-
מרן
-
חיפוש מתקדם
ארז יחיאל
מנויים לחיים
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
950 אורחים

שמונה הוכחות וראיות למנהג אבותינו הק' לאמירת "ויושע" בעמידה ובהיכל פתוח בעת צרה, וכפילת הפסוק תיפול עליהם וגו' שלש פעמים

    
מספר צפיות: 1354
ג' סיון ה'תשפ''א

שמונה הוכחות וראיות למנהג אבותינו הק' לאמירת "ויושע" בעמידה ובהיכל פתוח בעת צרה, וכפילת הפסוק תיפול עליהם וגו' שלש פעמים.

 

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק פינחס התשע"ד.

 

מנהג אבותינו בידינו, כי בעת צרה מאויבינו הקמים עלינו, לצערינו זה כבר נהיה 'מנהג', כך היא המסורת בידינו, משום ש'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם'. סגולה בטוחה הנהוגה אצלינו התימנים, בחונה ומנוסה, שאומרים את 'שירת הים' בעמידה. ישנם על כך סיפורי נסים ונפלאות, כי בזכות שאמרו בתפילה את שירת הים בעמידה כשההיכל פתוח, בהתרגשות ובהתעוררות ובקול רם, וחוזרים על הפסוק תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד [שמות ט"ו, ט"ז] שלש פעמים, בסופו של־דבר הקב"ה איבד את כל צוררינו ואויבינו הקמים עלינו. [יותר מאוחר כשנמשכה והתגברה המלחמה, הנהגנו בס"ד לכפול אז פסוקים נוספים, כדלקמן בשיעור מוצש"ק מסעי ה'תשע"ד. יב"ן].

 

ברצוני לבסס את המנהג הזה, כיון שלכאורה ישנה כאן שאלה. הרי הסגולה הזאת, של אמירת 'ויושע', היא לפני שקורה הנס. ואילו ביציאת מצרים, הם שרו את שירת הים, לאחר קריעת ים סוף. כמו שנאמר, וַיּוֹשַׁע יְ"יָ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וגו' [שמות י"ד, ל'], ולאחר מכן, אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וגו' [שמות ט"ו, א']. כלומר, לאחר שטֻבעו המצרים וחילם בים סוף, לאחר מכן שרו את שירת הים. א"כ, מה המקום לאמירת שירה, לפני שקורה הנס?

 

ברצוני להביא, כי בעניין זה ישנן לפחות שמונה או עשר ראיות, כי השירה יכולה להיאמר עוד מלפני שקרה הנס. דהיינו, בכדי להראות שאנו בוטחים בהקב"ה שיקרה לנו נס, לכן אנחנו שרים עוד מלפני שהדבר קרה.

 

שאלה מהקהל: אם עושים זאת בישיבה, הדבר גורע?

תשובת מרן שליט"א: אם הדבר נאמר בישיבה, זהו מצב קצת רדום, והלא צריכים להתעורר. אפילו כלפי הקב"ה כתוב בדרך משל, "יָקוּם" אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו [תהלים ס"ח, ב']. אעפ"י שאין חובה מצד הדין לעמוד כאשר פותחים את ההיכל, וכן הוא מנהגינו (דלא כאשכנזים), אבל עכ"פ בנדון דידן המקובל הוא לומר זאת בעמידה. אמנם בד"כ, בשירת הים אנחנו יושבים. אבל במצבים האלה, אנו פותחים את ההיכל לפני אמירת 'ויושע', וכל הקהל עומדים על רגליהם, עד סוף השירה. דהיינו 'הלכו ביבשה בתוך הים'.

 

אבותינו היו עושים זאת כך, לאו דוקא בתפילה. אמנם אנחנו, בלאו הכי אנו אומרים זאת בתפילה, לאחר הזמירות, ועושים כך. אבל אצל אבותינו, כאשר הם עשו 'עצרת תפילה' באופן מיוחד, גם אז הם אמרו את 'ויושע' בעמידה. דהיינו, הם אמרו מזמורי תהלים, סליחות, וגם את 'ויושע'. אבל מאחר והדבר כבר נמצא גם כן בתוך סדר התפילה, ממילא עושים זאת כך. אומרים את השירה בהתעוררות רבה ממש, מלה במלה, באופן מרגש מאד.

 

בכל אופן, ישנה כאן שאלה. הרי כידוע, הדבר הזה אינו מקובל בשום קהילה בעם ישראל, אלא רק אצלינו התימנים. וישנם השואלים אותנו, מהו המקור לכך? ומה הטעם? אמנם, אין לנו מקור לעניין זה. אבל כך הוא מנהג אבותינו מדורי דורות, והדבר מקובל בכל קהילות תימן, בהסכמת כל הרבנים, 'אין פרץ ואין יוצאת'. מנהג ישראל תורה הוא. ואעפ"י שאיננו יודעים, מהו המקור המפורש לעניין זה, אבל עכ"פ עלינו להבינו. שהלא לכאורה, מקומה של־שירה, הוא לאחר שניצלים מן הצרה, ולא מלפני כן?

 

הרי המשנה במסכת תענית [פרק ג' משנה ט'] אומרת, היו מתענין, אם היתה תענית על עצירת גשמים ח"ו, וירדו להם גשמים וכו', ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. לא שמענו, כי יגידו הלל, לפני שיקרה הנס, אלא רק לאחר שקורה הנס.

 

אמנם, ישנם כמה מושגים. הלל, שירה, הודאה. אלו מושגים נרדפים. שיר, ושבח, הלל, וזמרה, ברכות, והודאות. אולם חושבני, כי למרות שישנם הבדלים דקים, בהגדרות המושגים הללו, אולם בכל אופן, הכל הוא דבר אחד.

 

חז"ל [שמות רבה כ"ג י"ב] דורשים על הפסוק, אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַי"יָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וגו' [שמות ט"ו, א'], מה הפירוש 'לאמר'? הדבר בא להגיד, שנהיה אומרים לבנינו, ובנינו לבניהם, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת, בעת שתעשה להם נסים. כלומר, לאחר שכבר קרו הנסים, אומרים את השירה. וכהנה וכהנה, מצינו בכמה מקומות.

א"כ לכאורה, הדבר צריך הסבר.

 

בסייעתא דשמיא, מצאתי כי ישנו מקור נפלא למנהגנו זה, עפ"י מה שכתוב במכילתות, במכילתא דרבי ישמעאל, ובמכילתא דרשב"י, וכן במדרש הגדול. מובאים שם כמה פירושים על הפסוק, יְ"יָ יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן [שמות י"ד, י"ד]. רבי אומר, דהיינו רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא אומר, כי זהו בלשון תמיהה. כלומר, משה רבינו אומר לעם ישראל, 'י"י ילחם לכם, ואתם תחרישון'? בתמיהה. דהיינו, אין לכם לשתוק. בני ישראל שואלים את משה רבינו, מה עלינו לעשות במצב הזה? אומרים חז"ל כך, רבי אומר, י"י ילחם לכם, המקום יעשה לכם נסים וגבורות, ואתם תהיו עומדין ושותקין? אמרו ישראל למשה רבינו, משה, מה עלינו לעשות? אמר להם, אתם תהיו מפארים ומרוממים, ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו. כעניין שנאמר, 'רוממות אל בגרונם' (תהלים קמט), ואומר 'רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך' (שם נ"ז), ואומר 'י"י אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן' (ישעיה כ"ה). באותה שעה, פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, 'אשירה לי"י כי גאה גאה'. הרי משה רבינו ע"ה, מעודד את עם ישראל ואומר להם, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְ"יָ וגו' [שמות י"ד, י"ג]. אולם, תשבחו את הקב"ה, כבר מעתה. בכדי להראות, כי אנו בטוחים ונשענים בישועת ה', עוד מלפני שקרה לנו הנס.

 

אמנם, אי אפשר היה להגיד דברים, אשר עדיין לא קרו, שהרי אינם ידעו את מה שיהיה בעתיד, אא"כ הם היו נביאים, והם אמרו זאת ברוח הקודש. א"כ צ"ל, כי אף שהם אמרו את המלים מן הפסוק, אשירה לי"י כי גאה גאה, אבל מסתבר שלא אמרו אז את סוף הפסוק, סוס ורוכבו רמה בים. דהיינו, הם אמרו רק את הדברים, אשר היו יכולים להתאים, לזמן שלפני הנס. כגון, ימינך י"י נאדרי בכח, י"י איש מלחמה י"י שמו, תערוץ קמיך, תרעץ אויב, וכדומה. אלו דברים, אשר מתאים לאמרם, עוד מלפני שקרה הנס. ולאחר מכן, כאשר כבר קרה הנס, הם אמרו את השירה במלואה. דהיינו, הם הוסיפו דברים נוספים, לאחר שראו בעיניהם את הנסים והנפלאות. אבל כבר מראש, הם שיבחו ופיארו את הקב"ה. כך רבי אומר.

 

ולפני כן כתוב במכילתא וגם במדרש הגדול כך, ר' מאיר אומר, י"י ילחם לכם, אם כשתהיו עומדים ושותקין, י"י ילחם לכם, ק"ו כשתהיו נותנין לו שבח. מסתברא, כי רבי מאיר, אינו חולק על עניין זה. אלא שלפי דבריו, משה רבינו לא אמר להם זאת במפורש, אלא שיבינו זאת לבד מעצמם. לפי דבריו נראה, כי זה אינו בלשון תמיהה. אלא כפשוטו, 'י"י ילחם לכם, ואתם תחרישון'. אם כאשר אתם שותקים, הקב"ה עושה לכם נסים, ק"ו כאשר אתם משבחים. וממילא, הם הבינו זאת מעצמם, וכך הם עשו. כך הדבר מפורש, גם במדרש לקח טוב.

 

אם־כן, זהו מה שאנחנו עושים. אומרים את השירה, עוד מלפני שקרה לנו הנס. בכדי להראות, כי אנו בטוחים בכך, שהקב"ה יעשה לנו נסים ונפלאות. לכן אנו אומרים, 'ויושע י"י ביום ההוא את ישראל מיד מצרים'. יש להבין כי המלה 'מצרים', היא רק כמשל וכדוגמא. דהיינו, מעין מה שהיה ביציאת מצרים, הקב"ה יכול לעשות לנו גם עתה. ובפרט, כי המלה 'מצרים', היא מלשון מיצר. כמו שנאמר, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ [תהלים קי"ח, ה'], וכן עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם [במדבר י', ט'].

 

ובאמירת הפסוק תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, אנו מבקשים, כי הקב"ה יתן פחד בליבם, שלא יגזרו עלינו גזירות רעות. וכן בהמשך בפסוק, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, אנו מבקשים, כי הם יאבדו לנצח, וכו'. אפשר להסביר זאת בעוד כמה אופנים. ובהמשך הפסוק, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְ"יָ, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, לכאורה יש כאן כפל לשון. ואכן בחז"ל, ישנם כמה פירושים על עניין זה. אבל לענייננו, הדבר מתפרש, גם על העבר, וגם על העתיד. דהיינו, 'עד יעבור עמך י"י', זהו בעבר, כלומר ביציאת מצרים. והפסוק 'עד יעבור עם זו קנית', המדובר על כעת, כלומר בזמנינו. הפסוק הראשון, הוא לשעתו. והפסוק השני, הוא לכל הדורות, עד ימות המשיח. וכן מתבארים שני הפסוקים שלאחר מכן, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ וגו', יְ"יָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

 

א"כ, ישנה כאן ראיה עצומה, למנהג שלנו.

 

כפי שאמרתי, ברצוני לבסס את המנהג הזה, ותכף תבינו את הסיבה לכך.

 

לכאורה, היינו יכולים לומר, כי ישנה סיבה אחרת לאמירת 'ויושע'. הרי מהרי"ץ זיע"א מביא בעץ חיים [ח"א דף כ"ד ע"א] בשם השל"ה, כי אמירת השירה בכל יום בכוונה ובשמחה רבה, כאילו אותה שעה גם הוא יצא ממצרים, היא סגולה נפלאה לכפרת עוונות. א"כ יכול להיות, כי כיון שאנו נמצאים במצב כזה, בעת מלחמה, וכמובן שהכל הוא בעוונותינו הרבים, ממילא אנו אומרים את השירה בצורה הזאת, בכדי שהדבר יהיה לכפרת עוונות.

 

אולם, לא מסתבר לומר, כי זאת היא הסיבה, משום שלא ראיתי שאומרים זאת אז בשמחה. אמנם מהרי"ץ אומר, כי זאת סגולה לכפרת עוונות, לכל אדם ובכל זמן, לומר את השירה בכוונה ובשמחה רבה, כאילו באותה שעה הוא בעצמו יצא ממצרים. אולם לא נראה, כי הציבור אומר זאת בשמחה מיוחדת, אלא שאומרים זאת בהתעוררות. אם כן מסתבר, כפי הטעם הראשון שאמרנו.

 

זאת הראיה הראשונה למנהגנו.

 

ראיה שנייה, הרי ישנו פסוק מפורש, מְהֻלָּל אֶקְרָא יְ"יָ וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ [שמואל ב' כ"ב, ד'. וכן בתהלים י"ח, ד']. לא כתוב ההיפך, 'מאויבי אושע', ואז 'מהולל אקרא י"י'. אלא, כבר מראש, אני מהלל את ה', וזאת סגולה כי אושע מאויבי. כבר רש"י [בתהלים שם] מפרש כך בהדיא, אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאושע מאויבי.

 

ראיה שלישית, מהנוסח 'על הנסים' שאנו אומרים בחנוכה ופורים, כשם שעשית עמהם נסים וגבורות, כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת. וההמשך הוא, ועל כולם י"י אלד'ינו אנו מודים לך, כפי הנוסח שלנו. לכאורה, כיצד אפשר להודות מעכשיו על העתיד? כאשר אנו אומרים, 'כשם שעשית עמהם נסים וגבורות', ובפורים הנוסח הוא 'פלא ונסים', 'כך עשה עמנו וכו', 'ועל כולם אנו מודים לך'. המשמעות היא, כי אפילו על העתידות, אנו מודים לך כבר מעכשיו. 'על כולם' היינו, אנו מכלילים את הכל, גם מה שהיה אז, וגם מה שתעשה עמנו בעתיד, על כולם אנו מודים לך. א"כ מכאן ראיה, כי אפשר וצריך להודות כבר מעכשיו, על הנס שיהיה בעתיד.

 

ראיה רביעית, מהגמרא במס' פסחים [דף קי"ז ע"א], ת"ר, הלל זה, מי אמרו? מי אמר בפעם הראשונה את ההלל, לפני דוד המלך? רבי אליעזר אומר, משה וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו על הים. הם אמרו, לֹא לָנוּ יְ"י לֹא לָנוּ (תהלים קט"ו, א'). משיבה רוח הקודש ואמרה להן, לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מ"ח, י"א). אם כן, בשעה שעם ישראל עמדו על ים סוף, הם אמרו כך, 'לא לנו י"י לא לנו', אלא תעשה למען שמך הגדול והקדוש, ותציל אותנו מן המצרים. הדבר היה, כאשר הם עמדו על הים, ולא כאשר הם כבר עברו את הים. אמנם ישנו לשון בגמ' שם, כתוב בשם שמואל, שהם אמרו זאת 'בשעה שעלו מן הים'. אבל כאן כתוב, 'בשעה שעמדו על הים'. כפי שכתוב גם אח"כ בהמשך, רבי יהודה אומר, יהושע וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען. רבי אלעזר המודעי אומר, דבורה וברק אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סיסרא. ר' אלעזר בן עזריה אומר, חזקיה וסִיעָתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב. רבי עקיבא אומר, חנניה מישאל ועזריה אמרוהו, בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע. רבי יוסי הגלילי אומר, מרדכי ואסתר אמרוהו, בשעה שעמד עליהם המן הרשע. א"כ, 'עמד' היינו, בשעת הצרה. כבר אז אמרו הלל. אכן בהתחלה מבקשים ואומרים, 'לא לנו י"י לא לנו', אבל אח"כ כתוב 'כי לשמך תן כבוד וגו', 'למה יאמרו הגויים וגו', 'ואלד'ינו בשמים כל אשר חפץ עשה'. מצד אחד, זאת בקשה, אבל מאידך ישנם גם שבחים.

 

זאת ראיה רביעית, שאומרים הלל, עוד קודם שקרה הנס. אמנם הדבר אינו מתאים לדעת הרשב"ם שם, אשר נדחק קצת ומסביר, כי 'עמדו' היינו, לאחר שהם כבר עברו. אולם לא ניכנס כעת לכך.

 

גם בהמשך הגמ' שם כתוב, חכמים אומרים, נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. בפשטות משמע, כי על כל פרק ועל כל צרה, הם היו אומרים הלל. וזאת בכדי להראות, כי אנו כל כך בטוחים בהקב"ה, שיעשה לנו כחסדו הגדול.

 

זוכרני, כי לפני שלושים שנה בערך, באחת המלחמות, כבר אינני זוכר איזו מלחמה זאת היתה, כל כך הרבה מלחמות כבר עברנו רח"ל, אבל המדובר לפני כשלושים שנה, ערכו 'עצרת תפילה' בעיר ראש העין, והיגעתי לשם. לפני התפילה, עמד אחד מן הרבנים הזקנים ואמר כך, 'אנחנו בטוחים בהקב"ה שיעשה לנו נסים ונפלאות, אבל צריך צעקה. תכינו את השופרות'. והתחיל לומר 'אל מלך יושב על כסא רחמים מתנהג בחסידות', אמרו את י"ג מדות. ובית המדרש שם, וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים [שמואל א' י"ד, ט"ו]. כל הציבור התעורר מכך, תקעו שופרות מימין ומשמאל, מלפנים ומלאחור, וברוך ה'. אהה, היכן אותם הזקנים הצדיקים? שהיו עם כזאת יראת שמים ואמונה בה'? איזו ירא"ש, איזו אמונה, איזה בטחון חזק.

 

מדוע אני אומר זאת? ראיתי כי בספר עמק ברכה [בדף קכ"ד קכ"ה], הוא מביא דבר חידוש, בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל. אולי לפי"ז יהיה מובן, מדוע הדבר אינו מקובל בעדות האחרות. כיון שלדעתו אכן לא שייך לומר שירה, לפני שקרה הנס. וז"ל, הנה מו"ר הגאב"ד דבריסק (שליט"א) [זצ"ל] אמר בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, דיש לעיין, אם יבוא הנביא בשם ה', ויאמר שהשם יעשה לישראל נס. או אם ימצא מי שיהיה לו בטחון גמור בה', בטחון של מאה אחוזים, שבהחלט יעשה השם לו נס. אם ראוי לומר בכה"ג את השירה, מיד קודם הנס, ולצאת בזה יד"ח שירה?

 

זאת חקירה. והוא פשט זאת כך, ואמר, שזהו ביאור הכתוב בתהלים [י"ג, ו'] וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. פירוש, אף שיש לי בטחון הגמור בישועתך, בזה רק יגל לבי בישועתך. אבל מתי 'אָשִׁירָה לַי"יָ'? כִּי גָמַל עָלָי. לאחר שגמל עלי, והיינו לאחר הנס, אז אשירה לו. שזהו דין בשירה על הנס, שאין אומרים השירה אלא לאחר הנס עכ"ד.

 

בעל עמק ברכה, דן בעניין זה, והתפלאתי לראות, כי הוא מביא את הפסוק שאמרנו מקודם, וכותב כך, וממה שפרש"י בתהלים [פי"ח פסוק ד'] על הפסוק מהולל אקרא י"י ומן אויבי אושע, וז"ל בהלולים אקראנו ואתפלל לפניו תמיד, כלומר לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאושע מאויבי עכ"ל. אין סתירה מזה, למה שכתבנו, דאין אומרים שירה קודם הנס. דהכא, אין זה בתור שירה והלל אמרו לפני התשועה, אלא בתור תפילה. כדכתיב, מהולל אקרא י"י, בהלולים אקראנו ואתפלל לפניו, כדפרש"י. וכדין תפילה, שצריך לומר שבח והלל קודם בקשת צרכיו, כדאיתא בע"ז [דף ח'] לעולם יסדר שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. לפי דבריו, אין ראיה מדברי רש"י, כיון שההלל אינו מדין שבח, דהיינו לומר שירה על הנס, אלא מדין תפילה. כלומר, שלפני התפילה, אומרים הלל.

 

כמובן שהדבר דחוק מאד, כיון שמרש"י לא משמע כך. רש"י אומר, אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאושע מאויבי. זאת הסיבה, שאני מהלל את ה'. לפי דבריו, הפירוש אינו כן, אלא כיון שאני מתפלל, א"כ ישנן הלכות, כיצד מתפללים? ישנו סדר מסויים לתפילה. בהתחלה צריך לומר שבח, ואח"כ בקשה, ואח"כ הודאה. אבל רש"י לא אומר כך. אלא, שאני משבח אותו, בגלל שאני אושע. זאת הסיבה לאמירת ההלל.

 

ישנה ראיה נוספת מעניינת למנהגנו, וזאת הראיה החמישית. אמנם, כבר בעבר כתבתי אותה [בנפלאות מתורתך פ' בשלח, אשר עודנו בכתובים], אולם כעת אני רואה, כי גם בעל עמק ברכה דן בכך.

 

נאמר בדברי הימים [ב' פרק כ'], בזמן יהושפט מלך יהודה, וַיְהִי אַחֲרֵיכֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. התקבצו שם צבא גדול. וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַי"יָ. מפני שיהושפט נתקף פחד. צבא כזה גדול, אשר בא להילחם כנגדם, התעורר לדרוש את ה' בתפילות ובתחנונים. וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה. וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵיְ"יָ גַּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת יְ"יָ. באו כולם לבית המקדש, קיבוץ לתפילה. ויהושפט עומד לפני כולם ומתפלל, וַיֹּאמַר, יְ"יָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וגו'. ישנה כאן אריכות. וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר, אֲשֶׁר לֹא נָתַתָּה לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא בָהֶם, בְּבֹאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הִשְׁמִידוּם. אנחנו עשינו להם חסד, כאשר ישראל בא לארץ ישראל, לא נלחמנו איתם, וכעת הם לא זוכרים לנו את החסד שריחמנו עליהם, ואדרבה עכשיו הם באים להילחם עלינו. וְהִנֵּה הֵם גֹּמְלִים עָלֵינוּ, לָבוֹא לְגָרְשֵׁנוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ. אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפָּט בָּם, כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. וְכָל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי יְ"יָ, גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם. כל יהודה באו מהכפרים ומכל המקומות, סביבות ירושלם, כולם התקבצו לבית המקדש, ויהושפט נשא תפילה להקב"ה.

 

וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף, הָיְתָה עָלָיו רוּחַ יְ"יָ בְּתוֹךְ הַקָּהָל. נמצא נביא בתוך הקהל, אשר תוך כדי ההתקבצות הזאת, שרתה עליו הנבואה. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט, כֹּה אָמַר יְ"יָ לָכֶם, אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה, כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים. מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם, הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ, וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת, הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְ"יָ עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַי"יָ עִמָּכֶם.

 

יהושפט שומע זאת, וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה, וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי יְ"יָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַי"יָ. וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים, לְהַלֵּל לַי"יָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה. אמרו הלל בקול רם. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וגו', הם יצאו למלחמה. וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַי"יָ, וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ, וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַי"יָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן יְ"יָ מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ.

 

נמצא א"כ, כי הם אמרו הלל, על הבשורה שהנביא בישר להם. למרות שבַפועל, עדיין לא היתה המלחמה, הם רק התכוננו למלחמה. אולם כאשר הם שמעו, כי הנביא מבטיח להם ישועה, כבר אז הם היו מהללים את ה'. בכדי להראות, כמה הם בטוחים בישועת ה', כבר אז הם היו משבחים את הקב"ה, עוד לפני שאפי' ישנו ניצוץ והתחלת הנס. הרי כל הנס היה רק למחרת, כמ"ש בסופו של־דבר, וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר, וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן, וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה. שלושה ימים, הם רק היו בוזזים את השלל, וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל לא הספיקו לאסוף את הכל, כִּי רַב הוּא וגו'.

 

לכאורה זאת ראיה נוספת, כי מהללים ומשבחים את הקב"ה, עוד מלפני שקרה הנס.

 

אבל בעל עמק ברכה אומר חילוק, בין שירה, לבין הודאה. לפי דבריו, מה שהיה כאן, זאת אינה שירה, אלא רק הודאה. וז"ל, דזה לא היה בתורת שירה על הנס, דהא אין אומרים שירה קודם הנס, אלא בתורת הודאה אמרוהו. אולם הוא בעצמו, נשאר על כך בצ"ע, דבמכילתא פר' בשלח, מונה זה בין העשר שירות שנאמרו בעולם, משמע דבתורת שירה אמרוהו.

 

אם כן אנחנו אומרים למסקנא, זאת ראיה לשיטתנו, וזוהי הראיה החמישית.

[אמנם יש ליישב לדידיה, לפי מדרש תנחומא שם אות י', שמוציא את יהושפט ומכניס שה"ש אשר לשלמה. וע"ע מ"ש בס"ד בנפל"מ ע"פ אז ישיר משה ד"ה ומזה. יב"ן].

 

בספר שיחות הרש"ד פינקוס [על חנוכה עמ' ק"י] הוא כותב כך, מפורסמים הם הדברים שהביא הגאון רבי אריה פומרנציק זצ"ל בספרו עמק ברכה, בשם מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל, על הפסוק 'ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לי"י כי גמל עלי' [תהלים י"ג, ו'], כי מדת הבטחון שיש לאדם בחסדו של הקב"ה, מועילה וגורמת לו שיהא ליבו מלא גילה. אך שירה, אינה קיימת, אלא לאחר שישועת ה' כבר נעשתה. הבטחון בישועה העתידה לבוא, עדיין אינו מאפשר לומר שירה. זהו היסוד שראינו מקודם, והוא מדייק זאת מן הפסוק, 'אשירה לי"י כי גמל עלי'.

 

זהו דבר חידוש. אף אחד מן המפרשים, אינו מסביר כך. ולפי שיטתנו, אנחנו יכולים לומר, כי פירוש הפסוק הוא ההיפך. דהיינו, 'אשירה לי"י, כי גמל עלי'. כלומר, אני שר לה', כיון שאני בטוח שהוא יעשה לי חסד, וכאילו הוא כבר 'גמל עלי'. הגר"ח מבריסק, אינו יכול לבוא ולהגיד דרשה, אשר חז"ל לא אמרו אותה. אי אפשר להביא פסוק, ולהוציא ממנו דבר הלכה. ובפרט, שאפשר לפרש את הפסוק בצורה האחרת. בכל אופן, כך הוא אמר. ואנן בדידן אומרים, שאין דבריו מוכרחים כלל.

 

חיפשתי ולא מצאתי מקור לדבריו כלל ועיקר בדברי חז"ל, רק מסברא דנפשיה. כמו־כן לא מצאתי לו שום חבר בין המפרשים ראשונים או אחרונים, ובכללם המלבי"ם. ובמעם לועז על תהלים שם [דף ע"ה] העלה גם את פירושו זה לבסוף [אות כ"ה] בשם "חכם אחד".

 

שאל הנכד של הגרי"ז, זהו בנו של־הגר"ח מבריסק, את הגרי"ז זצ"ל, ומה תענה על מה שכתוב לגבי יהושפט? מדוע שם כתוב, כי הם היללו את ה', עוד מלפני שהיתה המלחמה? והוא ענה לו כך, 'על פי נביא שאני'. דהיינו, אם הנביא מבטיח זאת, אזי כבר אפשר לומר שירה. כך הוא מתרץ. אמנם בסתם, אין אפשרות לומר שירה לפני כן. אבל אם הנביא בא ואומר, שיהיו לכם נסים ונפלאות, ואתם תצליחו במלחמה, א"כ כבר אפשר לומר שירה גם מלפני כן.

 

כותב ע"כ הרש"ד פינקוס כך, נראה שיסוד דברי הגר"ח הוא מסברא, שלא שייך לומר הלל על סמך בטחון בעתיד.

 

והוא שואל שאלה. מה הדין, אם ישנו אדם שיש לו בטחון חזק, לא סתם בטחון, אלא בטחון אמיתי, והוא בטוח שהקב"ה יזמין לו לחם, האם הוא יכול לברך כבר מעכשיו, 'בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ'? הוא בטוח, כי בתוך כמה שניות, יהיה לו לחם. האם הוא יכול לברך, או שזאת ברכה לבטלה?

 

אין פירושו, שייעשה לו נס, וירד לו לחם מן השמים. אלא, שאם הזדמן לו כך. לדוגמא, כגון שהוא הולך בדרך, ובא אדם ויאמר לו, יש לי לחמניות מיותרות, והחלטתי לתת לך אותם. זהו נס, המלובש בטבע. אמנם זאת דרך טבעית, אבל מאידך זהו פלאי.

 

האם זאת ברכה לבטלה, או שלא? הרי בסוף, אכן בא לו לחם. ישנם אנשים גדולים, שיש להם בטחון חזק. ומה שהם חשבו, כך הדבר התקיים. א"כ מה הדין?

 

שאלה מהקהל: וכי אין ההלכה שצריך להחזיק זאת ביד בשעה הברכה?

תשובת מרן שליט"א: אכן צריך להחזיק זאת ביד, אבל אין הדבר מעכב.

 

כותב הרש"ד כך, שירה על נס שייכת למציאות הנס, כמו שהברכה שייכת לעצם האכילה. שהרי ודאי, שאף מי שיש לו בטחון גמור בקב"ה, שתכף ומיד יקבל לחם לאכול, ועל סמך זאת יפתח ויברך 'המוציא לחם מן הארץ', תהיה ברכתו ברכה לבטלה, שהרי הברכה אינה על שמחת הלחם, אלא על הלחם עצמו. צריך חפצא של־לחם. אבל אם אין לחם, על מה אתה מברך? ממילא, זאת ברכה לבטלה. וצריך שהלחם יהיה לפניו, ויאחזנו בימינו, ואז יברך עליו.

 

אם־כן הוא שואל, מה מועיל 'דברי נביא'? מה חילקת בכך? וכי מה עוזר הנביא? הרי גם אם הנביא אומר כך, הלא עדיין הדבר אינו קרה במציאות? כך גם בהלל ושירה על הנס, לא שייך שיאמרוהו, עד שהנס יהיה קיים לפניו, ולא יועיל בזה בטחון גמור בקב"ה. אלא שא"כ לכאורה, גם א"צ להועיל בזה דברי נביא, שהרי מו"ס עדיין הישועה לא נמצאת. לפי דבריו, כפי שהברכה חלה על לחם של־ממש, כך גם השירה צריכה לחול על נס של־ממש. אבל בנ"ד, הרי עדיין לא קרה הנס, והישועה עדיין לא התקיימה. א"כ מה יועיל התירוץ, כי אם ישנו נביא, 'דברי נביא שאני'? אמנם הנביא הבטיח זאת, אבל בפועל עדיין לא קרה הנס, הוא יהיה רק למחרת, בעוד כמה שעות, א"כ על מה היא השירה? הרי היא צריכה לחול, על דבר של־ממש?

 

ישנה כאן אריכות גדולה בנושא זה, והחילוק שלו הוא, כי ישנם שני סוגי הבטחות. וז"ל, אמנם נראה, שיש ב' אופנים בנבואת נביא, על ישועה שתבוא. מצינו בגזירת המן, כשאליהו הנביא בא למשה רבינו, ומשה שאל אותו, במה נחתמה הגזירה? בדם או בטיט? אם בטיט היא חתומה, תפילתנו נשמעת. ואם בדם נחתמה, מה שהיה הוא. אמר לו, בטיט היא חתומה [אסת"ר פ"ז י"ח]. אין הכוונה, שחתימה בטיט היא רכה יותר, ולכן אפשר לבטלה. שהרי חותמו של הקב"ה אמת, ואינו מתבטל. ובודאי שגם חתימה בטיט, היא חתימה גמורה. אלא הביאור הוא, שהחתימה בטיט, היא חתימה גמורה שכך יהיה. ואילו החתימה בדם היינו, שכאילו כבר נשפך הדם. לפני הקב"ה, כל העתידות לבוא כאילו כבר נתקיימו. ולכן כשאמר אליהו הנביא, שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם, אמר משה, שיש מקום לתפילה.

 

כך גם לצד הטוב והבטחה לישועה, כשהנביא אומר שהדבר עתיד להיות, עדיין לא שייך לומר שירה. אמנם ישנה הבטחת נביא, אבל המעשה עדיין לא נתקיים. אבל כאשר דבר הנבואה שהישועה כבר נתקיימה, והעומד להיות כבר נעשה, בזה שייכת שירה. וכעניין שמצינו, שאמר המלאך ליעקב אבינו, 'כי שרית עם אלד'ים ועם אנשים ותוכל' [בראשית ל"ב כ"ט], והרי עדיין לא פגש את עשו, ועדיין לא נצחו. והיינו שפירש רש"י, שכיון שפגש כבר בשרו של עשו ונצחו, ודאי הוא ש"ותוכל" גם לעשו עצמו. הנצחון עליו נחשב כבר שהיה ונעשה, ושייך שיקרא שמו ישראל.

 

ובזה מבוארים דברי מרן זצ"ל, שכיון שהבטחת הנביא היתה 'לא לכם המלחמה', שאין צורך למלחמה, שהרי היא כעשויה כבר, לכן אמרו הלל. לפי דבריו, הואיל והדבר כביכול כבר נעשה, אפשר לומר עליו הלל. אח"כ הוא אומר מהלך אחר נוסף.

 

אולם חושבני, כי הגרי"ז מבריסק, לא התכוין לכך. שהרי איננו עושה חילוק, האם זהו כאילו עשוי, או שלא. הוא רק אומר, כי הדבר תלוי, האם זהו ע"י נביא, או שלא.

 

נראה לענ"ד בס"ד, כי פירוש דברי הגרי"ז, הם כדלקמן. הרי הרמב"ם [בהלכות יסודי התורה פ"י הל"ד] כותב, כי הכלל הוא, שכאשר הנביא מבטיח דבר לטובה, הדבר חייב להתקיים. ואם הוא מבטיח דבר לרעה, לא חייב שהוא יתקיים. ממילא, כאשר היתה להם הבטחה מן הנביא, א"כ זה נחשב כאילו שהדבר כבר נעשה. הרי גם הקב"ה, הבטיח לנו הרבה הבטחות. אני אומר זאת, לפי שיטתם והבנתם. הרי כיון שהקב"ה הבטיח לנו זאת, ממילא כביכול שהדבר כבר נעשה. איננו מדברים, על נסים לאנשים יחידים, או דברים אשר אינם ברורים, כגון אם ישנו לאדם בטחון, כי יכולה להיות איזו סיבה אשר תשנה זאת. אפילו אם יש לו בטחון חזק, לא חייב להיות, שבכל מה שהוא יבטח, הדבר אכן יתקיים. ישנם מצבים, שכבר נגזרה הגזירה, ואי אפשר לשנותה. אבל בנ"ד, הרי יש לנו הבטחה על כך. כאשר אבותינו היו בצרות, בדורות שעברו, היתה ההבטחה, וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי יְ"יָ אֱלֹהֵיהֶם [ויקרא כ"ו, מ"ד]. לא רק בעבורם, הוא לא יכלה אותם, אלא בעבור השכינה הקדושה. המלה 'לכלותם', כתובה חסרה וא"ו. דהיינו, 'לא מאסתים ולא געלתים', בעבור השכינה, שהיא הכלה. אל תקרי לכלֹתם, אלא לכלָתם. זוהי 'שכינתא בגלותא'. בזכותה הקב"ה הבטיח לנו, שאינו מואס וגועל אותנו. גם לנו ישנה הבטחה כזאת, כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְ"יָ אֶת עַמּוֹ, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל יְ"יָ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם [שמואל א' י"ב, כ"ב].

 

אם־כן, אנחנו בטוחים, במה שהקב"ה הבטיח לנו. וזהו כמו, 'על פי נביא'. כמו שלגבי יהושפט, הנביא הבטיח להם כך וכך, גם לנו ישנה הבטחה לדורות, שהקב"ה לא יעזוב אותנו.

 

הרי אין הדבר, כי רק כעת ישנה לנו בעיא עם האויבים, הפלשתים - פלסטינאים - אשר בעזה. אלא שבעצם, זאת רק ההתחלה. הם מצידם, ימשיכו בכך, עד שלא ישאר יהודי אחד בא"י. א"כ בעצם, זאת גזירה על כלל ישראל. אבל אנו מובטחים, ויש לנו בטחון בהקב"ה, כי לא יקרה אסון. לכן כבר מעכשיו, אנחנו משבחים את הקב"ה. כיון שההבטחות שקיבלנו, מבחינתנו כביכול שהדבר כבר נעשה. כאילו הנביא הבטיח לנו זאת. א"כ גם לפי דבריו, ההסבר הוא מצויין.

 

יוצא א"כ, שיש לנו ראיה מיהושפט, וכך גם יוצא לפי מה שכתוב בשיחות הרש"ד על חנוכה. עכ"פ גם הגר"ח יכול להסכים למנהגינו.

 

כעת נאמר, את הראיה הששית. מובא בשיחות הרש"ד במקום אחר [חלק פסח עמ' ק"נ], כי גם בליל הסדר, אנחנו משבחים את הקב"ה כבר מעכשיו, על התשועה שתהיה לעתיד לבוא. הרי אנו אומרים באגדתא דפסחא כך, לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, ולהדר, ולנצח, ולברך, למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו. והוציאנו מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול. וְנֹאמַר לפניו הללויה. כך הוא הנוסח שלנו, לשון עתיד.

 

א"כ הוא כותב כך, בהגדה של פסח אנו אומרים, 'ונאמר לפניו שירה חדשה הללו־יה', וכתב המשנ"ב [סימן תע"ג ס"ק ע"א] בשם האחרונים, שיש לומר 'ונֶאֱמר', בלשון עבר. כי הרי אין הכוונה כאן, על שירה שנשיר בעתיד. וכן אין הכוונה, לשירה שנשיר אח"כ בתוך ההגדה, שהרי אין זו שירה חדשה, זוהי שירה שאמרו כבר כלל ישראל על ים סוף.

 

בתוספות פסחים [דף קטז ע"ב ד"ה ה"ג] מוסיפים, שהשירה על גאולת העתיד, נקראת 'שיר', לשון זכר, שזהו שיר חזק שאין בו רפיון, שיר שאין אחריו עוד שעבוד מלכיות. ואילו כאן בהגדה, שהנוסח הוא 'שירה', לשון נקבה, בהכרח שהכוונה היא על שירה שעברה. שירת העבר, היא שירה עם רפיון, שהרי יש אחריה עוד גליות וצרות. ישנו 'שיר', וישנה 'שירה'. מה ההבדל ביניהם? שירה בלשון נקבה, יש אחריה עוד צרות. אבל 'שיר' בלשון זכר, לעת"ל יהיה 'שיר חדש', לא 'שירה חדשה'. כי 'שירה', זהו בלשון נקבה, כמו נקבה היולדת, דהיינו שישנו המשך. אבל לגבי הזכר, אין לו המשך. לכן כשמדברים על העתיד, אומרים 'שיר', בלשון זכר. 'ונאמר לפניו שירה חדשה', הכוונה היא על כלל ישראל, שאמרו שירה חדשה בשעה שיצאו ממצרים. כמו שאנו אומרים בתפילה, 'שירה חדשה שבחו גאולים'.

 

אמנם בספר עמק ברכה כתב, דהטעם שהשירה בליל פסח נקראת שירה חדשה, שהוא משום דשירה זו אינה שירה על הנס שהיה לאבותינו, אלא היא ההלל שאנו אומרים בהגדה על הנס שלנו, על גאולתינו ועל פדות נפשנו. שהרי חייב כל אדם להראות את עצמו, כאילו הוא יצא עתה ממצרים. וכלשון הרמב"ם [פ"ז הל' חמץ ומצה ה"ו], בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו'. ולכך שירה זו נקראת 'שירה חדשה', כיון שאנו מרגישים כאילו יצאנו עכשיו ממצרים. ולפי"ז יש לנקד 'ונֹאמר' בחולם, בלשון עתיד, ולא בלשון עבר.

 

הוא מביא בשם ספר עמק ברכה, כי צריך לגרוס 'ונֹאמר'. ולגבי השאלה, כי הלשון 'שירה חדשה', היינו על העבר? התירוץ הוא, כי הרי כעת בליל הסדר, 'חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. א"כ, נכון שאנו אומרים שירה על העבר, אבל כעת נֹאמר 'שירה חדשה', כביכול כעת יצאנו ממצרים. זוהי 'שירה חדשה'. אכן מצד אחד, לאחר ה'שירה', ישנם עוד דברים, וזהו אינו הסוף. אבל כעת, אנחנו נֹאמר שירה, כי כביכול כעת יצאנו ממצרים.

 

אולם, טוען עליו הרש"ד, כי לפי הגר"ח מבריסק, השירה צריכה להיות על מציאות. הרי 'כאילו יצאת ממצרים', זאת אינה מציאות, אלא רק מחשבה. וז"ל, בביאור דברי הגר"ח נראה, ששירה אינה רק הבעת שמחת הלב על הנס, שהרי שמחה זו אפשר לבטא גם על בטחון בה'. ובודאי שאפשר להביע את שמחת הלב, על הבטחתו של נביא, שה' יעשה נס. שירה, היא כמו ברכת הנהנין, שמברכים לפני האכילה. וכמו שאי אפשר לומר ברכת המוציא, על סמך הבטחת נביא שעוד מעט יגיע לחם, כך אי אפשר לומר שירה על נס שעדיין לא הגיע, אפילו אם בודאי יגיע. שירה אפשר לומר, רק כאשר החפצא של הנס מונח לפנינו. לפי יסוד זה של הגר"ח, מוקשים מאד דברי העמק ברכה, אם הכוונה שאנו אומרים שירה על ההרגשה שיש לנו בליל הסדר, שאנו מרגישים עכשיו כאילו יצאנו ממצרים, הרי על כך לכאורה אי אפשר לומר שירה. הרגשתנו בליל הסדר, היא רק כאילו יצאנו ממצרים, אך סוף סוף החפצא של הנס אינו לפנינו.

 

אולם לפי דברינו, הדבר מיושב הפלא ופלא. ומכאן ראייה ששית למנהגנו באמירת 'ויושע' בעת צרה שלא תקום.

 

מהרי"ץ זיע"א כותב בהגדה של־פסח [אגדתא דפסחא פרי עץ חיים עמ' ס"ט] כך, יש ספרים שגורסים ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה, דקאי על הגאולה שעברה, שהרי קורין הלל אחריו. ולפי זה היה צריך לומר 'וְנֶאֱמָר' וכו', להפכו לשעבר. כן דעת כל האחרונים. דהיינו, הם סוברים שיש לגרוס 'ונֶאֱמר לפניו'. כלומר, שבעבר אמרנו שירה. אבל מהרי"ץ אומר, כי גירסתינו היא 'ונֹאמר'. והוא כותב בסוף, הלכך אין לשנות גירסתינו. הוא מביא פירושים אחרים האומרים, כי אנחנו מתכוונים לשבח את הקב"ה על העתיד, דיש כאן שבעה הילולים, כנגד ז' עממים שכבש דוד. אך לעתיד יבוא משיחנו ויכבוש כל העשרה עממים. כך הוא מביא בשם ספר גבול בנימין. והביא עוד בשם מהר"י אברבנאל, ומאפילה לאור גדול, הכוונה היא, בכל יום ויום בגלות אדום.

 

א"כ יוצא, כי אנחנו מתכוונים בעצם, לשבח ולהודות ולהלל להקב"ה, על הגאולה שתהיה לעתיד. לכן אנו גורסים, 'ונֹאמר לפניו הללויה'. כלומר, בליל הסדר, אנו משבחים ומהללים את הקב"ה, לא רק על העבר, אלא גם על העתיד.

 

ממילא מכאן ראיה נוספת, כי עוד מלפני שקורים לנו ניסי העתיד, כבר מעכשיו אנו משבחים את הקב"ה.

 

נזכיר לכם גם את התרגום על הפסוק [שיר השירים א', ט'], לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה. כתוב שם, כי כאשר הקב"ה ייבש את המים, הוא לא ניגב את הטיט. והרשעים אמרו, כי הוא לא יכול לעשות זאת. אומר התרגום כך, אלולי משה נביא דפרש ידוי בצלו קדם י"י ואתיב רוגזא די"י מנהון, ופתח איהו וצדיקי דרא ההוא ית פומהון ואמרו שירתא, ועבד בגו ימא דסוף ביבשתא בגין זכותא דאברהם יצחק ויעקב רחימיא די"י. רואים מכאן, כי הם אמרו שירה, עוד מלפני שעברו את ים סוף.

 

אותו הדבר, מצינו בפיוט 'אתה גאלת'. כתוב שם כך, פיהם פתחו גאולי י"י, לשבח למלכם על רוב נפלאותיו. צלל רכבו באויבי עמו, והשליך שונאיהם לתוך מי מצולה. קרע י"י את מי ים סוף, לקיים שבועה שנשבע לאברהם אבינו. 'פיהם פתחו גאולי י"י, לשבח למלכם על רוב נפלאותיו'. דהיינו, כבר מעכשיו הם שיבחו את ה', ואמרו שירה. כמו שנאמר, 'אז ישיר משה', ומתרגמינן 'בכן שבח משה'. כלומר, הם אמרו שירה, על כך ש'צלל רכבו וכו'. הפייטן אומר לנו במפורש, כי השירה היתה עוד מלפני כן.

 

זאת הראיה השביעית והשמינית למנהגינו, וישנו מקום לאמירת שירות ותושבחות, עוד מלפני שקרה הנס. ממילא, המנהג הזה מיוסד על אדני פז, ואין עליו שום פקפוק.

 

שאלה מהקהל: אולי אפשר לומר, כי יש לכך סייעתא מדברי הזוהר הק', כי הכוונה לעתיד, ממה שכתוב בלשון תרעץ אויב, תהרוס קמיך וגו', ולא רעצת, הרסת?

תשובת מרן שליט"א: נכון, כך כתוב בספר הזוהר, וגם במכילתא, כי זהו על 'לעתיד לבוא'. אבל כוונתם שם ב'לעתיד לבוא' היינו, שיאמרו זאת ממש לעתיד לבוא, אבל לא שאמרו זאת ביציאת מצרים על הנסים שעתידים לבוא. אולם אכן, אולי אפשר לפרש כך. כפי שאמרנו מקודם, מסתבר שהם אמרו דברים, אשר יכולים להתפרש על העתיד, כגון 'אשירה לי"י כי גאה גאה', אבל הדבר אינו כתוב שם במפורש. כבר בדקתי זאת בספר הזוהר, זה כתוב בדף נ"ז ע"ב בפרשת בשלח.

 

שאלה מהקהל: מה הבעיא לומר את השירה? מה כבר עושים בכך? אמנם יכול להיות שאין סימוכין לכך, אבל מהי הבעיא לומר שירה?

תשובת מרן שליט"א: אני אומר זאת, לפי דרכו של הגר"ח מבריסק. הוא מבין, כי שייך לומר שירה, רק לאחר שקרה הנס, ולא שייך לומר שירה לפני שקרה הנס. לכן אמרנו, כי אפשר לומר זאת, ואדרבה, ישנן ראיות מפורשות, שאמרו שירה אפילו לפני שקרה הנס.

 

שאלה מהקהל: מה אנחנו צריכים לכוון אז באמירת שירת הים?

תשובת מרן שליט"א: שאנחנו משוררים ומשבחים את הקב"ה, 'ויושע י"י וגו'', כי כביכול הקב"ה כבר הושיע אותנו. אנחנו בטוחים שהוא יעשה לנו נסים ונפלאות, ולכן אנו נותנים לו שבח והודאה כבר מעכשיו. צריך לומר זאת בכוונה. ובפסוק 'תיפול עליהם וגו', מכוונים בתורת בקשה. בחלקים של־בקשה, מכוונים כך, בתורת בקשה. כגון בפסוק, 'ימינך י"י נאדרי בכח', וכדומה.

 

שאלה מהקהל: א"כ, מדוע איננו אומרים הלל בראש השנה?

תשובת מרן שליט"א: מפני ש'ספרי מתים וספרי חיים פתוחים לפניו'. וכתוב, כי בראש השנה אנו בטוחים שיתקבלו תפילותינו, לכן יש ללכת הביתה בביטחון, בשובה ונחת, בכדי להראות כי אנו בטוחים בכך.

 

שאלה מהקהל: א"כ ,למה לא אומרים הלל על כך?

תשובת מרן שליט"א: כיון שראש השנה, איננו בגדר 'נס'. אלו דברים, אשר איננו חשים אותם. בנ"ד, ישנו ח"ו אסון, ישנה סכנה, ממילא אנו מרגישים את הדין שבשמים. משא"כ בר"ה, זהו דין של־כל אחד ואחד בפני עצמו, ולמשך כל אותה שנה. זה לא שח"ו ישנה איזו צרה, או אויב אשר עומד עלינו, ושאנחנו רוצים להפילו.

 

שאלה מהקהל: הראיות האלה, הם דוקא לגבי צרה כללית. האם הדבר כן, גם לגבי אבל צרה פרטית?

תשובת מרן שליט"א: יכול להיות שיש חילוק, כי זכות הרבים שאני.

 

כפי שאמרנו, היסוד הזה, שאנו בטוחים בכך כיון שיש לנו הבטחות טובות, הוא כפי שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה [פרק י' הלכה ד']. חשוב לדעת זאת. וז"ל, דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו. ואין אומרים, הנה דיבר ולא בא. אם הנביא אמר, כי מישהו ימות, או כי בשנה פלונית יהיה רעב, והדבר לא יתקיים. אולי נאמר, כי זהו סימן שזהו נביא שקר, כיון שהדבר לא התקיים. אומר לנו הרמב"ם, כי הדבר אינו כן.

 

ממשיך הרמב"ם ואומר, שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם, כאנשי נינוה. או שתלה להם, כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. (ולא מצינו שחזר בדבר טובה, אלא בחרבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים, וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת).

 

הא למדת, שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא. הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיה מתנבא לרעה, וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה, אם לא יעמדו דברי, אין בזה ראיה שאני נביא שקר. אבל אם לא יעמדו דבריך, יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת.

 

בכל אופן, זהו יסוד העניין. דהיינו, כיון שיש לנו הבטחות טובות, בודאי שהקב"ה לא יחזור בו מהן. אמנם, מי שיראה קצת במפרשים, הם מפלפלים בעניין זה. שהרי אפילו על יעקב אבינו כתוב, כי הוא חשש 'שמא יגרום החטא'. או שכתוב, 'חוץ מדבר אחד'. כנראה, ישנם דברים אשר אינם שכיחים, אולם לא חוששים למיעוט. ישנה אריכות בפרי חדש, ובלחם משנה, ובמעשה רוקח, ועוד, כיצד להסביר זאת. בכל אופן, באופן כללי, זהו הכיוון וזאת הדרך.

 

שאלה מהקהל: אבל כתוב 'ויושע י"י וגו', ומיד אח"כ 'אז ישיר משה וגו'. א"כ משמע, כי רק לאחר שהקב"ה הושיע אותם, אז הם אמרו שירה?

תשובת מרן שליט"א: נכון. הדבר ברור, כי לאחר שקורה הנס, צריך לשיר עוד הפעם. אני רק אומר, כי יש מקום לשירה, גם מלפני כן. בודאי שלאחר שיהיו לנו נסים, אנו צריכים לשבח את הקב"ה בשירות ותושבחות, פי כמה וכמה. למשל הלל הגדול. אבל הדבר אינו משולל, לשיר גם מקודם. אדרבה, על ידי שאנחנו שרים לפני כן, הדבר מראה על גודל הביטחון שלנו. וגם דבר זה, הוא חלק מן הזכות שלנו. יש לנו זכיות על ידי כך. ברור כי בני ישראל שרו, לאחר שנעשה להם הנס, שנבקע הים והם ניצולו מן המצרים, כמו שנאמר וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם [שמות י"ד, ל']. אבל אנחנו אומרים, כי אפילו לפני שיקרה לנו הנס, על אף שעדיין איננו רואים אפילו את התחלת הנס, כבר אז אנחנו בטוחים שיהיו לנו נסים ונפלאות, ולכן אנו משבחים את הקב"ה כבר מעכשיו.

 

שאלה מהקהל: בקשר לנסים שקרו עכשיו בטילים, צריך לשיר או להתפלל?

תשובת מרן שליט"א: אנחנו באמצע. צריכים לחכות את הסוף, עד שתיגמר הצרה לגמרי.

 

שאלה מהקהל: אפילו הם מודים, שהם מנסים לפגוע, וה' עוזר לנו, כי ה' אוהב את היהודים.

תשובת מרן שליט"א: נכון. זהו גם קידוש ה'. הקב"ה מקדש את שמו בעולם, והדברים הפלא ופלא.

 

שאלה מהקהל: עם ישראל אמרו את 'אז ישיר' פעמיים?

תשובת מרן שליט"א: אכן. הם שרו פעמיים. הרי אמרנו מקודם, כי כך כתוב במפורש במכילתא שהבאנו, אתם תהיו מפארים ומרוממים, ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו וכו'. באותה שעה, פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, 'אשירה לי"י כי גאה גאה'. דהיינו, הם אמרו חלקים של־שירה, עוד מלפני כן. מה שהיה מתאים להגיד, הם אמרו עוד מלפני כן. כלומר, הם אמרו 'אשירה לי"י כי גאה גאה', וכן על זה הדרך. הם אמרו את ההתחלה, וכן עניינים נוספים השייכים בהמשך, כגון 'תיפול עליהם', וכן 'י"י ימלוך לעולם ועד'. את הדברים שהיה מתאים להגיד מלפני כן, הם אמרו אז. אכן את הדברים שעדיין לא התקיימו, הם עדיין לא אמרו. אבל חלק מן הדברים, בודאי שהם אמרו.

 

הרי אפשר גם להגיד הלל והודאות אחרות, ושירות ותשבחות אחרות. הדבר הוא לאו דוקא. אבל כיון שכבר נהגו לומר את השירה, כנראה שזהו כבר סימן ומשל, למשך כל הדורות, כפי מה שהיה ביציאתם ממצרים. הרי אמרנו, כי המלה מצרים, זהו מלשון 'מן המיצר'. הקב"ה יפרע לנו, מכל המצירים שיש לנו. זהו שורש העניין, והוא מתאים לכל הדורות. לא כעת הזמן, להביא בפניכם סיפורים על כך. אבל בספר נפלאות מתורתך, הבאתי בס"ד לפחות שלושה סיפורים, שהדבר נעשה כך. הדבר בדוק ומנוסה. כמדומני שגם דיברתי על כך כבר בעבר [סדרת הקלטות "ויאמר יצחק", קלטת מס' 60]. [אחד מן הסיפורים, נדפס כעת בעלון פעולת צדיק מספר 62, בעמוד השלישי].

 

שאלה מהקהל: ואם האדם סמוך ובטוח שייעשה לו נס?

תשובת מרן שליט"א: כתוב, 'לא לנו', בלשון רבים. לא כתוב, 'לא לי'. דהיינו, לכלל ישראל. בודאי שזאת ישועת ה', כפי שאנו אומרים, 'לא לנו י"י לא לנו, כי לשמך תן כבוד'. קיום עם ישראל בעולם, זהו כבוד ה'.

 

תדע לך, כי גם הערבים יודעים זאת. כאשר הם נלחמים כנגד היהודים, הם מבינים שהדבר אינו סתם, לא לחנם, אלא שזאת הגבורה הגדולה ביותר. להילחם כנגד עמים אחרים, זה כלום. רק כנגד היהודים, להצליח נגדנו ח"ו, זה משהו אצלם. הם יודעים שאנחנו העם הנבחר, מקנאים בנו. הם פראים, והוא יהיה "פרא אדם", גם הם יודעים זאת.

 

שאלה מהקהל: גם אדם פרטי הצריך ישועה, יכול לעמוד באמירת 'ויושע'?

תשובת מרן שליט"א: חושבני שלא. אמנם לגבי 'הפרת עצה', אם ישנו יהודי שקם עליו איזה אויב וכדומה, הוא יכול לעשות 'הפרת עצה'. הדבר מועיל גם ליחיד. כך מובא על ג"ע מהרי"ץ זיע"א שעשה כך כשעמד עליו אותו קצין ששמו כשמו, לפי אחת מנוסחאות הסיפור, שמסודר אצלי להדפיס בעזהי"ת בנפל"מ הפטרת שקלים. אבל לגבי 'ויושע', זהו דבר כללי של עם ישראל. אינני חושב, כי בודאי שהדבר יועיל. אבל אולי בתורת השתדלות, הדבר יכול להיות [אך לא בציבור בשעת הזמירות, כי אין זאת מדת דרך ארץ לעמוד בין היושבים, אלא כשהוא נמצא לבדו]. ועוד כפי שאמרנו, צריך שתהיה לו הבטחה על הדבר הזה. אם אינו מובטח על כך, אולי אכן אין ראיה שהדבר יעזור. משא"כ בנ"ד, אנחנו מובטחים על כך, ממילא שייך שנאמר שירה עוד מלפני כן. לגבי כלל ישראל, בודאי ייעשה הנס. אבל לגבי היחיד, עליו להתפלל, ולא לשיר. וכי הוא בטוח בעצמו, שהוא כזה צדיק, ושהקב"ה יעשה לו נס?! לא בטוח שייעשה לו הנס. אי אפשר לדעת. כמו שכתוב לגבי יעקב אבינו, 'שמא יגרום החטא'.

 

שאלה מהקהל: ומה אם ישנה צרה רק לקהילה מסויימת, וכי הדבר אכן מובטח. הרי בחו"ל, נהגו זאת גם כאשר היתה צרה מהאויבים רק לקהילה מסויימת, ובכל אופן הם אמרו זאת?

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל כנראה זאת 'מחלה עוברת'. דהיינו, אם ח"ו הם יצליחו במקום מסויים, אזי הם ימשיכו למקומות האחרים, וממילא הדבר משפיע ומחליש את כולם.

הדפסהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מיני תבלין וקליות
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מועדי השם
מצות מסורת
טריתא
שר שלום קשת
מצות טעמו וראו
ת"ת עטרת חיים
פעולת צדיק
עבור לתוכן העמוד