סימן ע"ט - הלכות ברכת הלבנה

[א] חובה לברך על הלבנה בכל חודש. ואין מברכים עליה אלא כשהוא לילה ודאי (לאפוקי בין־השמשות), שנראית זריחתה על־גבי הקרקע וראוי ליהנות מֵאורהּ{א}. ואם נתכסית בעב, אין לברך עליה, אלא אם כן הוא דק וקלוש. ואם התחיל לברך ואחר־כך נתכסית בעב, גומר את הברכה. אבל אם הוא משער שלא יוכל לגמור את הברכה קודם שתתכסה, אסור לו להתחיל {ב}: 

[ב] אין לברך עליה אלא תחת כיפת־השמים, כאדם היוצא חוץ לביתו להקביל פני מי שגדול ממנו כדי לכבדו, כמו כן בעניינינו שהוא כמקביל פני שכינה. אך אם אין המקום נקי, או מפני צינה מרובה, או מחמת אונס אחר, יכולים לברך גם בתוך הבית בְּעַד החלון אם הוא מזכוֹכית בהירה, וטוב שיהיה פתוח {ג}: 

[ג] אף־על־פי שיכול לברך על הלבנה ביחיד, מצוה לברך עליה באסיפת עם, משום שנאמר{ד} ברָב־עם הדרת מלך. ולכן אם הציבור מברכים על הלבנה והוא עדיין לא התפלל ערבית, יברך עמהם{ה}. אבל אל יתעכב מלברך ביחיד עד שתזדמן לו אסיפת עם, כי מצות זריזין מקדימין, דוחה למצות ברב־עם{ו}: 

[ד] מצוה מן המובחר לברך עליה במוצאי שבת{ז} כשהוא מְבֻשָּׂם ומלובש בבגדים נאים, כדי להקביל פני שכינה דרך כבוד ובשמחת לבב{ח}. אך אם מוצאי שבת יהיה לאחר עשרה ימים מן המולד, דהיינו שמוצאי שבת הוא ליל י"א, או שיש איזה חשש שמא לא תהיה אפשרות לברך עליה, אין להמתין למוצאי שבת. וראוי ללבוש בגדים נאים כשמברכים עליה בחול {ט}: 

[ה] אין מברכים על הלבנה עד שיעברו עליה לכל הפחות שלושה ימים מעת לעת (דהיינו כ"ד שעות) מן המוֹלָד (פירוש תחילת הופעת הלבנה). ולכתחילה נוהגים להמתין שבעה ימים. אך כשחל מוצאי שבת קודם שבעה ימים, אין להחמיץ המצוה, ויברכו עליה במוצאי שבת{י}. ומברכים עליה עד ששה עשר יום  

(מעת לעת) משעת המולד, ויום הששה עשר אינו בכלל{יא}. ויש אומרים רק עד חצי כ"ט י"ב תשצ"ג (דהיינו עשרים ותשעה ימים, שתים עשרה שעות, ושבע מאות ותשעים ושלשה חלקים), שהם ארבע עשרה מעת לעת, ושמונה עשרה שעות, ועשרים ושתים דקות מן המולד{יב}: 

[ו] נוהגים שלא לברך עליה קודם תשעה באב, ולא קודם יום הכפורים. וכן מי שהוא אָבֵל רח"ל, לא יברך עליה. אך אם לא ישלים אבילותו עד שיהיו עשרה מעת לעת מן המולד, לא ימתין עד ליל י"א, אלא יברך עליה בימי אבלו. ויברך מתוך הבית, אם אפשר (עיין לעיל סעיף ב'). ואם לאו, מותר לו לצאת החוצה{יג}. ובמוצאי תשעה באב ויום הכפורים, נוהגים לברך עליה מיד ברָב־עם, וכן יכולים לברך עליה בכל מוצאי תענית, וצריך ליזהר שלא לברך עליה במוצאי תשעה באב בלא מַנעל{יד}. וכן ראוי שלא לברך עליה כשהוא בתענית עד שיטעום מקודם, אלא אם כן הוא בציבור, שלא יפסיד בשביל זה מצות ברב־עם. ומכל מקום במוצאי יום הכפורים, מברכים עליה מיד אפילו בלא טעימה, כיון שאז יוצאים מבית־הכנסת בשמחה על מחילת העוונות{טו}: 

[ז] אין לברך עליה בליל שבת או בליל יום־טוב, אלא בְּשָׁעַת הדֹּחַק כשבמוצאי שבת יעבור הזמן{טז}: 

[ח] סוֹמֶא, לא יברך בעצמו על הלבנה, רק ישמע הברכה מאחר{יז}. ונשים, לא נהגו לברך עליה כלל, מפני שהן גרמו פגם הלבנה{יח}: 

[ט] אם הלבנה זורחת בתחילת הלילה קודם שהתחילו להתפלל ערבית, ויש עוד כמה לילות לברך עליה, מתפללים תחילה ערבית ואחר־כך מברכין עליה. משוֹם דתָדֵּיר ושאינו תָּדֵּיר, תדיר קודם. ועוד, שקרית־שמע היא מדאורייתא. אבל אם אין עוד זמן, רק שתים או שלוש לילות, יש להקדים ברכת הלבנה, כי בזמן קָצֵר כזה יש לחוש שמא תתכסה בעבים. ובעת הגשמים, גם כשיש עוד זמן ארבע לילות, יש לחוש לכיסוי עננים. ואם נראתה הלבנה בעת אמירת קרית־שמע וברכותיה, והזמן מצומצם כל־כך, שבעוד שיגמרו תפילת שמונה עשרה, יעבור זמנה (כדלעיל סעיף ה'), יכולים להפסיק אפילו באמצע ברכות קרית־שמע, או באמצע קרית־שמע, כדי לברך עליה. אך אם אפשר, יגמרו את הפרק, כדי לברך עליה בין הפרקים (המבוארים לעיל סימן י"ד סעיף א'){יט}. ואין לומר אז רק את הברכה, ולא את שאר האמירות והפסוקים{כ}: 

[י] אם בחודש אדר לא נראתה הלבנה עד ליל ארבעה עשר, שהוא זמן קריאת המגילה, יברכו תחילה על הלבנה ואחר־כך יקראו את המגילה. ואם נראתה באמצע קריאת המגילה, והוא בזמן שגם אחרי שיגמרו את הקריאה יהיה עוד זמן לברך עליה, אין להפסיק באמצע קריאת המגילה. אבל אם עד שיגמרו את המגילה יעבור זמנה, אזי אם כל הקהל עדיין לא בירכו עליה, יפסיקו ויברכו עליה (אבל לא יוסיפו אז שאר האמירות והפסוקיםכ}), ואחר־כך יגמרו את המגילה. אבל אם רק יחיד לא בירך עליה, לא יפסיק, שאם יפסיק לברך עליה, יצטרך אחר־כך לגמור את המגילה ביחידות, ופרסומי ניסא עדיף{כא}: 

[יא] וזהו סדר ברכת הלבנה לפי מנהגינו. בסיום תפילת ערבית דהיינו אחרי עלינו לשבח, יוצאים ועומדים חוץ לבית־ הכנסת כנגדה{כב}, ומסתכלים בה כדי לברך (ואחר־כך אסור להסתכל בה){כג}, ומיישרים רגליהם כמו בתפילת שמונה עשרה{כד} (כדלעיל סימן ט"ז סעיף ה'). ומברך עליה הגדול שבציבור, וכולם שומעים ומכוונים. והמדקדקים אומרים עמו בלחש, ומקדימים לפניו שלוש תיבות קודם סיום הברכה, כדי שיוכלו לענות אחריו אמן{כה}. ופותח תחילה, תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא וכו' (ויש נוהגים להקדים לזה, פסוק{כו} כי אראה שמיך וגו'{כז}). ואחרי הברכה אומר, סימן טוב וכו'. ובאמירת ברוך יוצרִיך, רוקדים. וכן בברוך עושִיך וכו'. בין הכל ארבע פעמים{כח}. וריקוד זה, היינו בהגבהת צד העקביים כלפי מעלה, כמו בעניית קדוש, קדוש וגו'{כט}. ואח"כ אומר, כשם שאנו מרקדים כנגדִיך, ואין אנו יכולים ליגע ביך וכו' {ל}. תפול עליהם וגו' ישר והפוך{לא}. וחוזר ואומר סימן טוב וכו', ברוך יוצריך וכו' ורוקדים כנז', תפול וגו'. וכן פעם שלישית. דוד מלך ישראל וכו' כנזכר בסידורים. ומן "אמן אמן" וכו' עד הסוף, יש נוהגים שאומרים הציבור עמו בקול רם{לב}, ומסיימים ואומרים ר' חנניא בן עקשיא וכו', ואחד מהם אומר קדיש דרבנן. ואח"כ אומרים כולם אחד לחביריו שלום עליכם, ג' פעמים{לג}. וטוב לנער שולי הבגדים והטלית הקטן לצד הארץ ג' פעמים. וילכו לבתיהם בלב טוב, כאילו הִקְבִּילוּ פני שכינה{לד}: