-
תענית
-
חיפוש מתקדם

 

 

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו תכנים תורניים והלכתיים רבים מאת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח שו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד. ראש מוסדות "יד מהרי"ץ" ו"פעולת צדיק". בפורטל תוכלו לעיין, להאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, לקבל מידע אודות פעילות ק"ק תימן, ועוד...
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

הוצאת פעולת צדיק

כשרות בד"צ פעולת צדיק

אור ההלכה
ישיבת נחלת אבות לבעלי תשובה
ארז יחיאל
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
760 אורחים

דקדוקי קריאה בפרשת ויחל משה וגו', הנקראת במנחת תענית ציבור

    
מספר צפיות: 1175
י"ג אדר ה'תשפ''א

דקדוקי קריאה בפרשת ויחל משה וגו', מדוע המלה לָמָה הראשונה היא מלרע והמי"ם רפויה, והשנייה היא מלעיל והמי"ם דגושה, שקלא וטריא וביאור שיטת המדקדקים הפשטנים, והסבר הרש"ר הירש וסיעתו.

 

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תצוה – זכור, התש"פ בשל"א.

 

בפסוק הראשון בקריאת הצומות כתוב כך, וַיְחַל מֹשֶׁה. אֶת פְּנֵי, יְיָ אֱלֹהָיו. וַיֹּאמֶר. לָמָֿה יְיָ, יֶחֱרֶה אַפְּךָ, בְּעַמֶּךָ. בתיבת 'למה' הראשונה, המי"ם רפי. מאידך, בפסוק לאחריו המי"ם דגושה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ישנו הבדל ביניהם. לבד מההבדל על האות מי"ם, המלה הראשונה היא מלרע, והשנייה מלעיל. מאי שנא? מהו ההבדל ביניהם? האם ישנה משמעות וחילוק בין המלים?

 

ישנו כלל בדקדוק שמסביר, מתי אומרים לָמָּה, ומתי אומרים לָמָֿה, שהדבר תלוי לפי המלה הבאה אחרי כן. אם התיבה הבאה מתחילה באות אל"ף, או ה"א או עא"ן, אזי קוראים לָמָֿה. כל המדקדקים אומרים זאת, ראשונים כאחרונים. מתחיל עוד מבן אשר, בספר דקדוקי הטעמים שלו. ממילא גם כאן הקריאה מתאימה אל הכלל. בהתחלה אומרים לָמָֿה יְיָ, רפי, מכיון ששם השם נחשב כפותח באות אל"ף. כך גם דיברנו בשיעור הקודם, כי גם לגבי בג"ד כפ"ת, וכן הוא בשאר כללי הקריאה, לא מתחשבים בכתיבה, אלא בקריאה. וכיון שאומרים את שם ה' באות אל"ף, לכן תיבת 'למה' שמלפניו רפה. משא"כ בתיבת 'למה' השנייה, אומרים לָמָּה, כי אחריה יש אות האות יו"ד, ומרפים את המלה דוקא לפני אותיות אה"ע.

 

אותו הדבר בפסוק אחר [שמות ה' כ"ב], לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. בהתחלה אומרים לָמָֿה, ואח"כ לָמָּה, מפני שבמלה הראשונה יש אחריה ה"א, אך בשנייה יש את האות זא"ן.

 

במחברת התיגאן הערבית, שנקראת המחברת הקטנה, הביא גם כן את הכלל הזה, ונקראנו כלשונו [פרק ו' דף ל"ה]. והוא מוסכם אצל כל הספרים המדקדקים. מעניין אגב שזהו עניין נוסף, לבד ממה שלמדנו בשיעור הקודם, שכתוב דוקא במחברת הקטנה, ולא בגדולה. משום מה עניין זה נשמט מן מחבר ומסדר המחברת הגדולה.

 

כך כתוב שם, לָמָֿה ולָמָּה. פעמים תהא דגש, ופעמים תהא רפי. וידיעת זה הוא, שתראה האות שאחריה, אם היתה אל״ף או ה״י או עי״ן סימן אה"ע, הרי היא לעולם ברפי. כמו לָמָה אָמַרְתָּ [בראשית י"ב, י"ט], לָמָֿה י"י [תהלים י', א'], לָמָה עֲלִיתֶם [שפטים ט"ו, י'], וְלָמָה הֲבֵאתֶם [במדבר כ', ד'].

 

זולת חמש תיבות שאחריהן אה"ע, והם בדגש. אלו יוצאים מן הכלל. ואלו הן. לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי [שמ׳׳א כ"ח, ט"ו], לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ [שמ״ב י"ד, ל"א], לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע [תהלים מ"ט, ו'], לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח [ירמיה ט"ו, י"ח], לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה [שמ״ב ב', כ"ב]. וסימנן הרגיזני העבד, יראתי החלי הכיתיו.

 

וכשיהא אחריה זולת אה"ע, הרי היא לעולם בדגש. זולת שלוש, לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ [איוב ז', כ']. לפי הכללים היה צריך להיות כתוב לָמָּה. לָמָה שְׁכַחְתָּנִי [תהלים מ"ב, י']. גם את הפסוק הזה כולם מכירים, אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי. אומרים אותו בסוכות. גם אומרים במזמור הבא, לָמָה זְנַחְתָּנִי [שם מ"ג, ב']. לפי הכלל, היו צריכים לומר לָמָּה. וסימנן, שמתני משוכח מוזנח.

וכן כשיהא הטעם בלמ״ד של למה, אזי תהא בדגש. ואם היה הטעם במי״ם, הרי היא ברפי, זולת אחת שהיא ברפי והטעם בלמ״ד, והיא לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ [איוב ז', כ'].

 

השאלה נשאלת, האם הכלל דלעיל, הוא סיבה או סימן. דהיינו, האם בגלל שהאות הבאה היא אל"ף, או ה"א או עא"ן, זו סיבה להרפות את תיבת 'למה'. הרי אותיות אחה"ע הן אותיות הגרון, ממילא כנראה שישנו דבר מה המחייב זאת בגלל האותיות הגרוניות. אבל קשה ממילא, איפה החי"ת? מדוע החי"ת לא גורמת להרפות?

 

תיתכן סיבה אחרת, שהיא רק סימן. דהיינו, אין באותיות אה"ע סיבה להרפות את המי"ם שבתיבת למה, אלא רק המדקדקים עשו סימן לזכור. אך לכך ישנן סיבות אחרות. יכולות להיות סיבות לפי הפשט, או לפי הדרש, ועניינים אחרים. יתכן שהמדקדקים אמרו כן רק בשביל הזיכרון, כדי שלא יהיה בלבול. הרי הם רצו לקבוע את המסורת. בעלי המסורת בישראל חששו כי במשך הדורות, במהלך הגלות, עם ישראל יכול לשכוח את הכתיבה והקריאה ח"ו. יכולות להיות טעיות בספרים. לכן קבעו כללים, ואמרו כי רוב המלים הולכים לפי הכלל, וישנם מלים היוצאים מן הכלל. הם אמרו זאת, כדי שאם נראה ספר שכתוב בו אחרת, נבין שכתוב בו טעות. הרי כל מטרתם היתה למנוע בלבולים בספרים, והמסורת היא סייג לתורה, כמו ששנינו במסכת אבות.

 

חכמי המסורת קבעו כללי ברזל, לכל המקרא. הם לא נסתייעו ב"קונקורדנציה"... היו בקיאים עצומים במקרא, וידעו להצביע אפילו על פסוק אחד, לומר כי הוא יוצא מן הכלל. וכן תיבה אחת, ניקוד אחד.

 

מביאים בספרים משם רבי משה הנקדן, כי ישנה סיבה עפ"י הפשט, להרפות את המי"ם שבתיבות למה, לפני אותיות אה"ע, שהוא בכדי להוציא את האות ה"א שבתיבת לָמָֿה. מכיון שאחריה באה אות גרונית, אות הה"א עלולה להיבלע.

נקרא מתוך מה שכתוב בספר שער המְּסוֹרָה [בראשית ד' דף י']. רק נקדים כי לשון מְסוֹרָה הוא רק בלשונם, אך אנחנו אומרים מוֹסֵרָה. אנשי חלאב משום מה אומרים מַסֲרַה, אך אינני מבין את טעם גירסתם. מה זה מַסֲרַה? מִלה משונה. גירסתנו מוֹסֵרָה, מלשון מסירה מדור לדור. אך בהרבה מן העדות האחרות אומרים מְסוֹרָה, או מָסורה בקמץ, הוא מלשון מסורת.

 

כך הוא כתב שם, ביאור העניין וכו'. יותר מבורר בדברי החכם ר' משה הנקדן, וז"ל, כל לָמָּה דגוש, טעמו למעלה, כדי להבדיל בין הקמץ והדגש. ואם הוא סמוך לאותיות אה"ע, רפה, וטעמו מלרע, כמו לָמָֿה י"י. (אע"פ שכתוב יו"ד, דינו כאילו כתיב אל"ף, בעבור קריאת השם באל"ף דל"ת). לָמָֿה העליתנו [במדבר כ"א, ו'], לָמָֿה עליתם [שופטים ט"ו, י']. והטעם לפי שהברת אלה, כאשר נופלת פתאום על אותיות הגרון, נבלעת בם, וכאילו אין שם ה"א בתיבת מָה ידמה לקוראיו. על כן מרפים לתיבת לָמָֿה, להשכין הנגינה למטה, ולהפריד הברת מה בפיו. דהיינו, אם תקרא לָמָּה, הרי המלה נופלת על המלה שאחריה, וכך הה"א נעלמת לגמרי. לכן אומרים לָמָֿה, למשוך את המלה.

 

וממשיך שם בשם ר' משה הנקדן, אמנם חמשה 'למה' יצאו מן הכלל. שאעפ"י שהם סמוכים לאותיות א"ה, נדגשים. וסימניהון וכו'.

 

זהו הכלל המוסכם על המדקדקים, אולם לפי צמצום דעתי, את ההסבר שלו לא זכיתי להבין. לא ירדתי לסוף דעתו. כנראה היה לו חושים דקים מן הדקים, להבין כי הה"א נעלמת, אם יש אות גרונית. לפי דבריו גם תמוה, מה עם החי"ת, הרי היא גם גרונית? מדוע בה לא נאמר כלל זה. ההבדל הוא דק מן הדק, ולא ירדתי לסוף דעתם. אמנם יש ספרים שכתבו גם בכלל זה אחה"ע, במקום אה"ע, אבל זה לא נכון. הם טעו אגב שטפא. בדקתי בפסוקים והחי"ת שֹוֹנָה כאן.

 

שאלה מהקהל: קשה על טעם ר"מ הנקדן. הלא הה"א לעולם אינה נשמעת, והיאך שייך לחשוש שתיבלע. ועוד, הלא תיבות רבות מאד מסתיימות בה"א, ואף על פי כן אין בהן חילוק זה?

 

תשובת מרן שליט"א: זה בכלל כוונת שאלתי למעלה. הם עשו הבדל דק, דק מן הדק, עד שאצלינו אינו נבדק.

 

אבל מעתה, כיון שהכלל מוסכם לכאורה על כולם, התעוררה לי קושיא עצומה. בנוסח האשמורות, בפיסקת כת יש למעלה, נקראים מפירי גזירה, מבטלי חמה וכו', כתוב בסוף, מלך שומר, מלך תם. לָמָֽה לך איבה, עם זרע אברהם אוהבך. לָמָֿה לך קנאה, עם זרע יצחק עקידך. לָמָֿה לך תחרות, עם זרע יעקב תמימך. כי קנין שמים וארץ קראת אותם. תמוה, הרי לפי הדקדוק צריכים לומר לָמָּה, ולא לָמָֽה? הרי יש אח"כ למ"ד.

 

מאידך גיסא, בנוסח פיטום הקטורת, אנחנו קוראים בדיוק הפוך מן הכלל. שם אומרים, ולָֽמָּה אין מערבין בה דבש. מדגישים את המי"ם. הרי יש אחריה אות אל"ף? שם אומרים, אם נתן בה דבש פסלה וכו', ולָמָּה אין מערבין בה דבש? זאת שאלה. תמיהה. הרי אם היו שמים דבש בקטורת, ריחה היה נודף, ממש נפלא. מי שבקי בערבובים כאלו, יקום וישאל, מדוע אתם לא מערבים בה דבש? הרי זה נפלא וטוב? אבל משיבים לו, לא. התורה אמרה, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא  תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַייָ. אסור.

 

וצריכים להבין, מדוע אומרים שם לָמָּה? הרי לפי הכלל, המלה צריכה להיות רפה, כי אחריה יש אות אל"ף.

 

אולי היינו מתרצים, שמא בתפילה אין צריכים לדקדק. הרי נוסח התפילה אינו כפסוקים, שחובה לדקדק בהם. דיברנו כי רואים לאורך התפילה כמה מקרים כאלו. דגש ורפה וכו'. לא כל כך מדקדקים.

 

אבל תירוץ זה אינו מתאים. כי תמוה, מדוע נעשה בדיוק הפוך ממה שצריך להיות? אפשר לומר אולי שלא דקדקו, אבל אם כן מדוע להקפיד לקרוא הפוך מן הדקדוק? אם אדם יקרא שם באשמורות, לָֽמָּה, המארי מיד יעיר ויאמר לקרוא כפי המנהג. מאידך כולנו אומרים בפיטום הקטורת, לָֽמָּה. תמוה. ולא זו בלבד, אלא אפשר לראות בכתי"ק של מהרי"ץ, שבנוסח האשמורות, עשה קו מעל המימי"ן, להורות שהן רפות. שלא נטעה. כך גם שמענו בע"פ, וכך כתוב בשאר סידורים, וזה תמוה.

 

את השאלה הזו שאלתי בעבר, כאשר נדפס חיבור 'מענה לשון' על האשמורות [בבני ברק ה'תשמ"ח דף ז'] בזה"ל, למה לך איבה וכו'. נוהגים לקרות כל אלו שלוש תיבות למה מלרע, והמי"ם רפויה. וכן ראיתי בכתי"ק שעשה קו על מימי"ם אלו לסימן רפי. וצ"ע לפי הכלל שרק כשאחריה תיבה המתחלת באל"ף או ה"א או עי"ן תהיה רפויה, כאשר הובא במחברת הערבי בנוסחא כת"י. ומאידך אומרים בפיטום הקטורת, ולָֽמָּה אין מערבין בה דבש וכו' במי"ם דגושה.

 

נשארנו אז בלי תשובה, אבל בעז"ה זכינו כעת לתשובה על השאלה הזו.

 

שאלה מהקהל: אולי כאשר אומרים לָמָּה, מדברים באופן כללי, ואילו כאשר אומרים לָמָֿה ברפי, מדברים באופן פרטי על אותו העניין? לָמָּה הוא תמיהה כללית, אבל לָמָֿה  הוא בירור על משהו אחד.

 

תשובת מרן שליט"א: האם יש היגיון במה שאתה אומר? חוץ מזה, עליך לעבור מעתה על עשרות פסוקים, לראות ולבדוק האם אתה אומר משהו מתאים. מדוע הינך חושב, שפיטום הקטורת למשל, העניין הוא כללי, ואילו בסליחות הוא פרטי? ומה תאמר למשל בקריאת ויחל, וַיֹּאמֶר לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וגו'. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם וגו'.

 

ישנו מובן נוסף למלה למה, בארמית, שהוא במובן אפס ואַיִן. למשל כתוב בישעיהו [מ' י"ז], כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. ובתרגום שם כתוב, כל עממיא כלָמָא עובדיהון. זה בהפטרת ואתחנן. וכן וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ [ישעיה נ"ב, ד'], בְּלָמָא אנסיה. זה בהפטרת שופטים. ומה שכתוב שם אל"ף, אין לכך משמעות, כי בארמית תמיד האות אל"ף כתובה בסוף, כי הה"א בארמית היא תמיד מפיק. כידוע. אבל מ"מ 'למא' הזו, איננה קשורה אל העניין שלנו.

 

ובכן, כאשר ישנם קושיות חזקות כאלו, יש שתי דרכים. חלק יאמרו, בודאי שגירסת אבותינו היא מוטעית, וצריכים לתקן את הסידור. אך זו לא הדרך שלנו. מבחינתנו, גם אם יש לנו קושיא, נשארים בצריך עיון. לא נשנה בגלל זה את המסורת. ואם נזכה נוכל לדעת את התשובה, לתרץ את הקושיא במשך הזמן, בעזרת ה'. ואם לא, כִּדְקַאֵי קאי. והנה גם עתה ברוך ה', אחרי עשרות שנים, זכינו שהעניין יתיישב.

 

ישנה שאלה דומה, בפרק במה מדליקין. אנחנו נוהגים לומר, בַּמֶּה מדליקין וּבַמֶּה אין מדליקין. אך אומר על כך המלאכת שלמה [במשנה מס' שבת רפ"ב] כך, ראיתי מדקדקין ששונין בַּמֶּה מדליקין המ"ם בנקודת סגול, וּבַמָּה אין מדליקין, המ"ם בנקודת קמץ. וכן בַּמֶּה טומנין וּבַמָּה אין טומנין. בַּמֶּה בהמה וכו' אבל בַּמָּה אשה יוצאה וּבַמָּה אינה יוצאה, שניהם גורסין אותם בנקודת קמץ.

 

ושמעתי טעם לדבר, לפי שכל 'במה' הכתוב במקרא, הסמוך למלה המתחלת באל"ף, נקוד בקמץ כגון [בראשית ט"ו ח'], בַּמָּה אֵדַע, [מיכה ו', ו'], בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ, וזולתם. כיון שכתוב אחרי כן את האות אל"ף, גורסים בקמץ. והכי נמי גרסי הכא בכל שיתא סדרי משנה. המלאכת שלמה אינו מסביר מדוע בגלל האל"ף, נהפכת המי"ם לקמץ, אבל הוא אומר זאת ככלל מוסכם, מפי השמועה.

 

בספר שערי תפילה [כפי שהובא בספר לוח ארש, מהדורת אוצרנו, להיעב"ץ, דף רע"א] לרבי זלמן הענא, הנקרא הרז"ה, הדברים כתובים ביתר הרחבה. הרז"ה הוא מדקדק ידוע, בעל ספר יסוד הניקוד. וזה לשונו שם, בַּמֶּה מדליקין, המ"ם בסגול. כמו וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, שמות ל"ג. בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ, מלאכי א'. וּבַמָּה אין מדליקין, המ"ם בקמץ, כמשפט הסמכו לאחת מאותיות אה"ר. הוא לא אומר רק את האל"ף, כמו שכתוב במלאכת שלמה, אלא גם ה"א ורי"ש. כמו, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, בראשית ט"ו. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ, מיכה ו'. וּבַמָּה אֲכַפֵּר, שמואל ב' כ"א.

 

בדקתי, והוא צודק. הכלל הזה נכון לא רק לפני אל"ף, אלא גם לפני רי"ש, ומצאתי פסוקים כאלו, וכדלקמן. הראשון הוא בשמואל א' [י"ד, ל"ח], בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת. וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ [מלאכי ב', י"ז]. מָה רָאִיתָ [בראשית כ' י']. לא רק תיבת בַּמָּה, אלא גם תיבת מָה בלי בי"ת. כך כתוב גם במגילת אסתר [ט, כ"ו], וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. אחרי תיבת וּמָה, יש גם ה"א וגם רי"ש. רואים בבירור שהכלל נכון גם באותיות אלו.

 

אלא שמצד שני, כתובים פסוקים אחרים, כמו למשל בפרשת ויצא [בראשית ל"א ל"ב], נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ, מָה עִמָּדִי. לכן צריכים לבדוק את הכלל. צריך לחפש עוד. אם העניין הוא רק שהה"א לא תיבלע, וכן הרי"ש והאל"ף, מדוע גם באות עא"ן זה כך. הסיבה שהוא אומר היא, שהקמץ מרחיב את האות, כך הה"א לא תיבלע. אבל קצת קשה מפסוקים אחרים.

 

עכ"פ אנחנו לא משנים את מסורת אבותינו שגרסו ובמֶּה אין מדליקין, כי גם אם במקרא זה כלל מוצק, אין הכרח שיהא כך גם בתושבע"פ. וידוע הכלל שבגמ', לשון תורה לחוֹד, ולשון חז"ל לחוֹד. וכמו שמצאנו בעניינים דומים.

*

מצאתי בכמה ספרים שאומרים הסבר אחר להבדלי המלה 'למה'. מדוע לפעמים אומרים לָמָֽה, ולפעמים לָֽמָּה. האחד הוא בספר 'תורת בר נש' [א' שמות דף קל"ז] למה"ר כלב פייבל שלזינגר, שהיא אחד מגדולי תלמידי הכתב סופר, על הפסוק [שמות ה' ד'], לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

 

וזה לשונו, הנה בהרבה מקומות בתנ״ך מצינו במלת למה אות מ״ם הוא נדגש, וכן יש למה בהרבה מקומות שהמ״ם רפה. וזה לשון רבי משה הנקדן (דרכי הניקוד, הדגש, ד״ה ומכלל הדגש), ״כל למה דגוש טעמו למעלה, כדי להבדיל בין הקמץ והדגש ואם הוא סמוך לאותיות אה״ע רפה, וטעמו מלרע וכו'.

והנה הדברים האלה אמורים, רק לדעת דקדוק הלשון של מלת ׳למה׳. אמנם אחר החיפוש בספרי המפרשים והעיון בדרישה וחקירה, מצאתי ראיתי, כי גם בבחינת הכוונה וההוראה הפרטית, יש הבדל בין לָמָּה דגוש והנגינה מלעיל, ובין לָמָֿה הרפה והנגינה מלרע.

 

וביאור ענין זה, כך הוא. אם השאלה היא על הסיבה הגורמת לפעול הפעולה (ובכוונה זו נרדף ׳למה׳ עם מדוע), אזי היא שאלה גרידא, ובא למה רפה והנגינה היא מלרע. וכן אם השאלה הוא רק על הסיבה התכליתית, רצה לומר שרוצה השואל לדעת לאיזה תכלית נתכוון הפועל בפעולתו, אזי גם כן למה הוא רפה, והנגינה היא מלרע. אבל אם לפי דעת השואל, לא היתה לַפּוֹעֵל בפעולתו, לא סיבה גורמת ולא סיבה תכליתית, אזי איננה שאלה גרידא, אלא שהשואל מתמיה ומשתאה על הפועל. ובהתפעלות נפשו מרים את קולו בהברה ראשונה של מלת לָֽמה, ולכן הנגינה הוא מלעיל, וקורא בכח חזק לָמָּה, ולכן אות מ״ם הוא דגוש. וקצת כעין זה, כתב הגאון מו"ה שמשון הירש ז"ל [שמות ל"ב, י"א].

 

״ויאמר יעקב לבניו לָמָּה תתראו״ [בראשית מ״ב, א׳] - אין זו שאלה גרידא, אלא לשון תימה, ולכן אות מ״ם דגוש, והנגינה מלעיל. ״ויאמר ישראל למה הרעותם לי להגיד לאיש וגו'״ [שם מ״ג, ו'] - זו היא שאלה גרידא, ולכן אות מ״ם רפה, והנגינה מלרע. ובניו השיבו על שאלתו ואמרו ״שאול שאל האיש לנו״ [שם ז׳].

 

״לָמָֽה הרעֹתה לעם הזה, לָֽמָּה זה שלחתני״ [שמות ה׳, כ״ב] - ׳למה הרעתה׳ זו היא שאלה גרידא, כלומר איזה סיבה גורמת להרע? ולזאת אות מ״ם רפה והנגינה מלרע. אבל לָמָּה זה שלחתני, הוא לשון השתוממות, ולכן אות מ״ם דגוש והנגינה מלעיל. כי לפי דעת משה, לא היתה סיבה גורמת לשלוח אותו, יען כי אין לו הכשרונות וההכנות לשליחות כזו, וממילא לא תושג שום תכלית בשליחותו. ואם יגזור ה׳ עלי בחיים, אבאר באופן זה כמה פסוקים בספרי תנ"ך.

כפי שכתוב לעיל, הוא מציין כי קצת מעין זה כתב כבר לפניו גם כן הרש"ר הירש. ואכן הרש"ר הירש, בדיוק בפרשת כי תשא, על קריאת ויחל, שבנושא זה התחלנו למעלה, מדבר על כך באריכות. אמנם, לא בדיוק כמו שכתב בעל תורת בר-נש, אך הכיוון שווה. כולם אומרים פחות או יותר, דברים הקרובים זה לזה. דהיינו, הרעיון קרוב, וישנו מכנה משותף לכולם.

 

וזה לשון הרש"ר הירש [מדף תכ"ח], לָמָה: מלרע ומ"ם רפה, ואילו בפסוק י"ב, "לָמָּה" - מלעיל ומ"ם דגושה.

 

הוא פותח ואומר, משערים אנחנו. דהיינו זוהי סברתו והשערתו. שגם משמעות המלים שונה. הוא אומר כי במקום שאומרים לָמָֿה רפי, הדגש הוא על תיבת מה, דהיינו, מה יצא מכך? מהי התכלית? לכן פה אומרים, לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. אתה כועס על עם ישראל, רוצה לכלותם ח"ו. מה יצא מכך? משה רבינו לא שאל, מהי הסיבה לכעסו של השם, כי הוא יודע אותה. הרי הם עשו עגל. הוא יודע בדיוק מה העניין. וכבר נאמר [שמות כ"ב י"ט], זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם. גם בעשרת הדיברות כתוב, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי. ועוד שם, אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא. משה רק פונה אל הקב"ה ואומר לו, מה התועלת שתצא אם אתה מכלה את עם ישראל...?

 

אמנם בפסוק הבא, כתוב, לָֽמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם וגו'. זו כבר שאלה בסגנון מדוע. מה הסיבה? משה אומר לקב"ה, אם עכשיו תכלה ח"ו את עם ישראל, הרי זה מתנגד לכל עניין מטרת יציאת מצרים. הרי לגבי יציאת מצרים כתוב [שמות ט' ט"ז] וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ. מטרת יציאת מצרים לא נועדה רק בכדי לחנך את עם ישראל, אלא שידעו [שם ח' י"ח], כִּי אֲנִי יְיָ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אומר משה לקב"ה, עתה יתבטל הטעם, כי הם יראו שאתה מוציא אותם ממצרים, ומכלה אותם ח"ו. לכן יטעו לומר, בטח זהו הגורל, זהו המזל. כך יצא במקרה, ולא בכוונה ח"ו. לפי זה, קלקלנו את כל המטרה.

 

לכן בשאלה השנייה, משה רבינו שואל בחוזק, לָֽמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם. אבל את השאלה הראשונה, לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, מסביר הרש"ר הירש שהיא לא בלשון תימה, אלא יותר בלשון בקשה. משה אומר לה', הרי עם ישראל הם עמך, וידעת שהם קשי עורף. אחת מן המדות שלהם, הטבועה באָפְיָים, שהם עקשנים שבעקשנים. קשי עורף. מדה זו בולטת.

 

משה אומר לה', הרי הוצאת את ישראל ממצרים, בכח גדול וביד חזקה, נגד הטבע וכנגד כל הסיכויים. התגברת על הכל, אז מדוע בחרת דוקא את עם ישראל? הרי אנחנו מרדנים ועקשנים, האם לא היה עדיף לך לבחור איזה עם עלוב אחר, שכל מה שיאמרו להם, יעשו. ילכו אחריך כמו עדר, ואין בעיות. הרי אתה יודע מי זה עם ישראל. עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא [שמות ל"ב ט']. האם עתה שהם לא שמעו לך, כבר תכלה אותם? הרי ידעת זאת מראש, שכך הוא עם ישראל, העקשים שבעקשים.

 

כך מסביר רש"ר הירש באריכות, וכיון שקשה לקרוא את כל האריכות שבדבריו, נסתפק בראשי הפרקים שאמרנו, בבחינת מראה מקום. [כאן העתקנו את כל לשונו. העורך]

 

העם הזה - עמך שלך הוא, ולא אני בקוצר ראותי, אלא אתה היודע כל תעלומות - העלית אותו מתוך המון הגויים ועשית אותו לעמך. ולא עוד, אלא בשעה שבחרת בו להיות לך לעם - נוצר העם הזה כיצירה היסטורית. אתה ידעת את המגרעות שבאופי העם הזה, אף הבולטת שבהן - קשיות העורף, שעה שהוצאת אותו מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. דבר זה לא נעשה על־פי המהלך הטבעי של דברים, שכן קיומו היה מנוגד לטבע ולהיסטוריה.

 

אתה גָּבַרְתָּ על שניהם בגילוי כוח ניסיך, ובחוזק ידך המושלת בעצמת איתני האדם, למען הצג עם זה כעמך שלך - למרות קשיות עָרפו. לא ייתכן שעלה בדעתך, שיציית מיד למצוותיך באמונת נצחים. לא ייתכן שעלה ברצונך לכלותו, מיד לאחר שהוכיח את מרדנותו.

 

אילו היה כן, היית בוחר בשבט אנשים צייתנים יותר, כדי לגלות את כוחך ואת ידך החזקה נגד איתני הטבע וההיסטוריה. אתה בחרת למטרותיך דווקא את קשי העורף שבין שבטי אדם, ומכאן שוודאי התכוונת לדרך אחרת, מאשר לכלותם מיד לאחר המקרה הראשון של אי־ציות.

 

ואפשר שדווקא קשיות העורף של שבט אנשים אלה, העיקשים שבעיקשים, היתה מכוונותיך שעה שבחרת בהם להיות לך לעם, שכן בחירה זו אמורה היתה להתגבר על קשיות ערפם, ונוכח חירותו המוסרית של האדם יושג דבר זה למרבה הפלא - אך רק במשך הזמן. כן בחרת דווקא בעם זה שעה שהיה משולל עָצמה ואמצעֵי־קיום, נוכח כוחם האַלִּים והמשעבד של אדוניהם, כדי לגלות את כוחך הגדול ואת ידך החזקה בהכנעת איתני הטבע והאדם. לשם איזו מטרה, ובוודאי בניגוד לכוונתך הראשונה. תניח אפוא לכעסך, שוודאי מוצדק הוא כשלעצמו, לכלות עתה ברגע זה את עמך "אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה"? לא ייתכן שזאת היא כוונתך.

 

בסוף הדברים הוא כתב כך, בפירוש הפסוקים האלה, הלכנו בדרך ההשערה, שאמנם קיים הבדל מושגי בין "לָמָּה" ל"לָמָה". רד"ק בשער המלים סובר, כי שינוי הנגינה והדגש תלוי באות הראשונה של התיבה הבאה, ולפני האותיות א' ה' ע' תבוא תיבת "למה" בנגינת מלרע והמ"ם רפה. אולם המקרים החריגים המרובים, המובאים שם, מראים שהכלל עצמו מוטל עדיין בספק.

 

הפריע לרש"ר הירש, כל המקרים החריגים היוצאים מן הכלל. לא הסתבר לו שזאת הסיבה. אינני יודע אם קושייתו היא קושיא, כי בכללים רבים בדקדוק, מצויים עניינים רבים שיוצאים מן הכלל. ויתכן מאידך גם שהרד"ק בעצמו לא התכוון לומר שהיא הסיבה, וכמו שכבר אמרנו מקודם, כי אפשר שהוא אמר זאת רק בשביל הזיכרון, בתורת סימן, ובכדי שלא יהיה בלבול בספרים.

 

מה־גם שמקובל בדרך כלל אצל הפשטנים, למצוא סיבות הקרובות ביותר אל הפשט. הרד"ק למשל הוא מחכמי הפשט, וכן רבים אחרים. ואין כוונתנו לומר רק שהוא אינו מדבר עפ"י סודות התורה, ואפילו לא על דרך הפשט והרמז, אלא שדרכו להידחק בכל מיני הסברים ונימוקים לפי הדקדוק, ללא התעמקות מיוחדת. למשל, לגבי הפסוק [שמות ט"ו, י"ז], מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, תמה הרד"ק וסיעתו מדוע אומרים מִקְּדָשׁ, ולא מִקְדָּשׁ, והסבירו כי הוא לתפארת הקריאה. וכן בפסוק [ויקרא כ"ה, ה'], עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, הוא הסביר כך.

 

אלו תירוצים דחוקים, כי לא היה להם אפשרות להסביר זאת עפ"י הפשט. כי מדוע רק במלים הללו יש עניין לְפָאֵר את הקריאה? אבל לכן לא היה להם מנוס אלא לומר שלפעמים ישנם פסוקים היוצאים מן הכלל, והם מסבירים את עיקרי הדברים. גם אינני חושב שהם שללו לגמרי את הפירושים הנסתרים, אלא שלא נודעו להם. אך בכל אופן דרכם היתה לומר את הבנתם, עפ"י דרכם וידיעותיהם.

 

וצריך להוסיף כי לא הרד"ק הוא הראשון שחידש כלל זה של אה"ע, כמובן מלשון הרש"ר הירש, אלא כבר הרבה לפניו כתב זאת ראש בעלי המוסרה, הוא ר' אהרן בן אשר, בספרו דקדוקי הטעמים.

 

מעניין כי בקובץ דקדוקי תורה [פרק ו' דף קי"ט] הבין מעצמו רעיון זה, כעין מה שאומר הרש"ר הירש. וזה לשונו, נוכל להסביר כי שני מובנים במלת למה. האחד, על דרך שאלה ותמיהה. והשני, על דרך קֻבְלַנָא ואנחה. על דרך שאלה ותמיהה, הוא מלעיל, וטעמו בלמ״ד ודגוש אחריו. וכשהוא על דרך קובלנא ואנחה, הוא מלרע ואינו דגוש.

 

הוא מחלק כעין מה שהם אמרו, אבל זהו קצת בסגנון אחר, וכפי שאמרנו מקודם, שלכל אחד ישנה גישה אחרת. לדבריו, אם מדובר על שאלה ותמיהה, כתוב לָֽמָּה. ואם היא קובלנא, דהיינו שהוא מדבר בצער ובאנחה, כתוב לָמָֿה. לפי זה מובן מדוע כתוב בפסוק, לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. כי איננו שואל שאלה או תמיהה, אלא בסגנון בקשה.

 

ומעניין, שהרש"ר הירש למשל אמר, כי צריכים לבדוק את המקומות במקרא. והיינו, שניכר מדבריו שהוא לא בדק את כל המקומות הכתובים ברפי או בדגש, אם מתאימים הם להשערתו. ולעומתו, בעל קובץ דקדוקי תורה אומר שהוא בדק את כל הפסוקים, ודרכו אמתית ונכוחה. וזה לשונו, ובדוק על דרך זה כל למה שבמקרא, ותמצא לפרש כן. אך הוא מוסיף שלגבי איוב, שהוא משונה, שכתוב גם לעיל וגם רפוי, כי שני הדברים קיימים יעו"ש.

 

נשמע ממש הפלא ופלא. גם תלמיד הכתב סופר בחיבורו תורת בר-נש אמר כעין זה, כי אם יגזור ה' בחיים, הוא יבאר את פסוקי התנ"ך על פי זה. וכמו שהזכרנו מקודם. משמע שהוא ג"כ בדק, וזה התאים.

 

ואעפ"י שֶׁאֵלוּ הם אחרונים, חידוש גדול יש לנו לומר כיום, כי אחד מחכמי תימן הקדמונים כתב כן כבר לפני כשבע מאות שנים, הוא מה"ר נתנאל בן ישעיה בספר אור האפילה הנקרא נור אַלצְ'לַאם [סוף פרשת שמות דף קצ"ח]. ואעפ"י שהוא לא כתב בדיוק את אותם הדברים, אך הכיוון והרעיון שווה, שכשאר כתוב לָמָּה, הוא בתורת קושיא.

 

ועפ"י כל זה תתיישב קושייתנו הראשונה גם כן, מדוע מנהגינו לחלק בקריאת תיבת למה, בין האשמורות לבין פיטום הקטורת. דהיינו, חכמי תימן שהנהיגו זאת, הבינו כהבנת בעל אור האפילה והאחרונים הללו. לכן אמרו, לָמָֿה לך איבה עם זרע אברהם אוהבך. לָמָֿה לך קנאה עם זרע יצחק עקידך. לָמָֿה לך תחרות עם זרע יעקב תמימך. כל אלו רפים, כי זהו תפילה בדרך תחנונים, ולא קושיא. כוונת לָמָֿה ברפי היא כביכול, מה התכלית?

 

אנחנו פונים ואומרים, ריבונו של עולם, הרי קניין שמים וארץ קראת אותם. אתה מחובר ומקושר עם ישראל לעולם. ישנו קשר בל ינתק בינותינו. בשביל מה להיות מסוכסכים? מה יצא לך מזה?

 

כמובן איננו באים בתביעה, כמו שזה נשמע, אלא רק בדרך תחנונים. מבחינתנו. אף שאנחנו יודעים שהקב"ה יודע מה הוא עושה.

 

וזה לשון מהר"נ בן ישעיה, ואמר למה הרעות, רפי, בתחינה ותפילה. למה זה שלחתני, דגש בחָזְקה, לפי שאמר שלח נא ביד תשלח, ורצה להשתחרר מהשליחות, ולפיכך אמר למה זה שלחתני.

 

תיבת בחזקה, המקור בלשון ערבי "בְּשַׁדַּהּ", והכוונה היא לסימן ידוע מעל האות, המקובל בכתב ערבי, המורה על דגש. אפשר לומר גם "תַּשְׁדִּידּ", אך בזה הכוונה יותר להדגשה. ואילו "שַׁדַּהּ" היינו דגש. גם יש להעיר כי מה שתורגם כאן, רצה להשתחרר מהשליחות, במקור בלשון ערבי כתוב, 'וּתְּבַּרַא' מן אלרסאלה. והכוונה היא מלשון ניקיון וניעור. משה רבינו רצה להתנער מן השליחות.

 

רבינו נתנאל בן ישעיה חוזר ואמר זאת גם בפירושו לפרשת בהעלותך [דף ת"ט], על הפסוק [במדבר י"א י"א], לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ. וזה לשונו, למה הרעותה, רפי. ולמה לא מצאתי חן בעיניך, דגש. מכאן למדנו כי למה שהיא רפי, דברים רכים ותחנונים. ולָמָּה דגש, דברים חזקים. כמו 'לָמָֿה הרעותה לעם הזה' רפי, ו'לָמָּה זה שלחתני' דגש, מפני שכבר קדם לו 'שלח נא ביד תשלח', ולפיכך היה קשה הדבר על משה. מן הפסוקים האלו הוא למד את החילוק, שתיבת לָמָֿה  רפי, היא בתחנונים, ולָמָּה הוא בלשון קשה.

 

אח"כ כתוב בספר אור האפילה דבר מעניין, עוד כמה מלים בזה"ל, כל דסמיך לאה״ר, הרי הוא רפי, וכל שאינו סמוך לאה״ר הרי הוא דגש. כאן הוא מביא את הכלל של המדקדקים. וצריכים להעיר על כך, תחילה שהכלל נכתב  בכלל בטעות, ואין צריך לומר אה"ר, אלא אה"ע. אה"ר נכון לגבי תיבת 'בַּמָּה', וכדלעיל. אבל אה"ע, הוא הכלל הנכון בענייננו.

 

חושבני עוד הערה, כי מלים אלו לא יצאו מידי המחבר, כי לאו רישא סיפא. בהתחלה הוא מסביר הסבר, ואח"כ הוא אומר כלל. גם אם המחבר היה כותב זאת, היה עליו לקשר את הלשון. לכן נראה לי כי היתה זאת הגהה בגיליון. מישהו כתב הערה בצד, ואחרי כן הכניסוה בגוף הספר. והא ראיה, כי יש לי ספר אור האפילה בכתב יד, ובו המלים האלו, שהם סיום בכלל מאת המדקדקים, אינן כתובות כלל. לכן נראה כי מישהו כתב זאת כעין הערה בצד, או כעין תמיהה, מה אתה מתפלא? הרי יש כזה כלל? אם המחבר בעצמו היה כותב זאת, הוא היה נצרך לסגנן זאת באופן אחר, ולקשר בין הדברים. וכעת זה נראה מוכנס רק בדוחק. לכן המסקנא היא, שלפי הלשון נראה שזאת הוספה מחכם אחר.

 

הרווחנו עכ"פ תירוץ נפלא, להבין מדוע אנחנו מחלקים בזה בין האשמורות לבין פיטום הקטורת, כי בפיטום הקטורת שאומרים, ולָמָּה אין מערבין בה דבש, אומרים זאת בדגש, כי הוא בסגנון שאלה ותמיהה, ולא בדרך תחנונים. וכן לפי מהלכים אחרים הדבר מסתדר.

 

שאלה מהקהל: לגבי הקושיא מפיסקת כת יש למעלה ומפיטום הקטורת, והתירוץ. האם אפשר לקבוע בזה דברים לפני שנעיין בכל תיבות למה שאינן במקרא?

 

תשובת מרן שליט"א: נכון. ראוי לבדוק את כל המקומות. אבל לפי חולשת זכרוני, לא נמצא עוד אצלינו לָמָֽה רפי ומלרע, זולת בפיסקת כת יש למעלה. בתושבע"פ תמיד זה לָֽמָּה, מלעיל ודגש. כגון ולָֽמָּה אמרו שתי שורות במרתף [פסחים פ"א מ"א], ולמה נקרא היתוש בריה שפלה [גטין דף נו:], ולמה נתעקרו האמהות [תנחומא תולדות אות ט'], לָמָה הדבר קשה בעיניכם [נדה דף מח.], למה אמר אליהו, ענני שתי פעמים [ברכות דף ט:].

הדפסהוסף תגובה

עוד..

  1. לעמוד הבא

 

  

 

הלכה יומית למייל שלך

המעוניינים לקבל "הלכה יומית" מתוך ספרי "שלחן ערוך המקוצר" ישיר לתיבת הדואר האלקטרונית מידי יום ביומו בלי נדר, נא לשלוח בקשת הצטרפות לתיבה: or@shtaygen.co.il

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 

הודעה חשובה

על פי הוראת מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א וגדולי התורה והפוסקים, השימוש באינטרנט הינו לצורך בלבד, ובחיבור לאינטרנט כשר ומבוקר. כל חיבור אחר מהוה סכנה רוחנית וחינוכית.

טריתא
שר שלום קשת
מיני תבלין וקליות
מצות מסורת
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק
מנויים לחיים
מועדי השם
ת"ת עטרת חיים

שער האתר: עיטור מהרי"ץ זי"ע לשער הספר ביאור תפילה להר"ר יוסף ציאח זצ"ל. עיצוב האתר:  אי סטודיו 

©   כל הזכיות שמורות לאתר יד מהרי"ץ, נוסד בחודש מרחשון ה'תשע"א 5771 לבריאת העולם, ב'שכ"ב 2322 לשטרות, 2010 למניינם. האתר נצפה במיטבו בדפדפן אינטרנט - אקספלורר .
דואר אלקטרוני: yad@maharitz.co.il  טלפון ליצירת קשר: 050-4140741 פקס: 03-5358404

דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד