-
מרן
-
חיפוש מתקדם
מנויים לחיים
אור ההלכה
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1096 אורחים

רבינו הרמב"ם ומנהגי תימן

    
מספר צפיות: 1799
י"ד אייר ה'תשע''ח

רבינו הרמב"ם ומנהגי תימן

מאת הרב אסף לוי שליט"א - מחבר הספרים אור יום טוב, באור פני מלך, ביתר עילית.

פורסם בקובץ התורני "דברי חפץ" חלק עשירי

 

הנה ידוע ומפורסם לכל, שאנו בני ק"ק תימן הולכים על פי דברי רבינו הרמב"ם עטרת תפארת הפוסקים. אלא ששמענו וגם ראינו רבים שאינם עושים בזה חילוקים, או שאינם מדייקים. שהרי ישנם הרבה מנהגים דלא קיימא לן בהו כרבינו הרמב"ם מכמה נימוקים, שנמסרו למוסרי התורה ומנהיגי עדה מחוקקים, אשר ברוחב בינתם ודעתם היו מעמיקים, ואת מסורת הפסיקה בתימן היו מזקקים, לקלוט את דברי הרמב"ם הנראים יותר צודקים, ומאידך הכריעו לפעמים לילך דוקא כפי המנהגים היותר קדומים ועתיקים, או שקיבלו דעת שאר הפוסקים:

 

וגם בזמנים של־בלבולים ופקפוקים, הלא נביא מקרבך אקים, ויצו ממעל שחקים, כי כן יסד המלך לילך בדרכי אבותינו אראלים ומצוקים, ופעולת צדיק אשר דבריו מנופת צופים ומדבש מתוקים, מעוגנים בנתיבות חכמה ומדע יצוקים, הוא אשר זכה להשיב עטרה לישנה ועוּלה של־תורה להקים:

 

ותיכתב זאת לדור אחרון בו קמו הפורקים תורת רזי דרזין העמוקים, ויוסיפו עוד לאמר כי בתימן רק כהרמב"ם בלבד היו פוסקים, ועל גאון עוזנו הרי הם חולקים. עד אשר הגיע השע"ה להשיב להם דברים ברורים ומוצקים, למען יחדלו הקולות והברקים. ומאז נפתחו השערים לכל המודים על האמת אשר ממנה יונקים:

 

ואנכי הקטן החזקתי בשולי המעיל לבוא כאן בקצרה ובראשי פרקים, למנות במרוצה כמה מן הדברים אשר לא מדברי הרמב"ם אנו דולים ומשקים, אלא כאבותינו מקדם אשר מכליהם מריקים, וכרבותינו הגאונים המובהקים, שעמלו בתורת אבות בעיונים דקים, והוראותיהם על אדני פז המה מיוסדים, דברים המצודקים. וזו דרך קבלת מסורת המנהגים והפְּסָקִים, והדברים עתיקים. וזה החלי, בעזר השי"ת צורי וגואלי:

 

סדר היום

 

א) לדעת הרמב"ם צריך לברך על נטילת ידים קודם התחלת הנטילה, הן בנטילת שחרית והן בנטילה לסעודה וכדומה, וכמו שכתב בהלכות ברכות פרק ו' הלכה ב' והלכה ו' יעו"ש. ומנהגינו פשוט שאין מברכים אלא אחר הנטילה [קודם הניגוב. אבל בנטילת שחרית מברך לאחר הניגוב. אך אם נטל ידיו פעם רביעית, יכול לברך קודם הניגוב]. עיין למו"ר מרן שליט"א בבארות יצחק חלק א' דף י' ד"ה על כל פנים, ושלחן ערוך המקוצר חלק א' סימן ב' סעיף ב', וסימן כ"ז סעיף ה', ואכמ"ל:

 

ב) לדעת הרמב"ם מותר לברך ברכות השחר קודם הנטילה, וכמפורש בדבריו בהלכות תפילה פרק שביעי הלכות ג' ד', כי לדידיה הנטילה אינה משום רוח רעה. ומנהגינו שאין מברכים אותן אלא לאחר הנטילה, דקיימא לן שהנטילה היא משום רוח רעה, ופשוט. עיין פסקי מהרי"ץ הלכות הנהגת האדם בבוקר סעיף ד', ושלחן ערוך המקוצר חלק א' סימן ב', ושערי יצחק פרשת בראשית ה'תשע"ו דפים ג'-ח':

 

ג) לדעת הרמב"ם פרק ז' מתפילה הלכות ד' ו'-ט', לא מברך ברכות השחר אלא רק מי שנתחייב בהן, כגון ברכת הנותן לשכוי בינה יברך רק מי ששמע קול התורנגול. וכדעת הרמב"ם כן פסק מרן בשלחן ערוך סימן מ"ו. אבל מנהגינו כדעת הגאונים והפוסקים הסוברים שצריך לומר את כל ברכות השחר גם אותן שלא נתחייב בהן, מפני שנתקנו על מנהגו של־עולם. עיין שו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן כ"ז, ושלחן ערוך המקוצר חלק א' סימן ז' סעיף א' ומה שציין שם בעיני יצחק אות ג'. וכן בשו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן י' האריך בזה טובא בתשובה חדה וברורה. ועיין שם באות י"ג (ד"ה והדעת) שהביא גם כן ממה שנתגלה מתשובת הר"א בן הרמב"ם, שאפילו בזמנו עדיין היו נוהגים בתימן לברך הכל כמנהגם מקדם כשיטת הגאונים וכו':

 

ד) לדעת הרמב"ם ריש פרק ט' מהלכות תפילה, בשעת אמירת והוא רחום ותהילה לדוד קודם ובא לציון, שליח ציבור עומד, ורק הציבור יושבים. אבל למנהגינו גם שליח ציבור הוא בין היושבים. עיין שולי המעיל דף קצ"ו:

 

תפילות היחיד

 

ה) לדעת הרמב"ם בפרק ג' מהלכות חנוכה הלכה ז', אדם לא יקרא הלל של־ראש חודש ביחידות. ואין מנהגינו בזה כמותו. עיין בזה שלחן ערוך המקוצר חלק ב' סימן ע"ח סעיף ז', וכן שערי יצחק פרשת וירא ה'תשע"ז, ושם פרשת לך לך דף י"א (וציין שהאריך בזה בתשובה שעדיין לא נדפסה). ועיין עוד שערי יצחק פרשת וישלח ה'תשע"ג דפים ח' ט' י', ופרשת חיי שרה ה'תשע"ו דף ה':

 

ו) נוסח קדושה דיוצר וסדרא דיומא ביחידות (קדושת ה' וכו') לא נהגו בזה כהרמב"ם, עיין בארות יצחק חלק א' הלכות קרית שמע סק"ד, ושערי יצחק פרשת חוקת ה'תשע"ד דף ו':

 

ז) מנהגינו בהזכרת השמות באמירת שלוש עשרה מדות של־רחמים כשאין שם עשרה, בחילוף א"ת ב"ש (מצפ"ף מצפ"ף), אינו כהרמב"ם, עיין בארות יצחק חלק א' הלכות נפילת אפים סק"כ. [ויש לציין בזה מה שכתב מו"ר מרן שליט"א בשלחן ערוך המקוצר חלק א' סימן י"א בעיני יצחק אות מ"ו וז"ל, הואיל וראיתי מבני דורינו ששואלים איך אפשר לדעת כיצד היה מנהג אבותינו בזה כשכל יחיד התפלל בביתו, הוזקקתי לפרש כי זה היה מצוי, כגון כשמתפללים כמה יחידים יחד, או האב עם בניו (כשהיו דחוקים או דרים בכפרים קטנים בלא מניין עשרה מישראל וכו') ומגביה קולו ללמדם את זה וכיוצא בזה, או מפרש להם קודם שהם מתחילים להתפלל. גם במוצאי שבת בהרבה מקומות שלא היו מתפללים אז בבית הכנסת כנודע וכו' יעו"ש]:

 

קרית שמע

 

ח) למנהגינו שמתפללים ערבית של־ליל שבת מבעוד יום [משום המצוה להוסיף מחול על הקודש, וכן מפני הטעם שכתב המגן אברהם בסימן רס"ז סק"א דתפילת ערבית נתקנה כנגד איברים ופדרים שמתכלין בלילה ובשבת אסור ליתנן וכו' יעו"ש], אין צריך לחזור שוב על קרית שמע לאחר צאת הכוכבים, ואפילו אם התפללו מפלג המנחה. דכיון שנחשב אז לילה לעניין תפילה וכדעת רבינו תם, הוא הדין לעניין קרית שמע, אעפ"י שזמנה אחר צאת הכוכבים. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ב' סימן נ"ח סעיף א', ומה שציין שם בעיני יצחק, ואכמ"ל:

 

ט) מנהגינו פשוט שהחתן חייב לקרוא קרית שמע ולהתפלל כשאר כל אדם, ואפילו בליל חופתו, אעפ"י שטרוד בדבר מצוה, וגם בכל שבעת ימי המשתה חייב בקרית שמע וכו'. שלחן ערוך המקוצר חלק ז' סימן ר"ו סעיף כ'. ובעיני יצחק שם אות קס"ט כתב וז"ל, ידוע. דלא כרמב"ם פרק ד' מקרית שמע הלכה א' שהעלה רק דין הש"ס עכ"ל:

 

סדר הישיבה בבית הכנסת

 

י) נהגו בתימן לסדר את מקומות הישיבה בבתי כנסיות, מסביב בצמוד לכותלים [ואף בארץ ישראל עדיין ישנם רבים הנוהגים כך], ודלא כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות תפילה הלכה ד' שהזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, וכל העם יושבים שורות שורות. וסדר ישיבתנו הוא כפי שהיו דגלי המדבר, וכמבואר באריכות בשערי יצחק פרשת בהעלותך ה'תשע"ד מִדף ה' ואילך יעו"ש:

 

ברכות

 

יא) לדעת הרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה י"ג, תמיד החביב קודם לברך עליו תחילה, בין שברכותיהם שוות ובין לא, בין שיש בהם ממין שבעה ובין לא. [והביאוֹ מרן בשלחן ערוך סימן רי"א סעיף ב'. ובסעיף א' הביא את שיטות שאר הראשונים יעו"ש, ואכמ"ל]. ואין מנהגינו בזה כהרמב"ם. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק א' סימן מ"א סעיף א', שאם ברכותיהם שוות סדר הקדימה הוא, שבעת המינים תחילה, שלם, חביב, וסימניך שש"ח. אך אם אין ברכותיהם שוות, המנהג להקדים מין שבעה. ואם אין ביניהם ממין שבעה, מקדים את פרי העץ לפרי האדמה, אפילו שפרי האדמה חביב:

 

יב) לדעת הרמב"ם פרק י"א מברכות מברך שהחיינו בעת עשיית הסוכה. ואין מנהגינו כמותו, שאנו סומכין על שהחיינו שאומרים בקידוש. וכיוצא בזה אין אנו מברכים על ראיית פרי חדש כפי שפסק הרמב"ם שם פרק י' הלכה ב', אלא מברכים רק בשעת אכילתו. עיין בזה בשולי המעיל סימן ג' אות ל"ב ד"ה וכן:

 

ראש השנה

 

יג) לדעת הרמב"ם פרק א' משופר הלכה א', כל השופרות פסולים חוץ מקרן האיל יעו"ש. ואלו בתימן לא השתמשו בשופרות של־איל (כיון שהשופרות הללו היו קטנים), אלא נהגו לקחת שופר של־יעל (אף שפסול להרמב"ם. אמנם עיין בזה בשלחן ערוך המקוצר חלק ד' סימן קל"ד בעיני יצחק אות ב' ד"ה ובבית, שמצא סעד לאותם שנהגו לתקוע בשופר של־יעל יעו"ש), או של־דישון שהוא השופר הארוך המפותל, אף שלפי הרמב"ם הוא פסול, מכל מקום לא נהגו בזה כמותו. עיין בזה בשערי יצחק פרשת ראה ה'תשע"ו דפים ט' י', וצויין שם לשערי יצחק פרשת נצבים ה'תשע"ב:

 

יד) מנהגינו (הבלדי וגם חלק מהשאמי) במוסף דראש השנה בשני הימים, להתפלל תמיד הקהל יחד עם שליח ציבור, הוא בקול רם והם עמו בלחש וכו', עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ג' סימן ק"י בעיני יצחק אות כ"ד, וזה אינו כהרמב"ם. ועיין עוד שו"ת עולת יצחק חלק א' סימן ע"א, וחלק ב' סימן ק"ו אות ה' ואות ו', וסימן רצ"ו, ואכמ"ל:

 

יום טוב

 

טו) לדעת הרמב"ם צריך לקיים סעודה שלישית גם ביום טוב, וכפי שכתב בהלכות שבת פרק ל' הלכה ט' וז"ל, חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת וכו' וכן בימים טובים עכ"ל. ואין מנהגינו בזה כמותו. עיין שו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן רכ"ה, ושלחן ערוך המקוצר חלק ג' סימן צ"ח סעיף ג', ואכמ"ל (ועיין במה שכתב בספר נר יום טוב דף מ"ו במוסגר, ובנפלאות מתורתך פרשת מטות דף רע"ז):

 

טז) הנוסח שאומר אדם בעירוב תבשילין, להרמב"ם הוא בלשון הקודש, וכפי שכתב בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה ח' וז"ל, ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת עכ"ל. ומנהגינו לאמרו בלשון ארמי, וכפי שהנהיגו מהרי"ץ זיע"א ושאר חכמי תימן. וגם הוסיפו את המלים ולאדלוקי שרגא [והרמב"ם לא הזכיר בנוסח את ההדלקה]. ועיין בזה בשערי יצחק פרשת קֹרח ה'תשע"ז דפים י' י"א, ואכמ"ל:

 

פסח

 

יז) חיוב לימוד הלכות פסח שלושים יום קודם לפסח, לא סבירא ליה להרמב"ם, מדהשמיט האיי הלכתא דשואלין ודורשין וכו'. ועיין בזה בשו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן קנ"ו שהאריך להוכיח כן שפיר בדעת הרמב"ם. ומסיק התם באות ו' וז"ל, ואיך שתהיה דעת הרמב"ם, מכל מקום מנהגינו פשוט שכן לומדים בציבור הלכות פסח שלושים יום קודם לפסח וכו'. ואפשר שכך הדבר מקובל ומשתלשל בקהילותינו מימי קדם עוד מלפני הרמב"ם, על פי התלמוד וכל רבוותא שפסקו כן וכו' יעו"ש:

 

יח) נוסח ביטול חמץ להרמב"ם הוא בלשון הקודש, כפי שכתב בהלכות חמץ ומצה פרק ג' הלכה ז' וז"ל, ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר עכ"ל. ומנהגינו פשוט לאמרו בלשון ארמי כפי נוסח הקדמונים. ועיין בזה בשערי יצחק פרשת קֹרח ה'תשע"ז דף י':

 

יט) אין מנהגינו לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, ודלא כהרמב"ם, ואכמ"ל (ועיין בזה במגן וצינה דף ע"ח מה שכתב שלא נהגו לאמרה, חוץ מקומץ אנשים הבטלים ברוב מניין ורוב בניין. ועיין בספר נר יום טוב דף צ"ט וציין לפעמי יעקב גליון נ"ו מנחם אב ה'תשס"ד דף צ"ג, ובשלחן ערוך המקוצר אבן העזר הלכות כתובות סימן ר"ח אות קס"ד, ועדיין לא זכינו לאורו):

 

כ) בליל פסח מנהגינו לומר נוסח תרומה הבדילנו בתוך הקידוש, וכן נוסח אתה גאלת באמצע ברכת אשר גאלנו, ודלא כהרמב"ם בחיבורו ובתשובותיו דסבירא ליה דאסור לאמרם בגוף הברכה עצמה, כיון שאינם מעניין הברכה אלא הוספה ויציאה מעניינה (ועל כן לשיטתיה הוי הפסק). עיין בזה בבארות יצחק חלק ב' דף תי"ט, ובאגדתא דפסחא פרי עץ חיים אות מ"ה ד"ה ולעניין דינא, ובשו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן קמ"ח, ואכמ"ל:

 

כא) למנהגינו שמברכים בליל פסח על כל כוס וכוס מארבעה כוסות (ודלא כדעת מרן בשלחן ערוך דמברכים רק על כוס ראשון וכוס שלישי, וכן מנהג חלק מהשאמי), היינו דוקא ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה היא רק לבסוף, לאחר כוס רביעי. ואלו לדעת הרמב"ם צריך לברך גם ברכה אחרונה לאחר כל כוס וכוס, כפי עדות בנו רבינו אברהם, הובאה בספר מעשה רוקח, אמנם לא מפורש כן בהדיא בחיבור הרמב"ם, עיין באגדתא דפסחא פרי עץ חיים דף קל"ג ד"ה ובדברי. ושם בדף קל"ד ד"ה ולעניין, כתב דמכל מקום אין לנו לזוז ממנהגינו שלא לברך כי אם אחר כוס אחרון. דמאי דאנן נהיגינן כהרמב"ם, הוא משום דכדבריו כן היה המנהג אצלינו גם ללא הוראתו וכו'. ואם כן אפילו היה הרמב"ם בחיבורו פוסק בהדיא לברך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס, לא היו משנים מהמנהג הקדום שהוא כשיטת רבינו האיי וסיעתו יעו"ש. ועיין עוד בזה בשערי יצחק פרשת קֹרח ה'תשע"ז דף ח':

 

כב) אף שמנהגינו לאכול בטיבול הראשון דליל פסח כזית כרפס כדעת הרמב"ם, אמנם לעניין ברכה אחרונה אין אנו נוהגים כמותו שמצריך לברך וכפי שכתב בתשובותיו בהדיא, דאנן סבירא לן דלא מברכינן, כי זהו דבר הבא מחמת הסעודה, עיין אגדתא דפסחא פרי עץ חיים דף קצ"ח, וכן בדף קל"ה ד"ה והוא [ובשערי יצחק פרשת קֹרח ה'תשע"ז דפים ח' ט' וז"ל, אמנם הוא לא כתב זאת בחיבורו, אבל גם אם הוא היה כותב, אינני חושב שהיו נוהגים כמותו יעו"ש]:

 

ספירת העומר

 

כג) לדעת הרמב"ם נוסח ספירת העומר הוא בלשון הקודש [כפי שישנה לכך ראיה מספר המצוות, וכמו שנתבאר בשערי יצחק פרשת במדבר ה'תשע"ז דפים י"ח י"ט כ' יעו"ש]. ואין מנהגינו כמותו, אלא סופרים בלשון ארמי כדברי הגאונים, שכן הוא בסידור רס"ג דף קנ"ד, ובשבלי הלקט סימן רל"ד בשם רבינו האיי גאון (ועיין עוד בזה בשערי יצחק פרשת שמיני ה'תשע"ג):

 

אכילת בשר בשבוע שחל בו תשעה באב

 

כד) כתב רמב"ם בפרק ה' מהלכות תעניות הלכה ו' וז"ל, וכבר נהגו [כל] ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו [דהיינו בשבוע שחל בו תשעה באב] עכ"ל. והמגיד משנה שם כתב שמנהג זה לא פשט בארצות אלו (והוא גריס בדברי הרמב"ם תיבת כל) יעו"ש. וכן בתימן לא פשט מנהג זה, אלא נהגו להתיר כדינא דגמרא. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ג' סימן ק"ג סעיף ח', וכן בשערי יצחק פרשת ויצא ה'תשע"ו דף כ"ד:

 

איסור והיתר

 

כה) בדברי הרמב"ם פרק ו' ממאכלות אסורות הלכה י' מבואר דלעיכובא צריך לעשות את חליטת הבשר מיד ממש אחרי הדחתו. שאם שהה אחר ההדחה, צריך להדיחו שוב, בגלל הדם בעיִן שהוסיף לצאת ממנו, ולא זו בלבד אלא שצריך למלחו שוב וכו', עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ד' סימן קל"ב סעיף ג' בעיני יצחק אות י"ד. אבל למנהגינו אין צריך לחלוט מיד, וכפי שכתב שם בשלחן ערוך המקוצר, אלא נהגו להקל ושוהה הבשר בנתיים אפילו כמה שעות וכו'. ובאות ט"ו יישב המנהג וז"ל, כי הגם שדעת רבינו הרמב"ם דבעינן לחלוט מיד ממש, מכל מקום מנהגינו נוסד לא על פיו בלבד, אלא על פי הגאונים שלפניו, והם לא הצריכו זאת, ואין לרמב"ם מקור מוכרח גם לפרט זה. ולכן נטו בזאת חכמי תימן ממנו, דהיינו סבירא להו כוותיה בחדא (שהוא העיקר) ופליגי עליה בחדא עכ"ל. יעו"ש עוד:

 

כו) מנהגינו שרק את הכבד צולים, אבל את המח של־ראש אין צולים, ודלא כהרמב"ם. שלחן ערוך המקוצר חלק ד' סימן קל"א בעיני יצחק אות נ"ט ד"ה הרמב"ם יעו"ש:

 

כז) לדעת הרמב"ם דין כבוש כמבושל לא נאמר לעניין איסורים, ולכן לא הזכיר זאת בהלכות מאכלות אסורות [אלא רק בהלכות שבת פרק כ"ב הלכה י']. וכן כתב בדעת הרמב"ם הנודע ביהודה קמא יורה דעה סימן כ"ו, וכמו שביאר דבריו השדי חמד מערכת כא"ף כלל מ"ג. אמנם אנן לא נקיטינן בזה כדעת הרמב"ם, אלא כהכרעת מרן השלחן ערוך בדוכתי טובא דכבוש כמבושל הוא גם באיסורים. וכן מפורש בדברי גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א דאזיל ונקיט בפשיטות בדוכתי טובא דכבוש כמבושל שייך בכל מילי, הובא בשלחן ערוך המקוצר חלק ד' סימן קל"ו בעיני יצחק אות נ"ג ד"ה כבוש, וציין שם עוד מראי מקומות בזה יעויין שם:

 

אכילת דג עם בשר

 

כח) מנהגינו ידוע שלא לאכול דג עם בשר ביחד, ואפילו בשר עוף או שומן עוף, מפני שעלול להביא לידי צרעת רחמנא ליצלן, אעפ"י שרבינו הרמב"ם השמיט זאת. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ד' סימן קל"ט סעיף ט', ובעיני יצחק שם אות כ"ח:

 

ברכת טבילת כלים

 

כט) בטבילת כלים מנהגינו לברך בנוסח על טבילת כלים כדעת מרן השלחן ערוך וכמנהג כל העולם, ודלא כהרמב"ם, הן אליבא דהסוברים בדעתו שאינו מברך כלל, והן אליבא דהסוברים בדעתו שמברך בנוסח על הטבילה, עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ד' סימן קל"ח בעיני יצחק אות כ"ה:

 

קלף ודוכסוסטוס

 

ל) בעניין הקלף והדוכסוסטוס, לדעת רבינו הרמב"ם הקלף הוא החלק הסמוך לבשר (לאחר שחצו את העור לשניים) והדוכסוסטוס הוא החלק הסמוך לשיער, ואלו לדעת השלחן ערוך הוא בהיפך. ובשלחן ערוך המקוצר חלק ה' סימן קס"ה בעיני יצחק אות כ', האריך בזה לגבי מנהגינו, ומסיק שהדברים נוטים כי אכן המנהג אצלינו הוא כדעת מרן (וכפי שהסכימו חכמי ורבני הספרדים והאשכנזים לעשות בזה כדעת מרן, ושאין לשנות). והוסיף וז"ל, ואין פלא בכך, שהרי זוהי דעת הגאונים ורוב ככל הפוסקים. ואם כן אפשר דלאו למימרא שנשתנה הדבר מקרוב לעשות כמרן נגד הרמב"ם, אלא המנהג נמשך אלינו מימי קדם כהגאונים, שהרבה ממנהגותינו הושתתו עליהם ולא נשתנו בגלל הרמב"ם כנודע יעו"ש:

 

התרת נדרים

 

לא) לדעת הרמב"ם פרק ו' מהלכות שבועות הלכה א' והלכה ה' ופרק ד' מנדרים הלכה ה', אפשר להתיר את הנדר על ידי שלושה הדיוטות גמורים. ואין מנהגינו בזה כמותו, אלא בעינן ללכת אצל תלמיד חכם בקי, והוא מצרף עמו שני אנשים מבינים, וכדעת מרן השלחן ערוך יורה דעה ריש סימן רכ"ח. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ה' סימן קס"ח סעיף י"א ובעיני יצחק שם אות ל"ג, וגם בנפלאות מתורתך פרשת מטות דף רע"ו ד"ה והא:

 

שבע ברכות

 

לב) בסעודה הראשונה שאחרי החופה, מנהגינו לברך שבע ברכות אחרי ברכת המזון אפילו אם אין שם אנשים שלא שמעו שבע ברכות בעת חופתם של־חתן וכלה הללו, ודלא כדעת הרמב"ם שמברכים דוקא אם יש אנשים שלא שמעו שבע ברכות בעת חופתם. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ז' סימן ר"ז סעיף י"ט, ובעיני יצחק שם אות קס"ז ואות קע"ב:

 

לג) לדעת הרמב"ם פרק ב' מהלכות ברכות הלכה ט' ומרן השלחן ערוך אבן העזר סימן ס"ב סעיף ה', אין מברכים שבע ברכות אלא כשיש סעודה (ואחרי ברכת המזון). ואין מנהגינו כן, אלא אפילו שלא בשעת הסעודה מברכים אותן בכל עת שהתכנסו הקהל לשמח את החתן והכלה, וכמו שנוהגים רבים עד היום כשמלוים כל הקהל את החתן בשבת בבוקר מבית הכנסת לביתו, ועם הקידוש מברכים שבע ברכות, כי אז היא עת שמחה. עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ז' סימן ר"ז סעיף י"ג, ובעיני יצחק שם אות קט"ז ואות קי"ח, שביאר היטב מנהגינו זה שבנוי על אדני פז ויסודתו בהררי קודש:

 

טוענת מאיס עלי

 

לד) הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה ח' ובתשובותיו סוף סימן ל"ד סובר שאשה הטוענת מאיס עלי, כופים את הבעל בשוטים לגרשה בעל כרחו. ואין מנהגינו כמותו, אלא כדעת כל הפוסקים החולקים עליו בזה. ועיין בזה בספר נר יום טוב דף צ"ט ד"ה וצר, ובשערי יצחק פרשת צו ה'תשע"ג דפים י"א י"ב ט"ו, ואכמ"ל:

 

נדה

 

לה) מנהגינו שמיד לאחר הפסק טהרה לובשת לבנים במשך כל שבעת ימי נקיים, ודלא כהרמב"ם שאינו מצריך לבנים. עיין שו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן קפ"ז, ושלחן ערוך המקוצר חלק ו' סימן קנ"א סעיף י"א בעיני יצחק אות כ"ח:

 

לו) לדעת הרמב"ם אין להרחיק החפיפה מן הטבילה אפילו בשעת הדוחק אלא רק יום אחד. ומנהגינו להקל עד שני ימים, כגון כשחלו שני ימי ראש השנה בימי חמישי וששי, וחלה טבילתה בליל שבת, הרי לא תוכל לחפוף ולסרוק השיער בערב שבת, שהרי יום טוב של־ראש השנה הוא, אלא תעשה הכל מערב יום טוב שהוא יום רביעי. שערי טהרה סימן י"ג סעיף ג', ובארות יצחק שם סק"ג. ושלחן ערוך המקוצר חלק ו' סימן קנ"ח סעיף כ"ב, ועיני יצחק שם אות ל"ו ד"ה ושם, מה שכתב בשם שערי קדושה שגם כן העלה בפשיטות להקל בזה כפסק מרן השלחן ערוך, ודלא כרבינו הרמב"ם:

 

לז) הכתם שבגללו נטמאת האשה, דינו שווה לדם נדה, דהיינו שצריכה לפסוק בטהרה ואחר כך למנות שבעת ימי נקיים חוץ מהיום שבו פסקה בטהרה. ודלא כהרמב"ם שסובר דיום שנמצא בו הכתם הוא ממניין השבעה, משום דסבירא ליה דחומרא דרבי זירא לא היתה בכתמים. ומנהגינו פשוט כדעת שאר הפוסקים, הלא המה הראב"ד הרמב"ן הרשב"א והטור דסבירא להו להחמיר שצריכה שבעה נקיים חוץ מיום שפסקה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך יורה דעה סימן ק"צ סעיף א'. וכן הכריע גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א בשערי טהרה סימן ד' סעיף י"ח, יעו"ש בבארות יצחק, וכן בשלחן ערוך המקוצר חלק ו' סימן קנ"ה סעיף ט"ו בעיני יצחק אות ל"ג ד"ה ודין:

 

לח) לדעת הרמב"ם צריך לעשות בדיקות לפני תשה"מ ואחריו. והמנהג להקל בזה, וכפי שהוכיח מרן שליט"א בשו"ת עולת יצחק חלק א' סימן ק"ב. ועיין מה שכתב בזה בשלחן ערוך המקוצר חלק ו' סימן קנ"ד בעיני יצחק אות ג' מִד"ה ולעניין:

 

ענייני דעות

 

טל) בעניין החוזים בכוכבים ומציאות השדים וכו', חכמי ישראל ובכללם חכמי תימן לא הסכימו עם הרמב"ם. עיין בזה שלחן ערוך המקוצר חלק ד' בעיני יצחק דף ת"ט אות ז' ד"ה ולא, ודף תי"ג אות ט"ו, ודף תל"ו אות נ"ח, ודף תל"ז. ושערי יצחק פרשת שלח לך ה'תשע"ד דף ד'. ושו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן מ"ו אות ט' דף קכ"ג, שבשיטתו ודרכו של־הרמב"ם שנבעה מהפילסופיא וחכמות חיצוניות, לא היה לחכמי תימן חלק ונחלה בהם יעו"ש:

 

[רק אוסיף בזה מה שראיתי כתוב בספר שופריה דיעקב (זריהן) דף קע"ב נגד לומדי הפילסופיא וז"ל, ואין להביא ראיה מהרמב"ם, כי הוא למד תחילה כל התלמוד, וכדי להשיב לאפיקורוס עשה ספר המורה וכו'. והיינו דאחרי שהרמב"ם היה שכלו חזק מאד בהיר ומזהיר שירד לעומק כוונת רבותינו ז"ל, לכן כדי להשיב לאפיקורוס למד ולימד לפקוח עינים עִורות. שאין חשש עליו מהדמיון הטועה והכוזב שיטעה בהקשת העניינים והמופתים הכוזבים עד יציאתו מהאמת, דכבר גבר השכל הצח המלוטש והמחודד. וכל הספיקות העולים, השכל הבהיר לבדו היה מתיר אותם הספיקות, ומבטל הטעאת הדמיון, ויפיץ ענן אורו. וכמו שאמרו על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח מעליו היה נשרף, שביארו בו ר"ל עוף הוא הטעאת הדמיון המעופף, תכף היה נשרף וכלה בהבנת השכל הנקי שלו. ואם כן מי הוא זה ואיזהו בדורנו השפל, שיזכה גם לקצת מנהו. לכן טוב יותר לקבל שכר על הפרישה וכו' יעו"ש. ועיין גם לידידי הרה"ג אלמוג שלמה שליט"א במבוא לספר לחם שלמה דף ס"ד מה שהביא בשם מהר"ח כסאר זצוק"ל, ועוד שם בדפים ס"ג ע"ח פ'. ועוד ציין לי בזה לספר גן השׂכלים לרבינו נתנאל ב"ר פיומי בעניין האסטרולוגיה, דמבואר שחכמי תימן בודאי לא הסכימו עם הרמב"ם בעניין זה יעו"ש]:

 

 

עד כאן נמנו כארבעים עניינים דלא קיימא לן בהו כרבינו הרמב"ם, הגם שאפשר היה לציין עניינים נוספים, אלא שאין כאן המקום להאריך בזה יתר על המידה. ומה גם שאפשר לפלפל במנהגים אחרים אם נחשבים הם דלא כהרמב"ם, או לא. וכן לא מניתי כאן מנהגים הנהוגים אצלינו ולא נזכרו כלל בדברי הרמב"ם בחיבוריו, כגון מה שנוהגים בשמחת תורה, קריאת פרשת בראשית, הפיוטים וההקפות וכו'. וכן הפסוקים שאומרים בסדר הוצאת ספר תורה ובהחזרתו, עיין בזה בשערי יצחק פרשת קֹרח ה'תשע"ז. וכיוצא בזה אמירת פסוקי צדקתך במנחה של־שבת גם כן לא נזכרה בדברי רמב"ם, עיין מילי דאבות במבוא דף י"א. וכן מנהגינו לתקוע תרועה גדולה בראש השנה שהוא על פי הגאונים (כדאיתא בטור סימן תקצ"ו), לא נזכר בדברי הרמב"ם. וכן מנהגינו שנמנעים מנישואין בימי ספירת העומר (שנזכר בדברי הגאונים), לא נזכר בדברי הרמב"ם, עיין שלחן ערוך המקוצר חלק ו' סימן קצ"ח בעיני יצחק אות ט"ז ד"ה כעין. וכן מנהגינו שמברכים על נרות חנוכה בבית הכנסת, אין לזה זכר בדברי הרמב"ם, עיין שערי יצחק פרשת וישב ה'תשע"ג דף ח' (וכן שם בדפים ט' י' שמלבד זה יש עוד עשרות דוגמאות שמהרי"ץ פוסק נגד הרמב"ם. וביאר שם מה שכתב מהרי"ץ שעושים כהרמב"ם בכל ענייניו וכו'). ועיין עוד שם פרשת חיי שרה ה'תשע"ו דף ה'. ואכמ"ל:

 

אמנם צריך להעיר כי לא כל דבר שלא נזכר בדברי הרמב"ם יש להחליט דלא סבירא ליה הכי, כי יש דברים שהשמיטם ולאו למימרא דלא סבירא ליה, ויותר מזה יתכן שהוא עצמו נהג בהם. עיין בזה באגדתא דפסחא פרי עץ חיים אות קנ"ה ד"ה ויש, ושערי יצחק פרשת קֹרח ה'תשע"ז, ועוד. ואין להאריך בזה עוד לעת עתה. והרוצה להשיג האמת לאמיתה, לידע כיצד לנהוג כאבותינו מקדם קדמתה, יעיין היטב בספריו ובשיעוריו של־מרן שליט"א:

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מועדי השם
מצות טעמו וראו
שר שלום קשת
מצות מסורת
פעולת צדיק
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ארז יחיאל
עבור לתוכן העמוד