-
-
חיפוש מתקדם
לחיפוש מדוייק: הוסף "מרכאות" לפני מילות החיפוש!

מדורים אקטואליים:

 

 

 

 

הפוך לדף הבית

  הוסף למועדפים

 
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
577 אורחים

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וגו' (בהר, ויקרא כ"ה, ו')

    
מספר צפיות: 2173

מאמר מאת הרב שלום בן רפאל שליט"א  

בני ברק

[פורסם בקובץ "דברי חפץ" חלק ו']

 

בגדר ביעור שביעית והדינים המסתעפים

 

אמר רחמנא (ויקרא כ"ה, ו'. ז') והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ודרשו חכמינו ז"ל (פסחים דף נב:) והובא בפירוש רש"י ז"ל שם, אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך. מה תלמוד לומר ולבהמתך. מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית. כָּלֶה לחיה מן השדה, כַּלֵּה לבהמתך מן הבית:

 

דעות הראשונים בגדר ביעור

 

א) מהו כילוי זה, נחלקו בו הראשונים ז"ל. דעת הרמב"ם ודעימיה שהוא כילוי ממש, כמבואר בפירושו למשנה (שביעית פרק ט' משנה ב'), שאם אסף תאנים למשל ושטחן וייבשן כפי שהתנינו בשטיחתן (לעיל פרק ח' משנה ו') והרי הוא אוכל מהן, אין לו להמשיך באכילתן במשך כל השנה השביעית, אלא אוכלן כל זמן שהתאנים הלחות מצויות באילן. וכשתמו ונבלו ולא נמצא מהן אלא אותן שנתייבשו, יכלה כל מה שברשותו מן התאנים היבשות, או שיאכלם אם הוא יכול, או ישרפם או יזרקם לים, וזה הוא הביעור ע"כ. וכן הוא בהלכותיו (שמיטה ויובל פרק ז' הלכה ג') היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח, או מאבד לכל דבר שמאבד ע"כ. הרי שלך לפניך דסבירא ליה דהביעור הוא כילוי גמור, ואסור לאכול מהם כלל אחר זה, ולא מהני שום טצדקי:

 

ולמדנו עוד ממה שכתב בפירוש המשנה ומדקדוק לשונו בהלכותיו, דלאו דוקא שריפה או כילוי, אלא אכילה נמי שמהּ כילוי אם אפשר לאכלם בשעת הביעור. שכן כתב בפירוש המשנה להדיא, או שיאכלם אם הוא יכול ע"כ. וכן דקדק לכתוב בהלכותיו, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' ע"כ. הא למדת דלכתחילה יש למצוא אוכלין. והטעם פשוט, דאף הוא בכלל כילוי. ועדיף זה מאיבוד, מתרי טעמי. האחד, מצד איסור בל תשחית של־פירות, אם יכול לאכלן והוא שורפן. והשני, מצד איסור איבוד פירות שביעית, דכתיב לאכלה ולא לאיבוד:

 

ב) ומכאן יש לתמוה על מה שכתב החכמת אדם בספרו שערי צדק (הלכות שביעית פרק י"ט הלכה ו') וז"ל, מי אשר מלא ידו לה' ויכולת בידו לקיים מצות ביעור על ידי שריפה, נראה לי שיעשה כן, שאיזה ימים קודם שיגיע לזמן ביעור יחלק הכל לעניים, וישאיר לעצמו מעט מכל מין כדי לקיים בו מצות ביעור בשריפה בזמנו. וכן דעתי לעשות אם יזכני ה' לעלות לארץ הקודש ולקיים מצות שביעית וביעורו ע"כ. הרי שהבין שיש מצוה דוקא בביעור. ואם אוכל הכל, מפסיד הוא מצות ביעור. וזה נסתר מדברי הרמב"ם דלעיל. וכן כתב בספר מקדש דוד (שביעית סימן ו') דלהרמב"ם מקיים דין ביעור בין באיבוד בין באכילה:

 

וכן העיר הגר"י ליברמן בשו"ת משנת יוסף (חלק א' סימן ל"ז ד"ה והנה מדברי השערי צדק) דמלשון הרמב"ם במה שכתב בהלכותיו (שם) ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש ע"כ. וכן שם (הלכה ח') לעניין ביעור דמי שביעית, ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין ע"כ. משמע דאין חיוב בביעור דוקא, ודלא כמו שכתב בספר שערי צדק יעו"ש. אך הוא השיג עליו בקול ענות חלושה, לפי שלא זכר דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב כן להדיא. וכי האיי גוונא השיג הרש"ז רווח בספר שביתת השדה (פרק י"ד הלכה ג' הערה ז'):

 

רק שעיקר כוונתם של־משנת יוסף ושביתת השדה שאינה מצוה חיובית, אלא אם נותר יש לשרוף. וכוונת קושייתינו יותר מכך, דאף אם נֹאמר שהיא מצוה חיובית, מכל מקום אף האכילה היא עצם הכילוי:

 

וכזה השיג ידידי מנוער הרה"ג זך הרעיון ברא כרעא דאבוה ר' ישראל רצאבי שליט"א בספר שנת השבע (פרק כ"ג דף ק"ב ד"ה והנה בעל חכמת אדם) והביא מכל הנזכר לעיל, והאריך והרחיב כיד ה' הטובה עליו, חיליה לאורייתא:

 

ג) אולם דעת הרמב"ן ודעימיה דביעור זה היינו הפקר, ולכן בשעת הביעור אם יש לו יותר ממזון שלוש סעודות, מפקיר את הפירות בפני שלושה אנשים. ואם הם לא לקחו אותם, יכול הוא לשוב ולזכות בהם ולאכלן אימתי שירצה. שכן כתב בפירושו על התורה פרשת בהר (ויקרא כ"ה, ז') צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם, כעניין ביערתי הקודש מן הבית יעו"ש. וכן כתבו התוספות (פסחים דף נד: סוף ד"ה מתבערין):

 

האם להרמב"ם מועיל הפקר

 

ד) ויש לנו לדון האם להרמב"ם מהני הפקר, או לא. דלכאורה התורה אינה מחייבת במצות ביעור אלא את האדם שהפירות ברשותו. וכיון שהפקירם וכבר אינם ברשותו, נפקע ממנו מצות ביעור. ואם כן יוכל לשוב ולזכות בפירות לאחר זמן הביעור, ולאכלם אף אחר זמן מרובה. דומיא דחמץ שאפשר להפקירו ושוב אינו חייב במצות ביעור חמץ, ואחר הפסח יכול לזכות בו. שאם יזכה בו בפסח, שוב חלה עליו מצות ביעור, דלא יראה ולא ימצא אמר רחמנא. אף הכא נימא הכי, דאחר זמן הביעור יוכל לזכות בפירות, דעבר זמנו ושוב אין עליו חיוב ביעור:

 

ואף אי נימא דהכא קפיד רחמנא לכלות המוֹתר מן הפירות, ולא מהני להפקירם כשהגיע זמן הביעור, מאיזה טעם שיהיה. מכל מקום אם יפקירם קודם שעת הביעור מהני, דכשיגיע הזמן אינם ברשותו:

 

ואי נימא דלהרמב"ם מהני הפקר קודם שעת הביעור, אתו שפיר דברי התוספתא והירושלמי דמוכח מינייהו דמהני הפקר (עיין לקמן אות י'), דהתם מיירי כשהפקיר קודם שעת הביעור, והרמב"ם מיירי כשהגיע זמן הביעור, דאז צריך לכלות דוקא:

 

וי"ל שזהו החילוק בין הרמב"ם והרמב"ן. דלרמב"ם לא מהני להפקיר בשעת הביעור. ולהרמב"ן מהני להפקיר אף בשעת הביעור, דזהו עצמו הכילוי:

 

אכן משׂתכל הוית דלדעת הרמב"ם בשעת הביעור לא מהני כלל להפקיר, והטעם משום דלדידיה המצוה היא לאבד מן העולם. ולהרמב"ן המצוה היא לכלות מרשותו, וכיון שהוציא מרשותו קיים מצות ביעור:

 

ביאור שיטת הרמב"ן בטעם כעיקר בתלתא אנפי

 

ה) ויש לבאר סברת הרמב"ן, דעיקר דין שביעית הוא שיהיה הפקר לכל בשווה, ודין זה הוא בפירות שביעית אף בשנה השמינית. וכיון שכלה לחיה מן השדה, הרי אין הפירות מופקרים לכל בשווה, שהרי לחיה בשדה כבר כלה, והוא הדין לשאר אינשי בחוץ שאינם יכולים יותר ליקח מן ההפקר. לכן אמרה תורה להפקיר שוב (כדי שיהיה שוב לכל בשווה). אמנם אמרו חכמים שאפשר לעשות הערמה בהפקר, כי הגדר בזה להפקיר, וכיון שהפקיר קיים מצות התורה. ואף שבפועל אף אחר הפקרו אין לחיה בשדה שהרי חזר וזכה שוב בכל הפירות, לא איכפת לן:

 

וניחא לן בזה לבאר שיטת רש"י ז"ל (פסחים דף נב: ד"ה משום שנאמר) שכתב, וזהו ביעורן, שמפקירן במקום דריסת רגלי חיה ובהמה ע"כ. והתוספות שם (ד"ה מתבערין) העתיקו לשונו בשינוי קצת, פירש הקונטריס שנותנין אותן למרמס חיה ובהמה ע"כ, כי הבינו שכוונתו לבער ולכלות הפירות כדעת הרמב"ם. וזהו שכתבו במקום דריסת וכו', כלומר למען ידרסו על הפירות ויכלום. ועל זה השיגו דאין צריך כילוי כי אם הפקר:

 

והרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז') כתב וז"ל, ומצאתי לרש"י שכתב במסכת פסחים, וזהו ביעורן, שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה. אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה, לקיים בהם ואכלו אביוני עמך וגו' ולבהמתך ולחיה, והפליג. עכ"ד גאוננו הרמב"ן ז"ל:

 

הנה הקדוש הזה היטה דברי רש"י כוותיה דסגי בהפקר, אלא שביארם שצריך שיהיה מאכל גם לחיה ולבהמה. ופירש במקום דריסת וכו' שכתב רש"י, לא שידרסו עליהם אדם ובהמה, אלא מקום שהִייתם, ור"ל שימצאו הפירות אצלם. ולפי שהפקר הוא רק לאדם כבכל הפקר, כתב עליו שהפליג בסברתו זו לחייב הפקר גם לחיה ולבהמה. ואין נראה שכתב כן הרמב"ן לדינא לדעת רש"י, דודאי כוונתו דהפקר סגי לאדם אף לרש"י. אלא דר"ל שרש"י כתב אגב גררא גם כן לחיה ולבהמה. ופירוש והפליג דנקט, היינו הפליג במלותיו ולא בסברתו:

 

ואנא זעירא קטינא, מה אענה ומה אומר אחר המלכים האלה את אשר כבר עשוהו, מכל מקום שומה עלינו לפרש דעת גדול המפרשים. ואען ואומר דלפי מה שפירשנו אתי שפיר, כי אין כוונת רש"י לומר שיש להפקיר גם לחיה ולבהמה, שלא מצינו הפקר כזה בכל התורה. אלא רצונו להראותנו טעם התורה בזה, ואמר כי לבעבור שצריכים הפירות לחזור ולהיות הפקר כבשנה השביעית, לכן צריכים אנו להפקירם שוב. וכיון שבשנה השביעית היו הפירות הפקר גם לחיה ולבהמה, יש לנו להפקירם כדי ששוב יהיו גם לחיה ולבהמה. אבל ודאי שאין צריך להפקירם שיהיו בפועל גם לחיה ולבהמה, רק זהו טעם התורה כדי שיהיו מופקרים לכל ולחזור למה שהיו. אולם גדר המצוה הוא להפקיר, וככל הפקר דעלמא. כן נראה לענ"ד נכון. והשי"ת יאיר עינַי:

 

אלא שציינו דרש"י בזבחים (דף ע"ה סוף ע"ב) כתב להדיא דביעור היינו ביעור ממש ולאי הפקר יעו"ש. וכזה גם כן יש לבאר דברי רש"י בנדה (דף נא:) ד"ה כל שיש לו ביעור, שהוא מצווה לבערו יעו"ש. משמע דביעור אינו הפקר אלא ביעור ממש. [אף שהסבר זה בדברי רש"י בנדה אינו מוכרח, די"ל שביאר המלות ולא העניין]:

 

ו) אי נמי סבירא ליה להרמב"ן דמצות הביעור היא בזמן הביעור ממש ולא אחר כך. ולכן אם הפקיר את הפירות בזמן הביעור עצמו, יוכל לזכות בהם אחר זמן הביעור. כלומר שמצות הביעור אינה מצוה תמידית, אלא מצוה זמנית לאותה שעה בלבד, שאסור שיהיו הפירות ברשותו אז. וכיון שהפקירן ואינן ברשותו, יוכל לחזור ולזכות בהם אחר אותה שעה. ודמי לחמץ שאפשר לחזור ולזכות בו אחר הפסח. ואם כן להרמב"ן הפקר זה הוא ביעור וכילוי גמור. ובזה אתי שפיר דאף אם זכה בכל הפירות, קיים מצות התורה כתקנה:

 

ואמנם זה נראה יותר מצד הסברא, אבל לא נהגו כן, שהרי גם פירות שיש ספק מהו זמן הביעור שלהם, מפקירים וזוכים מיד, והלא אפשר שעדיין לא עבר זמן הביעור, ואם כן לא יועיל מה שזכה אחר כך:

 

ובלאו הכי מנהג העולם צ"ע, שהרי כשמפקיר וזוכה קודם זמן הביעור לא יועיל כלום, דכשהגיע זמן הביעור צריך להפקיר שוב, וכיון שלא הפקיר לא מהני כלום, והרי הוא אינו יודע זמן הביעור אימתי הוא בדיוק:

 

ז) ובחוט שני (שמיטה דף שנ"ב ד"ה נראה) כתב דגדר ביעור פירות שביעית הוא לאכול ולגמור את הפירות, והביעור הוא שלב שהפירות הולכים וכלים. [מכאן משמע שבזמן הביעור עצמו עדיין מותר לאכול עד שיכלו כדי מזון שלוש סעודות (ולא יותר). וכן נראה, אעפ"י שראיתי כמה מפקפקים בזה, ולדעתי הוא פשוט]. וזהו שכתבו התוספות שמפקירו ומוציאו מרשותו שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה, והיינו להוציאו מרשותו ועל ידי זה מתאפשר שכל אדם וחיה יוכלו לאכול ולסיים את הפירות, וזהו ביעורן וכו', יעו"ש:

 

וזה באופן אחר ממה שכתבנו בפירוש הראשון. דלדברינו חוזרים להפקר דשמיטה. ולדברי חוט שני, צריך לאכול את הפירות ולבערם, וכשמפקיר אותן ומתיר לכל אדם לאכלן, זהו הביעור. ואם כן דברי הרמב"ן והרמב"ם קרובים, דלשניהם העניין הוא כילוי הפירות, אלא שלדברי הרמב"ן עושים זאת על ידי הפקר, שהזוכים אוכלים את הפירות במהרה, ולהרמב"ם צריך כילוי ממש:

 

ולדעת הגאון חוט שני שליט"א גם כן קשה מה שהקשינו לעיל, שהרי יכול הוא לחזור ולזכות בכל הפירות, ונמצא שלא כילה ולא ביער. וגם אדם אחר יכול לזכות בכל הפירות כולן, והן פירות מרובים, ונמצא שאין כאן כילוי כלל. ובדוחק צריך לומר כדשנינן:

 

ואכתי לא איפרק מחולשא לשיטתו. דלדברינו דלעיל מצות התורה היא להפקיר, כי כן היה בשביעית, וצריכים אנו לחזור להפקר דשביעית. וכיון שהופקר סגי בהכי, אף שיש כאן הערמה שחוזר הוא לזכות בפירות. אבל לשיטתו המצוה היא לכלות, ולא נזכר בתורה הפקר כלל, אלא שאנו מפרשים כוונת התורה דסגי בהפקר בשביל לכלות. אם כן כשחוזר וזוכה בכל הפירות ולא נתכלו כלל, לא קיים בזה כלל מצות התורה. ובלאו הכי לשון הרמב"ן אינו סובל כן, שכתב שהמצוה לכלות מרשותו, הרי שאין מצוה לכלות מן העולם. הלכך מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

 

ולפי מה שכתבנו בפירוש השני, לא קשיא מידי מה שזוכה אחר כך, כי הביעור הוא בנקודת הזמן הלזו ולא אחר כך. וכיון שבזמן הזה ממש היה הפקר, לא איכפת לן מה שזוכה אחר כך, דהוה ליה כחמץ לאחר הפסח שמותר בהנאה מן התורה. וגם לשון הרמב"ן ז"ל יכול להתפרש כך. אבל החוט שני ודאי לא כיוון לכך, שהרי כתב שהביעור הוא שלב שהפירות הולכים וכלים (פירוש מכאן ולהבא), ולדעתו מפקירים כדי שיוכלו לסיים אכילת הפירות מהר ככל שאפשר. ואם כן לדבריו כשמפקיר בפני קרוביו ואוהביו וחוזר וזוכה בכולן, לא הועילו חכמים בתקנתן כלל:

 

ומצאתי בספר דרכי חכמה סובב הולך על ספרו של־חכמת אדם על שביעית, שכתב כדברינו בפירושא קמא (עיין שם פרק י"ט סעיף א', דף צ"ב ד"ה והנה), די"ל שהוא נמשך מהפקר הפירות בתחילת השנה, שלא ניתנו אלא לאכילה ולא להצניע ולהעשיר וכו', ובתחילת השנה הם הפקר לכל וכו'. ואחר כך כשכלו צריך להפקירם, דהמשך בעלותו אחר שנגמרה עונתם סותרת הנהגת הפקר שציותה התורה. ואחר שהפקירם רשאי לחזור ולזכות בהם, דהעיקר שלא תמשך בעלותו מלפני הביעור לאחר הביעור יעו"ש. אך זה מהני דוקא אי נימא דשמיטה אפקעתא דגוברא היא כסברת מרן ז"ל:

 

ח) איך שיהיה, להרמב"ם ז"ל לא מהני הפקר כלל, משום דאף שמוציא את הפירות מרשותו, עדיין אסורים הם לאחרים, ואיככה יוכלו לזכות בהם. והרי גם חמץ בפסח כן הוא, שאי אפשר לשום אדם לזכות בו בפסח, כיון שדינו להתבער מן העולם:

 

ולפי זה אמנם יכול להפקיר את הפירות קודם זמן הביעור, אך לא יוכל לזכות בהם אחר זמן הביעור, כי דינם של־אלו הפירות להתבער מן העולם. ולא דמי לחמץ שיכול לזכות בו לאחר הפסח (דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן), דהתם הביעור הוא לזמן מסויים, כלומר שבפסח עצמו אסור שיהיה לאדם חמץ, לכן אחר הפסח חוזר הדבר להיתרו. מה שאין כן הכא דהאיסור הוא עולמי, כמו פירות ערלה שאסור ליהנות מהם עולמית, לפי־כך להרמב"ם לא מהני ההפקר כלל. [כלומר, אף אם הפקיר את הפירות קודם זמן הביעור, לא יוכל לזכות בהם אחר כך, ואם כן לא הועיל כלום בהפקרו]:

 

וכן ראיתי להדרכי חכמה (הערות על ספר שערי צדק של־בעל חכמת אדם, פרק י"ט סעיף א', דף צ"ג ד"ה אולם החזון איש) שהביא בשם החזון איש (סימן י"א סק"ז ד"ה אם) דפירות מחוברין דרחמנא אפקרינהו או פירות של־אוצר בית דין, אעפ"י שהפירות הם הפקר, לא מהני להרמב"ם ונאסרים לאחר הביעור יעו"ש. הרי שאפילו בעודם הפקר מחוייבים בביעור, וזה כנזכר לעיל באורך:

 

אולם הרב דרכי חכמה שם כתב מדנפשיה, דמכל מקום י"ל שפירות שהבעלים הפקירם והוציאם מרשותו לגמרי, אף להרמב"ם אינם מתחייבים בביעור, ומותרים לאחר הביעור, וצ"ע. עכ"ד:

 

ומלבד שהסברא לחלק בין הפקיר את הפירות בפועל לבין היו מופקרים אינה מבוררת כלל, גם מה שהיקל להפקיר, הנה אם הגיעה שעת הביעור דעל זה מיירי התם בפשיטות, לא מהני וכנזכר, דדין התורה הוא לאבד לגמרי, ומה יועיל כשיפקיר את הפירות ואחרים יזכו בהם, הלא אף הם מתחייבים בביעור, ואדרבה הוא נותן על ידי זה תקלה לבני אדם. ודוקא אם הפקיר קודם זמן הביעור מהני, אבל לזוכה לא מהני כלל לאכלו אחר הביעור, ונכון. ודברי מרנא החזון איש ברורים שרירים וקיימים:

 

הערה דינית על ספר דרכי חכמה

 

ט) ועיין שם לעיל מינה בסמוך שכתב, ולפי זה גם מי שירצה לחוש להרמב"ם, יכול להפקיר קודם שהגיעה שעת הביעור ולהשאירם הפקר, ולזכות בכל פעם מזון שלוש סעודות, כמו שלכתחילה היה יכול לשייר לעצמו ע"כ:

 

ולדעתי אין לסמוך על זה כלל לדינא, מאחר שאין לזה ראיה, וגם מצד הסברא אינו מוכרח כלל. דאם אמנם כתבנו דאפשר להפקיר את הפירות קודם זמן הביעור, מכל מקום הרי בזמן הביעור לא יוכל ליקח יותר ממזון שלוש סעודות, והשאר צריך לכלות. וכיון שעשה כאן טצדקי לאכול את הפירות הרבה אחר זמן הביעור, אפשר דהערמה כי האיי גוונא לא מהניא. כי עיקר מצות התורה הוא שהפירות יֵאכלו, ואם משאיר מהם מזון שלוש סעודות הרי הם כלים והולכים. אך אם מפקיר את הפירות וזוכה בהם בכל פעם, אינם כלים, ודין התורה לא נתקיים:

 

וזה דומה לְמה שאמרנו חידוש דין להרמב"ם, שאם נשארו לו זיתים מזון שלוש סעודות, לא יוכל לעשות מהן שמן ולהשאירם לאחר זמן. דכיון שעיקר דין התורה הוא שיתכלו, על כן לא יוכל לעשות מעשה כדי שישארו לאורך זמן. ואמנם שמן זית יכול להשאיר ממנו מזון שלוש סעודות אף שאפשר לו להשאירו זמן רב, היינו טעמא משום דהתם התורה לא חילקה בהכי אלו פירות משאירים מזון שלוש סעודות, ובכל הפירות דיברה, כולל הפירות שנשארים לזמן רב. אבל הכא שהוא זית ועשה ממנו שמן למען יעמוד ימים רבים, מהיכן נאמר שאף זה שרי, לעשות מעשה נגד רצון התורה שיתכלה:

 

ואתי בקל וחומר ממה שנסתפק החזון איש בהך מזון שלוש סעודות, אם צריך לאכלן דוקא באותו היום, או אפשר להשאירן לאחר זמן, עיין חוט שני (דף שנ"ד) ודרכי חכמה (שם דף צ"ג ד"ה ואותם). ואם כן לצד ראשון דהחזון איש שאין להשאירן ליום מחר, פשיטא שאין לעשות שמן כדי להשאירו לאחר זמן. ואף לצד השני י"ל דאין לו לעשות מעשה למען השאירוֹ זמן רב:

 

[ואמנם י"ל דצדדי הספק אינם בטעם התורה, האם רצון התורה לומר שלוש סעודות ולא איכפת לן מתי יאכלם, או דזיל בתר טעמא וכיון שרצון התורה שיכלו הפירות אין לו להשאירם ליום מחר. אלא מהו הגדר דשלוש סעודות שהתירו, האם משום שדרכן לאכלן ביום אחד, ולפי זה הגדר הוא אכילת יום בפועל ולא שלוש סעודות (רק הא בהא תליא, שהוא שיעור שווה), ואם כן דין התורה הוא לאכלן באותו היום בלבד. או דגדר דין התורה הוא שלוש סעודות, ולא איכפת לן מתי יאכלן]:

 

ובגוף ספקו דהחזון איש יראה להקל, מאחר שלא נתבאר בפוסקים שצריך לאכלן באותו היום. ועיין דרכי חכמה שם שהביא משם דרך אמונה (פרק ז' בציון ההלכה ס"ק ק"ד) שנראה להלכה דדעת החזון איש שאין לזה הגבלה, ויכול לאכלן אימתי שירצה:

 

על כל פנים בנדון דידן להצד דהחזון איש שצריך לאכלן באותו היום, נראה דלא שרי כי האיי גוונא להפקירם ולזכות מהם בכל פעם מזון שלוש סעודות אימתי שירצה, שאין מתקיים בזה טעם התורה. [זולת אם נֹאמר כמו שכתבנו לעיל במוסגר, דהספק לא היה בטעם התורה, ואיננו מתייחסים כלל לטעם בזה, דסוף סוף הדין שלוש סעודות, אלא מהו הגדר דשלוש סעודות. ולפי זה לא איכפת לן אם לא מתקיים טעם התורה. וכיון שבכל פעם שזוכה שלוש סעודות אוכלן בו ביום, שרי. ומכל מקום לא נוכל להקל בזה בלא ראיה. ואף להצד השני כבר כתבנו דאין הכרח להקל]:

 

ואין להקשות אמאי לא כתב הרמב"ם דין זה שיפקיר קודם זמן הביעור ויזכה שלוש סעודות בכל פעם, דאין הכי נמי זה מהני, אלא שהרמב"ם נקט לפום דינא, ואין דרכו לכתוב איך יש לעשות טצדקי להמלט מעצם דין התורה. וזה פשוט:

 

יישוב התוספתא והירושלמי לדעת הרמב"ם

 

י) אחר הדברים האלה שביארנו דעת הרמב"ם דסבירא ליה דלא מהני הפקר כלל, הדרא קושיא לדוכתה, מה יענה הרמב"ם על דברי התוספתא והירושלמי שנתבאר בהם להדיא דמהני הפקר. דהכי איתא בתוספתא (פרק ח' דשביעית הלכה ג') הגיע זמן שעת הביעור, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. [גירסת הרמב"ם בדעת רבי יוסי, אין אוכלין. ולכן פסק דלא מהני הפקר כלל]. רבי שמעון אומר, עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. עוד שם (הלכה ד') מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר, אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול, חוזר ומכניס לתוך ביתו (את כל הפירות, אם לא זכו בהם), ואוכל והולך עד שעה שיכלו ע"כ. הרי מבואר להדיא דמהני הפקר:

 

ויש מן האחרונים שיישבו דהלכה ד' היא המשך דברי רבי שמעון דסבירא ליה דעשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור, כן כתב בחזון יחזקאל שם (חידושים סוף ד"ה ולפע"ד נראה). וכוונתו דמיירי בעניים שאוכלין אחר הביעור אף בלי אוצר, לכן יכולים הם להפקיר:

 

אמנם עיין להגר"י ליברמן במשנת יוסף (קונטריס ביעור פירות שביעית דף פ"ד פ"ה) שכתב בשם כמה אחרונים שתירצו דהרמב"ם סבירא ליה דמה דאמר בתוספתא חוזר ומכניס לתוך ביתו, היינו שלוש סעודות יעו"ש:

 

ותמיהא לי מילתא. חדא, איך יוכל להפקיר את הפירות בזמן הביעור, הרי אפשר שיקחו מהם יותר ממזון שלוש סעודות, וזה אסור, דכל אחד צריך לכלות הפירות שהם יותר ממזון שלוש סעודות. ועוד, דאם הכוונה להפקיר וכל אחד יקח מזון שלוש סעודות, למה צריך להפקיר, יתן לכל אחד מקרוביו ואוהביו מזון שלוש סעודות ודיו, או יחלק לשאר אינשי. דאם יפקיר, הרי יש לחשוש שיבואו ליקח יותר משלוש סעודות. ועוד, דהעיקר חסר מן הספר, דאם כל אחד צריך ליקח רק מזון שלוש סעודות, אין זה כדין הפקר רגיל, והיה לה לתוספתא לפרש כן שאין להם ליקח ככל שירצו אלא רק מזון שלוש סעודות. ועוד, מהו דאמר חוזר ומכניס לתוך ביתו, דמשמע דהשלוש סעודות גופייהו היו בכלל ההפקר, והותירו לו שלוש סעודות, אם כן למה יפקירם מתחילה, הרי מותר לו להשאיר לעצמו מזון שלוש סעודות ורק את השאר יפקיר. וזה פשוט, שהרי אם לא ישאירו לו ברוב חסדם שלוש סעודות, הפסיד אף אותן, אם כן מה לו להפקירם מתחילה:

 

והגר"י ליברמן שם (הערה כ"ד) ביאר דחוזר ומכניס, היינו שאחר שקיים הביעור על ידי חלוקת מזון שלוש סעודות, יכול גם הוא עצמו לחזור ולזכות במזון שלוש סעודות, דלא גרע מאחר יעו"ש:

 

והדוחק מבואר, דאם כן זוכה הוא במזון שש סעודות, והרמב"ם כתב מזון שלוש סעודות ותו לא. ועוד, הרי בירושלמי פרק ח' דשביעית נתבאר להדיא דאפשר להפקיר ולזכות בכל, אם כן כמו שנפרש שם נפרש כאן, שהרי שם אי אפשר לפרש כן. [ולדברי הרב חזון יחזקאל ניחא קושיא זו (וכל שכן שאר הקושיות), דהתוספתא קאי רק אליבא דרבי שמעון, ואם כן לא פירשנו בה דברים שהם נגד דברי הירושלמי המפורשים]:

 

ועדיין קשה מן הירושלמי דמפורש להדיא שמפקיר ואחר כך זוכה בכל. ולדברי הרב חזון יחזקאל י"ל דמיירי התם אליבא דרבי שמעון, ואנן קיימא לן כרבי יוסי. ועיין בחזון איש (סימן י"א ריש אות ז') מה שיישב, והוא דוחק:

 

ויותר מסתברא לי מה שכתב בספר משנת יוסף שם (דף פ"ה סוף ד"ה והחזון איש, במוסגר), ויתכן עוד שהרמב"ם מפרש הנך עובדי דירושלמי באופן אחר, ולא לשעת הביעור אתאמר ע"כ. ונראה כוונתו דמיירי בשביעית גופה, וקיבל במתנה הרבה פירות שביעית, ואסור לו לזכות בכולן, לכן צריך להפקירם, ובכי האיי גוונא אחר שהפקירם יכול לזכות בכולן:

 

עוד הקשה הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת בהר (ויקרא כ"ה, ז') הרי לא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים ע"כ. ומזה הוכיח דלא כהרמב"ם שמצות הביעור בשריפה, אלא שהוא הפקר בלבד:

 

ותירץ הרב חזון יחזקאל (פרק ח' הלכה ג' בחידושים) וז"ל, ולפענ"ד נראה דלהכי אין לחשוב פירות שביעית במשנה סוף תמורה בין הנקברים והנשרפים, דכל אלה דחשיב שם טעונים קבורה או שריפה משום איסור הנאה שעלייהו. אבל הא דפירות שביעית צריך לאבדם מן העולם לדעת הרמב"ם, היינו רק כדי לקיים בהם מצות ביעור, ולא משום דפירות שביעית אסורים בהנאה. והא ראיה, דאם מצא אוכלין בשעת הביעור, היה מקיים מצות ביעור באכילתם ולא היה צריך לאבדם מן העולם ע"כ. והיו לי בזה הרהורי דברים, אלא שלא השלמתי עיוני, והמדפיסים אצים לאמר כלו מעשיכם, לפי־כך אמרתי לא עת האסף:

 

לעניין הלכה

 

יא) ולעניין הלכה, הנה הגרב"צ אבא שאול זצ"ל הניח שתי הנחות. האחת, דבני ספרד ועדות המזרח יש להם לנהוג כדעת הרמב"ם כאשר מרן לא גילה דעתו. והשנייה, דמרן ז"ל בכסף משנה אעפ"י שהביא דברי מהר"י קורקוס ז"ל דמיקל בזה, אין הכרח דסבירא ליה כוותיה, רק הביאוֹ וליה לא סבירא ליה. ועוד, שהוא היקל רק משום שעת הדוחק. ולפי זה השתא הכא דאכשור דרי וליכא שעת דוחק, הדר דינא:

 

וחלקו עליו כמה גדולים בשתי ההנחות (עיין עֹטה אור שביעית דף ס"ח הערה ז'). על כן אפשר דבני ספרד ועדות המזרח יש להם להקל בזה, שהרי הרבה מן הראשונים סבירא להו דלא כהרמב"ם, ואפשר דאף מרן סבירא ליה הכין. בפרט דיש צד לרמב"ן שביעור זה הוא מדרבנן, וקל וחומר דשמיטה בזמן הזה דרבנן. ועוד, שכך נהגו בפשטות מדורי דורות, כדלקמן בפירות הנושרין אות א', ואין אחר המנהג כלום. ולא ידענא מה ישיב על זה הגרב"צ זצ"ל. אלא אם כן נֹאמר שבכל הדורות היה שעת דוחק, והוא דוחק מבואר:

 

אמנם אנן בני תימן דנקיטינן תדיר בשיפולי גלימא דרבינו הרמב"ם, יש לנו להחמיר כדעתו שביעור היינו שריפה:

 

מיהו במיני בשמים שאינם ראויים אלא לריח, דספק אם נוהגת בהם קדושת שביעית וחובת ביעור, כמו שכתב בספר שנת השבע (פרק כ"א סעיף ג'), לכאורה י"ל ספיקא דרבנן לקולא, ואין צריך לבערם בשריפה אלא להפקירם. בפרט דיש כאן צד חומרא, שאם ישרוף אותם ואינו חייב בזה, הרי יש כאן איבוד פירות שביעית. [אבל איסור בל תשחית, נראה שאין כאן. דאיסור זה לא שייך אלא כשאין צורך באיבוד כלל, אך כשיש צורך קצת אפילו לחומרא בעלמא, אין איסור]. אכן נראה דאזלינן בתר הרמב"ם בתורת ודאי, ואין כאן גדר ספק, ונכון:

 

אלא דמכל מקום אפשר דיש להקל בזה מטעם ספק ספיקא. ספק אם הם חייבים בביעור. ואם תמצי לומר דחייבים, שמא סגי בהפקר וזהו ביעורם. ולספק ספיקא ודאי מצטרף, וכמו אליבא דמרן השלחן ערוך. [ואגב גררא, צ"ב מה שכתב שם בסעיף ה' דהדסים פטורים מן הביעור, אמאי אינם בכלל הספק, הלא ראויים הם לריח והם כמיני בשמים]:

 

יב) והנה מו"ר הג"ר עמנואל טולידאנו שליט"א בספרו עֹטה אור (שביעית, דיני ביעור סעיף ו') אחר שהביא שיטות הראשונים, כתב דיש להקל לקיים דין ביעור על ידי הפקר, בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן. והרוצה להחמיר לשרפם כדעת הרמב"ם, יכול לשרפם. ואולם טוב יותר שיוציאם לחוץ ויפקירם בפני שלושה, לקיים מצות ביעור כהרמב"ן, ואחר כך ישרפם, ע"כ:

 

ופירש דבריו (שם הערה ב') דכיון דהוא ספק אם הלכה כהרמב"ם או כהרמב"ן וסיעת מרחמוהי, אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דסגי בהפקר, מאחר דשביעית בזמן הזה דרבנן. אולם אם רוצה יכול להחמיר לבער בשריפה, ואין להקשות שנמצא חומרתו קולתו, שהרי מאבד פירות שביעית, דכיון דהוא ספק ולא נדחו דברי הרמב"ם, יכול לשרפם. דשמא הלכה כהרמב"ם דביעור היינו שריפה, וספיקא דרבנן לקולא יעו"ש. ר"ל ספק שביעית דרבנן, על כן אפשר להקל לשרוף פירות שביעית:

 

ואם כן לדברי מו"ר שליט"א זיל הכא קמדחי לה, וזיל הכא קמדחי לה. שאם נֹאמר שדעת הרמב"ם היא חומרא, יכול להחמיר לשרוף. ואם נֹאמר שהיא קולא, ספיקא דרבנן לקולא. וכן לשיטת הרמב"ן כנזכר:

 

ולדידי תלמידו הקטן צ"ע, דהא ביעור קיל משביעית, דאף אם נֹאמר דשביעית דאורייתא, צידד הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת בהר (ויקרא כ"ה, ז') דהביעור הוא מדרבנן (ובשיטת הרמב"ם נחלקו הפוסקים, כאשר הביא בספר משנת יוסף בקונטריס ביעור פירות שביעית אות ב'). וקל וחומר אם נֹאמר דשביעית דרבנן. וכיון שכן, ברור איפוא דהביעור קיל טפי, ואיככה נחמיר בביעור לשרוף את הפירות, ונקל בשביעית לאבדם:

 

והא קשיא אך לדידהו, דספיקא הוא. אבל לדידן שקיבלנו הוראות הרמב"ם, הרי זה בתורת ודאי, ודין השריפה היכא דקאי קאי ואין להקל. (העירני לזה החברותא, שקיבלנו הוראות הרמב"ם בתורת ודאי):

 

עוד ביאר מו"ר שליט"א שם דמה שכתב דעדיף לקיים תחילה מצות ביעור כהרמב"ן ואחר כך ישרפם, היינו משום דאיכא הכא ספק ספיקא. שמא הלכה כהרא"ש והר"ש (פרק ט' משנה ז') דלאחר שהפקיר את הפירות פקעה מהם קדושת שביעית, ושפיר מצי לשרפם. ואם תמצי לומר דלא פקעה קדושת שביעית (עיין חזון איש סימן י"ג סק"ה, וסדר השביעית בסופו), שמא הלכה כהרמב"ם דביעור היינו שריפה, ואין כאן איבוד פירות שביעית, דכך הוא דינם יעו"ש:

 

ויש להאיר בזה, דאמנם להרמב"ם אפשר שיש קדושת שביעית אחר ההפקר, מכל מקום לדעת מרן ז"ל הביא בספר משנת יוסף בשם שו"ת שערי דעה (לא מצאתי כעת איה מקומו), דכיון שהפקיר נעשית מצותו ופקעה קדושת שביעית, ואם כן לא יועיל זה לדעת מרן. אלא דמכל מקום עבדינן ספק ספיקא נגד מרן ז"ל:

 

פירות הנושרין (לא למעשה, אלא אם כן יסכימו עמי גדולי ההוראה)

 

א. הספרדים נוהגים להפקיר פירות שביעית וזהו ביעורן, וחוזרים וזוכים בהם. [כן כתב מהר"ם בן חביב בספר תוספת יום הכפורים דף ק"צ, שנהגו בירושלם חסידים ואנשי מעשה להפקירם ולחזור ולזכות בהם. וכן כתב הרש"ז רווח בספר שביתת השדה פרק י"ד סעיף ב' שכן המנהג פשוט כיום, ואייתי התם מחזו"ע (כרך א' חלק א' סימן ח' דף קכ"ט) ומספר כרם שלמה (להגרש"מ עמאר שליט"א סימן ו')]:

 

ב. לדידהו אפשר שאין כדאי להחמיר, דהיא חומרא דאתיא לידי קולא, שמאבדים פירות שביעית בידים. [עיין מה שכתבנו לעיל על דברי מו"ר הרב עֹטה אור שליט"א. וסמוך לחתימה מפקפק אני בה, די"ל דכיון שמאבד את הפירות לצורך הלכתי, אף שהוא חומרא בעלמא, לא חשיב איבוד]:

 

ג. אפשר להם להחמיר להפקיר ולזכות ואחר כך לשרוף, מספק ספיקא, דשמא אחר ההפקר פקעה קדושת שביעית. [כן הבאנו לעיל משם הרב עֹטה אור. ויש לעיין בזה אם אינו מוציא לעז על הראשונים]:

 

ד. בני תימן פשוט שצריכים לשרוף, דנהיגי כהרמב"ם בתורת ודאי, ואין לחוש להפסד פירות שביעית:

 

ה. במיני בשמים שאין הביעור בהם מתורת ודאי אלא מתורת ספק, אפשר אולי להקל לבערם על ידי הפקר, משום ספק ספיקא. [ומה שכתבנו שקיבלנו הוראות הרמב"ם בתורת ודאי, אין כוונתינו אלא לומר שאף אם הוא קולא לא איכפת לן, אבל ודאי דמצטרף לספק ספיקא, דהא עבדינן ספק ספיקא אף נגד מרן ז"ל, ופשוט]:

 

ו. [אם יש ספק בזמן הביעור אימתי חל, צ"ע איך נתיר לשרוף, הרי אפשר שעדיין לא הגיע זמן הביעור, ואם כן הרי הוא מפסיד פירות שביעית בידים, ורוב הפירות כיום אין זמן ברור לביעורם. ואפשר דיש להפקיר תחילה קודם זמן הביעור המסופק, וכשיגיע זמן הביעור בודאי, יבער. וצ"ע]:

 

ז. בעניין אכילת שלוש סעודות, נראה שאין בזה הגבלה, ויכול לאכלן גם לאחר זמן [עיין לעיל משם דרך אמונה]. ומכל מקום נראה שאין לעשות מעשה כדי לקיים את הפירות, כגון לעשות מן הזיתים שמן למען יעמוד ימים רבים, או לייבש את הפירות. והוא הדין שאין להפקיר את הפירות בזמן הביעור, ולזכות בכל יום מזון שלוש סעודות, וכמו שכתבנו לעיל:

 

ובמקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר. וסוגיא זו סובלת אריכות, לרוב דיניה וסעיפיה שנתבארו בדברי האחרונים. אך מחמת קס"ת נחוצ"ה, עמד קנה במקומו, ועוד חזון למועד בעז"ה:

הדפסהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת בהר

מה בין אתרוג לתפוז
  

 

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: [email protected]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מנויים לחיים
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק
מיני תבלין וקליות

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: [email protected]  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

עבור לתוכן העמוד