-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מנויים לחיים
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
498 אורחים

סימן רי"א - הִלכּוֹת בית־דין (טוען ונטען, דיינים, פְּשָׁרוֹת וערכאות)

מספר צפיות: 3653

[א] רצון ה' יתברך שיעשו בני־אדם משפט־צדק בעולמו, כמו שנאמר{א} הִגִּיד לך אדם מה טוב, ומָה י"י דורש ממך, כי אם עֲשׂוֹת משפט וגו'. ואמרו רבותינו ז"ל, על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. דהיינו שיישובם של־בני־האדם בעולם מתקיים אם יעמידו עליהם דיינים לשפוט בין איש ובין רעהו, לְזַכּוֹת את הזכאי ולחייב את החייב. שאלמלא כן, כל אחד ילך בשרירות ליבו, ויעשה ככל אשר יחפוץ, כי כל דַּאֲלִים גָּבַר. ומלבד הדין, שהוא הדבר הראשון והעיקרי לקיום העולם, מתקיים הוא כמו־כן על האמת, שלא יכחשו ולא ישקרו איש בעמיתו. וכן על השלום, לפי שאם יריבו ויתקוטטו, יחריבו ויהרסו את הכל{ב}. על כן ציוותה תורתינו הקדושה{ג} שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר י"י אלהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק: 

 [ב] השופטים נקראו בתורה בכמה מקומות בשמו יתברך "אלהים", כגון שנאמר והגִּישׁוֹ אדוניו אל האלהים{ד}, עד האלהים יבוא דבר שניהם{ה}, לרמוז לנו על מעלתם הגדולה שלְּ־שופטי ישראל, שהקדוש ברוך הוא עצמו כַּבְיכול נמצא עמהם ומשרה שכינתו לצידם, להנחותם ולהורותם דין אמת לאמיתה שלַּ־תורה בכל דבר המשפט. וזהו שנאמר{ו} כי המשפט לאלהים הוא, ונאמר{ז} והיה י"י עִם השופט, ונאמר{ח} אלהים ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט{ט}. ולכן רבי עקיבא כשהיה בא דין לפניו, היה אומר להם, מה אתם סבורים, שלפני עקיבא בן יוסף אתם עומדים (בתמיהה). אין אתם עומדים אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י{י}: 

[ג] חכמים הראויים לדון, שבדקו אותם בית־דין שלְּ־ארץ־ישראל דוקא, והִמְחוּ (דהיינו מִנּוּ) אותם וסמכו אותם, הם הנקראים "אלהים" בתורה כנזכר בסעיף הקודם. לפי שהם נסמכו איש מפי איש עד יהושע, שסמך אותו משה רבינו ע"ה ביד, שנאמר{יא} ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו{יב}. ובזמן הזה אין לנו דיינים סמוכים כאֵלו{יג}, ועל כן יש דברים שאינם דנים אותם, כגון דיני קנסות, לדוגמא תשלומי כפל לגנב, ותשלומי ארבעה וחמישה לטובח שור או שה או מוכרם{יד}, אלא דנים שישלם את הקרן בלבד. וכן הם דנים דיני הלואות ונזקי־ממון, ירושות ומתנות, כתובות ושותפות, וכיוצא בהם מהדברים המצויים שיש בהם חסְרון־כיס [וחֵלק מהם יתבארו בסייעתא דשמיא בספרנו זה]. והחובל בחבירו, דנים שישלם שֶׁבֶת וריפוי{טו}, וכדומה. אבל גם דיני קנסות שאינם דנים (ובכלל זה את הנזק הצער והבושת לַנֶּחְבָּל, מלבד השֶׁבת והריפוי כדלעיל), אם אין הנתבע משלם מרצונו, הם מנדים אותו עד שיתן לו קרוב לסכום הראוי לו לפי שיקול הדעת, כדי שלא יתרבו בעלי־זרוע בעולם. וכן אם תפס הניזק מממון המזיק, שיעור מה שראוי לו ליטול, אין בית־דין מוציאים מידו{טז}. ואם הם רואים שהעם פרוצים בעבירות, כגון חילול שבת או עריות או רציחה וכדומה, או אפילו יחיד פרוץ בהן, או עלולים אחרים ללמוד ממנו (ר"ל אף־על־פי שהוא אינו פרוץ), יש כח בידם לדון בכל עונש, כגון ממון או מאסר או מלקות. ואפילו מיתה, אם רואים שצורך השעה בכך, או לפי העניין. וכל מעשיהם יהיו לשם־שמים. ודוקא גדולי־הדור, או טוֹבֵי־העיר שהמחום הציבור להיות בית־דין עליהם{יז}: 

[ד] אין בית־דין פחות משלושה. והם דנים את הנתבע אפילו בעל כרחו, אם סירב לבוא לפניהם לדין{יח}. ואם לא בא מרצונו, ולבסוף נמצא חייב בדינו, ואמר לדיינים כִּתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו. ואינם צריכים לפרט טעמיהם וראיותיהם, כי שאר הדיינים הבקיאים שיַראה להם, יבינו זאת מעצמם, שהרי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו. על כן די שיכתבו פלוני טען כך, ופלוני טען כך, ופסקנו כך וכך. והוא מחוייב לקיים תֶּכֶף את פסק־דינם. ואם אחרי־כן יביא הוכחה מגדולים מהם בחכמה שהם טעו, אזי יסתרו פסק־דינם ויחזרו בהם{יט}: 

[ה] מי שהוא מומחה לרבים, לפי עיקר ההלכה מותר לו לדון יחידי, ולָכוּף לבוא לפניו{כ}. אבל המנהג כדעת הסוברים שאין לנו עתה דין יחיד מומחה{כא}, אלא אם־כן קיבלוהו בעלי־הדין עליהם מרצונם. ואם באו לפני היחיד ואמרו לו דּוּן אותנו, וכמו שמצוי בעיירות קטנות שאין שם רק רב אחד, הרי זה נחשב שקיבלוהו. ואפילו אם יתכן שיטעה, מותר לו לדונם כפי ידיעתו והבנתו, ואינוּ צריך להימנע (אפילו ממדת חסידות){כב}: 

[ו] אפילו בְעיר שיש בה דיינים קבועים, יכול התובע לִבְרוֹר (דהיינו לִבְחוֹר) לו שלושה דיינים אחרים שידונו ביניהם. אך אם הנתבע איננו חָפֵץ בהם, אזי התובע בורר לו דיין אחד שהוא רוצה בו, והנתבע גם־כן בורר לו דיין אחד שהוא רוצה בו, ושני דיינים אלו יבררו להם דיין שלישי שישב עמהם, שמתוך כך יֵצא הדין לאמיתו. כי כל דיין יהפך בזכותו של־זה שבירר אותו, בכל מה שאפשר לו לטעון עבורו על פי האמת והצדק, והדיין השלישי ישמע ויכריע ביניהם{כג}. ואחרי שביררום, ימהרו לכתוב שְׁטָר בֵּירוּרִין, כדי שלא יחזור בו אחד מהם, מתוך כוונה לדחות ולעכב את הדין{כד}. וכשיש שם בָּעִיר דיינים קבועים, והאחד רוצה לילך לפניהם, אלא שהשני רוצה לברור אחרים, אינוּ יכול לסרב. שכל שהִמְחום רבים עליהם, אינוּ יכול למרוד בהם, ואפילו אם יש בעיר תלמידי־חכמים גדולים בתורה יותר מהם{כה}: 

[ז] כל מה שיוסיפו יותר על שלושה דיינים, הרי זה משובח [ובתנאי שלא יהא הבית־דין שקול, דהיינו כגון ארבעה דיינים או ששה או שמונה. אלא חמישה או שבעה או תשעה, וכן הלאה], אלא שכולם צריכים להיות תלמידי־חכמים וראויים{כו}. ואין לחכם לישב בדין, עד שיֵדע עם מי הוא יושב, שמא יושיבוהו עם אנשים שאינם מְהוֹגָנים, ונמצא בכלל קֶשֶׁר בוגדים, ולא בכלל בית־דין{כז}. וגם ידוע שֶׁפִּסְקֵי בעלי־בָתִּים ופסקי הלומדים, המה שני הִפְכִּים{כח}: 

[ח] שניים השונאים זה את זה, אסורים לישב בדין יחד. כי מפני השנאה שביניהם, דעת כל אחד לסתור דברי זולתו, ולא יֵצא הדין לאמיתו. אבל האוהבים זה את זה, גם כשהם אוהבים גמורים, אדרבה ראויים הם לישב יחד בדין, שמתוך אהבתם יודו זה לזה על האמת [אף־על־פי שלעדות, פסולים שניים האוהבים זה את זה, כדלקמן הלכות עדות סימן רי "ב סעיף י"א]. וכך ראוי לתלמידי־חכמים להיות נוחים זה לזה בהלכה, ולא יתכוונו לקנטר, אלא אדרבה יחבב כל אחד את דברי חבירו. ואם הם עושים כן, נמצאו מוציאים לאור כל תעלומה, וזוכים ללמוד וללמד. שהלימוד לאחרים וההשפעה לזולת, היא תכלית השלמות. והזוכה לכך, אשריו מה־טוב חלקו, ומה־נעים גורלו{כט}: 

[ט] כל הפסולים לעדות מפני קורבת המשפחה שביניהם, או מחמת עבירה, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא לקמן הלכות עדות סימן רי "ב סעיפים י"ב ט"ז, פסולים הם גם־כן לדון. הלכך לא יהיו הדיינים קרובים זה לזה, ולא לעדים, ולא לבעלי־הדין. ודיין היודע בחבירו שהוא גזלן וכיוצא בזה, ואפילו שאינוּ עובר אלא איסור דרבנן, ואחרים אינם יודעים מזה, אסור לו לישב עמו בדין, אף־על־פי שידונו דין אמת, ואף שיעשו רק פשרה (עיין לקמן סעיף כ"ו) בין בעלי־הדין{ל}. אבל אם קיבלו בעלי־הדין עליהם את קרוביהם, ואף פסולים מחמת עבירה, ואפילו שלושה רועי־בָקָר{לא}, בין לדון בין להעיד, הרי הם כשרים להם. כי כל תנאי שאדם מתְנה בענייני ממון, תנאו קיים. ואפילו אם קיבלו עליהם עדותו של־גוי. אבל לדון בפני גוי, היא עבירה, ואין לדבר שום תוקף גם אם עשו קניין־סוּדָר על כך (וכדלקמן סעיף י'){לב}. ואף אם נגמר הדין, יכול כל אחד מהם לחזור בו{לג}: 

[י] כשנופל בין בני־אדם איזה סכסוך בענייני מְמוֹנוֹת, ראוי להם להתפשר בטוֹב{לד} בינם לבין עצמם, ושיוותר כל אחד לחבירו. אך אם אֵי אִפשר להם להתפשר בטוֹב, ומוכרחים לבוא במשפט, יבואו לפני בית־דין{לה}. ודוקא לפני דייני ישראל. לפי שאיסור חמור מן התורה לדון בפני דיינים גויים, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם{לו}, ולא לפני עַרְכָּאוּת שֶׁלַּ־גּוֹיִים, [] דהיינו מושב שופטיהם. וזאת אף בדין שהם דנים בו כדיני ישראל, ואפילו נִתְרַצּוּ שני בעלי־הדין לדון בפניהם, אסור. ואפילו נתקשרו בקניין־סוּדָר שידונו בפניהם, או שכתבו וחתמו כן בשטר, אינוּ כלום{לז}. וכל הבא לדון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חֵרף וגידף, והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום. ויש כח ביד בית־דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד הגויים מעל בעל־דינו{לח}. ואם זכה והרויח בדיניהם מה שלא היה זוכה ומרויח בדינינו, הרי הוא גזלן ופסול לעדות{טל} עד שישלם מה שנטל ממנו{מ}: 

[יא] זה שהביא דינו של־ישראל לפני גויים, הרי הוא מחלל את השם וּמְיַקֵּר את שם האלילים להחשיבם, שנאמר{מא} כי לא כצורנו צורם, ואויבינו פלילים. וכתרגומו וּבַעֲלֵי דְּבָבַנָא, הֲווֹ דַּיָּנַנָא. דהיינו כשאויבינו פלילים, זהו עדות לעילוי יראתם{מב}. אמנם הוא הדין גם כשאינם עובדי עבודה־זרה, שאסור להביא דין ישראל לפניהם, כי הם מכחישים משפטי תורתינו הקדושה, ונמצא שהוא עושה חס ושלום עילוי לדת־השקר שלהם שבדו להם קדמוניהם{מג}. ולא זו בלבד, אלא אף כשהם בני בלי־דת, אלא שקובעים להם חוקים ומשפטים שהמציאום מדעתם, כפי רצונותיהם וראות־עיניהם. ואף שיסכימו כל בני המדינה על כך, אין בהסכמתם ממש. ומה־גם אם שופטים אלו, מזרע ישראל המה, שאז הדבר יותר גרוע ומגונה, מפני שהמירו משפטי התורה שהם עצמם מצווים עליהם, במשפטי הבל, עזבו מקור מים חיים את י"י, לחצוב להם בורות נשברים{מג*}. הלכך דין בתי־המשפט החילוניים שבזמנינו, כערכאות של־גויים לכל ענייניהם{מד}. ועוון גדול לדון בפניהם או להתנהג על־פיהם [] בשום פרט מדיני־ממונות [ובכלל זה בענייני מְזונות־הילדים, ובדיני ירושה וצוואה, ועיין לקמן סימן רי "ט סעיף ג'] וכל־שכן בדיני אישות וכיוצא בהם. והוא הדין לכל הפועלים מכוחם, כגון מה שנקרא בית־דין לעבודה, בית־משפט לתביעות קטנות, אגודה לתרבות הדיור, המשרד להגנת הצרכן (תלונות נגד סוחרים או מפעלים) וכדומה{מה}. ובכל זה אין שייך לטעון ולומר דדינא דמלכותא דינא (כדלקמן הלכות גניבה וגזילה סימן רכ"ב סעיף י"ט), כי זה נֶאמר דוקא במה שאינוּ נגד דיני תורתינו הקדושה, אלא שאינוּ מפורש אצלינו. אבל הם דנים ביד רמה נגד תורתינו. ולא עוד אלא שהם מוציאים ממון על פי עֵד אחד, ומכשירים עדותם של־קרוב ואשה ושאר פסולי־עדות{מו}, ואפילו אב על בנו ואח על אחיו, גם מחייבים גְּרַמָא בנזיקין{מז} ורבית, וכל כיוצא באֵלו, חלילה לא תיעשה כזאת בישראל{מח}: 

[יב] כאשר ידם של־גויים תקיפה, ובעל־דינו אַלָּם ואינוּ יכול להוציא ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחילה. ואם לא רצה לבוא, נוטל רשות מבית־דין, ומציל בדיניהם{מט}. ואפילו כשיש לישראל דין ודברים עם גוי, אסור לו לומר לגוי שילכו לדון לפני ערכאותיהם, אלא יתבענו לדייני ישראל. ורק אם הגוי מסרב, אזי מותר ללכת עמו לערכאות{נ}, ובזה אינוּ צריך ליטול רשות מבית־דין{נא}: 

[יג] בני העיר שמְמַנִּים להם בית־דין, צריכים לידע שיש בכל אחד מהם שבעה דברים אלו, א' חכמה בתורה. ב' ענוה, דהיינו שׁפְלוּת וסבלנות. ג' יראת השם. ד' שנאת ממון אפילו שלהם, דהיינו שאינם נבהלים עליו ולא רודפים אחריו לקבצו. ה' אהבת האמת. ו' אהבת הבריות להם, לפי שהם בעלי עין טובה ונפש שפלה, וְחֶבְרָתָם טובה. ז' בעלי שם טוב במעשיהם. וזהו שנאמר{נב} ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל (דהיינו גִּבּוֹרים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם) יראי אלהים וגו'. ונאמר{נג} הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'{נד}. וכל המְמַנה דיין שאינוּ הגון במעשיו אף־על־פי שהוא תלמיד־חכם, או שאינוּ תלמיד־חכם אף־על־פי שהוא הגון במעשים טובים, חכו ממתקים וכולו מחמדים, עובר בלא תעשה, שנאמר{נה} לא תכירו פנים במשפט, ופירשו רבותינו ז"ל{נו} כלומר לא תכירו פני איש לומר, פלוני עשיר הוא, נאה הוא, גבור הוא, קרובי הוא, אושיבנו דיין. ונמצא מזכה את החייב, ומחייב את הזכאי. ולא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינוּ יודע. וכל דיין שאינוּ חכם אלא שנתמנה בשביל כסף וזהב שיש לו, אסור לעמוד בפניו או לכבדו בשאר כבוד, ומצוה לזלזל בו. ועליו דרשו רבותינו ז"ל{נז} אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם{נח}, שהוא כמו עבודה־זרה שאדרבה צריך לזלזל בה{נט}: 

[יד] עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, או שכולם עמי־הארץ, יְמַנּוּ את הטובים והכשרים והחכמים (בַּדַּעת, ופקחים ביישוב מְדִינִי{ס}) שבהם, על־דעת אנשי המקום, והם ידונו אף־על־פי שאינם בקיאים, כדי שלא ילכו בעלי־דינים לפני הערכאות{סא}. וכיון שקיבלו אותם עליהם בני המקום, אין אחד מהם יכול לפסלם. וכל מעשיהם יהיו לשם־שמים{סב}. ואם  

[]אינו רוצה לדון בפניהם, אלא לילך לעיר אחרת, לפי ששם יש דיינים חכמים וראויים, כופים את בעל־דינו לילך שם. ולא רק המלוה או הניזָק או הנגזל וכדומה, אלא אפילו הלווה או הנטען שהזיק או גָזַל, יכולים לסרב ולומר איננו דנים אלא בבית־דין ההוא{סג}. ותובע ונתבע שאינם דרים בעיר אחת, ובעָריהֶם יש אמנם בית־דין שהם חכמים וראויים אלא שהבית־דין שבעירו של־תובע חשוב, כי הם גדולים בתורה יותר, יש אומרים שאף־על־פי כן התובע צריך לילך אחר הנתבע{סד}. אבל הדברים נוטים שהעיקר כדעת הסוברים שהנתבע צריך לילך אחר התובע, משוֹם שנאמר{סה} וְעֶבֶד לֹוֶה לאיש מַלְוֶה. וכיוצא בו מתחשבים בטענתו של־ניזָק ושל־נגזל, כדי שיסלק הַלָּהּ את ההיזק וישיב את הגזילה. או יוכיח שאינוּ מזיקו, ושלא גזָלוֹ. אמנם זה דוקא כשיש להם עדים או ראיה לדבריהם, ולא כשהם באים בטענה רֵיקָנִית. וכן לא בתובע ונתבע שֶׁכֹּחַ טענותיהם שווה זה לזה{סו}, שאז אין יכול אחד מהם לָכוּף את חבירו לילך לבית־דין היותר חשוב{סז}: 

[טו] אסור לדיינים{סח} לשמוע עניין המשפט וטענותיו של־אחד מבעלי־הדין, שלא בנוכחות בעל־דין השני. שנאמר{סט} שָׁמוֹעַ בין אחיכם, ושפטתם צדק. דהיינו כשתשמעו אותם יחד, אזי תוכלו לשפוט צדק. לפי שכשהוא לבדו, אינו מתבייש מלסדר דברי שקר כאילו הם דברי אמת, הואיל ואין מי שמכחישו, ואז לב הדיין נוטה לזכותו. וכמו־כן מוזהר בעל־הדין עצמו שלא לעשות זאת{ע}. ואם הדבר ידוע שדיין זה לא ישפוט בעניינָם, אזי מותר לבעל־דין להשמיע ולדיין לשמוע. אך אסור לו, ואף לכל תלמיד־חכם, ללמדו כיצד לטעון בבית־דין כדי שיזכה בדינו וכדומה, וכן אסור להם לפסוק את הדין בשאלה זו, כשהם מבינים מתוך הדברים שיתכן שבעל־דינו יכחישנו. זולתי לומר לו הוראות כלליות שאינן תלויות בטענות, כגון לציין לו מראי־מקומות לנושא זה בספרי הפוסקים. ואחרי ששמעו הדיינים את כל דברי הצדדים וטענותיהם זה בפני זה, רשאים להוציא חוצה כל פעם צד אחד, כדי לדבר על ליבו של־צד השני כיצד להתפשר וכדומה{עא}: 

[טז] צריך הדיין להיזהר מאֹד מאֹד שלא לקחת שוחד. שנאמר{עב} ושוחד לא תקח, כי השוחד יעוור פקחים וגו'. וזאת אף כשכוונתו לדון דין אמת, לְזַכּוֹת את הַזַּכָּאי ולחייב את החייב. פן יבוא לשפוט גם שקר על־ידי השוחד, מתוך ההרגל. ואם לקח, צריך להחזירו כשיתבענו הנותן{עג}. ואפילו לוקח משני הצדדים, אסור. וכשם שהדיין הלוקח שוחד עובר בלא תעשה, כך הנותן את השוחד עובר בלא תעשה, שנאמר{עד} ולפני עור לא תתן מכשול. ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שאר עניינים כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל בכך{עה}. ואם מותר לשַׁחד שופט גוי הנוטה לרעתו, כדי שלא יעוות משפטו, צריך לשאול הוראת חכם{עו}: 

[יז] תובע שהקדים ושלח לדיין מנחה (דהיינו מתנה ותַקרוֹבֶת) קודם שיזמין את הנתבע לדין, שכך היתה דרכו לפרקים לשלוח לו, אין הנתבע יכול לפסול דיין זה מלשפוט בעניינָם. אלא אם־כן הדיין עצמו רוצה להימנע מכך ממדת חסידותו, כגון שיודע שהדבר גרם לו קירוב־דעת לתובע{עז}. ודוקא שהיתה התביעה מפורסמת בשעה ששלח לו את המנחה, שיתבענו באותה תביעה. אבל לולא כן, אין חשש אפילו ממדת חסידות{עח}: 

[יח] אסור לדיין ליטול שָׂכָר, אף־על־פי שדבר זה אינוּ שוחד. והטעם משוֹם שנאמר{עט} ראה לִמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר ציווני י"י אלהי, דהיינו מה אני (משה רבינו עליו השלום) נצטויתי מהשם יתברך בחנם, כי לא נתתי לו שכר, אף אתם בחנם שלא נתתם לי שכר, וממני תראו וכן תעשו לדורות. ואם נטל שכר, דיניו בטלים. אבל מותר לו ליטול שְׂכַר־בַּטְלָה, דהיינו עבור מלאכה שהוא עוסק בה וצריך הוא להפסיק ולהתבטל ממנה כדי לדון אותם. והוא שיקבל משניהם בשווה{פ}, זה בפני זה{פא}. וכל־שכן אם הוא דיין קבוע, שמניח כל עסקיו ומשאוֹ ומתנוֹ כדי לדון בין איש ובין רעהו, שמותר לו ליטול שכר{פב}, וכן נהגו{פג}. ואם אינו דן ביניהם דין־תורה אלא עושה פשרה (עיין לקמן סעיף כ"ו), מותר לו ליטול שכר משניהם בשווה, זה בפני זה{פד}: 

[יט] יש טענות שמתחייב עליהן בעל־הדין שבועה כדי לאַמֵּת את דבריו, ונפטר מלשלם. כגון המודה במקצת, דהיינו שֶׁתְּבָעוֹ פלוני שיש לו מִטַּלטלין אצלו, והודה הנתבע במקצתן וכפר במקצתן. או שכפר בכולן, והביא התובע עֵד אחד שמכחישו{פה}. וכן שומר שטען כי הדבר שהפקיד פלוני אצלו, נגנב או נאבד{פו}. וכן שכיר שעשה מלאכה אצל בעל־הבית ותבע שכרו, ובעל־הבית טוען פרעתיך, נשבע השכיר ומקבל שכרו. וכיוצא בהם הרבה דברים שמשביעים הדיינים עליהם{פז}, ודיניהם מפורשים באריכות בספרי הפוסקים. ולקמן בהלכות שמירת־פקדון ושבועת־הדיינים סימן ר"כ מסעיף י"א ואילך, נבאר בסייעתא דשמיא סדר השבועה ופְרָטֶיה: 

[כ] אסור לטעון שקר בכל אופן. ואפילו אם יודע בעצמו שהוא זכָּאי אלא שאם יטען האמת לא יזכה בדין, או יתחייב, מכל־מקום לא יטען שקר. כגון שנושֶׁה בחבירו (פירוש תובע מה שהלוה לחבירו) מאה, שלא יאמר אטען בבית־דין שהוא חייב לי מאתים, כדי שיודה לי במאה, ויתחייב לי שבועה כדין מודה במקצת, וַאֲגַלְגֵּל עליו בשבועה זו עניינים נוספים שאין נשבעים עליהם בפני־עצמם. וכן הנושה בחבירו מאה וּטְעָנוֹ מאתים, לא יאמר הלווה אכפור בבית־דין הכל, ואודה לו מחוץ לבית־דין על מאה, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה על עניינים נוספים. וכן שלושה שנוֹשים מאה באחד, לא יהא אחד תובעו, ושנים עדים, כדי שיוציאו המאה ויחלקו ביניהם. ועל זה וכיוצא בזה הזהיר הכתוב ואמר{חפ} מדבר שקר תרחק{פט}: 

[כא] גם כִּשְׁאֵינוּ מוציא מפיו שקר כלל, אם תבע אותו בעל־חובו ממון שהוא אכן חייב לו, אסור לו לבקש צדדים ואַמְתְּלָאוֹת להשתמט, כדי שיתרצה הַלָּהּ לעשות עמו פשרה{צ} וימחול לו על השאר. [כי דוקא לדיין יש מצוה לעשות פשרה כדלקמן סעיף כ"ו, מה שאין כן לבעל־הדין עצמו שאינה מצוה עליו, רק ראוי הדבר כדלעיל סעיף י']. ואם עבר ועשה כן, אינוּ יוצא ידי שמים עד שישלם לו כל מה שהיה חייב לו, כי בעל־חובו הוא כאנוס וכמוטעה בדבר{צא}: 

[כב] כתוב{צב} וַאֲשֶׁר לא טוב עָשָׂה בתוך עַמָּיו, ודרשו חז"ל{צג} זה הבא בהרשאה. דהיינו שהמקבל רשות מבעל־הדין לבוא בשליחותו לבית־דין לטעון במקומו, אינוּ עושה טוב בכך, לפי שהוא מִתְעַבֵּר{צד} על ריב לּא לו. ודוקא כששני בעלי־הדין המה באותה עיר, אלא כגון שהלווה הוא אַלָּם ובעל טענות וירא המלוה לטעון עמו, ומרשה לאחר, זהו מתעבר על ריב לּא לו. אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת, והתובע אינוּ יכול להטריח את עצמו ללכת שם, ולכן מרשה לאחר, זה המורשה מצוה הוא עושה להציל העשוק מיד עושקו. והוא הדין אם שניהם באותה עיר, אלא שאין המלוה יכול לטרוח לדון עמו{צה}. וכתבו הפוסקים שהבא בהרשאה כדי ליהנות מן השכר, ולא בשביל אַלָּמוּת, מותר. וְשֶׁכֵּן נתפשט המנהג בכל המקומות (וכך הוא גם בקהילותינו{צו}) שיכולים התובעים והנתבעים לשכור מורשה לכל אחד ואחד, להיות פְּרַקְלִיט עבורו, ואפילו ללא שטר הרשאה{צז}. וזהו הנקרא בזמנינו עורך־דין, או טוֹעֵן רַבָּנִי. אכן זה דוקא כשעורך־הדין ידבר אמת אלא שבא להועיל לו ולהצילו, כגון מפני שהוא עצמו ביישן, או שאינוּ יודע לסדר טענותיו, לחברם ולהסבירם כראוי{צח}, או שהוא מתבלבל מפני היראה ועלול שיסתתמו טענותיו, או כדי שבאמצעות חקירותיו של־עורך־הדין ותחבולותיו יודה השני על האמת, וכדומה. אך אם שוכרו מפני שהוא חריף ובקי כדי לטעון שקר ומרמה וכדומה, ויעשה עבורו תחבולות ועָרְמות לעוות המשפט, חלילה מעשות כן, והרי זה רשע גמור{צט}. ואסור לעורך־דין לטעון בעד מרשהו התובע בערכאות של־גויים או בבתי־משפט חילוניים, מפני שאסור לסייע בידי עוברי עבירה, זולתי באופן המותר, דהיינו שנטל רשות מבית־דין כדלעיל סעיף י"ב, או כשמרשהו נתבע בעל־כרחו לפניהם והוא בא להציל עשוק מיד עושקו שאינו חפץ לדון בדין־תורה{ק}. הלכך ראוי להימנע מלהיות עורך־דין, כי מכניס עצמו לנסיון קשה מאד{קא}: 

[כג] עזרא הסופר תיקן שתהא קביעות בתי־דינים בימי שני וחמישי בכל שבוע. דהיינו שבימים אלו יהיו הדיינים בכל עיר ועיר יושבים עד כחצות היום, מוכנים ומזומנים לכל דבר המשפט. אכן אם רואים שיש צורך שיישבו בכל יום ויום, קובעים כך, כדי שלא יהא גזל וחמס בעיר, וכדומה{קב}. וכן המנהג{קג}. אבל בערב שבת ובשבת, וכן בערב יום־טוב וביום־טוב, אסור לדון. גם בלילה אסור לדון (ויש אומרים שזה אפילו שיש שם נרות או מנורות{קד}), אלא אם כן התחילו לדון ביום אזי יכולים לגמור הדין בלילה, או אם קיבלו עליהם בעלי־הדין שידונו אותם אז. וכשבאו שני בעלי־הדין מעצמם בלילה, נחשב כקיבלו עליהם, וטוב לומר להם זאת בפירוש{קה}: 

[כד] כל בית־דין הגון של־ישראל, שכינה שרויה ביניהם. לפי־כך צריכים הדיינים לישב{קו} באימה וביראה, בעטיפה ובכובד־ראש, מפני כבוד השכינה{קז}. וכן היה המנהג בתימן שהדיינים מתעטפים אז בִּטְלִיתותיהם המצוייצות על ראשם ומקצת גופם, כדרך עטיפתינו בעת התפילה{קח}, וזה לפי שהיו כולם הולכים תמיד וּטְליתותיהם עמהם. הלכך עכשיו שנשתנה הדבר בכלל שינוי כל המלבושים, לכל־הפחות יתכסו הדיינים אז במעיליהם, וישימו מגבעות בראשיהם{קט}: 

[כה] מצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין, ותהא אימתו עליהם. וגם הוא לא ינהג קלות־ראש לפניהם. וכיון שנתמנה על הציבור, אסור לו לעסוק במלאכה בפני שלושה בני־אדם, כדי שלא יתבזה בעיניהם{קי}. ואף בשליח בית־דין, דהיינו המזמין את הנתבעים, אסור לנהוג קלות־ראש{קיא}. ומי שאינו יכול לבוא בזמן שקבעו, כגון מפני שהוא מוכרח לילך למרחקים, ימסור התנצלותו לבית־הדין באמצעות השליח, ויבקש זמן אחר{קיב}: 

[כו] קודם שיטענו בעלי־הדין את טענותיהם, מצוה שיאמר להם (ראש הדיינים), האם כוונתכם ורצונכם שנדון אתכם בדין־תורה דוקא, או שנעשֶׂה ביניכם פשרה. כי המובחר והנכון הוא לעשות פשרה. ויסביר להם וידבר על ליבם שהפשרה נוחה וטובה להם. וכל בית־דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח, שנאמר{קיג} אמת ומשפַּט־שלום שִׁפטו בשעריכם. ודרשו חז"ל איזהו משפט שיש בו שלום, זו פשרה{קיד}. ורמז לדבר במה שנאמר{קטו} ואלה המשפטים אשר תשים לפנים, המשפטי"ם נוּטְרִיקוּן ה'דיין מ'צֻווה ש'יעשה פ'שרה, ט'רם י'עשה מ'שפט{קטז}. גם הדיינים מצד עצמם, צריכים להתרחק לכתחילה ככל יכלתם שלא לקבל עליהם לדון דין־תורה, מפני שקשה עד מאד לרדת לעומק הדין והבנתו, ובפרט בדורותינו{קיז}: 

[כז] פשרה, בדרך־כלל היא מחצית מן הסכום המגיע לתובע. דהיינו כגון אם נראה להם שהוא חייב לו שלוש מאות שקלים לפי הדין, יפסקו שיפרע רק מאה וחמשים. ואם הוא פטור לִגְמַרֵי לפי הדין, יחייבוהו מאה וחמשים. ומכל־מקום רשות ביד בית־הדין לצדד ולפשר לפי מהות הדבר, וכפי ראות עיניהם, בדרך יושר ובלא נטייה, כמחצה וכשליש וכרביע וכדומה. כי כשם שהדיין מוזהר שלא לעוות ולהטות את הדין לטובת אחד מבעלי־הדין, שנאמר{קיח} לא תטה משפט, כך הוא מוזהר שלא לעוות את הפשרה, שנאמר{קיט} צדק צדק תרדוף. ואם לא הסכימו בעלי־הדין לקבל פְּסָק הדין אלא בתנאי שהפשרה תהא קרובה לדין תורה, אזי יפחיתו דוקא שליש בלבד מסכום התביעה. כגון אם חייב שלוש מאות, שיפרע מאתים, ולא פחות. ואם הוא פטור לִגְמַרֵי, לא יחייבוהו יותר ממאה{קכ}: 

[כח] ולא יטעה אדם לחשוב כי אין עניין הפשרה אלא לחלוק את הסכום למחצה לשליש ולרביע. שאם כן מה צורך לכך בדיינים בקיאים בהלכה, הלא לזאת דַּי באנשים פשוטים היודעים לעשות חשבון, וְתו לא{קכא}. ברם אין זאת אלא כגון אחרי שבעלי־הדין מביאים הוכחות או עֵדים לדבריהם, והדיינים מעיינים ומתבוננים בכל צדדי העניין, ונושאים ונותנים בדבר. ואם אכן תימָצא ראיה ברורה כדת וכדין לחייב את הנתבע, יחייבוהו לפרוע הכל. וכן אם תימצא ראיה ברורה להיפך לפטרו, לא יצטרך לפרוע מאומה. אך מצוי שאין ראיה ברורה. וגם מפני ירידת הדורות, כמעט ואין מי שיכול להיות בקי היטב בעמְקוֹ שלַּ־דין, סברותיו ושרשיו, ענפיו וסעיפיו{קכב}. ולא עוד אלא שיש ספיקות ומחלוקות בין המפרשים והפוסקים בפרטי כמה וכמה הלכות ועניינים, וישנם דברים שיכול המוחזק בַּמָּמון לטעון קִים לי כדעת הפוסקים המזכים אותי{קכג}. ומה־גם כשיש חיוב שבועה, שראוי להימנע כדי להיפטר מענשה החמור{קכד}. על כן באופנים כאלה ודומיהם, עושים הדיינים פשרה לפי שיקול דעתם הרחבה, והיה י"י עם השופט{קכה}: 

[כט] כל זמן שלא נגמר הדין, דהיינו שלא אמר להם (ראש הדיינים) את הפְּסק, כגון איש פלוני אתה זַכָּאי ואיש פלוני אתה חייב, מצוה עדיין לעשות פשרה ביניהם. אבל אחַר גמר־הדין, אינו רשאי לעשות פשרה, אלא יִקּוֹב הדין את ההר{קכו}. ואם נתרצו בעלי־הדין לפשרה, וגמרו בית־דין את הפשרה, אין בעלי־הדין יכולים לחזור בהם{קכז}. אבל אם עדיין לא גמרו, יכול אפילו אחד מהם לחזור בו, אלא אם כן עשו קניין־סוּדָר{קכח}: 

[ל] אחרי ששמעו הדיינים את דברי בעלי־הדין, צריך אחד מהם לחזור על תמציתם, כדי שלא יהא לב בעלי־הדין נוקפם אולי לא הבינו במדוייק את טענותם, וגם שֶׁמֶּא אכן נתכוונו לדבר אחר{קכט}. וכן נוהגים{קל}. ואם הביאו עדים, מכניסים אותם ושומעים את עדותם (ועיין לקמן הלכות עדות סימן רי "ב סעיף ח'). ואחר־כך יצוו שייצאו בעלי־הדין והעדים חוצה, וגם שאר בני־אדם לא יהיו שם, כדי שֶׁכְּשֶׁיִּשְׂאוּ ויתנו הדיינים בדבר, לא יוודע מי מהם המזכה ומי מהם המחייב. וגם שמא כשישמעו את דבריהם, ילְמדו מתוכם לטעון איזה שקר{קלא}. אם הסכימו כל הדיינים לדעה אחת, מוטב. ואם לאו, הולכים אחר הרוב{קלב}. ומכניסים את בעלי־הדין, וראש הדיינים אומר להם מה שפסקו. ואסור לאחד מהם ואפילו לראש הדיינים, לומר אחר יציאתו מבית־דין, אני הייתי מזכה, אבל מה אעשה שחבירַי רבו עלי. ועל זה נֶאמר{קלג} הולך רכיל מְגַלֶּה סּוֹד{קלד}: 

 [לא] דברים שיש בהם מחְלוקת בין הפוסקים בדיני מְמונות, מהם מְזַכִּים את המוחזק בַּמָּמון ומהם מחייבים אותו, אין הדיינים פוסקים להוציא ממנו, כי יכול הוא לטעון קִים לי{קלה} כהמזכים. וזאת אף שרובם מחייבים, אם יש לכל־הפחות שניים{קלו} שמזכים, לפי שאין הולכים בממון אחר הרוב. אבל בדינים המפורשים במשנה־תורה לרבינו הרמב"ם, או בשלחן ערוך למָרַן הר"י קַארוּ מארייהו דְּאַתְרין, אין יכול שום בעל־דין לטעון קִים לי נגד דבריהם, כיון שכבר נתקבלו אצלינו הוראותיהם, מימות אבות־אבותינו שקיבלום עליהם ועל זרעם אחריהם, ומוציאים הממון מן המוחזק אפילו אם מאה פוסקים חולקים עליהם{קלז}. וכאשר הכריע מרן בשלחן ערוך דלא כהרמב"ם, אזי אם יש באותו דבר מנהג בקהילותינו כדעת רבינו הרמב"ם (דהיינו דין בדבר מצוי, שמקובל בידינו המנהג בו כִּפְסָק הרמב"ם), לא יוכל לומר קים לי נגד רבינו, הואיל וקיבלנו הוראותיו כמפי משה רבינו ע"ה מפי הגבורה{קלח}. אבל אם אין מנהג בַּדָּבָר כמותו, יוכל לומר קים לי נגדו כדעת מרן{קלט}. []וגם בדינים שלא נתפרשו ברמב"ם ואף לא בשלחן ערוך, זולתי בדברי שאר פוסקים, שיכול המוחזק לטעון קִים לי כהמזכים, כמתבאר לעיל בתחילת הסעיף, זהו דוקא בעניינים שנֶּחְלְקו בהם בַּסְּפרים, הפוסקים בדורות שעברו, אשר חלפו ואינם, לִקדושים אשר בארץ החיים המה. שכיון שלא נשאו ונתנו יחד פנים לנגד פנים, אין הכרח לילך אחר הרוב, כי יתכן שאם היו נושאים ונותנים יחדיו, היו חוזרים בהם ומקבלים דעת המֵיעוט. אבל בדיינים אשר המה חיים עֲדֶנָה, ומתקבצים כעת ונחלקים באיזה דבר, הולכים אחרי הרוב, ועל אופן זה נֶאמר בתורה{קמ} אחרי רבים להטות{קמא}:

הדפסשלח לחבר

עוד ב'חושן משפט'

  1. לעמוד הבא
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

פעולת צדיק
מצות טעמו וראו
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארז יחיאל
שר שלום קשת
מצות מסורת
ת"ת עטרת חיים
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
מועדי השם

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד