-
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
574 אורחים

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (אמור, ויקרא כ"ב ,ל"ב)

    
מספר צפיות: 718

איסור אמירת דבר שבקדושה בפחות מעשרה, אם הוא מן התורה

מתוך שו"ת עולת יצחק חלק שלישי למרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א

 

שאלה:

א) לגבי אמירת קדושה בעשרה, איתא במסכת מגילה דף כג: מנא הני מילי, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, דאמר קרא (ויקרא כ"ב, ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. וכתב על זה הר"ן בדף י"ג ע"ב מדפי הרי"ף וז"ל, ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא מדרבנן נינהו, דסדר תפילה גופה דרבנן ע"כ:

ומדברי הר"ן הללו, הוקשה לי על מה שכתב המשנה ברורה בסימן קכ"ה סק"ד וז"ל, וצריך לכוון ביותר בקדושה לקדש את השם יתברך, ובזכות זה ישרה עליו השם יתברך קדושה מלמעלה. ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, והאר"י ז"ל היה מזהיר מאד על זה עכ"ל. ואם הפסוק ונקדשתי אינו אלא אסמכתא בעלמא, כיצד אפשר לומר שכשאומר קדושה יכוין לקיים הפסוק ונקדשתי:

ב) וחשבתי לבאר את הדברים בס"ד על פי מה שנתבאר בחידושי הריטב"א במסכת ראש השנה דף טז. וז"ל, כל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק, העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעוֹ חובה ומסרוֹ לחכמים, וזה דבר ברור ואמת. ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך חס ושלום, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דעת מינות הוא. אבל התורה העירה בכך, ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו, כמו שכתוב (דברים י"ז, י') ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. ולפי־כך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מליבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה, וחס ושלום שהיא חסירה כלום עכ"ל. מתבאר בדברי הריטב"א שפירוש אסמכתא הוא, שעניין זה שחכמים חייבו, רמוז כבר בתורה, אלא שהתורה מסרה לחכמים לקבוע את החיוב. נמצא לפי דבריו, שכאשר אדם מקיים חיוב דרבנן שיש לו אסמכתא, הרי הוא מקיים עניין מן התורה, אלא שהחיוב לקיימו הוא מדרבנן:

ומעתה מובנים היטב דברי המשנה ברורה, דנהי שהחיוב לומר קדושה הוא מדרבנן, אבל מי שאומר קדושה בעשרה, מקיים בכך את הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל:

אלא שבאתי לשאול על מה שראיתי שנדפס במקצת סידורים לפני אמירת קדושה, "יכוין לקיים מצות עשה של־ונקדשתי בתוך בני ישראל". הרי אמירת קדושה בעשרה אינה "מצות עשה", אלא דין דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא:

ג) ומלבד זה רציתי לעורר שיתכן שיש בכך חשש איסור של־בל תוסיף, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מממרים הלכה ט' וז"ל, הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכו' מהו זה שהזהירה תורה (שם י"ג, א') לא תוסיף עליו וכו'. כיצד. הרי כתוב בתורה (שם י"ד, כ"א ועוד) לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף וכו', ע"ש:

בכבוד רב

יעקב בלומנטל, בית שמש.

(מחבר הספרים חלקו של־יעקב, על מסכתות בש"ס)

 

תשובה:

לק"י, כסלו ה'תשס"ו, ב'שי"ז.

א) לכאורה יש לדון בהוכחת הר"ן שהלימוד מפסוק ונקדשתי אינו אלא אסמכתא, מזה שסדר התפילה עצמו אינו אלא מדרבנן, דלעולם אימא לך שהלימוד הוא דאורייתא, אלא דלא מיירי קרא בסדרי התפילה שנקבעו לאחר זמן בבית שני על ידי אנשי כנסת הגדולה אלא בכל עת ובכל זמן שיאמרו איזה דבר שבקדושה, בנוסח שימציאו לפי צחות לשונם, כפי שהיה קודם שיסדו נוסחאות הברכות והתפילות, אי נמי אם ירצו לומר יחדיו דרך תפילה את הפסוק שבנביא (ישעיה ו', ג') קדוש קדוש וגו', אי נמי קריאה בספר־תורה פרשת זכור ופרה, להסוברים שהן מדאורייתא [לשיטת האומרים שקריאת התורה בעשרה, נפקא לן מהאיי טעמא שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה], וצ"ע. ועיין לקמן ד"ה ואולי:

אמנם אפשר שיש עכ"פ להוכיח כן באופן אחר, מזה שהפסוק נתפרש בתורת כהנים וכן בגמרא סנהדרין דף עד: לעניין מסירת נפשו של־אדם להריגה לקדש את השם, וכן הוא בספר המצוות לרמב"ם עשה ט' ובחיבורו ריש פרק ה' מיסודי התורה. אם כן אי אפשר לפרש בזה עניין נוסף, אלא בדרך אסמכתא. וממילא צריך לומר כי מה שהעלה גם הרמב"ם עצמו פרק ח' מתפילה הלכה ו' שכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה מפסוק ונקדשתי, על כרחין אינו אלא אסמכתא. והראיה שלא הזכיר זאת כלל במניין תרי"ג מצוות, הן בספר המצוות שהזכרנו לעיל, והן בפתיחתו להלכות תפילה, שכן דרכו להקדים למנות העשין והלאוין שיש בהלכות שהוא מסדר, וכאן לא הזכיר אלא מצות תפילה וברכת כהנים. שמע מינה שזו אינה בכללן. ועיקר הפסוק אינו אלא לעניין קידוש השם שייהרג ואל יעבור, ואכן הזכיר זאת בפתיחתו להלכות יסודי התורה. ויש מי שהסמיך לפסוק זה גם עניין קידושי אשה, כדעת הסוברים דבעינן עשרה, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אבן העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות מ"ח ד"ה ובקצת:

ואין סתירה לדברינו דלעיל, ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק ד' דמגילה בזה"ל, אמר השם ונקדשתי בתוך בני ישראל, ו"באה הקבלה" כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה ע"כ, דמשמע לכאורה שזו קבלת חז"ל בפירוש התורה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה [וכן מקורו בלשון ערבי אַלְנַקְל, דהיינו ההעתקה. ר"ל שחז"ל העתיקו והעבירו זאת מדור לדור. ועיין עוד בחיבורו פרק א' מממרים הלכות ב' ג']. כי כיוצא בזה כתב בפירוש המשנה ריש מסכת מועד קטן, באה הקבלה כי חולו של־מועד אסור בעשיית מלאכה, ומאידך הרי בחיבורו פרק ז' מיום טוב הלכה א' מפורש שאיסור המלאכה בחול המועד אינו אלא מדברי סופרים. ואמנם בספר קרבן אהרן ריש מועד קטן הקשה דבריו אהדדי יעו"ש. ומסתברא כי סגנון זה, הוא מקביל לסגנון מפי השמועה דנקט בהרבה מקומות, כגון בפרק א' משביתת עשור הלכה ה', למדנו "מפי השמועה" שאסור לרחוץ בו. ושם בהלכות שביתת עשור, פירש המגיד משנה שזה לרבינו הוא מפי השמועה ונקרא דברי סופרים יעו"ש. ובפרק א' מחמץ ומצה הלכה ח', כך למדו מפי השמועה, לא תאכל חמץ משעה הראויה לשחיטת הפסח. וכן מתבאר מדבריו בהלכות ממרים שצייננו לעיל בהלכה ב', שתחילה נקט לשון מפי השמועה, ולבסוף נקט קבלה. אלא שהמגיד משנה עצמו בפרק א' מאישות סוף הלכה ב' לגבי קידושי כסף שכתב הרמב"ם שאינן אלא מדברי סופרים, העלה שדינן ממש כדין תורה לגמרי, ואינן תקנת חכמים, ומה שנקראו דברי סופרים אינו אלא לפי שאינן מפורשים בתורה יעו"ש. וכן מצינו לגבי איסור ייחוד שכתב הרמב"ם פרק כ"ב מאיסורי־ביאה הלכה ב' שהוא מדברי קבלה, שיש מפרשים שאסור מן התורה וקיבלו חז"ל כן מסיני, כמובא באוצר הפוסקים כרך ט' דף ל"ח ע"ד, ועיין עוד מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות ייחוד סימן ר"ג אות א' ד"ה והמקור, ובהלכות קידושין סימן ר"ו אות ל"ז ד"ה ומה, ובחלק חושן־המשפט הלכות נזקי ממון סימן רכ"ג אות ה' ד"ה והנראה:

מאידך מצאתי סעד לדברינו דלעיל, בקרית ספר להמבי"ט פרק ח' מתפילה, כל דבר שבקדושה וכו' שנאמר ונקדשתי וכו' וזהו מדאורייתא לעניין מצות קידוש השם יתברך עכ"ל, משמע כמו שכתבתי לעיל, שרק לגבי מסירת נפשו לקידוש ה' סובר הרמב"ם שהוא מדאורייתא, אבל בנדון דידן אינה אלא אסמכתא. כמו־כן הכסף משנה על הרמב"ם פרק ח' מתפילה סוף הלכה ה', והתוספות יום טוב על המשנה במגילה פרק ד' משנה ג' העלו דברי הר"ן בשתיקה כהסכמה שאינה אלא אסמכתא, וכן כתב בכף החיים סימן נ"ה ס"ק י"ז וס"ק מ"ז בשם פרי מגדים ופתח הדביר ולבושי שרד לעניין גר אם מצטרף למניין עשרה, ומי שהגדיל ואין ידוע אם הביא שתי שערות יעו"ש. ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת מקץ על פסוק וירדו אחי יוסף עשרה:

ב) דברי המשנה ברורה, שאובים מהבאר היטב שם סק"ג. אלא שבבאר היטב הלשון, יכוין לקיים מצות עשה ונקדשתי, והמשנה ברורה שינה בכוונה תיבות אלו כנראה מהאיי טעמא לכתוב ויכוין לקיים הפסוק [עיין בספר חלקו של־יעקב להרב השואל, במסכת מגילה דף קע"ו]. וכלשון שבבאר היטב, העתיק השתילי זיתים שם סק"ה. וכן העלה בכף החיים שם סק"ד ממקור הדברים שהוא בשער הכוונות להאר"י בזה"ל, תכוין לקיים מצות עשה אחת שנצטוינו בפסוק ונקדשתי וגו' ופירשוהו בזוהר פרשת אמור ברעיא מהימנא [עיין שם דף צ"ג ע"א. יב"ן] שנתחייבנו לקדשו יתברך בסוד קדושת נקדישך ונעריצך וכו' ע"כ. וכן כתב מהרח"ו בשערי קדושה שער רביעי. נמצא שלשון הסידורים שהבאת, נסמך עליהם. והגם שאינו דאורייתא כדקאמרן, שפיר שייך לשון זה. ור"ל מצות עשה מדרבנן כדאשכחן בכמה דוכתי, וכגון מה שכתב הרמב"ם פרק א' ממגילה הלכה א', קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים יעו"ש. ובחידושי הרמב"ן והרשב"א בשבת דף מט. ותלמידי רבינו יונה שלהי פרק ב' דברכות ד"ה ויש, וברא"ש במועד קטן פרק ג' סימן מ"ג, ושו"ת הריב"ש סימן שצ"ח, ושו"ת הרדב"ז חלק ו' סימן ב' אלפים צ"א, ושו"ת רב פעלים חלק ב' אורח־חיים ריש סימן כ"ב ד"ה חקרתי, ושו"ת תורה לשמה סימן קס"ב. ועיין עוד בתשובתנו דלקמן סימן קפ"ח (בעניין חיוב קריאת המגילה בלילה וביום) ד"ה ולא עוד. ומצינו שאפילו לשון מצוה "מן התורה", בהרבה מקומות בש"ס ובמפרשים קאי על מצוות דרבנן, ועל כרחין הוא לאו דוקא, והכוונה רק שיש לדבר אסמכתא מן התורה, כיעויין בשדי חמד מערכת המי"ם כלל ט"ל, ובמ"ש בס"ד בתשובתינו דלעיל חלק א' סימן ק"ז אות א' ד"ה משמעות. ועיין עוד בית אהרן וישראל גליון קי"ח ניסן ה'תשס"ה דף קכ"ז בעניין הנוסח אצלם, לקיים מצות עשה של־ספירת העומר. ועל דברי הריטב"א הנפלאים בביאור עניין אסמכתא, הרחבנו בס"ד במאמר על פרשיות זכור ופרה אם הן מדאורייתא, שנדפס באור ישראל גליון א' סיון ה'תשמ"ו דף ל"א ד"ה אלא:

ואולי הזוהר והאר"י יש להם שיטה אחרת וסבירא להו בהיפך מהגמרא והרמב"ם, שעיקר הפסוק הוא לעניין קדושה. ועל דרך שצידדנו לעיל ד"ה לכאורה. ואם כן נצטרך לומר שעניין ייהרג ואל יעבור נפקא לדידהו מקרא אוחרינא, וצ"ע. אי נמי שניהם עיקר, ותרוייהו נפקי מהאיי קרא, על דרך שמצינו בכמה דוכתי, כגון לגבי הפסוק ובשר בשדה טריפה (שמות כ"ב, ל') שהוא כולל כמה עניינים שונים שלוקים על כל אחד ואחד מהם, ואינו נחשב לאו שבכללות [עיין תוספות מכות דף יח. וכסף משנה פרק י"ב מעבודה זרה הלכה י"ד לגבי לאו דלא תתגודדו, ובמה שהרחבתי בס"ד בבארות יצחק על זבח תודה למהרי"ץ הלכות שחיטה סימן י"ד אות א', כנדפס בפסקי מהרי"ץ כרך ששי מִדף ס"א]. ועיין עוד מדרש הגדול פרשת אמור דף תרל"א, שהביא שני הפירושים על הפסוק. ושוב ראיתי כי כן נקט בפשיטות הרשב"ץ בתשובותיו חלק ב' סימן קס"ג שהיא מצות עשה מן התורה. ועיין עוד חילוקי דעות בזה בין הפוסקים ראשונים ואחרונים, שנרשמו בשו"ת יבי"א חלק ב' סימן ל"ד אותיות ב' ג', אף שלכאורה נראה כי יש לדון במקצתם אם יש מהם ראיה לנדון דידן:

ג) בין כך ובין כך ניחא שאין בזה משום בל תוסיף אפילו לדעת הרמב"ם שהבאת, שזה דוקא כשאומר מפורש שהדבר מצות עשה מן התורה, לא כבנדון דידן שהדברים סתומים ומתבארים לכאן ולכאן, כי לא אמר אלא מצות עשה ודוק. שאם לא תאמר כן, איך אמרו בש"ס מצוה מן התורה, על דבר שאינו אלא מדרבנן כדלעיל ד"ה דברי. ובעיקר דברי הרמב"ם הנז', עיין מ"ש בס"ד בשמן למאור על מגילת בני חשמונאי פסוק מ"ב דף ק"ו:

ובעיקר דברינו דלעיל, הוסיף לכתוב כאן חכם אחד יצ"ו בזה"ל, הלא אשכחן לכמה רבוותא דסבירא להו בדעת הרמב"ם שאיסור ברכה לבטלה הוא דאורייתא מקרא דלא תשא (שמות כ', ו'), והתם נמי קרא לא אתא אלא לאיסור שבועה לבטלה. כמו כן לא מנה לאו זה בפתיחתו להלכות ברכות, אלא רק בפתיחתו להלכות שבועות. ומאי אית לך למימר, שזה דומה לאיסור ליעשות אגודות אגודות, שכתב הרמב"ם פרק י"ב מעבודה זרה הלכה י"ד שהוא "בכלל" האזהרה וכו', ודו"ק. ה"נ דכוותיה. אלא שנראה כי העיקר כדעת הסוברים דברכה לבטלה מדרבנן אפילו להרמב"ם, ואכמ"ל, עכ"ל יצ"ו. ויש להשיב, להגדיל תורה ולהאדיר:

 

ולמדנו שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים אם הלימוד מן הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, הוא מדאורייתא, או אינו אלא מדרבנן. ואין בידינו להכריע כאחד מהם, כי יש פנים לכאן ולכאן. ונפקא מינה לכמה עניינים, כמו שנתבאר או נרמז תוך דברינו דלעיל. ועל־כל־פנים גם לדעת האומרים שהוא מדרבנן, נתיישבה שאלת השואל, דשפיר עושים המכוונים כדעת המקובלים לפני אמירת הקדושה, לקיים "מצות עשה" זו, כי לשון זה שייך גם במצות עשה שהיא מדברי סופרים:

ודע עוד, כי ראוי לכוון גם־כן לקבל הקדושה אל האדם עצמו. דהיינו אחרי שבאמירת קדוש קדוש וגו', אנו ממשיכים הקדושה אליו יתברך, אזי בסיום הפסוק שהוא מלוא כל הארץ כבודו, יש לכוון שנתקדש אנחנו מקדושתו יתברך, וכנזכר בשער הכוונות שצייננו לעיל ד"ה דברי, הגם כי שם נתבארו בזה כוונות יותר עמוקות. ועיין עוד בעץ חיים למהרי"ץ בפירוש הקדושה ד"ה וצריך וד"ה ממקומך. ובפרט בזמנינו שנתפשטה זוהמא וטומאה בכל העולם, טוב ונכון לכוון כדלעיל, שתתרבה הקדושה בכל העולם מקדושתו יתברך, וממילא יעביר רוח הטומאה מן הארץ, כזרוח האור המסלק את החושך, ואז ימלוך י"י לעולם אלהיך ציון:

 

ואחתום בשי"ש טו"ב

הצב"י יצחק רצאבי יצ"ו

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת אמור

  1. לעמוד הבא
הלכות חודש אלול
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

ת"ת עטרת חיים
מועדי השם
מצות מסורת
מצות טעמו וראו
שר שלום קשת
ארז יחיאל
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
פעולת צדיק

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד