מעולם לא עלה דעתו כן. אלא צֻמַּת הגידים, במקום שהם בבהמה, הם בעוף. הם הבינו שהרמב"ם כתב זאת כך במפורש. אבל לפענ"ד, הרמב"ם לא כתב את  המלים הללו. המגיד משנה ועוד מפרשים, כתבו את תוכן תשובת הרמב"ם, איך שהם הבינו אותה. דהיינו, הם לא כתבו את לשונו ממש. גם מהר"י צ֗אהרי, ראה כנראה בהזדמנות את השאלות של חכמי נרבונה, והוא זכר זאת בעל פה, וכתב מה שנשאר לו בזכרונו, לכן הוא הבין שזאת השאלה. כולם קישרו זאת לדברי הרמב"ם הללו, שהם אכן בעייתים. אבל הרמב"ם לא ידע מהיכן צצה לו הבעיא. היום אנחנו יודעים איפה המוקש, לאחר שיש לנו את השגות הראב"ד, לכן כולם מקשרים את הדבר עם ההלכה הזאת, כי לכולם זה דבר חידוש. אבל הם, לא הסבירו את עצמם בשאלה, חשבו שזה פשוט, והרמב"ם ענה להם נכון, תמחקו, זאת טעות. ישנם כאלה שחשבו שהוא מתכוון על זה, וממילא מחקו את החלק הזה של אותה ההלכה. עד כדי כך, שהמגיד משנה כך הבין.

דרך אגב, זהו אינו בעל מגיד משנה הקדמון. בעל מגיד משנה על הלכות שחיטה, זה אינו רבי וידאל די טולושא, חבירו של הר"ן. בעבר טעו בזה, היו מדפיסים זאת בשם מגיד משנה, אבל טוב שדייקו במהדורת פרנקל, וכתבו מגיד משנה לרבי יהודה כלץ. הוא חי יותר מאוחר, היה הרבה אחרי הרמב"ם. בכל אופן, כבר חלפו כמה דורות, אנשים חשבו שזאת אכן טעות, ומחקו זאת ברמב"ם.

לכן כותבים 'יש נוסחאות', כביכול ישנן כבר כמה נוסחאות שמחקו זאת מהרמב"ם, כיון שהבינו שהרמב"ם חזר בו מהדבר הזה, ושהרמב"ם אומר שזאת טעות. אבל אין דבר כזה, כי בכל הכתבי־יד מתימן, וגם האחרים, נמצא כמו שאצלנו. לכן מה שכתב המגיד משנה, שמעולם לא עלה על דעתו כן, אלא צֻמַּת הגידים במקום שהם בבהמה הם בעוף, זה אינו לשון הרמב"ם עצמו. קראנו קודם את לשון התשובה, ואלו אינם המלים שלו. א"כ, הוא כתב תשובה לפי מה שהוא הבין ששאלו ממנו, ועל זה הוא מתייחס, אבל לאמיתו של־דבר, זה לא נכון. ולפי זה יוצא, שדעת הרמב"ם היא, שיש הבדל בין בהמה לעוף. בבהמה צֻמַּת הגידים הוא בשוק, ובעוף הוא במקום הקשקשים.

בשלחן ערוך המקוצר [יו"ד ח"א סימן קכ"ו דף כ"ח] כתבתי, צֻמַּת הגידים מקומם בשוק, בעצם האמצעית, בין בעוף בין בבהמה, כמו שפסק מרן. ומה שנראה מדברי הרמב"ם שבעצם התחתונה, כבר תמהו עליו.

אמנם בחידושי חתם סופר [פ"ג דחולין], הוא אומר דבר חדש. עד עכשיו למדנו, כפי הדעה המקובלת, וכך הלכה למעשה, שצֻמַּת הגידים בבהמה ועוף הוא אותו דבר, ודעת הרמב"ם היא, שבעוף זה למטה, לפי מה שכתוב בספרים שלנו. אבל החת"ס בא ואומר, שלפי הרמב"ם אין הבדל בין עוף לבהמה, ובשניהם זה למטה. גם בבהמה זה למטה. דהיינו, מה שהרמב"ם כותב מקום שתולים אותו בהם, הכוונה בחלק התחתון. ישנם כאלה שתולים אותו בחלק שלמטה. זאת שיטה חדשה. אבל הבעיא היא, שיש כאלה שנתפסו על זה וטעו, וכתבתי ע"ז כך, ברם השמועה שהובאה בספר שיחת חולין [חולין שם],שכך היא מסורת חכמי תימן וקבלתם מדורות הלכה למעשה, בין בבהמה בין בעוף להטריף בצֻמַּת הגידים למטה, החל מן העקב שעל הפרסה לכל אורך הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש, אין לה על מה שתישען. דהיינו, בעל ספר שיחת חולין, זה מחבר בן דורנו, התייעץ עם מישהו שיש לו מדעותיהם של כת הדרדעים, הוא למד את החת"ס והמציא שהתימנים נוהגים כהשיטה הזאת, ומחשיבים את צֻמַּת הגידים בחלק התחתון. אבל, יעידון יגידון פה־אחד כל ספרי חכמי תימן, שהעלו בפשיטות כשיטת מרן, ועל צבא תהילתן מהרי"ץ בזבח תודה, הבאנו פה עוד ספרים שכתבו זאת, ציינו כאן כמה מקומות, זבחי אלד'ים שהוא תלמיד שלו [בדיני טרפות הרגל דף צ"ו ע"ב סעיף א'], ומקור חיים של מהרי"ץ בן יעקב השני [סימן מ"ו ב' י'], ולחם תודה [סימן ל"ה ס"ק ה' י''ג], וזבחי צדק [שם סק"ו וי"א], ושו"ת חן טוב [סימן נ"א], ובעל יברך הזבח [סימן מ"ח סעיף ב' וסימן ע"ט ב' ח' ט'], ובעל שם טוב על הרמב"ם [פ"ח הלי"א], ואפילו מהרי"ו שהבאנו קודם דחה את הסברא הזאת ואומר שהרמב"ם הוא יחיד. אבל הוא אומר, הכי הרבה אתה יכול להחמיר לעשות גם את זה וגם את זה, אבל אל תעשה רק כך. וזה רק בעוף, כי לגבי בהמה, ברור שזה בשוק. בקיצור כתבתי בסוף, שאלנו רבים מהת"ח הזקנים, ונתברר בפשיטות שאין מסורת כזאת. ולא נולדה אלא מקרוב אצל הכת החדשה, שאין להם מסורת מיוחדת לבדם, רק מה שהבינו מעצמם חידשו לעצמם. א"כ למעשה ברור, שצֻמַּת הגידים היא בעצם האמצעית, בין בעוף ובין בבהמה.

אמרנו מקודם, שמהרי"ץ פסק כשיטת הרמב"ן, שאם יש טרפות בצֻמַּת הגידים, תחתוך בחלק שמעליו, ואמרנו שכל הראשונים אינם מסכימים איתו, שכיון שזה נטרף אינו חוזר יותר להכשרו. אבל הרמב"ן סובר שכן, ושאלנו כיצד מהרי"ץ פסק כמותו. ישנם הרבה שהתפלאו על כך. מה נגיד? אולי כך היה מנהג? אבל מהרי"ץ לא מביא זאת בשם מנהג, אלא בשם הרמב"ן.

התשובה לפענ"ד פשוטה מאד. משום שמהרי"ץ כותב בהקדמה לספר זבח תודה, שהכלל הוא, שאם ישנם שנים או שלשה פוסקים הסוברים להקל, אנו מקילים, ולעתים אפילו נגד הרמב"ם ומרן. כידוע, בתימן הקילו הרבה בדיני טרפיות, כיון ששם רובם היו עניים וישנו 'הפסד מרובה', בפרט אם ישנה איזו שמחה ושחטו בקר ונמצא טריפה, זהו ח"ו אסון גדול, כיון שבקושי עד שהצליחו לקנות אותה בשביל שמחת הנישואין, ומי יודע אם עכשיו ישחטו עוד אחד, אולי גם השנייה תהיה טריפה. כבר כתבו זאת הרבה פוסקים. וכיון שבתימן, ובעוד ארצות כמותם, הגויים לא היו אוכלים משחיטה של יהודים, כלומר שבשר הנשחט על ידי יהודים, הגויים מרוב טומאתם, מקנאתם ביהודים, לא היו אוכלים בשר זה, א"כ הבשר הזה ייזרק. לא תציל ממנו, אולי רק את העור והחלב וזהו, מהחלבים עושים נרות, אבל ההפסד הוא גדול ועצום, והשמחה תיהפך לתוגה. לכן כותבים גדולי הפוסקים, שבארצות שהגויים אינם אוכלים משחיטת הבשר של היהודים, אפשר לסמוך על שיטת הפוסקים המקילים, אבל שיהיו לפחות שתי פוסקים. הדבר ידוע, וגם הסברתי זאת בשע"ה [יו"ד הל' טריפות]. לכן כתבתי שם, שבזמנינו לא שייך עניין זה, כיון שבא"י הגויים אוכלים משחיטת היהודים. אמנם מפסידים קצת, אבל ההפסד אינו כ"כ גדול. בכל אופן, לפי מצבם כתב מהרי"ץ כך, אם יהיה הפסד מרובה בדבר, במקום שאין הגויים אוכלים משחיטת ישראל, ויראה שנים שלשה פוסקים מתירים להקל, יוכל לסמוך עליהם, כיון דלאו סברא יחידית היא, [תועלות הספר זבח תודה, אות ז'].

בנושא שלנו, מהרי"ץ מציין בסוף, שכך פסק הרשב"ץ. בדקתי זאת, ואכן הרשב"ץ בספר יבין שמועה [דף י' ע"א], זהו בדיוק הדף שמהרי"ץ ציין, והוא כותב זאת במפורש. בהתחלה הוא מביא את הסוגיא, את המחלוקת בין לישנא קמא ללישנא בתרא, ואת דברי הראשונים, והוא כותב כך, אם נחתכו צֻמַּת הגידים, וקודם שחיטה חתכה למעלה, אם חוזרת להכשרה הראשון. מה הדין? יש אומרים שאינה חוזרת להכשרה הראשון, שהרי בגמרא אמרו 'טריפה', כיון שנטרפה אין לה היתר. והרמב"ן מגמגם להתיר. ואני אמרתי, שאפשר לקיים דבריו, ואין עליו קושיא ממה שאמרו 'טריפה' כיון שנטרפה אין לה היתר. כי לא אמרו זה, אלא על טריפה הנזכרת בתורה, שדרסה אריה. אבל אותם שבאו מהלכה למשה מסיני, אפשר שיש להם היתר, אחרי שיצא עליהם שם איסור. ואם נחתכה במקום צֻמַּת הגידים, וחתכה קודם שחיטה למעלה, חוזרת להכשרה הראשון. הוא ידע שישנה מחלוקת, ובכל זאת הוא אומר, נראה לי שהכתוב ש'אינה חוזרת להכשרה', זה רק אם הטריפה היא מן התורה, אבל אם אינה מן התורה אלא מהלכה למשה מסיני, אפשר להחזירה להכשרה הראשון, ותחתוך אותה לפני השחיטה. כן נראה לי, לאחר שֶׁאֲמָרָהּ רבינו הגדול הרב רבי משה בן נחמן, דהיינו אולי בלעדיו לא הייתי אומר זאת, אבל כיון שהוא אומר, אני מסכים איתו להלכה.

א"כ צריכים לפרש ולומר, שמה שמהרי"ץ כתב, הוא 'לצדדים קתני'. דהיינו, קשה פה להסביר את לשון מהרי"ץ, כי הוא כותב כך,בית יוסף, ולבוש, ועיין רמב"ם מאריה דהאיי דינא פרק שמיני, וכן דעת הרי"ף וריב"ן ורמב"ן, וכן פסק רשב"ץ דף י' ע"א. מה שעכ"פ ברור הוא, שמקילים כיון שיש שני פוסקים המקילים בלי שום ספק, הרמב"ן והרשב"ץ, שכותבים זאת מפורש.

אם ישנה קושיא, היא בעיקר על הלבוש. דברי מהרי"ץ הם לשון הלבוש, הוא העתיק זאת ממנו, והלבוש הביא שיש מכשירים בעצם האמצעי למעלה מצֻמַּת הגידים אפילו נחתך לגמרי, כפי שאמרנו מעל צֻמַּת הגידים, ולדידהו הוי טרפות דצֻמַּת הגידים טריפה החוזרת להכשרה. האמת היא, שפלא שהוא כתב זאת בצורה פשוטה, כביכול משמע שזה לפי כל הפוסקים, אבל בעצם רוב הפוסקים אינם מסכימים לכך. אבל אולי זה בגלל שבסוף הוא אומר, אנו נוהגים להחמיר כסברא הראשונה. דהיינו, לשיטת הלבוש עצבו אין בזה כ"כ נפקא מינה, כי בכל מקרה הם פוסקים כדעת רש"י, אולי לכן הוא לא נכנס לפרטי הפרטים. אם כי הדבר דחוק מאד, כיון שבפשטות משמע מדבריו, שלפי שיטת הרי"ף והרמב"ם זה כשר.

הגר"א בביאורו לשו"ע כותב במפורש [סימן נ"ה סק"ג], שדעת מרן אינה כדעת הרמב"ן. וז"ל, ואם נחתך המקום, דלא כהרמב"ן שמכשיר לחתוך למעלה וחוזרת להכשרה. משמע שהוא מסביר את כוונת מרן דלא כהרמב"ן, וראיתי שהרבה מבינים כך. אם כי מהרי"ץ מדבר על המרן הזה, והוא לאידך גיסא מביא את הרמב"ן. משום שלמעשה, אין שום הוכחה ממרן. מרן כותב רק את הדין, אבל האם היא חוזרת להכשרה או לא, איני יודע, מרן לא כתב זאת במפורש.

בכל אופן, מהרי"ץ אכן צודק, לגבי הלכה למעשה. אמנם דעת מרן אינה כך, מרן בבית יוסף מביא את כל החולקים, משמע שאם כולם חולקים, אינו צריך לכתוב בהדיא שאין הלכה כרמב"ן, כי בודאי שהוא לא יפסוק כמוהו. גם בשו"ע הוא השמיט אותו, מובן א"כ שאיננו פוסק כהרמב"ן. אבל זה לא שישנו דיוק מהלשון שהוא חולק עליו, הדבר אינו במפורש. דהיינו, הגר"א לא התכוון שהשו"ע במפורש אינו כהרמב"ן, אלא שכיון שלא הביאוֹ, מסתמא אינו סובר כמותו. הנקודה הזאת ברורה.

שאלה מהציבור: האם הרמב"ן הכשיר דווקא אם אחרי שחתך מלמעלה הוריד את הבשר למטה כדי שיקשר? 

תשובת מרן שליט"א: לא. הרמב"ן לא מוסיף את הפרט הזה, שיחזור ויקשר זאת, הדבר כתוב בכתבי הגאון אבא מארי זצ"ל בשם 'מצאתי כתוב', שכך הם פירשו. אבל אגיד לך מה נראה לענ"ד בס"ד בעניין זה. בכל אופן, הרמב"ן בודאי לא התכוון לזה, אלא שחותך למעלה ושוחט מיד, בלי להוריד את הבשר למטה.

 

התייחסות לדברים שנכתבו במדריך כשרות "יורה דעה"- ניסן ה'תשע"ג ב'שכ"ד.

במדריך הכשרות לפסח של 'יורה דעה' שנה זו [ניסן התשע"ג], ראיתי שהם קצת התלוצצו על כך, ואגיד לכם מה אני חושב, במה הם טעו. כתוב שם [דף קס"ג] כך, מימי לא שמעתי על דעה כזאת בדברי מהרי"ץ, שהיו ידועים בעיר צנעא לכל צורב. יתירה מכך הדבר לא נראה לי מציאותי כלל. העוף על פי שיטה זו עובר ניתוח, העצם שלו נשארת חשופה לגמרי, ומשם לא אישפזו אותו בבית חולים סטרילי [כאן שלש נקודות במקור, כזה...], הוא בודאי נוטה להזדהם ברפש בו הוא מתפלש [גם כאן שוב שלש נקודות. להזכיר לקורא שצריך כאן לצחוק, גם אם לא הבין]. קשה להאמין שהעוף יישאר חי ממהלך זה עד לרפואה, בפרט בימים קדמונים בלא האנטיביוטיקה.

אכן צריכים להבין זאת. ראשית, יש להעיר שזה לא מדוייק, כי לא מדברים פה דווקא על עוף, כמו שהם כותבים, אלא אפילו על בהמה וחיה. אבל חושבני שהדבר פשוט. יש כאן שני דברים, אמת שמהרי"ץ לא כתב זאת, כל אחד רואה שהוא לא כתב כך, אבל זאת מעין פשרה. דהיינו, הרי פה מעידים שכך מהרי"ץ עשה, ובספר זבח תודה הביא מהרי"ץ את שיטת הרמב"ן להכשיר, אבל מאידך הרי יש האוסרים, לכן חששו לשיטת האוסרים ועשו את העצה הזאת. כך אני חושב. דהיינו, כפי שאבא מארי כתב, זה יותר מדוייק. דהיינו, זה לא פירוש למהרי"ץ, 'כיצד? כלומר וכו', כמו בכת"י השני, אלא זאת דעה שמוסיפה קצת חומרא יותר ממה שהרמב"ן מיקל לגמרי. לא ידוע לנו המקור הראשון לעת עתה. אבל השיטה הזאת, אינה מפרשת את שיטת הרמב"ן, בודאי שהרמב"ן לא התכוון לכך. אבל החכמים האלה שכתבו זאת, רצו להחמיר, ממילא הם אמרו שנעשה באופן הזה, בפרט כיון שמרן בשו"ע הביא את דעת רש"י שהוא ה'יש אוסרים', משמע שהוא חושש להם לכתחילה. לכן לא רצו להקל לשחוט מיד אחרי החיתוך מעל צֻמַּת הגידין, שאולי לא תבריא. [בשיעור הבא, מוצש"ק אחרי מות וקדושים, יוסבר ביתר ביאור בעהי"ת].

לגבי מה שהם שואלים, שזה לא 'סטרילי', הדבר פשוט מאד. הרי אם אתה חותך את הבשר ומורידו למטה, כיצד הוא יחזיק וישאר למטה? אלא צריך לקשור אותו, להדק. צריך לעשות לו תחבושת. ואם כבר אתה עושה תחבושת, תעשה אותה על הכל, ממילא בודאי שזה סטרילי.

אבל חושבני, שבדורות שעברו, שהם לא היו כל כך הגייניים, לא היה כ"כ נקיות כמו שיש בזמנינו, ממילא גם הזיהום לא היה בקלות. הם גם היו יותר בריאים, ויותר מחוסנים. בזמנינו, אם משהו יחיה כפי המצב שלהם, אחרי שהוא כבר כזה הגייני, כל דבר קטן יפגע בו. אבל כשנמצאים בתוך הדברים האלה, זה עובר בקלות. בכל אופן, השאלה אינה שאלה, כיון שלמעשה מדברים שיקשרו זאת, לא שישאירו את הבשר כך כמות שהוא. כי בודאי שכדי לקשור את הצומא כלפי מטה, צריך משהו שיחבוש זאת, ואם כבר חובשים, אזי חובשים את הכל והדבר מסתדר, כמו שהסברנו בס"ד.

ומאחר שכבר דיברתי על מדריך הכשרות הזה, אגיד לכם דבר נוסף. תראו כמה שלבים חלו אצל כת הדרדעים. כבר הגיעו למצב, היום הם כבר אומרים, שהתימנים כך נהגו בכל הדורות, שהמסורת היא כפי שיטת החתם סופר, שצֻמַּת הגידים היא למטה. הדבר בודאי לא נכון. זו בדותא. אבל השלב הראשון של הדרדעים היה, שעשו כמו הרמב"ם רק בעוף, ולא בבהמה.

כיצד אני יודע זאת? במדריך הכשרות הזה [דף ע"ב] מובא כך, שאמר הרב שלמה מחפוד, כי בתימן, כך קיבלתי ממארי עזרי גיאת, היו שחששו לחומרא לשיטת הרמב"ם, שם היו פותחים את הרגל לכל אָרכה עד סוף הרגל הצהובה, והיו בודקים אם נקרע. אותו אדם הוא דרדעי, ואותם 'שהיו שחששו לחומרא' אלו אנשיהם. נו? אפשר להביא זאת לכלל הציבור?! נכון שהיו שחששו, אבל אלו האנשים מהכת שלהם. אפילו שהוא דודו מצד אשתו, הרי הם המציאו דברים ומנהגים לפי רוחם ושיטתם. מהם אתם יונקים?

אולם מה שהופתעתי ביותר, שמתחילה המארי שלהם בכלל לא סבר כך. יש לי תשובות כת"י מחכמי תימן מהדורות ההם, עוד מזמן שמארי חיים קורח זצוק"ל היה חי, והוא כותב במפורש בכלל תשובות לעניינים שונים, כוונתי לתלמידו שהחמיץ והקדיח תבשילו ברבים בעוה"ר, הוא המארי שלהם ששמו יחיא בן סלימאן, לעניין צֻמַּת הגידים, פשוט דקיימא לן כהרשב"א והריב"ש ורבינו ירוחם וארחות חיים, כמו שכתב הרב בית יוסף שגם הרמב"ם חזר בו, וכתב שטעות נפל בספרים, ושגם בעוף הם בעצם האמצעי. תשובה זו היא משנת ב'רכ"ט לשטרות, שהיא ה'תרנ"ח ליצירה. א"כ תראו מה שקרה כאן. צריכים לדעת, הדרדעים הם פלג מתוך הבלדי, ובשלב הראשון הם היו יותר נורמליים, אבל לאט לאט הם הולכים ויורדים. התלמיד הזה, אותו גיאת שהם מביאים פה, הוא משלהם, הוא החליט לשנות ועשה בעוף כמו הרמב"ם, אבל לא בבהמה. עכשיו בא ר' יהודה בן אחיו של עזרי שנקרא משה, כמובא שם בספר שיחת חולין, שהוא הדור השלישי, והוא כבר הלך לגמרי כהרמב"ם גם בבהמה. הכל עשו כמו הרמב"ם, ולפי שיטת החתם סופר. כך הם החליטו משום מה, "השתכללו" עם הזמן. אבל אלו הם דברים בטלים.

אבל אגיד לכם מה שקרה. פה במדריך הכשרות [דף קס"ד], כתבו דבר שאינו נכון, הנוהג הזה נעדר קרוב למאה חמישים שנה, ואי אפשר לציינו כמנהג שבא עם קהל תימן מן הגולה, ואין לנהוג על פיו כלל ועיקר. עד לפני מאה חמישים שנה נהגו בתימן, לפתור את בעיית טריפת צֻמַּת הגידים, על ידי חיתוך השוק מעל מקום צֻמַּת הגידים, כדברי הרמב"ם. בקיצור הרב שלמה מחפוד אומר בהחלטיות, אכן היה דבר כזה שחתכו מלמעלה, אבל זה רק עד לפני מאה וחמישים שנה. אבל הדבר אינו נכון. ראשית, הרי הם בעצמם הביאו שם במדריך תשובות של חכמי תימן שכתבו, בארץ התימן נוהגים כדעת המיקל בטריפות, וחותם על זה הרב משה יצחק הלוי נע"ג, בנו של מהר"י יצחק הלוי נע"ג, והרב יוסף שמן נע"ג, תלמידו של מהר"י הלוי, והם היו בדור שלנו ממש. ובפסקי מהרי"ץ הבאתי [בבארות יצחק] את הרב שלום יצחק הלוי נע"ג, שעל דברי מהרי"ץ הוא מביא דוגמא מהמשנה במס' תרומות [פ"ה משנה ט'], סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, טחנו את זה, וזהו דבר שהיה בעצם אסור, ואעפ"כ חזר להכשירו. א"כ הוא רוצה להביא שיש מושג כזה. משמע ששני בניו של מהר"י יצחק הלוי נע"ג, גם להם נראה כך. מסתמא אביהם נהג והורה זאת. אבל יתרה מכך, בעל מקור חיים פסק כך, וכן בעל לחם תודה שזהו פירוש על שערי קדושה, ויתר כל חכמי תימן בכל הספרים שהיו מקובלים הלכה למעשה עד לדור האחרון פסקו כך. א"כ אי אפשר לבוא ולהגיד, שמאה וחמישים שנה לא היה קיים דבר זה. בכל הספרים שהם להלכה למעשה, כך פסקו. מה שכן, דבר זה היה לא שכיח, וזאת הבעיא, לכן היו על כך ויכוחים.

ישנן עוד תשובות של חכמי תימן מכת"י בידי שלא נדפסו, אבל ברוך ה' שזכיתי. יש לי כת"י של תשובות שלא נתפרסמו עד היום, ורובם ככולם נקטו כך, וזה לשונם, יורונו הבית דין צנעא היושבים על כסא ההוראה, בהמה שבאה לפנינו, ונפסקו צֻמַּת הגידים שלה לגמרי, ועומד השוחט וחותך למעלה מצֻמַּת הגידים, ושחט הבהמה. ועמדו במחלוקת, ואמרו שהיא טריפה, שנפסקו צֻמַּת הגידים. והשיב השוחט, שהיא טרפות החוזר להכשרה. עתה בבקשה מכם, תורונו מה הדין נותן בבהמה זו שנפסקו צֻמַּת הגידים, אם יש לו בחתיכת למעלה מצֻמַּת הגידים היתר. והלא רבינו הרמב"ם מנה אותה משבעים טרפיות. תשיבו לנו תשובה ברורה כשמש מאירה. ותהיה לנו למשענת, ולא כקנה רצוצה, וכו'.

תשמעו מה עונה אחד מראשי בי"ד צנעא, תשובה. שאלה זו כבר נשאלה ממני, והשבתי עליה דפלוגתא דרבוותא היא. דאיכא מרבנן דסבירא להו שכיון שנטרפה מחמת חתיכת צֻמַּת הגידים, אינה חוזרת להכשרה, כמו שכתב הרב זבחי שלמים בסי' נ"ה, ובכסף אחר פרק שמיני מהלכות שחיטה הלכה י"א וט"ו, עיין שם באורך. אמנם הרב מהרי"ץ בזבח תודה סי' נ"ה ס"ק ב' שם כתב וז"ל, ולדעה זו הוי טרפות דצֻמַּת הגידים טרפות החוזר להכשרו, שאם נחתכה במקום צֻמַּת הגידים ולא חתך יותר, טריפה. ואם רוצה אח"כ לחתוך קודם שחיטה, למעלה מהם, תשוב להכשרה. אף על גב דאין הדעת כן, קי"ל דהכי הוא, חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחייה. דרך אגב, נכתב פה כפי הגירסא שלנו, וחויה עם וא"ו. והוא מציין את הב"י ולבוש וכו'. ממילא רווחא שמעתין, והשוחט הנזכר בפנים [דהיינו בלשון השואל] עשה כדעת המקילים. אין על כך טענות ומענות, כי יש לו לאותו שוחט על מה לסמוך. התשובה הזאת היא משנת ב'רכ"ז, היא שנת ה'תרע"ו ליצירה, זה ממש בדור האחרון.

יש פה עוד בכת"י שתי שאלות, שאלה אחת מעניינת בדיני ייבום, מישהו עשה איזה ערמה, אבל לא אכנס לזה כעת, ויש שאלה נוספת על הנושא שלנו. אין לי את לשון השאלה, כי הדף חתוך, אבל יש את התשובה. הוא עונה על זה כך, ולעניין שאלה שנית בדין צֻמַּת הגידים וכו', לא נעלם ממך דברי הפוסקים שאמרו דמילתא דלא שכיחא לא שייך בה מנהג. מה אתה שואל אותי, איך נוהגים? משמע שהוא שאל מהו המנהג. א"כ הוא עונה לו, זה מילתא דלא שכיחא, ואיני יכול להגיד לך מה המנהג בנושא זה, האם מקובל כי הדבר מועיל או לא. שרק זאת שמענו, מפי הרב הגדול כמהר"ר חיים קרח תנצב"ה, שאמר לו רבו כמהר"ר יוסף אלקארה, כי פעם אחת אירע כן, וחתכו הרגל למעלה מצֻמַּת הגידים קודם שחיטה, על פי המקילים שזכר הרב זבח תודה, והכשירוה. המקום ברוך יאיר עיניך בתורתו, וכו'.

בקיצור, רואים שזאת היתה הלכה למעשה אצלנו, בכל הדורות. מה שכן, הדבר לא היה מוסכם. אכן ישנם כאלה שלא הסכימו לכך. אבל בעל מקור חיים פסק כך בפשיטות, וגם בספר לחם תודה למהר"י בדיחי פסק זאת בפשיטות. גם מהר"ר שלום חבשוש שהוא בעל קרבן תודה, פירוש על מקור חיים, עבר על זה בשתיקה גמורה כהודאה. וכן הלאה.

מה שהטעה אותם בכך, הוא כנראה מה שכתב מורה־דרכם הסמוי, בפירושו להרמב"ם [הל' שחיטה פרק ח' דף תרצ"ה], הסיפור על פרה שברדתה במדרגות נשברה רגלה וכו', שזה היה "אחד מגדולי רבני תימן בדור שלפנינו שלא היכרנוהו". הסגנון הזה גרם להם לטעות ולהוסיף נופך משלהם, אבל הדבר היה חי וקיים למי שיודע. [באופן כללי תמוה מאד שר' יוסף בן דוד קאפח, נעשה "כוכב גדול" ומאן־דאמר במדריך הנז"ל בשנים האחרונות. האם הותרה הרצועה? בריש גלי? מי הכשיר אותו לבוא בקהל הציבור החרדי? ומי שבידו למחות ולתקן, יזכה במצוה].

הנפק"מ מכך, שזאת לא שאלה רק בנושא זה, אלא זאת שאלה כללית בכל דיני טרפיות, שבזמנם היו מקילים, אבל בזמנינו הדבר לא שייך, כיון שאין עניות כמו אז. לכן הנפק"מ אינה רק בדבר הזה, אלא בכל דיני טרפיות. אבל באופן שיש מצב של 'הפסד מרובה', גם בזמנינו יש צד היתר. אלה שמתירים זאת, אינם מופרכים. לאפוקי ממ"ש פה בחוברת, שהם עושים זאת כביכול כדבר שאין לו שחר. וזה אינו נכון.

[עיין המשך עניין זה בהרחבה, בשיעור מוצש"ק אחרי מות וקדושים התשע"ג].

 

חלק השו"ת:

שאלה: לגבי החיתוך מעל צֻמַּת הגידים, שלכאורה הבהמה צריכה להבריא, אבל זה לא שחיטה, האם אין בזה משום צער בעלי חיים? הרי אם אתה חותך, ולאחר חדשיים מתברר שהיא לא הבריאה, הוא לא עשה צער בעלי חיים?

תשובה: לפי הרמב"ן, אין צער בעלי חיים, כיון שחותכים זאת ושוחטים אותה מיד. דבר שני, הרי בעצם בכל העניין של השחיטה, למה אין בזה צער בעלי חיים, כיון שבכך הבהמה מתעלה, על ידי שתישחט ויאכלו אותה. אם היא תהיה טריפה, יזרקו אותה לכלבים. יותר טוב שיאכלוה יהודים. יש דצח"ם, והיתה עולה מדרגת חי לדרגת מדבר, נהיית ע"י אכילתה חלק מגוף האדם. לכן מהבחינה הזאת, טוב שהיא תסבול קצת. אבל כפי שאמרנו, קושרים ומרפאים אותה שקושרים. הצער הוא זמני, רק לבינתיים. אבל אה"נ, מה שחותכים אותה מלמעלה זה יותר טוב.

 

שאלה: למה הדבר אינו מצוי.

תשובה: לא מצוי שייחתכו לבהמה צֻמַּת הגידים. בד"כ זה לא קורה. אלא רק כגון אם תיפול ממדרגות, או שיזרקו עליה חץ, או שמישהו יתקע שם סכין, או שנפלה ונשברה לה הרגל, ולכן הדבר הוא מילתא דלא שכיחא, כנז' בתשובה דלעיל.

 

שאלה: לדעת מהרי"ץ צריך לחכות עד שהיא תבריא?

תשובה: לא צריך לחכות.

שאלה: א"כ מה זה הטעם שהדבר לא 'סטרילי'? הרי גם להרמב"ן זה לא 'סטרילי'?

תשובה: מה שהם טענו על ה'מצאתי כתוב', זאת שיטה שלישית. הסברנו שהשיטה השלישית היא חומרא, זה לא דעת הרמב"ן עצמו, כי הרמב"ן מיקל לחתוך ולשחוט. אבל הם אמרו, תקשור את צֻמַּת הגידים, ואז יהיה מותר. אבל הם שאלו, איך? הרי זה לא סטרילי? זה לא יכול לחיות, כי תישאר העצם גלויה ותזדהם? אבל בטח החכם הזה שכתב זאת, היה מנוסה, הוא ידע שהיא כן יכולה לחיות, ואנחנו כבר הסברנו זאת בס"ד. וכלפי אחרים ששאלו מה מקור הדבר, הסברנו שזו פשוט חומרא, וכל המחמיר תבוא עליו ברכה.

הדפס

עוד במדור

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מצות מסורת
מועדי השם
אור ההלכה
פעולת צדיק
טריתא
ת"ת עטרת חיים
שר שלום קשת
מצות טעמו וראו
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מיני תבלין וקליות
ארז יחיאל
עבור לתוכן העמוד