-
-
חיפוש מתקדם

מבזקי חנוכה

עצור

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

מנויים לחיים
אור ההלכה
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
418 אורחים

מדוע קוראים בפרשת הנשיאים, בשמונת ימי חנוכה? כיצד סדר חלוקת המברכים, בקריאת התורה בימי החנוכה, ומדוע ביום השמיני תיקנו שהישראל קורא פי ארבע מן הכהן והלוי? האם ניתן להוסיף טעמים לאיזו תקנה או הלכה, מעבר לטעמים הכתובים בגמרא?

    
מספר צפיות: 714
מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק מקץ ה'תשע"ה ב'שכ"ו
כ"ט כסליו ה'תשע''ט

מדוע קוראים בפרשת הנשיאים, בשמונת ימי חנוכה.

מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק מקץ ה'תשע"ה ב'שכ"ו

 

בעזרת ה', נשתדל לברר כמה עניינים חדשים, לבארם ולהסבירם, בענייני קריאת התורה בימי חנוכה.

 

כידוע, אנו קוראים בכל יום משמונת ימי החנוכה, בקרבנות הנשיאים. הדבר מפורש במשנה במס' מגילה [דף ל'], אמנם לא מפורש שם, מהו סדר הקריאה, רק באופן כללי מאד, "בחנוכה בנשיאים". אבל הראשונים, ועוד מלפני כן, כבר בתקופת הגאונים, וכן כל האחרונים, דנו בכמה וכמה פרטים בעניין זה.

 

נתחיל עם דברי מהרי"ץ זיע"א בעץ חיים [ח"א דף קס"ב ע"א], המבאר מדוע בכלל קוראים את פרשת הנשיאים, בימי החנוכה? מה שייך עניין הנשיאים, לעניין חנוכה?

 

אומר מהרי"ץ כך, טעם שקוראים בנשיאים בימים הללו, הוא משום דאמרינן בפסיקתא, שנשלם מלאכת המשכן בעשרים וחמשה בכסליו. או כמו שכתב הרב תוספת יום טוב במס' מגילה, שכשנצחו החשמונאים ליוָנים, מצאו המזבח משוקץ, וחתרו אותו, המלה 'וחתרו' היא טעות הדפוס, וצ"ל 'וסתרו אותו', כמו שראיתי בכתי"ק של מהרי"ץ. ובנאוהו מחדש בערב ליום כ"ד, שאז הנצחון, וחנכוהו בכ"ה בכסליו. ועוד יש סמך לזה, מהאגדה שהביא הרמב"ן פרשת בהעלותך. (פר"ח וכנה"ג).

 

ישנם כאן שלושה טעמים, לעניין הזה.

 

הטעם הראשון, כי מלאכת המשכן, אשר היתה בזמן משה רבינו, כפי שכתוב בתורה, נשלמה ביום עשרים וחמשה בכסלו. ולמעשה, היה צריך לעשות אז, את חנוכת המזבח. אולם מאיזה טעמים, הדבר נדחה, ובסופו של־דבר הוקם המשכן רק ביום ר"ח ניסן. אבל הקב"ה הבטיח, שישלים לו את העניין הזה. כיון שהיום הזה אשר בחודש כסליו, היה מיועד להיות זמן של־שמחה, השלים זאת הקב"ה בזמן החשמונאים. בס' שמן למאור [דף מ'] הבאתי לשון הפסיקתא, ומה שכתוב בזה בסידור רש"י ובמחזור ויטרי, ששם מבואר העניין בהרחבה. לפי הטעם הזה, יוצא כי הנס שאירע בזמן החשמונאים, אינו קשור באופן ישיר לחנוכת בית המקדש, אלא שזהו תשלומין למה שהיה בעבר. רק שהקב"ה סידר, שהדבר יצא בדיוק באותו היום, בכדי שיהיה זה כנגד זה.

 

זהו מה שמהרי"ץ אומר, 'אמרינן בפסיקתא', מביא את הדברים בקיצור נמרץ. פסיקתא היינו מדרש, הנקרא בשם הזה, כיון שהוא מחולק לפי פיסקאות. פיסקא של־כך וכך, פיסקא של 'עשר תעשר', פיסקא של 'פרשת שקלים', וכו'. זהו טעם אחד, 'נשלם מלאכת המשכן, בעשרים וחמשה בכסלו'.

 

טעם נוסף, שהדבר אכן קשור באופן ישיר לזמן החשמונאים, כי גם אז היתה חנוכת המזבח. דהיינו, היוונים טימאו את כל השמנים, והם טימאו גם את המזבח, ולאחר מכן באו בני מתתיהו, וישראל שהיו באותו הזמן, וסתרו את המזבח הזה, כיון שהוא היה טמא, ובנו אותו מחדש. וחנוכת המזבח שלהם, היתה בכ"ה בכסלו. לכן, כיון שהדבר היה מקביל, לחנוכת המזבח של־משה רבינו, ממילא הדבר זה כנגד זה. לפי הטעם הזה, המדובר הוא על חנוכה, אבל הקשר לחנוכת המזבח שהיתה בימי משה רבינו, זהו רק בעקיפין.

 

הטעם השלישי, סמך לזה מהאגדה שהביא הרמב"ן פרשת בהעלותך, שאהרן הצטער על כך שלא השתתף עם הנשיאים, בשנים עשר הימים שהקריבו כל אחד את קרבנו לחנוכת המזבח. והקב"ה אמר לו, אל תדאג, שלך גדול משלהם. לך יש את 'בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות'. דהיינו, מה שהם עשו, זהו רק בזמן שבית המקדש קיים. אבל אתה, 'שלך' יהיה אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים. והרמב"ן מדייק מכך, והוא מביא זאת בשם ספר מגילת סתרים, כי חנוכה יהיה נוהג, גם בזמן שאין בית המקדש קיים. מה שאין כן הקרבנות, שהם כבר בטלו, בעוה"ר. נמצא לפי זה שהקריאה בנשיאים קשורה לנס חנוכה ממש.

 

זהו יסוד עניין קריאת התורה בימי חנוכה, ואלו הם שלושת הטעמים לכך.

 

 

כיצד סדר חלוקת המברכים, בקריאת התורה בימי החנוכה. ומדוע ביום השמיני תיקנו שהישראל קורא פי ארבע מן הכהן והלוי.

 

ממשיך מהרי"ץ וכותב כך, כהן קורא מן 'כה תברכו', עד לפני המשכן. כן המנהג, וכן פירש הרב פרי חדש. וכתב עוד, והנוהגים לקרות כהן בברכת כהנים לבד, טועים, וצריך לבטלו. דהשלושה צריכים שיקראו בסדר היום.

[נא לחלק סידורי "תורת אבות למשתתפי השיעור, על מנת שכולם יראו היטב בסופו את סדר קריאת התורה בחנוכה].

 

ביום הראשון, מתחילים לקרוא בפסוק וַיְדַבֵּר יְ"יָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ יְ"יָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְ"יָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְ"יָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם. [במדבר ו', כ"ב-כ"ז], זאת ברכת כהנים. ואח"כ קוראים, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וגו' [במדבר ז', א'], זאת הקמת המשכן, וממשיכים לקרוא, וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם וגו'. וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וגו'. וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו'. כך קוראים ביום ראשון דחנוכה.

 

וביום השני קוראים, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וגו' [שם פסוק י"ח]. וביום השלישי קוראים, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' [שם פסוק כ"ד]. וכן בשאר הימים, עד היום השמיני.

 

ביום השמיני קוראים, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וגו' [שם פס' נ"ד], בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי וגו' [שם פסוק ס'], בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי וגו' [שם פס' ס"ו], בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם וגו' [שם פס' ע"ב], בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם וגו' [שם פס' ע"ח], ואח"כ קוראים, זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וגו' [שם פס' פ"ד]. ולאחר מכן מוסיפים, וַיְדַבֵּר יְ"יָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת וגו' [שם פרק ח']. אמנם, כבר נגמרה פרשת נשא, ומכאן זהו עניין נוסף, 'בהעלותך את הנרות'. אבל כפי שאמרנו, כיון שהדבר קשור לחנוכת הנשיאים, וכמו־כן הדבר קשור למה שאהרן הצטער, והקב"ה ענה לו, שבשבילו זאת תהיה תמורה גדולה ביותר, ושהוא ירויח מכך. וכמו־כן הדבר קשור, לעניין נרות החנוכה.

 

כעת נחזור להתחלה, לחלוקת המברכים ביום הראשון. לכאורה, הרי הנושא הראשון, זהו ברכת כהנים. אח"כ 'ויהי ביום כלות משה וגו', 'ויקריבו נשיאי ישראל וגו', זהו נושא שני. ואח"כ 'ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. א"כ לכאורה, היה צריך לחלק את המברכים, בצורה אחרת. דהיינו, שהעולה ראשון, יקרא רק את 'ברכת כהנים'. והעולה שני, יקרא את 'ויהי ביום כלות משה וגו', עד 'יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח'. והעולה שלישי, יקרא את 'ויהי המקריב וגו'. כך היה צריך להיות, לפי העניין. ובפרט לפי הסדר שלנו, בספרי התיגאן, שתמיד חלוקת המברכים, אינה מתייחסת לאורך או לקוצר של־מברך, אלא לפי הנושא של־קריאה. דהיינו, יכול להיות מברך אחד ארוך, ומברך שני קצר. למשל, בפרשת נח, העולה ראשון קורא את כל מעשה המבול, שזהו ארוך מאד. אבותינו הקדמונים נע"ג לא רצו לחלק את הפרשה, לפי מספר הפסוקים, אלא לפי העניין. ממילא אם ישנו נושא שלם, אזי המברך הוא ארוך. ואם זהו נושא קצר, אפילו שיהיה רק שלושה פסוקים, נקבע הוא למברך בפני עצמו.

 

המעיין יראה יבדוק ויעיין בפרשת משפטים, איך אצלינו חלוקת המברכים מסודרת לנכון. נזקי אדם לבד, נגמר מברך ראשון. נזקי בהמה וממון לבד, נגמר מברך שני. דיני שומרים ושואלים לבד, נגמר מברך שלישי. באופן שהשומע והקורא מבין כל דבר על מתכונתו. והארכנו על זה בס"ד בנפלאות מתורתך שם, לגבי פסוק וכי יפתה וגו' שהוא תחילת מברך רביעי.

 

מעתה לכאורה, גם בנ"ד היה צריך לחלק את המברכים, בצורה אחרת. שהרי ברכת כהנים, זה עניין בפני עצמו. והפסוקים 'ויהי ביום כלות משה וגו', היו צריכים להיות המברך השני. א"כ עלינו לברר, ראשית מדוע לא עשו כך? ומה הדין אם עשו כך?

 

אלא התשובה היא, כי בעצם זה אינו עיקר הקריאה. כלומר, צריכים להתחיל ולקרוא בעניין הנשיאים, אלא שאנו מקדימים את ברכת כהנים, מפני שהחשמונאים היו כהנים. אבל זהו רק מנהג, הדבר אינו מדינא דגמרא. חז"ל לא קבעו, לקרוא את ברכת כהנים. אלא כך נהגו, להוסיף זאת מלפני כן. אם כן, לא מספיק שהעולה ראשון, יקרא רק את הקריאה הזאת, אלא הוא צריך להוסיף גם מה ששייך לעניין חנוכת המזבח.

 

לכן אומר מהרי"ץ, כי הכהן קורא מן 'כה תברכו', עד לפני המשכן. כפי שמסומן כאן בסידור תורת אבות, בעליית 'לוי'. ומהרי"ץ מוסיף, 'כן המנהג. וכן פירש הרב פרי חדש. וכתב עוד, והנוהגים לקרוא כהן בברכת כהנים לבד, טועים, וצריך לבטלו'. ישנם מקומות שבהם נהגו, שהכהן קורא רק את ההתחלה. או בגלל שזהו נושא בפני עצמו, או בגלל שהקריאה מתאימה לכהן, כיון שזאת ברכת כהנים. זהו הנושא שלו. אם תשימו לב, הרבה פעמים חילקו את המברכים כך, שהכהן מתחיל וקורא רק בנושא הקשור לכהן. למשל, בפרשת פינחס, הלוי מתחיל וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי וגו' [במדבר כ"ו, נ"ז].

 

אני מדבר, לפי הסדר של־ספרי התיגאן, שם החלוקה מסודרת בצורה הנכונה. כידוע, הגר"א ערער על החלוקה שישנה בחומשים. הוא אמר, שהחלוקה שישנה בחומשים, פעמים רבות איננה נכונה. ולכן הוא היה נוהג, לעשות את החלוקה לפי העניין, או היכן שישנו ריוח פרשה. גם בעל מנחת אלעזר אומר, שמי שחילק את המברכים בחומשים, היה מקרי דרדקי, ולא תלמיד חכם. משמע, כי ישנם כמה דברים, שצריכים לתקנם ולסדרם ולשנותם.

 

בכל אופן, מהרי"ץ אומר, כי 'השלושה צריכים שיקראו בסדר היום'.

 

ממשיך מהרי"ץ וכותב, וסדר היום הוא, פרשת נשיאים. אלא שנהגו להתחיל בברכת כהנים, לפי שהנס נעשה על ידי כהנים. אבל אם קורא פרשת כהנים לבד, קרוב להיות ברכתו לבטלה, ומידי סדר היום לא יצאו כתקנו, דלא כשיורי כנסת הגדולה. אם כן, אמנם אפשר להוסיף את ברכת כהנים לעליית הכהן, וזהו המנהג שהתקבל, אבל זה אינו העיקר, אלא הכהן צריך לקרוא ב'סדר היום', דהיינו בעניין קרבנות הנשיאים.

 

מהרי"ץ זיע"א, מוסיף במהדורא בתרא, פיסקא שאינה ידועה כל כך. בגלל שהדבר לא היה נפוץ בספרי עץ חיים הישנים, לכן הדבר לא נודע לציבור, העניין לא התפרסם, אלא רק בשנים האחרונות. [מאז שהדפיס הרב שמעון צאלח את עץ חיים המושלם, וגם אני הקטן זכיתי ונתגלה על־ידי לראשונה כתי"ק של־מהרי"ץ עם ההשלמות בגליונותיו, הנחשבות מהדורא בתרא]. הדבר נוגע, לקריאת היום השמיני של־חנוכה.

 

תראו כאן בסידור, את סדר הקריאה ביום השמיני. העולה ראשון קורא, 'ביום השמיני'. הלוי קורא, 'ביום התשיעי'. והישראל קורא, מ'ביום העשירי' והלאה. לכאורה, איך ביום השמיני, אתה קורא על היום התשיעי? הרי זה אינו עניין וסדר היום?

 

הדבר הוא, כפי שישנה מחלוקת, בין מרן לבין רמ"א [בסי' תרפ"ד ס"א], מה קוראים ביום השני? הרי ביום השני, הראשון קורא עד 'מלאה קטורת', דהיינו שלושה פסוקים. והלוי מתחיל מ'פר אחד וגו', והשלישי חוזר על הכל. אולם הרמ"א סובר, כי העולה שלישי, יקרא 'ביום השלישי'. מרן השו"ע, אינו מסכים לכך, כיון שזה אינו הנושא של־יום, והרי צריך לקרוא את עניין היום.

 

האמת היא, צריכים לדעת, כי בדיעבד הדבר אינו מעכב. דהיינו, אם טעו הציבור, והתבלבלו בקריאה. כגון, למשל מחר בבוקר צריכים לקרוא 'ביום החמישי', אם אירע שהציבור טעו וקראו 'ביום הששי', או 'ביום השמיני', או 'ביום הראשון', הדבר אינו מעכב. זה אינו, כפי הקריאה בחוה"מ סוכות. לגבי סוכות, אכן ישנה קצת בעיא, אם הם טעו בקריאה, כיון ששם הקרבנות הם מעניין היום. [יש בזה כמה פרטים, כאשר יראה המעיין בספרי האחרונים על סי' תרס"ג]. אבל בחנוכה, איננו מדברים על 'יום ראשון' דחנוכה, 'שני' דחנוכה, 'שלישי' דחנוכה, אלא על מה שהיה בזמן משה רבינו. לכן, הדבר אינו מחייב, שאתה אומר דבר שקר, כי אין הכוונה על מה שמקריבים ביום הזה, אלא על מה שהיה בעבר, והדבר אינו נוגע לעניין חנוכה. אבל בכל אופן, לכתחילה צריך לקרוא את עניין היום. כך ראוי לעשות.

 

לכן לכאורה, היה צריך להיות, שביום השמיני של־חנוכה, שלושת המברכים יקראו את 'וביום השמיני'. כך טוען בעל פרי האדמה, וישנם פוסקים רבים אשר דנו בעניין זה.

 

ואכן, כך פסק מהרי"ץ בעץ חיים במהדורא בתרא, וזה לשונו, וכתב בספר פרי האדמה פרק י"ג מהלכות תפילה וז"ל, ולפי זה, גם ביום שמיני נמי ראוי, שהכהן יקרא 'ביום השמיני' עד 'פר אחד'. והלוי, 'פר אחד', עד סוף פרשת הנשיא. והשלישי יחזור לקרות מ'ביום השמיני' עד 'כן עשה את המנורה'. ואם יקרא שלושה, זאת טעות, וצ"ל 'ואם קרא שלישי', מ'ביום התשיעי' ואילך, שפיר דמי. כי פרשת בהעלותך, שייך לסדר היום.

 

אומר מהרי"ץ, כי ביום השמיני של־חנוכה, צריך שיקראו שלושת העולים בעניין היום, דהיינו 'ביום השמיני'. אמנם, מה שכתוב בתכלאל 'תורת אבות', זהו מה שמקובל בדרך כלל. אבל מהרי"ץ אומר, שלא לעשות כך.

 

כדאי לתקן את העניין הזה, כיון שזהו הטוב ביותר, לפי כל הדעות. וזאת, למרות שהדבר אינו מקובל בציבור, וזה אינו כפי מה שהיה מקובל בדורות שעברו. אם כי, לפי מה שראיתי, בדקתי זאת בתכאליל הראשונות, ושם דוקא כתוב כפי מה שכתב מהרי"ץ זיע"א. אמנם מהרי"ץ לא התייחס למנהג, דהיינו מה נוהגים ומה לא, אבל ראיתי בתכאליל כת"י ישנות קדמוניות, ושם משמע כפי שמהרי"ץ אומר, דהיינו שהעולים ראשון ושני קראו 'ביום השמיני', הראשון עד מליאה קטורת וכו', וגם השלישי חזר על 'ביום השמיני', והמשיך עד הסוף. נמצא, כי שלשת העולים קראו את עניין 'ביום השמיני'.

 

[בעיקר דברי ה' פרי האדמה צל"ע, כי קריאת בהעלותך אינו אלא מנהג, וא"כ הדבר דומה לברכת כהנים. גם קשה, למה אינו מחשיב את פרשת זאת חנוכת המזבח, שהוא סדר היום. שהרי מדובר בה באופן כללי, על כל הימים שעברו, שמצרף הכתוב את חשבון כל הקרבנות יחדיו. וכמו פ' ויהי ביום כלות וגו', שזה הקדמה לקרבן הנשיא שביום א', הנחשבת לכולי עלמא לסדר היום, כן הדבר הזה].

 

בכל זאת, ברצוני להליץ על מנהג העולם אצלינו, אשר לא חששו לכך. כיון שמצד אחד, אנו כולנו נוהגים, כי ביום הראשון, גם הכהן קורא את 'ויהי ביום כלות וגו'. משמע, שהם אכן רצו, שהוא יקרא מעניין היום. א"כ, מדוע ביום השמיני, הם לא חששו לכך? חושבני, כי אפשר לתרץ ולהסביר זאת כדלקמן. הרי בקריאה בעצמה, לא מדובר על חנוכה, או על החשמונאים וכו', אלא רק על עניין חנוכת המזבח. אם נתבונן ונשים לב, נראה היכן מוזכר בקריאה, העניין של חנוכת המזבח. ביום הראשון כתוב 'ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח', 'ויקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח'. וגם בקריאה של־יום שמיני, 'זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו', וגם בסוף, וכל בקר זבח השלמים, זאת חנוכת המזבח אחר המשח אותו'. א"כ יוצא, כי זאת בכדי להזכיר במפורש את עניין חנוכה, בעבור שהציבור יבין מהו הקשר של־קריאה הזאת לחנוכה, היכן  מוזכר לכל הפחות המלה 'חנוכת המזבח', זהו ביום הראשון וגם ביום השמיני. בהתחלה ובסוף.

 

אם־כן העולם סובר, כי ביום השמיני, נכון שאם אני קורא גם את 'ביום התשיעי' ו'ביום העשירי' זהו אינו מעניין היום, אבל כיון שבסוף ישנו את העניין של 'זאת חנוכת המזבח', לכן חז"ל קבעו לקרוא זאת ביום הזה, בכדי שביום האחרון, החותם את שמונת ימי חנוכה, נזכיר את חנוכת המזבח בצורה מפורשת. אם כן יוצא, כי כל הפרשה הזאת, נחשבת 'עניין היום'. ממילא, גם אם הלוי יקרא 'ביום התשיעי', או כל מה שיקרא, זהו נקרא 'סדר היום'.

 

הדבר כפי שבקריאה של־פסח, אנו קוראים כגון ביום השני דפסח 'שור או כשב או עז כי יוולד', וכן בכל המועדים, המעיין יראה כי חֵלק מן המברכים קוראים דברים שאינם מעניין החג, אלא עניין של־סוכות בפסח, או עניין של־פסח בסוכות, וכן חג השבועות וכו'. לכאורה, מה זה נוגע? הרי זה אינו עניין היום? אלא התשובה היא, כי חז"ל כך קבעו, כיון שהם רצו להזכיר את כל עניין המועדים, באותו החג. א"כ ה"ה בחנוכה, חז"ל רצו להזכיר ביום השמיני, את העניין של־חנוכת המזבח, בצורה מפורשת, וממילא יוצא כי ביום השמיני זהו חובת היום. זהו מה שנעל"ד ביאור נפלא, בסייעתא דשמיא, בכדי להסביר את מנהג העולם.

 

אבל בכל זאת, כיון דנפק הכי מפומיה דמהרי"ץ זיע"א, וגם קדמונינו נהגו כך, בכל אופן לפי הספרים שראיתי, ראוי לעשות כן.

 

גם הרבה אחרונים חששו לכך, כגון הכף החיים אשר מביא זאת [בסי' תרפ"ד סעיף קטן י"א] ג"כ בשם החיד"א בשו"ת חיים שאל [ח"א סוף סי' ק'], וז"ל, לפי המנהג שכתב בשו"ע, שכל השלשה עולים קוראים בנשיא היום, לכתחילה יש לקרות השלושה בפרשת 'ביום השמיני'. וכן כתב הרב שדה חמד, דלנוהגים כפסק השו"ע, יש לקרות לכהן וללוי 'ביום השמיני', כבשאר הימים, ויחזור הישראל ויקרא 'ביום השמיני' ומשם והלאה. א"כ, זהו הדבר הרצוי ביותר לעשותו. לכן, אם אפשר להנהיג זאת, כמובן בלי שתהיה מחלוקת וכו', זהו דבר טוב.

 

מאידך, כותב הרמב"ם [בפרק שלושה עשר מהלכות תפילה הלכה י"ז] כך, בחנוכה, ביום ראשון קורין מברכת כהנים, עד סוף קרבן המקריב ביום הראשון. וביום שני, קורין קרבן נשיא שהקריב בשני. וכן עד יום השמיני. ביום שמיני, קורין עד סוף הקרבנות, עד סוף הסדר. הרמב"ם הדגיש זאת במפורש, בכדי שלא תהיה טעות. בתחילה הוא כותב, 'מיום השמיני עד סוף כל הקרבנות'. ואולי תחשוב, כי יש לקרוא רק עד סוף קרבן יום השנים עשר. לכן מוסיף הרמב"ם וְאומר, 'עד סוף הסדר'. כלומר, עד סוף הפרשה. ומפטירין בשבת של חנוכה, בנרות זכריה וכו'.

 

רבינו הרמב"ם, אינו מזכיר את הקריאה הנוספת, בתחילת פרשת בהעלותך. משמע, שהוא לא סובר זאת. מצד שני, הוא כן מזכיר את ברכת כהנים, בעליית ראשון של היום הראשון דחנוכה, אבל הוא לא כותב שזהו מנהג. אולי הרמב"ם סובר, שזהו מעיקר הדין. הדבר איננו ברור. בכל אופן, כבר בגאונים רואים, כי ישנם חילוקי דעות בכך, מהיכן צריך להתחיל את הקריאה.

 

מציינים כבר לכך, במקורות וציונים שבגליון הרמב"ם מהדורת רש"פ, דף ק"ל. שבסידור רס"ג כתוב לקרוא מברכת כהנים, ובסידור רב עמרם גאון יש בזה שתי נוסחאות. ומאידך בספר הלכות קצובות כתב להתחיל מויהי ביום כלות משה יעו"ש.

 

בסדר הקריאות שהעלה מהר"י יצחק הלוי מתוך תאג על קלף כת"י ישן, ונדפס בכמה מקומות, ובכללם באור ישראל גליון ששי (ב"ב ה'תשמ"ט) דף י"א, בתוספת הערותַי, מוזכר שביום א' דחנוכה קורא הע' ברכת כהנים. ב' ויהי ביום כלות משה וכו' יעו"ש. וזהו דלא כנהוג בדורות הללו [ואשתמיטתיה למהר"י הלוי להעיר גם את זאת, בסוף דבריו, הנדפסים שם בדף י"ב]. אבל זה יתכן לדעת הרמב"ם, שמשמע ממנו כי מחשיב את ברכת כהנים מעיקר הקריאה מצד הדין, ולא רק מצד המנהג. הטעם לכך, נסביר בס"ד בהמשך. לגבי סדר הקריאה ביום השמיני, לא נתפרש שם כלום.

 

הטור [ריש סי' תרפ"ד] מברר היטב את הדברים, כותב זאת בצורה מפורשת ביותר. וזה לשון הטור, וקורין בפרשת נשא, בנשיאים, ג' בכל יום. ומפרש בפסיקתא, משום שנשלם מלאכת המשכן בכ"ה בכסלו. ומתחילין ב'ויהי ביום כלות משה'. ויש מקומות, שמתחילין בברכת כהנים. הוא מביא, כי בד"כ מתחילים ב'ויהי ביום כלות', אלא שישנם מקומות המתחילים ב'ברכת כהנים'. והטור ממליץ על כך ואומר, ומנהג יפה הוא, לפי שנעשה הנס על ידי כהנים. כפי שאנחנו מזכירים, מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי. וכן הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על ידי כהניך הקדושים. וכן הסדר. ביום הראשון מתחיל 'ביום כלות משה' וכו'. ביום השמיני, מתחילין 'ביום השמיני', וגומרין כל הסדר. ויש מקומות, שקורין עד פרשה ראשונה של בהעלותך, כדי להשלים של חנוכה בסדר הנרות. ומנהג יפה הוא.

 

מרן בשו"ע [סי' תרפ"ד סעיף א'] כותב כך, קורין בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא, שלשה בכל יום, ומתחילין בברכת כהנים. והרמ"א מוסיף כותב, ויש אומרים שמתחילין ביום כלות משה (טור), וכן אנו נוהגין.

 

הפסקי תשובות [שם] מביא, כי למעשה, הרבה מהאשכנזים כיום, אינם נוהגים כפי שכתב הרמ"א. דהיינו, לפי מה שכתוב בשו"ע נראה, כי רק הספרדים נוהגים להתחיל לקרוא מברכת כהנים, משא"כ האשכנזים מתחילים מ'ויהי ביום כלות משה'. אולם בפועל בזמנינו, גם הרבה מן האשכנזים מתחילים מברכת כהנים. וז"ל הפסקי תשובות, המנהג ברבים מקהילות ישראל, כדברי השו"ע, להתחיל מברכת כהנים. והוא מביא בהערה, כי הדבר מובא בהרבה מספרי מנהגים וכו'. ומוסיף כך, ועיין עוד אשל אברהם בוטשאטש, מהדורא תנינא סי' זה, שכן הוא נהג. ומעולם לא הבין, מה חסרון יש במנהג זה, שנכלל בו גם קריאת 'ויהי ביום כלות משה', ובכלל מאתיים מנה. וכבר העיד הטור, על המנהג להתחיל מברכת כהנים, שמנהג יפה הוא.

 

בעל אשל־אברהם, שהוא ממש מאחרוני האחרונים האשכנזים, מחסידי הבעש"ט, טוען כך. לכאורה, למה לא להתחיל מברכת כהנים? הרי זהו דבר טוב. מה רע להוסיף זאת? וזה לשונו [מהדו"ת עמ' צ'], כיון שהמנהג רופף, שייך בחינת הכלל, שלהרבות בנוסח עדיף. זה כלל שלו, כך דרכו בהרבה מקומות. כמובן זה דבר בלתי מוסכם. ביום א' דחנוכה, נכון לקרות גם פרשת ברכת כהנים, הגם שבמדינות אלו היה מנהג להתחיל מ'ויהי ביום כלות', מכל מקום יש בכלל מאתים מנה. העיקר שלא מחסירים.

 

והוא ממשיך ואומר, וכן הוא בשינויי מנהגים שבהפטָרות, שיש מוסיפים כמה פסוקים, כיון שנתרופפו המנהגים, כשמוסיף שייך יש בכלל מאתים מנה. לדבריו, הרי לפעמים גם בהפטריות, ישנם המוסיפים פסוקים, וישנם הגורעים. המנהגים התבלבלו. [מאז שהתחילו חסידי הבעש"ט להתפלל בנוסח ספרד]. א"כ הוא אומר, אדרבה, תוסיפו אותם. תמיד עדיף להוסיף. אך ברכת כהנים, נכון להוסיף, כשהמנהג רופף. ואין בכל זה חשש הפסק בין הברכות. שגם שהוא לא מעניין היום, אין בו הפסק.

 

גם בהמשך [ד"ה עד] הוא כותב על כך, אהבתי לקרוא גם את ברכת כהנים, בא' של־חנוכה. ואח"כ הוא דן, אולי ישנו לכך מקור, במשנה מס' מגילה [פרק ד' משנה י'], שם כתוב כי ברכת כהנים, לא נקראין ולא מתרגמין. ישנה גירסא כזאת, א"כ מה הפירוש 'לא נקרא'? הרי בודאי שזה נקרא? וכי מדלגים בקריאת ספר תורה? אלא אולי הכוונה היא, כי בחנוכה, זה אינו נקרא יעוש"ב.

 

בקיצור, ישנו כאן ויכוח, מהיכן מתחילים? ומי שרוצה בכל זאת להוסיף, האם כדאי להוסיף?

 

ברצוני להתייחס תחילה, למה שהוא מדבר בעניין ההפטריות. מי שישים לב, הרבה פעמים מהרי"ץ כותב בהפטרה, 'עד כאן סיום ההפטרה, וכן עיקר'. הדבר בדיוק ההיפך, משיטת האשל אברהם דלעיל. דהיינו, היה למהרי"ץ עניין, להחזיק את מנהג הקדמונים. ואם הם סיימו כאן, אזי אפי' שבאו האחרונים והוסיפו עוד פסוקים, בכל זאת היה איזה עניין לקדמונים, והם רצו לסיים דוקא כאן. א"כ, אין עניין להוסיף תמיד, על כך לא אמרינן 'כל המרבה הרי זה משובח'. אפילו שגם אצלינו התבלבלו המנהגים קצת, כמו שאירע אצלם. מִסיבות דומות. אפשר לראות לדוגמא מה שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך הפט' נשא ע"פ ויגדל הנער ויברכהו י"י [דף קע"ז קע"ח], נימוק שלא להוסיף פסוק ותחל רוח י"י וגו'.

 

אם־כן, ה"ה גם בנ"ד. חושבני, כי לא לחִנם הרמ"א לא רצה להוסיף, את ברכת כהנים. והסיבה היא, כי מה שמזכירים את החשמונאים שהם היו כהנים, זה לא פשוט שהדבר הוא לכבודם. דהיינו, הרי המוסיפים זאת דעתם, כי כיון שהנס נעשה על ידי כהנים, לכן יש בכך כבוד, במה שאנו מתחילים לקרוא אז בברכת כהנים. כך משמע, שברצונם לומר כי זהו לכבודם. לדבריהם, כיון שהיום הוא חנוכה, אנחנו מתחילים בברכת כהנים, בכדי להזכיר שהם היו כהנים, ובכך אנחנו מכבדים אותם.

 

אבל הרי ידועים דברי הרמב"ן [בפרשת ויחי על הפסוק לא יסור שבט מיהודה. מובא בס' שמן למאור עמ' קי"ד], כי בגלל שהחשמונאים לקחו את המלוכה, הם נענשו על כך, ולא נשאר מהם שריד. כל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי, הרי הוא עבד. הם עברו על צוואת הזקן, לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה [בראשית מ"ט, י']. היה אסור להם, לקחת את המלוכה. אכן, ישנו ויכוח בעניין זה. מי שיראה בספר שמן למאור, הבאנו שם את דעות החולקים. ישנן בכך דעות לכאן ולכאן. אבל בכל אופן, כך אומר הרמב"ן.

 

יכול להיות, שזהו ההסבר לשיטת הרמ"א, מדוע הוא לא רצה להתחיל מברכת כהנים, כיון שאדרבה, הוא לא רוצה שנזכיר כי הם היו כהנים, כיון שזה אינו לכבודם. אולי זאת סיבה לגריעותא. עדיף שלא להזכיר, שהם היו כהנים. אמנם, לגבי מה שחז"ל כבר קבעו, כגון בנוסח 'על הנסים', שאנו אומרים 'מתתיהו בן יוחנן כהן גדול', כיון שחז"ל קבעו כך, אזי מה שקבעו קבעו. וכן בנוסח 'הנרות הללו', חז"ל תיקנו לומר 'על ידי כהניך הקדושים', כמובא הנוסח במס' סופרים פ"כ. אבל היכן שחז"ל לא תיקנו, אזי הם לא תיקנו. הבו דלא לאוסופי עלה. ממילא, אין כאן עניין להגיד שזהו לשבח, כיון שיכול להיות שאדרבה, זהו לגנאי רח"ל.

 

ולדידן, שאנחנו אכן מקדימים את ברכת כהנים, יכול להיות, כי הנקודה כאן היא אחרת.

 

ביכָלתי להגיד את הדברים, בתורת חקירה למדנית. דהיינו, מהו העניין להזכיר כאן, שהם היו כהנים? מה הפשט במה שכתב הטור ואחריו כל המפרשים, שהטעם לכך מפני שנס חנוכה נעשה ע"י החשמונאים שהיו כהנים. האם בגלל, שהנס נעשה על ידי כהנים, אז אנחנו מכבדים אותם בקריאה זו. ועוד אפילו להתחיל בה. או בבחינת, 'ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא'. איננו קוראים זאת, כיון שזהו לכבודם, אלא רק בכדי להראות, כי 'ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא'. כלומר, כיון שהתורה הסמיכה את עניין ברכת כהנים לקרבנות הנשיאים, הדבר בא לרמוז, כי זהו מה שיהיה לעתיד לבוא, ולכן אנחנו קוראים זאת. לפי זה, דהיינו לפי הצד השני, יתכן שהדבר אינו מפריע, במה שאנו מתחילים עם ברכת כהנים, אפילו לשיטת הרמב"ן דלעיל, שהחשמונאים עשו טעות בכך שהם לקחו את המלוכה.

 

ויכול להיות טעם אחר למנהגינו. דהיינו, אפילו אם נקבל את שיטת הרמב"ן, אבל ישנה סיבה אחרת, למה אנו קוראים את ברכת כהנים בזמן הזה. היום הראשון שנתברכו בו ישראל בברכת כהנים, היה ר"ח ניסן, שהיה ביום הראשון להקמת המשכן, והשרה הקב"ה שכינתו שם. והיו ישראל דומים לכלה הנכנסת לחופה, ומברכים שם שבע ברכות. וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן [במדבר ז', א'], 'כלות' מלשון כַּלָּה. כך מובא במעם לועז פ' נשא דף ס"ה.

 

כיון שהקב"ה השרה את שכינתו בעם ישראל בהקמת המשכן, כמו שנאמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם [שמות כ"ה, ח'], אזי כעת יורד שפע ברכות לעם ישראל. ביום הזה, זאת הפעם הראשונה, שעם ישראל התברכו בברכת כהנים.

 

אם־כן, יכול להיות שזאת הסיבה שמזכירים את ברכת כהנים, כיון שבהקמת המשכן, היתה ברכת כהנים, לכן הצמידו וקשרו את שני הדברים גם יחד. לפי זה ישנו צד לומר אפילו, כי זהו מעניין היום. לכן, אין הדבר כ"כ פשוט לבוא ולהגיד, כי מי שקורא את ברכת כהנים, אינו קורא בעניין היום. לפי שיתכן, שברכת כהנים אכן קשורה לעניין הנשיאים. הדבר אינו, כפי שחששו הפרי חדש ועוד. אם כי, בודאי שלכתחילה צריך, שלא לקרוא את ברכת כהנים בלבד, אלא שהכהן ימשיך הלאה. אבל באותם המקומות שנהגו כך, יש להם על מה לסמוך. וכבר המאירי הזכיר מנהג זה, והעלוהו מקצת אחרונים.

 

ואולי ישנו כאן גם רמז. הרי הרמב"ן כותב [שם] כך, וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני שהיו חסידי עליון, ואלמלי הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן, המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב. א"כ אפשר לומר בס"ד כי זהו טעם סמיכות הפסוקים, 'דבר אל אהרון כה תברכו', 'ויהי ביום כלות משה'. 'ויהי ביום כלות' רומז, שהם - החשמונאים הכהנים - כלו, דהיינו שבאה להם כליה. כמו שהם אומרים כי ישנם רמזים בסמיכות זו, וכמו שמצינו בדוכתי טובא, א"כ יכול להיות שגם דבר זה נרמז בכך.

 

הערה מהקהל: 'ויהי', זהו לשון שמחה, וגם לשון צער.

תשובת מרן שליט"א: יפה אמרת. ובכל אופן ישנם הסוברים כך.

[עיין בזה בגמ' מגילה דף י' ע"ב, ובמ"ש בס"ד בשמן למאור דף ס"ו ד"ה והוה ביומי אנטיוכס, ובנפלאות מתורתך פ' בהעלותך ע"פ ויהי בנסוע ד"ה מעתה].

  

 

האם ניתן להוסיף טעמים לאיזו תקנה או הלכה, מעבר לטעמים הכתובים בגמרא.

 

בעבר היתה לי קושיא, לפי המנהג המקובל בקריאת היום השמיני, שהעולה ראשון, דהיינו הכהן קורא 'ביום השמיני'. והעולה שני, קורא 'ביום התשיעי'. והישראל, קורא 'ביום העשירי' והלאה. א"כ יוצא, כי הקריאה של־שלישי, היא יותר מפי ארבע, מקריאת הכהן והלוי, דהיינו מהראשון ומהשני. לכאורה, הקריאה הזאת, אינה מסודרת כדבעי. הרי היו צריכים לחלק זאת, שוה בשוה. שהעולה ראשון יקרא את 'ביום השמיני' ו'ביום התשיעי', והעולה השני יקרא 'ביום העשירי' ו'ביום עשתי עשר', והעולה שלישי יקרא 'ביום שנים עשר וגו', זאת חנוכת המזבח'. צריך להבין למה קבעו, שהקריאה של־ישראל, תהיה קריאה רבה יותר בכמות, מאשר הקריאה של־ראשון ושל־שני.

 

בשלמא לשיטת מהרי"ץ וסִיעָתוֹ, שהעולה הראשון צריך לקרוא בעניין היום, וכן העולים לשני ולשלישי, אזי הדבר מובן, כי חובה שכולם יקראו 'ביום השמיני', ממילא חייב שקריאת העולה שלישי תהיה ארוכה יותר. אבל לפי הסוברים, כי כל הקריאה היא חובת היום, היה צריך לחלק את הקריאה, בצורה יותר מסודרת. הדבר הוא פלא.

 

מהרי"ל כותב [הל' חנוכה אות ט'] כך, ביום ח', שהוא חנוכת המזבח, אם בחול, קורין כהן ביום השמיני ותשיעי, הרי כך הוא סידר, לוי, עשירי ואחד עשר. ישראל, השתים עשרה עד סוף הסדר. גם בעוד מפרשים, כגון באור זרוע, ישנן חלוקות הדומות לכך. אבל החלוקה כאן, היא קיצונית ביותר. הראשון והשני, הם קצרים. ואילו השלישי, ארוך מדאי. אין שום יחס, בינו לבינם.

 

בכדי לתרץ את השאלה הזאת, ברצוני להקדים ולהביא לפניכם חידוש גדול, שראיתי בספר 'אור תורה' שעודנו בכת"י, אשר חיברו זקני מהריק"א זצ"ל. אבי אמו של סבי מצד אבא מארי זצ"ל, שמו היה מארי יחיא אלקאפח, שהיה ראב"ד [ראש בית־דין] בעיר רצאבה. גם אביו, שהיה ראב"ד בעיר ד֗מאר, נקרא בשם מארי יחיא אלקאפח, בן הר"ר משה אלקאפח. זה האחרון, יש לו ספר אור תורה, חיבור שלו, וראיתי שם חידוש אשר חיפשתי ולא מצאתי אותו בשום מקום. חלק מן הדברים, מצאתי בספרים האחרים, אבל לא באופן מושלם. תשמעו חידוש הפלא ופלא.

 

בהתחלה הוא מביא את הגמ' בגטין [דף נ"ט ע"ב], שם כתוב במשנה, אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. אומרת הגמרא, מנא הני מילי? אמר רב מַתָּנה, דאמר קרא, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי וגו'. [דברים ל"א, ט']. אטו אנא לא ידענא, דכהנים בני לוי נינהו? אלא, כהן ברישא, והדר לוי וכו'.

 

ובהמשך הגמ' אומרת, תנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. והגמ' דנה, האם 'דרכי שלום', זהו מדאוריתא. ובסוף הגמרא אומרת כך, אלא אמר אביי, לְכִדְמָר, דתניא שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין, הבוצע הוא פושט ידו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, הרשות בידו. אם כן, האחד יכול לתת רשות לשני ולכבדו, גם הכהן יכול לעשות זאת, למרות שהוא מקבל מנה יפה, כיון שהוא הראשון, הכהן יכול לתת זאת למישהו אחר. ואמר מָר עלה, לא שנו, אלא בסעודה. אבל בביהכ"נ, לא, דאתו לְאִנְּצַוְיֵי. זהו רק לגבי הסעודה, אבל בבית הכנסת, בקריאת התורה, הכהן אינו יכול לכבד את הלוי או את הישראל, שהם יעלו במקומו. וכן הלוי, אל תכבד מישהו אחר, כיון שישנו סדר. אחרת, הדבר ח"ו עלול להביא לידי מחלוקת, לידי מצה ומריבה.

 

מפרש רש"י [שם בד"ה אבל], לעניין לקרות בתורה בבית הכנסת, אין כהן חולק כבוד ללוי, ולוי לישראל, דלא ליתו שארא לאנצויי ולמימר, אנא נמי קרינא ברישא. והיינו דקתני מתניתין, כהן קורא ראשון כו', כמו שכתוב בתורה, ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו, מפני דרכי שלום. זאת תקנה, שאין לזוז ממנה. קודם הכהן, ואח"כ הלוי, ואח"כ הישראל, בכדי שלא יבוא מישהו אחר וישאל, למה אתם מעלים אותו, אני הוא זה שראוי לקרוא ראשון, ואז ח"ו תהיה קטטה.

 

כתוב בספר אור תורה [פרשת וילך] כך, אמרו רז"ל משה רבינו חלק את התורה בין הכהנים והלויים, ובין הישראלים. מחצה נטלו כהנים ולויים, ומחצה נטלו ישראלים. שנאמר, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, מחצה. וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, מחצה. כיצד. במנחה של־שבת ובשני וחמישי, הכהנים והלויים נטלו ששה מברכים, והישראלים שלושה מברכים. וביום שבת, הכהנים והלויים נוטלים שני מברכים, והישראלים חמשה מברכים. נמצא בכל שבוע, שמונה מברכים, חלק הכהנים והלויים. ושמונה מברכים, חלק הישראלים, עד כאן לשונו.

 

בואו חשבון. אנו קוראים בתורה, ארבע פעמים בשבוע. בשני ובחמישי, בשבת בבוקר, ובמנחה של־שבת. ביום שני בשבוע, הכהנים והלויים קוראים שני מברכים. וביום חמישי, עוד שנים. ומנחה של־שבת, עוד שנים. ובשבת בבוקר, עוד שניים. בסה"כ שמונה מברכים. והישראלים קוראים, ביום שני, עולה אחד. וביום חמישי, עוד אחד. וביום שבת, עוד חמשה. ובמנחה של־שבת, עוד אחד. ביחד הם שמונה מברכים. אם כן יוצא, כי 'הכהנים בני לוי', הם מחצה. ו'בני ישראל', דהיינו הישראלים, הם גם מחצה. שמונה להם, ושמונה להם. כך הוא סדר החלוקה.

 

את החשבון הזה, מביא כבר אחד הקדמונים, רבי' יהודה ברצלוני, בספר העתים [סוף סימן קפ"ג דף ער"ד]. והוא אומר, כי זאת הסיבה, שתיקנו את קריאת התורה במנחה של־שבת. הרי כידוע, קריאת התורה בשבת בבוקר, זאת תקנה של־משה רבינו. והקריאה בשני וחמישי, לפי הגמ' בבא קמא [דף פ"ב ע"א], תיקנו זאת הנביאים, בזמן משה רבינו. הרי כתוב, וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם [שמות ט"ו, כ"ב], כיון שהלכו שלושה ימים בלא תורה, הם נלאו. לכן עמדו נביאים שביניהם ותיקנו, שלא יעברו שלושה ימים, ללא קריאה בתורה. הקריאה בשני וחמישי, זאת תקנה על ידי הנביאים, בזמן משה רבינו. והרמב"ם אומר [פי"ב מתפילה הל"א], משה רבינו תיקן להם לישראל, שיהו קורין בתורה ברבים בשבת, ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה יעו"ש. כי כיון שמשה רבינו היה גדול הדור, ממילא הדבר מתייחס אליו. ועי' רבינו מנוח וכסף משנה שם. ולפי מסכת סופרים, גם בשני וחמישי זאת תקנת עזרא הסופר.

 

בכל אופן, לגבי הקריאה במנחה של־שבת, מפורש בגמ' בבא קמא, כי תיקן זאת עזרא הסופר, מפני יושבי קרנות. לכאורה הפשט הוא, בגלל אנשים המתבטלים מלימוד תורה, תיקנו את הקריאה בספר תורה, בכדי שיבואו לבית הכנסת וישמעו את קריאת התורה.

 

אבל במפרשים יש ביאורים שונים, כיעויין רש"י וספר המספיק ושיטה מקובצת וכו', וכמ"ש בס"ד במבוא למילי דאבות, הנקרא בית אב, פרק שני ד"ה וראיתי, דף י"ד. ואכמ"ל.

 

אומר רבי' יהודה ברצלוני, סיבה אחרת. עזרא תיקן לקרוא במנחה של־שבת, כי אם הוא לא היה עושה זאת, דהיינו אם היתה קריאת התורה רק בשבת בבוקר ובשני וחמישי, אזי היו הישראלים קוראים יותר מאשר הכהנים והלווים. בקריאת התורה בשבת בבוקר, ישנם חמשה ישראלים. וביום שני וחמישי, עוד שנים. סה"כ שבעה מברכים. ואילו הכהנים והלווים, היו רק ששה מברכים. אם כן חזרנו שוב לטעם של 'ליתו לאנצויי', מנקודה אחרת. והרי הכהנים והלויים, הם כביכול עָם בפני עצמו, והישראלים הם עָם בפני עצמו. הכהנים והלויים הם דבר אחד, שניהם משבט לוי. לכן, בתוספת קריאת התורה במנחה של־שבת, הדבר בא לידי שוויון, ועי"כ הם שקולים. נוספו עוד שתי קריאות לכהנים וללויים, ונוסף עוד ישראל אחד, ע"י הקריאה במנחה של־שבת. א"כ יוצא ביחד, שהם שמונה ושמונה. כך כותב ספר העתים. [והדבר מובא כך בקצרה גם בספר ארחות חיים, הלכות שני וחמישי, אך בלי לקשר זאת למנחה של־שבת].

 

אבל המאירי [במסכת מגילה דף כ"א. הדבר נמצא במאירי דף ס"ח בדפוס שלפני], אינו מסכים לזה. הוא כותב, כי דבר זה, הוא נגד התלמוד במס' מגילה [דף כ"א]. וז"ל, קריאת המנחה בשבת, קצת גאונים פירשו בו, שטעם תקנתה להשוות קריאת שבט לוי, רוצה לומר בין כהנים ולווים שנקראו עַם בפני עצמם, עַם ישראל, והוא שיש שם שלושה קריאות, של־שלושה שלושה. ויש בהם ששה בין כהנים ולויים, ושלשה ישראלים. ובשבת שחרית שנים, בין כהנים ולויים, וחמשה ישראלים. ונמצא שמונה מכל עם. עַם ישראל, שמונה. עַם הכהנים והלויים, שמונה. כמו שאומרים הכהנים עַם קדושיך.

 

שאלה מהקהל: אבל הרי אין מניעה שהכהן יעלה גם לעלייה אחרת?

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל לא מדברים על היוצא מן הכלל, או בדרך עראי. אכן תמיד אפשר להוסיף, אבל אנו מדברים על הקריאה הקבועה.

 

שאלה מהקהל: אולי היא קבועה כך, כיון שבשבת, ישנם הרבה עולים ישראלים. אבל זה לא בגלל, שישנו עניין שלא להעלות את הכהן?

תשובת מרן שליט"א: אה"נ, אפשר להעלות כהן, אם אומרים אע"פ שהוא כהן, או אצלינו שזה במכירה, אבל אנחנו מדברים על מה שבדרך כלל.

 

שאלה מהקהל: אבל אולי הדרך כלל נקבע כך, כיון שישנם הרבה ישראלים, אבל לא כי ישנו עניין כזה בדוקא.

תשובת מרן שליט"א: ומה תאמר על שני וחמישי. הרי אז הישראלי הוא מיעוט, ועושים דוקא כהן ולוי.

 

אומר המאירי על כך, ואף זאת כנגד תלמוד שלנו, שפירשו הטעם מפני יושבי קרנות. לפני כן הוא דן בעניין אחר, האם סיבה הקריאה בשני וחמישי היא תקנת משה רבינו או עזרא הסופר, והוא אומר כי לפי התלמוד שלנו, זאת תקנת משה רבינו, ומ"ש במס' סופרים זאת שיטה אחרת, שאינה כפי שיטת התלמוד. וכעת הוא גם אומר, את הדבר הזה, שהטעם הזה הוא נגד התלמוד.

 

ולפי האור תורה שהבאנו, נמצאנו למדים חידוש גדול, שלא מצאתי לו חבר, כי גם במנחה של־שבת היא תקנת משה רבינו. זאת שיטה חדשה. מי חכם ויבן אלה?

 

אולי יש לנו רשות, לענות עכ"פ על שאלת המאירי דלעיל. הוא שואל, כי לפי הגמרא, הטעם של־קריאת התורה במנחה של־שבת, היא משום יושבי קרנות. א"כ כיצד באים קצת מהגאונים, ואומרים לנו סיבה אחרת, שעשו זאת בשביל שיהיה שוויון בין הכהנים והלויים, לבין הישראלים? הרי זהו אינו הטעם שכתוב בגמ'?

 

נלע"ד בס"ד, כי אכן אפשר להגיד טעם אחר, אשר אינו מוזכר בגמ', אם אתה לא סותר בכך את הדין שגמ'. דהיינו, אם אתה רק מוסיף עוד טעם, הדבר אפשרי. וחושבני, כי יש לכך ראיות רבות, ואומר כמה דוגמאות שנזכרתי בהם, דברים שהם דומים לכך.

 

למשל, מה הטעם שחז"ל קבעו, כי איסור אכילת חמץ בערב פסח, הוא מתחיל כבר מארבע שעות? הרי בגמרא [מס' פסחים דף י"א ע"ב] מובא, רבי מאיר אומר, אוכלים כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחילת שש. והטעם הוא, משום יום המעונן. דהיינו, ביום מעונן, לא רואים את הזוית בה נמצאת החמה ברקיע, ולכן יכולים לטעות בשתי שעות. כיון שבזמנם, לא היו שעונים. על־כן למרות שמִן התורה האיסור הוא רק מחצי היום, הוסיפו חז"ל שתי שעות מלפני כן, שמא יטעו ביום המעונן, ויכשלו באיסור דאורייתא של־אכילת חמץ בערב פסח, שמן התורה הוא מחצות היום. זהו הטעם המפורש בגמרא.

 

אולם רבינו הרמב"ם, אינו כותב כך. הרמב"ם כותב [פ"א מחמץ ומצה הלכה ט'], ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה ששית, כדי שלא יגע באיסור תורה. ומתחילת שעה ששית, יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית, מדברי סופרים. ושאר היום, משביעית ולמעלה, מן התורה. שעה חמישית, אין אוכלין בה חמץ, גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית לששית.

 

הרמב"ם חילק זאת, לשני חלקים. שעה אחת הוסיפו, בכדי לא לנגוע באיסור תורה. זהו סייג לתורה. דהיינו, נכון שמן התורה, הדבר מותר, אבל עשו הרחקה של־שעה אחת, בכדי שח"ו לא תתקרב לאיסור תורה. זהו כעין שלב ראשון. והשלב השני, מאחר שביום המעונן, אתה עלול לטעות בשעה נוספת, לכן הוסיפו עוד שעה. דהיינו, אם יהיה יום המעונן, זאת כבר סיבה. אבל גם כשלא יהיה יום המעונן, בכדי שהתקנה תהיה מושלמת, הוסיפו שעה אחת מלפני כן. לא פלוג רבנן. נמצא שהרמב"ם נתן כאן טעם, שאינו כפי המפורש בגמ'.

 

שאלו את הרמב"ם בעצמו, את השאלה הזאת. הכסף משנה, מביא זאת בשם מהר"ם אֲלַשְׁקַר. הוא מביא ששאלו אותו, כי ברי"ף כתוב, שהטעם הוא משום יום המעונן. הרי"ף בעצם העתיק את הגמרא. ומביא הכס"מ, את מה שעונה על כך הרמב"ם, מה שכתוב בַּהֲלָכוֹת, 'בין חמישית לשביעית', הוא האמת, והוא מאמר הגמ', כפי מה שהקשו שם. ואם תשאל, למה לא כתבתי זאת? עונה הרמב"ם, וזכרתי אני הדרך המצוי יותר, שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה, כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר עכ"ל. דהיינו, אכן מדינא דגמרא, טעם הגמרא הוא, משום יום המעונן. אבל אני בחיבורי 'משנה תורה', רציתי לקרב את הדברים, אל המצוי יותר. הרמב"ם לא כ"כ הסביר זאת בדיוק, או שהמתרגם לא דייק, אבל מי שיראה בתשובות הרמב"ם שבידינו, הדבר כתוב בלשון מובנת יותר.

 

בתשובות הרמב"ם שנדפסו בשנת ה'תש"ך [סי' רנ"ב דף 460], מצויה התשובה הזאת. שאלו אותו כך, יבאר לנו כבודך, מה שזכרת בהלכות חמץ ומצה ההלכה, שמא יטעה בין חמישית לששית. הנוסח בהלכות, שמא יטעה בין חמישית לשביעית. תבאר לנו הנוסח האמיתי. הם שואלים אותו, אולי ישנה כאן איזו טעות בהעתקה. או מהו העיקר. עונה הרמב"ם, מה שנזכר בהלכות, שמא יטעה בין חמישית לשביעית, הוא האמת. והוא מאמר התלמוד, כפי מה שהקשה שם. וזכרתי אני דבר הנופל לרוב, והוא חילוף שעה בשעה שאחריה. בהיות שכוונתי בכל החיבור הזה, להקריב הדינים אל השכל, או דרך הרוב. הרמב"ם בעצמו אומר, שזה היה השיקול שלו. אבל לכאורה, הרי בגמ' כתוב טעם אחר? אלא נראה, שהדבר אינו מפריע לו. דהיינו, נכון שכתוב בגמ' טעם אחר, אבל מאי נפקא מינה? הדין נשאר אותו הדבר, רק השאלה היא, מה להסביר. א"כ, ה"ה בעניינינו.

 

אותו הדבר, לגבי מה שהגמ' במס' סוכה [דף ל"ז ע"ב] אומרת, למה לא מברכים אלא על נטילת לולב? הגמ' עונה, הואיל ובמינו גבוה מכולם. מי שיראה ברמב"ם [פ"ז מהל' לולב הל"ו], נראה כי הוא לא כתב את הטעם הזה, אלא הוא אומר, הואיל וכולם סמוכים לו. אמנם ישנם ממפרשי הרמב"ם שם, הסוברים כי הרמב"ם אכן התכווין, לְמה שכתוב בגמ'. אבל מי שיעיין במהרי"ץ [פסקי מהרי"ץ כרך רביעי הל' סוכה ולולב דף רנ"ב] יראה, כי ברמב"ם כתוב טעם אחר, ובגמ' כתוב טעם אחר. אלו שני טעמים. למרות שאפשר אולי לעשות כוויץ', ולהסביר כך את הרמב"ם, ולחבר את דבריהם. אבל בודאי שהרמב"ם אמר מלים אחרות, ממה שכתוב בגמ'. אולי הרמב"ם, הלך לפי הכוונה, ולא לפי המלים.

 

ישנו נידון שם במפרשים, בעניין הזה. המגיד משנה הביא את הגמ', וסָתַם. משמע מזה כי הוא הבין, כי זהו אותו הדבר. גם רבינו מנוח, ששואל מפורש את השאלה הזאת, למה הרמב"ם לא כותב את הטעם שכתוב בגמרא, הוא עונה כי זהו ג"כ הטעם של־גמרא, והוא מסביר זאת. וכך כתוב קרוב לדבריו גם בלחם משנה. אבל ממהרי"ץ נראה, שהוא לא הבין כך.

 

כמו־כן, רבינו זכריה הרופא בחידושיו כת"י על הרמב"ם, בא ואומר טעם, למה מברכים בלשון 'על נטילת לולב'? הוא אומר טעם חדש, כיון שבתורה זהו המין המפורש. הרי בתורה לא כתוב בצורה מפורשת, מה הם ארבעת המינים. בתורה נאמר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר [ויקרא כ"ג, מ']. מה זה 'פרי עץ הדר'? איזה פרי זה? הדבר לא כתוב במפורש. אעפ"י שחז"ל הביאו דרשות וראיות שזהו אתרוג. כַּפֹּת תְּמָרִים, זהו אכן כתוב במפורש. אין פירוש אחר, אלא זהו הלולב, של־כפות תמרים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, גם זה אינו ידוע. א"כ, כיון שבתורה כתוב במפורש את העניין של־לולב, לכן בחרו להזכיר בברכה, את הדבר שהזכירה התורה בהדיא. אבל לכאורה, הרי בגמ' לא כתוב את הטעם הזה? אלא נראה, כי הדבר לא הפריע לו.

 

שאלה מהקהל: מה עם 'וְעַרְבֵי נָחַל'?

תשובת מרן שליט"א: יפה. על זאת הוא לא שאל ולא ענה, אבל חושבני כי התשובה לכך היא פשוטה. על 'ערבי נחל', לא סלקא דעתך. דהיינו, שנזכיר בברכה את הערבה. על הערבה לא שואלים זאת, כיון שאין לה חשיבות, בכדי שנזכיר אותה. אותה בודאי לא נזכיר.

 

בכל אופן, העיקר הוא כי אנחנו רואים, שאפשר לתת טעמים, אשר אינם כפי שכתוב בגמרא. וחושבני, כי מי שיחפש, בודאי ימצא עוד כהנה וכהנה.

 

אמנם, מצד הסברא, הדבר אינו כ"כ פשוט. הרי תמיד, לפי הטעם, יכול להשתנות הדין. דהיינו, אם אתה מסביר איזה דבר, אזי לפי הטעם הזה, נפק"מ למקרים אחרים. כלומר, יכול להיות שעל פי הטעם הזה, יצא לפעמים דין אחר, משא"כ לפי הטעם השני. א"כ לכאורה, מאחר שכתוב בגמרא הטעם 'מפני יושבי קרנות', כיצד אתה אומר שזהו בכדי להשוות את קריאת הכהנים והלויים, עם הישראלים. הרי לפי הטעם הזה, צריך לעשות חשבון. ולפעמים נראה לכאורה, כי הטעם של 'יושבי קרנות', היא סיבה הנראית פחות חשובה, ואולי היא נדחית מפני דברים מסויימים. משא"כ הטעם השני, שהוא נראה כעין תקנה. יכולות להיות הרבה נפק"מ, בין הטעמים הללו. הרי תמיד, בכל דבר שנותנים בו טעם, הטעם הוא משמעותי. א"כ לכאורה, מדוע הם לא חששו לבוא ולומר טעם אחר, ממה שכתוב בגמרא.

 

כנראה מחשבתם היתה כך, כי מי שיבוא לדון ולעשות נפקא מינה, מסתמא הוא גברא רבה, תלמיד־חכם, הוא לא ילך לפי הטעמים הללו, אלא הוא יבדוק מה כתוב בגמ', יעיין ויבין כי הטעם שכתוב בגמ', זהו הטעם העיקרי. כלומר, הוא לא ישתמש בטעם הטפל, ויעזוב את העיקר, דהיינו מה שכתבו בגמרא. לכן, לא הפריע להם להוסיף טעמים אחרים, ואדרבה, יגדיל תורה ויאדיר.

 

אפשרות נוספת להסביר זאת, שהיתה להם קבלה על כך, שזהו הטעם. לפעמים, ישנם דברים שכותבים הגאונים, שהיו מקובלים בידם. צריכים לדעת זאת. ישנם דברים רבים, הכתובים בדברי הקדמונים, ובפרט בגאונים, אלו דברים אשר אינם כתובים בגמרא, אולם היתה להם מסורת על כך, שגם הדברים הללו הם מחכמי התלמוד. משום־מה, הדברים הללו לא נכנסו בתלמוד, אולם בכל זאת יש להם משקל. ולפעמים אפילו הם כתבו דברים, כנגד דברי הגמרא. בגמרא בשבת וסוטה נכתבה הלכה, ללא שום חולק, כבר דיברנו בעבר [שיעור מוצש"ק נצבים וילך ה'תש"ע] על עניין לשון ארמית, שאין מלאכי השרת מכירים בה, וממילא יחיד אינו יכול להתפלל בארמית. והגאונים אומרים שהם קיבלו, שזאת אינה הלכה, אפילו שבגמ' אין לכך כל זכר. אכן, קשה להבין זאת. ואולי ישנם ראשונים, אשר לא קיבלו את הדבר. לא הסכימו לו. אבל אי אפשר להתעלם מכך, כי על כל פנים בודאי שישנן דעות ושיטות כאלה, שהיתה להם מסורת מחכמי התלמוד, אפילו על דברים שאינם כתובים במפורש בתלמוד, והחשיבו זאת כמשקל נכבד, ולהלכה ולמעשה. נביא דוגמא נוספת, מברכות השחר שלא בזמן חיובם, נגד גמרא ערוכה, והרמב"ם פסק כהגמרא וכו', וכמו שהארכנו בס"ד בשיעור מוצש"ק עקב ומוצש"ק ראה ה'תש"ע. א"כ, אולי גם בנ"ד, הטעם שכתבו הגאונים הללו, קיבלו מרבותיהם. וה"ה לספר העתים, שכתב זאת בשם חכמי דורו.

 

ואיך שיהיה, הנה לפי הטעם הנז"ל, כי בקריאת התורה של־ימות השבוע, רצו להשוות את הכהנים והלויים, עם הישראלים, דהיינו שהקריאה תהיה אותו הדבר, אלו שמונה מברכים ואלו שמונה מברכים, א"כ חושבני בס"ד כי כעת מובן, מדוע תיקנו כי ביום השמיני דחנוכה, הישראל יקרא פי ארבע, מאשר הכהנים והלויים. שהרי בימי חנוכה, אנו קוראים בתורה בכל יום, יום אחרי יום. ממילא יוצא, כי תמיד העולים הישראלים, קראו פחות מן הכהנים והלויים. לכן ביום השמיני, רצו לפצות את הישראלים, ולכן נתנו לישראל קריאה ארוכה, בכדי להשלים את החסרון.

 

שאלה מהקהל: אבל בכל יום, הישראל קורא כמו הכהן והלוי? הרי הוא חוזר על כל קריאתם?

תשובת מרן שליט"א: נכון, אבל זהו מחוסר ברירה. אכן, מצד אחד, הוא הכפיל אותם, אבל זה לא בגלל שהתייחסו אליו באופן מיוחד. אתה שואל טוב, אני מסכים. אבל בוא נחזור ליום הראשון, ותמצא כי הישראל קרא אז פחות מן הכהן והלוי. הרי הכהן קרא הרבה, והלוי קרא הרבה, והישראל קרא פחות. אם כן יוצא, כי בכל יום, מחוסר ברירה נתנו לו לקרא את כל העלייה, כיון שאי אפשר לתת לו לקרוא רק חצי מן הקריאה. בכל אופן יוצא, כי לכל הפחות, עשו לכך תשלום, שביום השמיני תהיה לישראל מנה כפולה, מנה אחת אפים, ואפילו יותר מכך, בכדי 'דלא ליתו לאנצויי'.

 

זאת בכדי להסביר, לפי אלה שקבעו זאת כך. אבל לפי מהרי"ץ והחיד"א וכף החיים, אלה האומרים כי ביום השמיני, שלושת העולים קוראים רק את 'ביום השמיני', הדבר עוד יותר טוב, כי יוצא שאדרבה, צמצמו את הכהן לשלושה פסוקים, ואת הלוי לשלושה פסוקים, והישראל חוזר שוב על 'ביום השמיני'. א"כ, יש לו עוד יותר מהם, כהנה וכהנה.

 

הדבר איננו סותר את מה שהקדמנו, כי חלוקת המברכים אצלינו היא לפי העניינים, כי כאן אין נגרם בלבול מצד הנושא.

 

הערה מהקהל: אפשר אולי להוסיף לכך, שהרי בחנוכה ישנם שמונה ימים, והרי יום אחד הוא בודאי חל ביום שבת, א"כ נותרו שבעה ימים. ולפי מהרי"ץ, ביום השמיני הוא קורא שבע פרשיות. הרי בסה"כ, בכל ימי החנוכה, עלו ארבע עשרה כהנים ולויים, ושבעה ישראלים. לכן ביום השמיני, מפצים אותו, לקרוא בדיוק שבע פרשיות. מצרפים את השבע מהתחלה. לפי מהרי"ץ, זה שבע בדיוק.

 

תשובת מרן שליט"א: יפה, אם זה אכן ממש מתואם. צריך לבדוק את הדבר היטב.

אמנם לפי מהרי"ץ, השאלה בכלל איננה מתחילה, כמו שהקדמנו. א"צ להגיע לזה. אבל לפי התשובה שאמרנו בס"ד, הדבר קיבל טעם ותבלין מכיוון אחר. נהיָה מתוק מדבש.

הדפסשלח לחבר

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[11-12]
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

מועדי השם
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
ארז יחיאל
שר שלום קשת
מצות מסורת
פעולת צדיק
מצות טעמו וראו
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ת"ת עטרת חיים

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד