-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
מיני תבלין וקליות
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
700 אורחים

שו"ת: דין לחלוח מצות היבשות במים

    
מספר צפיות: 1455
מתוך שו"ת עולת יצחק חלק ד' (שעודנו בכתובים) מאת מרן הגאון רבינו יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן. ויעויין מה שהרחיב בזה בס"ד ידידנו הרב אביחי שרעבי שליט"א בביאור תשובת מרן שליט"א בקובץ התורני "דברי חפץ" חלק ב' מעמ' ק"ל.
ז' ניסן ה'תשפ''ב

דין לחלוח מצות היבשות במים

 

לק"י, מוצש"ק פרשת תרומה, אור לשני באדר הראשון ה'תשע"ד, ב'שכ"ה לשטרי.

 

לכבוד וכו' בדין רקיק השרוי למצת מצוה, נסתפקתי ספק גדול לדינא, ולא זכיתי להגיע בו להכרעה. אבל ראיתי שרבינו שליט"א בספרו הגדול שלחן ערוך המקוצר, הכריע בזה בפשיטות, ולא גילה לנו מקור דבריו. אמרתי הרי שמואל חי ובית דינו קיים, אעלה ואגידה אל אבי, אולי יזכני ודבר־מה יראני, ותתברר השמועה:

 

כתב רבינו שליט"א בשלחן ערוך המקוצר חלק ג' סימן צ"א סעיף י"ז, אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות על ידי לחלוח קל במים, זמן־מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה. והוסיף במוסגר, ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה ע"כ:

 

והנה דין זה מקורו בפסחים דף מא. יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. ורבי יוסי אומר, יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח. וכרבי יוסי קיימא לן, שכן פסקו הרמב"ם פרק ו' מחמץ ומצה הלכה ו', ובטור ושלחן ערוך סימן תס"א סעיף ד':

 

מכאן מבואר דבשרוי יוצאין, ולכאורה היינו לכתחילה. אכן המגן אברהם סק"ז דייק מדאמרו יוצאין, משמע דוקא בדיעבד. וכן דייק ממה שכתב הרי"ף בפסחים דף יא: ואי איכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבישתא, שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא, דתנן וכו'. משמע דהיינו בדיעבד דוקא בזקן או חולה:

 

והנה לא גילה לנו המגן אברהם טעמו בזה, מדוע לכתחילה אין יוצאין בשרוי. ולפי זה אנחנו לא נדע באיזו שרייה דיבר המגן אברהם לאסור. ומדברי רבינו שליט"א נראה שלמד בכוונתו דלכתחילה אין יוצאין בשרוי משום שמתבטל מטעם מצה, ולכך ביאר דהיינו בשרייה מרובה דוקא:

 

ואני עני לא זכיתי להבין דבריו. דהנה מלבד דבדברי המגן אברהם לא נכתב טעם זה כלל בהאיי דינא, לכאורה לא שייך כלל לומר טעם זה, דהא המגן אברהם לא הביא דין זה בתור חידוש של־הרי"ף, שאז נוכל לומר דהרי"ף חשש אף בזה משום טעם מצה. אלא דקדק המגן אברהם שכן היא כוונת הברייתא המובאת בגמרא, דהתם פסול זה דטעם מצה, שייך לרקיק המבושל שאין יוצאין בו לרבי יוסי, כמבואר בברכות דף ל"ח ע"ב. ואם היה שייך פסול זה גם ברקיק השרוי, אף בזה היה פוסל רבי יוסי. ומדאסר במבושל והתיר בשרוי, שמע מינה מבושל נתבטל מטעם מצה, והשרוי לא. ואם כן הדרא קושיא לדוכתה, מהו טעמו של־מגן אברהם, וממילא אין הכרע באיזו שרייה אסר:

 

וכיון שהדבר נחוץ לי להעלותו על גבי הכתב, להודיע ברבים צדקת מה שנהגו אבותינו פה בארץ ישראל בתחילה, כאשר עדיין לא היו בידם מצות אלא אלו הקשות, והיו שורין אותן במים לרככן, ואף בפני גדולי־תורה נהגו כן בלא פוצה פה ומצפצף. ומריש הה אמינא דלא חשו כלל לדברי המגן אברהם, ובפרט דשתקי מזה הרמב"ם והשלחן ערוך והעלו בפשיטות דיוצאין בשרויה, ומעוד קושיות:

 

אך על פי הבנת רבינו שליט"א בדברי המגן אברהם, הרי בשרייה מועטת כמו שנהגו, בודאי שרי. על כן יעשה עמנו רבינו חסד, ויודיענו דבריו, ושכרו מן השמים מֻשלם:

 

כה דברי צעיר תלמידיו

 

אביחי שרעבי

תשובה:

 

לק"י, עש"ק תצוה אדר הראשון ה'תשע"ד, ב'שכ"ה.

 

לקראת יקרת ידידנו האברך הנעלה שוקד על התורה ועל העבודה, ראש החבורה בכולל יום הששי נחלת מהרי"ץ בעיר קרית ספר מודיעין עילית, כש"ת הרה"ג אביחי שרעבי הי"ו ומצוי"ץ. בתשובה לשאלתך אענה בנחיצה מרוב הטרדות.

 

א) דבר זה למד מעניינו שאיסור השרייה לכתחילה הוא משום ביטול טעם מצה, כי סביבות העניין הלז הוא הנדון בגמרא ובפוסקים, וכמפורש בברכות דף לח: דטעמא דרבי יוסי משום דבעינן טעם מצה וליכא יעו"ש. לפי שדרגות דרגות יש בביטול הטעם, כולו לגמרי, חלקו, או מקצתו. דלרבי מאיר דוקא במבושל שנימוח אין יוצאים ידי חובה כי אז הלך כל טעמו, אבל כשלא נימוח אף שמבושל והלך רובו לית לן בה שסוף סוף יש טעם מצה, וכל־שכן שרוי. ולרבי יוסי אפילו במבושל שלא נימוח לא יצא אבל בשרוי יוצאין בדיעבד, כי נשאר קצת טעם, וסגי בהכי:

 

וזה ברור בכוונתם של־רבי מאיר ורבי יוסי. כי אין לפרש דפליגי במציאות אם מתבטל הטעם, דהא קיימא לן שאין מחלוקת במציאות. רק תלוי בגדר ביטול הטעם ושיעורו עד מתי הוא מעכב, מר הכי אית ליה, ומר הכי אית ליה, והלכתא כרבי יוסי:

 

וכן הלאה מה שדנו הפוסקים בשרייה בחמין, ביין משקין ומרק, השאלה בגדר הביטול, כי הטעם השני מתגבר על טעם המצה, אז מתערב בו ומְשַׁנה אותו:

 

הלכך אף שבמגן אברהם לא נזכר הטעם, מכל מקום פשוט הוא, ולא הוצרך לכתבו. ואם רצונך מפורש, הנה הוא יוצא ממה שכתוב בבית חדש על הטור שם בסימן תס"א, לגבי שרייה בחמין, דאפילו בכלי שני שאינו מבשל ליכא טעם מצה, והובא גם־כן בכף החיים שם ס"ק מ"ה. ובמשנה ברורה ס"ק י"ח, אם מותר לשרות המצה בשאר משקין וכו' יש אומרים דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה וכו' יעו"ש. הרי שכל הנדון מצד זה. וטעמא אחרינא לא שמענא ולא ידענא:

 

ב) ממילא שפיר דייקינן בשלחן ערוך המקוצר דבלחלוח קל, שפיר דאמי לכתחילה אפילו להמגן אברהם. והגם שהשתילי זיתים לא העתיק אותו, מכל־מקום מסתברא דלאו משום דלא סבירא ליה, שאם כן היה לו להביאו ולסתור דבריו, כדרכו בכמה מקומות. והרי ראייתו מהרי"ף, נראית ראיה אלימתא, ומקורו הוא מהגאונים, דהכי איתא בשאילתות דרב אחאי גאון שאילתא ע"ז ובהלכות גדולות שלהי הלכות פסח דף ל' ע"ד. וכן כתבו הרי"ץ גיאת סוף דף צ"ו והרא"ש ועוד רבוותא. אלא אדרבה משמע דמשום דפשיטא ליה מילתא דמיירי בדיעבד, לא הוצרך להעלות זאת בהדיא, וכמו שהמגן אברהם עצמו כתב בפשיטות שכן מתבאר מלשון השלחן ערוך והגמרא שכתבו יוצא אדם, משמע בדיעבד. כמו שאת סיום דברי המגן אברהם שזה בין בברכת על אכילת מצה בין באפיקומן, לא העלה השתילי זיתים משום דפשיטא ממילא. [אך עדיין צ"ע למה השמיט עניין השרייה אם היא גם ביין וברותחין ובמרק וכו', או רק במים, שנחלקו בזה הפוסקים, ודן בזה המגן אברהם בתחילת דבריו שם]:

 

ג) ודברי רבינו מנוח שמותר להטביל (הובא במשנה ברורה שם וכף החיים ס"ק מ"ח) לא תידוק מיניה דטפי מהטבלה לא, כי נדונו הוא להטביל במי פירות, ואנן במים עסיקינן, לפי־כך מותר אפילו לחלוח. ועיין עוד לקמן אות ה' ד"ה והקורא:

 

ומה שכתב ערוך השלחן סוף סעיף ח' מי שיכול לאכול יבש לא הותרה לו שרייה, דעיקר טעם מצה הוי ביבשות ע"כ, נראה לענ"ד דיבשות לאו דוקא ממש, ואפילו יצאו מגדר כוסס, שאינו נפרך ונשבר, מכל־מקום שרי לכתחילה לכולי עלמא:

 

ד) אכן יש להעיר דהדין הקודם לזה בשלחן ערוך שם סעיף ג', מצה שנאפית עד שאם פורסים אותה אין חוטין נמשכים ממנה יוצאים בה ע"כ, הוה פשיטא לן כד עסיקינן בההיא הלכתא שזה אפילו לכתחילה, וכמ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן קמ"ג אות א' ד"ה והדבר, ואם כן יגיד עליו רעו [ועיין עוד לקמן אות ו' ד"ה והמשיך]. ולפי זה ייצא לנו כי לא רק לחלוח קל, אלא אפילו שרייה מרובה שרי לכתחילה (על־כל־פנים כל שאינו כבוש דהיינו עשרים וארבע שעות שדנו בזה האחרונים). ומעתה יש לדון בכל לשונות הגמרא והפוסקים בכל כי האיי גוונא אם הכוונה לכתחילה או רק בדיעבד, ונראה שהכל לפי העניין, או לפי הראיות מדברי רבוותא. ובנדון דידן שיש גילוי מפורש מדברי הרי"ף וסיעתו דדוקא בדיעבד, פשיטא דאין להקל לכתחילה בשרייה מרובה:

 

וחשבתי כי צריכים אנו לצאת לחפש"י לברר העניין, ואז הקרה ה' לפני שכבר עמד בזה קצת בשו"ת בניין ציון (בעל ספר ערוך לנר על הש"ס) סימן כ"ט (ד"ה הנה) וז"ל, יש להסתפק אם מותר לכל אדם לכתחילה לפרר המצה, או רק לזקן וחולה. שהרי בפסחים דף מ"א אמרינן יוצא אדם במצה שרויה, וכתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה. ובסימן תס"א סק"ז כתב המגן אברהם דמשמע להרי"ף כן ממה שכתוב יוצא אדם במצה שרויה, דמשמע דיעבד ע"ש. ואם־כן הכי נמי לעניין מצה מפוררת דתני בברייתא (ברכות דף ל"ז ע"ב ומנחות דף ע"ה עמוד ב') אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, משמע גם־כן מלשון יוצא, דיעבד דוקא. אלא דקשיא לי היאך נדייק מלשון יוצאין דדוקא בדיעבד קאמר, הרי בפסחים (דף ל"ה ע"א) תנן, אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובת מצה, בחטין וכו'. וכן תנן שם (דף ט"ל ע"א) ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וכו'. ובאלו ודאי לכתחילה קאמר. ובאמת לולא דברי המגן אברהם היה נראה לענ"ד דגם הרי"ף לא רצה לומר דלא מותר גם לכל אדם לשרות מצה במים, אלא דרצה להורות עצה טובה לזקן ולחולה שאין יכולים לאכול מצה, שיש להם תקנה ליצא ידי חובתם בהיתר. שכן משמע מטור ושלחן ערוך שכתבו הברייתא סתמא שיוצאין במצה שרויה, ואי הוי סבירא להו דהרי"ף לא התיר רק בדיעבד למי שאינו יכול לאכול מצה, לא הוי שתקי להשמיענו כן. ועל־כל־פנים מדהשמיטו תנאי זה, משמע שלא חששו לזה. אמנם לפי דעת המגן אברהם שהרי"ף לא התיר רק לזקן ולחולה, ויליף כן מדתניא יוצאין לשון דיעבד, צריך לחלק בין לשון יוצאין סתמא, ובין לשון אדם יוצא ידי חובתו דמשמע טפי שמותר לכל אדם אפילו לכתחילה. ואם־כן לעניין פירורין דנקטה גם־כן הברייתא לשון אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, מותר גם־כן לכל אדם. ולכן מי שלא יכול לאכול מצה מחמת חסרון שניים, טוב יותר לפרר המצה מלשרות אותה מה שלדעת המגן אברהם לא מותר רק בדיעבד למי שאינו יכול לאכול בעניין אחר. כן נראה לענ"ד עכ"ל. החרה החזיק אחריו בשו"ת דברי שלום (מזרחי, ראב"ד ארם צובא. ירושלם ה'תשנ"ז) חלק ד' סימן ל"ד דף ק"ב ע"ב, שם העלה דברי הרא"ש פרק כל שעה סימן י"ז שכתב כדברי הרי"ף וז"ל, והיכא דאיכא זקן או חולה ולא יכול למיכל מצה ביבשתא, תרו ליה במיא עד דמרככא ואכיל ליה עד דלא מיתמחא ע"ש. וכתב עליו, אבל ברמזים [קיצור פסקי הרא"ש שם] כתב, ויוצאין במצה האפויה על גבי קרקע, וברקיק השרוי במים אחר אפייה, אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח עכ"ל. משמע שאפילו לכתחילה נמי ולאו דוקא בדיעבד, כמו במצה האפויה על גבי קרקע שיוצאין בה אפילו לכתחילה, הוא הדין במצה השרויה במים. וכן משמע מהרמב"ם פרק ו' מחמץ ומצה הלכה ו' שכתב, אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס וכו' אפילו אפאה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצאין בה, והוא שלא יהיו חוטין נמשכין וכו'. ויוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נימוח וכו'. משמע כי היכי בכל הני שכתב הרמב"ם יוצאין בהם אפילו לכתחילה, הוא הדין ברקיק השרוי יוצאין בו לכתחילה:

 

ונראה שגם הרי"ף והרא"ש והמאירי לא נתכוונו לומר דלא שרינן לכתחילה אלא לזקן או חולה שאינו יכול למיכל ביבשתא, אבל לאדם אחר שיכול למיכל ביבשתא לא שרינן ליה לכתחילה לצאת ידי חובתו ברקיק השרוי. אלא מאי דנקטו זקן או חולה, משום אורחא דמילתא הוא דנקטו בכי האיי גוונא, אבל לעולם גם אדם בריא שיכול לאכול ביבשתא יוצא ידי חובתו אפילו לכתחילה, וכמו שכתב הרב בניין ציון סימן כ"ט וז"ל, ובאמת לולא דברי המגן אברהם היה נראה לענ"ד דגם הרי"ף לא רצה לומר דלא מותר גם לכל אדם לשרות מצה במים, אלא דרצה להורות עצה טובה לזקן ולחולה וכו' [כנזכר לעיל]:

 

והוסיף על כך בדברי שלום שם, דאי הוה סבירא להו דהוי (לעיכובא) [צ"ל בדיעבד. יב"ן] פשיטא שלא היה סותם רבינו הטור דלא כאביו הרא"ש שכתב כדברי הרי"ף, וכן המחבר היה פוסק כדמשמע מהרי"ף והרא"ש, ולא לסתום דבריו שלא כדבריהם. ועיין בית יוסף שהביא דברי הרי"ף, ולא כתב דהטור פליג על זה. וכל־שכן דברמזים שדרכו להביא פסקי הרא"ש בקיצור, השמיט תנאי זה. ועל כרחין דסבירא ליה דאין זה תנאי בדברי הרי"ף והרא"ש, וכדברי הרב בניין ציון:

 

ועוד כתב שיש לתמוה דכיון דטעמא הוי דשרויה מיקרי לחם ודאית בה טעם מצה, אם־כן אין מקום לאסור לכתחילה, כיון דהוי מצה גמורה וכו'. ומכל־מקום מאחר שדעת המגן אברהם והאחרונים לאסור לשרות לכתחילה במים, יש לחוש ולהחמיר כדבריהם, ואע"ג שמעיקר הדין נראה דשרי. ועל פי הדברים האלה מסיק התם לדינא בדף ק"ג ע"ב, מותר לכתחילה לשרות במים רקיק של־מצה ויוצא ידי חובתו, בין אדם בריא ובין אדם זקן או חולה. אבל לא לשרותה מעת לעת, דכבוש כמבושל. ומכל־מקום ראוי לאדם בריא להחמיר לא לשרות המצה, כדעת המגן אברהם ושאר אחרונים. ודוקא כששורה במים כזית שלם ביחד. אבל אם שורה פרוסות פחותות מכזית, אינו יוצא בהן ידי חובתו אם נישרו כל־כך עד שנתלבנו המים מחמתן, שכבר נתבטלו מתורת לחם על־ידי זה. ואם שורה אותן פרוסות פחותות מכזית זמן מועט ולא נתלבנו המים על־ידי זה, לא אבד מהן שם לחם יעו"ש:

 

ובשו"ת חזון עובדיה (ירושלם ה'תשנ"א) חלק ראשון כרך שני סימן ל"ד דף תרמ"ה העלה דמה שכתב המגן אברהם שלא התיר הרי"ף שרייה במים אלא לזקן וחולה, כי לשון יוצאים במצה שרויה משמע בדיעבד, לאו מילתא פסיקתא היא, והתוספות בפסחים דף לה: נסתפקו בלשון יוצאים בדמאי, אם הוא רק בדיעבד או אף לכתחילה. ועיין בשערי תשובה סימן תס"ב סק"ח גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דקיימא לן שיוצאים בהם, שהביא דברי הרב בית יעקב שפירש דהיינו בדיעבד, וכתב עליו דליתא, דלישנא דמתניתין יוצאים בהם משמע אף לכתחילה ע"ש. ובפסחים דף לז. יוצאים בפת נקייה ובהדראה ובסריקין המצויירים, וכתב הערך השלחן סימין תנ"ד סק"ב דהיינו אף לכתחילה ע"ש. ועיין עוד בדגול מרבבה סימן ש"מ סעיף ג', ובמה שכתבתי לעיל סימן כ"ה דף שע"ד [עיין לקמן ד"ה ולקוצר. יב"ן]. ומצאתי בשו"ת בניין ציון חלק א' סימן כ"ט שהביא דברי המגן אברהם הנזכרים לעיל, וכתב דבאמת לולא דברי המגן אברהם היה נראה לו שגם הרי"ף לא רצה לומר שלא התירו מצה שרויה אלא לזקן וחולה ולא לשאר כל אדם, אלא שרצה להורות עצה טובה לזקן ולחולה וכו'. ולדברי המגן אברהם צריך לחלק בין לשון יוצאים ובין לשון אדם יוצא ידי חובתו וכו' עכת"ד. ולא העיר מהנזכר לעיל שגם לשון יוצאים יש לפרשו לכתחילה. ולכן נראה עיקר שאף לכתחילה מותר לצאת במצה שרויה לכל אדם, ובפרט למי שאין לו שינים ומצטער באָכלו מצה יבשה, דכדיעבד דמי וכו' ע"כ:

 

ולקוצר דעתי לא מצאתי בדברי הבניין ציון ודברי שלום וחזון עובדיה הכרח גמור להוציא דברי הגאונים והרי"ף וסיעתם מפשטן דדוקא לזקן ולחולה התירו, ואם ריק הוא ממנו. וסוף סוף, לא פלטינן מפלוגתא ומספיקא. והחזון עובדיה ציין לדברי עצמו לעיל מינה בסימן כ"ה, והרואה יראה שם מקומות רבים והרבה רבוותא הסוברים דלשון יוצאים היינו דוקא בדיעבד. ומה שתמה הדברי שלום שאין מקום לאסור לכתחילה כיון דשרויה הויא מצה גמורה, כדלעיל ד"ה ועוד, נראה לענ"ד שיש להשיב דסוף סוף מתבטל מעט מן הטעם, אי נמי גזירה שמא ישרה אותה עד שתימחה שאז גם בדיעבד אינו יוצא ידי חובתו כפי מסקנת הבית יוסף והפוסקים אליבא דרבי יוסי דקיימא לן כוותיה. ועיין עוד דברי מנחם חלק ג' דף רכ"ז ע"ב על מה שיש גורסים בדברי רבי יוסי "אין" יוצאין ברקיק השרוי. אע"ג דיכולני לאידך גיסא לחזק את דבריהם, לפי מציאות עשיית המצות בדורות הראשונים בכל הארצות שהיו עבות ורכות, לא יעלה על לב־איש להשרותן, הגע עצמך בזמנינו אם מישהו ישרה לחם רגיל בכל ימות השנה האם לא ייחשב מוזר ומתמיה. על כן הגאונים והרי"ף לא הוצרכו לזאת רק לזקן או לחולה, ודיברו בהווה. וי"ל:

 

ה) והראוני בספרו של־חכם אחד בזמנינו שכתב בפירושו על הרמב"ם פרק ו' מחמץ ומצה הלכה ו' דף שע"ט בזה"ל, הנה כאן בארצנו נצטמצמו אפשרויותנו לאפות לחם מצות רך וטוב שהנפש נינוחה בו, ועל כרחינו חייבים להסתפק בלחם ניקודים תפל מבלי טעם. ולפי־כך כדי למעט בתפלה אנו שורים אותו מעט במי מלח עזים [דנקיטינן שאין בזה חסרון משום מצה עשירה, וכמ"ש בס"ד במקום אחר. יב"ן], כדי להטעימו מעט ולרככו. ועל־ידי כך אפשר לאכול את הכזית מצה בקלות, וכדי שיהו המצוות ערבות עליו. ונראה דמה שהתירו חז"ל דיוצאין לכתחילה ואף למצוה מן המובחר ברקיק השרוי, דוקא שרוי במים שאין מפיג טעם הפת, אעפ"י שיוצאין במצה מתובלת עכ"ל. אבל אין לסמוך על דבריו. והרי לא זו בלבד שלא ראה את המגן אברהם, אלא גם את דברי הגאונים והרי"ף וסיעתם, כאשר כל מעיין מבין. ועל־כל־פנים איהו אזיל כל קביל איפכא, שזהו אפילו מצוה מן המובחר, מה שלא יצא אפילו מפום חד מרבוותא. אבל מטעמא אחרינא הוא דשרינן שרייה מועטת וכדכתבינן:

 

ונמשך אחריו בשו"ת יצחק ירנן חלק ז' סימן ט"ל, עמדתי ואתבונן אודות מנהגינו להרטיב קצת את המצה בליל הסדר, כדי שתהא רכה לאכילה וכו'. איתא בברייתא (ברכות דף לח: פסחים דף מא.) יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח. והלכה כרבי יוסי ולא כרבי מאיר, וכמבואר בעירובין דף מו: וסנהדרין דף כז. דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. וכך נפסקה הלכה זו ללא עוררין ברמב"ם ובטור ובשלחן ערוך ובכל הפוסקים. ולשון יוצא, הכוונה היא לכתחילה, וכלשון רבינו המאירי בבית הבחירה פסחים דף קטו. שאדרבה כך היא אכילתו וכך הדור לו. ויש מי שאומר מצוה מן המובחר [וכאן ציין לדברי החכם הנזכר לעיל בד"ה והראוני, בביאורו על הרמב"ם. הגם שאין דעת חכמים נוחה הימנו וכו'. יב"ן]. והכי מסתברא. הרי שלך לפניך שאין שום חשש במצה שרויה, אדרבה כך הדור לה ע"כ. והאריך שם בזה, וחזר שוב בשלהי דף קע"ז לכתוב וכבר ראינו להמאירי שכך הדור לו להיות טרי יעו"ש:

 

והקורא חושב לתומו שהמאירי מדבר בנדון דידן. אבל כשיעיין בגוף ספר המאירי, יראה דלא מיירי בשריית המצה אלא בטיבולה בתבשיל וז"ל, כל שהוא דרך אכילתו, אין בו ביטול טעם. ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המוציא בתבשיל, אדרבה כך היא [דרך] אכילתו, וכך הדור לו יעו"ש. וטיבול קיל משרייה כדלעיל אות ג' ד"ה ודברי. ועיין עוד שו"ת חזון עובדיה חלק א' כרך שני סימן ל"ד דף תרמ"ב ותרמ"ד. [והסגנון הדור לו, הוא במאירי מהדורת זכרון יעקב, המוגהת מכת"י. אך בהוצאת מכון התלמוד הישראלי כתוב "הראוי" לו]:

 

ו) עוד כתוב שם ביצחק ירנן דף קע"ז, וגם הרמב"ם פסק במפורש בפרק ו' מחמץ ומצה סוף הלכה ו' וז"ל, ויוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נימוח. אבל מצה שבישלה, אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה, שהרי אין בה טעם הפת ע"כ. הרי שבשרייה סתם כל שרייה [דמשמע לאו דוקא במים, אלא הוא הדין בתבשיל וכדומה], והעיקר שלא יימחה. ואלו בבישול, כל שהפיג טעם הפת. אלא דשוב בינותי שכל עיקר כוונת הגאונים והרי"ף הוא עניין השרייה עד שיתרכך, ובאופן שעדיין לא נמחה. והשרייה במים, אפשר במים קרים, ואולי במים חמים שמרככים מהר. וזה יש לימנע לכתחילה, ורק לזקן וחולה אפשר להקל. ושוב שמתי לב שהרמב"ם פסק גם דין זה שם הלכה י' וז"ל, הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול לאכול פת, מחנכין אותו במצוות ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול, שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו, והוא שלא נימוח ע"כ. הרי שמנה את ההלכה הזו, בכלל ההלכה שהכל חייבים באכילת מצה, ולכן הזכיר גם את החולה והזקן. ובודאי הגמור שאינו דין של־דיעבד, שהרי לפני כן בהלכה ו' פסק להדיא, ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח, הרי לפנינו שלא פירש שהשרייה במים וכו'. ואם איתא שהרמב"ם ודעימיה סוברים שדין זה רק לחולה וזקן, למה כְּתָבוֹ הרמב"ם פעמיים. פעם אחת במקומו, שיוצא אדם במצה שרויה - ולשון יוצא פירושו לכתחילה ולא דיעבד. שהרי לא נקט אם אכל מצה שרויה יצא, דהיינו דיעבד. אלא נקט יוצא אדם, שמוכיח שיוצא לכתחילה - ופעם שנייה כאשר אמר שכולם חייבים באכילת מצה. [אלא] מצה פתרון לבעיא של־זקן וחולה, ששורין לו רקיק במים ומאכילין אותו. דהיינו השתמש הרמב"ם בהלכה הקודמת לפתרון בעיתו, ולא שהתכוין לומר שדין השרויה הוא רק לזקן וחולה. שאם כן, היה הרמב"ם כותב רק דין החולה וזקן, והיינו למדים בהחלט שזה רק בדיעבד. אבל מזה שכתב את שניהם, מוכח שהאחד זה הדין לכתחילה, והשני זה הפתרון לבעיא עכ"ל יצחק ירנן:

 

ולענ"ד אדרבה מדכָפַל הרמב"ם עניין זה פעמיים, מוכח שבראשון דהיינו בהלכה ו' מיירי בדיעבד. וזהו שסתם ולא פירש שם דמיירי שהשרייה במים, משום דאיכא למימר דבדיעבד מהני שרייה נמי בתבשיל וכדומה. והשני דהיינו בהלכה י' בזקן או חולה, היינו לכתחילה, וזהו דנקט שורין ומאכילין. ולזה פירט דוקא התם בסיפא מים, להורות שבתבשיל לא הותר אפילו להם לכתחילה. וכן הדעת נותנת, דהא לא מסתברא דבסיפא יפרש לרישא, אלא להיפך בסיפא סומכים על המבואר ברישא. אמנם עיין רבינו מנוח מה שכתב לפרש בזה בהלכה ו' ד"ה ויוצאין, שילמד הסתום מן המפורש וכו', אבל האמת יורה דרכו:

 

ולשון הרמב"ם שם בריש הלכה ו', אחד מצה שנאפית בתנור או באלפס, בין שהדביק הבצק באלפס ואחר־כך הרתיח בין שהרתיח ואחר־כך הדביק, אפילו אפאה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצאין בה, והוא שלא יהיו חוטין של־בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי וכו' ע"כ. יש לפרש דהאיי דקאמר יוצא בה ידי חובתו, דמשמעו דיעבד לפי הדברים האמורים לעיל, לא קאי אלא אמילתא דסיפא, דהיינו כשאפאה בקרקע. כי העניינים שהזכיר ברישא, לא יתכן שהם דוקא בדיעבד. ואם־כן יש להפסיק בנשימה אחרי תיבות ואחר־כך הדביק. ומסיים אפילו אפאה וכו', שזוהי לבד בדיעבד. ודייק לישניה הכי מדנקט בה לשון יחיד, ולא בָּהֶן שאז היה מורה דקאי אכולהו:

 

והמשיך הרמב"ם להשוות זאת, עם דין לא נאפית אפייה גמורה, באמרו "וכן" אם לא נאפית וכו', ונקט נמי יוצאין בה דמשמע דיעבד [וצ"ע למה נקט כאן לשון רבים יוצאין, ולעיל לשון יחיד יוצא]. והגם דפשטא דמילתא נראה שזה אפילו לכתחילה, וכמ"ש בס"ד לעיל אות ד' ד"ה אכן, אולי י"ל דמיירי בגוונא שניכר שאין אפייתה גמורה, ודוק. ודי בזה, שלא נצטרך להשיב על שאר דברי יצחק ירנן:

 

וגם אם הדברים שקולים בכוונת הגאונים והרי"ף, מכל־מקום מה לנו להיכנס בפירצה דחוקה, ולסתור דברי המגן אברהם וכל האחרונים שנמשכו אחריו, ובפרט במצות עשה דאורייתא, אחת לשנה, הואיל ויש לנו דרך מרווחת טפי:

 

סוף דבר הכל נשמע שדברינו בזה בשלחן ערוך המקוצר הנזכרים לעיל, שרירין וקיימין, דלחלוח קל מותר לכתחילה. וטעמא דמילתא, מאחר שלא נחלש בכך טעם המצה, זולת מיעוטא דמיעוטא. ואין צורך לגזור בזה אטו שרייה מרובה, כיון דהוי גזירה לגזירה. כי בשרייה מרובה נמי לא מעכב, אלא שאסור לכתחילה אטו שרייה עד שתימחה:

 

ואחתום בשי"ש טו"ב

 

הצ' יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו

הדפסהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא
  2.  [6-10]...[26-30]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
לחמא עניא
טריתא
מצות מסורת
מצות טעמו וראו
עבור לתוכן העמוד