-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מצות טעמו וראו
מצות מסורת
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
620 אורחים

דין מי שקרא כמה פסוקים, אם יכול החזן להמשיך את הקריאה במקומו

    
מספר צפיות: 1343
י' כסליו ה'תש"פ

דין מי שקרא כמה פסוקים, אם יכול החזן להמשיך את הקריאה במקומו

 

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – חלק ד' (שעודנו בכתובים)

 

שאלה: יודיעני כת"ר דעתו בדין ראובן שעלה לספר תורה וקרא שלושה פסוקים או יותר, כפי מנהגינו שהעולה קורא בעצמו. ואחר־כך בראותו שאינו בקי בקריאה, ביקש שהחזן ימשיך לקרוא במקומו, ושהוא ראובן יברך לאחריה. דלכאורה לאו שפיר עבד, וכמבואר בשלחן ערוך אורח־חיים סימן ק"מ סעיף א' בדין נשתתק, והוא על פי הירושלמי פרק ה' דברכות הלכה ג', ומגילה פרק ד' הלכה ה', דלכולי עלמא אי אפשר שהחזן ימשיך ממקום שפסק ראובן, אלא צריך הוא לחזור מתחילת הקריאה. אלא שהרא"ש והרמב"ם וסיעתם, נחלקו שם האם יחזור לברך לפניה או לא:

 

והאמת כי לפי דעת הרא"ש, אין מקום לדון, שהרי ראובן לא נתכוון להוציא את החזן והציבור ידי חובתם בברכתו, ואם־כן אי אפשר שהחזן ימשיך לקרוא באמצע העלייה על סמך ברכתו של־ראובן. אבל לכאורה אפשר להתיר זאת אליבא דהרמב"ם, משום שהרמב"ם סובר בדין נשתתק, כי ראובן כשבירך בתחילה התכוון להוציא ידי חובה בברכתו את החזן והציבור, ואם־כן יכול החזן מעיקר הדין להמשיך לקרוא ממקום שפסק ראובן, ויחזור החזן ויברך לאחריה, ויוציא בברכתו את ראובן ידי חובתו, אלא שמבואר בירושלמי שלא יעשה כך, כי נראה שקריאתו של־זה מובדלת מקריאתו של־ראשון (זה לשון הבית יוסף, והביא לשון זה גם הגר"א בהגהותיו על הרא"ש בפרק ג' דמגילה אות ג') ואם־כן אפשר לומר דוקא כשראובן בירך לפניה והחזן מברך לאחריה, סבירא ליה לרמב"ם דנראה כשתי קריאות מובדלות, ובהכי אסר הירושלמי. אבל בנדון דידן שראובן יחזור לברך לאחריה, אינו נראה כשתי קריאות מובדלות, ושפיר למעבד הכי אליבא דהרמב"ם:

 

ונראה לי להביא סעד לכך מדברי השתילי זיתים בסק"ה שכן פסק בעניין מי שנשתתק מחמת שקמו עיניו מלראות, או שאינו יודע לקרות (שזהו נדון דידן), שלדעת הרא"ש לא יוכל השליח ציבור להשלים הקריאה על סמך ברכת העולה ואעפ"י שהעולה מברך לאחריה וכו'. וסיים השתילי זיתים וז"ל, אבל לסברת הרמב"ם יכול השליח ציבור להשלים הקריאה, ובתנאי שיברך הוא בסוף עכ"ל. לפום רהטא נראה שדעת השתילי זיתים דאליבא דהרמב"ם יברך השליח ציבור לבסוף. אבל באמת נראה לי שזה אינו, ומוכרח שתיבת הוא קאי על העולה. ואי אפשר לומר שחוזר על השליח ציבור, משום שבירושלמי מפורש שאי אפשר שהשליח ציבור ימשיך ממקום שפסק העולה ויברך השליח ציבור וז"ל, אם אמרת ממקום שפסק וכו' האחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם עכ"ל הירושלמי. ואם בדין נשתתק כך, כל־שכן בנדון דידן. שמחה רבה תהיה לי אם יעיין כת"ר בשאלה זו, ויפוצו מעינותיו חוצה:

 

תשובה:

 

לק"י, עש"ק מסעי כ"ז תמוז ה'תשע"א, ב'שכ"ב.

 

לכבוד הרה"ג נתן וכו' שליט"א.

 

א) טעם הירושלמי, שהוא מדכתיב תורת י"י תמימה (תהלים י"ט, ח') שתהא כולה תמימה, ולכן מנעו שלא יהא נראה שקריאת השני מובדלת מקריאת הראשון, מסתברא לענ"ד כי הוא שייך אפילו בכי האיי גוונא שהראשון יחזור לברך. ר"ל כי הגם שהנדון שם הוא בנשתתק ממש, שאינו יכול לדבר כלום, דהיינו לא פסוקים ולא ברכה, מכל־מקום אף בנדון דידן לא תועיל ולא תציל הברכה האחרונה לחבר את הקריאה להיות אחת:

 

וזאת לפי הבנת הבית יוסף והגר"א, וכנזכר בשאלה. אך גם לפי מה שפירש בקרבן העדה על הירושלמי במגילה פרק ד' הלכה ה' שתהא כולה תמימה, כמו שעושים לשאר פרשיות של־תורה שמברכים לפניהן ולאחריהן, כך צריך לעשות גם לפרשה זו יעו"ש, הוא הדין בנדון דידן אין פרשה זו שווה לשאר פרשיות באופן זה. ועיין עוד לקמן אות ו' ד"ה כמו־כן:

 

אגב, נראה לענ"ד שהירושלמי כדרכו תופס לשון מליצה ודרך צחות, וכדאשכחן בכמה מקומות כמו שציינתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות קידוש סימן נ"ט אות כ"ח ד"ה אגב. ור"ל שאין כאן דרשה מיוחדת מהפסוק תורת י"י תמימה לעניין זה, אלא מילתא דסברא היא שלא תשתנה קריאה זו משאר הקריאות. ומשום הכי העלו דברי הירושלמי בזה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר ראשונים בפשיטות, אעפ"י שלא נזכר דין זה בבבלי, כי אין זה חידוש כל־כך שיעלה על הדעת שאינו מוסכם מהבבלי:

 

ב) קשה מאד לענ"ד לבאר שכוונת השתילי זיתים בתיבת הוא, על העולה. א' מצד הלשון, שמורה בכל מקום על מה שמדובר קודם, וכאן הרי מדובר בהדיא על שליח ציבור. ב' מצד הסברא. כי כב' הבין שכוונת השתילי זיתים להמשיך הקריאה ממקום שפסק הראשון. ולא היא, כפי שכבר הערתי בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך שני הלכות קריאת ספר תורה ס"ק כ"ד דף תנ"ג ד"ה כתב, דמה שכתב השתילי זיתים לסברת הרמב"ם יכול השליח ציבור להשלים וכו', הוא לאו דוקא, אלא צריך השליח ציבור לחזור מתחילת הקריאה וכו' יעו"ש:

 

ולהבין העניין היטב, נביא מפיסקא זו שבדברי השתילי זיתים, ונבאר אותה בהרחבה וז"ל, אם כבר קרא שלושה פסוקים, יברך וילך לו, אפילו במקום שאין ראוי להפסיק שם [דהיינו מאחר שקרא שלושה פסוקים שנחשב לקריאה, יפסיק ויברך ברכה אחרונה וישב במקומו. וכך קיבלתי מאאמו"ר זצ"ל וגם מזולתו, כי המנהג בתימן היה שאם רואה החזן שהעולה טועה בקריאתו כמה פעמים, וכבר קרא שלושה פסוקים לכל־הפחות, מכסה את הספר במפה, ורומז לו לברך ברכה אחרונה כאילו כאן נשלמה הקריאה ע"כ. אמנם זה היה שייך בדורם שרובם ככולם היו בקיאים, מה שאין כן האידנא שאם לא יורגלו בקריאה, עלול להתבטל לגמרי שהעולים יקראו בעצמם. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ויגש על פסוק ובני דן חושים ד"ה אלא. וחידש לנו השתילי זיתים שזה אפילו במקום שאינו ראוי להפסיק שם, ור"ל כגון שנותרו שני פסוקים סמוך לראש פרשה וכו' דבעלמא אסור להפסיק שם, כדקיימא לן בסימן קל"ח סעיף א'. ונראה טעמו מפני שאין זה איסור בעצם, רק מפני הנכנסים והיוצאים. ואולי אפילו (אי נמי הוא הדין, או כל־שכן) אם הסיום הוא בדבר רע (אי נמי הקורא אחריו יפתח בדבר רע, אלא שבזה בלאו הכי אפשר לתקן על־ידי שיחזור ויקרא פסוק שלפניו. אבל למעשה אין צורך, דלא שייך בזה הטעם דאתו לאינציי וכדלקמן בסמוך) דבעלמא אין לעשות כן כדאיתא התם סוף סימן קל"ח בהגהה, מכל־מקום בנדון דידן סבירא ליה להשתילי זיתים דעדיף הכי. וגם פשיטא שאין זה מעכב. ומה גם שהטעם דבעינן להתחיל ולסיים בדבר טוב, הוא משום דלא ליתו לאינצויי עם החזן ויאמרו שהוא מקלל אותם, כמו שהעלה השתילי זיתים שם סק"ג בשם הלבוש, ובכי האיי גוונא לית לן בה כיון שיש סיבה אחרת ידועה לכך. ועיין עוד למהרח"כ בשו"ת החיים והשלום סימן ס'. יב"ן]. ואם לאו [דהיינו קרא פחות משלושה פסוקים. יב"ן] יעלה אחר במקומו, ויברך לפניה ואחריה. וכל זה לסברא ראשונה. אבל לסברת הרמב"ם יכול השליח ציבור להשלים הקריאה, ובתנאי שיברך הוא בסוף. כן נראה לי עכ"ל השתילי זיתים:

 

ועל כרחין לשונו להשלים הקריאה, לאו דוקא, כמו שכתבנו, אלא צריך השליח ציבור לחזור מתחילת הקריאה, כמו שמפורש גם ברמב"ם עצמו. וצריך לומר דלא נקט השתילי זיתים לשון זה, אלא כלפי מה שכתב תחילה שיברך וילך לו, דבאופן זה הופסקה קריאתו, קא משמע לן השתא דלהרמב"ם יכול להשלים אותה קריאה עצמה, דהיינו שיכולים לעשות באופן שלא ישתנה סדר הקריאה מכפי החלוקה הרגילה והקבועה, ודוק. ומה שסיים כי זה בתנאי שיברך הוא בסוף, פשיטא דקאי אשליח ציבור, כי הוא השלים הקריאה, וכמו שביאר מרן בבית יוסף ובכסף משנה טעם שיטת הרמב"ם פרק י"ב מתפילה הלכה ו' דכשמתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, הוי כאילו כולה קריאה אחת היא, וברכת הראשון תעלה לכל הפסוקים כולם, וכן ברכת אחרון שמברך בסוף תעלה גם־כן לכל הפסוקים כולם יעו"ש:

 

ג) ולפי דברי מרן הללו, לא נצטרך לומר שהרמב"ם חולק על הרא"ש וסיעתו גם בעיקר הסברא אם המברך מוציא בברכתו את הציבור [והחזן בכללם], ר"ל כי המפרשים כתבו שטעם הרא"ש וסיעתו שמברך השני גם בתחילת קריאתו, ולא יכול לסמוך על ברכת זה שנשתתק, מפני שהמברך בתורה, אינו מברך להוציא אחרים אלא לעצמו, כמו ברכת המצוות או ברכת הנהנין, וכמובא בשתילי זיתים שם סק"ג וכן במשנה ברורה סק"ג וכף החיים סק"ד, ולכאורה משמע דבהא פליג הרמב"ם וסובר שמוציא את כולם, ולכן כתב שלא יברך תחילה. וכן כתב הבית חדש בהדיא בסוף סימן ק"מ ד"ה אבל וז"ל, טעמו של־הרמב"ם, דהברכה שבירך לפניו אותו שנשתתק, היה מברך בעד עצמו ובעד כל הציבור, ולכן העומד תחתיו וקורא אינו חוזר ומברך לפניו דהויא ברכה לבטלה וכו', ובית יוסף כתב בדרך אחר עכ"ל הבית חדש. ועיין עוד מגן אברהם שם סק"ג ומחצית השקל ושאר אחרונים:

 

אבל כסברת הבית יוסף אליבא דהרמב"ם, שעולה ברכת הראשון לכל הפסוקים, ר"ל שעל־ידי חיבור הקריאה שלא תהא נראית מובדלת, חלה עליהם ברכת הראשון, מפורש בתשובתו של־הרמב"ם עצמו, וזכה לכוון לדבריו, אלא שהרמב"ם הטעים את הדברים יותר. דהכי איתא בשו"ת הרמב"ם סימן רצ"ה, כיון שבירך הראשון בתחילה ובירך האחרון בסוף, הרי כל הפסוקים האלו שקראן אחד מתחילה ועד סוף נתברכו לפניהם ולאחריהם. ואעפ"י שאחד בירך בתחילתן ושני בירך בסופן, אין בכך כלום, שזה הוא העיקר שהפותח בתורה בתחילה הוא מברך תחילה, והשביעי המשלים מברך בסוף, כדתנן (מגילה דף כא:) הפותח והחותם בתורה וכו', ומפני הנכנסין והיוצאין גזרו שיהיה כל אחד ואחד מברך בתחילה ובסוף, ובמילתא דשכיחא גזרו בה רבנן, מילתא דלא שכיחא שהיא הקורא ונשתתק, לא גזרו שיהיו שנים מברכין בתחילת קריאה אחת זה אחר זה. שהאחד שבירך (בתחילה) [בתחילת] קריאה זו שנשתתק בה, אינו צריך לברך אלא משום גזירה, היאך נצריך זה השני שעמד תחתיו במקומו והתחיל לקרות ממקום שהתחיל שיברך שנייה, זו היא דעתי בדבר זה עכ"ל. ועיין עוד מאמר מרדכי סימן ק"מ סק"א ד"ה ודע, ובמ"ש בס"ד לקמן אות ו' ד"ה ולא קשיא:

 

ד) ומהשתא שהרמב"ם מחזיר נדון דידן לתקנה הראשונה שהפותח לקרוא ראשון מברך ברכה ראשונה והעולה שביעי מברך ברכה אחרונה, ממילא פשוט שבנדון דידן חובה על החזן לברך בעצמו, ולא ראובן:

 

ושמעתי כי מקרוב נהגו בכמה בתי כנסיות לעשות כמו שנזכר בשאלה. ופשוט בעיני כי זה אינו, והם לא העמיקו בעניין, אלא מפני שעלה בדעתם כי באופן זה יכולים לעשות כמנהג שאר קהילות שהחזן קורא והעולה מברך. אבל לא דאמי כי אוכלא לְדַנָּא, כי בנדון דידן הקריאות נראות מובדלות זו מזו:

 

ומעיקר הדין באופן שהעולה עלה בדעתו מעיקרא שלא יקרא כי אם שלושה או ארבעה פסוקים הראשונים שהוא יודע, ורצונו שהחזן ימשיך, נראה לענ"ד שיכול לומר לחזן שהוא מתכוין להוציא אותו בברכתו ושהחזן יתכוין לצאת, שאז יש רשות לחזן להמשיך לקרוא ממקום שפסק, ויחזור הקורא לברך גם את הברכה אחרונה על דעת זו, דהיינו ששניהם מוציאים זה את זה. ובאופן זה, שפיר מיקרי שנתברכו הפסוקים לפניהם ולאחריהם, ותורת י"י תמימה. אבל מסתברא שלא נכון לעשות כן, כי הרואים והשומעים יטעו לעשות כמותם בלא לדעת שכיוונו להוציא זה את זה:

 

ה) וכבר ביארתי בס"ד בבארות יצחק שם, דאנן נקיטינן כרבינו הרמב"ם בדין נשתתק. וכן העליתי בס"ד להלכה ולמעשה בשלחן ערוך המקוצר חלק אורח־חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן כ"ב סעיף כ"ב. וגדולה מזו הוספתי בעיני יצחק שם אות נ"א שבהגהות הר"ר דוד (נכד מהרי"ץ) מבואר ש"מנהגינו" כהרמב"ם. ושם סיים שכן נראה דעת השלחן ערוך שהעלה דעת הרמב"ם, מכלל דחייש ליה יעו"ש, הגם שיש לדחות שלא הזכיר דעת הרמב"ם, אלא בעבור המקומות שנהגו (לשעבר) כהרמב"ם, וכנודע בכללי הפוסקים:

 

וזה נראה גם־כן דעת השתילי זיתים דנקט בלשון "אבל" לסברת הרמב"ם, לפי מה שכתבו בעלי הכללים דלשון אבל, מורה על הסברא שבה הפוסק חפץ. ברם איהו גופיה סבירא ליה דהך כללא אינו כפי שרגילים להבינו כפישוטו, שכן פירש כלל זה בכללים שסידר בסוף הקדמתו, שהכוונה שחפץ באותה סברא, אבל לא פסק כמותו יעו"ש. אכן מדברי מהרי"ץ בכמה מקומות, מוכח כי הדבר כפישוטו שפוסק כמותו, כגון בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן כ"ח אות א' ד"ה שוב, וסימן רל"ה ד"ה והנה, וסימן רנ"ו ד"ה ואם. הגם שקצת קשה, שאם דעת השתילי זיתים להכריע כסברת הרמב"ם, למה לא גילה זאת בהדיא אלא דרך אגב כשדן במי שקמו עיניו מלראות. על־כל־פנים משמע כי גם הוא סובר כהבנת הר"ד בדעת מרן, דלמעשה יש לחוש לסברת הרמב"ם, כמו בשאר סתם ויש אומרים. ועדיין צ"ע במה שכתב בסימן קל"ז סק"ט:

 

על־כל־פנים המשנה ברורה בסק"ד כתב בשם האחרונים שהעיקר כדעה הראשונה שסתם השלחן ערוך כמותה שיברך גם בתחילה, ועיין עוד בכף החיים סק"ה שהעלה בשם אליה רבה דהכי נהוג יעו"ש. ואינהו בדידהו, ושפיר קא עבדי אינהו שהם אשכנזים וספרדים לפי מה שהעלה בבית יוסף שם שכן דעת הרבה ראשונים חוץ מהרמב"ם. ואנן התימנים שפיר נהיגינן כהרמב"ם כפי שהוא בהרבה עניינים כיוצא בזה. ואפילו אם לא היה לנו בזה מנהג ידוע כהרמב"ם, שפיר נקיטינן בהא כוותיה דהרמב"ם, לפי הכלל שהוצאנו מתוך דברי מהרי"ץ, כי אף כשמרן סותם שלא כהרמב"ם, מכל־מקום מאחר שהעלה את דעתו בשלחן ערוך, אנן מיהת פסקינן כוותיה במושלם, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות תולעים סימן קל"ה אות ט"ו. ומה שכתב במראה הפנים על הירושלמי ברכות פרק ה' הלכה ג', יש להשיב על דבריו, כאשר פשוט למעיין:

 

ולפום קושטא אין הרמב"ם יחיד בדבר, כי כך היא גם־כן דעת האור זרוע והמאירי ורבינו מנוח ור"א מן ההר, הובאו דבריהם בספר הלכה ברורה סימן ק"מ דף קכ"ג אות ג'. וגם הוא נטה קו שלא לברך אפילו לדידהו שהם ספרדים מטעם ספק ברכות להקל יעוש"ב, וקיצרתי. ואגב, מה שכתוב ביל"י סימן ק"מ דף צ"ה שהרמב"ם כתב שיתחיל ממקום שפסק הראשון, שגגה היא, כי מפורש ברמב"ם שיתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק:

 

אמנם יש להתבונן היאך שייך לקבוע מנהג בנדון דידן, הרי אין הדבר מצוי שישתתק אדם בקריאתו, וידוע שאין נחשב מנהג אלא במילתא דשכיחא. ואם־כן מנליה להאליה רבה מנהג לברך, ולהר"ד בהיפך מנהג שלא לברך. וי"ל דהאליה רבה שהוא אשכנזי, מיירי לפי מנהגם ששליח ציבור קורא בקביעות במקום העולים, וכבר מפורש בפוסקים ובהגהת הרמ"א שם דאפילו בזמן הזה ששליח ציבור קורא [אצלם] דינא הכי, כבזמן התלמוד שאם נשתתק העולה, יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך בתחילה ובסוף. וזה שייך לא רק כשהעולה נשתתק, אלא גם כשהשליח ציבור נשתתק, כדעה העיקרית שהעלה בכף החיים שם סק"ז. ועיין עוד תורת חיים (סופר) שם סק"ד, ושלחן הטהור סעיף א', ושו"ת הר צבי חלק א' סימן ע"ב, ושערי תשובה הלכות דברים הנוהגים בסעודה סימן קע"ד סק"ו. ממילא כיון ששליח ציבור אצלם הוא אדם קבוע וקורא בכל הזמנים, יתכן שיהא מנהג בדבר. ולדידן אליבא דהר"ד, מסתברא דלא קאי על נשתתק שבשלחן ערוך, אלא על נשתתק שהוסיף השתילי זיתים (כי הר"ד רגיל להביא דבריו) מחמת שקמו עיניו מלראות או שאינו יודע לקרות לפי מנהגינו שאין השליח ציבור קורא, וזה קורה כידוע [בפרט שלא היו מצויים משקפיים לכל הזקנים, אף שהיו כבר אז, וכנזכר בשתילי זיתים הלכות שבת סימן ש"א ס"ק ל"ב. איתמר]:

 

ו) אחרי כתבי כל הנזכר לעיל, קיבלתי העתקה ממה שנדפס בזי"ר, ביאור על ספר שתילי זיתים, ובכלל הדברים כתב בזה"ל, יכול השליח ציבור להשלים הקריאה, דהיינו שיתחיל ממקום שנשתתק הראשון ויקרא את שאר הפסוקים השייכים לו. ואף דבנשתתק לגמרי להרמב"ם גם־כן צריך השני להתחיל ממקום שהתחיל הראשון, כדלעיל בז"ר ריש סק"ד, מכל־מקום חידש רבינו המחבר דבנדון דידן לדעת הרמב"ם אין השליח ציבור צריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון, אלא סגי במה שיקרא ממקום שנשתתק הראשון. וזהו דנקט בלשון להשלים הקריאה. והרב בארות יצחק עמוד תנ"ג פירש דמה שכתב רבינו המחבר יכול השליח ציבור להשלים הקריאה, לאו דוקא, אלא כוונתו שצריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון. ולפי הבנתו, אין בדברי רבינו המחבר כאן חידוש יותר ממה שכבר כתב מרן אליבא דהרמב"ם, וזה לא יתכן. דפשיטא דשליח ציבור לא גרע מאחֵר שעולה במקום הראשון, ומאי קא משמע לן. אלא ודאי דנדון דידן קיל טפי, שאין השליח ציבור צריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון וכו' ע"כ:

 

ולא קשיא מידי, כי אכן לא בא השתילי זיתים בפרט זה לחדש. רק מאחר שהוצרך לברר הדין בנדון דידן אליבא דסברא ראשונה, ממילא המשיך לבאר איך הוא לדעת הרמב"ם. וגם להטיל גם בזה התנאי שיברך השליח ציבור בסוף קריאתו, שיש מקום לטעות בכך. כל־שכן אם מצא השתילי זיתים מקום בכאן לרמוז שחפץ בסברת הרמב"ם, וכדלעיל אות ה' ד"ה וזה. ולדידיה שבא חדש דבנדון דידן אין צריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון, מדוע לא נימק טעם החילוק המחודש בזה. ואכן לא מצינו טעם לחילוק הזה. ועל שאר הדברים שם, אין צורך להשיב, לפי מה שיתבאר מאליו להמעיין בדברינו דלעיל, כל־שכן דאשתמיטתיה תשובת הרמב"ם הנזכרת לעיל שהוא מאריה דהאיי דינא, ודבריו קילורין לעינים:

 

כמו־כן הראוני במשנה תורה המבואר דף רע"ו, כי טעם דין קרא ונשתתק וכו' שבירושלמי וברמב"ם, נראה כי זה מפני שהמשתתק שבירך תחילה עוזב הספר תורה ויושב והשני עומד, מה שאין כן אם המשתתק יכול להישאר ולעמוד ליד הספר תורה והשני יקרא ממקום שנשתתק. ולפי זה יכול עולה שאינו יודע לקרוא את כל הקריאה קריאה נכונה, לברך ולקרוא תחילה רק שלושה פסוקים ויעמוד, והחזן ימשיך את שאר הקריאה, ובסיום יברך העולה, וזה גם לפי (התוספתא) [הירושלמי] והרמב"ם יעו"ש. ולא נהירא, שאם כן היה להם לתקן עצה פשוטה זו. וכי מי שנשתתק, אינו יכול גם־כן לעמוד, אתמהא. גם הסברא נותנת דבכי האיי גוונא שייך נמי טעמא דבעינן תורת י"י תמימה וליכא כדלעיל אות א' ד"ה טעם וד"ה וזאת:

 

ז) וממוצָא דבר אתה למד גם־כן לעניין נוסף, ואעתיק מה שכבר כתבתי בס"ד אודותיו בזכרונותי מזה שנים רבות כהאיי לישנא, שמעתי שהנהיג מקרוב חכם אחד (שאינו בר־סמכא) באופן שהעולה אינו יכול לקרוא איזו תיבה כהוגן אפילו כשמחזירין אותו, שיחזור החזן לקרות אותו פסוק, והעולה ימשיך אחר זה שאר הפסוקים, כדי שלא יתבייש בהפסק הקריאה שם ויברך ויחזור למקומו. ולענ"ד הוא שלא כדין, דנמצא שלא נתברך אותו פסוק לפניו ולאחריו ובעינן תורת י"י תמימה כדאיתא בירושלמי שהביאוהו הפוסקים לדינא בסימן ק"מ, מאחר שהעולה לא נתכוון בברכתו עבור החזן, וכמו שכתב בכיוצא בזה מהרד"ם בשתילי זיתים שם סק"ה, והבאנו דבריו וביארנום בס"ד בבארות יצחק שם ס"ק כ"ד דף תנ"ג:

 

ובאשל אברהם (מבוטשאטש) סימן קמ"ד (ד"ה בפרשת נביא השקר) מבואר כי במה שקרא העולה לתורה נכון, אף שהחזן למנהגם קרא בטעות וגם חזר אחר התיקון על טעותו מועיל, לפי שכבר יצאו חובת שמיעה מתוך ספר תורה יעו"ש. ולכאורה הוא תמוה, מה גם שהוא עצמו כשתיקן לא היה ברור לו שכך צריך לומר יעוש"ה לגבי הפסוק אשר לא ידעתָּם (דברים י"ג, ג') שהחזן קרא ידעתֶּם בסגול:

 

ואיך שיהיה, אינו דומה לנדון דידן, כי שם סוף סוף העיקר הוא קריאת העולה עצמו. אבל כבנדון דידן שהחזן יקרא כהוגן תמורתו, לא מהני. ואין בזה אלא אולי להפיס קצת דעת הציבור, ושלא להוריד את העולה כמו שנאלצים אנחנו כיום לסמוך לפעמים אפילו כשמשתנה המשמעות, על דעת המקילים שאינו מעכב בדיעבד, כדאיתא בטור סימן ק"מ, ויעויין בביאור הלכה להמשנה ברורה סימן קמ"ב ד"ה מחזירין, מחשש הלבנת פנים בפרט שנחלשה מאד הבקיאות במקרא כיום, ושמא יבוא הדבר לידי מחלוקת חס ושלום, והאמת והשלום אהבו:

 

*

 

הלכך אינו מועיל שהחזן יקרא במקום העולה את הפסוק. ולעניין השאלה דלעיל, או שיפסיק הקורא כאן ויברך ברכה אחרונה, או שהחזן יחזור מתחילת הקריאה [ואין צריך לתרגם שוב, כנהוג בכל כי האיי גוונא, כגון כשהצריכו את הקורא לחזור שוב על הפסוק בגלל שטעה בקריאתו, שאין התורגמן חוזר לתרגמו] בלא לחזור ולברך בתחילה, וימשיך עד סוף הקריאה הקבועה, וכשישלים יברך החזן ברכה אחרונה. ועיין עוד מ"ש בס"ד בתשובתי דלעיל חלק א' סימן קס"ג:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
טריתא
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
שר שלום קשת
ת"ת עטרת חיים
מועדי השם
פעולת צדיק
מיני תבלין וקליות
מנויים לחיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
עבור לתוכן העמוד