-
-
חיפוש מתקדם

מבזקי חנוכה

עצור

פרשת השבוע

 

 

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
מנויים לחיים
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
431 אורחים

בעניין הדלקת וברכת נר חנוכה לבחורי ישיבות. מתי יש לראש ישיבה דין של מרא דאתרא. ובדין אב החושב שבנו מדליק נ"ח בישיבה, ועל כן אינו מכווין עליו להוציאו יד"ח

    
מספר צפיות: 722
בעניין הדלקת וברכת נר חנוכה לבחורי ישיבות. מתי יש לראש ישיבה דין של מרא דאתרא. ובדין אב החושב שבנו מדליק נרות חנוכה בישיבה, ועל כן אינו מכווין עליו להוציאו ידי חובה. מתוך "שערי יצחק" - השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - שנמסר במוצש"ק וישלח ה'תשע"ז ליצירה, ב'שכ"ח לשטרות.

בעניין הדלקת וברכת נר חנוכה לבחורי ישיבות.

 

אחת מן השאלות הקשות בדורנו, שאין עליה תשובה מספקת ומוסמכת ומוחלטת, היא בנושא הדלקת נרות חנוכה לבחורי הישיבות הק' שיחי'. בשלחן ערוך המקוצר [הלכות חנוכה סימן ק"כ סעיף כ"ב] כתבתי, לשאול מורה הוראה.

 

ובמשך השנים אכן ענינו בצורה מפורשת ובכתב על השאלה הזאת, אבל בגלל שהדבר שנוי במחלוקת, והעניין מורכב ומסובך, כפי שנראה זאת בהמשך בעז"ה, לכן לא רצינו לכתוב בשע"ה בזה וכיו"ב הלכות מפורשות. אבל בעז"ה היום נקיף קצת את הנושא, את הדברים היסודיים, בעיקבות שאלה שקיבלתי מידידנו הבחור דוד צדוק הי"ו, בן ידידנו הרב משה צדוק שליט"א ר"מ בישיבת מאור התלמוד בעיר רחובות ת"ו.

 

הוא ביקש, שאכתוב לו תשובה בכתב. אינני יודע אם אכתוב בכתב, אולי מספיק שאדבר על כך במסגרת השיעור, בכדי שהדברים יתבהרו.

 

הוא כתב לי כך. לכבוד מרן הגאון הגדול מורינו ורבינו הרב יצחק רצאבי שליט"א.

 

שאלה. בעניין הדלקת וברכת נרות חנוכה, לבחורי ישיבות גדולות. בדרך כלל המדובר לגבי בחורי הישיבות הגדולות, כיון שבחורי הישיבות הקטנות חוזרים לביתם לישן. אבל אם זה בעיר אחרת, אזי המדובר הוא גם לגבי בחורי הישיבות הקטנות. הבחור נמצא בישיבה, ולן בפנימיה. היכן הוא צריך להדליק נ"ח? איפה הוא יוצא יד"ח בהדלקה? האם ההדלקה בבית ההורים פוטרת אותו, או שהוא צריך להדליק בישיבה בברכה.

 

תימני הנמצא בישיבה אשכנזית, אצל הספרדים, עניין זה יותר ברור. אבל אצל האשכנזים, כידוע הם נוהגים כי גם ילד, ואפילו שאינו נשוי, והוא נמצא בבית ההורים, הוא מדליק בברכות. הם סוברים, כי עניין ה"הידור", זה לא שבעה"ב מדליק ופוטר את כל בני הבית, כמו שאנחנו נוהגים, או כפי שהרמב"ם אומר שהוא מדליק לפי מספר בני הבית. אצלינו התימנים, בעל הבית מדליק, והוא פוטר את כל בני הבית. חוץ ממנו, אף אחד לא מדליק בכלל. ביום הראשון מדליק נר אחד, וביום השני שתי נרות וכו'. אבל האשכנזים נוהגים, שכל אחד מבני הבית מדליק בברכה, וממילא גם בישיבות הק' הם מדליקים. אפשר לפרש את ההדלקה הזאת, שהיא בתורת הידור. ואפשר לפרש אותה, בתורת חובה. אבל לא נפקא מינה כל־כך. במציאות, הפעולה היא אותו הדבר. השאלה כעת היא, לגבי ספרדים או תימנים הנמצאים בישיבה אשכנזית, שם הבחורים האשכנזים מדליקים ומברכים, מה עליהם לעשות?

 

הוא ממשיך וכותב כך, עיינתי קצת בספרים וראיתי שיש בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים בדורות האחרונים.

 

א' בספר שלמי תודה [להגאון רבי שלום בן ציון פלמן זצוק"ל, סימן י"ט אות א', עמוד קפ"א] כותב וז"ל, אבל גבי בני הישיבה שהולכים לישיבה זמן רב, ורק לפרקים חוזרים לביתם, אינם חוזרים לישון בביתם בכל יום, לא משנה כל כמה זמן הם חוזרים, האם אחרי שבוע או שבועיים או אחרי חודש או חדשיים, ואפילו אחרי חצי שנה. לא זאת היא הנקודה. העיקר הוא, שהישיבה היא מקום קבע שלהם, במדה מסויימת. הוא אומר, אין להם דין סמוכים על שלחן אביהם. דהיינו, לכן הוא צריך להדליק בישיבה. וכן שמעתי בשם החזו"א זצ"ל, דבני הישיבה שהם קבועים בישיבה אין להם דין סמוך על שלחן אביהם. לפי דבריהם, בחור הנמצא בישיבה,  חייב מדינא להדליק. זה לא הידור, אלא יש לו חובה להדליק, וממילא הוא גם חייב לברך. וא"כ מדינא אינם יוצאים בהדלקת אביהם בבית, וצריכים מדינא להדליק בעצמם, ולא רק משום הידור וכו'.

 

והגר"נ קרליץ שליט"א אמר, דלפי דעת החזו"א גם בני ספרד כשהם קבועים בישיבה צריכים להדליק מדינא כל אחד ואחד בפני עצמו. כך הם הוציאו, מתוך דברי החזו"א. לא שאלו את החזו"א בעצמו על כך, והוא לא פסק זאת. אבל הדבר יוצא ממילא, כי לפי איך שהחזו"א נוקט, כפי שהוא מסביר את העניין הזה, פירושו שישנו חיוב מדינא, יוצא כי גם הספרדים וממילא גם התימנים, צריכים להדליק כל אחד בפני עצמו. ואף שבבית אביהם אינם מדליקים כל אחד ואחד מבני הבית, אלא סומכים על הדלקת אביהם. הדבר נכון, כאשר הבחור נמצא בביתו. כאשר אינו נמצא בישיבה, או שהוא לפני גיל הלימוד בישיבה. מ"מ כשהם בישיבה אינם יכולים לסמוך על הדלקת אביהם בבית, כיון דאינם סמוכים על שלחנו, וצריכים להדליק בעצמם ולברך על ההדלקה.

 

ועיין משנה ברורה ריש סימן תרע"ז שכתב, דבחורים שלומדים שלא בביתם, צריכים להשתתף על כל פנים. לכל הפחות, אם אינך מדליק בעצמך, תשתתף. הרי אתה יוצא ידי חובה, גם כאשר הנך משתתף בשמן, נותן פרוטה, שיהיה לך חלק בשמן, או שהוא מקנה לך חלק בשמן, וממילא זה נקרא שגם אתה הדלקת, בכך קיימת את המצוה. ואם הוא סמוך על שלחן בעל הבית בקביעות, מדינא אין צריך להדליק, אלא אם כן רוצה להיות מן המהדרין. דהיינו, הבחור מצטרף לבעל הבית. הוא מהדר, אבל אין בכך חובה. מבואר, דכשאין סמוכים על שלחן בעל הבית, חייבים מדינא בהדלקה. והכא נמי, כיון דכשהם בישיבה אין להם דין סמוך על שלחן אביהם, חייבים מדינא להדליק. ע"כ לשון השלמי תודה.

 

וממשיך כותב המכתב ואומר, וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצוק"ל [פניני חנוכה עמוד קט"ז], ושבות יצחק [להרב דרזי, חלק ח' פרק ט"ז ס"ק ג' אות א', עמ' ר"ד].

 

אמנם דעת הגרשז"א אויירבך זצוק"ל [הליכות שלמה, חנוכה, פרק י"ד סעיף י"ב] וז"ל, בחור ישיבה ספרדי, מעיקר הדין אינו חייב כלל להדליק, הואיל ויוצא ידי חובתו בהדלקת אביו בביתו. אך אף על פי כן אם יש לו חדר מיוחד שדר שם בהיותו בישיבה, ידליק שם בלא ברכה. ואם החדר משותף למספר בחורים, ידליק אחד מהם בלא ברכה. כלומר, אם כולם תימנים או ספרדים, אחד מהם ידליק בלי לברך. ואם יש ביניהם אשכנזי, המדליק בברכה, ישתתפו הם עמו בפרוטות. ע"כ מספר הליכות שלמה.

 

למטה בהערות, הגרשז"א נכנס גם לגבי השאלה, מה הדין בבחור ישיבה, שאביו נמצא בחוץ לארץ, זהו נושא נוסף. אבל יוצא מדבריו, כי הוא נוקט לדינא, שהבחור פטור, אבל בתורת חומרא, תשתתף בפרוטה. הוא כותב שם, כי מעיקר הדין הוא יוצא בהדלקת אביו, כי הדירה בישיבה היא לא קבועה. אם אתה עוזב את הישיבה, אתה חוזר לבית האב, לכן אל תברך על ההדלקה שם.

 

ב' והחולקים, דעת הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל [נר ציון, כסלו, פרק ה' הערה 54], שאף בהיותם בישיבה הם יוצאים ידי חובה בהדלקה שמדליק אביהם, לפי שאין עוזבים את ביתם לגמרי, שב'בין הזמנים' ובזמן שהם חולים הם חוזרים לביתם, ולפיכך הם נחשבים כסמוכים על שלחן אביהם, ויוצאים ידי חובה בהדלקתו. הרי בבין הזמנים, הבחור הולך ישר לביתו. אם ח"ו הוא חולה, הוא חוזר לביתו. מישהו הוסיף עוד צד שהבחור חוזר לביתו, כיון שהישיבה 'מצי לסלוקינהו'... להיכן אז הוא ילך? הוא הולך הביתה. וכתב, שכן הורה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל, שהיה ראש ישיבת פורת יוסף, לשעבר. כנראה שהפסק הלכה העיקרי התחזק אצל הגדולים הספרדים, מתוך ההוראה שלו. ושכן הוא מנהג בני ספרד. הדבר כבר נהיה בגדר 'מנהג'. והוסיף, שאף אם אינם חוזרים לביתם למשך חצי שנה, הדין כן. אפילו אם הבחור נמצא בישיבה מחודש מרחשון ועד סוף חודש אדר, זה לא משנה. אמנם נכון, הוא גר שם בקביעות במשך חצי שנה, אבל בסוף הזמן הוא חוזר לביתו. וכן אם תהיה איזו סיבה, אם יהיה איזה הכרח, הוא חוזר לביתו. א"כ בעצם יוצא, שהמשענת שלך זה הבית.

 

שאלה מהקהל: אבל מעיקר הדין, האב לא חייב לזון את בנו. 'מצי לסלוקינהו'. אבל השאלה, על מי הוא סמוך?

 

תשובת מרן שליט"א: כוונתי היתה, 'מצי לסלוקינהו', שאם הוא עושה בעיות בישיבה, יזרקו אותו מהישיבה רח"ל.

 

שאלה מהקהל: אבל השאלה, על מי הוא סמוך? הרי גם אביו לא חייב לזון את בנו מעל גיל שש?

 

תשובת מרן שליט"א: בסדר, אבל באופן הרגיל, הבחור חוזר לביתו.

 

ומכל מקום הורה [שם בהערה 56] שטוב שכל הבחורים ישמעו את ההדלקה בבית המדרש, מדין ברכת הרואה. הרי בבית המדרש, מדליקים לאחר תפילת ערבית, א"כ שישתתף בכך. כמבואר בסימן תרע"ז סעיף ג'. עד כאן מדברי הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל [מובא במשנ"ב מהדורת דרשו, בתחילת סימן תרע"ז]. וכך גם פסק באור לציון חלק ד' פרק מ"ז. וכן פסק הגר"ע יוסף זצוק"ל [חזו"ע, חנוכה, דיני אכסנאי עמוד ק"נ].

ואחר הפוסקים הנ"ל, רציתי לדעת מה דעתו הרמה של מורינו ורבינו שליט"א הלכה למעשה.

 

המצפה לתשובה. דוד בן לאאמו"ר משה צדוק שליט"א, ישיבת מאור התלמוד – רחובות.

 

יישר כוחו, וירבו כמותו בישראל. בזכותו נצטרכתי לשבת על המדוכה, כיון שהוא ביקש שאענה על כך.

 

האמת היא, כי זהו נושא ארוך ורחב, כמעט אין מה לחדש בנושא הזה, דיברו בזה כל גדולי הדור שעבר, ובספר תורת הישיבה כבר כתב את כל הסברות, ואין דרכנו להעתיק או לקרוא את כל מה שכתוב בספרים האחרים, מי שירצה יוכל ללמוד את הנושא הזה שם. הוא הביא את כל השיטות והדעות, מן הראשונים ועד האחרונים. כל אלו אשר דנו בנושא הזה, כגון מחזור ויטרי, ספר התרומה, ומהרש"ל. נראה כי היו חילוקי דעות בכך, כבר בדורות הראשונים. אבל אולי המציאות קצת השתנתה במשך הזמן, לפי התנאים. הרי בימים ההם, לא היתה פנימיה בישיבה. העניין לעשות ישיבה עם פנימיה, זהו דבר שנתחדש, זה לא היה בדורות שעברו. בזמנם, היו אוכלים אצל בעלי בתים. גם כשנוסדו ישיבות, אינני יודע, האם בעבר ההורים היו משלמים על הבחורים. האם זה נקרא שהוא סמוך על שלחן אביו, כיון שהאב משלם. אמנם הוא לא משלם את כל ההוצאות, אבל הוא משלם חלק מן ההוצאות. האם כאשר הבחור גר בישיבה, פירושו שכביכול החדר מושכר לו. אפילו אם אינו משלם, אבל מסכימים לתת לו זאת, בכמה שישלם, או אפילו אם אינו משלם כלל. א"כ, כביכול יש לו בית. או אולי יש לו שני בתים, גם את הבית שלו, דהיינו בית אביו, וגם את החדר בישיבה.

 

בקיצור, ישנה כאן מחלוקת עמוקה, אשר לכאורה אין לה ראיה, אין לכך איזה מקור מפורש, כיצד להגדיר את הבחורים שבישיבות. האם הם סמוכים על שלחן אביהם, וממילא הדלקת האב בבית, או האם, זה לא משנה, הרי גם האשה חייבת בהדלקת נרות חנוכה, והיא מדליקה אם אין אב, או אם ישנו מישהו אחר שמדליק בבית, האם ההדלקה בבית פוטרת אותו, פרסום הנס נעשה. או דילמא, כיון שאתה קבוע בישיבה, אינך קשור לבית. עכשיו אתה נמצא בישיבה. ישנם כאלה האוחזים, כי הישיבה היא העיקר, וממילא אתה חייב להדליק מעיקר הדין בברכה. וישנם כאלה האומרים, שאתה פטור. כבר דנו בכל הסברות והצדדים, שבעניין זה. גם דנו, האם זה חיוב גברא, או חיוב חפצא. דהיינו, האם זה חיוב על הבית, או על האדם.

 

מי שירצה, יעיין בספר תורת הישיבה, להרה"ג מאיר פנחסי שליט"א [תמוז התשס"ו], מדף ק"ה והלאה. ישנה כאן אריכות, לגבי כל העניין הזה. [יש קצת גם בפסקי תשובות הל' חנוכה. וע"ע למהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' ע"ד לגבי בן שחלוק בעיסתו מאביו, ובתשובותי עולת יצחק חלק שלישי בנושא זה]. ברצוני רק לעמוד על כמה נקודות, ולומר כמה דברים חדשים, אשר לא נידונו.

 

לגופו של עניין, לגבי ההלכה למעשה, נראה כי זאת מחלוקת, אשר קשה להכריע בה. וממילא, 'ספק ברכות להקל'. דהיינו, לא להיכנס לספק ברכה לבטלה. אין ראיה לומר, שזה ממש חיוב, ישנם רבים הסוברים שהוא לא צריך, והכלל הוא שהברכות אינן מעכבות, לכן הוא יכול להדליק בלי ברכה, או שישתתף עם בחור אשכנזי, אשר בלא"ה הוא מדליק. זהו הטוב ביותר, בכדי לצאת מן הספק. למרות שיש מקום, לכל הדעות.

 

לכאורה, ישנה ראיה משתי גמרות. ראיה לצד האחד, וראיה לצד השני. אבל, גם על כך ישנן דחיות.

 

מקור דין זה, המפורש ביותר, הוא בגמ' שבת [דף כ"ג ע"א], אמר רב ששת, אכסנאי חייב בנר חנוכה. השאלה היא, האם בחור ישיבה, נחשב אכסנאי.

הגמרא מדברת על אדם רגיל, לא שהוא בא ללמוד, אלא שהוא אורח, עובר ממקום למקום, והוא נמצא תקופה בבית של מישהו אחר, או בבית מלון. ההלכה היא, שאכסנאי חייב בנר חנוכה. רש"י מפרש, שאכסנאי זהו אורח.

 

דרך אגב, ישנן הגהות של מהרי"ץ זיע"א על הספר אלכאפי, זהו ספר המספיק, של רבי תנחום הירושלמי, ומהרי"ץ מסביר שם, כי אורח לזמן קצר, רק הוא נקרא בשם אורח. אבל אם הוא נשאר זמן רב, כבר רוצים להתפטר ממנו, לכן הוא נקרא אכסנאי. כביכול, הוא שָׂנאוּי. שונאים אותו, כבר לא רוצים אותו, שילך כבר. זהו הנוטריקון של־מלה אכסנאי, כְּשָׂנאוּי. זה כמו המלה, סנהדרין, 'ששונאים הדרת פנים בדין'. לכל המלים כגון אלו, ישנן משמעות גם בלשון הקודש. זה לא רק מלים בלשון יון או רומי וכו', אלא יש להן שרשים גם בלשון הקודש.

 

ובהמשך הגמ' כתוב כך, אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. הוא אומר, כי לכתחילה, כאשר הוא היה 'בי רב', כשהוא היה תלמיד אצל הרב, לכאורה זהו כמו בחור ישיבה, הייתי משתתף בפרוטה עם המארח שלי, היכן שהוא היה אוכל ולן. בתר דנסיבי איתתא לאחר שנשאתי אשה, אמינא, השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדלְקי עלי בגו ביתאי. כעת כאשר הוא נשוי, אשתו שבביתו פוטרת אותו. משמע, שבזמן שהוא היה בן ישיבה, כאשר הוא היה לומד אצל רבו, הוא היה משתתף בפרוטה. לכאורה, מדוע הוא היה צריך להשתתף? הרי אביו הדליק בביתו? ישנם אשר רצו להביא מכך ראיה, כי מכאן רואים, שבחורי ישיבה חייבים להשתתף, כי יש להם קביעות היכן שהם גרים עכשיו, ולא בבית הוריהם.

 

התשובה לכך היא, שהכל טוב ויפה, אבל העניין הוא שרבי זירא היה יתום, לא היה לו אב. ישנם מקורות מפורשים לכך. בירושלמי במסכת קידושין [פרק ראשון הלכה ז', דף כ' ע"ב], כתוב, שרבי זירא שמח על כך, שח"ו אין לו את העון של כיבוד אב ואם. אמנם מתחילה, רבי זעירא הוה מצטער ואמר, הלואי הוה לי אבא ואימא, דאוקרינון ואירת גן עדן. אבל, כד שמע אילין תרין אולפנייא, אמר, בריך רחמנא דלית לי לא אבא ולא אימא. וידוע כי ר' זירא ור' זעירא, היינו הך. וכמבואר גם במראה הפנים על הירושלמי דברכות פ"ג סוף הל"א ד"ה שרע, ובשאר ספרים. רבי זירא ורבי אבין, לא היה להם אב ואם. הירושלמי שם עוד אומר, שכאשר אמו נתעברה, מת אביו. וכאשר הוא נולד, מתה אמו. כיעויין שם בפי' פני משה. א"כ יוצא, כי מהילדות הוא גדל יתום, וממילא אין ראיה מכך.

 

אמנם ישנם הטוענים, כי היו שני רבי זירא. ממילא דנו ופלפלו, האם זהו רבי זירא הזה, או שזה רבי זירא השני. בכל אופן, הפשטות היא כך, שהוא הוא, וממילא בודאי שכבר אין ראיה מכך.

 

מצד שני, ישנם כאלה אשר רצו להביא ראיה, מקור לאידך גיסא, שהבחור נחשב כסמוך על שלחן אביו, ממה שכתב המאירי במסכת בבא מציעא [דף י"ב ע"ב].

 

ישנו נידון, בעניין אמה העבריה, לגבי מציאתה. הרי כידוע, קטן שמצא מציאה, מציאתו לאביו. אבל הגמרא אומרת, לא קטן ממש, אלא כל שהוא סמוך על שלחן אביו, הוא נקרא קטן. יכול להיות, ילד בן 8, שאם אינו סמוך על שלחן אביו, אזי מציאתו לעצמו. ויכול להיות בן 40, אם הוא סמוך על שלחן אביו, למרות שהוא כבר גדול, הוא נחשב קטן, ולכן מציאתו לאביו.

 

ולגבי בת, לכאורה הדין אותו הדבר. המאירי מביא, כי ישנה מחלוקת הראשונים בעניין זה. הרי ישנה משנה במסכת כתובות [דף מ"ו ע"ב], האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה. דהיינו בכסף הקידושין. כל זמן שהיא קטנה, עד שהיא נערה, הוא זכאי בקידושיה. זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. והגמרא שם דנה, מהיכן הדבר נלמד, היא מביאה שם את כל הפסוקים. ידוע כי המקור לקידושין, הוא מן הפסוק בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ [במדבר ל', י"ז], כל שבח נעוריה [בגמרא כתוב נעורים] לאביה. כל הרווחים שיש ממנה, שייכים לאביה. השאלה היא, לגבי מציאתה, האם יש לה את אותו הדין, כמו קטן, כאשר היא סמוכה על שלחן אביה. ומה הדין, כאשר אינה סמוכה על שלחנו. האם היא נחשבת גדולה, או שלא. גם אם אינה סמוכה על שלחנו, כתוב 'בנעוריה בית אביה', כל שבח נעוריה לאביה.

 

המאירי מביא דעה האומרת כך, ושישנם החולקים. וז"ל, מה שייעדנו במשנה לבאר במציאת בנו ובתו כך הוא, כל שהם סמוכים על שלחנו, אפילו גדולים, הרי אלו של אב. ואם אין סמוכין על שלחנו, בקטן, הרי הוא לעצמו. ובקטנה, ואף בנערה, לאביה. לגבי הקטן, הרי הוא לעצמו, כפי שאמרנו, מכיון שכעת כבר אינו סמוך על שלחן אביו. אבל לגבי קטנה, בכל זאת מציאתה לאביה, כי 'כל שבח נעוריה לאביה'. כנראה זאת הסברא שלהם. [וע"ע בקידושין דף ג' ע"ב]. ויש חולקים בזו לומר, שאף לעצמה. לדבריהם, לגבי קטנה, אפילה שאינה סמוכה על שלחן אביה, מציאתה לעצמה. מה הם יאמרו, על הלימוד מן הפסוק 'בנעוריה בית אביה', 'כל שבח נעוריה לאביה'? וכשאנו משיבין להם מאמה העבריה, שמציאתה לאביה, הם משיבים, שזו כסמוכה על שלחן אביה היא, שמכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון. ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון של קידושין.

 

את הראיה הזאת, מביא בעל אור לציון [בפרק מ"ז דף רפ"ב]. א"כ לכאורה, ישנו כאן מאירי האומר במפורש סברא דומה. דהיינו, הרי אמה עבריה, נמצאת אצל האדון. אביה מכר אותה. היא נחשבת, סמוכה על שלחנו. כבר כמה שנים, היא עובדת אצל מישהו אחר. הרי הדין הוא, וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה וגו' [שמות כ"א, ז'], אסור לאדם למכור את בתו, אבל אם לא נשאר לו שריד רח"ל, אין לו לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו לא כסות, לאדם כזה מותר למכור את בתו. כתוב גם, שצריך לכפות אותו, להחזיר אותה. אבל אם הוא לא הצליח, אין לו את האפשרות לשלם את הכסף, היא נשארת שפחה [עיין רמב"ם פרק ד' מהלכות עבדים הלכה ב']. א"כ, היא הולכת אצל האדון, ועובדת כמה שנים. אומר האור לציון, למה היא נקראת סמוכה על שלחן אביה? כיון שאחרי כן, היא תחזור לאביה. יוצא כי למרות שבעצם היא נמצאת אצל האדון, היא אוכלת וישנה שם, ועובדת שם אצל האדון, אבל כיון שאביה מכר אותה, היא נחשבת סמוכה על שלחן אביה, כי מכוח אביה היא סמוכה על שלחן האדון. א"כ זאת ראיה לנ"ד, כי גם בחור ישיבה, זה אותו הדבר, והוא נחשב סמוך על שלחן אביו. זאת הטענה שלו.

 

גם אם הדבר נכון, דהיינו הדמיון מילתא למילתא הוא אכן אותו הדבר, אבל סוף סוף זאת מחלוקת. המאירי מביא, שישנן שיטות כאלה. א"כ, הדבר אינו פשוט.

 

אבל חושבני, כי ישנו חילוק. הדבר אינו דומה. לגבי אמה עבריה, הנדון הוא כספי, ממוני. אביה מכר אותה, היא נמצאת אצל האדון מכוח כספו של אביה. אם היא היתה נשארת בבית, היא היתה עוזרת בענייני הבית, עובדת בבית. אבל כעת אביה ויתר על כך, והיא כעת עובדת אצל האדון. א"כ יש לו את הזכות, כאשר היא עובדת אצל אדם אחר, ההנאה שלו שהוא קיבל את התשלום על כך, ממילא בעצם היא נמצאת שם מכוח הזכיות שלו. זהו עניין ממוני. לכן, גם מציאתה צריכה להיות שלו, כיון שלגבי כל העניין הממוני, כיון שאביה, הוא זה שמכר אותה. אם לא, היא היתה צריכה להיות בבית, ולאכול על חשבון אביה. לכן גם כאשר היא נמצאת אצל האדון, בודאי שמציאתה לא שייכת לאדון, וגם לא לעצמה, כיון שבעצם הכל בא מכוח אביה. משא"כ לגבי חנוכה, לא זה הנושא. אין כאן שאלה כזאת. בחור ישיבה, אביו לא מכר אותו. זה לא עניין ממוני, למי הוא שייך, ומה הוא עושה? אלא העניין הוא, היכן נקרא הבית שלו? לגבי חנוכה, אתה צריך לפרסם את הנס. חז"ל קבעו, שיהיה פרסום הנס בכל בית. כאשר ישנה משפחה המדליקה בביתה, הבית הזה פירסם את הנס. כעת השאלה, היכן נחשב שאתה נמצא? בבית הזה או בבית השני? זה לא שאלה, כמו באמה העבריה, מבחינת דיני ממונות, אשר חלק מכך זהו עניין מציאתה, עניין של רכוש, למי הוא שייך? אלא השאלה, האם הבחור קשור לבית הזה, או לבית השני. אין ראיה מאמה העבריה, מזה שהיא נחשבת סמוכה על שלחן אביה, שמהבחינה הזאת גם בחור ישיבה יהיה נחשב סמוך על שלחן אביו. כי בחור ישיבה, הוא בעצם קבוע במקום אחר, ובמקום שהוא נמצא, הוא לא עושה פירסום הנס. מה הקשר?

 

ישנו חילוק, בין הנושאים. וכפי שאמרנו, בכל מקרה, גם אם כן, זהו דבר שאינו מוסכם.

 

[לתועלת המעיינים החפצים להעמיק העיון בדברי המאירי דלעיל, אציין לכמה ספרים שדנו בדבריו. בית אהרן (מגיד) ח"ה דף ק"א. ברכת אהרן (מיאסניק) על מס' קידושין פט"ו דף ס"ג ד"ה תוספות. ארחות יהודה (ניימן) עבד עברי דף קל"ט ק"מ. קובץ ביאורים על הרמב"ם הל' עבדים פ"ג דף פ"ו. קובץ הראב"ד על ב"מ דף י"ב ע"ב. בלימודי ניסן דף קכ"ה קכ"ו ד"ה והריטב"א].

 

ממילא יוצא, שהדין הזה איננו מוכרע. אין ראיה לדין הזה. נשארה כאן, מחלוקת בסברא, בלי ראיות ברורות, לא לשיטה הזאת ולא לשיטה השנייה. ולכאורה, צריכים לראות את משקל הדעות. ישנם כאן גדולי ישראל, אשר מתווכחים לגבי הנושא הזה, הראשון שבהם הוא החזון איש, וכמובן שתלמידי החזו"א יאמרו שאם החזו"א אומר כך, מי שוקל כנגדו? הוא היה גדול הדור, מישהו יכול לחלוק עליו? ולגבי הגאון רבי עזרא עטייה, הוא אכן היה גדול, אבל וכי הוא יכול לחלוק על החזון איש?

 

שאלה כעין זאת שמעתי בעבר, לגבי עניין שיעורי תורה. כידוע יש את שיעור חזו"א, ויש את שיעור הגר"ח נאה. ישנם השואלים, מה הפירוש? החזו"א והגר"ח נאה, זה לעומת זה, וכי זה משקל? התשובה לכך, היא פשוטה. כי נכון שאומרים שזה שיעורי הגר"ח נאה, אבל בעצם זה לא הוא, אם הכוונה שהוא חולק על החזון איש. הגר"ח נאה, הוא רק כתב ספרים, מה שהוא בירר וישב על המדוכה של כל שיעורי התורה. והחזון איש, הלך בשיטת הצל"ח והנודע ביהודה, אשר הגדילו את השיעורים, כיון שהכזית שלנו הוא התקטן וכו' [עיין שיעור מוצש"ק עקב ה'תשע"ד], וממילא ה"ה לכל שיעורי תורה, כגון אצבע וכו'. הגר"ח נאה, לא חידש משהו, הוא רק יישב, ובירר וליבן, וקבע במסמרות את השיעורים הללו, אשר היו מקובלים כך פחות או יותר בעיקו"ת ירושלם ת"ו, וברוב ככל תפוצות ישראל. אמנם מייחסים זאת אליו, כי הוא היה המכה בפטיש, כי הוא קבע את המדות לפי הנהוג בזמנינו, בגרמים ובסנטימטרים. אבל בעצם זאת אינה מחלוקת ביניהם. זאת תשובה ברורה, לגבי השאלה הזאת. הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהוא מחזיק משיעורי הגר"ח נאה, כפי מנהג ירושלם, שאלו אותו את השאלה הזאת, והוא ענה כך, שזו אינה קושיא, כי אין כאן מחלוקת בינו לבין החזו"א. שיטת הגר"ח נאה, זה מה שהיה מקובל בכל תפוצות ישראל, ובודאי שזהו משקל כבד, עניין כבד משקל, כנגד דעת החזו"א, חוץ מן הדברים האחרים. אדרבה, החזו"א הוא שחידש.

 

אבל דבר זה, אינו שייך לגבי הנושא שלנו. כי נדון דידן, זאת מחלוקת בסברא.

 

זכורני, כי בזמנו השתתפתי בלויה של הגאון רבי עזרא עטייה, הייתי אז בחור בישיבת קול תורה בירושת"ו. אני זוכר זאת עד היום, שאמרו שם בהספד, שהחזו"א ביקר בישיבת פורת יוסף, ודיבר איתו בלימוד, והחזו"א אמר שהסברא שלו היא כמו סברא של רשב"א. הנני זוכר זאת בבירור, עד היום. כמדומה אני שהדבר נאמר, לפני שקיעת החמה, ברגעים האחרונים של קבורה, בסתימת הגולל.

 

חיפשתי כעת ומצאתי כי הדבר מובא בספר פאר הדור [חלק חמישי עמ' קנ"ה, הוספות לכרך שני], הם כתבו זאת קצת בשינוי. הם מספרים בחלק שני, על ביקור החזון איש בכותל המערבי, ובישיבת בית אל. אבל על הביקור בישיבת פורת יוסף, לא היה להם בהתחלה פרטים. לכן הם כותבים כך, הרה"ג ר' יהודה צדקה משלים, שאחר כך ניגש החזו"א לראות את הישיבה לספרדים פורת יוסף, ונפגש שמה עם ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה, מגדולי הדור, נפטר ביום י"ט אייר תש"ל. אני נכנסתי לישיבת קול תורה, בשנת ה'תשכ"ח. (שזה לפני כן –דהיינו ה'תשכ"ז, זכינו לכותל המערבי, במלחמת ששת הימים). זכיתי להשתתף בלויה, ושמעתי זאת שם. אבל הם מספרים זאת בשמו, בלי קשר ללויה. שהרצה לפניו חידושים בהלכה, והפליא אותו בעיוניו ההגיוניים. הג"ר עזרא היה בעל סברא גדול. תשמעו מה כתוב שם, ישנה כאן נקודה מעניינית, חזיון נדיר בין חכמי הספרדים, אשר עיקר חילם לאורייתא בבקיאות. אם ישנו אצלם אחד, שהוא בעל סברא, זה קצת חידוש. עד שבצאתו מעל פניו אמר החזו"א, שדרכו בלימוד היא דרך הראשונים. כך כתוב שם. אבל אני זוכר, שאמרו בלויה, שהחזו"א אמר, שהסברא שלו היא כמו סברת הרשב"א. כך שמעתי אז. אינני זוכר, מי אמר זאת, כיון שהייתי רחוק.

 

צריכים לדעת, כתוב בספרים, כי עיקר גדולת חכמי ישראל היא, בסברא, בהבנה. גדולי ישראל נשתבחו בסברא ישרה. הרא"ש היה באשכנז, וברח משם והגיע לספרד. הרי בגלל עלילות, הכניסו את מהר"ם מרוטנבורג לבית הסוהר. והרא"ש, שהיה תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג, חשש לחיי עצמו, ברח והגיע לספרד. הוא התארח בביתו של רשב"א, אשר היה בברצלונה שלושה ימים. וכיון שלא הכירו אותו שם, הוא ביקש מרשב"א שיכתוב לו המלצה. הרשב"א כתב בהמלצתו על הרא"ש, שהוא אדם גדול, ובעל סברא. זהו השבח שהוא שיבח אותו.

 

דרך אגב, אם אני כבר מדבר על הנושא הזה, דיברנו לפני כמה שיעורים [שיעור מוצש"ק לך לך ה'תשע"ז] על הפני יהושע, ועל בעל כפות תמרים, זהו מהר"ם בן חביב, בעניין הפיוט 'לך אלי תשוקתי', שיש בו וידוי, ואמרתי כי בעל פני יהושע כתב שלא האריך בחידושיו על פרק לולב הגזול, כיון שכבר יש את הספר כפות תמרים.

 

לאחר מכן, ראיתי דבר עוד יותר מיוחד. בספר שמות בארץ [עמוד י"ז], למהר"ם בן חביב, הכולל את כל הספרים הללו, כפות תמרים ויום תרועה ותוספת יום הכיפורים, מביאים בהתחלה דברים על תולדות המחבר, ואת מה שכתב הפני יהושע במסכת כתובות סימן נ"ו, תשמעו איך פעם האשכנזים החזיקו מגדולי הספרדים.

 

כתוב שם בשם הפני יהושע [במסכת כתובות סימן מ"ו] כך, צא ולמד מה כתב גדול האחרונים מהר"מ בן חביב ז"ל בספר גט פשוט וכו'. ויאמר יהושע, כך אומר על עצמו בעל פני יהושע, עתה באתי במגילת ספר, כתלמיד הדן לפני רבו וכו'. הוא החשיב את עצמו, רק כתלמיד שלו. ואף שיודע אני מיעוט ערכי לפני כל גדולי האחרונים מהספרדים. מה אני שוה כנגדם? ומכללן בעל פרי חדש, ובעל ספר גט פשוט, שכל אחד ואחד מהם, קטנו עבה ממתני, ומה גם כי בכולן וכו', ומתיירא אני להכניס ראשי ביניהם, שמא ירוצו גולגלתי.

 

זהו דבר מעניין. והסיבה לכך, היא בגלל שהגדולים הספרדים הנז"ל היו בעלי סברא. את זה האשכנזים מעריכים. ואכמ"ל.

בכל אופן, חושבני כי גם לגבי הנקודה הזאת, אם תלמידי החזו"א, אשר יודעים שהחזו"א העריך והחשיב את הגאון רבי עזרא עטייה, עד כדי כך, בודאי שיש לכך משקל, אשר גם הם צריכים להתייחס לכך, ולתת לכך כבוד. בעזרת ה', עוד מעט תראו, למאי נפקא מינה.

 

אם כן, אמרנו עד עתה שתי נקודות. ראשית, הראיה מן הגמרא לגבי רבי זירא, או אמה עבריה, לגבי דין סמוך. ונקודה שניה, מהו המשקל.

 

מתי יש לראש ישיבה דין של מרא דאתרא.

 

הנקודה השלישית, אשר רציתי לדבר עליה היא, שישנם ראשי ישיבה אשכנזים, אשר כופים את דעתם על הבחורים התימנים והספרדים. הם רוצים, שהבחורים ידליקו בברכה.

 

באו אלי בטענה, אמרו לי כך, הרי כתבת בשו"ת עולת יצחק [חלק ג' סימן ב' אות ו'], כי לראש הישיבה יש דין של מרא דאתרא.

 

ואמנם כתבתי שם בס"ד כך, הרחבתי הדברים וכתבתי הנראה לפק"ד, ולעניין דינא אתם תבחרו ולא אני, כי לענ"ד סוף סוף הכרעת ראש הישיבה מכרעת בישיבתו, ר"ל שיש לו בישיבתו דין מרא דאתרא. הנושא שם הוא לגבי בחורי ישיבה, האם בשעת התפילה יהיו עם הטלית על הראש, או עם מגבעת? ראש הישיבה אמר כך, והבחור לא רצה לשמוע. היה ויכוח בעניין.

 

אבל צריכים להקדים בעניין זה, כי אני מדבר על ראש ישיבה שהוא פוסק הלכות. רוב ראשי הישיבות בזמנינו, אינם כאלה. בתשובתי שם, המדובר על הרה"ג פינחס ברונפמן שליט"א, ראש ישיבת כנסת שלום, שהוא תלמיד חכם, וגם פוסק הלכות. לפי מה שנודע לי אז. וכן ממה שראיתי בתשובתו. אבל ראש ישיבה, שהוא לא פוסק הלכות, אלא הוא רק חריף ולמדן גדול. והוא אומר שהבחורים ידליקו, כי כך החזון איש אמר. זה לא שכך הדעה שלו, הוא בלא"ה לא פוסק הלכות בשאלות אחרות, הוא אמנם למדן ותלמיד חכם גדול, אבל לא בפסק הלכה. או שהוא אומר כך, בגלל שכך הגרי"ש אלישיב אמר. אבל הרי הגרש"ז אויירבך, אומר אחרת? לא, הוא מחזיק מהרב הזה, מפני שזה הרב שלו. או מכל מיני סיבות אחרות. יוצא שבעצם זאת אינה הדעה שלו, הוא בכלל לא פוסק ביתר השאלות הלכתיות, רק בנושא הזה הוא החליט להכריע.

 

לפעמים ישנו לכך שיקול אחר. לא בגלל שהוא רוצה שהבחורים יעשו כמו רב מסויים, אלא מבחינה חברתית, מבחינת הישיבה, שתהיה לבחורים הנהגה כללית. אבל חושבני, כי לגבי נד"ד שאני, כיון שזה אינו דבר הנעשה בפרהסיא. זה לא כמו השאלה הנז"ל, לגבי בחורי ישיבות בזמן התפילה, האם יתעטפו בטלית או שילכו עם מגבעת. איך תהיה צורת הישיבה, איך זה ייראה. בזה אולי יש לראש הישיבה כוח, אם הוא רוצה שיהיה לישיבה סדר מסויים, הכוונה מסויימת. אבל בנ"ד, השאלה היא האם יברכו או לא יברכו, או האם ידליקו, זאת אינה שאלה של דבר הניכר, כי מנורות־החנוכה נמצאות בחדרים.

 

אבל אם ראש הישיבה הוא גם פוסק הלכות, פוסק על שאלות בכל חלקי התורה, או בחלק נכבד מהן, כגון ביורה־דעה, בהלכות שבת ובהלכות תפילה וכו', וכך היא הדעה שלו בנושא הזה, אזי ממילא אם יש לו דין של מרא דאתרא, ובודאי שישנו משקל לכך.

 

פירושו של־דבר, שבמקום שישנו מרא דאתרא, האדם אינו יכול לא לקבל את דעתו, הוא כפוף למרותו. גם אם הוא חושב אחרת, הוא צריך לקבל את דעת המרא דאתרא. הוא לא יכול לומר, נכון שכך אומר המרא דאתרא בכפר שלי, או בישוב שלי.

אינני מדבר, על העיר בני ברק ת"ו. בבני ברק, אין 'מרא דאתרא'. כי פה בעיר ב"ב, בלי עין רעה, ברוך ה', כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. ישנם הרבה מרא דאתרא. בכל רחוב, או בכל בית הכנסת, ישנו מרא דאתרא. אבל המדובר למשל באיזה מושב או כפר, שישנו רב אחד. האדם לא יכול לומר, אכן אני גר כאן, ונכון שהרב אומר לעשות כך וכך בעניין העירוב, וכדומה, אבל לי נראה לעשות כדעת הרב שלי הנמצא במקום אחר. אין דבר כזה. כאן במקום הזה, הוא המרא דאתרא.

 

אבל הכל מדובר, לגבי דברים הנעשים בפרהסיא, בכך אינך יכול לומר, שאינך מקבל את דעת המרא דאתרא, כי אתה כפוף למרות שלו. אם הדבר לא מוצא חן בעיניך, תעבור למקום אחר. אי אפשר לעשות בפרהסיא, כנגד דעת המרא דאתרא. אותו הדבר, לגבי רב בית הכנסת, אם הוא תלמיד חכם. ישנו רב בית הכנסת, שאינו תלמיד חכם, הוא אינו פוסק בשאלות הלכתיות. הוא רק מארגן את העניינים, מגבש את הציבור, ומכווין את הדרך. אבל לגבי פסק הלכה, הוא לא פוסק ולא מחליט. בזה אולי הדבר אינו מחייב, אלא רק שלא לעשות דברים, אשר יש בהם משום זלזול בכבודו.

 

בכדי לסדר בפניכם את הדברים, אביא בפניכם מתוך הכתוב בספר הדר זקנים [להר"י שוורץ, דיני כיבוד רב, עמ' 115].

 

שאלה מהקהל: האם דין מרא דאתרא, הוא גם לגבי רב שנתמנה כמינוי פוליטי?

תשובת מרן שליט"א: בדרך כלל, כאשר הוא מינוי פוליטי, בלאו הכי לא שואלים אותו ולא שומעים לו... אבל לפעמים, הגם שזהו מינוי פוליטי, הוא מקובל גם על הרבנים. לפעמים הדבר משותף. ישנם כאלה, וישנם כאלה. בדרך כלל, למשל בעיר וילנא, היה רב מטעם, והיה את הגר"ח גרודזנסקי, בעל ספר אחיעזר. למי התייחסו? אף אחד לא יודע מהרב ההוא, לא שמעו ממנו. אבל הוא היה רב, מטעם השלטון. רב מטעם, התחיל כבר אז ברוסיה, בדורות ההם, שהממשלה והשלטון היה מתערב, וכך בעוה"ר זה גם היום.

 

בספר הדר זקנים [שם] כתב כך, מרא דאתרא תלמיד חכם שנתמנה להיות רבה של עיר, קהילה, בית כנסת וכדומה, חייבים אנשי קהילתו לנהוג בו כבוד כברב, ואפילו מי שלא למד ממנו.

 

אבל לאחר מכן [בעמ' 116] הוא כותב כך, יש לדון, האם כל בית כנסת נחשב כ"קהילה", ורב בית הכנסת ייחשב כמרא דאתרא. במיוחד יש לשאול, כאשר רב בית הכנסת הוא בעיקר עוסק בהנהגת הקהילה, ולא בעניין פסיקת הלכה, שבשאלות מסובכות הוא פונה אל מורי ההוראה המפורסמים בעיר.

 

כעת הוא מביא, את הנוגע לעניינינו, וכמו כן יש לשאול בגדר ראשי ישיבה בימינו, שאינם עוסקים בפסיקת הלכה, אם יש להם דין "רב", שאסור להורות במקומם. בזמנינו, רוב ראשי הישיבות, הם כך. אמנם ישנם ראשי ישיבות מפורסמים, שהיו תלמידי חכמים גדולים, גם בהלכה למעשה. למשל, הגרש"ז אויירבך.

 

זכורני, כי פעם אחת באמצע השיעור, אינני יודע כעת מדוע הוא קצת כעס על הבחורים, ולכן הוא אמר, בשביל מה אני צריך לבוא לכאן? יותר טוב היה אם הייתי נשאר בביתי, ואברר איזו הלכה. למה אני צריך לבוא לפה, ולמסור כאן שיעורים?

 

אצלו אדרבה, התחום שלו היה יותר בהלכה. מסירת השיעורים בגמרא, היה אצלו בתורת תפקיד, בדרך אגב. כך פתאום הוא הביע את משאלות ליבו, שהוא היה מעדיף כך, ולא רק לשבת ולדבר פלפולים ולמדנות. בכל אופן, הדבר אינו מצוי, אין הרבה ראשי ישיבות כאלה.

נזכרתי כעת, כי פעם הייתי בברית מילה, ובירכתי על הכוס, אשר קידש ידיד מבטן וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית, תשתלח אסותא וכו', קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וכו'. לאחר מכן, ניגש אלי תלמיד חכם אחד, ולצערי מהקהילה שלנו, ושואל אותי, מדוע לא שתית לאחר 'כורת הברית'? עניתי לו, כי כך המנהג שלנו, כך מהרי"ץ זיע"א כותב. הוא אומר לי, לא, כל ראשי הישיבות שותים לאחר 'כורת הברית'. עניתי לו, מה זה קשור? מה הדבר נוגע, האחד אל השני? תגיד לי, על איזה ראשי ישיבות אתה מדבר? ראשי ישיבות שאומרים שיעורים במסכת בבא מציעא, או ראשי ישיבות שלומדים גם שלחן ערוך? שהם פוסקים הלכה?

 

אכן ישנן דעות כאלה, סוברים שזה הפסק. אבל הם עושים כך, כיון שזהו המנהג שלהם. עכ"פ לא בגלל שהם למדו את הגמרא ואת השלחן ערוך, והחליטו בעצמם שכך צריך להיות. אנחנו התימנים נוהגים, שהכל הולך ביחד, שהכל צריך להיות על כוס של־ברכה, לא כוס פגום, ושותים רק בסוף.

 

הוא אומר לי, לא, דוקא ישנו רבי עקיבא איגר בהגהותיו על שלחן ערוך בהלכות מילה, האומר שצריך לשתות מיד לאחר כורת הברית. אמרתי לו, במחילה מכבודך, אין רבי עקיבא איגר כזה. אני אגיד לך מה כן יש. פה הוא כבר נדהם. אין רבי עקיבא איגר כזה. יש בספר איגרות סופרים, שהביא בשם החתן של רבי עקיבא איגר, שאמר ש"נדמה לו" שכך רבי עקיבא איגר היה עושה...

 

לגופו של עניין, ישנה תשובה על כך באריכות בשו"ת עולת יצחק [ח"א סי' קכ"ד, וע"ע בחלק שלישי], הבאתי שם הרבה פוסקים, כמדומה אני יותר מחמש עשרה פוסקים, ובכללם הגאונים, האומרים שלא לשתות לאחר כורת הברית, אלא לאחר תשתלח אסותא וכו'. כל מה שאומרים, שייך לברכה, וזה לא נחשב הפסק. הכל כברכה אריכתא, כיון שזה מן העניין. בכל אופן, מהרי"ץ זיע"א אומר, ועם שוני"ם אל תתערב.

 

והוא ממשיך וכותב [בספר הדר זקנים] כך, כמו כן בעיר גדולה שממנים "רב ראשי", אבל ישנם הרבה מורי הוראה בעיר, צ"ע אם רב כזה נחשב כמרא דאתרא שאסור להורות במקומו. וכי אותו רב, ממנה את מורי ההוראה שבעיר? הוא לא ממנה אותם. ממנים אותם, אפילו מבלי שידע. לא צריך אישור מהרב, והוא גם לא מתייחס אליהם, והם לא מתייחסים אליו. ולכאורה תלוי הדבר באם אין שום מורה הוראה מתמנה אלא על פיו, אז הוא נחשב כרב לכל דבר. אבל אם תושבי העיר נוהגים למנות מורי הוראה גם מבלי ידיעתו, אין הוא נחשב כמרא דאתרא לעניין פסק, אלא לעניין שאר כיבודים וצ"ע.

 

לאחר מכן הוא מדבר על מה שהזכרתם מקודם, רבנים המתמנים שלא על פי הציבור, כמו שנהגו בארץ ישראל, שהרבנות ממנה אנשים על ידי הסכמים או "גופי בוחרים" שאינם נבחרי הציבור, לכאורה אינם נחשבים כמרא דאתרא, במיוחד אם אין הציבור פונה אליהם בשאלות וכדומה.

 

ובדף 117 הוא כותב כך, הכל חייבים לבקר את המרא דאתרא של מקום, כל זמן שהוא ממלא את תפקידי המרא דאתרא, וכל עניני העיר מוטלים עליו. דברי תורה להאדמו"ר ממונקטש ח"ו סי' ט'. ואין לחלוק על המרא דאתרא, אפילו מי שצודק בטענותיו. וצריך לקבל מרותו. ואינו יכול לומר, שהוא תלמיד או שהוא מחסידי רב פלוני שבמקום אחר. ואין לך אלא "כהן שבימיך", ו"מן המקום ההוא", "על פי התורה אשר יורוך". דברי תורה ח"ב סי' ל"ח.

 

הוא מביא שם נדון מעניין, וראה בשו"ת מהר"מ שי"ק יו"ד סי' רי"ט, מה שכתב אודות קהילה שהחרימו את המרא דאתרא שלהם, מפני שזלזל בכבוד האדמו"ר שלהם שבמקום אחר. הם אמרו, כי כיון שהמרא דאתרא הזה, זלזל באדמו"ר שלהם, הוא מוחרם. ישנה שאלה, כיצד להתייחס לנושא הזה. וראה עוד בשו"ת מהר"ש איגר סי' ל"ג.

 

היוצא מן האמור, כי מה שכתבתי בשו"ת עולת יצחק, שראש הישיבה נחשב מרא דאתרא, המדובר על ראש ישיבה שהוא גם פוסק הלכות. אבל אם הוא רק רוצה כך, כיון שהוא חושב שצריך לנהוג לפי רב מסויים, איך לכך משקל של פסק הלכה.

 

שאלה מהקהל: ישנו פוסק, וישנו מורה הוראה. מורה ההוראה למד בספרים מה הפוסקים פסקו, ושואלים אותו שאלות. וישנו פוסק, שהוא מעצמו מכריע. למה הרב התכווין בדבריו?

תשובת מרן שליט"א: אתה צודק שישנו חילוק ביניהם, אבל בכל אופן לעניינינו הדבר לא משנה. העיקר הוא, שהוא פוסק שאלות, יש לו יד בהלכה.

 

שאלה מהקהל: ראש הישיבה יודע ואומר את הפסק של החזון איש בנדון.

תשובת מרן שליט"א: בסדר, אז הוא אומר כך, רק כיון שכך החזו"א אמר, אבל באופן המדובר ודאי אינו יכול לכפות זאת על הבחורים בישיבה. ובפרט, שהדלקת נרות חנוכה, זה לא דבר הנעשה בפרהסיא בישיבה, אלא כל אחד בפני עצמו. גם בהרבה ישיבות שכל הבחורים מדליקים בפתח הישיבה, עשרות מנורות חנוכה במקום אחד, כי כנראה לא מסכימים להדליק בחדרים, או מסיבה אחרת, בכל אופן זה לא בולט מה כל אחד עושה, אם הוא מדליק ומברך או רק משתתף.

 

לגבי ענייני כלל ההנהגה בישיבה, בודאי שצריך לכבד את מה שהוא אומר, אסור לעשות כנגד ראש הישיבה. הרבה פעמים פונים אלי בחורי ישיבות, מכל מיני מקומות, ואני אומר להם, אם ראש הישיבה אומר משהו, על אף שאין דעתי כמוהו, כיון שאתה נמצא בישיבה, אתה צריך לעשות את מה שראש הישיבה אומר. או תעבור לישיבה אחרת. אא"כ, זהו דבר שנעשה בשקט, לא בפרהסיא. כגון, אם אתה מתפלל בסידור בנוסח שלך. ראש ישיבה ספרדי, לא מוצא חן בעיניו לראות "תִּכּלַאל". תעטוף את הכריכה, שהשם לא יהיה בולט, וחסל. אבל לעשות בפרהסיא כנגד דעת ראש הישיבה, הדבר אינו שייך. בודאי שצריך לכבד אותו. אין בכך שום ספק. זהו דבר ברור.

 

ובנ"ד, אם יש לו משקל של פסק הלכה, או מבחינת שהוא גדול בתורה, ומגיע לפסקי הלכות מתוך עומק עיונו והיקף ידיעותיו, או אף מבחינת שהוא פוסק הרבה שאלות, שגם זה נקרא פסק הלכה, הוא המרא דאתרא, וצריך לעשות כדבריו. כך לגבי דבר שהוא בפרהסיא. אבל לגבי דבר שאינו בפרהסיא, אמנם אסור לך לפרסם שאינך עושה כמוהו, כיון שזהו זלזול בכבודו. אבל בינך לבין עצמך, אם הדבר אינו ניכר, אתה יכול לעשות זאת בשקט.

 

הערה מהקהל: ישנו ויכוח גדול, בין פוסקי ההלכה לבין ראשי הישיבות, לגבי חדר יחוד. ישנם רבנים ספרדיים, היוצאים כנגד ראשי הישיבות.

תשובת מרן שליט"א: נכון, כיון שזהו עניין שבפרהסיא, צריך לשמוע לראש הישיבה. יחוד, זהו דבר מורגש, הנעשה בפרהסיא. אבל ישנם עוד שיקולים נוספים, לגבי העניין הזה. צריך לדון כל נושא לגופו. ואכמ"ל בנושא. וכבר הרחבתי בס"ד בשע"ה חלק שביעי הלכות נישואין.

 

בדין אב החושב שבנו מדליק נ"ח בישיבה ואינו מכווין עליו להוציאו יד"ח.

ישנו נושא חדש, אשר לא ראיתי שדיברו עליו בכלל, וזוהי הנקודה הרביעית, מה הדין לגבי בחור שאינו מדליק בישיבה, כיון שהוא סומך על אביו שמדליק בביתו, אולם מתברר שאביו חושב שבנו מדליק בישיבה, ויוצא שאינו מתכווין בכלל לפטור את בנו. האב סובר, כיון שהבחור נמצא בישיבה, כנראה הוא מדליק בישיבה. הוא חושב, שכך צריך להיות. זה לא שבכוונה האב רוצה שהוא ידליק בישיבה, כיון שהוא סובר כמו הדעה ההיא. אלא מחוסר ידיעה, האב חושב, כי מה שהוא מדליק בבית, לא פוטר את בנו. וממילא, הוא לא מכווין עליו.

השאלה היא, האם גם באופן הזה, הבן יצא ידי חובה? יכולים להיות, מצבים כאלה.

 

יכול להיות גם מקרה, שהאב שוכח מכך. דהיינו, הוא מדליק נרות חנוכה, והוא לא מתכווין על בנו. הוא חושב, שהוא מדליק רק עבור בני המשפחה הנמצאים בבית. הוא לא חושב על אלה הנמצאים מחוץ לבית. זו גם יכולה להיות שאלה, לגבי בני הבית ממש, אם הוא חשב כך, כיון שהם לא היו באותו הרגע על ידו.

 

לגבי החלק השני, הדבר יותר פשוט, כי אפילו כאשר האדם אינו מכווין בכך, בודאי שאם ישאלו אותו, הוא יאמר כך כך דעתו. אבל לגבי בחור הנמצא בישיבה, אולי הוא חושב, מה פתאום, לא חשבתי עליו, הייתי בטוח שהוא מדליק בישיבה.

 

ישנם נושאים, הדומים לעניין זה, ונראה שיש לפשוט משם את הספק שלנו, למרות שאפשר לחלק. מסתבר כך מסברא. דהיינו, אם נחליט כפי השיטות האלה, שההדלקה שבבית פוטרת את בחור הישיבה, אזי לא משנה מה אביו חושב. העיקר שהוא לא יחשוב ההיפך, שהוא מכווין שלא להוציא אותו. מן הסתם, אם הדין הוא שהדלקת הבית פוטרת את הבחור בישיבה, גם אם חשבת אחרת, בתום לב או מחוסר ידיעה, זה גם פוטר אותו.

 

שאלה מהקהל: והבחור סומך על ההדלקה שבבית?

תשובת מרן שליט"א: כן. הוא סומך על כך. הוא אפילו לא משתתף בפרוטה.

 

ישנו נושא הדומה לעניין זה, לגבי כוס ברכת האירוסין בחתונה. הרי הרב מברך בורא פרי הגפן, ולאחר מכן את ברכת אשר קידשנו במצותיו וכו', או את שבע הברכות, והוא מתכווין להוציא אותם ידי חובה. מה הדין, אם החתן והכלה לא ידעו שהם יוצאים ידי חובה בברכה שלו, או שהוא לא התכווין לכך בהדיא. בדרך כלל אנחנו רגילים, להזכיר להם זאת מראש. אבל מה יהיה, אם הם לא חשבו על כך? הם לא ידעו, והדבר לא נאמר להם. מביאים לחתן את הכוס, אולם הוא אומר, אבל לא בירכתי. הרב התכווין להוציא אותי ידי חובה? אני לא חשבתי. והחתן חושב, לברך עכשיו בורא פרי הגפן.

 

אומר בעל עזר מקודש [סימן ל"ד סעיף ב'], הבאתי את דבריו בשלחן ערוך המקוצר חלק אבן העזר [הלכות אירוסין וקידושין סימן ר"ו, בעיני יצחק אות שי"א, ד"ה והיא, דף קנ"ו] בזה"ל, נוהגים שהחתן והכלה שותים גם־כן מכוס ברכת אירוסין ונישואין. וכיון שכך הוא המנהג, ממילא סתמיות דעת המברכים היא כמפורש שיוצאים ידי חובה על שתייתם בשמיעתם, וכך היא סתמיות דעת החתן והכלה כאילו כיוונו לצאת ידי חובה בשמיעתם.

 

הוא אומר, דבר חידוש. כיון שהמנהג הוא, שהחתן והכלה סומכים על ברכתו, אז גם אם המברך בעצמו לא התכווין להוציא אותם ידי חובה, הוא לא חשב עליהם, וגם הם לא חשבו על כך, אבל כיון שכך הוא המנהג, הדבר הולך לפי המנהג. לא משנה, שאתם בפועל לא חשבתם על זה. אלא, הולכים על דעת המקובל.

 

ישנה סברא הדומה לכך, באגרות משה [חלק ג' או"ח סימן ד'], הוא דן שם לגבי שליח ציבור שאינו מתכווין להוציא את הציבור ידי חובתם. הוא אומר, שהדבר לא משנה. הגם שעלית ולא חשבת להוציא יד"ח, אבל אתה מתכווין לעשות את מה שצריך לעשות, כפי התקנה. א"כ יוצא, שלגבי כל דבר, לא הולכים על פי מה שנעשה בפועל, אלא שכביכול סומכים על דעת חז"ל, או על מה שההלכה אומרת.

 

חושבני, כי אפשר להשוות זאת גם לנושא שלנו. הגם שהאב אינו יודע זאת, וכאשר שואלים אותו הוא חושב שלא, הוא אומר שלא כיוון לכך, אבל ההלכה היא שהוא יוצא. אם האב לא התכווין במפורש שלא להוציא אותו ידי חובה, ממילא הולכים כפי הדין שזה פוטר, ולכן גם באופן הזה זה פוטר. נראה לי בס"ד, כי כך צריך להיות. גם באופן הזה. אבל הטוב ביותר הוא, לומר זאת במפורש, להוציא ידי חובה, ולפחות לכוון במחשבתו.

 

ולמדנו למסקנא לגבי עיקר השאלה דלעיל, כי מצד הדין א"צ בחורי הישיבות להדליק כלל, כי הם נחשבים סמוכים על שלחן הוריהם, ויוצאים ידי חובתם בכך. אבל טוב לצאת ידי חובת כולי עלמא, וישתתף כל אחד בפרוטה עם בחור אשכנזי שמדליק ומברך. [אין חובה לעמוד סמוך לו בעת הברכה, אבל כדאי ורצוי]. 

הדפסשלח לחבר

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[11-12]
 
  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

 

 
 

 

 

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

שר שלום קשת
מצות טעמו וראו
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ארז יחיאל
מצות מסורת
ת"ת עטרת חיים
רשת כוללים יום הששי נחלת מהרי"ץ
פעולת צדיק
מועדי השם

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד