-
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
 
 

 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
479 אורחים

אופן חלוקת העליות בפרשת בחוקותי, ומהיכן יש להתחיל את קריאת התוכחה (א')

    
מספר צפיות: 893
ח' אייר ה'תשע''ח

אופן חלוקת העליות בפרשת בחוקותי, ומהיכן יש להתחיל את קריאת התוכחה.

 

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק בחוקותי שנת ה'תשע"ה.

 

ברצוני להסביר, את עניין קריאת התורה בשבת זאת, פרשת בחוקותי, אשר בה יש את ה'תוכחה'. אם הדבר לא יועיל לשבת הזאת, כי כבר עברנו אותה, ויה"ר שלא נצטרך לקרוא זאת שוב בתורת תוכחה כפשוטה, אבל הדבר יועיל עכ"פ לברר את ההלכה, בעניין חלוקת הקריאה בפרשה זו. [מרן שליט"א מבקש לחלק לציבור ספרי 'תורה קדומה', ע"מ לראות זאת בפנים].

 

בדרך כלל בספרים הרגילים, בספרי התיגאן ובספרים הנפוצים בציבור שלנו, כגון תורה קדומה, ותורת אבות, פותחים את עליית רביעי בפסוק וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי [ויקרא כ"ו, י"ד]. אנחנו לא עושים את הסדר כך. כדאי שתרשמו זאת לפניכם בגוף הספרים, לצורך השנים הבאות. אנחנו לא עושים את רביעי תוכחה, אלא עושים את רביעי, מה שכתוב כאן רביעי, כהמשך של־שלישי. דהיינו, העולה שלישי מתחיל מהפסוק וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן [שם שם, י'], והוא ממשיך וקורא את כל התוכחה. אח"כ וַיְדַבֵּר וגו', דַּבֵּר וגו' אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר וגו' [פרק כ"ז פסוק א']. מה שכתוב כאן בתורה קדומה, כי זהו חמישי, אנחנו עושים זאת רביעי. אח"כ וְאִם בְּהֵמָה וגו' [שם שם, ט'], מה שבספרים הרגילים זהו ששי, אנחנו עושים אותו חמישי. אח"כ וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ וגו' [שם שם, י"ד], מה שבספרים הרגילים זהו שביעי, אצלינו זהו ששי. ואת העולה שביעי, אנחנו עושים מן הפסוק וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וגו', [שם שם, כ']. כדאי שתרשמו זאת לפניכם בספרים, שזהו העולה שביעי. מכאן הוא מתחיל.

 

בדקתי בספרי התיגאן, וראיתי כי הם חלוקים בעניין זה. ישנם תיגאן שכתבו, כפי שאמרתי כעת. וחושבני, כי כך העיקר להלכה ולמעשה. ותכף אסביר בע"ה, כי נראה שישנה ראיה מדברי הגמ' לכך, שהחלוקה הכתובה בספרים הרגילים, איננה נכונה. אלא הנכון הוא, כאותם ספרי תיגאן אשר כתבו כפי החלוקה שאמרתי כעת. דהיינו, המברכים זזים. רק את עליית שביעי, לא סימנו שזהו בפסוק 'ואם לא יגאל', אבל בספרי התיגאן האלה, אכן סימנו זאת, שזהו שביעי.

 

השאלה העיקרית היא, כיצד אפשר להתחיל את התוכחה כך?

 

כתבתי כבר על כך בס"ד בשלחן ערוך המקוצר, אולם לא הכרענו אז בעניין זה, רק הבאנו את שני הצדדים.

 

מובא שם בשע"ה [הלכות קריאת התורה סימן ס' סעיף ח'] כך, התּוֹכֵחָה שבפרשת בחוקותי ושבפרשת כי תבוא, מזמין החזן לגדול שבציבור שיקרא וכו'. ויש נוהגים שהוא מקדים שלושה פסוקים, תחילתם מוסר י"י בני אל תמאס וגו', לפני ברכה ראשונה. אנחנו לא נוהגים זאת. ולא ניכנס לכך כעת. ואין להפסיק באמצע התוכחה וכו', אלא אחד קורא את הכל. וצריך להתחיל פסוק אחד מקודם. אך כיון שלפני התוכחה יש ריוח פרשה, ואסור להתחיל שם, לפיכך יתחיל לכל הפחות שלושה פסוקים מקודם (כדלעיל סימן כ"ב סעיף כ"ד). דהיינו, בפרשת כי תבוא, מפסוק יפתח י"י לך וגו'.

 

דהיינו, אם תסתכלו בתוכחה שבפרשת כי תבוא, אי אפשר להתחיל את התוכחה, מן הפסוק וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע וגו', [דברים כ"ח, ט"ו]. לכן, מקדימים שלושה פסוקים מלפני כן, כלומר מפסוק יִפְתַּח יְ"יָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב וגו' [שם שם, י"ב].

 

ובפרשת בחוקותי, מפסוק ונתתי משכני בתוככם וגו' (ונוהגים להוסיף עוד פסוק אחד, דהיינו שמתחילים מן ואכלתם ישן וגו'). אך יש נוהגים, שמתחיל אז מפסוק ואם לא תשמעו לי וגו'. ואחרי התוכחה, צריך לקרות לכל הפחות עוד פסוק אחד. ובפרשת בחוקותי, קורא לכל הפחות ג' פסוקים. שאם יקרא רק אחד, ישארו שני פסוקים עד מקום ריוח הפרשה, ואסור להפסיק שם.

 

כלומר, בפרשת כי תבוא, ישנו את הפסוק אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍ֽשֶׁר צִוָּה יְ"יָ אֶת מֹשֶׁה וגו' [שם שם, ס"ט], א"כ אפשר להפסיק שם, כיון שיש שם ריוח פרשה. אבל בפרשת בחוקותי, התוכחה נגמרת בפסוק, וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ וגו' [ויקרא כ"ו, מ"ג]. ממילא, מברך התוכחה לא יכול לסיים בפסוק זה, ועליו להוסיף עוד פסוק, וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם וגו' [שם שם, מ"ד].  אבל אי אפשר להפסיק כאן, כיון שאז ישארו שני פסוקים מתוך פרשה, והכלל הוא שלא מתחילים בפרשה בשני פסוקים, ולא משאירים שני פסוקים, וק"ו אחד, לכן העולה חייב לגמור עד סוף הפרשה.

 

אבל הנקודה העיקרית היא, שלא לסיים בדברי תוכחה, אלא לסיים בפסוק אחד אחרי כן.

 

השאלה היא, לגבי החלוקה שבספרים הרגילים, שהעולה לתוכחה מתחיל בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. לכאורה, כיצד מתחילים את התוכחה, בפסוק הזה? הרי כפי שבפרשת כי תבוא, אף אחד לא מתחיל בפסוק 'והיה אם לא תשמע', א"כ מדוע כאן מתחילים בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'?

לכן, אנחנו נוהגים לפי התיגאן, שמתחילים זאת מקודם. דהיינו, שהעולה שלישי, ממשיך את התוכחה. ואח"כ מחלקים את ההמשך, ליתר המברכים.

 

הבאתי בהערת עיני יצחק [שם אות ל'], מה טוענים אלו הנוהגים כך. טעמם שמעתי, לפי שבפסוק זה עדיין אין שום קללה. דהיינו, בפסוק הראשון, לא כתובה שום קללה. אלא רק, 'ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה'. משא"כ בפרשת כי תבוא, שהפסוק הראשון והיה אם לא תשמע וגו', מסיים [מרן שליט"א אומרו בכינוי], 'ובאו עליו כל הקללות האלה והשיגוהו'. כבר בפסוק הראשון, בסופו, ישנה קללה. וכן ספרי התיגאן כת"י, מחולקים בזה. כי יש שהתוכחה היא המשך שלישי, ורביעי מתחיל אחרי כן מן וידבר וגו' איש כי יפליא נדר. ויש שקבעו רביעי בהתחלת התוכחה, ו'וידבר וגו' איש כי יפליא וגו' הוא חמישי וכו'. ציינתי אחר־כך לכמה ספרים שדנו בזה. בכל אופן, אלו שתי הדעות.

 

הרמב"ם כותב [בפרק י"ג מהלכות תפילה הלכה ז'] כך, קללות שבתורת כהנים, אין מפסיקים בהן, אלא אחד קורא אותן. מתחיל בפסוק שלפניהם, ומסיים בפסוק שלאחריהם. דהיינו, אסור לחלק את הקריאה הזאת לשני אנשים, וק"ו ליותר, אלא אדם אחד צריך לקרוא מתחילה ועד סוף. והוא מתחיל בפסוק שלפני, ומסיים בפסוק שאחרי. וקללות שבמשנה תורה, אם רצה לפסוק בהן, פוסק. שם, אין איסור להפסיק. וכבר נהגו העם, שלא לפסוק בהן, אלא אחד קורא אותן. כך גם נפסק בשו"ע [או"ח סי' תכ"ח]. אלא שכתב להתחיל "בפסוקים" וכו', על־פי דברי התוספות דלקמן.

 

מקור הדבר, הוא בגמ' מסכת מגילה [דף לא ע"ב]. כתוב שם כך, בתעניות ברכות וקללות, ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? מנין לנו, שלא מפסיקים בקללות? אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי, דאמר קרא מוּסַר יְ"יָ בְּנִי אַל תִּמְאָס [משלי ג', י"א]. אל תפסיק בקללות. כי אם האדם מפסיק באמצע הקריאה, הדבר מראה שאינו רוצה להמשיך, קשה לו לקרוא זאת, וממילא הוא ח"ו מואס במוסר ה'. לכן, עליו להמשיך עד הסוף. ריש לקיש אמר, לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא, כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהם. וכשהוא מסיים, מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי, לא שנו, אלא בקללות שבתורת כהנים. אבל קללות שבמשנה תורה, פוסק. בתוכחה של־פרשת כי תבוא, אכן אפשר להפסיק. מאי טעמא? מה ההבדל? הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.

 

התוכחה של־פרשת בחוקותי, נאמרה בלשון רבים, 'והפקדתי עליהם בהלה', 'ונתתי פני בהם'. אינני קורא את הפסוק כלשונו, אלא בכינוי. 'וזרעו לריק זרעם ואכלוהו אויביהם', 'ושברתי את גאון עוזם'. הכל נאמר בלשון רבים. כמו־כן, הכל נאמר מפי הגבורה. דהיינו כגון בפסוק 'ושברתי', אין הכוונה שמשה רבינו ע"ה כביכול ישבור, אלא המדובר על הקב"ה. וכן הפסוק 'אף אני אעשה זאת להם', משה רבינו מדבר בלשון הקב"ה. אם כן, זהו דבר חמור. אבל לגבי הקללות שבמשנה תורה, אמורות בלשון יחיד, 'ידבק י"י בו את הדבר', 'ישלח י"י בו', 'יכהו י"י', הכל נאמר בלשון יחיד. כמו כן, משה מפי עצמו אמרן. משה רבנו אומר לנו, מזהיר אותנו, כי אם ח"ו לא תשמרו את המצוות, זהו מה שיהיה. אם כן, הדבר אינו כ"כ חמור.

 

בעניין מה שכתב הרמב"ם, כי מתחילים בפסוק שלפניהם, ומסיימים בפסוק שלאחריהם. לכאורה קשה, וכי אפשר לעשות זאת? למשל, התוכחה בפרשת בחוקותי, הרי מתחילה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. באים ואומרים לנו, אל תתחיל עם הפסוק הזה, אלא תתחיל בפסוק שלפני כן, אני י"י אלד֗יכם וגו'. וכי אפשר להתחיל בפסוק זה? הרי ישנו כאן ריוח פרשה? תראו בתיקון סופרים וקוראים. א"כ, כיצד אפשר להתחיל בפסוק, 'אני י"י אלד'יכם'? ואותו הדבר בפרשת כי תבוא, התוכחה מתחילה בפסוק 'והיה אם לא תשמע'. כיצד אתה אומר לי, להתחיל לקרוא מן הפסוק שלפני כן? הרי ישנו שם ריוח פרשה? 

 

אומרים על כך התוס' [שם ד"ה מתחיל], לאו דוקא פסוק, דהא יש פרשה, ואין מתחילין ומשיירין בפחות משלשה פסוקים.

 

אם אנו מדברים על פרשת כי תבוא, כולם מבינים את דברי התוספות, הפלא והפלא. התוכחה מתחילה בפסוק 'והיה אם לא תשמע', ואי אפשר להתחיל בפסוק זה, לכן תוסיף פסוק, ופסוק אחד זהו לאו דוקא, ממילא תוסיף שלושה פסוקים. אבל לגבי פרשת בחוקותי, אם נאמר כפי שאנו מפרשים, אכן הדבר מובן מצויין. התוכחה מתחילה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי', ועליך להוסיף פסוק מלפני כן. אבל אם נאמר כדברי הסוברים, שהפסוק הראשון עדיין אינו התוכחה, א"כ התוכחה מתחילה רק מהפסוק, אף אני אעשה זאת [פסוק ט"ז]. אחרי שני פסוקים. אם כן קשה, מה הגמ' באה להגיד לנו? הרי הגמ' אומרת, אל תתחיל מן התוכחה, אלא תקרא את הפסוק שלפני כן. כיצד סלקא דעתך, שמישהו יתחיל מן הפסוק 'אף אני אעשה זאת לכם'. הרי אלו שני פסוקים, שהם אחרי התחלת הפרשה? למה צריך לבוא ולומר זאת, הרי בודאי שאף אחד לא יעשה כך? הרי זה טעות גמור. הדבר אינו יכול להיות. אלא, חייבים להגיד כמו ההבנה הרגילה, כפי שכולם מבינים, שהפסוק הראשון שלתוכחה הוא מההתחלה, דהיינו מהפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. [וכן אלה שלא מתרגמים את התוכחה, מכאן אינם מתרגמים, דהיינו מפסוק 'ואם לא תשמעו לי']. כי לא סלקא דעתך, שמישהו יתחיל בפסוק 'אף אני אעשה זאת לכם', כיון שאלו שני פסוקים אחרי התחלת פרשה. על כרחך, בודאי שהוא יתחיל מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. ועל כך באה הגמ' ואומרת, אל תתחיל מכאן, אלא תקרא פסוק מלפני כן. דהיינו, אם חשבת להתחיל מכאן, אני אומר לך, אל תקרא מכאן, אלא תקרא פסוק מלפני כן. ועל כך באים התוס' ואומרים, לאו דוקא פסוק אחד, כי אי אפשר לעשות כך, אלא תוסיף שלושה פסוקים.

 

אם כן קשה, איך בכלל ישנו צד כזה, להתחיל את התוכחה מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'?

 

על כרחין, לענ"ד זאת טעות. הספרים שעשו כאן רביעי, שגו בכך במחכת"ה.

 

אולי תבוא ותאמר, שמא הגמרא התכוונה, על פרשת כי תבוא? אבל גם דבר זה, הוא בודאי טעות. שהרי אדרבה, מדינא דגמרא, הכל נאמר על התוכחה שבפרשת בחוקותי. כל הנידון הוא, על פרשת בחוקותי. לא דנים על התוכחה שבפרשת כי תבוא, כי שם זהו בעצם רק מנהג. כמו שהבאנו לעיל בשם הרמב"ם. ממילא, כאשר הגמ' באה ואומרת, 'מתחיל פסוק לפניהם ומסיים פסוק שלאחריהם', המדובר על התוכחה שבפרשת בחוקותי. ועל כרחין, הם התייחסו לכך, שהתחלת התוכחה היא בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. אין ספק, כי התחלת התוכחה היא מהפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. ועל כך באים ואומרים לך, תוסיף פסוק מלפני כן. לא יתכן, שהתחלת התוכחה תהיה בפסוק 'אף אני אעשה זאת לכם', ועל זה תוסיף פסוק. כי מאי סלקא דעתך, שמישהו יתחיל מהפסוק 'אף אני', אחרי שיש רויח פרשה ושני פסוקים.

 

לכן, נראה לי, כי המנהג האחר איננו נכון.

 

ואם תראו בתאג תורה קדומה, אמנם היפ"ה לא ציין זאת במהדורות שלפניכם, אבל במהדורא החדשה [עם פירוש רש"י, שנת התשס"ח, דף קנ"ג] הוא כבר הביא את המנהגים הללו. רק שהוא הוסיף, כי ישנו מנהג שלישי, וזהו בכלל דבר מעניין.

 

היפ"ה כותב כך, כתב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק י"ג הלכה ז', קללות שבתורת כהנים אין מפסיקים בהן, אלא אחד קורא אותן. ומתחיל בפסוק שלפניהן ומסיים בפסוק שלאחריהן ע"כ. ומקורו מהגמ' במגילה דף ל"א ע"ב. וכתבו התוספות שם, טעמא דאין מתחילין לקרות בתוכחות, לפי שאין אומרין ברכה על הפורענות. ופסוק אחד לאו דוקא, שהרי אין מתחילין ומסיימין בפרשה פחות משלשה פסוקים. אלא קורא שלשה פסוקים אחריהן שבהם נגמרת הפרשה וכן לפניהם ע"כ. יש כאן בלבול. התוספות כתבו רק את הסוף, שפסוק אחד לאו דוקא וכו', אבל ההתחלה שאין אומרים ברכה על הפורענות, זה מפורש בגוף הגמ' שם.

 

היפ"ה ממשיך וכותב, וספרי התיגאן חלוקים בזה. יש שכללו את התוכחה בתוך שלישי המתחיל בפסוק 'ואכלתם ישן נושן', והתחילו את רביעי לאחר התוכחה, 'ואיש כי יפליא'. ונראה שחששו בזה לדברי הרמב"ם. ולפיכך לא התחילו מיד את רביעי בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

לא מובן מדוע כתב שחששו לדברי הרמב"ם, הרי זו כבר גמ' ערוכה, זה דינא דתלמודא, והדבר מוסכם לכל רבוותא. וצ"ע.

 

אחר כך כתוב, ויש תיגאן שהתחילו את רביעי בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

והוא ממשיך ואומר, בקהילותינו יע"א יש שלוש מנהגים בזה. יש נוהגים שהשלישי המתחיל 'ואכלתם ישן נושן' ממשיך וקורא את התוכחה. ויש הנוהגים שהרביעי הוא הקורא את התוכחה, ומתחיל מיד בפסוק 'ואם לא תשמעו לי', והסכים בזה מה"ר עמרם קורח בסערת תימן דף קס"ח. וכן הוא בתאג ירושלם. ויש נוהגים שהשלישי מסיים בפסוק 'ואולך אתכם קוממיות', והרביעי לא מתחיל מיד 'ואם לא תשמעו לי', אלא חוזר וקורא מפסוק 'ואכלתם ישן נושן', וממשיך לקרוא את התוכחה וכו' ע"כ. הבנתם דבר כזה? אתם ראיתם זאת?

 

חושבני כי בקהילותינו זה נובע מתוך בלבול. הם פשוט התבלבלו. דהיינו, מחד גיסא הם זכרו כי המנהג הוא שלא מתחילים מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', אבל מאידך הם ראו כי לפי המציאות שבספרים הנפוצים כיום שהודפסו, החל מתאג כתר תורה, שנדפס בירושלם התרנ"ד והופץ כבר בתימן בזמנו, וכן בתאג עם חמשים פירושים הוצאת יוסף חסיד, עשו שם רביעי. אז המארי התחיל לחשוב, (כי המארי קורא את התוכחה כידוע), מה אעשה? אינני יכול להתחיל מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', כי הוא זכר שהדבר אינו כך. (בתימן היה להם ספרים אחרים בכתיבת־יד). אבל הוא לא זכר, כי בעצם המנהג הוא, שהעולה שלישי מתחיל מן הפסוק 'ואכלתם ישן נושן' וממשיך וקורא גם את התוכחה. וכנראה אותו מארי גם עשה חשבון, שאם הוא ישנה זאת, אם כן מה יהיה? הרי הילדים כבר למדו ששי אחר, כפי שמופיע בספרים? וממילא כבר יהיה בלבול, בשאר המברכים. איך העליות יסתדרו? לכן, ממילא הוא עשה כך. דהיינו, עשו זאת מעין פשרה, שהוא יחזור על מה שכבר קראו. [מובא בפוסקים האשכנזים דבר כזה, אבל שם סיבה אחרת היתה, מפני שאצלם הרב קורא שלישי בקביעות וכו', כיעויין במשנה ברורה סי' תכ"ח, ובשאר ספרים].

 

 

אבל גם דבר זה, איננו נכון. על כן, מה שצריך להיות הוא, שהעולה שלישי מתחיל לקרוא מהפסוק 'ואכלתם ישן נושן', והוא ממשיך וקורא גם את התוכחה, ולאחר מכן להמשיך את רביעי כפי הסדר שאמרנו לעיל. ובכדי שלא יהיה בלבול בין המברכים, צריך להודיע על כך לציבור מלפני כן, משבת הקודמת, בכדי שהילדים לא יתבלבלו בעליית ששי, כפי שאמרנו. שיתכוננו ששי מפסוק 'ואיש כי יקדיש'. וחושבני, כי צריכים לתקן את הספרים, לרשום זאת בספרים, בכדי שעניין זה יתוקן.

 

וכפי שאמרתי מקודם, נראה לי כי ישנה הוכחה מהגמ', שלא צדקו ספרי התיגאן האחרים. ועוד נרחיב בזה בל"נ ובס"ד בשיעור נוסף.

 

אבל ברצוני להגיד לכם בעזרת הי"ת, חידוש נוסף. היתה לי כאן קושיא. הרי אמרנו שהתוס' כותבים, כי 'פסוק אחד לאו דוקא'. וגם רבינו מנוח כותב כך, על דברי הרמב"ם שכתב 'מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שלאחריהם', אומר רבינו מנוח כך, פירוש, כדי שיתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב. ולאו דוקא פסוק אחד, שהרי אין משיירין פחות משלושה פסוקים. א"כ יוצא כך, הגמ' אומרת הלכה, שזהו פסוק אחד, והתוס' אומרים שזהו לאו דוקא. בשלמא לגבי הגמ', אני יכול להבין את ה'לאו דוקא', כיון שיכול להיות שישנה סיבה, מדוע התנא של־ברייתא סובר כך.

 

הרי כל הדין הזה, לא להתחיל בפרשת פחות משני פסוקים, ולא להשאיר פחות משני פסוקים, זהו בגלל הגזירה, 'משום הנכנסים והיוצאים'. כמבואר לעיל ממ"ש בגמ' מגילה שם בדף כ"ב ע"א. דהיינו, אם הנכנסים לבית הכנסת יראו, כי מישהו מתחיל לקרוא לאחר שני פסוקים, ושהוא מתחיל בפסוק השלישי, אזי הוא יגיד, כי הסיבה שהוא מתחיל מכאן היא, משום שכנראה מקודם העולה קרא רק שני פסוקים. הרי בספרים שלהם, לא היתה חלוקה, לא היה מסומן ראשון, שני, שלישי. הם היו מחלקים את הפרשה, כפי שהם רצו והחליטו באותו הרגע. א"כ הנכנס כעת יחשוב, שהקורא הקודם קרא רק שני פסוקים. לפי ריוח הפרשיות, הפתוחות והסתומות. ואותו הדבר, אם משאירים פסוק אחד או שנים מסוף הפרשה, זאת הגזירה 'משום היוצאים', דהיינו מי שיוצא בין גברא לגברא, הוא יאמר, למה העולה השאיר שני פסוקים? כנראה העולה הבא, יקרא רק שני פסוקים עד סוף הפרשה. כי אחרת, הראשון היה מסיים בסוף. ממילא, יכול להיות, שבזמן התנא של־ברייתא, עדיין לא היתה הגזירה הזאת, ולכן הדבר נשנה לפי עיקר הדין.

 

אבל רבינו הרמב"ם, שהיה אחרי הגזירות הללו, והוא בעצמו כבר מביא את ההלכה הזאת, כי בגלל ה'גזירה משום הנכנסים והיוצאים', אסור להתחיל או להשאיר שני פסוקים. א"כ, מדוע הרמב"ם כותב בנ"ד, 'פסוק לפני כן ואחרי כן'? מדוע הרמב"ם לא שינה את לשון הגמרא, כפי שהיה צריך להיות?

 

תשמעו חידוש הפלא ופלא. אתם יודעים, בפרשה הבאה פרשת במדבר, סוף הפרשה הוא כך וַיְדַבֵּר יְ"יָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אח"כ פסוק נוסף, אַל תַּכְרִיתוּ וגו' [במדבר ד', י"ז-י"ח]. שם המפטיר קורא ארבעה פסוקים. למה ארבעה? מדוע לא שלושה? הרי בד"כ, המפטיר קורא שלושה פסוקים? אלא התשובה, כי לא משיירים בפרשה פסוק אחד. אבל היו בתי כנסת נוסח בלדי בעיר צנעא, וצאצאיהם ממשיכים זאת גם כיום בא"י, שלא קוראים את הפסוק הראשון, אלא רק מן הפסוק 'אל תכריתו'. בשום אופן, הם לא יסכימו לקרוא אותו. בזמנו סיפרתי לכם [עיין שיעור מוצש"ק משפטים ה'תש"ע], על מארי סעיד עוזירי, כאשר היה בבית הכנסת של־מהרי"ץ זיע"א, הוא רצה לקרוא את הפסוק הראשון. אבל החזן – כנראה הרב שלום צאלח - כיסה לו את הפסוק, בכדי שלא יקרא. הם התווכחו על המטפחת, האם להוריד או להגביה. זה מגביה, כדי שיוכל לקרוא, כי אסור לקרוא על־פה, וזה מנמיך לשיטה שאחרי כן, 'אל תכריתו'. שמעתי זאת מפי הרב שמעון צאלח זצ"ל. בכל אופן, ברוב בתי הכנסת נוהגים, בשאר המקומות בתימן, גם נוסח בלדי, שקוראים מהתחלת הפרשה. כך קיבלתי המנהג גם מפי אאמו"ר זצ"ל בפשיטות. אותו הדבר, אם ישנם חמשה פסוקים, כגון בפרשת ציצית, לא משיירים פחות משלשה פסוקים.

 

אבל ישנה סברא, לאלה הנוהגים אחרת מכך. הדבר מסתבר, מעיקר הדין. המגן אברהם, דן בעניין זה [בסי' קל"ח]. הוא מביא אמנם בשם הרוקח, כי הוא הדין גם לגבי המפטיר, וכך אומר גם בעל משנה ברורה. אבל הם - הנוהגים כדלעיל - סוברים, שהדבר אינו כן. לפי דבריהם, כל הגזירה היא 'משום הנכנסים והיוצאים'. אם כן, מפטיר שאני. כי מה יגיד הנכנס לבית הכנסת? מדוע התחילו לקרוא בפסוק 'אל תכריתו', ולא מקודם? הדבר פשוט מאד. כיון שזהו מפטיר. כולם יודעים, שהמפטיר קורא רק שלושה פסוקים, ושהוא רק חוזר על מה שכבר קרא השביעי. בקיצור, היכא דמוכח שאני.

 

אותו הדבר, סובר הרמב"ם לגבי עניינינו. דהיינו, כיון שהמדובר בתוכחה, א"כ לא תהיה כאן שאלה, למה קראנו רק פסוק אחד מלפני כן, דהיינו מן הפסוק 'אני י"י אלד'יכם וגו'? כי היוצא מבית הכנסת, אשר יראה ששיירו פסוק אחד, יבין שהשאירו זאת בשביל התוכחה, כיון שאי אפשר להתחיל מן הפסוק 'אם לא תשמעו לי', אלא חייבים להוסיף פסוק אחד. ואותו הדבר, לגבי סוף התוכחה. מעיקר הדין, מותר להוסיף רק פסוק אחד. התוכחה עצמה מסיימת בפסוק 'והארץ תעזב מהם', וכעת הוא מוסיף את הפסוק 'ואף גם זאת', אם הוא קרא רק את הפסוק הזה, אזי היוצא לא יגיד כי שני הפסוקים הנותרים הם בשביל העולה הבא. הרי הוא עושה חשבון, כי כנראה ישנם אנשים אשר אינם רוצים לקרוא הרבה בס"ת, אם בגלל שהם לא יודעים לקרוא או מסיבות אחרות, לכן הם רוצים לקרוא רק קצת. אבל הוא ידע, כי לא זאת היא הסיבה. כי המברך מבחינתו, יכול היה להפסיק מקודם, אבל בגלל שזאת היא תוכחה, לכן הוא חייב היה לגמור בפסוק אחד אחרי התוכחה. אם כן ישנה סיבה, למה הוא השאיר את שני הפסוקים האחרונים. כלומר, הוא הוסיף את הפסוק הזה, כיון שהוא קרא את התוכחות, וברצונו לסיים בברכה. אבל הסיבה אינה, בכדי שהמברך הבא יקרא שני פסוקים. אם כן, היכא דמוכח שאני. ממילא, די להוסיף אפי' פסוק אחד.

 

לפי זה מובן, מדוע הרמב"ם העתיק את ההלכה הזאת, כפי הלשון שבגמרא. כיון שהרמב"ם אוחז, כי במקרה זה, אכן אפשר לקרוא אפילו פסוק אחד. אבל למעשה, העולם נוהג ל'רווחא דמילתא', לקרוא את הכל, ולא נכנסים לכל השאלות הללו. אמרתי זאת, רק בכדי להסביר את דברי הרמב"ם. וכמובן גם הוא מודה שאפשר לקרוא יותר, אבל הוא כתב רק מה שחייב מצד הדין. נראה לי כי זהו פירוש הפלא ופלא, לאמיתה של־תורה.

 

שאלה מהקהל: גם בסוף חומש, קוראים חמשה פסוקים?

תשובת מרן שליט"א: בסוף כל חומש, נוהגים הרבה בתי כנסת, לקרוא חמשה פסוקים, בלי קשר לריוח הפרשה, לפתוחות או סתומות. ר"ל אעפ"י שאין שם סיבה זאת, והדבר הוא כנגד חמשה חומשי תורה. כפי שעשינו גם אנחנו בשבת זו, וכך תמיד נהגנו. זהו כבוד התורה.

 

שאלה מהקהל: מה ראוי לעשות למעשה, לגבי המפטיר של פרשת במדבר?

תשובת מרן שליט"א: הדבר תלוי. ברוב בתי הכנסת מקובל, לקרוא את כל הפרשה. אבל במקום שנוהגים להתחיל מן הפסוק 'אל תכריתו', כרצונם שלא "יכריתו" את מנהגם, יש להם על מה לסמוך. אפילו בבית כנסת של־מהרי"ץ, כך נהגו.

 

אפילו ישנם הסוברים, כי ה"ה לגבי פרשת האזינו, שהמפטיר מתחיל מן הפסוק וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וגו' [דברים ל"ב, נ']. הוא מתחיל במלה 'ומות'. רבים חוששים, כי נשמע הדבר כאילו הוא אומר לחזן 'ומות'... אבל, הם לא חששו לכך, ודי בג' פסוקים. ושמעתי מהרב שמעון צאלח שכך נהגו ג"כ בביהכ"נ של מהרי"ץ. וחושבני, כי הם צודקים מבחינת ההלכה. כי אם החזן היה מקפיד, הוא לא היה מראה לעולה, שעליו להתחיל ולקרוא מן הפסוק 'ומות'. החזן עצמו לא חושש, שמא הוא מתכוין עליו. אבל ישנם החוששים לעניין זה, כי ח"ו יש כאן התחלה בדבר רע. הרי הסיבה שאסור להתחיל בדבר רע, היא מפני שלא יחשבו שמתכוונים עליהם. אבל בנ"ד, הוא לא חושש, כיון שהוא יודע כי מכאן מתחיל המפטיר. לכן, היכן שנוהגים כך, יש להם על מה שיסמוכו. אבל המנהג הפשוט והרגיל הוא, שקוראים את הכל.

 

ובעצם, אינני מבין, מדוע הם כל כך הקפידו על כך? מה איכפת להם, לקרא עוד פסוק אחד? כמה טורח ציבור יש בפסוק 'וידבר י"י אל משה לאמר'? אינני יודע, מה העניין לעשות כך בדוקא. אבל בכל אופן, כמובן שמבחינה הלכתית אין מה לערער עליהם.

 

שאלה מהקהל: כך גם לגבי פרשת האזינו?

תשובת מרן שליט"א: כן. ה"ה לגבי אלו שמתחילים בפסוק 'ומות'. החזן קרא לו להגיד 'ומות', ואינו חושש, ואין בדעתו להקפיד, שמא ח"ו זהו סימן רע, שהקורא מתחיל בכך. כולם מבינים, שהכוונה על משה רבינו, 'ומות בארץ אשר אתה עולה שמה'. שהקב"ה אמר למשה כך, ותו לא מידי.

 

שאלה מהקהל: לגבי התוכחה, מסתמא יהיו רבים שימשיכו להתחיל ולקרוא מן הפסוק 'והיה אם לא תשמעו לי'. ישנה בעיא עם כך?

תשובת מרן שליט"א: לא ראוי להתחיל מן 'ואם לא תשמעו לי', אלא צריך להתחיל מקודם. וצריך לתקן זאת בספרים. אמנם זאת טעות ישנה, אבל עלינו לתקנה. אולם אך ורק בדרכי נועם. [המשך הנושא, בשיעורים הבאים].

 

להמשך העניין - לחץ כאן

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת בחוקותי

  1. לעמוד הבא
הברכה על הקשת


 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

פעולת צדיק
ארז יחיאל
ת"ת עטרת חיים
מצות מסורת
מצות טעמו וראו
שר שלום קשת
מועדי השם
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד