-
-
חיפוש מתקדם
מדורים אקטואליים:
 

 

 
וידיאו! מסיבת חנוכה - עמנואל  

 


 

 

 

 
פענוח חתימת יד קדשו של מהרי"ץ


פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מנויים לחיים
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
599 אורחים

אופן חלוקת העליות בפרשת בחוקותי, ומהיכן יש להתחיל את קריאת התוכחה (ב')

    
מספר צפיות: 835
מאיזה פסוק מתחילה התוכחה שבפרשת בחוקותי, האם הברכות הן יותר מן הקללות, והשלמה בעניין השאלה מהיכן יש להתחיל את קריאת התוכחה.
ח' אייר ה'תשע''ח

המשך מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק נשא שנת ה'תשע"ה.

 

מאיזה פסוק מתחילה התוכחה שבפרשת בחוקותי, האם הברכות הן יותר מן הקללות, והשלמה בעניין השאלה מהיכן יש להתחיל את קריאת התוכחה.

 

בשיעור הקודם, דיברנו בעניין התוכחות שבפרשת בחוקותי, היכן הן מתחילות והיכן נגמרות, וכיצד צריך להיות סדר הקריאה בפרשה זו. אולם כיון שראיתי, כי ישנם כמה דברים אשר עדיין אינם ברורים, לכן ברצוני להשלים כעת את הנושא הזה בעהי"ת.

 

כפי שאמרנו, כך אומרים חז"ל, הברכות הללו שבפרשת בחוקותי, מתחילות באות וא"ו, ונגמרות באות ה"א. בואו נראה, היכן האות ה"א? הרי התוכחות נגמרות בפסוק, וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם [ויקרא כ"ו, מ"ג]. א"כ, מדוע הוא אומר, שהתוכחה נגמרת באות ה"א?

 

 

הערה מהקהל: אבל העלייה נגמרת במלים 'ביד משה'?

תשובת מרן שליט"א: אכן, אבל זאת כבר אינה 'תוכחה'. אולם האמת היא, כי במדרש תנחומא [פרשת ראה אות ד'] כתוב כך. ברוך ה' זכיתי לראות זאת, להתעמק יותר בעניין הזה, בזכות ידידנו הרב אלעזר חגבי הי"ו, אשר נתן לנו בטובו ארבעה כרכים של מדרש תנחומא, עם פירושים רבים שאינם מצויים וידועים. ויישר חיליה לאורייתא.

 

כתוב במדרש תנחומא שם כך, שלא יאמרו הבריות, כשבא משה לברכנו, מעט ברכנו. וכשבא לקללנו, הרבה קיללנו. כיצד. הקללות שבתורת כהנים, שלשים פסוקים חסר אחד, והברכות אחד עשר. ישנם אחד עשר פסוקים, בקללות שבפרשת בחוקותי. ואילו הקללות שאמר משה רבינו ע"ה בפרשת כי תבוא, הן שלושים פסוקים חסר אחד. נראה שהוא עשה כאן חשבון, כי הקללות הן רק עד הפסוק 'געלה נפשם', והוא הוריד את הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב', כי זאת ברכה [ואכמ"ל]. א"כ בסה"כ יוצא 29 קללות.

 

ממשיך המדרש ואומר, אמר רבי שמואל, מי שמביט בהן, מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד. בברכות פתח באל"ף, 'אם בחוקותי תלכו', וסיים בתי"ו, 'ואולך אתכם קוממיות', שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו. והקללות פתח בוא"ו, 'ואם לא תשמעו', וסיים בה"א, 'ביד משה'. בין וא"ו וה"א, אין כלום.

מסביר כאן בעל הספר 'ביאור האֳמרים', כפי שאמרתי לכם, זהו ספר שאינו ידוע, הוא אומר כאן דבר יפה מאד. לכאורה, מדוע הדבר מובא כאן בפרשת ראה? כיון שהדבר רמוז בפסוק, אֶת הַבְּרָכָה וגו' [דברים י"א, כ"ז]. דהיינו, א"ת הברכה, היא מאל"ף ועד תי"ו. הוא מסביר שמדרש תנחומא בא בזה לתרץ את תיבת את, הנראית מיותרת. אבל לגבי הקללה, נאמר וְהַקְּלָלָה וגו' [שם שם, כ"ח], מתחיל בוא"ו ונגמר בה"א. א"כ, בעלה מדרש תנחומא אומר במפורש, כי הקללות נגמרות במלים 'ביד משה'.

 

נראה כי מהר"ם אלשיך, לא ראה את המדרש הזה, והוא מסביר שהכוונה היא על פסוק מלפני כן, 'אני י"י'. אמנם, גם פסוק זה נגמר באות ה"א. הה"א האחרונה של שם הוי"ה ברוך הוא. אבל כנראה, שאת הפסוק 'אלה החוקים', אינו מחשיב זאת כשייך לתוכחה, כי לכאורה לא מדברים כאן על התוכחה, אלא נאמר, אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת וגו' בְּיַד מֹשֶׁה [ויקרא כ"ו, מ"ו].

 

האמת היא, כי זאת רק ההוה אמינא. כיון שמהר"ם אלשיך בעצמו, כאשר הוא מגיע לפרש את הפסוק הזה, הוא שואל שאלה, מדוע פסוק זה כתוב כאן? הרי פסוק זה, היה צריך להיות כתוב בסוף התורה? ממילא יוצא, כי הוא הולך לפי ההו"א, שפסוק זה אינו לשייך לתוכחה. לאמיתו של־דבר, אפשר לקשר זאת, לפי כל מיני פירושים, אולם לא ניכנס לכך כעת. דהיינו, הוא בעצמו שם מסביר, כי כוונת הפסוק 'החוקים והמשפטים והתורות' היא, כי עי"ז האדם יקבל את מוסר התורה. שלא יגיד כי משה רבינו ע"ה אמר זאת מעצמו, או אולי היתה שכחה וכדומה, ועי"כ הוא ישאל למה הקב"ה מעניש אותנו וכו' יעו"ש. הוא מקשר את הפסוק הזה, עם התוכחה. אבל כעת, מהר"ם אלשיך הלך לפי פשטות ההו"א, שפסוק זה אינו קשור לתוכחה. בכל אופן, גם לפי דבריו, הקללות מסתיימות באות ה"א, א"כ הדבר אינו משנה.

 

ישנה נפקא מינה מכל הנושא הזה, בעניין השאלה מהיכן מתחילה התוכחה? כפי שאמרנו, המנהג בהרבה מקומות, וכך מדפיסים היום בספרים שלנו בד"כ, שהעולה רביעי מתחיל את התוכחה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. השאלה היא, האם המנהג הזה נכון, או שאינו נכון?

 

בעזרת ה', ברצוני להסביר ולחזק את מה שאמרנו בשיעור הקודם, כי בעצם נראה שהמנהג הזה צריך תיקון. אם כי, אינני אומר ח"ו, שאין להם על מה לסמוך, כי ישנם גדולים אשר אמרו וסברו שהדבר בסדר.

 

בגמרא מסכת בבא בתרא [דף ח"פ ע"ב] כתוב כך, אמר רבי לוי, בוא וראה, שלא כמדת הקב"ה, מדת בשר ודם. הקב"ה בירך ישראל בעשרים ושתים, וקיללן בשמנה. דהיינו, הקב"ה מברך יותר מאשר מקלל, ומשה רבינו עושה ההיפך. כיצד הדבר? בירכן בעשרים ושתים, מ'אם בחקותי', עד 'קוממיות'. זהו מאל"ף ועד תי"ו, א"כ הן עשרים ושתים. וקיללן בשמונה, מ'ואם בחקותי תמאסו', עד 'ואת חקותי געלה נפשם'. בפסוק שבסוף התוכחה כתוב, 'ואת חוקותי געלה נפשם'. אם כן, לפי דבריו, הקללות מתחילות בפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו', זהו 'מתחיל בוא"ו'. ומסתיימות בפסוק 'געלה נפשם', וזהו 'ומסתיים במי"ם'. מהאות וא"ו ועד האות מי"ם, ישנן שמונה אותיות. זהו הפירוש, שהברכות הן מהאות אל"ף ועד האות תי"ו, ושהקללות מהאות וא"ו ועד האות מי"ם, שהן שמונה אותיות.

 

ואילו משה רבינו, בירכן בשמונה, וקיללן בעשרים ושתים. בירכן בשמונה, מ'והיה אם שמוע תשמע', ועד 'לעבדם'. מתחיל בוא"ו ונגמר במי"ם. וקיללן בעשרים ושתים, מ'והיה אם לא תשמע', עד 'ואין קונה'. אם כן יוצא, כי אצל משה רבינו, הקללות הן הרבה יותר, דהיינו עשרים ושתים. ואילו כאן, הן שמונה. זהו בדיוק ההיפך.

 

לכאורה רואים מכאן, כי הקללות מתחילות בפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו'. ואכן, כך אומר בעל אליה רבה [או"ח סי' תכ"ח]. אולם בכדי שיהיה מובן, מהו הויכוח בעניין זה, עלינו להקדים את הגמ' במס' מגילה [דף ל"א ע"ב], אשר כבר הבאנו אותה בשיעור הקודם.

 

כתוב בגמ' שם כך, בתעניות ברכות וקללות, ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? מנין לנו, שעולה אחד קורא את כל הקללות? אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי, דאמר קרא, מוּסַר יְ"יָ בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ [משלי ג', י"א]. דהיינו, אם האדם מפסיק באמצע, נראה כי אינו רוצה את ההמשך, הוא כביכול 'קץ בתוכחת'. ריש לקיש אמר, לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות.

 

מביאים כאן בצד הדף, את דברי מסכת סופרים. גם התוס' מביאים זאת, וכוונתם לדברי הירושלמי, אמר רבי לוי, אמר הקב"ה, אינו בדין, שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. דהיינו, אם הם יפסיקו באמצע הקללות ויברכו, א"כ יוצא כי ח"ו בני ישראל מתקללים, והם מברכים על כך את הקב"ה. זהו אינו בדין, שבני יתקללו ואני מתברך.

 

מהרי"ץ זיע"א מביא זאת [בעץ חיים ח"א דף ס"ד ע"ב] לגבי העניין, שהבן עומד בעת קריאת אביו בס"ת. הרי אנו נוהגים, כי קרובי המשפחה עומדים לכבודו בעת הקריאה. אבל אומר מהרי"ץ, כי בזמן התוכחות, צריך לשבת. והסיבה היא, כי 'אינו בדין, שיהיו בני מתקללין ואני מתברך'. כמו כן כאן, אין ראוי להרבות בכבודו בעת הזאת. דהיינו, כיון שכעת זהו זמן של־קללה, א"כ לא שייך שהוא יהדר אותו ויעמוד לכבודו. יסוד הדבר, הוא מן הגמ' שהבאנו לעיל.

 

בכל אופן, הגמ' אומרת שני טעמים. טעם אחד, מצד 'מוסר י"י בני אל תמאס'. וטעם שני, 'לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות'. מסביר הר"ן, מה הפירוש 'אין אומרים ברכה על הפורענות'? לכאורה, אדרבה, הרי המשנה אומרת במסכת ברכות [פרק ט' משנה ה'], חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה. אלא התשובה היא, כי אין קשר בין הדברים. אכן אנחנו מברכים על הרעה, מצדיקים את הדין ואומרים, בא"י אמ"ה דיין האמת, אבל בקריאת התורה אנו מברכים, בא"י אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת וכו', אנו מברכים את ה', אולם אין כאן הצדקת הדין. ממילא, על כך נאמר, כי 'אין אומרים ברכה על הפורענות'.

 

ממשיכה הגמ' ואומרת, אלא היכי עביד? תנא, כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהן. וכשהוא מסיים, מסיים בפסוק שלאחריהן. דהיינו, תתחיל בפסוק שלפני, ותגמור בפסוק שאחרי. אמר אביי, לא שנו, אלא בקללות שבתורת כהנים. אבל קללות שבמשנה תורה, פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן. כלומר, לגבי התוכחה שבפרשת כי תבוא, הדבר אכן מותר. הן יותר קלות.

 

א"כ יוצא, כתוב כאן במפורש, שמצד הדין אסור להפסיק באמצע התוכחה שבספר ויקרא, וצריכים להתחיל בפסוק מלפני כן, ולסיים בפסוק שאחרי כן.

 

כך גם ההלכה בדברי הרמב"ם [פי"ג מהלכות תפילה הלכה ז'], קללות שבתורת כהנים, אין מפסיקין בהן, אלא אחד קורא אותן. מתחיל בפסוק שלפניהם, ומסיים בפסוק של אחריהם. וקללות שבמשנה תורה, אם רצה לפסוק בהן, פוסק. וכבר נהגו העם, שלא לפסוק בהן, אלא אחד קורא אותן. דהיינו, זהו רק מצד המנהג. אבל לגבי התוכחה שבספר ויקרא, אסור להפסיק באמצע מצד הדין. הרמב"ם רוצה לומר, כי לגבי הקללות שבמשנה תורה, אם תרצה להפסיק באמצע, הדבר מותר מצד הדין, רק שהמנהג הוא שלא להפסיק ביניהן. כמו־כן, מצד המנהג, צריכים להתחיל בפסוק שלפניהן ולסיים בפסוק שלאחריהן.

 

אמנם הרמב"ם לא כתב זאת בהדיא, אבל כוונתו לומר כעין 'וְכֻלֵּיהּ'. דהיינו, הרמב"ם אומר בהתחלה, 'אין מפסיקין אלא אחד קורא אותם', אבל אינו ממשיך ואומר 'ומתחיל פסוק לפניהם', בוא"ו החיבור, אלא הוא כותב 'מתחיל וכו'. זהו כביכול הפירוש, למה שהוא כתב מקודם, 'אין מפסיקים בהם אלא אחד קורא אותם, מתחיל בפסוק שלפניהם וכו'. דהיינו, הוא ממשיך ומסביר זאת. אמנם, מהגמרא לכאו' נראה שהם כמה דברים נפרדים, אבל הרמב"ם שילב ועשה מכך דבר אחד. כלומר, 'אל תפסיק', כיון שאי אפשר לברך על הפורענות, ולכן תתחיל בפסוק שלפני כן. וממילא, כאשר הוא בא ואומר לך לגבי הקללות שבמשנה תורה, שאתה יכול להפסיק ביניהן, מובן א"כ שאינך צריך להתחיל בפסוק שלפניהן ובפסוק שלאחריהן. אולם כיון שכבר נהגו שלא להפסיק גם שם, ממילא נותנים לכך את אותו הדין, וגם שם צריך להתחיל בפסוק שלפני ובפסוק שאחרי. הרמב"ם קיצר כאן, אבל מובן שזהו ההמשך של הרישא. כנלע"ד פשוט בס"ד.

 

כפי שכבר אמרנו, מכאן ישנה הוכחה, כי לא צודקים אלה המתחילים את התוכחה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. שהרי כתוב כאן, שצריך לקרוא 'פסוק לפניהם ופסוק לאחריהם'. והתוכחה שבתורת כהנים, דהיינו בפר' בחוקותי, זהו נדרש מעיקר הדין, כמבואר.

 

אם תסתכלו בפסוקים שבפרשת בחוקותי, תראו כי ישנן כמה אפשרויות לכך. או שהקללות מתחילות בפסוק י"ד, או בפסוק ט"ו, או בפסוק ט"ז. לגבי פסוק ט"ז, 'אף אני אעשה זאת להם והבאתי עליהם בהלה וגו', זוהי בודאי קללה. והם טוענים, כי פסוק י"ד, 'ואם לא תשמעו לי', הוא עדיין אינו קללה. ופסוק ט"ו, 'ואם בחוקותי תמאסו, גם עדיין אינו קללה. אם כן, לדבריהם התוכחה מתחילה בפסוק ט"ז, 'אף אני אעשה זאת להם'. לפי דבריהם, כאשר הגמ' באה ואומרת לנו הלכה, כי צריך לקרוא פסוק לפני ופסוק אחרי, מאחר שכביכול היינו מבינים, כי אפשר היה להתחיל בפסוק ט"ז, 'אף אני אעשה זאת להם'. ועל כך הגמ' באה ואומרת, אל תתחיל מפסוק זה, אלא תקרא פסוק מלפני כן. נמצא לדבריהם, אין שום בעיא, אתחיל בפסוק 'ואם לא תשמעו לי', וממילא קראתי פסוק אחד ואפילו שנַיִם מלפני הקללה.

 

אולם קשה על כך, וכי הגמ' באה לחדש לנו זאת? הרי כיצד אפשר להתחיל מן הפסוק, 'אף אני אעשה זאת להם'? הלא הם שני פסוקים לאחר ריוח פרשה? הרי בלאו הכי, הדבר אסור? אם כן על כרחך, שהגמ' התכוונה על פסוק י"ד.

 

אותו הדבר, לגבי דברי הרמב"ם, 'מתחיל פסוק שלפניהם ומסיים פסוק שלאחריהם'. הרי את ההלכה הזאת, שלא קוראים בפרשה פחות משני פסוקים, הרמב"ם כתב לפני כן [בפרק י"ב הלכה ג'] וז"ל, אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. א"כ, הוא כבר הודיע לנו את ההלכה הזאת. אחר כך, הרמב"ם מדבר לגבי ראש חודש. בפרק י"ג הל' ד'. הרי בראש חודש, אנחנו חוזרים על הפסוק 'ואמרת להם', כיון שצריך לקרוא לשלושה מברכים, וישנם שם רק שמונה פסוקים. אי אפשר לחלק שמונה פסוקים, לשלושה אנשים. לכן, חוזרים על הפסוק 'ואמרת להם'.

 

אם כן קשה, מה הרמב"ם מחדש כעת, באמרו כי צריך להתחיל בפסוק שלפני הקללות? הרי אי אפשר להתחיל בפסוק ט"ו, ולא בפסוק ט"ז. כי בכל מקרה, יישארו כאן שני פסוקים, לאחר תחילת פרשה? אלא שמע מינה.

 

ברצוני להביא לפניכם דיוק נפלא, אשר כותב הגאון רבינו יוסף חיים, בספרו בניהו [שם במס' מגילה דף ל"א ע"ב]. הוא שואל שתי שאלות, על דברי הגמ' הנ"ל.

 

ראשית, הרי הגמ' שואלת, 'היכי עביד'? דהיינו, כיצד נעשה? ועל כך עונה הגמ' את התשובה, תקרא פסוק לפני כן ופסוק אחרי כן. לכאורה, וכי זהו חידוש? הרי כל ילד, יכול להגיד לך זאת. איזה רעיון או חידוש, ישנו כאן בדברי הגמרא? הרי כל אחד מבין, שישנה את האפשרות הזאת, להוסיף פסוק לפני ופסוק אחרי?

 

דבר שני, הוא מדייק כאן דיוק עצום. הרי לכאורה, ישנו כפל לשון, בדברי הגמ'. כתוב בגמ' כך, תנא, כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהן. וכשהוא מסיים, מסיים בפסוק שלאחריהן. ישנן כאן ארבע מלים, שהן מיותרות. מדוע הגמ' אומרת, 'כשהוא מתחיל, מתחיל וכו'. כשהוא מסיים, מסיים וכו''. לכאורה, היה די לכתוב כך, 'מתחיל בפסוק שלפניהן, ומסיים בפסוק שלאחריהן', וזהו. ואכן, כך הוא לשון הרמב"ם, בלי כל הסרבול הזה. וכן בשלחן ערוך סי' תכ"ח. זאת השאלה השנייה.

 

וז"ל ספר בניהו, קשה, מה שאלה היא זו, שצריך להשיב עליה. אפילו תינוק יודע זה, להתחיל פסוק הקודם על הפורענות, כדי לברך ברכה ראשונה, ויסיים בפסוק שאחר פסוקי הפורענות, כדי לברך ברכה אחרונה. מה שואלת הגמרא, ומה היא התשובה?

 

תשמעו את תירוצו. ונראה לי, דודאי זה פשוט, שכך צריך לעשות. אך מסתפק השואל, אם די לומר פסוק אחד, או צריך להוסיף עניין אחד שלם בתחילה, ועניין אחד שלם לבסוף. והשיב תנא, דסגי בפסוק אחד. דהיינו, כאשר השואל בגמ' שאל, 'היכי עביד'? פירושו, שהוא הסתפק בכך. בודאי שהוא ידע את הרעיון הפשוט, לקרוא פסוק לפני כן ופסוק אחרי כן. אלא התשובה היא, כי שאלתו היתה, כמה צריך להוסיף בכדי לתקן זאת? האם מספיק רק פסוק אחד, או אולי צריך להוסיף עניין אחד? לכן הוא עונה, לא. מספיק לכך אפילו פסוק אחד. דהיינו, גם השואל הבין את שני הצדדים, אלא הוא רק רצה לדעת, 'היכי עביד'? כיצד הוא התיקון?

 

הדבר יפה מאד. ולאמיתו של־דבר, ישנה גירסא במאירי, בספרו קרית ספר, שבה הוא אכן גורס ההיפך. לפי דבריו, אכן צריך להוסיף פרשה לפניה ופרשה אחריה. אף אחד לא עושה זאת, והוא בעצמו לא גורס כך במסכת מגילה, אלא כפי שכתוב לפנינו, 'פסוק אחד'. אבל עכ"פ היתה לו גירסא כזאת, שצריך להוסיף פרשה שלימה.

 

עניין אחד שכותב הגרי"ח, זה יכול להיות ג' פסוקים. אבל זה לא כ"כ פשוט, כיון דקיי"ל שאין קריאה פחות מג"פ, הרי את הפסוק השלישי קללה, זה נחשב שבירך על פורענות. ועי' שו"ת דברי רננה למהר"נ מאוסטראה סימן נ' דף ר"כ. [יש להעיר כי כשפרשיות בהר בחוקותי מחוברות, אנחנו מתחילים הרבה לפני התוכחה, מן 'אם בחוקותי תלכו', דהיינו מתחילה הפרשה, וכדלקמן ד"ה ואכן].

 

 

כעת, לגבי השאלה השנייה. תשמעו איזה דיוק יפה. כל אחד בעצם, היה צריך לשים לב לדיוק הזה. כי לכאורה, ישנו כאן כפל לשון. וז"ל, ומה שכתב, 'תנא, כשהוא מתחיל', יש לדקדק, למה כפל לשונו. וסגי לומר, תנא, מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שאחריהם.

 

ונראה לי, הא דכפל התנא לשונו, לרמוז לנו דין אחר לפי דרכו. דאם כבר קרא לעולה שקדם, עד פסוקי הפורענות, מותר לו לכפול פסוק הקודם, לקראו עם פסוקי הפורענות. ולא תאמר, כיון שקראו, לא יחזור ויקראנו. ולכן כפל התנא לשונו, לרמוז דיזדמן בזה לפעמים שיכפול פסוק שלפניהם, ולית לן בה.

 

ברצונו להגיד, כי אם הגיעו לקללות, שהן מתחילות בפסוק 'ואם לא תשמעו לי', וכבר קרא העולה הקודם וגמר עד הסוף, דהיינו גם פסוק אחד מלפני כן, א"כ תחזור שוב על אותו הפסוק שכבר הוא קרא. ממילא יצא, שקוראים פסוק אחד פעמיים. דהיינו, אם הקורא הקודם, סיים עד 'ואוליך אתכם קוממיות', א"כ כעת אל תתחיל מהפסוק 'ואם לא תשמעו לי', אלא תחזור על הפסוק 'אני י"י אלד'יכם'. לכן התנא כופל את לשונו, 'כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהן'.

 

שאלה מהקהל: זהו כמו המנהג השלישי שהביא ב'תורה קדומה'? [עיין בשיעור הקודם. העורך].

תשובת מרן שליט"א: הדבר דומה למנהג הזה.

 

למעשה, מנהג זה, מובא כבר בספרים. אצל האשכנזים, היה מנהג כזה. כיון שאצלם, הרב הוא העולה שלישי, ומאידך הם לא רצו שהוא יקרא את התוכחה, כך מנהגם הפוך ממנהגינו, ממילא מישהו אחר עולה רביעי, ואז הוא חוזר על הפסוקים הקודמים. אולם, הדבר אינו כ"כ פשוט. אמנם בר"ח אנחנו עושים כזאת, חוזרים פסוק 'ואמרת', אבל זהו מתוך הכרח, כיון שאין ברירה. אבל סתם כך, לחזור על פסוק שכבר קראו אותו, הדבר אינו לכתחילה. רק 'היכא דלא אפשר', עבדינן הכי. אבל היכא דאפשר, לא עושים זאת. א"כ לגבי ר"ח, החשיבו זאת כהיכא דלא אפשר, כיון שאין דרך אחרת, ולכן התירו זאת. וכמבואר בגמ' מגילה דף כ"ב ע"א. אבל לפי הבן איש חי, בספרו בניהו, זהו גם החידוש בנ"ד. כי במקרים כאלה, תעשה כך. ולפי דבריו, זהו כפל הלשון, 'כשהוא מתחיל, מתחיל וכו''.

 

ואני הקטן, אחרי נשיקת עפר רגליו של הגאון רבינו יוסף חיים, יש לי שני הערות על התירוץ שלו.

 

ראשית, א"כ לשיטתו, מה הוא יסביר לגבי הסיפא, 'כשהוא מסיים, מסיים וכו'? הרי בסיום הקריאה, לא כופלים את הפסוק האחרון פעמיים. אסור להם להכפיל אותו. אין סיבה לכך.

 

אולי הוא יכול לתרץ, כי אגב שכתוב 'כשהוא מתחיל', כתוב גם 'וכשהוא מסיים', אבל אכן בעצם זה מיותר, ובסיפא לא שייך לחזור על הפסוק פעמיים.

 

אבל, עכ"פ זה לא הפשט, זהו כעין דרוש. לפי דבריו, כיון שכתוב בגמרא פעמיים את המלה 'מתחיל', א"כ נקרא את הפסוק פעמיים. אבל לענ"ד הקצרה זה אינו הפשט. הדבר אינו מונח כאן, בדברי הגמרא. היכן יש להבין במלים הללו, שאני חוזר על הפסוק פעמיים? כתוב רק כך, 'כשהוא מתחיל, מתחיל וכו'. נראה לי, כי ישנו כאן קצת דוחק. זו דרשת הכפל "מתחיל מתחיל". [וע"ע בתשובותיו רב פעלים ח"ג סימן ט"ו].

 

ואכן בס"ד אפשר לתרץ זאת, באופן אחר פשוט מאד. הגמרא אומרת, 'כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהן'. לכאורה, מי קבע שצריך להתחיל את התוכחה מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'? וכי אין אפשרות, להתחיל כמה פסוקים מלפני כן? הרי לדוגמא, כאשר פרשיות בהר ובחוקותי הן מחוברות, אנו מתחילים מלפני כן, מתחילת פרשת 'אם בחוקותי תלכו'. כמו כן, מי אמר שצריך לסיים בסוף התוכחה? וכי אני לא יכול לקרוא עוד פרשה אחת לאחריה? הרי אין חובה, לסיים את הקריאה דוקא כאן? אין אפשרות, לקרוא פסוקים נוספים? אפשר לחלק את הפרשה לשבעה  גוברי, בצורה אחרת. כאשר הפרשיות מחוברות, הדבר פשיטא, אבל אפי' כאשר הן פרודות.

 

זהו מה שהגמרא, רוצה להגיד לך. 'כשהוא מתחיל', דהיינו, אם אתה רוצה להתחיל את התוכחה מן הפסוק הזה, עליך עכ"פ להתחיל בפסוק אחד מלפני כן. כמו כן, כאשר אתה 'מסיים', אם אתה רוצה לסיים כאן, תוסיף פסוק אחד אחרי כן. אבל אם אתה לא רוצה לסיים כאן, אזי אין הכי נמי, אתה יכול להמשיך ולקרוא. אין שום בעיא בכך. אפשר להוסיף יותר, אבל לכל הפחות תוסיף פסוק אחד. לכן כתוב, 'כשהוא מתחיל', כלומר אם אתה מתחיל מכאן, תעשה כך. אבל אם אינך מתחיל מכאן, אין שום בעיא, הדבר מצויין, כיון שיש לך דרכים אחרות. לפי זה, הדיוק מובן הפלא ופלא.

 

באו בזה ללמדנו, שלא נבין כי חייבים כך. כשהוא מתחיל וכו', הכוונה אם בא להתחיל בתוכחה. זה פשט, ולא דרש. והרמב"ם וש"ע שלא הכפילו זאת, כי סמכו שיובן, כיון שהסמיכו וצירפו זאת עם הדין שאין מפסיקין, משא"כ בברייתא, כאשר יווכח המעיין בגמרא שישווה את הלשונות.

 

הבאנו בשיעור הקודם, את דברי התוספות, כי לשון הגמ' 'פסוק אחד', זהו לאו דוקא, כיון שאי אפשר לקרוא רק פסוק אחד לפני התוכחה, שהרי אין משיירין בפרשה פסוק אחד. לכן, זהו לאו דוקא פסוק אחד, אלא הכוונה לשלושה פסוקים.

 

שאלנו אז, ומה נענה, לגבי רבינו הרמב"ם? מדוע הרמב"ם כתב כלשון הגמרא, 'פסוק אחד'? למה הוא לא פירש זאת? בשלמא לגבי הגמ', אמרנו כי זהו תירוץ טוב. כיון שכלפי דברי הגמ' 'פסוק אחד לפני ופסוק אחד אחרי', אפשר לומר שזהו לאו דוקא, הדבר אינו נורא, כי יכול להיות שהתנא של־ברייתא סובר, שאין את הגזירה של 'מפני הנכנסין והיוצאין'. ובפרט, שהרי הגמ' מביאה שם בדף כ"ב ע"א, את מקור הגזירה של 'מפני הנכנסין והיוצאין'. אמנם לגבי הנכנסין, ישנה מחלוקת תנאים. אבל לגבי היוצאין, הדבר מובא שם בשם רבי יהושע בן לוי.

 

והרי ישנה מחלוקת, האם רבי יהושע בן לוי, היה תנא או אמורא? יש האומרים, כי רבי יהושע בן לוי, היה אמורא. רבי יהושע בן לוי, מוזכר במשנה בפעם אחת בלבד, בסוף מסכת עוקצין [פרק ג' משנה י"ב], אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות. שנאמר [משלי ח', כ"א], לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. זהו המקום היחידי, שבו מוזכר רבי יהושע בן לוי במשנה. וכאשר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, מזכיר את כל התנאים, הוא מזכיר גם אותו. אבל הדבר אינו ברור, שהרמב"ם התכווין לכך שהוא אכן תנא, אלא רק ששמו נזכר במשנה. ורש"י במס' בבא קמא [דף י"ב ע"א] ובמס' נדה [דף י"ח ע"ב] כותב, כי רבי יהושע בן לוי היה אמורא. וכבר דנו בזה כמה מפרשים.

 

א"כ יכול להיות, כי כל דין הגזירה מפני הנכנסין והיוצאין, או ההלכה שנקבעה כי יש לחשוש לכך, אולי בדורות הראשונים עדיין לא גזרו את הגזירה הזאת. ורק אח"כ, בזמן האמוראים, ראו כי ישנו את החשש הזה.

 

אבל רבינו הרמב"ם, היה לאחר שכבר נגזרה הגזירה, ולאחר שדינים אלו נפסקו בצורה ברורה. א"כ, למה הרמב"ם כותב, 'פסוק אחד'? לכאורה, אתה מטעה אותנו בכך. מדוע הרמב"ם לא יכל להסביר זאת? וכי הרמב"ם מעתיק את דברי הגמ', כביכול כמו תוכִּי? הרי יכול להיות, שיבינו כך בטעות? לכן המפרשים נדחקו בכך, ורבינו מנוח וכן הכסף משנה אומרים, כי גם הרמב"ם גם מתכוין שזהו 'לאו דוקא' פסוק אחד. לא היתה להם ברירה אחרת, כיצד להסביר את דבריו.

 

גם בעל מעשה רוקח על הרמב"ם [שם], כותב כך, רבינו שכתב מתחיל בפסוק וכו', צריך לומר דלישנא דגמ' נקט, ולאו דוקא. וכן הוא מנהגינו, שמתחילין באותם של תורת כהנים מפסוק 'ונתתי משכני', ומסיימים 'אלה החקים וגו'. וכן באותם של משנה תורה וכו'. לפי דבריו, מתחילים את הקללות בפסוק 'ונתתי משכני בתוככם'. דהיינו, הוא הוסיף רק שלושה פסוקים. אבל אנחנו, איננו מתחילים מפסוק זה, אלא מן הפסוק 'ואכלתם ישן נושן', שזהו פסוק אחד מלפני כן.

 

מי שיעיין בספר נחל קדומים [שם], יראה כי הוא מבאר שישנו קשר בין 'ואכלתם ישן נושן', לבין 'ונתתי משכני בתוככם'. נֹאמר זאת ממש בקצרה, כיון שהזמן כבר אוזל. הוא מבאר, החיד"א בשם האר"י, כי 'ואכלתם ישן נושן' היינו, שלאחר חרבן בית המקדש, כבר אין נשמות חדשות. אבל 'ונתתי משכני בתוככם', דהיינו כאשר ייבנה בית המקדש, יהיו נשמות חדשות וכו'. הוא מחבר ומקשר את הפסוק הזה, עם הפסוק שלפניו. וממילא מובן היטב מנהגינו להתחיל מן ואכלתם ישן וגו' בדוקא, אעפ"י שמצד הדין אכן היה מספיק ג"פ. ואכמ"ל.

 

בכל אופן, כפי שהסברנו, אפשר לומר כי הרמב"ם כותב 'פסוק אחד' בדוקא. דהיינו, שמצד הדין, אכן מספיק פסוק אחד. והסיבה היא, כי 'היכא דמוכח שאני'. כלומר, כיון שזאת התוכחה, אזי הדבר ניכר, האנשים לא יטעו, כיון שהם יבינו כי כאן משאירים פסוק אחד. והבאנו דוגמא לכך, מן המפטיר.

 

וישנו דבר הדומה לכך בתוס' [שם דף כ"ב, ד"ה אם מתחילים], הם כותבים כך, קשה על מנהג שלנו, שאנו קורין בפרשת 'ויחל' בתעניות, והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכו'. לפי הספרים שהיו לפניהם, הדבר היה סמוך לפרשה. אולם בספרים שלנו, אין בעיא, כיון שישנם ארבעה פסוקים, ולאחר מכן ישנם שלושה פסוקים. אבל לפי הספרים שלהם, זה היה סמוך לפרשה. מתרצים התוס', ויש לומר, דשאני אלו הפרשיות, שהרי ידועות הן לעולם, וליכא למטעי. דהיינו, כיון שהפרשיות הללו הן מוכרות, ממילא אין בעיא בכך.

 

 

זאת ראיה לסברא שאמרנו מקודם, ד'היכא דמוכח שאני'. וכל הגזירה, משום הנכנסים והיוצאים, היא רק בסתמא.

 

דרך אגב, הבאתי בס"ד בנפלאות מתורתך [בהפטרת שבת זו, פרשת נשא], כי איננו מסיימים את ההפטרה בפסוק וַתָּחֶל רוּחַ יְ"יָ לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן וגו' [שופטים י"ג, כ"ה]. מי שיעיין שם יראה, כי זהו פסוק אחד סמוך לסיום פרשה, שהרי ישנו שם 'ריוח פרשה'. א"כ, מדוע איננו קוראים את הפסוק הזה? מהו החשש? וכי מישהו יגיד, כי על העולה לקרוא גם את הפסוק הבא, כיון שאסור לקרוא רק פסוק אחד? אבל כל החשש הזה, הוא רק לגבי הקריאה בס"ת, אולם לא לגבי ההפטריות. כיון שלגבי ההפטריות, אין את הכלל הזה, שלא להשאיר שני פסוקים בפרשה. כיון שאת ההפטרה, קורא אדם אחד, ממילא אין בכך כל חשש.

 

זהו התירוץ שאמרנו בשיעור הקודם, ולאחר מכן ראיתי, כי את הסברא הזאת, כמעט אותו הדבר ממש, כותב בעל שו"ת שואל ומשיב [חלק שני סימן מ"ח], להגאון רבינו יוסף שאול נתנזון, וז"ל, יכול לסיים עד התוכחה, ואח"כ יתחיל שנית פסוק אחד קודם התוכחה. ואף שאין מתחילין פחות מג' פסוקים מפני הנכנסין, לפע"ד פרשת התוכחה הוה בידוע וניכרת, וליכא למיחש בזה מפני הנכנסין. והוא מציין את התוספות במס' מגילה, מה שהבאנו לעיל. אבל מה שהוא מוסיף בהמשך על הנמכת הקול, לא מתאים לרמב"ם, שהרי הוא לא כתב זאת.

 

וישנה דרך אחרת, המובאת בפירושו של הר"י מלוניל. יש לו הסבר אחר, על כל העניין הזה [עיין בשיעור הבא. העורך]. בכל אופן, גם הוא מבין, שזהו רק 'פסוק אחד'. הדבר מחזק את מה שאמרנו, כי אפשר להבין ברמב"ם, שאכן זהו רק 'פסוק אחד'.

 

שאלה מהקהל: מהו התירוץ על האליה רבה?

תשובת מרן שליט"א: טוב שהזכרת לי זאת, אמנם אני רואה כי כבר הזמן קצר, אבל חייבים להסביר זאת.

 

בעל אליה רבה, מתווכח עם הצמח צדק. הרי כפי שאמרנו, ישנם גדולים הסוברים, כי אין חשש להתחיל את התוכחה מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. ומובא באליה רבה על השו"ע, וכן באליה זוטא על הלבוש, זהו אותו המחבר, הוא מביא ראיה מכאן, כי התוכחה מתחילה בפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו'. אם כן, כאשר העולה מתחיל לקרוא בפסוק 'ואם לא תשמעו לי', יוצא שהוא קרא פסוק אחד מלפני התוכחה. וכבר כותבים כל המפרשים, כי דבריו דחוקים. ואני אומר, שדבריו תמוהים. הוא מפרש שם, אמכתה"ר פירושים משונים ותמוהים מאד. למשל, הוא אומר כי נדון הגמ', אינו דוקא לגבי התוכחה שבתורת כהנים, אלא גם על פורעניות אחרות שבתורה. אלו דברים, אשר אין להם שום שורש בסוגיא שבגמ'. וכך הוא אומר גם לגבי השו"ע [בסי' תכ"ח], המדבר לגבי תורת כהנים, שהכוונה היא על שאר פורענויות התורה. אלו דברים, אשר לא ניתן לפרשם כלל בדעת השו"ע.

 

אבל כעת נדבר, לגבי הראיה הזאת, אמר רבי לוי, בוא וראה, שלא כמדת הקב"ה, מדת בשר ודם. הקב"ה בירך ישראל בעשרים ושתים, וקיללן בשמנה. בירכן בעשרים ושתים, מ'אם בחקותי', עד 'קוממיות'. וקיללן בשמונה, מ'ואם בחקותי תמאסו', עד 'ואת חקותי געלה נפשם'. וַאֲלוּ משה רבינו, בירכן בשמונה, וקיללן בעשרים ושתים. בירכן בשמונה, מ'והיה אם שמוע תשמע', ועד 'לעבדם'. מתחיל בוא"ו ונגמר במי"ם. וקיללן בעשרים ושתים, מ'והיה אם לא תשמע', עד 'ואין קונה'. הוא מביא מכאן ראיה, כי התוכחה אינה מתחילה כפי שאמר הצמח צדק, שזהו מהפסוק 'אף אני אעשה זאת להם', אלא מהפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו'.

 

ואני הקטן שואל, אחרי לחיכת עפר רגליו, איך אפשר להבין דבר כזה? וכי ישנו הבדל, בין הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', לבין הפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו'? הרי כל ההבדל הוא, שהפסוק השני, 'ואם בחוקותי תמאסו', מדבר בלשון יותר קשה. זה כל ההבדל. ממילא, אם אתה אומר, כי הפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו', נחשב גם כתוכחה, הוא הדין לגבי הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', בודאי שזאת תוכחה. בשלמא אם תאמר, כי התוכחה מתחילה בפסוק 'אף אני אעשה זאת', זאת אני יכול להבין, כיון שכבר ישנה שם קללה. אולם לפי דבריך, שהתוכחה מתחילה בפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו', אפילו שלא כתובה שם קללה, א"כ ה"ה לגבי הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

אלא מאי, רבי לוי, רצה 'להמתיק' את הדרשה. הוא עושה כאן, כעין מליצה. הרי כתוב בילקוט, על הפסוק קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים [הושע י"ד, ג'], כי עליכם לקחת דרשנים טובים כרבי לוי. הוא היה דרשן. א"כ, הוא עשה חשבון, כי מהפסוק 'אם בחוקותי', עד 'קוממיות', ישנם עשרים ושתים ברכות. ומן הפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו', ועד 'געלה נפשם', ישנם שמונה קללות. אז הוא עושה את החשבון, מהפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו'. הוא הרי יכל לומר, שזהו מהפסוק, 'ואם לא תשמעו לי', אבל זה לא היה נשמע טוב. הדבר אינו מתאים, מבחינת סגנון הדרשה. אבל מבחינת העניין בעצמו, אה"נ גם הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', מתחיל באות וא"ו. אבל כיון שזה לא היה מקביל לפסוק 'אם בחוקותי תלכו', וכן הוא לא אמר את הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

בדקתי זאת, ואכן ספרים רבים גורסים כך, כפי שכתוב בגמ'. כגון, בעל מדרש הגדול [בפרשתנו דף תשל"ט], ומדרש הביאור [דף רכ"א], וכן בעל ילקוט תלמוד תורה [דף תר"א], וכן בילקוט שמעוני [רמז תר"ח]. כולם גורסים כך.

 

אבל מאידך, ישנו דבר הפלא ופלא. רבינו גרשום [שם בגמ'] כן גורס כך, ורבי לוי, מ'ואם לא תשמעו לי', עד 'געלה נפשם'. א"כ, הוא מביא את הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', כי מבחינת הלימוד, זהו בעצם אותו הדבר. זאת הוכחה עצומה לדברינו. והמבין יבין, שאין כאן מחלוקת בין הגירסאות. הכל הולך אל מקום אחד.

 

כמו־כן, לגבי הגמ' בקידושין [דף ס"א ע"ב], אשר דנה בעניין תנאי בני גד ובני ראובן. ישנו נידון שם במשנה, ר' מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אינו תנאי. שנאמר, 'ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו'. וכתיב, ואם לא יעברו חלוצים [במדבר ל"ב, כ']. רבי חנינא בן גמליאל אומר, צריך הדבר לאמרו. שאלמלא כן, יש במשמע, שאפי' בארץ כנען לא ינחלו. לפי דעתו, לא צריך תנאי כפול.

 

שואלת הגמ', בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב 'אם בחקותי תלכו', 'ואם בחקותי תמאסו'. אלא לר' חנינא בן גמליאל, למה לי? לפי רבי חנינא בן רבן גמליאל, מדוע צריכים כאן תנאי כפול? הרי לדעתו, הדבר מובן מאליו? א"כ, למה צריך לומר, כי 'אם בחוקותי תלכו', תהיה לכם ברכה, 'ואם בחוקותי תמאסו', תהיה הקללה? אלא, איצטריך. ס"ד אמינא, 'אם בחקותי תלכו', ברכה. 'אם בחקותי תמאסו', לא ברכה ולא קללה. קא משמע לן. [וכן הובא במדרש הגדול פר' מטות דף תקנ"ה].

 

יוצא א"כ, כי מביאים מכאן ראיה, שהתוכחה מתחילה מהפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו'. הדבר ברור מאליו, כי הגמ' רוצה להשוות את הפסוק 'אם בחוקותי תלכו', עם הפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו', אבל זה לא אומר, שהתוכחה אינה מתחילה מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

וחושבני, כי אף ישנה ראיה ברורה מן הגמרא, שהתוכחה מתחילה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

הגמרא במסכת מגילה [דף ל"א ריש ע"ב] אומרת כך, ראש חדש אב שחל להיות בשבת, מפטירין חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח [ישעיהו א', י"ד]. מישהו מכיר הפטרה כזאת? אשר מתחילה בפסוק 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'? הרי ההפטרה מתחילה בפסוק 'חזון ישעיהו' [ישעיהו א']? גם רבינו הרמב"ם, כותב כך.

 

אלא הביאור הוא, שהגמ' מתכוונת לומר, מה הקשר בין ר"ח אב לבין ההפטרה הזאת. לכן הביאו את הפסוק 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'. אבל אין הכוונה, שמתחילים לקרוא מן הפסוק הזה.

 

אח"כ הגמרא מדברת, לגבי הקריאה בס"ת בשחרית תשעה באב. אנו קוראים את פרשת, 'כי תוליד בנים וגו'. אולם מעיקרא בזמן הגמ', עדיין לא היה את המנהג הזה. ולכן, ישנן כמה חילוקי דעות בגמ' לגבי עניין זה.

 

כתוב בגמ' [שם] כך, מקרא מאי? תניא, אחרים אומרים 'ואם לא תשמעו לי'. ר' נתן בר יוסף אומר, 'עד אנה ינאצוני העם הזה'. ויש אומרים, 'עד מתי לעדה הרעה הזאת'. ישנן שלוש דעות, בעניין זה. אמר אביי, האידנא נהוג עלמא למיקרי 'כי תוליד בנים'. ומפטירין, אָסֹף אֲסִיפֵם [ירמיהו ח', י"ג]. נו, מישהו מכיר הפטרה שמתחילה בפסוק 'אסוף אסיפם'? הרי מתחילים את ההפטרה מלפני כן, מן הפסוק 'כה אמר'?

 

אלא כפי שאמרנו לעיל, הגמ' מביאה את הפסוקים הללו, רק בכדי שנבין את הקשר בין העניינים. כמו כן למד"א הסובר שקוראים בפסוק 'עד אנה ינאצוני', וכן למד"א הסובר שקוראים בפסוק 'עד מתי לעדה הרעה'. הם מביאים את הפסוק, רק בכדי שתבין מהו הקשר. אבל זה לא אומר, שצריך להתחיל מן הפסוק הזה.

 

ממילא, ה"ה בנ"ד. כאשר אתה אומר, שמתחילים מן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', דהיינו לפי אותה הדעה שקוראים בת"ב את פסוקי התוכחה, הפסוק הזה הוא אכן התוכחה. ואת זו כבר תימה, ממילא צריך להקדים מלפני כן.

 

ובעל שואל ומשיב שם מסביר, כי אכן הפסוק 'ואם לא תשמעו לי', הוא בעצמו תוכחה, אפילו שלא כתוב במפורש תוכחה בפסוק זה. והטעם הוא, כי הפסוק אומר בספר ירמיהו [ב', י"ט], תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְ"יָ אֱלֹהָיִךְ, וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ וגו'. 'תיסרך רעתך' היינו, כי עצם הדבר שלא שומעים בקול ה', זה בעצמו נקרא דבר רע, וזאת כבר התוכחה.

 

הראו לי, כי בעל ספר אדני פז [חלק ד' סי' י"א], רוצה ליישב את מנהגם של אלה, המתחילים את התוכחה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. הוא אוסף שם דעות מתוך ספרים רבים המדברים בעניין זה, אולם ברצוני לעמוד רק על שתי הערות העיקריות, כיון שאין פנאי כעת..

 

הוא כותב כך, ספרי התיגאן נחלקו בזה, מהיכן מתחילין את קריאת התוכחה. שברוב התיגאן כתוב בהם, שמתחיל העולה הרביעי הקורא את התוכחה לקרות מפסוק 'ואם לא תשמעו לי', וכ"כ בספר סערת תימן [עמ' קס"ח]. ויש להם סמוכות. כי לפי הנז"ל, הנה כן כתבו האליה רבה ומחצית השקל, שפסוק 'ואם לא תשמעו לי' אינו תחילת הקללות, וא"כ שפיר מתחילין בפסוק אחד קודם התוכחה, כלשון הגמ' והרמב"ם, וא"צ ג' פסוקים.

 

ויש מי שדברי הגמ' ב"ב שם וקידושין שם והפוסקים הנז"ל נעלמו מעיניו, וכתב ששמע טעם, שפסוק 'ואם לא תשמעו לי', עדיין אין בו שום קללה. ותימה, שהרי גמרא ערוכה היא.

 

אינני חושב, כי מי שכתב זאת, נעלם ממנו הגמרות הללו. כיון שהוא בעצמו ציין את בעל שואל ומשיב, אשר דן על הגמרות הללו. א"כ, כיצד אפשר לומר, שהדבר נעלם ממנו, ושהוא לא ראה זאת?

 

דהיינו, הרי ציינתי בעיני יצחק [שם] את בעל שואל ומשיב, אשר דן על הדברים הללו. א"כ, כאשר אנחנו אומרים, כי שמענו כי זהו הטעם, הפירוש הוא, כי שמענו מאלה הנוהגים כך, שזהו הטעם למנהגם. אבל הדבר הרי אינו מחייב, שאכן זהו הטעם.

 

ולפי מה שאמרנו, אדרבה, אין שום ראיה מדברי הגמ', לא במסכת קידושין ולא במסכת בבא בתרא, שהתוכחה מתחילה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. כי כפי שביארנו בס"ד, הגמרא רק רצתה להסמיך את 'אם בחוקותי תלכו' ל'ואם בחוקותי תמאסו'. זהו כל העניין. אבל בעצם, לאמיתו של־דבר, התוכחה מתחילה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. מה שהגמ' מביאה את הפסוק 'ואם בחוקותי תמאסו', זה מפני שהיתה לה סיבה לומר את הפסוק הזה, אבל זהו לאו דוקא. ובפרט, שרבינו גרשום גורס שם במסכת בבא בתרא, שזהו מהפסוק 'ואם לא תשמעו לי'.

 

כעת, לגבי הנושא הזה של 'רוב התיגאן' או 'מיעוט התיגאן', שכתב בשו"ת אדני פז הנז"ל [ונמשך אחרי ספר פרשה מפורשה ר"פ בחוקותי] חושבני לפי עניות דעתי, כי בדור שלנו כבר אי אפשר לדבר כדברים הללו. כיון שכיום, מי יודע כמה ספרי תיגאן ישנם בעולם, אינני יודע אם ישנם אפילו עשרים ספרי תיגאן בדורנו. הכי הרבה, אולי שלושים ארבעים ספרי תיגאן. אבל בעבר, הלא רק בניה הסופר כתב 400 תיגאן. ואיפה הם? ואיפה יתר אלפי הספרים? א"כ, כיצד אפשר לדבר היום, על 'רוב התיגאן'? [עיין דברים מעין אלו, בשיעור מוצש"ק ויגש ה'תשע"ה, לגבי מה שכותב היפ"ה ב'תורה קדומה', בעניין 'רוב התיגאן' או 'מיעוט התיגאן'. העורך]. בשלמא בזמן מהרי"ץ זיע"א, שהם היו משתמשים בספרי התיגאן. הרי לפני מאתיים או שלוש מאות שנה, ספרי התיגאן הללו היו מצויים בשימוש בפועל. אבל לא כך הוא הדבר בימינו. ולמעשה, אפילו ספרי התיגאן אשר עדיין קיימים בזמנינו, הם מפוזרים בספריות שונות בכל העולם. ישנם אנשים פרטיים, אשר אינם נותנים להראות את הספרים שבידיהם. ממילא, אי אפשר לקבוע על פי רוב ומיעוט.

 

בכל אופן, בדקתי בארבעה ספרים כת"י, רובם תיגאן, הנמצאים בקביעות ברשותי, ברוך ה', ושם כתוב כפי המנהג הזה שאמרנו. דהיינו, שלא מתחילים את התוכחה בפסוק 'ואם לא תשמעו לי', אלא בפסוק 'ואכלתם ישן נושן'.

 

ואלו הם. הראשון, זהו התאג של־מה"ר שלמה הסופר. מהרי"ץ זיע"א מזכיר אותו, בספר עץ חיים [ח"א דף ס"ה ע"ב, לגבי שאין מתרגמים גם את פסוק (בראשית מ"ט, ד') פחז כמים וגו' יעו"ש]. התאג הזה, הוא מלפני כ-500 שנה, וזהו תאג מדוייק מאד. הסופר בעצמו, מה"ר שלמה הסופר, היה אומן ובקי. יישר כוחו של ידידנו הרב נתנאל גרופי נר"ו מקרית ספר, שעמל בצילום הספר. זכות הרבים תלויה בו. ישנם שם בגליונות הערות, של־נכד מהרי"ץ זיע"א, זהו רבי דוד צאלח, אשר בדרך כלל הוא מביא את חלק הדקדוק למהרי"ץ, ולפעמים הוא מוסיף הערות והסברים מדעת עצמו. ראיתי שם בתאג, כי חלוקת המברכים, היא כפי שאמרנו. דהיינו, אין סימן של עליית רביעי, בפסוק 'ואם לא תשמעו לי'. זה המשך שלישי, 'ואכלתם ישן נושן'. אם כן, חלוקת המברכים היא כפי שאמרנו. ועליית שביעי, היא בפסוק 'ואם לא יגאל את השדה'. זהו כפי הסדר שאמרנו, וכדבר שהעלינו בס"ד, כי יש לתקן שהסדר יהיה כך. הסופר בעצמו, כתב את הסדר כך. אמנם, לפעמים ישנם מקומות, שהוא עושה בהם שינויים, ורושם את חלוקת המברכים בצורה אחרת. משמע מכאן, מזה שנכדו של־מהרי"ץ מסכים לכך, שתיקה כהודאה, כי במקומות אחרים ציין שינוי במברכים, משמע כי כך הם היו עושים.

 

והדבר התחזק אצלי, כאשר ראיתי בסוף ספר עולת שלמה בכת"י, למהר"ר שלמה בדיחי, אשר ציין את חלוקת המברכים לפי התיגאן לכל ימות השנה, וגם הוא עושה את חלוקת המברכים בפרשת בחוקותי כפי שאנחנו אמרנו. דהיינו, העולה שלישי מתחיל בפסוק 'ואכלתם ישן נושן', והוא זה שממשיך וקורא גם את התוכחה, ועליית רביעי היא אחרי כן, אחרי התוכחה. זאת ראייה שנייה.

 

שאלה מהקהל: בספר הזה שנדפס, דבר זה נמצא?

תשובת מרן שליט"א: זה בחלקים של הספר עולת שלמה, שעדיין לא נדפסו. המו"ל ייעד להשלים בכרך השני. אני זכיתי, וראיתי את הכתב־יד, לפני שנים רבות, ורשום לפני כי כך היא חלוקת המברכים שם. ובעל עולת שלמה, הוא ממעתיקי שמועתו של מהרי"ץ, וממתפללי בית מדרשו אחריו.

 

התאג השלישי, זהו התאג של הר"ר יהודה חאזי, אף הוא תאג מדוייק מאד, מלפני כשלוש מאות שנה,  וגם שם כך היא חלוקת המברכים.

 

והתאג הרביעי, זאת 'פרשה' כתיבת יד שלי, אשר למדתי בה כשהייתי ילד, וכן אבא מארי זצ"ל למד בה כאשר היה ילד, וגם סבי זצ"ל השתמש בספר זה. אמנם, סבי היה משתמש בד"כ בתאג כת"י ישן, אבל היתה תקופה שהוא מכר אותו, כי הוא נצרך לממון, והתאג כבר לא היה ברשותו, והוא השתמש בספר פרשה כתיבת יד. וגם שם, כך היא חלוקת המברכים. הכת"י הוא מלפני כמאתים וחמשים שנה.

בעז"ה, בחוברת 'שערי יצחק', אולי נביא צילומים מתוך הספרים הללו, בכדי לבסס זאת. [הצילומים מצורפים לשיעור זה, בסוף החוברת].

 

בכל אופן, לגופו של־עניין, מנהג זה צריך תיקון. כמובן, אסור לעשות ח"ו מחלוקת, בגלל הנושא הזה. אבל נראה, עפ"י שורת ההלכה, כי אכן נפלה כאן טעות. אם כי, ישנם גדולים אשר יישבו את המנהג הזה. גם בספרים אחרים, שלא הבאתי כאן את כולם. כגון, בשו"ת רבי נתן כהנא מאוסטראה, אשר גם הוא כותב ליישב זאת. אבל כולם כותבים דברים דחוקים, בכדי לתרץ את המנהג הזה. אולם מצד שני, כיון שסוף סוף כך נפק מפומייהו, של אותם גדולים אשר אחזו כך, א"כ קשה לערער על מנהג זה. אבל מאידך אי אפשר להכחיש את האמת, כי כל התירוצים, הם מאד דחוקים. 'כל הדברים יגעים'. ויש לנו דרך טובה לפי כל הדעות, בצורה החלקה ביותר, א"כ בודאי שמבחינת 'מהיות טוב אל תִּקָּרֵא רע', עדיף לעשות כפי שאמרנו, אפילו לשיטתם.

 

המשך והשלמה בשיעור מוצש"ק בהעלותך שנת ה'תשע"ה [עדיין בכת"י – לא יצא לאור].

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

עוד חידושים לפרשת בחוקותי

  1. לעמוד הבא
שו"ת בוידאו  - חודש אלול
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מצות מסורת
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
שר שלום קשת
מועדי השם
ארז יחיאל
מצות טעמו וראו
ת"ת עטרת חיים
פעולת צדיק
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד