|
"הם העומדים על הפקודים" (פרשת נשא) |
||||||||
מספר צפיות: 2283 | ||||||||
ה' סיון ה'תש"פ | ||||||||
ביאור דעת הקדמונים הסוברים כי יש להדביק את רגל האות קו"ף לגגה, בפסוק "הם העומדים על הפקודים" (פרשת נשא) וכן בפסוק "לשמצה בקמיהם" (פרשת כי תשא). מתוך "שערי יצחק" – מוצש"ק נשא התשע"ה קראנו בפרשת השבוע [נשא], וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם, הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים [במדבר ז', ב']. שנים עשר הנשיאים, הקריבו את קרבנותיהם, נשיא אחד לכל שבט. 'הם נשיאי המטות' היינו, 'רברבי שבטיא', גדולי שבטי ישראל. 'הם העומדים על הפקודים' היינו, אלה אשר עמדו על מניין בני ישראל. כלומר, על המפקד, כאשר ספרו את בני ישראל ביחד עם משה ואהרון, כפי שנאמר בתחילת פרשת במדבר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם. מי הם אשר 'עמדו'? נשיאי כל שבט ושבט. לִרְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. לְשִׁמְעוֹן, שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. לִיהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו'. ישנו פסוק נוסף, בפרשת כי תשא, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה [שמות ל"ב, כ"א]. ובסוף כתוב, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם [שם שם, כ"ה]. לגבי שני הפסוקים הללו, 'לשמצה בקמיהם', והפסוק 'הם העומדים על הפקודים', ישנה מסורת המובאת בקדמונים, לכתוב את אותיות קו"ף הללו, כאשר רגל האות דבוקה לגגה. בדרך כלל, כך ההלכה בשלחן ערוך [או"ח סי' ל"ב סעיף י"ח], וזאת על פי גמרא מפורשת במס' שבת [דף ק"ד ע"א], כי רגל האות קו"ף צריכה להיות תלויה. דהיינו, אינה מחוברת לגג. לכן אסור שהיא תהיה מחוברת. הרבה פוסקים, פוסלים את זאת. אם כי בספרי קדמונינו, אכן זה היה מחובר, וכן בעוד ארצות רבות, והפוסקים כבר דנים בעניין זה, ואנחנו מכשירים כהוראת ג"ע מהרי"ץ זיע"א [עי' שו"ת פעו"צ ח"א סי' ק', וש"ע המקוצר סי' כ"ג סוף סעיף ב']. אבל לפי פשטות הגמ', הרגל צריכה להיות מופרדת. אולם לגבי הפסוקים הללו, כפי שאומרים הקדמונים, בשתי הקופי"ן שבפסוקים הללו, הרגל צריכה להיות מחוברת. בעל מנחת שי, מביא זאת שם. הבאתי זאת בס"ד בספרִי הקטן האותיות המשונות בתורה, [נדפס ב'תורה שלימה' כרך כ"ט], זהו ספר מיוחד על הנושאים הללו, בו מובא כל ענייני האותיות הלפופות והעקומות, ויתר האותיות המשונות, ושם כתבתי כי זהו אחד מן השינויים שבתורה, ואספתי וליבנתי דברי הקדמונים, והראשונים והאחרונים, המדברים על זאת. בפרק ששי [שם דף ק'] הבאתי כך, במסורה בפרשת כי תשא על תיבת 'בקמיהם' איתא, ב' קופי"ן דבוקין כתיב, 'בקמיהם' 'הם העומדים על הפקודים'. ובמסורה בפרשת נשא, 'הפקודים', ב' קופי"ן דבקי ולא זייני, 'בקמיהם' ודין ע"כ וכו'. הבאתי בהמשך, כי יש לכך מקור בספר תַּאגֵּי וכו'. ובפרק תשיעי [דף קי"ח] הבאתי בס"ד את מה שדנו על כך פוסקים רבים, כגון, שבמנחת שי שם כתב, כתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין על מצוות עשה מהסמ"ג בהלכות ס"ת זה לשונו, מצאתי 'לשמצה בקמיהם' 'העומדים על הפקודים' [פר' נשא], הסופרים מגיעים הרגל בשני הקופין הללו כזה [מצוייר שם הרגל כשהיא דבוקה בגגה], קבלה איש מפי איש ע"כ. וכן בתיקון ס"ת ישן. ובס' תאגי נכתב עליהם, ב' קופי"ן צריכות ליגע ולא מזייני. גם במסורת הדפוס כתוב, ב' קופי"ן דבוקין בתורה, 'בקמיהם' 'הם העומדים הפקודים' עכ"ל. ולא נהגו כן סופרי עירנו, גם לא נמצא זה בספרים כ"י הקדמונים. ובריש מסורת רבתא כתוב, שקו"ף 'לשמצה בקמיהם' זעירא, ולא כן במסורת עכ"ל המנחת שי. ובהמשך הבאתי כך, ובספר היכל הברכה [להאדמו"ר מקומרנא] בפר' נשא, כתב כך, 'העומדים על הפקודים', הקו"ף צריכה להיות גולם אחד ליגע בראשה, וכן קו"ף של 'לשמצה בקמיהם' בפר' כי תשא, קבלה איש מפי איש עד משה רבינו, וכן הוא בספר תאגי, חיבור קדמון מימי התנאים, ב' קופ"י צריכות ליגע וכו'. ולא ידעתי על מה סמכו הסופרים (שאינן עושין כן), על קנה רצוץ אשר שבור ועומד שלא לכתוב כך. וראיתי לזולתינו שכתב, כיון שאינו מוזכר בש"ס, אינו מעכב. אין זה אלא דברי הבל ובורות. וכי כל צורת האותיות והעקומות והחסרות מוזכר בש"ס? אלא דאנן סומכין על המסורת ועל הקבלה. הלא מאידך, ישנו כאן חשש הלכתי. שהרי ישנו ויכוח, בעניין זה. ישנם האומרים כי אכן צריך לעשות כך, וישנם האומרים שאין לעשות כך. לכן יש טוענים, אל תיכנס לספק, כי אולי בעצם אתה פוסל בכך את הס"ת. דהיינו, הרי ישנם כאן חילוקי דעות, ולפי אלה האומרים כי אכן צריך לעשות כך, הרי גם אם לא תעשה זאת, דהיינו אם לא תחבר את האות, הס"ת יהיה כשר. ולפי אלה האומרים כי אין לעשות זאת, הרי אם תחבר כך, תדביק את רגל הקו"ף לגגה, הס"ת יהיה פסול. אם כן, לכאורה עדיף שלא לעשות זאת. כי באופן הזה, לכל הפחות בודאי שספר התורה יהיה כשר. משא"כ אם נחבר זאת, רבים יגידו כי הס"ת פסול. לכן, עדיף שהס"ת יהיה כשר לפי כל הדעות, לכל הפחות בדיעבד. אבל הוא אומר, זאת מסקנת היכל הברכה, ועכ"פ יכתוב הצורה בהפסק מעט דמעט כחוט השערה ע"כ. הוא עושה פשרה, שבכל זאת יהיה הפרד דק, בכדי שלא להיכנס לחשש פיסול. אולם ישנה כאן שאלה. אף אחד לא הסביר, מדוע צריך לחבר דוקא את שתי הקופי"ן הללו? או לפי האומרים, כי באות קו"ף הזאת ישנו איזה שינוי מסויים. כגון, לעשות איזה עיקום למטה. מי שיעיין בספר, יראה שהבאתי כמה דעות בעניין זה, עם צורותיהם. בכל אופן, כולם אומרים, כי בקופי"ן הללו ישנו משהו יוצא דופן. אמנם, בספרים שלנו, ר"ל ספרי תימן, גם בספרים העתיקים ביותר, האות קו"ף הזאת היא רגילה, כמו כל הקופי"ן. הקדמונים היו מחברים את הכל. אבל ישנם כאלה שאמרו, כי אין הכוונה על הדיבוק, אלא על שינוי אחר, כגון עיקום או צורה מסויימת הבולטת, שאז ניכר כי זהו משהו אחר. א"כ משמע, שהיתה מסורת, שישנו משהו בקופי"ן האלה. לא יבצר, שהיתה כאן איזו כוונה, כלומר רמז מסויים. לגבי הפסוק בפ' כי תשא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם, התרגום הוא, לְאַסְּבוֹתְהוֹן שׁוֹם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן. דהיינו, עוון העגל, נתן ח"ו פתחון פה לאומות העולם, להלעיז על עם ישראל. לבוא ולומר, אבותיכם עשו עגל, עבודה זרה. אומרים בעלי התוס', אכן אומות העולם מלעיגים עלינו, אבל זהו שקר וכזב, כי הם בעצמם עובדים עבודה זרה. לא רק אז, ולא רק בפעם אחת, אלא כל הזמן הם עובדים ע"ז. הרי הנָצרים, נחשבים עובדי ע"ז. אם כן, זאת התשובה למלעיגים עלינו. אמנם יש להם איזה דבר, אשר עליו הם נתפסים, אבל בעצם הדבר איננו תופס. אולם, זאת תשובה רק כלפי הנָצרים. אבל, מה נענה לגבי הישמעאלים? הרי הם אינם עובדים ע"ז? אכן אבותיהם עבדו ע"ז, עד שבא המשוגע, והכניס להם את האמונה באל אחד. הרמב"ם אומר [באחת מאיגרותיו], כי הוא עשה בכך דבר טוב. כי מלפני כן, הם היו בערים, עבדו גילולים. אבל מאז והלאה, הם כבר קיבלו את האמונה בהקב"ה. כמובן, שורש האמונה הזאת, באה להם מעַם ישראל. אם נתבונן בכך, חושבני בס"ד כי נמצא כאן תשובה לשאלתנו. זהו ממש הסבר הפלא ופלא. הרי לאות קו"ף, ישנם שני פתחים. פתח אחד למטה, ופתח שני למעלה. א"כ כעת, כאשר מדביקים את האות קו"ף, הפירוש הוא, שסתמנו לנָצרים את הפה. היה פתח, וסגרנו להם את הפה. אין להם על מה לדבר. כיון שגם הם עובדי עבודה זרה. אולם לגבי הישמעאלים, עדיין יש לנו בעיא איתם. אתם יודעים למה? אני אומר כעת חידוש גדול, אבל חושבני כי הוא ממש לאמיתה של־תורה. האות קו"ף הזאת, רומזת על הספר שלהם, דהיינו הקוראן, או כפי שאנו מכנים אותו לגנאי בשם 'קורען', או 'קלון', כי זהו ספר הקלון שלהם. חרפה ובושה על השגיאות שיש בו. אך בספר הזה, נכתב עניין עוון העגל, בכדי לקטרג על עם ישראל. א"כ, שתי הקופי"ן הללו, מרמזים א' על המלה 'קורען', וא' על המלה 'קטרוג'. לפני שאמשיך, אולי כדאי שתשמעו סיפור מעניין, המובא בקובץ בצילא דמהימנותא, נדפס בשנת ה'תשס"ז [ויקרא עמ' י"ד], שמעתי שפעם אחת היה כבוד קדושת האדמו"ר הבית ישראל זצ"ל בכותל המערבי, פגש שם את הרב החסיד הרב יוסף שינברגר. כנראה, הוא מישהו המוכר, אשר ידע לשון ערבית. אבל האדמו"ר, לא הבין ערבית. בעל בית ישראל שמע את המואזין המוסלמי על הר הבית, ושאל אותו, תגיד לי, מה הוא נובח? ענה לו, אתה יודע מה הוא אומר? הוא מזכיר את עוון העגל. ענה לו רבי יוסף, הוא מזכיר את חטא העגל, כי בספר הטמא שלהם, דהיינו הקוראן, זה כתוב. אנחנו גם ידענו זאת, שמענו מפי השמועה. בכדי לקטרג על עם ישראל, הם כל הזמן מזכירים את עוון העגל, בכדי שהקב"ה ח"ו לא יקבל את תפילותינו, ושלא יעזור לנו וכו'. נענה הבית ישראל ואמר, הרב הקדוש מקוצק אמר, זה כבר לא קטרוג, כי כבר העוון הזה נמחל לגמרי. גם אם הם מזכירים את עוון העגל, הדבר כבר אינו מעלה ואינו מוריד. יש להעיר כי אמנם הגמ' במס' סנהדרין [דף ק"ב ע"א] אומרת, אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון. אבל הדבר, אינו כל כך פשוט. ישנו שם מאן דאמר, כי כבר זמן יחזקאל הנביא, נגבה עוון זה. העניין הזה נזכר בכמה מקומות. ומובא במדרש איכה רבתי [פרשה ב' אות ג'], בשם רבי יוחנן, שעוון העגל היה עד זמן בית המקדש. אינני יודע, מדוע הרב הקדוש מקוצק, החליט שהדבר כך? אולם, אכן ישנן דעות בעניין זה, ואהימנותא דידיה קא סמכינן. הדבר ברור, שיש לכך בסיס, רק אינני יודע מאיפה ההחלטה, כי לכאורה יש בזה חילוקי דעות. ואכמ"ל. לענייננו, יוצא כך. הדורות והארצות אשר עשו את השינוי בקופי"ן הללו, הם בעצם רמזו כאן, על העניין הזה. דהיינו, על הקיטרוג שהישמעאלים מקטרגים עלינו. ישנו פתח אחד, כיון שלישמעאלים ישנו פתחון פה ח"ו על עם ישראל. את הפתח השני, הרומז על הנצרים, כבר סגרנו. ובמשך הדורות, הקב"ה סיבב, שגם עניין זה יתבטל. כמובן, אינני מדבר על אלה, אשר לכתחילה לא עשו זאת. אבל גם מי שעשה זאת בעבר, כעת בדורות שלנו, כבר אין אף אחד שעושה דבר כזה, אלא עושים קו"ף רגילה. כך בכל ספרי התורה, של־כל העדות. אף אחד, לא עושה את הקו"ף הזאת בצורה שונה, ולא מחוברת. אלא, שניהם פתוחים. הדבר בא להגיד, שידברו וידברו וידברו, כלום כבר לא יעזור, והדבר אינו מעלה ואינו מוריד. כפי שאמרנו, לגבי הפסוק 'הפקודים', אלו עם ישראל אשר נמנו, האות קו"ף רומזת על ה'קורען'. אפשר להגיד גם בסגנון אחר, כי האות קו"ף, רומזת על המלה 'קידר'. הרי הרמב"ם כותב [באיגרת תימן], שאותו הישמעאלי, דהיינו הנביא המשוגע שלהם, היה מזרע קידר. דוד המלך אומר, אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ, שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר [תהלים ק"כ, ה']. כותב הרמב"ם, כי דוד המלך מזכיר את קדר יותר משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קידר, כמו שמפורסם מייחוסו. כתוב זאת גם במדרש הגדול [בראשית דף תכ"ג], קדר, זה עיקר מלכות ישמעאל. הרי נאמר בתורה, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם, בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם [בראשית כ"ה, י"ג]. הבכור הוא נביות, אבל החשוב ביותר היה קידר. ואותו הישמעאלי, הנביא המשוגע שלהם, היה מצאצאי קידר. א"כ יכול להיות, שהאות קו"ף רומזת על קידר. אפשר לפרש כדלעיל גם בדרך הזאת, אחת מן השתים. מדוע צריך שספר התורה יהיה שלם ללא חסרות ויתרות או דיבוקים וכדומה. אבל בעצם, ישנו כאן עניין עמוק יותר. צריכים לדעת, מה הן ההשפעות של־קריאה בספר התורה. לכאורה, למה הס"ת צריך להיות כשר? במה הדבר משנה? הרי אם רוצים לקרוא בפרשת השבוע, מה זה משנה, האם זה כתוב על נייר, או על קלף וגויל? ומה זה משנה, אם חסר אות, או יתר אות? מה העניין של־חסרות ויתרות בס"ת? למה הדיבוק פוסל? הרי קראנו, והבנו את מה שכתוב? מדוע זה לא מספיק, לכאורה הרי זהו העיקר. אמנם, שיטת הרמב"ם [בתשובותיו], שס"ת פסול, מותר לקרוא בו בציבור. רק לגבי מצות כתיבת ס"ת, לא נתקיימה המצוה. להלכה למעשה, איננו פוסקים כך. דהיינו, אם אין ס"ת כשר, אלא ישנו רק ס"ת פסול, לא קוראים בו ולא מברכים עליו. אבל הרמב"ם סובר, כי הדבר אפשרי. ואנחנו סומכים על כך, לגבי בדיעבד. כלומר, אם נמצא פיסול באמצע הקריאה, אזי לגבי מה שכבר קראנו, 'יש על מה לסמוך', אבל מכאן ואילך מוציאים ס"ת כשר. מהר"י בירב ומרן הבית יוסף, עשו פשרה בין השיטות. בכל אופן, ס"ת שהוא פסול, לפי ההלכה אסור לקרוא בו. א"כ קשה, מה נפקא מינה? מה זה משנה? הרי לכאורה, הקריאה בספר תורה, היא רק 'היכי תימצי' בכדי שלא נקרא בעל־פה, כיון שאסור לקרוא בע"פ. א"כ, מה כ"כ נורא, אם ישנו פיסול בס"ת? אומר הרמח"ל, זהו רבינו משה חיים לוצאטו, בספרו דרך עץ החיים [בהתחלת הספר] כך, התורה הזאת אשר לפנינו, כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן. זהו כמו גחלת עם שלהבת, אשר אפשר להציתה. אשר בהניח אותם כן כאשר הן, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות. ומי שישתדל לעמוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא. וכבר פירשו זה בספר הזוהר [הקדמת תקו"ז ח' א'. זו"ח תיקונים ק"ט ג'] על אל"ף בי"ת. ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש. כעת תשמעו, כי כל האותיות שאנו רואים בתורה, כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה. אותיות התורה, אינן כפי מה שאתה רואה, רק דיו שחור, אלא הדבר רומז על דברים גבוהים ביותר בשמים. והאורות ההם העליונים, מזהירים על האותיות. ומכאן נמשכה קדושת התורה, קדושת הספר תורה ותפילין ומזוזות, וכל כתבי הקודש. ולפי הקדושה שבה נכתבים, כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על אותיותיהם. דהיינו, ככל שהס"ת נכתב בקדושה יותר, ממילא הדבר מושך יותר השפעה והשראה, ומאותן האותיות נמשכים הרבה יותר קדושה. אמנם, יש את הגבול, מתי הס"ת פסול, ומתי הוא כשר. ויש את הדרגות של חומרות והידורים, המוסיפות יותר ויותר. אבל אם על פי ההלכה, הס"ת הוא פסול, אזי אין לו ערך, והוא כחומש בעלמא. והוא מוסיף ואומר כך, ולכן ספר תורה שיש בו פיסול אחד, נפסל כולו. לכאורה, מה זה משנה, אם חסר אות כאן? או אם יתר אות במקום אחר? אם כעת אני קורא פרשת נשא, מה איכפת לי, שבפרשת בראשית ישנו פסול? אם הפרשה הזאת, שאנו צריכים לקרוא בה כעת, היא בסדר, מה איכפת לי אם בפרשת 'וזאת הברכה' ישנו משהו דבוק? הרי כאן, הדבר בסדר? אלא התשובה היא, כי אין ההארה עומדת עליו כראוי, שתימשך ממנו הקדושה לעם בכח הקריאה בו. ספר התורה, מושך קדושה על הציבור השומע אותו. ההשפעה הזאת, הקדושה וההארה של־אותיות, זה דבר הנמשך מן השמים. ואם הס"ת פסול, אזי הכל מתבטל, ולא כך צריך להיות. ממילא לפי זה, אפשר להבין היטב את מה שאמרנו מקודם. דהיינו, בהנהגת הקב"ה בעולם, יכול להיות שיהיו שינויים במסורת, בין המקומות ובין הארצות, בדורות מסויימים. לפי עניין הדורות, הדברים צריכים להשתנות. ובכל אופן, יש לכך השפעה על העולם שלנו. אלו דברים, אשר אולי איננו רואים אותם, ולא מקשרים בין הדברים, אבל אנחנו מאמינים, כי לעתיד לבוא נבין את הכל, ונדע כיצד הדברים פועלים? אבל לבינתיים, אנחנו עושים את המעשים, וִיהִי נֹעַם י"י אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וגו' [תהלים צ', י"ז].
|
||||||||
|
||||||||
|
|
כניסה לחברים רשומים |
|